מבוא: כבוד האדם (האסיר) וחירותו

עם היכנסו של האסיר לבית הכלא, "עוברות" עימו זכויות היסוד ובשים-לב כי זכותו של האסיר לחופש התנועה וששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו. "כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחוייב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין"[1].

הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב ריצוי המאסר ולכן ברור הוא כי ריצוי המאסר משעה את יכולתו של האסיר לממש חלק מחירויותיו האחרות.

חירויות אחרות, שמימושן אינו מותנה בחופש התנועה ויכול להיעשות גם בתא או מתא המאסר, מוסיפות לעמוד לאסיר גם בהיותו בבית הסוהר. במקרה ושירות בתי הסוהר (להלן: "השב"ס") חפץ להשעות או להגביל את יכולתו של האסיר לממש גם חירויות מן הסוג הזה, מוטל עליו להראות כי בסמכותו לעשות כן מעוגנת בדין ובהוראה מפורשת.

ונדגיש כי ככל החלטה מינהלית, אף החלטת השב"ס, חייבת להיות סבירה ולהתבסס על שיקולים ענייניים. ובמילים אחרות, גם משניתנה לרשות שב"ס, בהוראה מפורשת של החוק, סמכות לפגוע בזכות האדם של האסיר, אין השב"ס רשאי לעשות שימוש בסמכותו בטרם יבדוק וישתכנע כי, בנסיבות העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים, המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה.

כך לדוגמה, זכות יסוד של האדם, ולענייננו, של אסיר השוהה בבית הסוהר, שלא להיפגע בגופו ללא הסכמתו. ב- בג"צ 355/79[2] קבע כב' השופט א' ברק כי "הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העצור והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור; צלם האדם לא נלקח ממנו. ביצוע חוקן בעצור ללא הסכמתו ושלא מטעמים רפואיים, פוגע בשלמותו הגופנית, מחלל את צנעתו ופוגע בכבודו כאדם. ... על-כן, כדי ששלטונות בית הסוהר יוכלו לבצע חוקן ללא הסכמתו של העצור, ובכך להצדיק מעשה פלילי ועוולה אזרחית של תקיפה, עליהם להצביע על הוראת חוק חקוקה המאפשרת להם לעשות זאת".

כך גם זכות האדם לבחור בסוג הטיפול הרפואי הנראה לו. זכות זו טבעית הנגזרת מזכות היסוד של האדם לשמירת שלמות ושלום גופו ונפשו. היא אינה נשללת מן האדם עקב מאסרו, ופגיעה בה מצד השב"ס הינה אפשרית ומותרת רק על יסוד הוראה מפורשת בדין וקיום טעמים להצדקת הפגיעה כאמור. ב- עע"א 4/82[3] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט מ' אלון כי "זכות יסוד זו לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים ולבחירת הטיפול הרפואי הנראה לו לשם קיומם שמורה לו לאדם, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי אלא כאשר הדבר מחוייב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין. ומאחר שכך, משמבקשים שלטונות בית הסוהר לשלול מן העצור או מן האסיר זכות זו, חובת ההוכחה וההנמקה מוטלת עליהם, כי שלילה זו טעמה ונימוקה עמה ובדין יסודה".

על-כן, ניתן לומר כי השעיית יכולתו של האסיר לממש את זכות הבחירה הנתונה לו אינה מוחלטת אלא יחסית, ובנסיבות מתאימות עשויה בקשתו, שיאופשר לו לממש את זכותו, לזכות לאוזן קשבת.

ב- עע"א 4463/94[4] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט א' מצא כי:

"בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים, המופקדים על ניהול בתי הסוהר ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה לזכות האדם של אסיר נגזר מן האיזון המתחייב בין הזכות לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות העניין יש להתחשב בהם. נקודת המוצא היא, כי הזכות ראויה להגנה ויש לכבדה. שלילת הזכות, הגבלתה או פגיעה בה מותרת רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין. 'וכגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים הדרושים להצדקתה של פגיעה זו' (השופט אלון בפרשת תמיר (עע"א 4/82 הנ"ל), בעמ' 212). ביחס לכמה צורכי אנוש בסיסיים, להם זקוקים האסירים, הנטיה היא שלא להתיר כל פגיעה; ועם צרכים אלה נמנים 'לא רק זכותו של האסיר לאכילה, שתיה ולינה, אלא גם סדרי אנוש תרבותיים מינימאליים של אופן סיפוק צרכים אלה' (השופט אלון ב- בג"צ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477, 492; וראה גם האמור בפרשת עזאזמי (בש"פ 3734/92 הנ"ל), בעמ' 82). הכול תמימי דעים, כי 'זכותו של אדם בישראל, שנידון למאסר (או שנעצר כדין), להיכלא בתנאים המאפשרים חיי אנוש תרבותיים' (לשון השופט ח' כהן ב- בג"צ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, 538); ורק 'סיבות רציניות ביותר' (כלשון השופט י' כהן, בעמ' 542, שם), כגון ההכרח למנוע סיכון ממשי לחיי אדם, עשוי להצדיק כירסום מסויים בזכות לתנאי כליאה הנראים כבסיסיים. כך אכן אירע בפרשת דרויש: החלטת שירות בתי הסוהר, שלאסירים בטחוניים אין לספק מיטות אלא מזרנים משופרים בלבד, נומקה בחשש, כי הללו יפרקו את המיטות וישתמשו בחלקיהן לפגיעה בסוהרים ובאסירים אחרים. משהוברר כי החשש ממשי ומבוסס על לקחי העבר, לא ראו שופטי הרוב מקום להתערב בצדקת ההחלטה. עם זאת הורו על עריכת בדיקה שמטרתה 'לשפר ככל האפשר את טיב יצועיהם של האסירים, ששלטונות בית הסוהר נאלצים לשלול מהם את המיטות' (השופט אלון, בעמ' 546, שם).
הנה כי כן, בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכות האדם של אסיר, נודעת חשיבות למהותה של הזכות הנפגעת; ו'סיווגה של הזכות לפי קנה-המידה האמור תלוי, לא במעט, בהתייחסותה של החברה לטיבה ול'יסודיותה' של אותה זכות' (השופט אלון בפרשת וייל, בג"צ 114/86 הנ"ל, בעמ' 492). נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר, מצד הרשות המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות. ואולם ככל שהזכות הנפגעת היא חשובה ומרכזית יותר, אף המשקל שיינתן לה במסגרת האיזון בינה לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות, יהיה רב יותר. תפיסה זו הינחתה את פסיקתנו מאז ומעולם. בזמננו, לאחר שזכויות האדם במדינתנו עוגנו בחוקי-יסוד בעלי מעמד חוקתי על-חוקי, חלה עלינו חובה מוגברת לדקדק, אף יותר מבעבר, בכיבוד זכויות האדם של אסירים. ההכרה במעמדן החוקתי של זכויות האדם טעונה הגשמה באורחות החיים המעשיות. ההכרה בתפקידן לשקוד על כך חייבת להנחות את כל רשויות השלטון.
...
עלינו לזכור ולהזכיר, שכבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו. זכות-יסוד היא לאסיר שכבודו לא ייפגע ועל כל רשויות השלטון מוטלת חובה לכבד זכות זו וכן להגן עליה מפני פגיעה (ראה: בש"פ 7223/95 מדינת ישראל נ' רוטשטיין (טרם פורסם), מפי השופט אור). יתר-על-כן: פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה. יחס אנושי לאסירים מהווה חלק מנורמה מוסרית-אנושית שמדינה דמוקרטית מצווה לקיימה. ומדינה הפוגעת בכבוד אסיריה, מפרה את חובתה, המוטלת עליה כלפי כלל אזרחיה ותושביה, לכבד את זכויות היסוד של האדם. יפים לכאן דברי השופט ברק בפרשת יוסף:
'אכן, המאסר מחייב שלילת חופש, אך אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. ניתן לקיים מאסר שישמור על כבוד האדם של האסיר. חומות הכלא אינן צריכות להפריד בין האסיר לבין צלם האנוש... בית סוהר אסור לו שייהפך למכלאה, וחדר האסיר אסור לו שייהפך לכלוב. עם כל הקשיים הכרוכים בדבר, חברה מתורבתת חייבת לשמור על רמה אנושית מינימאלית של תנאי מאסר. לא נהיה אנושיים אם לא נבטיח רמה אנושית לאסירים שבחברתנו. אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית על-ידי פגיעה בכבוד האסיר ובצלמו כאדם.' (בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567, 573)."
ב- ע"פ 6269/99[5] קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "זכותו של אדם באשר הוא להגנה מפני פּגיעה בגופו ובכבודו כמו גם זכותו לפרטיוּת ולצנעת חייו הוכּרו כזכויות יסוד בסעיפים 2 ו- 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נגזרת מזכויות אלה זכותו של אדם להגנה מפני חיפוש על גופו, בגופו או בכּליו והגנות אלה חשופות לגריעה ולפּגיעה רק בכפוף לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק ובאופן המתיישב עם התנאים האמורים בו. זכותו של אדם להגנה על גופו ולמניעת פּגיעה בצִנעת פרטיוּתו מוּכּרת במארג היחסים בין אדם לאדם, ובין אדם לשלטון. היא חוצה את תחומי המירקם האנושי בהקשרים רבים ושונים"[6].

בספר זה אעסוק בדין וההלכה הקיימים בכל הנוגע לעתירת אסיר הן מן הפן הפרוצידוראלי והן מן הצד המעשי, תוך הבאת דוגמאות, המסבירות הלכה למעשה את הנושא לגופו.

בנוסף, שילבתי בתוך הספר את פקודת הנציבות (להלן: "הפקנ"צ") במקומות המתאימים. חשוב לי להדגיש כי הפקנ"צ לעיתים משתנה, ועל-כן בטרם השימוש בה, יהא על הקורא לבדוק ולברר את נכונות הדברים בפקודה.

בהזדמנות זו, הנני פונה לקהל השופטים, עורכי-הדין ולמשפטנים להעביר לידי ההוצאה פסקי-דין והחלטות מעניינים וחדשניים הקשורים לעתירת אסיר.


[1] דברי בית-המשפט ב- בג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826
(1984); ראה גם בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5) 72 (1992).
[2] בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 (1980).
[3] עע"א 4/82 מדינת ישראל נ' תמיר, פ"ד לז(3) 201 (1983).
[4] עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136 (1996).
[5] ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496 (2001).
[6] ראה גם ע"פ 9613/04 ציון בן-סימון נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 3625
(2006); עע"א (ת"א-יפו) 2213/02 דוד בן סלומון קדוש נ' משטרת ישראל ואח', תק-מח 2003(1) 36773 (2003).