הספריה המשפטית
הקודקס המקיף לדיני חילוט, תפיסה וכינוס נכסים במשפט הישראלי

הפרקים שבספר:

החילוט - כללי

1. מבוא
אין צורך להכביר במילים רבות אודות חשיבותה ומעמדה הרם של זכות הקניין בשיטת משפטנו. עוד טרם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית-משפט העליון כי זכות הקניין הינה זכות יסוד, הקשורה בטבורה לאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל {ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ"ד לה(3), 645, 656 (1981); ע"א 474/83 הוועדה המקומית לבניה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' חממי, פ"ד מא(3), 370, 377 (1987); ע"א 524/88 "פרי העמק" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4), 529, 546 (1991); ע"א 782/88 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מה(5), 625, 639 (1991)}.

לאחר היכנסו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עוגן עלי ספר מעמדה החוקתי של זכות הקניין, וכפי שנקבע בסעיף 3 לחוק היסוד, "אין פוגעים בקניינו של אדם". מעמד חוקתי זה של זכות הקניין, מקנה לזכות זו את ההגנה החוקתית הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד, באמצעות "פסקת ההגבלה". בהתאם לכך, קבע בית-המשפט העליון, כי "הדעת וחוק היסוד אינם סובלים עוד שאדם ינושל מרכושו, או ייפגעו זכויותיו ברכושו, אלא 'לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש' " {ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4), 913, 928 (2002); וראו גם: בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 625, 649 (2001); ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נח(4), 629, 642 (2001); עע"מ 4955/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה, בפסקה 19 (26.10.2010); ע"א 3159/09 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' סבח בית עדה, בפסקה מ"ג (28.4.2013)}.

ההגנה החוקתית לה זוכה זכות הקניין, אינה, כידוע, הגנה מוחלטת וזכות זו אינה חסינה מפני צרכים ואינטרסים ציבוריים חשובים, המשרתים את טובת הכלל. כך הוא הדבר כאשר קיים אינטרס ציבורי מובהק המחייב את נטילתם של מקרקעי היחיד, והעברתם לשימושו של הכלל {ע"א 832/13 המערערים והמשיבים שכנגד נ' המשיבה והמערערת שכנגד, תק-על 2014(3), 13453 (23.09.2014)}.

ב- ע"פ 1428/08 {עו"ד אורי חורש - המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2009(1), 4032 (25.03.2009)} נאמר:

"אם ישנה סוגיה עליה ניתן לומר כי מתקיימים בה, זה לצד זה, הכלל "Hard cases make bad law" והיפוכו, היינו, "Bad law makes hard cases", הרי היא זו הנוגעת למעמדם של המתנגדים לחילוט רכוש, שהושג או ששימש בעבירה. מעשה הטלאים בו נרקמו הסדרי החילוט במשפטנו והלשון המוקשית של חלקם, הובילו לכך שבחוקים שונים מעוגנות כיום הוראות חילוט נבדלות זו מזו אשר לא תמיד ניתן ליישבן האחת עם רעותה. עם מגוון ההסדרים ניתן למנות, בין השאר, את אלה הקבועים בסעיפים 42-39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), (נוסח חדש), התשכ"ט-1969; בסעיפים 36א-36ט לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973; בסעיפים 23-21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000; בחוק חילוט רווחים מפרסומים שעניינם עבירות, התשס"ה-2005; ובסעיפים 129 (עבירות על בטחון המדינה), 235-234 (משחקים אסורים והימורים), 297 (שוחד) ו- 377ד-377ה (סחר בבני-אדם) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לא מכבר אף הוגשה הצעת חוק פרטית לאפשר את חילוט רכושם של מעורבים במעשי טרור (הצעת חוק לתיקון פקודת מניעת טרור (חילוט רכוש אדם שביצע מעשה טרור), התשס"ח-2008). לוליינות משפטית ניכרת עלולה להידרש במאמץ - המתחייב - להציע תפישה רעיונית משותפת לכל אותם הסדרים, ולספק בתוך כך מענה לשלל המקרים שמספקת מציאות החיים עמה הם ביקשו להתמודד. מן הפסיקה המתגבשת בענייני חילוט הולכת ומתחוורת המסקנה כי כבר עתה קיים קושי ממשי בביסוסה של גישה קוהרנטית, המקיפה את מקרי החילוט השונים ומציידת עושי-משפט בכלים ברורים לטיפול בהם. כוחה של הפסיקה בעניין זה הוא מוגבל. עיקר המלאכה מונח לפתחם של משרד המשפטים ושל המחוקק, וככל שאלה יקדימו ויתנו דעתם לדבר, כן ייטב.

