פרשנות - הגדרות (סעיף 1 לחוק)

1. הדין
סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) {ייקרא להלן: "חוק הנכים"} קובע כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התשכ"א, התשכ"ה (מס' 2), התשכ"ח, התשל"א, התשל"ב, התשל"ג, התשל"ו, התשל"ט, התשנ"ז)
בחוק זה:
"שירות צבאי" ו"שירות":
(1) שירות בצבא הגנה לישראל;
(2) לגבי התקופה שמיום י"ז בכסלו התש"ח (30 בנובמבר 1947) - עד יום כ"ט בכסלו התש"ט (31 בדצמבר 1948) - כל שירות אחר ששר הביטחון הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, כשירות צבאי לצורך זה;
(3) לגבי התקופה שעד יום י"ז בכסלו התש"ח (30 בנובמבר 1947) - שירות פעיל ביחידה לוחמת של ארגון ההגנה בארץ-ישראל וכל שירות אחר בארץ-ישראל ששר הביטחון הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, כשירות צבאי לצורך חוק זה;
"שירות קבע" - שירות צבאי על-פי התחייבות לשירות קבע;
"חייל משוחרר" - אדם ששירת בשירות צבאי ושוחרר מהשירות. לעניין זה: מי ששירת בשירות צבאי שאינו שירות קבע ועבר ברציפות לשרת בשירות קבע, רואים את היום שלפני תחילת שירות הקבע שלו כיום שחרורו מהשירות שאינו שירות קבע;
"חייל בשירות קבע" - אדם המשרת בשירות קבע;
"נכות" - איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו:
(1) מחלה;
(2) החמרת מחלה;
(3) חבלה;
"נכה" - חייל משוחרר או חייל בשירות קבע, שלקה בנכות;
"בן משפחה" של נכה:
(1) אישה, ובכלל זה אישה הגרה יחד עם הנכה והידועה בציבור כאשתו;
(2) ילד - ובכלל זה ילד חורג וילד מאומץ - שטרם מלאו לו 21 שנה, או שבהגיעו לגיל 21 לא עמד ברשות עצמו מחמת מום גופני או שכלי, וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה, אך למעט ילד חורג שאינו סמוך על שולחן הנכה ושמוחזק על-ידי קרובו מלידה שאינו בן זוגו של הנכה;
(3) הורה, ובכלל זה הורה חורג והורה מאמץ, שאין לו זולת הנכה יותר משני ילדים העומדים ברשות עצמם והוא אחד מאלה:
(א) אב נצרך שטרם מלאו לו חמישים שנה;
(ב) אב שמלאו לו חמישים שנה, ואין לו הכנסה מספקת למחייתו;
(ג) אם שאין לה הכנסה מספקת למחייתה;
(4) אח יתום משני הוריו אשר אין לו זולת הנכה אח העומד ברשות עצמו, ומחסורו היה על הנכה ערב התגייסותו של הנכה לשירות והוא אחד מאלה:
(א) טרם מלאו לו 18 שנה ואינו משתכר למחייתו;
(ב) בהגיעו לגיל 18 שנה לא עמד ברשות עצמו מחמת מום גופני או שכלי וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה;
"אח" - כולל אחות;
"נצרך" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו;
"עומד ברשות עצמו" - אדם שמלאו לו שמונה-עשרה שנה ואיננו נצרך;
"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו":
(1) כשהוא "בן משפחה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו מחמת גילו או מחלתו או ליקויו הגופני או השכלי, וכן אדם שהוכר, לפי כללים שייקבעו בתקנות, כבלתי-מסוגל להשתכר למחייתו;
(2) כשהוא "נכה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם;
"הכנסה מספקת למחיית אדם" - הכנסה שהוכרה כמספקת למחייתו של אדם והתלויים בו, לפי כללים שייקבעו בתקנות;
"השכר הקובע" - 150.6% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 17 של הדירוג המינהלי ושאין משתלמת לו תוספת למשכורתו בזכות בן משפחה."

2. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר, שלא קיבלה את בקשתם של הורי המנוח, להכיר בהם כבני משפחתו של נספה - סרטן מעי הגס - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950; סעיף 3 לחוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א-1981; סעיפים 1 ו- 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"ו (חי') 49969-11-15 {אריה הכט נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(1), 43175 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר.
המנוח יהושע הכט ז"ל, נפטר ממחלת הסרטן בה לקה. בן 26 היה המנוח במותו. עובר לפטירתו שירת המנוח כשוטר ביחידת עיקוב של משטרת ישראל.

