הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 - הגדרות (סעיף 1 לחוק)

1. הדין
סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התשל"ו, התש"ם, התשמ"ה, התשמ"ז, התשע"ד)
בחוק זה:
"שכר עבודה" - לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו;
"שכר מולן" - שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע;
"קופת גמל" - קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה שהמעסיק והעובד או המעסיק בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעסיק שניתנה להם הסכמת קופת הגמל, וכן קופת גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963;
"היום הקובע" - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקיצבה לפי סעיפים 9, 10, 11, 13, 14 ו- 16(ב), לפי העניין, ולגבי עובד שירות בעבודת משק לפי סימן ב'1 לפרק ו' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 - היום העשרים ואחד שלאחר המועד האמור;
"הפרשי הצמדה", לגבי תקופה פלונית - הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני תחילת התקופה עד המדד שפורסם לאחרונה לפני סוף התקופה."

2. דמי הודעה מוקדמת - "שכר" ולא "פיצוי"
פסיקת העבר ראתה בדמי הודעה מוקדמת פיצוי ולא שכר, תשלום שאינו בבחינת שכר כי אם פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה, ואינו מניב פיצויי הלנת שכר {דב"ע מו/3-39 צור נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע יח 153}.

בהבדל מהמשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת אינה שכר עבודה, כי הסכום אינו משתלם עבור עבודה או נכונות לעבודה, אלא כפיצוי על הפרת הסכם עבודה. תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת אינו נחשב כלל כשכר עבודה אלא כפיצויים.

חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כי אין זכאות לדמי אבטלה בעבור תקופה שבה זכאי אדם לתשלום הבא כפיצוי על הפסד שכר, ולפי הצו תשלום הניתן לעובד בשל אי-מתן הודעה מוקדמת על פיטוריו, ייחשב כפיצוי על הפסד שכר לעניין סעיף 143(ה) לחוק הביטוח הלאומי, לתקופה שבעדה ניתן התשלום.

כאמור, פסיקת בתי-הדין לעבודה שהתייחסה לדמי הודעה מוקדמת כאל "פיצוי עבור הפרת הסכם העבודה", ניתנה בתקופה בה חובת התשלום אכן נבעה מהסכם בין העובד והמעביד.

לעומת-זאת, כיום חובת התשלום היא סטטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת. כיום יש איפוא - מטבעם של דברים - מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי {ראה גם ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר ואח', תק-על 2006(3), 3565 (2006)}.

3. תוספת כוננות - חלק משכר העובד
בית-הדין לעבודה נדרש רבות לאבחנה בין "שכר רגיל" לבין "תוספת".

אם רכיב השכר מותנה בתנאי או בגורם מיוחד ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו תנאי או גורם מדובר ב"תוספת" לשכר, להבדיל משכר רגיל {דב"ע לד/3-7 מרדכי ביטמן נ' מדינת ישראל, פד"ע ה' 421; בג"צ 5572/92 זכאי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3), 602 (1993)}.

נעיר כי בפסיקת בית-הדין נשמעה דעה אחרת לפיה משתפקידו של העובד מחייב ביצוע המטלה הנוספת בקביעות, המטלה הנוספת הופכת לחלק מעבודתו הרגילה, ולכן אין לראות את התשלום המשולם בעד המטלה הנוספת כ"תוספת" {ע"ע 300312/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע, לו (2001), 251 (2000); דעת מיעוט של כב' השופט חשין ב- בג"צ 5572/92 זכאי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3), 602 (1993)} ואולם, דעה זו לא נתקבלה על-ידי הפסיקה.

אשר ל"תוספת כוננות". ככל שכנגד התשלום באה נכונות מתמדת להיקרא לעבודה לאחר שעות העבודה הרגילות, כאשר הלכה למעשה קורה והעובד נדרש להתייצב לעבודה בעת הצורך, עבודה הכרוכה גם באי-נוחות מתמדת, הרי מדובר ב"תוספת".

כך למשל, מנהל מחלקה בבית חולים, עובדי מעבדות בבית חולים, עובדי מיחשוב - תוספת כוננות המשולמת להם היא בגדר "תוספת" ולא חלק מהשכר הרגיל.

ב- עס"ק 26965-12-12 {מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה, תק-אר 2015(1), 1484 (2015)} בית-הדין קבע כי משהתשלום הינו עבור אי-נוחות מסויימת הכרוכה בזמינות להתייצב בעבודה לאחר שעות העבודה, הרי שמדובר בתוספת.

ב- עס"ק 26965-12-12 {מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה, תק-אר 2015(1), 1484 (2015)} נדונה השאלה האם יש לכלול את רכיב השכר "דמי כוננות" ב"שכר" על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק חופשה שנתית.

בית-הדין קבע כי על יסוד התשתית העובדתית המוסכמת, שלפיה דמי הכוננות שולמו לעובדים בעד נכונותם בפועל לעמוד לרשות העבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות, על-פי תוכנית כוננות שנקבעה מראש, לא ניתן, לראות בתוספת חלק מה"שכר" המשולם בעד שעות העבודה הרגילות, שהוא הבסיס לקביעת "ערך שעה" לצורך חישוב גמול שעות נוספות על-פי החוק וחישוב דמי חופשה ופדיון חופשה על-פי החוק.

נכון, שאין מדובר בתשלום בעד ביצוע עבודה בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות, אולם מדובר במטלה - זמינות לקריאה והתייצבות לעבודה בפועל בעת הצורך - המבוצעת מחוץ למקום העבודה ולאחר שעות העבודה הרגילות.

לסיכום, שאלת הכללת תוספת כוננות ב"משכורת הקובעת" לפנסיה כלל לא מתעוררת. מכל מקום, כעולה מפסק-הדין בעניין בתיה אברהם, זכויותיהם הפנסיוניות של עובדי בזק מוסדרות בהסכם הפנסיה ולא בחוק שירות המדינה (גמלאות), ועל-פי הוראות הסכם הפנסיה הרכיב "דמי כוננות" אינו חלק מה"שכר" לצורך הפרשות לקרן הפנסיה {ראה גם ע"ע (ארצי) 594/06 בתיה אברהם נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.09.09)}.

4. "שכר מולן" מהו?
מהגדרת "שכר מולן" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 למדים אנו כי רק שכר עבודה שלא שולם לעובד במועדים הנקובים בחוק הוא שכר מולן, דהיינו רק סכום שלעובד זכות תביעה לתשלומו הוא "שכר מולן" המזכה בפיצויי הלנה.


5. בחישוב פיצויי ההלנה יש להביא בחשבון הסכומים המיועדים לעובד, ושכר העבודה לעניין סעיף 17 לחוק הגנת השכר הינו השכר שנשאר לאחר הניכויים אשר המעביד חייב לנכותם
ב- ע"ע 731/07 {עמאד אבראהים ואח' נ' מועצה מקומית נגד מע'אר, תק-אר 2008(2), 456 (2008)} נדון ערעורם של המערערים, העוסק באופן חישוב פיצויי הלנת שכר {להלן גם: "פיצויי ההלנה"} להם זכאים המערערים.

