הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק חוזה הביטוח

הפרקים שבספר:

מבוא

מגמתו הכללית של חוק חוזה הביטוח הינה צרכנית. האחריות המוטלת על המבטח גדולה מזו המוטלת על המבוטח, נוכח היותו של המבוטח הצד החלש יותר, בדרך-כלל, והפגיע יותר במקרה של כשל ביטוחי.

גם במובן זה יש לצפות מן המבטחת שתדאג למניעתן של עמימויות בחוזה הביטוח, הצופנות בחובן סיכונים חמורים למבוטח. כלומר, על המבטחת לתעד משא ומתן ביטוחי ולהחתים את המבוטח על כל הסכמה או אי-הסכמה מהותיים לחוזה הביטוח.

הפחתת סיכונים היא תכליתו ונשמת אפו של חוזה הביטוח. כל עמימות ואי-ודאות מגדילות את הסיכון, וחותרות תחת תכליתו של הביטוח.

המבטחת יכולה למנוע עמימויות כאמור בקלות רבה. גם אם היא מעדיפה, למען היעילות, להניח כ"ברירת מחדל" את חידושו של חוזה ביטוח מתקופה לתקופה, עליה להעמיד את המבוטח, בכתב, על הנחתו זו, ולאפשר לו, על-ידי כך, להעמיד את המבטחת על טעותה - אם אומנם אין המבוטח חפץ בחידוש הביטוח כאמור. דומה כי נוהג מעין זה אומנם רווח בשוק הביטוח {ת"א (שלום ת"א) 750294/04 כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' מיכאלי עילאי עדי, תק-של 2005(3), 11031, 11032 (2005)}.

תכלית חוזה הביטוח היא לאפשר למבוטח להתמודד עם הסיכון הכרוך בהתרחשותו של אירוע מזיק בעתיד. נזק משמעותי עלול לגרום לניזוק אובדן כלכלי חמור. המבוטח מבקש לרכוש ודאות מפני הסיכון העתידי. לשם-כך הוא משלם פרמיות שוטפות, אשר סכומיהן נקבע בזיקה להערכת הנזק.

מנקודת מבטו של המבוטח, תכלית התקשרותו בחוזה הביטוח היא רכישת זכות לפיצוי שייטיב את נזקו, אם חלילה ייגרם. מנגד, חברת הביטוח רשאית להתנות את אחריותה כלפי המבוטח בנקיטת אמצעי מיגון על ידו.

אמצעי מיגון צפויים להפחית את מידת הסיכון לעצם התרחשותו של נזק. הם עולים בקנה אחד עם העברת הסיכון מן המבוטח אל חברת הביטוח. הם מתיישבים גם עם אינטרס המבוטח, למנוע את האירוע המזיק. במישור האינטרס הציבורי, יש בהם כדי להפחית את העלויות החברתיות הכוללות, הצומחות מאירוע של נזק.

אכן, אמצעי מיגון הם בעלי תפקיד חשוב בהגשמת תכליתו של חוזה הביטוח. דווקא משום כך, מחוייבת חברת הביטוח להקפיד על הבהרת הדרישה למיגון באופן שהמבוטח יבין מה נדרש ממנו לעשות. אינטרס משותף של הצדדים הוא, כי אמצעי המיגון יוגדרו באופן שניתן לבצעם. ניסוח ישים עולה בקנה אחד עם תכלית המיגון - למנוע מראש את התממשות הסיכון המבוטח {ראה למשל ת"א (שלום ר"ל) 1562/04 זיגלבוים יעקב נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תק-של 2005(4), 23686, 23691 (2005)}.

כבר עתה נבהיר כי דמי הביטוח אשר משלם המבוטח למבטחת מהווים את התמורה אשר מקבלת המבטחת בעבור הסיכון אשר הוא נוטל על עצמו. הסיכון אשר נוטלת על עצמה המבטחת הינו סיכוי קרות מקרה הביטוח וגובה הפיצוי אשר יהיה על המבטח לשלם למבוטח בגין קרות מקרה הביטוח.

לעניין האחרון, יפים הם דבריו של י' אליאס בספרו {דיני הביטוח, כרך א', 261} לפיהם "שיעור דמי הביטוח הוא פועל יוצא של מבחן תוחלת הנזק, דהיינו, הוא נגזר ממכפלת סכום הנזק הפוטנציאלי בסיכויי התרחשותו".

ככלל, חוזה הביטוח מבוסס על הרעיון של הקצאת הסיכון ופיזורו. המבוטח משלם למבטחת בכדי שהמבטחת תישא בסיכונים העלולים לפגוע בו וברכושו. לפיכך, אין ספק כי שינוי בגובה הפרמיות המשולמות עבור המבוטח ישליך על גובה הפיצוי אשר ישולם למבוטח בקרות המקרה הביטוחי. גובה הפיצוי נגזר מגובה הפרמיות אשר משולמות עבור המבוטל שאם-לא-כן, הרי שהסיכון המוטל על כתפי המבטחת הינו גבוה מהגמול אשר ניתן למבטחת בעבור לקיחת הסיכון ומכאן, שחוזה הביטוח אינו משתלם למבטח {ת"א (נצ') 5647/06 עבד אלקאדר מוזיין נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.