לעצם העניין. במשטר קנייני, הרגיל בכללי הכרעה בין זכויות נוגדות מסוגים שונים, שובת לב היא לכאורה תפיסה, המציבה את המדינה-המחלטת בתחרות עם הטוען לזכות ברכוש המחולט, ומציעה מנגנון של סדר-קדימויות להכרעה בתחרות זו. על כך הוער בפרשת סיטבון כי "דרישת תום-הלב והתמורה (שבהוראת החוק המתייחסת להגנה מפני חילוט) יוצרת אסוציאציה מתבקשת להוראות השזורות במשפט הפרטי ביחס למצבים של עסקאות נוגדות" (שם, בפסקה 48). במודל התחרות המוכר מהמשפט האזרחי, ברי כי מצוי יסוד להבחנה בין מי שרכש בהצלחה זכות חפצית בנכס, לבין נושה אובליגטורי שטרם זכה לכך ונתפס על-כן כמי שידו על התחתונה.

השימוש בתבנית זו להגדרתו של הקונפליקט נושא הערעור שבפני הוא שגוי. השפה בה מדברים בקונפליקט זה ופתרונו, אינה שפתו של הדין האזרחי-הפרטי, כי אם זו השגורה בפי המשפט הציבורי. אין אנו עוסקים בצדדים החולקים מישור ייחוס זהה. עניננו בהוראת חוק, המקנה למדינה כוח לגרוע מענינו המוגן של הפרט, לצורך קידומם של אינטרסים ציבוריים. ובלשונה של השופטת ארבל: "בנקודה זו באה לידי ביטוי העדפת המחוקק את האינטרס הציבורי שבמאבק בהלבנת ההון על אינטרסים המוגנים במשפט הפרטי: המדינה כמחלטת אינה עומדת בשורה אחת עם הנושים ומתחרה עימם. דיני הקדימות כלל אינם נוגעים לסמכות החילוט."
(שם, בפסקאות 47 ו- 49)."

2. הליך החילוט - חשיבותו
חשיבות רבה נודעת להליך החילוט, על רקע תכליתו. החילוט נועד למנוע מצב בו חוטא יֵצא נשכר, להוציא בִּלעוֹ הבלתי-חוקי של אדם מפיו, לשלול את התמריץ לביצוע עבירות, ולהרתיע {ע"א 7025/12 קמור רכב (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל (25.05.2014); בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (31.10.2007); ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל (04.03.2008); ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397, 421 (2005)}. החילוט נועד גם לחסום ניסיון של עבריינים "לערבב" בין התחומים - רכוש "פלילי" ברכוש "תמים", ובכך "להלבין" כספי פשיעה עד שלא יִוודע כי באו בקִרבּה של מערכת כספים לגיטימית.

לחילוט נודעת גם תכלית מעין-עונשית {ע"א 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238 (1994)}, כדי שידע העבריין הכלכלי אל-נכון כי הסיכון המקסימלי הצפוי לו, אינו רק החלטה שיפוטית המאלצת אותו להיפרד מפירות שהפיק מביצוע העבירה, אלא כי הוא נתון בסיכון של פגיעה כלכלית בעקבות ביצוע העבירה באמצעות כלי החילוט שהמחוקק העניק לרשויות האכיפה. אין לאפשר לעבריינים להבריח נכסיהם לקרובי משפחתם ולמכריהם כדי להימנע ממימוש החילוט.

