הספריה המשפטית
התנגדות לצוואה וביטולה - עילות ופגמים

הפרקים שבספר:

פירוש המונח "צוואה" ומדוע חשוב לערוך צוואה

1. כללי
הצוואה היא מסמך מיוחד במינו, בעל נפקות משפטית, אך היא גם מסמך המשקף את נשמתו של האדם שכתב אותו, את רצונו האחרון, את משאלת ליבו האחרונה מה יהיה לאחר לכתו לעולם אחר.

הצוואה היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי ליבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה לו אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הבאים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה.

המצווה הוא השליט על צוואתו ואל לנו לשפוט את תבונת הציווי והגיונו. כוח זה הניתן ביד המצווה משמש לו לעיתים נשק יעיל ביותר כלפי העולם הסובב אותו, ובייחוד כלפי קרוביו, ידידיו ואנשי ביתו. והמצווה היודע ומכיר כוחו זה, עושה בו שימוש יעיל ביותר, וגומל טובה תחת טובה ורעה תחת רעה {השופט ש"ז חשין דמויות מבית-המשפט (התשי"ג), 239}.

בחוק הירושה, לא מצאנו הגדרה למונח צוואה. בית-המשפט נדרש לשאלת מהותה של צוואה והגיע למסקנה כי על יסוד ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ולאור ההיסטוריה החקיקתית שלו, הצוואה צריכה לשקף כוונה לתת או להעניק זכויות בעזבון. משמעותה של צוואה הינה הענקת זכות בעזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין.

במילים אחרות, חוק הירושה אינו כולל הגדרה לעצם מונח צוואה. בעבר, צוואה הוגדרה על-ידי המחוקק כ"הצהרה חוקית בכתב שבה מגלה המצווה את רצונו כדת מה לעשות ברכושו לאחר מותו" {סעיף 2 לפקודת הירושה, 1923; ראה גם ע"א 311/81 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4), 320}.

במקום אחר בו נדונה ההגדרה של צוואה, נפסק כי היא חייבת לכלול יסוד כלשהוא של הענקה - בין אם מפורשת ובין אם משתמעת - של זכויות בעזבון. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ומן ההיסטוריה החקיקתית של החוק {ע"א 122/86 שפיר נ' קלובנסקי, פ"ד מד(1), 738}.

מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו {ע"א 7210/96 עזבון המנוח מ' גרינברג נ' גרינברג, פורסם באתר האינטרנט נבו} ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהוא לגבי מה ייעשה {ואולי גם לא ייעשה} ברכושו של אדם עם מותו {ע"א 1978/05 קרביס נ' קרביס, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.07)}.

צוואה שכזו, צריכה להיעשות באופן ובצורה כפי שקבע המחוקק בחוק הירושה.
כלומר, הצוואה חייבת למלא אחר ההוראות הצורניות והמהותיות שבחוק הירושה - וכפי שנראה להלן בהרחבה - על-מנת שתיחשב כצוואה תקפה מהבחינה המשפטית {ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1), 738 (1990); ע"א 2622/90 אברהם שני נ' איסר לרמר ואח', פ"ד מז(1), 191 (1993)}.

חשוב להבהיר, כי הרהורים ומחשבות בלב איש לא ילמדו על גמירות-דעתו של אדם לעשות צוואה, אלא רק מעשה מוגמר של עשיית צוואה אפשר שיקויים.

2. מדוע חשוב לערוך צוואה?
החלוקה בין יורשים על-פי דין - הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה - למעשה כפופה להוראות הצוואה ולא להיפך.

צוואה הנעשית כדין ובהתאם לחוק הירושה יכולה למנוע בעתיד, לאחר מות המנוח, מחלוקות שונות בין הירושים.

זאת ועוד. חזקה איפוא על אדם במקומותינו, כי באין צוואה המורה אחרת, מבקש הוא לחלק את רכושו לאחר מותו כדבר חוק הירושה. חזקה זו אמורה לשקף את עיקרון האוטונומיה של הפרט - אם תרצה: כיבוד רצונו המשוער של הפרט, והוא כבוד האדם - במקום שהפרט לא גילה מפורשות את רצונו; ואילו במקום שהפרט גילה את רצונו, נכבד את רצונו.

כלומר, סעיף 2 לחוק הירושה קובע חזקה שעל-פיה הירושה הינה כדין אלא אם קיימת צוואה כדין. כלומר, במקרה בו אדם בחר להשאיר צוואה, הוא רצה לקבוע את חלוקת רכושו באופן שונה מן סדר החלוקה שקבע המחוקק בירושה על-פי הדין.
לכן, מחובתו של מצווה, המעוניין לשלול זכויות מיורש על-פי דין, לעשות צוואה. בכך באה לידי ביטוי חשיבותה של עריכת צוואה כמו גם עריכת "סדר" בעזבונו של המצווה.

על-פי סעיף 10(2) לחוק הירושה, בן הינו יורש על-פי דין של אביו. במקרה שכזה, במידה והאב מעוניין לשלול את זכותו של הבן מלרשת את נכסיו יהיה על האב לערוך צוואה על-פיה הוא מוריש, למשל, את כל נכסיו לבתו. בעשותו כן, מונע האב מהבן לרשת את נכסיו.

כאשר המוריש השאיר אחריו צוואה, אין רשות ליורשים על-פי דין, ואפילו הם זהים ליורשים על-פי הצוואה בזהות ובחלקים, להתעלם ממנה ולבקש צו ירושה.

במקרה שכזה על היורשים להגיש את הצוואה לקיום {בקשה לצו קיום צוואה}, גם כאשר תוכנה וחלוקת העזבון על-פיה תואמים להוראות הדין שכן במקרה כזה יינתן צו-קיום צוואה ולא צו ירושה.

לעיתים עולה השאלה מה הדין במקרה והמוריש ערך צוואה ואולם בצוואתו זו הוריש חלק מנכסיו לפלוני בעוד שלגבי הנכסים אחרים אין כל התייחסות בצוואה? מה הדין באשר לנכסים האחרים שלגביהם אין כל התייחסות בצוואה - האם אותם נכסים יחולקו על-פי הצוואה ויועברו לפלוני או האם יחולקו על-פי דין?

שילוב של סעיפים 2 ו- 66(ב) לחוק הירושה משמעותן המצטברת היא כי עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן. ואולם, לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון לגביהם אין הוראה בת-תוקף בצוואה - יחולו כללי הירושה על-פי דין.