הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

הירושה (סעיף 1 לחוק)

סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"1. הירושה
במות אדם עובר עזבונו ליורשיו."

הוראת סעיף 1 לחוק הירושה קובעת כי במות אדם – עזבונו עובר ליורשיו {בר"ע (חי') 1912/04 מיכאל אייזנברג נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-מח 2005(4), 7642 (2005); ת"א (יר') 5776/04 נאים נחום מרגוליס נ' אסתר אהרונסון ריבק ואח', תק-של 2005(1), 6953 (2005)}.

ברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת. זכותו של יורש בנכס מסויים מתגבשת רק עם חלוקת נכסי העזבון. עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים {ע"א 2390/92 יהודית גרינשפון נ' מנחם שכטר ואח', פ"ד מט(1), 843 (1995)}.

מייד עם מותו של אדם, יורשיו מכוח הדין, מוגדרים כעזבונו ואף יכולים הם כבר במועד פטירתו וחרף העובדה כי הפרטים המרכיבים את העזבון בשלב זה {טרם מתן צו ירושה או צו קיום צוואה} הינם עלומים ולא ברורים - להגיש תביעה בשם העזבון שכן, צו הירושה כמו גם צו קיום צוואה, הם דקלרטיביים בלבד {ת"א (חד') 2374/00 עזבון המנוח משה לסר ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח משה מיכאלי ז"ל ואח', תק-של 2006(1), 78 (2006); עע"מ (מינהליים) 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, תק-על 2011(1), 112, 120 (2011)}.

המונח "עזבונו" כולל את כל מסת נכסיו של המנוח שקיימים ביום מותו, כולל חובות שחייבים לו וזכויות המגיעות לו {תמ"ש (ת"א) 56471/98 י' ו' ואח' נ' ר' ב' ואח', תק-מש 99(2), 25 (1999)}.

ייתכן וחלקו של יורש ושיעור זכייתו ביתרת העזבון לא יהיה ידוע כלל במות המנוח, וזה ניתן לקביעה וגיבוש רק לאחר שתיוודע התמורה ממכירת הבית, לדוגמה; פירעון חובות העזבון וניהולו ויתר ההוצאות. רק לאחר ביצוע כל אלה תחילה יתגבש שיעור חלקו של היורש מיתרת העזבון.

ייתכנו גם מקרים כי מימוש נכסי העזבון לא יספיק לסלק חובות העזבון; ההוצאות והמנות הקצובות, כך שמי שציוו לו יתרת העזבון לא יקבל בסופו של דבר כל מאומה {ראה גם ע"א 499/85 עזבון המנוחה אהובה (אדלה) נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(3), 256 (1990)}.

פטירת המוריש, ואפילו צו ירושה שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים שכן, זכותו של יורש לגבי נכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו בהתאם לחוק {ע"א 314/79 שליין נ' ברק, פ"ד לה(3), 225 (1981)}.

הוראת סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965) (להלן: "חוק הירושה"), מאמצת את עיקרון "הנפילה המיידית", של מעבר העזבון על-פי דין ועל-פי צוואה {המ"פ (חי') 836/95 חנה ברקוביץ (פסולת דין) נ' אליעזר ברקוביץ, תק-מח 99(1), 2253 (1999); ע"א 165/88 מנהל מס שבח מקרקעין, ירושלים נ' אבלין מקוב, פ"ד מה(2), 216 (1991); בש"א (שלום ת"א) 176769/08 עזבון המנוח שמעון שגיב ז"ל נ' של ניהול הוסטלים ונכסים בע"מ, תק-של 2009(2), 12775, 12777 (2009)}.

כלומר, ברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת. כאמור, זכות זו מתגבשת רק עם חלוקת נכסי העזבון ורישומם, במקרה שניתן לרשום.

לתשומת-ליבנו, כי ב- המ"פ (חי') 836/95 חנה ברקוביץ (פסולת דין) נ' אליעזר ברקוביץ, תק-מח 99(1), 2253 (1999)} קבע בית-המשפט כי "כל עוד לא נפטר המוריש אין לנוחל על-פי צוואה זכויות כלשהן בנכסים שציווה לו המוריש בצוואתו".