בא-כוח המערערים טען כי החלטת בית-הדין האזורי סותרת את פסק-הדין הראשון, אשר לפי טענתו נקבע בו כי חישוב פיצויי ההלנה נעשה על השכר ללא רכיבים שאינם שכר, ואולם הכל לפני ניכוי מיסים, דהיינו על השכר ברוטו.

בא-כוח המשיבה, מנגד, טענה כי יש לחשב את פיצויי ההלנה על השכר נטו, ללא התשלומים הנלווים לו.

בית-הדין קבע כי עובד אשר תובע פיצויי הלנה על שכר שלא שולם אינו יכול לעמוד בנטל ההוכחה החישובי לפיו עליו לייחד מתוך השכר הרשום כ"נטו לתשלום" את השכר המולן, שהרי באותו תלוש יכולים להשתלם רכיבים שאינם בגדר שכר מולן והם נכללים בתוך השכר לתשלום. האם נדרוש מכל עובד התובע את שכרו המולן לממן חשב שכר שיערוך עבורו את החישוב? על כך יש להשיב בלאו מוחלט.

אשר-על-כן קבע בית-הדין, הנטל עובר אל המעביד להוכיח אילו סכומים הוא חייב או רשאי לנכות משכרו של העובד, ואילו סכומים הוא ניכה בפועל מהשכר "ברוטו".

בית-הדין קבע בהחלטתו כי אין בחוות-דעתו כדי להעניק לעובד זכויות שאינן קיימות לו לפי חוק הגנת השכר. התביעה לפיצויי הלנה היא לשכר שלא שולם כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר ולא תביעה לפיצויי הלנה על ניכוי שלא הועבר כדין לפי סעיף 26 לחוק.
6. פיצוי בשיעור השכר - אי-התייצבות ופיצויי הלנת שכר
ב- ע"ע 1357/01 {ששי (יששכר) לוי נ' מדינת ישראל ואח', תק-אר 2005(1), 217 (2005)} נדון ערעורו של המערער אשר הושעה מעבודתו כנהג בעל רישיון נהיגה ברכב ממשלתי תוך שנשלל ממנו רישיון הנהיגה ברכב ממשלתי.

המערער טען שלא קיבל הודעה פורמלית בדבר ההחלטה לשלול ממנו את אישור הנהיגה הממשלתי לצמיתות, ובכך יש לראות זאת כהפרה של חוזה העבודה.

מנגד טענו הנתבעים כי עילת פסילת הרישיון היתה נסיעתו של המערער שעה שנתגלתה תקלה במנוע המכונית בה נהג.

בית-הדין קבע שבמקרה הנדון, הופר חוזה העבודה. המערער הושעה שלא כדין ובמשך שישה חודשים התנהלו נגדו הליכים לא תקינים. זו המשמעות של הקביעה כי החוזה עמו הופר שלא כדין היא שיש לאכוף את החוזה. זוהי התרופה המתחייבת מסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").

כמו-כן, בית-הדין דן בשכר עבודה בגין תקופה בה היה המערער מוכן ומזומן לעבוד ואף פנה באמצעות פרקליטו בבקשות לחזור ולהעסיקו כדין. תרופתו היא אכיפת החוזה שהופר. פירוש הדבר תשלום שכר עבודה בגין תקופה זו. כפי שזה נקבע כי מדובר בשכר עבודה. אין אלו פיצויים. פיצויים בגין עוגמת נפש נפסקו בנפרד. אשר-על-כן הם נושאים פיצויי הלנת שכר.

עוד מוסיף בית-הדין כי גם בסעיף 8(ב) להצעת חוק חוזה העבודה, התשכ"ח-1968 ובסעיף 9(א) להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985 חובת ההתייצבות לעבודה אינה אבסולוטית. כך למשל עובד, אינו חייב להתייצב יום-יום בפני דלת נעולה או מכונה משותקת על-מנת להיות זכאי לשכרו. המסקנה העולה היא כי "התייצבות לעבודה" פירושה התייצבות פיזית לעבודה, מקום בו סביר כי העובד יתייצב במקום העבודה; בכל מקרה אחר - די בנכונות מוצהרת לעבוד.
לסיכום לשאלה שבמחלוקת ענה בית-הדין, כי אפשר בהחלט לסבור שתשלום לו זכאי עובד בתקופת בטלה מאונס שלא באשמתו, הוא אכן שכר לכל דבר ועניין, וניתן לסבור שמאחר ומדובר לא בתשלום עבור עבודה בפועל, אלא פיצוי על שלילת הזכות לעבוד, אין מדובר בשכר כמשמעותו בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ההחלטה במקרה הנדון הינה שאין לפסוק לזכות המערער במקרה זה פיצויי הלנה, גם אם אכן מדובר בשכר לכל דבר ועניין.

7. מדובר בטעות כנה, כאשר הלנת השכר נעשתה בחריגה קלה של 3-1 ימים בלבד
ב- סע"ש (חי') 3712-12-12 {רודין שוורץ נ' HIT4U LTD, תק-עב 2015(3), 14957 (2015)} נדונה תביעה שבסיסה ארבע עילות: אי-תשלום שכר כחוק בגין עבודה בשעות נוספות, אי-מסירת תלושי משכורת לעובד באופן שיטתי ועריכת תלוש חסר בניגוד לדין, הלנת שכרו של העובד באופן שיטתי בניגוד לדין ותביעה לחיוב אישי.

התובע טען כי הנתבעות הלינו את שכרו בשיטתיות וכי הלנת השכר גרמה לו להפסדים ונזקים כספים.

מנגד, הנתבעות הודו בכתב הגנתן כי הנתבעת אכן שילמה את שכרו החודשי של התובע באיחור של 3-1 ימים. לצד הודאתן זו גם טענו הנתבעות כי העברת השכר בוצעה בשל טעות נפוצה בקרב מעבידים ששכר משלמים ב- 10 לחודש.

בית-הדין קבע כי מצד אחד כי מדובר בטעות כנה של מר לייזר, כאשר הלנת השכר נעשתה בחריגה קלה של 3-1 ימים בלבד. מן הצד השני, סבר בית-הדין כי מר לייזר היה צריך לבדוק את טענות התובע לאור המיילים השונים שהוא שלח בעניין זה ולא די בכך שהוא סבר שהתובע טעה. בית-הדין קבע כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויי בגין הלנת שכר בסך של 5,000 ש"ח בגין כל תקופת עבודתו.
8. בנסיבות בהן הנתבעת הודתה ששילמה עד לכל המאוחר עד היום העשירי בחודש, מדובר בהודאה מפורשת בכך שהלינה שכר
ב- סע"ש (ת"א) 30801-12-12 {יונתן פרץ נ' מקום בלב בע"מ, תק-עב 2015(3), 8162 (2015} נתבעו פיצויי פיטורים, פיצויים בגין אי-עריכת שימוע, פיצוי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים, פיצויים בשל אי-מסירת הודעה לעובד בדבר תנאי העסקה, פיצויי הלנת שכר ופדיון הבראה.

לטענת התובע, הנתבעת הלינה את שכרו דרך קבע ושכרו שולם לו בסביבות ה - 15 בחודש ואף מאוחר יותר.

