כללי

חובת ההנמקה הפכה לנכס צאן ברזל של המשפט הישראלי.

הדין והפסיקה חברו יחד ויצרו מיקשת הוראות שונות על-פיהן תיבחן דרך יישום החובה הן בהתנהגות הרשויות המינהליות, החלטות הטריבולנים המעין שיפוטיים והטריבונלים המשפטיים.

בין אם הדין מטיל חובת הנמקה ובין אם לאו הרי ההחלטות של הגופים דלעיל תיבחן על-פי העקרון הכללי שהוא יציר כללי הצדק הטבעי.

דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו.

רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים שבפניהם חייב שופט המפעיל שיקול-דעת, לעמוד.

שיפוט על-פי שיקול-דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין.

הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו, כולל תחושתו האינטואיטיבית עליה דיבר פאונד - מעל לסף תודעתו אל אור היום, על-מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו {דברי כב' השופט לנדוי שצוטטו במאמרו של א' ברק "הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט", הפרקליט ו, 83}.

ההנמקה מאפשרת לבחון את ההחלטות הנתקפות ומאפשרת קיומה של ביקורת שיפוטית. ללא הנמקה גם יקשה על הפרט שנפגע לשקלל צעדיו, והיא מתבקשת מחובת ההגינות {רע"א 8996/04 שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5), 17, 21 (2004); רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.13)}.

ואולם, הנמקה מפורטת בגין כל החלטה והחלטה אינה תמיד אפשרית, וגם אינה תמיד נחוצה, וגם כאן מקום לשכל הישר.

בעומס השורר בבתי-המשפט, כולל בהרכבי הערעור, כאשר מתקיים "וכל העם ניצב עליך מן בוקר ועד ערב" {שמות, יח, יד}, אין לבוא בטרוניה כשבמקרים המתאימים, לפי שיקול-דעת, ניתנת הנמקה קצרה או הנמקה המאמצת על קרבה וכרעיה את ההחלטה נשוא הערעור {רע"א 882/05 מ.ו השקעות בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.05)}.

בית-המשפט גם אינו צריך ליתן עצמו קרבן לטרחנות יתרה של בעלי דין. אך אחר כל זאת חשוב לציין, שלגבי החלטה שלא להפריד בין דיון בתביעה לדיון בתביעה שכנגד, תיתכן בהחלט דעה שיש מקום לנמקה, אלא-אם-כן הדברים ברורים כשמש.

לעיתים, שיקול-הדעת של בית-המשפט מאפשר לבית-המשפט לברור את הבר מן התבן ולהימנע מלדון במפורש בכל טיעון אשר אין בו כדי להשליך על הכרעתו של הדיון.

אם יינטל הכוח מבית-המשפט לסנן את הטיעונים המובאים בפניו ולהתייחס בהכרעתו אך ורק לשאלות הנראות לו מהותיות ורלוונטיות - לא ייתמו הדיונים, והדברים ברורים {ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.08)}.