עיקרון "הנפילה המיידית" מתייחס בעיקר למישור הזמן ושלילת "זמן ביניים" שבין בעלות המוריש ובעלות היורשים בעזבון, אך אין בעיקרון זה כדי ללמדנו מי הם היורשים; מהו העזבון וכיצד יחולק.

בשלב הראשוני של הנפילה המיידית, בעלות "היורשים" הינה ערטילאית במובן זה שהיורשים והעזבון עדיין לא הוגדרו ונקבעו באורח מחייב. הדברים האלה נקבעים בצו קיום צוואה על-פי סעיף 66 לחוק הירושה. צווים אלה הם דקלרטיביים בלבד ולא קונסטיטוטיביים. זאת ועוד, לעיתים יש צורך בשלב שלישי, נוסף על שני שלבים אלה, והוא: שלב חלוקת העזבון {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (סעיפים 55-1) (נבו, ירושלים, התשנ"ב-1992), 35 שצוטט ב- בר"ע 4035/02 עזבון המנוח חיוקה משה ז"ל נ' דליה בת מרדכי חיוקה, פדאור 04(8), 375 (2004)}.

אם-כן, על-פי סעיף 1 לחוק הירושה ועיקרון "הנפילה המיידית" מתגבשות זכויותיו הקנייניות של יורש עם פטירת המוריש וזאת אף אם אינו מופיע ברשימת היורשים שבצו הירושה ואף בהיעדר רישומם של אלו בספרי האחוזה {תמ"ש 58790/97 (ת"א) אלי חנינה נ' משה שמחה, דינים משפחה, א 721 (2001); י' ויסמן חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 - מגמות והישגים, 87}.

דא עקא, שעיקרון "הנפילה המיידית" מתייחס אך למישור הזמן ושלילת "זמן ביניים" שבין בעלות המוריש ובעלות היורשים בעזבון, ברם, וכאמור לעיל, אין עיקרון זה מלמדנו דבר באשר למיהות היורשים, היקף העזבון וחלוקתו.

ש' שילה, גורס בספרו {שם} כי אין בעיקרון "הנפילה המיידית" כדי ללמדנו מיהם היורשים, מהו העזבון וכיצד יחולק. בראיה רטרוספקטיבית – לאחר תום ההליכים והשלבים הנוספים בהם נקבעו בפירוט היקף העזבון, זהות היורשים וחלקיהם בו – מתברר למפרע חלקו של כל יורש מרגע "הנפילה המיידית."

הנה-כי-כן, כל זמן שלא נקבע סופית זהות היורשים וחלקיהם בעזבון, זכויות אלה הינן ערטילאיות ובלתי-מגובשות וברי, כי לא ניתן להורות על-פירוק שיתוף בין בעלי מקרקעין משותפים, בלא לידע, באורח ודאי, מיהותם של אלה {ת"א 24671/03 עלי ג'חלב נ' פארוק ג'חלב, פדאור 06(10), 290 (2006)}.

מניות, ככל נכס אחר, עוברות עם פטירת בעליהן ליורשיו כאמור בסעיף 1 לחוק הירושה. אולם, קביעה כאמור ניתן לסייג שכן, גוף משפטי כגון תאגיד רשאי לקבוע בתקנונו סייגים לעניין העברת המניות.

כלומר, נשאלת השאלה האם תקנה שהתקינה החברה, המגבילה את עבירות המניה ומכפיפה אותה לאישור המנהלים הרשאים לסרב לה ללא כל הנמקה, חלה גם על יורשים?

תשובה לכך מצאנו ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1379/04 {קולודיצקי מתתיהו ואח' נ' נאמני זבולון, תק-מח 2005(2), 5363 (2005)} שם קבע בית-המשפט כי כל עוד שהמבקשים לא מחזיקים באישור המנהלים להעברת המניות - אין הם עומדים בתנאי היסוד לצורך רישומם כבעלי זכות למניה.

עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר {ראה לעניין זה סעיף 68(א) לחוק הירושה; תקנה 15(א) לתקנות הירושה; ת"ע (מחוזי חי') 1092/98, תה"מ (חיפה) 13/98 ענת ביכובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 99(1), 2950 (1999)}.

