הספריה המשפטית
הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל

הפרקים שבספר:

עילת התובענה

סעיף 1(3) לחוק בית-משפט לענייני משפחה קובע כי תובענה למזונות תוגש לבית-משפט לענייני משפחה {סעיף 18 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי בית-המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית-המשפט לענייני משפחה בכפוף להוראות סעיף 19, שעניינו בין השאר, שמירת הדינים בבית-הדין הדתי}.

כאשר נפרדים בני זוג נשואים, חלה חובת הצדדים להמשיך ולזון את ילדיהם הקטינים. כמו-כן חלה חובה על הבעל לזון את אשתו עד לפרידתם הסופית עם מתן הגט.

נדגיש כי מזונות אישה ניתנים באופן פרטני לכל אישה, על-פי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת". כלומר, מזונות אישה נפסקים על-פי רמת החיים אליה הורגלה האישה בבית הוריה או עם נישואיה - על-פי רמת החיים הגבוהה. מזונות אלו תלויים בתוקפם של הנישואים ביכולת הבעל וביכולתה של האישה לפרנס עצמה {סעיף 15 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי זכות למזונות הנובעת מקרבת נישואין פוקעת עם פקיעת הנישואין בין בני הזוג}.

זאת ועוד. תביעה למזונות אישה כוללת בחובה אף ענייני מדורה {ראה תמ"ש (ת"א) 7190/00 ל' מ' נ' ל' ג', תק-מש 2003(1), 48 (2003); בש"א (ת"א) 12752/01 צבי מנדל נ' קוזי דניס, תק-מש 2002(3), 116 (2002)}.
זכות האישה למדור הינה אחת מ"אבות המזונות" להם זכאית האישה {ראה בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז(3), 645 (1982); ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה(2), 317 (1981); ע"א 731/72 כליפה נ' כיפה, פ"ד כח(1), 611 (1974)}.

כלומר, סמכות בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני לדון בתביעה למדור, מקורה בסמכותם לדון בתביעת מזונות {ראה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953; סעיף 1(3) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה}, כך, הדין שיחול בתביעה למדור, כבתביעה למזונות כספיים, הוא הדין העברי {ראה סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959}.

בפרקטיקה הנהוגה בבתי-הדין הרבניים זכות המדור העומדת לאישה מקבלת ביטויה, לא פעם, בכך שמובטחת לאישה זכותה לדור בדירת הצדדים עצמה, זכות זו מובטחת לרוב באמצעות צו המכונה "צו למדור ספציפי" או ל"מדור ייחודי" ואין בית-המשפט לענייני משפחה יכול לשמש כערכאת ערעור על החלטה ו/או פרשנות שכזו של בית-הדין הרבני הניתנת מתוקף סמכותו לדון בתביעת מזונותיה של האישה.

ב- תמ"ש (כ"ס) 3995/01 {ל' י' נ' ל' א', תק-מש 2006(1), 69 (2006)} נדונה השאלה, האם לאחר שניתן צו למדור ספציפי המקנה לאישה הזכות להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג, יכול בית-המשפט לענייני משפחה לדון בפירוק שיתוף, שמשמעותו הוצאת האישה ממקום מגוריה?

כב' השופט צ' ויצמן סקר את ההלכות הקיימות בנושא ביניהם: בג"צ 5969/94 {אליהו אקנין נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד נ(1), 370 (1994)} בו נקבע כי הגשת תביעה לבית-הדין הרבני בעניין המדור אינה שוללת, כאמור, את סמכותו של בית-המשפט האזרחי לדון בפירוק השיתוף, וב- ע"א 2626/90 {אברהם ראש חודש נ' מורה ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992)} בו נקבע כי עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית-הדין הרבני בעניין המדור על בית-המשפט הדן בפירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו.

בנוסף, כב' השופט צ' ויצמן ציין בקביעתו את בג"צ 304/04 {ע' י' נ' בית-הדין הרבני האיזורי ואח', תק-על 2005(3), 83 (2005)} שבו הוגשה תביעה למדור על-ידי האישה לאחר שהוגשה בקשה לפירוק שיתוף על-ידי הבעל. במקרה זה נקבע על-ידי כב' השופטת ע' ארבל כי עסקינן בשתי תביעות שונות {עניינה של תביעת הבעל נוגעת לרכוש ואילו עניינה של תביעת האישה הוא במזונותיה} ועל-כן נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות לשיקולים הכלליים אליהם נדרשים הערכאות אך אין הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק.

עוד קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי "לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש את זכויותיו".

במקרה דנן {פרשת ל' י' נ' ל' א' שלעיל} הוגשה תביעת המזונות והמדור על-ידי האישה לבית-הדין הרבני קודם שהוגשה התביעה לפירוק שיתוף לבית-המשפט. לפיכך נקבע כי קל וחומר שצו המדור הספציפי ניתן בסמכות ובית-המשפט ראוי שיכבדו.

משמעות כיבוד הצו באופן מעשי היא כי בית-המשפט רשאי לדון בסוגיה הרכושית שהונחה לפיתחו ואין מניעה שידון בבקשה לפירוק השיתוף, ואולם בהחלטתו על בית-המשפט להתחשב בהחלטת בית-הדין הרבני למדור ספציפי ולדאוג שמימושו של הפירוק יעשה תוך התחשבות בהחלטות בית-הדין הרבני.