לחילוט נודעת חשיבות רבה מן ההיבט הנורמטיבי. החילוט מעביר מסר לעבריין ולחברה בכללותה, לפיו העבירות שביצע העבריין הן חמורות, וכי המדינה איננה סובלנית כלפי התנהגויות שכאלה. המסר ההרתעתי מועבר, בין-היתר, לסביבתו של העבריין, הנוכחת לראות ולהבין כי מהעבריין נשלל הרווח שהפיק מפעילותו העבריינית. הרווח שנשלל איננו רק הרכוש "המוכתם" בעבירה, אלא גם כל רכוש אחר של העבריין עד לשווי הרכוש ש"הוכתם" ואף, במצבים מסויימים, רכוש שהעביר העבריין לצד שלישי. אמירה נורמטיבית זו חשובה כשלעצמה, ומהווה אמצעי רב-עוצמה במסגרת המלחמה בפשיעה. לעיתים, המסר הנורמטיבי שמועבר באמצעות הליך החילוט חזק עוד יותר מן המסר המועבר באמצעות ההליך הפלילי לעצמו.

משעה שסכומי כסף שמקורם בעבירה 'עורבבו' עם כספים כשרים, שמקורם בפעולות לגיטימיות, נטמעו זה בזה והתמזגו זה לתוך זה, לא ניתן עוד להבחין בין הכסף ה"נקי" לבין הכסף ה"מלוכלך", ומתחייבת מסקנה לפיה סכום הכסף כולו מהווה רכוש אסור אשר ניתן לחלטו {ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.2010); ע"א 6212/14 מדינת ישראל נ' אשרף ג'סארי, תק-על 2016(1), 1184 (08.01.2016)}.

3. חילוט פלילי וחילוט אזרחי
ב- ת"א (ת"א) 2116-08-15 {מדינת ישראל נ' בנימין רביזדה, תק-מח 2016(1), 3217 (17.01.2016)} נדונה ההבחנה בין החילוט הפלילי לבין החילוט האזרחי (בהקשר של חוק הלבנת הון) אלה דברי בית-המשפט:

"בהחלטה של כב' השופט אורי שהם, שניתנה ביום 18.04.2012 במסגרת ת"פ 40183/02, נקבע כך:

'אשר לנושא החילוט, סבורני כי בנסיבות הקיימות, ובשל סד הזמן שבמסגרתו פועל הח"מ, מן הראוי כי בשלב הטיעונים לעונש תידון הבקשה, ככל שהדברים יהיו מוסכמים על ב"כ הנאשמים, וככל שמדובר בעניינים שנויים במחלוקת, מן הראוי לפנות להליך האזרחי, שבגדרו תוגש בקשה מחודשת ומעודכנת על-ידי התביעה. במסגרת זו, תינתן אפשרות לטוענים לזכות לגבי הרכוש, להשמיע את טיעוניהם באמצעות תצהיר ולהופיע לחקירה בבית-המשפט, במידה שהתביעה תדרוש זאת.'

(כל ההדגשות בהחלטה שלי - ד.ר.)

ביום 02.08.2015 הוגשה בקשה מטעם המדינה, שכותרתה "בקשה מחודשת לצו חילוט פלילי סופי ולצו כניסה לחצרים לצורן עריכת שמאויות בהתאם לסעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ותקנה 5(ב) לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990".

הצדדים חלוקים באשר ההליך הדיוני הנאות בו על בקשת המדינה להתברר.

המדינה סבורה כי ההליך הדיוני הנאות הינו בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק"), העוסק בחילוט פלילי.

המשיבים סבורים כי ההליך הנאות הינו בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, העוסק בחילוט אזרחי.

סבורני כי הדין עם המדינה.

סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, הנושא את הכותרת "חילוט רכוש בהליך פלילי", קובע כדלקמן:

"21. (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית-המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא:
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.
(ב) לעניין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.
(ג) לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית-המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית-המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט.
(ד) לא יצווה בית-המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם.
(ה) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף-קטן (ד), וראה בית-המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית-המשפט כאמור, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף-קטן (ג).
(ו) בקשת תובע לחלט רכוש לפי סעיף זה, ופירוט הרכוש שאת חילוטו מבקשים, או שווי הרכוש שלגביו מבקשים צו חילוט, יצוינו בכתב האישום; נתגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין."

סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, הנושא את הכותרת "חילוט רכוש בהליך אזרחי", קובע כדלקמן:

"22. (א) בית-משפט מחוזי, על-פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן: "חילוט אזרחי") אם נוכח שנתמלאו שני אלה:
(1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים;
(2) האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל-כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה.
(ב) המשיב בבקשה יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע; קבע בית-המשפט כאמור בסעיף 21(ה), יהיה גם הנידון משיב בבקשה לפי סעיף זה.
(ג) על החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי.
(ד) אין לחלט רכוש לפי סעיף זה, שאינו רכושו של החשוד אלא אם הוכח כי:
(1) בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך; או,
(2) בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום-לב."

אין מחלוקת בין הצדדים כי החלטתו של כב' השופט שהם, אשר צוטטה לעיל, ניתנה מכוח סעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון, שזו לשונו:

"21 ...
(ה) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף-קטן (ד), וראה בית-המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית-המשפט כאמור, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף-קטן (ג)."

לטענת המשיבים, הסטת הדיון בחילוט פלילי להליך אזרחי מכוח סעיף 21(ה) לחוק בהכרח מעבירה את החילוט לגדרי סעיף 22 לחוק, כך שהוראות סעיף 21 אין חלות יותר על בקשת המדינה, למעט סעיף 21(ג).

אמנם הן סעיף 21(ה) והן סעיף 22 לחוק עוסקים בחילוט הנדון בהליך אזרחי, אולם מדובר בהוראות חוק שונות, המיועדות למקרים שונים.

סעיף 22 מוגבל לשני מצבים, בהם רשאי פרקליט מחוז לבקש מבית-המשפט להורות על חילוט רכוש: (1) לא ניתן להגיש כתב אישום נגד חשוד בביצוע עבירת הלבנת הון, שכן אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו; (2) רכוש בר-חילוט התגלה רק לאחר ההרשעה (ראו סעיף 22(א)(2) לחוק).

רכוש בר-חילוט לפי סעיף 22 הינו רכוש בעל זיקה ישירה לעבירה של הלבנת הון, דהיינו רכוש אשר "הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים" (ראו סעיף 22(א)(1) לחוק).

מנגד, סעיף 21 לחוק עוסק בחילוטו רכוש של נאשם, אשר הורשע בעבירה של הלבנת הון, כאשר להבדיל מסעיף 22 - רכוש בר-חילוט הינו כל רכושו של הנאשם, לרבות כזה הנמצא בחזקתו, שליטתו או חשבונו, בשווי הרכוש בעל הזיקה הנדרשת לעבירה. מדובר בהוראת חוק מחמירה, הפורשת רשת רחבה הרבה יותר, ומאפשרת למדינה לחלט רכוש מכלל נכסיו של הנאשם מתוך רצון להרתיע עבריינים בכוח מביצוע עבירות הלבנת הון. תכליתו של סעיף 21(ה) לחוק, המאפשרת לבית-המשפט מיוזמתו להעביר את בקשת החילוט למסלול אזרחי, היא ליתן מענה למצב בו ריבוי נאשמים או טוענים לזכות עלול לגרום לסרבולו והתמשכותו של ההליך הפלילי, בהתחשב בכך שברגיל דיון בבקשת החילוט נערך בשלב הטיעונים לעונש טרם מתן גזר הדין.