מנגד הנתבע העיד כי חתם על השיקים לעובדים עד ליום השביעי בחודש.

בית-הדין קבע כי מאחר שמשכורתו של התובע שולמה באמצעות המחאות, לא ניתן לקבוע כי המועד בו התובע הפקיד את ההמחאות הוא המועד בו הן נמסרו לו. עוד נקבע כי בנסיבות בהן הנתבעת הודתה ששילמה לתובע את שכרו עד לכל המאוחר עד היום העשירי בחודש, מדובר בהודאה מפורשת בכך שהלינה את שכרו, גם אם לא בשיעור שנטען על-ידי התובע.

בית-הדין פסק לזכות התובע פיצויי הלנה על הצד הנמוך ונפסקו פיצויי הלנה בסך 5,000 ₪.

9. אי-מסירת תלושי שכר לעובד - הפרת חוק הגנת השכר
ב- סע"ש (יר') 50193-02-13 {ISMAIL BAHAR MUSSA HUSSEIN נ' איוו מיט בורגר בע"מ, פורסם באתר האינטנט נבו (27.05.15)} התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי לדוגמה בסך של 80,000 ₪ הן משום שתלושי השכר לא נמסרו לו והן משום שתלושי השכר אינם עומדים בדרישות חוק הגנת השכר, שכן אינם כוללים מידע על ימי המחלה והחופשה שהיה זכאי להם, ובחלקם אין פירוט של מספר השעות הנוספות וחישוב התשלום בגינן. מדובר לטענתו בנזק ראייתי שפגע ביכולתו להוכיח את טענותיו. אף שהחוק מאפשר תביעה ללא הוכחת נזק, במקרה זה אי-מסירת המידע המדוייק גרם לו לנזק ראייתי שהקשה על הוכחת תביעתו.

הנתבעת טענה כי הסכום שנתבע בסיכומים גבוה כמעט פי שניים מהסכום שנתבע בכתב התביעה וכי התובע לא השכיל להפנות לחקיקה או פסיקה התומכים בטענותיו.

בית-הדין קיבל את טענת התובע לפיה לא קיבל תלושי שכר במהלך עבודתו. בית-הדין ראה בחומרה רבה את העובדה שלא ניתנו לתובע תלושי שכר מידי חודש בחודשו. נקבע כי הפיצוי שנתבע גבוה בהרבה מזה הנפסק בבתי-הדין לעבודה במקרים דומים. לפיכך, בית-הדין חייב את הנתבעת בפיצוי לתובע בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר בסך של 3,500 ₪.

10. ניכוי משכר בכפוף להוראות החוק
ב- ס"ע (חי') 2095-06-13 {שמעון טפירו נ' שחף אבטחה 1989 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.15)} המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על השאלה האם התובע פוטר לאלתר מעבודתו, כגרסתו, או שמא התפטר מעבודתו לאחר שסירב להצעות עבודה חלופיות, כגרסת הנתבעת.

בנוסף, ובכפוף למחלוקת כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, לחלף הודעה מוקדמת לפיטורים ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ככל שייקבע שפוטר.

בנוסף, עומדת להכרעה שאלת זכאותו של התובע לדמי חגים, דמי הבראה, דמי מחלה, השבת פיקדון עבור ביגוד, החזר ניכויים עבור "השתתפות בשי" והחזר הוצאות נסיעה.

בית-הדין מצא את עדותם של עדי הנתבעת כגרסה כנה, הגיונית ואמינה, המתיישבת עם יתר הראיות שהונחו בפני בית-הדין. מנגד עדות התובע לא הותירה עליו רושם מהימן.

עוד נקבע כי משלא הצביעה הנתבעת על הבסיס המתיר ניכוי "השתתפות בשי", ומשאין המדובר בניכוי המעוגן בחוק הגנת השכר – על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו בגין רכיב זה בסך 210 ש"ח.

11. תשלום אגרה על סעד הפיצויים ולא על "שכר עבודה"
ב- סע"ש (חי') 51438-11-13 {הרב אליהו גד מימון נ' המועצה הדתית קרית אתא, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.15)} התובע מבקש הפחתת אגרת בית-הדין.

בית-הדין קבע שהסעד היחידי בו אמור היה התובע להיות מחוייב בתשלום אגרה הוא סעד פיצויי הפיטורים. יתר רכיבי התביעה פטורים מתשלום אגרת בית-דין מכוח הוראת תקנה 4(17) לתקנות בית-הדין לעבודה (אגרות), התשס"ח-2008 (להלן: "תקנות בית-הדין לעבודה (אגרות)").

עוד נקבע כי הפחתת אגרת בית-הדין אינה נדרשת בשל תיקון כתב התביעה ומחיקת רכיב הביגוד, אלא בשל כך שמלכתחילה חוייב התובע באגרת בית-דין גבוהה מהנדרש, אשר כללה אגרה גם בגין רכיב מענק יובל. אלא שרכיב זה פטור מתשלום אגרה, בהיותו תשלום אחר המגיע לעובד עקב עבודתו {ראה הגדרת "שכר עבודה" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; בר"ע (ארצי) 15604-07-14 שטרית נ' זעזוע, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14), פסקה 10.2 להחלטה)}.

12. האם בפיטורים שלא כדין ניתן לקבל פיצוי בגין הלנת שכר
ב- סע"ש (נצ') 5106-12-12 {כעביה חנאן נ' המועצה המקומית כעביה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.15)} עלתה השאלה האם יש לחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת שכר בגין התקופה שהחלה ממועד פיטוריה {אשר נקבע לגביהם כי הינם בטלים} ועד למועד בו חודש תשלום שכרה וכן האם יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הלנת שכר, פיצויי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין אי-מילוי טפסי המוסד לביטוח לאומי?

לטענת התובעת מאחר והיא לא קיבלה את שכרה במועד מגיע לה לקבל פיצוי בגין הלנת שכר בעבור 20 החודשים בהם לא שולמה המשכורת.

מנגד הנתבעת טענה שאין לחייבה בתשלום בגין רכיב זה מכמה טעמים:

ראשית, התובעת כלל לא עבדה בתקופה המולנת.

שנית, מצבה הכלכלי של הנתבעת קשה במיוחד וכנגדה פתוח תיק איחוד בלשכת ההוצאה לפועל בסך של 3 מיליון ₪. בנוסף לכך מצבה הכלכלי כה גרוע עד כדי כך שהיא לא מצליחה לשלם לעובדיה את שכרם בזמן והיא חוששת כי קביעת פיצויי הלנת שכר בתיק זה תפתח פתח לשאר העובדים לתבוע בגין הלנת שכרם.

שלישית, יש להכיר במצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת כנסיבה המצדיקה הפחתת פיצויי ההלנה ואף ביטולם.

רביעית, הנתבעת היא רשות ציבורית, וכי הטלת פיצויי הלנה מלאים יחטאו למטרה של הרתעת המעסיק והענשתו שכן הדבר יגרום לכך כי הקופה הציבורית תיכנס לגירעון נוסף דבר אשר יפגע בשאר העובדים.