התברר, כי טרם פטירתו, פנה המנוח לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כנכה על-פי חוק התגמולים. המנוח טען, כי מחלתו נגרמה "עקב" השירות הצבאי וכי במהלך השירות נחשף לקרינה מסוכנת, הן ממכשיר קשר רב גל אותו נשא על גופו והן ממתחם האנטנות במתקן יחידת העיקוב. עד לפטירתו לא הוכר המנוח כנכה.

הוריו של המנוח ביקשו להכיר בהם כבני משפחתו של נספה, בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950. קצין התגמולים דחה את בקשתם של ההורים, ועל-כן הם פנו בערר לוועדת הערר היושבת בבית-משפט השלום בחיפה. עררם של ההורים נדחה בהחלטת ועדת הערר. על החלטה זו הוגש הערעור.

עיקרן של הטענות בערעור נסב על השאלה על מי מהצדדים מוטל הנטל לשכנע בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין שירותו של המנוח במשטרה לבין המחלה שגרמה למותו והאם נטל זה הורם.

תביעתם של המערערים לקצין התגמולים נדחתה אף היא. קצין התגמולים נסמך על חוות-דעתו של פרופ' רפאל עינת. פרופ' עינת חיווה דעתו ולפיה "סרטן המעי הגס אינו נגרם על-ידי תנאים חיצוניים". סוג זה של סרטן, כך לפי חוות-דעתו, נגרם בעיקר בשל גורמים תורשתיים ותזונה. לפיכך, הדגיש, כי "אין קשר בין תנאי השירות במשטרה לבין הופעת סרטן המעי הגס (...) אין די קשר בין קרינה ממכשירים לבין סרטן המעי הגס".

בשים-לב להמלצה זו, החליט קצין התגמולים לדחות את תביעת המערערים להכרה במנוח כנספה.

על החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעתם להכיר במנוח כ"נספה" על-פי חוק המשפחות, הגישו המערערים את הערר לוועדת הערר, שם הם טענו, כי בנם המנוח שירת ביחידה סודית וכי רק לאחר מותו נודעו להם פרטים על פעולותיו ותנאי שירותו. לטענתם, המנוח חלה במהלך השירות ועקב תנאי השירות. המערערים הדגישו, כי משנתגלתה המחלה במהלך שירותו של המנוח במשטרה, קמה חזקה על-פי סעיף 2ב לחוק המשפחות, לפיה המחלה נגרמה גם בשל השירות ועל-כן על המשיב מוטל הנטל לסתור אותה. המערערים הוסיפו וטענו, כי הוכח שתנאי השירות שכללו חשיפה לקרינה ממכשירי הקשר למיניהם, מהווים גורם סיכון למחלה ועל-כן סביר להניח, כי הם הגורם למחלת המנוח.

המשיב סמך על שתי חוות-דעת של ד"ר פרץ וייס, מומחה לרפואה פנימית. ד"ר וייס מתייחס לחוות-דעתו של פרופ' פניג ומסכים עמו "שהגורם הסביבתי לסרטן המעי הגס איננו ידוע". כן הוא הוסיף שהתפתחות המחלה נמשכת שנים ושהיא החלה אצל המנוח "עוד לפני תחילת השירות במשטרה". ד"ר וייס הוסיף, כי הוא אינו מסכים להערותיו של פרופ' פניג, שבמהלך השירות חל שינוי בשל גורם סביבתי לא ידוע. מסקנתו היתה, כי אין קשר בין מחלת הסרטן בה לקה המנוח לבין שירתו במשטרה וחשיפתו לקרינה.

ועדת הערר דחתה את הערר שהגישו המערערים. הוועדה קבעה, כי המנוח מצא את מותו בזמן השירות ועל-כן הנטל על המשיב לסתור את החזקה ולפיה מותו של המנוח נגרם עקב השירות. הוועדה מצאה, כי נטל זה הורם וכי "(...) המשיב הביא די ראיות, גם אם נסיבתיות, ועמד בנטל המוטל עליו להראות שלא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות".

הוועדה הדגישה וציינה, כי מדע הרפואה אינו יכול לקבוע את המנגנון המדויק להתפתחות סרטן המעי הגס ודי בראיות שהוצגו כדי לסתור את האפשירות שתנאי השירות היוו סיכון לפרוץ המחלה. הוועדה הדגישה גם, כי אין די בראיות שהוצגו כדי להצביע על האפשירות שתנאי השירות הביאו להתפרצות מחלה רדומה שקוננה בגופו של המנוח והעדיפה את חוות-הדעת לפיהן זמן קינונה של המחלה הינו של מספר שנים בטרם התפרצותה. על יסוד כל אלו נדחה הערר.