בענייננו, ברי כי אין המדובר באחד המצבים להם מיועד סעיף 22 לחוק: משיב 1 נמצא בישראל, והרכוש אותו המדינה מבקשת לחלט התגלה טרם הרשעתו. יתר-על-כן, אימוץ פרשנות המשיבים תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 21 לחוק, בכל אותם מקרים בהם מתעורר קושי פרוצדוראלי בהמשך הדיון בחילוט בהליך הפלילי. פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה ועם כוונתו של המחוקק, אשר קבע בסעיף 21 הסדר מחמיר ומיוחד במטרה להילחם בנגע העבריינות הכלכלית."

4. מסלולי החילוט
בפני המדינה עומדות שתי דרכי פעולה אפשריות לתפיסת הרכוש:

האחת, המסלול הראשון, מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי {להלן: "פסד"פ"} בשילוב עם סעיפים 21 ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון; השניה, המסלול השני, מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון המפנה לפקודת הסמים המסוכנים.

על הבחירה במסלול הפסד"פ להיעשות מטעמים ענייניים ובהתחשב בשלב בו המצויה החקירה תוך הקפדה כי על הפגיעה להיות מידתית. ההלכה הפסוקה אמרה את דברה באשר לשאלת תחולתם המקבילה של שני המסלולים לעיל.

בית-המשפט הכיר זה מכבר בהקפאת חשבון בנק כתפיסה לפי הפסד"פ (בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי-תלויים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1), 657 (1999)), וכן הוכרה האפשרות ששני דברי חקיקה שונים, שמכוחם יכול בית-המשפט להורות על תפיסה או חילוט רכוש בהליך הפלילי, יחולו בנסיבות המקרה הספציפי (ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה (05.06.1997)).

זאת ועוד. הטענה לפיה אין להחיל את המסלול הראשון במקביל למסלול השני, כבר הועלתה ונדחתה על-ידי בית-המשפט העליון (דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל (26.07.2009).

תחולה מקבילה זו, שנשענת על לשון החוק ותכליתו, הוכרה ומיושמת דרך קבע בבתי-המשפט המחוזיים עת הם נדרשים לסוגיית התפיסה והחילוט בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון טרם הגשת כתב תביעה (ראו למשל: ע"ח (מחוזי חי') 23353-10-11 מדינת ישראל נ' פיסו (14.02.2012); ב"ש (מחוזי ת"א) 92065/05 חב'רנקו אסוסיאד נ' מדינת ישראל (10.07.2005); ב"ש (מחוזי ת"א) 91455/02 פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' צין (11.07.2002); ע"ח (מחוזי פ"ת) 12922-08-12 מדינת ישראל נ' גרינספן (04.10.2012)).

בעבר עלו בפסיקה דעות שונות בהתייחס לתחולה המקבילה של שני המסלולים והיו שסברו כי נוכח ההסדר הספציפי בחוק איסור הלבנת הון אין לפעול לפי הפסד"פ (ראו יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון: להלכה ולמעשה, סעיף 7.8 (2006)). אולם נראה כי ההכרעה ב- דנ"פ אברם סתמה את הגולל על המחלוקת בסוגיה זו. כדברי כב' הנשיאה בדימוס ביניש:

"כמובן, הנקיטה בהליך לפי הפקודה או לפי חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים אינה שרירותית, ועליה לתאום את נסיבותיו הפרטניות של כל עניין ועניין. בבחירה בין החלופות הרלוונטיות, על המדינה לפעול בהתאם לחובתה לבחור באפשרות הפוגעת פחות בזכויות האדם." (דנ"פ אברם, פסקה 3). {בש"פ 3190/14 ארזון שמעון נ' משטרת ישראל, תק-על 2014(2), 13104 (25.06.2014)}