בית-הדין קבע, כי בחלק מהתקופה בה לא שולם לתובעת שכר, היא עבדה בפועל בעוד שביחס לחלק אחר היא לא עבדה בפועל אך בכל זאת היתה זכאית ל"שכר" מכוח פסק-הדין {עובדה אשר יש לה השלכה על שאלת פיצויי הלנת השכר}.

לאחר שבית-הדין שקל את התקופה בה הוכיחה התובעת כי עבדה אל מול התקופה בה לא עבדה בפועל וכן הביא בחשבון את טענות הנתבעת לעניין מצבה הכלכלי החליט בית-הדין שלא לחייבה בפיצויי הלנת שכר מלאים אלא בפיצויי הלנה בסכום של 10,000 ₪, בלבד.

13. ממתי יחשב שכר כ"שכר מולן" ומהו בסיס החישוב?
ב- ס"ע (נצ') 25958-03-12 {דימה אבו אסעד נ' רדיו א-שמס בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.14)} בית-הדין האזורי קיבל תביעתה של קריינית רדיו לשעבר לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין.

בית-הדין קבע כי הקריינית הוכיחה שפוטרה שלא כדין עת עמדה על דרישתה לקבל תוספת שכר בעקבות שינוי בתפקידה. עוד נקבע כי על תחנת הרדיו לשלם לקריינית כספי פנסיה שניכתה משכרה אך לא הפקידה באף קופה.

בית-הדין קבע כי על-פי הגדרות המונחים "היום הקובע" ו"שכר מולן" שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר, הרי ששכר בעד חודש מסויים שאינו משולם עד ה- 10 בחודש שלאחריו - הוא בגדר "שכר מולן", שאמור לשאת זכות לפיצוי הלנה.

במקרה הנדון, הוכח לבית-הדין כי השכר בעד חודש מסויים שולם לתובעת בין ה- 11 לבין ה- 20 בחודש שלאחר-מכן. לפיכך, קבע בית-הדין כי שכרה של התובעת הולן וניתן לפסוק פיצוי על ההלנה האמורה.

כמו-כן בית-הדין הרחיב בפסק-דינו בעניין בסיס החישוב של פיצוי ההלנה בקובעו כי עקרונית על פיצוי ההלנה להיות מחושב על בסיס השכר נטו, לאחר הניכויים. בחוות-הדעת שצורפה לכתב התביעה, נערך חישוב על-פי מרכיב הנטו, אלא שמרכיב זה כולל גם את ערך הנטו של רכיב ה"נסיעות", שאינו רכיב שנושא זכות לפיצוי הלנה.

עוד נקבע כי הנטל להוכיח את הניכויים שהיה נכון לנכות מהשכר ואת העובדה שהם הועברו לתעודתם - מוטל על המעביד. משהמעביד אינו מוכיח זאת, זכאי העובד לכך שפיצוי ההלנה יחושב על-פי השכר שהעובד יודע אותו.

בהעדר הוכחה, מצד הנתבעת, בדבר הסכומים שאותם יש לנכות מהשכר ברוטו כדי לקבוע את סכום הנטו שנושא זכאות לפיצוי הלנה - נכון להביא בחשבון את השכר ברוטו.

במקרה הנדון, הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי שאיפשרה לבית-הדין לקבוע את סכום הנטו שאמור להיות מובא בחשבון. על כן, התייחס לשכר ברוטו.

גם בעניין האפשרות להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה בגין האיחורים החוזרים ונשנים בתשלום השכר, בית-הדין סבר שאין מקום לעשות כך.

14. האם יש לראות בתביעה כספית לתשלום רכיב נופש כחלק מהגדרת "שכר עבודה" על-פי חוק הגנת השכר המזכה לפטור מאגרה
ב- סע"ש (ת"א) 50227-10-13 {משה אבער ואח' נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.15)} נדונה השאלה האם התביעה הכספית שהגישו המשיבים פטורה מתשלום אגרה.

המבקשים טענו בבקשתם כי רכיב תשלום הטבת 3 סופי שבוע אינו מהווה תשלום שכר לעובדים, לטענתם אין רכיב זה "תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו", אלא הטבה שניתנה בעין ובוטלה. לכן מדובר על פיצוי כספי חלופי לאי-מתן ההטבה בעין. בנוסף אין לראות בכך תשלום שכר שכן ההטבה לא ניתנה מדי חודש בשכר אלא 3 פעמים בשנה.

מנגד טענו המשיבים כי יש לדחות את כל טענות המבקשים, שכן הסעד הכספי הנתבע הוא "שכר עבודה" בהתאם להגדרת שכר עבודה סעיף 1 לחוק הגנת השכר והפרשנות שניתנה בפסיקה לחוק זה.

מימון סופי השבוע היה במשך שנים עקב עבודתם של התובעים וחלק מתנאי השכר ולכן משניתן פטור מתשלום אגרה בהליכים לפי חוק הגנת השכר, אף רכיב זה ייכלל בפטור זה.

כמו-כן, המשיבים הוסיפו וטענו כי קבלת הבקשה נוגדת את התכלית בגינה ניתן הפטור בתקנה 4(17). עוד נטען כי בעל דין הנכון בשאלה זו היא המדינה אשר חוקקה את התקנות ותשלום האגרה מיועד על-פי תכלית החוק למדינה לכיסוי הוצאותיה.

בית-הדין קבע כי כל חבות נוספת המגיעה לעובד בין מכוח דין, בין בכסף או בין בשווה כסף והנובעת מיחסים חוזיים בין העובד למעסיקו ומגיעה לעובד עקב עבודתו ובמשך תקופת עבודתו יש לראותה כ"שכר עבודה".

לפיכך לאור התכלית העומדת בתקנות האגרות וכן לפרשנות שניתנה בפסיקה ל"שכר עבודה", יש לראות בתביעה זו לצרכי בחינת שאלת הפרשנות לתקנה 4(17) כתביעת שכר או תוספת שכר לפי חוק הגנת השכר ולפיכך היא תזכה בפטור מאגרה על כן מוצא בית-הדין לדחות את בקשת המבקשים.

15. אי מתי פיצויי הלנת שכר?
ב- תע"א (ת"א) 4806-08 {ניקולאי ינקלזון נ' יבטח בע"מ, תק-עב 2013(4), 22098 (2013)} נדונה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הוצאות נסיעה, דמי מחלה, פיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה ופיצוי בגין הפרת חוזה ועגמת נפש.

התובע טען כי הנתבעת הלינה את שכרו כמעט מדי חודש בחודש. התובע צירף לתצהירו תדפיסי חשבון בנק מהם עולה כי ההפקדות של משכורותיו בוצעו במשך חודשים רבים באיחור רב.

בנוסף, התובע צירף העתק המחאה לתשלום משכורת חודש אפריל 2007 ממנה עולה כי תאריך הפרעון היה מאוחר בהרבה לתאריך התשלום הנדרש על-פי חוק. כמו-כן, התובע צירף לתצהירו מכתב בחתימת מר רזניק המופנה לעובדים בו הנתבעת מודה באיחור בתשלום שכר העובדים ומודה להם על סבלנותם.

הוכחה נוספת לתשלום המשכורת באיחור היא מכתבו של עורך-דינו של התובע בו הלין על כך שהתובע טרם קיבל משכורת.