על החלטת ועדת הערר הוגש הערעור. בערעורם, שבו המערערים וטענו, כי המחלה שהביאה למותו של המנוח נתגלתה במהלך השירות ונגרמה עקב השירות. המערערים שבו וטענו, כי על-פי חוק המשפחות, קמה חזקה עובדתית, כי מקום שבו נגרם מותו של שוטר במהלך השירות, יש לראות בשירות כגורם למחלה וכי הנטל לסתור חזקה זו מוטל על שכמי המשיב. הואיל והגורם למחלת הסרטן אינו ידוע, כך לטענתם, הרי שיש לקבוע, כי הנטל לא הורם.

המשיב תמך בפסק-דינה של ועדת הערר, וטען, כי די בראיות שהוצגו כדי לסתור קשר סיבתי אפשרי בין תנאי שירותו של המנוח למחלת הסרטן במעי הגס שבה לקה. לגישתו, מהראיות שהוצגו עלה, כי המנוח לא נחשף לכל קרינה חריגה במהלך השירות. עוד נטען, כי אין כל ראיה על קשר סיבתי אפשרי בין חשיפה לקרינה לבין התפתחות מחלת סרטן המעי הגס. לבסוף נטען, כי הוכח בראיות שהוצגו, כי תקופת החביון של מחלת הסרטן במעי הגס הינה של מספר שנים ולכן לא סביר, כי המנוח לקה במחלה במהלך שירות של שנה בלבד.

בית-המשפט קבע, כי די בראיות שהוצגו על-ידי המשיב כדי לקבוע, כי לא היה בתנאי השירות כל גורם בעל סיכון פוטנציאלי לפרוץ המחלה אצל המנוח. מדובר בעובדה בעלת יסוד שלילי לגביה נאמר, כי לצורך הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ראה ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003); ע"א 4983/07 סורוקר נ' אורלוב (2012); רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן (2012)}.

הן המומחים מטעם המערערים והן המומחים מטעם המשיב ציינו בחוות-הדעת שהוגשו על-ידם, כי לא הוכח מדעית קשר ברור בין החשיפה לקרינה בלתי-מייננת לבין סרטן המעי הגס.

המסקנה שעלתה מכלל חוות-הדעת שהוגשו היא, שהספרות המדעית והרפואית, כפי שהיא ידועה ומוכרת כיום, אינה מסוגלת להוכיח קשר סיבתי ודאי בין חשיפה לקרינה לא מייננת לבין גידולי המעי הגס.

המחקרים אליהם הפנה פרופ' ריכטר בחוות-דעתו מהם עלה, כי מתקבל מאוד על הדעת שחשיפה משמעותית לקרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת מסוגלת לגרום לגידולים סרטניים של המעיים, אינם הזרם הרווח ואינם יוצרים אסכולה אף לשיטתם של מומחי המערערים.

אם לא די בכך שאין הוכחה הקושרת בין החשיפה לקרינה לבין סרטן המעי הגס, הרי שהתקופה הקצרה שחלפה מאז התגייס המנוח לשורות המשטרה ועד לגילוי המחלה בגופו, מחזקת את המסקנה, כי לא מדובר בסרטן שמקורו באותה חשיפה לקרינה.

המומחים היו תמימי דעים, כי הליך ההתמרה הסרטנית אורך מספר שנים וכי מדובר בתהליך ארוך הנפרש על פני תקופה ארוכה. המומחים מטעם המערערים היו מודעים לנקודה זו שאינה מתיישבת עם התיזה אותה בקשו להוכיח ולכן העלו השערות מהשערות שונות.

משכל המומחים מסכימים לכך שתקופת החביון של המחלה הנה ארוכה ונפרשת על פני מספר שנים, ובשים-לב לכך שהתסמינים של המחלה החלו כשנה לאחר שהחל המנוח שירותו במשטרה, הדעת נותנת, כי המחלה לא נגרמה בשל סיכון פוטנציאלי הקשור לתנאי השירות אלא קוננה בגופו של המנוח עוד קודם לכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הטלת הנטל על קצין תגמולים להוכיח, כל אימת שחייל או שוטר נפטרו במהלך שירותם ממחלת הסרטן, כי המחלה אינה קשורה בתנאי השירות אלא נעוצה בגורמים אחרים, תוך הוכחת אותם גורמים הינה בלתי-מידתית ובעלת השלכות רוחב קשות.

לאור כל האמור לעיל, בית- המשפט דחה את הערעור ברוב דעות ובניגוד לדעת המיעוט של השופט רון סוקול.