הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

מבוא

חוק שחרור על-תנאי ממאסר נחקק ביוני 2001. החוק הנ"ל, קם, בין היתר, על רקע פסק-דינו של בית-המשפט בפרשת יורם שקולניק {בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים פ"ד נה(2), 838 (2001); עע"א (מחוזי ב"ש) 2697/01 אסייג יהודה נ' ועדת שחרורים, תק-מח 2001(3), 7717 (2001)}.

כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה לחובתו על-ידי בית-המשפט, וכי לא עומדת לו זכות קנויה שעונש זה יקוצר {רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2006(1), 1527 (2006); בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3), 721 (1999)}.

יחד-עם-זאת, החוק מקנה סמכות שבשיקול-דעת לוועדת השחרורים להעניק שחרור מוקדם לאסיר אשר עומד באמות-המידה הקבועות בחוק שחרור על-תנאי ממאסר {עת"א (מינהליים חי') 33445-04-10 מחמוד קשוע (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2010(2), 11238, 11239 (2010)}.

שחרורו המוקדם של האסיר הינו נושא הנתון לשיקול-דעתה של ועדת השחרורים, ואין זכות לאסיר לשחרור מוקדם.

ואולם, חרף העובדה כי לאסיר לא עומדת זכות מהותית לשחרור מוקדם, הרי שעומדות לו כלל הזכויות הדיוניות הנוגעות לעניין זה {עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס, פ"ד לז(2), 688 (1983)}.

כך, עומדת לאסיר הזכות כי עניינו ישמע בפני הוועדה, כי ינהגו כלפיו בשוויון וללא משוא פנים, כי השיקולים שיישקלו בעניינו יהיו שיקולים עניינים ומבוססים, וכי לא יישקלו בעניינו שיקולים זרים {ע"א 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בית הסוהר, פ"ד טו 2060, 2062 (1961)}.

חוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע את השיקולים שבהם רשאית או אף חייבת הוועדה להתחשב.

בין השיקולים האלה, על הוועדה לשקול את שאלת מוכנות האסיר להליכי שיקום, על-סמך חוות-דעתה של רשות שיקום אסיר (להלן: "רש"א). רש"א מצידה שוקלת את השאלה האם האסיר מסוגל להשתקם ולצורך כך בוחנת, בראש ובראשונה - האם לקח אחריות על מעשיו והאם הוא מבין את חומרתם.

מובן, איפוא, כי כאשר מתחשבת הוועדה בעמדת רש"א, שוקלת היא בדרך עקיפה גם את הודאת האסיר באשמה.

חוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע בנוסף לכך כי על הוועדה לשקול את השינוי שחל באסיר מבחינת הבנת חומרת מעשיו ולקיחת אחריות עליהם.

השיקולים של מסוכנות האסיר ושל מידת הבנתו את חומרת מעשיו עומדים בבסיס ההחלטה אם לאפשר לאסיר שחרור מוקדם אם לאו.

שיקולים אלה אכן מושפעים, בצורה עקיפה, מהכחשת האסיר את העבירות שבגינן הורשע, אך השפעה זו טבועה בהוראות החוק.

עוד קובע חוק שחרור על-תנאי ממאסר כי הוועדה רשאית להתחשב בפגיעה שעשויה להיגרם לאמון הציבור במערכת המשפט אילו ישוחרר האסיר {ראה גם רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים, תק-על 2010(4), 2394, 2397 (2010)}.

הנחת יסוד היא שאין לאסיר זכות שבדין להלך חופשי לפני שהשלים את מלוא תקופת מאסרו {רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים, תק-על 2009(3), 3364 (2009); רע"ב 3335/08 עית' נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז, תק-על 2008(4), 468 (2008); רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2), 4116 (2008)}.

כפי שנראה בחיבור זה, כדי לזכות בשחרור מוקדם על האסיר לעמוד בכל דרישות החוק לעניין שחרור מוקדם ולהוכיח את טיעוניו. על האסיר להוכיח כי מתקיימות בו אמות-המידה הקבועות בחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

כאמור לעיל, על הוועדה לשקול את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, כמו גם את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא.

לשם כך על הוועדה להביא בחשבון, בין השאר, נתונים ביחס לעבירה בשלה מרצה האסיר עונש מאסר; נסיבות ביצועה וחומרתה; כתבי אישום התלויים ועומדים נגדו ונסיבותיהם וכן הרשעותיו הקודמות ותקופות המאסר שנשא בגינן.

בסופו-של-יום על הוועדה להשתכנע כי חל באסיר שינוי בולט וממשי שיש בו להצדיק את שחרורו על-תנאי ממאסר {רע"ב 6970/10 חבשי חסן נ' ועדת השחרורים המיוחדת, תק-על 2011(1), 1451, 1452 (2011)}.