הנתבעת מנגד, טענה כי שכרו של התובע, כמו גם שכר יתר עובדיה, שולם להם במועד ולא יאוחר מהיום ה- 9 לכל חודש קלנדרי.

בית-הדין קבע כי תדפיסי חשבון הבנק אינם מצביעים בהכרח על מועד העברת ההמחאה לידי התובע כי אם על מועד הפקדת ההמחאה, סביר להניח כי עובד קשה יום כדוגמת התובע, המשתכר שכר הגבוה במעט משכר המינימום, ימהר ויפקיד את ההמחאות בגין שכרו מוקדם ככל שניתן לאחר העברתן לידיו.

לאור האמור, ועל יסוד העדויות והראיות שהוצגו בפני בית-הדין ומאחר והנתבעת לא הציגה כל ראיה לתשלום משכורות התובע במועד, קבע בית-הדין במקרה הנדון כי התובע הרים את נטל ההוכחה בדבר הלנת שכרו ולכן חייב את הנתבעת בתשלום סך של 23,837 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר.




16. מהו "שכר עבודה"?
ב- ס"ע (ת"א) 52655-11-11 {אליאס קסלר נ' עיריית חולון, תק-עב 2013(3), 13485 (2013))} נדונה השאלה האם זכאי התובע, שהוא עובד עיריית חולון, לשכר עבודה וזכויות סוציאליות נוספות בעד התקופה שמדצמבר 2004 עד מאי 2007.

במקרה הנדון, המחלוקת בדבר ביטול משרתו של התובע כנהג בתברואה הועברה להכרעתה של וועדה פריטטית, ומאוחר יותר הוכרעה במסגרת הליך קיבוצי שנדון בבית-הדין.

סוגיית השיבוץ הזמני של התובע נדונה ובסופה נקבע, כיום פסק-הדין חלוט - שהחלטת העיריה לנייד את התובע באופן זמני לתפקיד נהג במחלקת התאורה עד תום הסכסוך הקיבוצי ניתנה כדין ובמסגרת הפררוגטיבה הניהולית של העיריה. זאת, על אף שהעיריה לא התייעצה עם ארגון העובדים.

בית-הדין קבע כי התובע לא הצביע בפני בית-הדין על כל מקור נורמטיבי, ובכלל זה הסכמה זו או אחרת, אליה הגיעו הצדדים, לתשלום שכר עבודתו ללא תלות בעצם ביצוע עבודתו של התובע בפועל או בכוח במהלך התקופה שבמחלוקת.

התובע לא הצביע על הסכמה שכזו מצד העיריה שניתנה במהלך ההליכים האינדיבידואליים שהתנהלו בינו ובין העיריה. התובע גם לא הצביע על הסכמות או התחייבויות בקשר לכך שניתנו במהלך ההליכים הקיבוציים שהתנהלו בנוגע לפיטורי העובדים מכוח הסכם 2003 וביטול משרותיהם, עליהם נמנה התובע.

במצב דברים מעין זה, הרי שעל-מנת להוכיח זכאותו לתשלום שכר עבודה, על התובע להוכיח כי עבד בפועל בתקופה שבמחלוקת, או שיש לראות בו כמי שהעמיד עצמו לרשות העבודה.

לאחר שבית-הדין בחן את מכלול הראיות שלפניו, בית-הדין הגיע לכלל מסקנה כי אין לראות בתובע כמי שעבד בפועל.

כמו-כן, לא ניתן לראות בו כמי שהעמיד עצמו לרשות העבודה במהלך התקופה שבמחלוקת או בחלקה. על כן, אין הוא זכאי בעדה לתשלום שכר עבודה.

17. האם תשרים "טיפים" עונים על הגדרת סעיף 1 לחוק הגנת השכר ומקיימים את תכלית חוק שכר מינימום?
ב- ס"ע (ת"א) 29167-10-11 {חן כספי נ' דרבי דג בע"מ, תק-עב 2013(3), 8293, 2013)} דנה התביעה במקרה שבו התובעת, מלצרית אצל הנתבעת, עובדת כ- 5 עד 6 משמרות בשבוע, כולל שישי שבת, 6 שעות למשמרת, בתקופה שבין 12.07 עד לפיטוריה ב- 04.11, לא קיבלה שכר כל תקופת עבודתה אלא "טיפים" בלבד, כפי שהודיע לה הנתבע מתחילת עבודתה.

עיקר טענות הנתבעת הוא כי התשרים שקיבלה התובעת עונים על הגדרת סעיף 1 לחוק הגנת השכר ומקיימים את תכלית חוק שכר מינימום, משהתובעת קיבלה מלקוחותיה, תוך כדי ועקב העבודה, את שכרה.

עוד נטען, כי התשר הוא השכר כעולה מיומנה, ברוב המקרים עמד שכרה של התובעת על 60-50 ש"ח לשעה.

בית-הדין קבע כי היעתרות לתביעה ברכיב התשר משמעה פגיעה בציפיות הצדדים שהרי לא בכדי לא הלינה כל תקופת העסקתה, שכן הכנסתה היתה ברווחה ובערכים גבוהים בהרבה משכר המינימום.

בית-הדין שוכנע כי כשהתשר פחת משכר המינימום לשעות עבודתה במשמרת - הושלם לשכר המינימום הרלוונטי - הגם שבעניינה של התובעת לא הוכח כי אירעו מקרים כאלה.

עוד נקבע כי אין שחר לטענת התובעת כי לא נכרת עימה הסכם - הגם שאין חולק כי אין בין הצדדים הסכם כתוב וחתום {אך הסכם בעל-פה ובהתנהגות קיים והוכח, כולל תנאיו} ולמצער, אין בפי בית-הדין הודעה על-פי חוק הודעה לעובד טענה שכלל לא נטענה בתביעה. התביעה נדחתה.

ב- תע"א (יר') 1363/10 {יהונתן מינס ואח' נ' תנובות נאמנים 2003 בע"מ, תק-עב 2012(1), 10982 (2012)} נדונה תביעתם של מר יהונתן מינס וגב' לירון איטח, שהועסקו כמלצרים בבית קפה "נאמן" שבקניון מלחה בירושלים המופעל על-ידי הנתבעת - תנובות נאמנים 2003 בע"מ {להלן:"הנתבעת"}, לתשלום הפרשי שכר, דמי נסיעות, דמי הבראה ופדיון חופשה.

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בפני בית-הדין בהליך זה היא אם יש לראות בתשרים {"טיפים"} שניתנו לתובעים על-ידי לקוחות הנתבעת כ"שכר עבודה" ששולם לתובעים, או שמא על הנתבעת לשלם לתובעים שכר עבודה ללא קשר לתשרים שקיבלו התובעים מלקוחות הנתבעת במהלך עבודתם?

בית-הדין מביא בעניין זה את קביעתו של בית-הדין הארצי לעבודה בתיק {ראה ע"ע (ארצי) 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה, מ(2005), 769, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.06.05), ולהלן: "עניין ענבל מלכה"} ובו ניתנים הנחיות לסיווג המקרים בהם ניתן להכיר ב"תשר" כשכר עבודה.

בפסק-הדין בעניין ענבל מלכה התובעת טענה כי תשלום תשר לא יכול להוות תחליף לשכר עבודתה מכיוון שהוא לא שולם על-ידי מעסיקתה כמצוות סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום").
מנגד, טענה המעסיקה כי כספי התשר שקיבלה התובעת במסגרת עבודתה יכולים לבוא בגדר "שכר עבודה" מכיוון שהם "התקבלו תוך כדי ועקב עבודתו כאמור בסעיף 1 לחוק הגנת השכר.

לאור כל האמור, בית-הדין קבע כי מעסיק חייב בתשלום שכר והוא אינו יכול להשתחרר מחובתו זו על-ידי הסתמכות על תשלום של תשר המשולם לעובד על-ידי אחר זה הכלל וכך ראוי שיתקיים.

בהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת, התביעה התקבלה.

18. פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר
ב- ס"ע (ב"ש) 33438-02-12 {ניסים פרץ נ' מיגון יוסי פרץ בע"מ, תק-עב 2013(2), 1129 (2013)} נדונה תביעה לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, הפרשות לביטוח למנהלים, דמי חופשה, הודעה מוקדמת, וכן פיצויים בגין הלנת שכר, פיטורים שלא כדין, אי-מסירת מכתב פיטורים, הפרת חוזה עבודה, אי-מסירת תלושי שכר ובגין אי-מסירת הודעה לתובע על תנאי עבודתו.

הנתבעת עוסקת במכירת דלתות משוריינות ודלתות פנים. התובע הועסק על-ידי הנתבעת בתפקיד איש מכירות. התנהלותו של התובע היתה מול מנהל הנתבעת, מר יוסי פרץ.

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 20,000 ש"ח כיוון שהנתבעת לא מסרה לו תלושי שכר, למרות ששב וביקש ממנה לעשות כן.

הנתבעת טענה כי מסרה לתובע תלושי שכר כחוק. עוד טענה הנתבעת, כי מטעם התובע נשלח מכתב על-ידי עו"ד רובין, יועץ משפטי להסתדרות במכתב זה פירט עו"ד רובין את טענותיו של התובע ובין-היתר נאמר בו כי התובע טרם קיבל תלוש משכורת לחודש יולי 2011. הנתבעת טענה כי נוכח האמור במכתב, התובע מנוע מלטעון שלא קיבל תלושי שכר אחרים, למעט התלוש לחודש יולי 2011.

בית-הדין קבע כי הגרסה שהציגה הנתבעת עצמה אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה.

בתצהירו של מנהל הנתבעת, נאמר כי בתקופת העסקתו התובע לא טען כי לא קיבל תלושי שכר ומכל מקום, תלושי השכר של העובדים לרבות התובע הועברו למשרד, למקום קבוע, מידי חודש בחודשו ונלקחו על-ידי העובדים או נמסרו. התובע התעלם מתלושי השכר באופן מגמתי משום שתכנן כבר אז בתשלום הראשון, לתבוע את הנתבעת.

עלה מן האמור, כי גם לגרסת הנתבעת, התלוש לא נמסר לתובע, אלא לכל היותר הושאר במשרד על-מנת שהתובע ייקח אותו.

עוד נאמר בפסק-הדין כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה, ואף לא טענה, כי התובע ידע כי התלוש נמצא במשרד, וכי עליו לקחת אותו בעצמו. יתרה מכך, יוסי ציין בתצהירו כי התובע התעלם מן התלושים.

במצב דברים זה, קבע בית-הדין, היה על הנתבעת לדאוג לכך שהתלושים יימסרו לתובע במסירה ביד, באמצעות הדואר, או בכל דרך אחרת ובלבד שהנתבעת תוודא בפועל כי התלוש אכן נמסר לתובע. משלא עשתה כן, לא יצאה ידי חובתה כאמור בחוק הגנת השכר. זאת ועוד, משנודע לנתבעת, כך לפי גרסתה, כי התובע "מתעלם" מתלושי השכר, הרי שאי-מסירת התלושים על ידה נעשתה ביודעין.

נוכח כל האמור לעיל, סבר בית-הדין כי יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת החובה כאמור, נקבע כי על הנתבעת לפיכך לשלם לתובע סך של 2,000 ש"ח בגין הפרת אי-מסירת תלושי שכר.

ב- ד"מ (נצ') 39944-05-12 {לוסי גהן נ' עידן זגדון ואח', תק-עב 2013(1), 6648(2013)} המחלוקות בתיק הנדון הן בשאלת הפיצוי שהתובעת טענה לו בשל אי-קבלת תלושי משכורת במועד, ובשאלת פיצוי הלנת השכר בגין שכר חודש ינואר 2012.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי בסך 5,000 ₪. לטענת התובעת, מוצדק לפסוק לה את הפיצוי האמור בשל חוסר תום-הלב של הנתבעים שהתבטא הן בהלנת שכרה והן באי-מסירת תלושי המשכורת, ובשל קיפוח זכויותיה" של התובעת.

בית-הדין קבע שמאחר והתובעת עבדה אצל הנתבעים מיום 24.10.11 ועד יום 30.01.13, היה על הנתבעים למסור לה תלושי משכורת בעבור חודשי עבודתה, לא יאוחר מה- 9 בחודש בכל אחד מהחודשים נובמבר 2011, דצמבר 2011, ינואר 2012 ופברואר 2012.

בית-הדין קבע במקרה הנדון, שמהנתבעים לא עשו כך, חזקה כי הם עשו זאת "ביודעין" ולפיכך, קמה סמכותו של בית-הדין לפסוק לזכות התובעת פיצויים לדוגמא, כאמור בסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

בהעדר "טעמים מיוחדים", שיעורם של הפיצויים לדוגמה האמורים בסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר. הוא בסך שלא יעלה על 5,000 ₪ בגין כל חודש שבו לא נמסר לתובעת תלוש שכר במועד, כך שהסכום המירבי בית-הדין היה יכול לפסוק לזכות התובעת, כפיצויים לדוגמה, בלא "טעמים מיוחדים", הוא בסך 20,000 ₪. אולם, התובעת - כזכור עתרה לקבל סך של 5,000 ₪ בלבד.

בית-הדין קבע שעל הנתבעים שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת שכר עבודה, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת והחזר הוצאות נסיעה, וכן למסור לתובעת תלושי משכורת, פיצויים לדוגמה ופיצוי הלנת שכר.

עם-זאת בית-הדין סבר שבעניינם של הצדדים קמה סמכותו לבטל או להפחית את פיצוי ההלנה, וזאת מכוח סעיף 18 לחוק הגנת השכר וזאת בשל קשייו הכלכליים של עסקם של הנתבעים כנסיבה שלא היתה להם שליטה עליה.

19. השבת סכומים שנוכו משכר התובע
ב- ס"ע (חי') 34469-03-10 {גבריאל אוחנה נ' קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון,תחזוקה וניקיון בע"מ, תק-עב 2013(4), 13562 (2013)} נדונה תביעה לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת ומסיומה.

התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בעבודות שמירה במוסדות חינוך ובאתרים נוספים. שכרו של התובע היה על בסיס שעתי, לפי שכר המינימום שעודכן מעת לעת.

התובע עתר להשבת סכומים שונים שלטענתו ניכתה הנתבעת משכרו במהלך תקופת עבודתו, שלא כדין; סכומים אלה נוכו בגין "דמי ארגון", "השתתפות בשי", "פקדון ביגוד" ו"סל ביטוח".

התובע העיד כמו-כן, בתצהירו כי ניכויים אלה בוצעו ללא ידיעתו ואף ללא הסכמתו ומשכך הם עומדים לטענתו בניגוד להוראות חוק הגנת השכר.

הנתבעת מנגד טענה כי המדובר בניכויים מותרים: "סל הביטוח" נוכה בהסכמתו ובידיעתו המלאה של התובע; "השי לחג" נועד להגדיל את תקציב הנתבעת המיועד להענקת מתנות חג לעובדים והדרישה להשבת הסכומים שנגבו מהתובע בגין רכיב זה כמוה כדרישה להשבת המתנות אותן קיבל התובע במהלך תקופת עבודתו.

באשר לניכוי בגין "פקדון ביגוד" - טענה הנתבעת כי התובע קיבל בגדי עבודה בהתאם לצו ההרחבה, אולם משלא החזיר את הציוד עליו הופקד במועד סיום עבודתו, ולא צירף לתביעתו כל אישור הזדכות על הציוד - בדין נוכה הסכום משכרו; עוד הוסיפה הנתבעת, כי דרישת התובע להשבת הסך של 1,520 ₪ אינה ברורה, עת רכיב תביעה זה מסתכם לכל היותר "דמי ארגון", כאשר ניכוי זה מותר ומעוגן בחוק הגנת השכר.

בית-הדין במקרה הנדון קבע שמשלא הצביעה הנתבעת על בסיס המתיר ניכויים בגין "סל ביטוח" ו"השתתפות בשי" ומשאין המדובר בניכויים המעוגנים בחוק הגנת השכר, וכאשר טענת הנתבעת כי הניכוי בגין "סל ביטוח" היה עבור תכנית ביטוח חיים שנועדה לטובת התובע - לא הוכחה - על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו בגין רכיבים אלה בסך 135 ₪ בגין "השתתפות בשי" ו- 153 ₪ בגין "סל ביטוח".

20. הפרשות לקרן פנסיה "שכר עבודה"
ב- דמ"ש (חי') 38056-06-11 {אליאס מטאנס נ' מועצה מקומית ראמה, תק-עב 2013(3), 10655 (2013)} נדונה בקשתה של מועצה מקומית ראמה לדחיית תביעתו על הסף של התובע.

בתביעתו, ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את ההפרשים בין קיצבת הפנסיה אשר משולמת לו כיום, לבין מה שהיתה אמורה להיות, לו היתה הנתבעת מפרישה עבורו לקרן התגמולים בחודשים 09/71 עד 04/72 וזאת, ממועד פרישתו לגמלאות בחודש 10/04 ועד לחודש 09/2028 {השנה בה ימלאו לו 80 שנה, תוחלת החיים של גבר בישראל} בסך כולל של 20,736 ₪.

טענות הנתבעת מנגד היא כי תביעתו של התובע הינה בגין אי-הפרשות לקרן מבטחים עבור שבעת החודשים הראשונים להעסקתו, מחודש 09/71 ועד לחודש 03/72, התובע צירף לכתב תביעתו דו"ח מאת קרן מבטחים מיום 20.04.81, ממנו עולה כי לא שולם בחודשים אלו לקרן מבטחים. כמו-כן, התובע קיבל מידי חודש בחודשו תלושי שכר, ויכל בנקל לבדוק את ההפרשות לקרן המבטחים. ולסיום מוסיפה הנתבעת כי התובע פרש לגמלאות בחודש 08/04, הגיש תביעתו כחודשיים בלבד טרם התיישנותה, ויש לראות בשיהוי ניכר זה טעם נוסף לדחיית התביעה.
בית-הדין קבע כי מדובר בזכויות לכאורה, אשר מקורן בהפרשות לקרן מבטחים במועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, והמועד להתגבשותן הינו, בתום כל חודש לעבודת התובע, וזאת, גם בהתאם לסעיפים 1, 11-9 לחוק הגנת השכר.

אולם במקרה הנדון התביעה נדחתה היות והסעד אותו מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו, כפוף להוראות חוק ההתיישנות.

21. "קופת גמל" ואחריותה
ב- ק"ג (ת"א) 10956-09 {כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גבריאלי אריגת יד בע"מ, תק-עב 2012(2), 11198 (2013)} כלל חברה לביטוח בע"מ, הינה חברה המנהלת, בין-היתר, פוליסות ביטוח מנהלים עבור עמיתים שכירים, ומשמשת כ"קופת גמל" כמשמעותה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005.

התובעת טענה לחיוב הנתבעת בהפרשות שונות אותם היתה אמורה היא להעביר לתובעת, בגין תשע (9) פוליסות לביטוח מנהלים שהופקו בעבור תשעה מבין עובדי הנתבעת.

טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי לא הוכח על-ידי התובעת שאכן נחתמו הסכמי ביטוח בין הצדדים, וכי הצעות הביטוח שהוגשו על-ידי כלל במסגרת תביעתה, אינן מהוות "חוזה ביטוח" מחייב, משום שהן לא חתומות ע"י המעביד.

בית-הדין קבע כי מעמדה של קופת גמל, היא זכות שהחוק קבע, ועל כן היא מוענקת אך ורק למי שהחוק התכוון להגן עליו או לפצותו, היינו - קופת הגמל עצמה, ומעת היותה "קופת גמל" כמוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת השכר.

תוצאה זו מתקבלת הן ממכלול חובות וזכויות קופת הגמל בחוק הגנת השכר, הן מחובתה של קופת הגמל כלפי מבוטח שהתשלומים בעדו לא שולמו במועד, והן מלשונו של סעיף 28(א)(2) לחוק הגנת השכר המעניק לקופת גמל זכות תביעה במישרין נגד המעביד, לא רק לגבי סכומים שהוא חייב לה, אלא אף לגבי פיצוי הלנת שכר בשל סכומים כאמור {ראה גם דב"ע נא/2-3 שפרה צח נ' דחף בע"מ, פד"ע כב 462, 468}.

מכאן קבע בית-הדין, כי שעה שנטען כי הנתבעת חייבת לתובעת סכומים בגין הפרשות לתגמולים בעבור עובדיה, עמיתי התובעת, הרי שלבית-הדין הסמכות לדון בתובענה, ולקופת הגמל הזכות ולעיתים גם החובה לפתוח בהליכים משפטיים כנגד אותו מעביד שאינו משלם את חובו.

בהקשר זה הפנה בית-הדין גם להוראת סעיף 24(3) לחוק בית-הדין לעבודה, שם נקבעה סמכות בית-הדין לדון, בין-היתר, בתביעות של קופות גמל נגד מעבידים, מקום בו התובענה נובעת מחבותם של המעבידים לקופות.

22. רציפות תקופת העבודה בעת חילופי המעבידים
ב- תע"א (ת"א) 11391-09 {קוזנסקי ניר נ' שוורץ יוסף-"רשת ענק הממתקים", תק-עב 2012(2), 9910 (2013)} נדונה תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר עבודה וכן תשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו אצל הנתבע.

התובע עבד מאז שנת 2000 ועד שנת 2009 בחנות מסוג "פיצוציה" אשר פועלת בחולון. התובע החל לעבוד בחנות בעת שהיה חייל בצה"ל, במקביל לשירותו הצבאי, והמשיך לעבוד בחנות גם לאחר שחרורו מצה"ל ובעת שהיה סטודנט.

התובע טען כי לאחר שהקיוסק עבר לבעלותו של הנתבע {כאמור בחודש מאי 2004}, הוא המשיך את עבודתו הרגילה בקיוסק ולכן אין בחילופי המעבידים כדי לפגוע ברציפות תקופת עבודתו בקיוסק.

מנגד, הנתבע טען כי יחסי עובד מעביד בינו לבין התובע התקיימו רק החל מחודש מאי 2004. לטענתו, העסק הקודם נסגר ואין לו כל קשר לתקופת עבודתו של התובע אצל הבעלים הקודם. לכן, לטענתו, לא ניתן לחייבו בתשלום כלשהו בגין תקופת עבודתו הקודמת של התובע בקיוסק.

בית-הדין קבע כי זכות העובד לתבוע את המעביד החדש בגין חוב קודמו אינה זכות חדשה ועצמאית, והיא נועדה להבטיח לעובד רצף של זכויות הקשורות לא רק למעביד, אלא גם למקום העבודה, בדומה לזכות לפיצויי פיטורים ולחופשה שנתית {ראה דב"ע מט/2-4 אלברט סבח נ' הד יצוא חקלאי בע"מ, פד"ע כ 370}.

יצויין, כי "שכר עבודה" מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת השכר לאור האמור, ומשהנתבע אף לא טען כי פרסם הודעה כקבוע בתקנות, כקבוע בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, הנתבע אחראי גם לתשלום "שכר העבודה" המגיע לתובע מהמעביד הקודם. לכן, רכיבי התביעה של הלנת שכר עבודה, גמול שעות נוספות, וגמול עבודה במנוחה השבועית, רלוונטיים לגבי כל תקופת העבודה של התובע ב"מקום העבודה".

23. פיצויי הלנה, מחייבת את העובד להציג עמדה ברורה לעניין התקופה בה הולן השכר
ב- תע"א (ב"ש) 3562-08 {איתן אשטמקר נ' אולמי לוגסי בע"מ ואח', תק-עב 2012(2), 7720 (2013)} נדונה התביעה המתוקנת שהגיש התובע בחודש יוני 2009, לאחר סיום עבודתו באולם אירועים הידוע בשם "אולמי לוגסי" בנתיבות. התביעה הוגשה נגד החברות אשר הפעילו את אולם האירועים בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.

בתביעה ביקש התובע זכויות מכוח העסקתו באולם האירועים ובכלל זה פיצויי פיטורים, גמול בגין העסקה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות.

התובע טען לפיצויי הלנת שכר שמתייחסת לעשרת החודשים האחרונים לעבודתו של התובע. בתביעה זו טען התובע, כי הנתבעת הלנה כדבר שבשגרה את השכר וזה שולם לכל המוקדם לאחר ה- 15 לחודש העוקב.
הנתבעים טענו כי שכרו של התובע שולם באיחור בשל מחדליו של התובע עצמו, אשר נמנע מלאסוף את השיק באמצעותו שולם השכר שעמד לטענתם במשרדי אולם האירועים והמתין לבואו.

בהקשר זה טענו הנתבעים, כי רק לאחר שהופיע התובע במשרדי הנתבעת, נרשם התאריך על גבי השיק ומכאן הבסיס לטענתו של התובע לתשלום השכר באיחור.

בית-הדין קבע שעומדת לתובע זכות להלנת שכר המתייחסת לחודש אוגוסט 2008, שלא התיישנה {במקרה הנדון לא היתה מחלוקת כי התובע זכאי להפרשי שכר על העסקתו בחודש אוגוסט 2008, אשר נכון להיום לא שולמו והתביעה המתוקנת הוגשה בחודש יוני 2009 בטרם חלפה שנה ממועד תשלום השכר}. יוצא מכאן, כי לתובע זכות להגשת תביעה להלנת שכר המתייחסת לעשרת החודשים האחרונים להעסקתו באולם.

כמו-כן, בית-הדין הוסיף, שככל שלא שולם לתובע שכר עד ה- 9 לחודש שלאחר החודש בגינו משולם השכר - זכאי התובע לפיצויי הלנה על השכר שלא שולם במועד. יוצא מכאן כי בעשרת החודשים האחרונים להעסקתו של התובע, הולן שכרו של התובע דרך קבע ודרך המלך לפסיקת פיצויי הלנה, מחייבת את העובד להציג עמדה ברורה לעניין התקופה בה הולן השכר. בענייננו ביקש התובע פיצויי הלנה על יסוד הטענה ולפיה הולן שכרו בממוצע כ- 21 יום בכל אחד מעשרת החודשים האחרונים לעבודתו.

בית-הדין במקרה הנדון פסק לתובע פיצויי הלנת שכר על עשרת החודשים בגינם הוגשה התביעה להלנת שכר, סה"כ סכום של 7,500 ₪.

24. פיצויי "הלנת שכר"
ב- דמ"ר (חי') 3597-08-11 {ולדימיר חרמוב נ' אביגדור תעשיות בע"מ ואח', תק-עב 2012(2), 4441 (2013)} נדונה תביעתו של מר ולדימיר חרמוב {"התובע"} כנגד אביגדור תעשיות בע"מ {"הנתבעת 1"} ואביגדור ישראל תעשיות בע"מ {"הנתבעת 2"} לתשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות.

עיקרי העובדות אשר למעשה אינן שנויות במחלוקת {כפי שהוסכמו בין הצדדים וכעולה מחומר הראיות} הן: התובע הועסק בנתבעות במחלקת נעיצה והרכבות, השתכר שכר שעתי ושובץ לעבודה באחת משתי משמרות.

התובע טען כי מאחר שהוא עובד שעתי, היה על הנתבעות לשלם את שכרו פעמיים בחודש, פעם אחת במחצית החודש, ופעם שניה בתום החודש ולא יאוחר מהיום התשיעי לתום החודש. מכאן תביעתו לפיצויי הלנת שכר בין 30 החודשים שטרם התיישנו לטענתו.

הנתבעות מנגד הכחישו את טענת התובע בעניין, וציינו כי שכרו של התובע מעולם לא הולן. לגבי פיצויי ההלנה, נטען כי התביעה התיישנה במלואה ולחילופין, אין לחייבן בפיצויי ההלנה בשל טעות כנה ו/או חילוקי דעתו שיש בהם ממש.

בית-הדין קבע שעל-פי הוראות חוק הגנת השכר, הנתבעות אמורות היו לשלם את שכר התובע בסוף כל חודש עבודה, כאשר השכר ייחשב כמולן אם ישולם לאחר היום ה- 9 לחודש העוקב. משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבעות הלינו את שכרו שלהתובע מעבר ל- 9 לחודש, הרי שהתובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי הלנת שכר. אשר-על-כן, תביעתו נדחית.