נעיר כי קביעת מותו של אדם היא עניין "עקרוני" {דברי כב' השופט מ' אלון ב- ע"א 212/78 פלד נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 540, 545 (1979)}. זהו אינו עניין של מה בכך.

ההצהרה על מותו של אדם מפקיעה את אותן זכויות וחובות של אדם, הקשורות קשר הדוק לאישיותו {י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (בתוך פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי (התשל"ב) (סעיפים 13-1), 40}. היא חורצת את גורל רכושו של אותו אדם. היא מביאה להעברת רכושו ליורשיו, בין על-פי צוואה ובין על-פי דין.

בשורה ארוכה של פסקי-דין, הגדירו בתי-המשפט מהם אותם מסמכים הנכנסים בגדרה של "תעודה ציבורית" ונקבע כי תעודות לידה, תעודת נישואין, תעודת פטירה, תעודת זהות, דרכונים ותעודות מסע, פרוטוקול דיון רישומי מס רכוש עירוני וכדומה - ייחשבו כתעודות ציבוריות.

כאמור, על-פי חוק הירושה, תעודת הפטירה, כמסמך רשמי, הינה הוכחה דייה לאירוע המוות.

אשר לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978 (להלן: "חוק הצהרות מוות") – חוק זה בא למעשה לקבוע הלכה למקרים שאיש מת בנסיבות מסויימות שאי-אפשר להוכיח בדרך הרגילה את עובדת מותו {דברי שר המשפטים, ד' יוסף, בהציגו את הצעת חוק הצהרות מוות, התשי"א-1951 לקריאה ראשונה בפני הכנסת (ד"כ 10 (התשי"ב) 364-363}. המדובר במקרים, שבהם אין ראיות ישירות לסיבה למותו של אדם. על-כן, המסקנה כי אדם מת מוסקת כמסקנה של שכל ישר, הנעוצה בנסיבות מוגדרות הקבועות בחוק.

ב- תמ"ש (ת"א) 60840/96 {גדעון שיף ואח' נ' רות קום ואח', תק-מש 2000(2), 80 (2000)} קבע בית-המשפט כי מכוח סעיף 1 לחוק הירושה, נכס העזבון עובר ליורשים מעת פטירת המוריש ולא משעת מתן צו הירושה או מעת חלוקת העזבון. צו ירושה הוא רק הכרזה פורמאלית על הזכות המטריאלית הקיימת מיום הפטירה {ראה גם ע"א 171/54 מנהל מס עזבון נ' גוטליב, פ"ד ט 347 (1955); ע"א 509/77 עזבון פרלין נ' מנהל מס שבח, פ"ד לב(1), 562 (1978); ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצין, פ"ד לז(2), 813 (1983)}.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 165656/05 {קרייתי יוסף נ' דירב החזקות בע"מ ואח', תק-של 2005(3), 9125 (2005)} קבעה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה כי על-פי סעיף 1 לחוק במותו של אדם, עזבונו עובר ליורשיו אולם, במקרה והעזבון טרם חולק – זכאים נושי היורש לעקל את חלקו בעזבון וזאת כאמור בסעיף 7(א) לחוק הירושה.

ב- בש"א (נצ') 3040/03 {עזבון המנוח יוסף גרייב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 2848 (2004)} נדונה בקשה לתקן את כתב התביעה כך שהיורשים החוקיים, אשתו וילדיו, של התובע-המנוח יירשמו כתובעים. מנגד, טען הנתבע כי יש למחוק את התביעה עם פטירתו של המנוח.

בית-המשפט בדחותו את טענת הנתבע, קבע כי יורשיו של המנוח אינם באים לתבוע את הזכאות לקצבת ניידות בעבור תקופה חדשה לאחר מותו, אלא בעבור התקופה שהיה בחיים. עוד נקבע כי התביעה בתיק העיקרי עדיין מתבררת, ואם המנוח היה נפטר אחרי שהיה ניתן פסק-דין לטובתו, אזי לא היה מקום לטעון שאין לשלם ליורשים את הסכום שנפסק.

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 103990-07 {א. ג. נ' א. ג., תק-מש 2010(2), 405, 409 (2010)} קבע בית-המשפט כי יש לזכור כי בניגוד לעסקה במקרקעין, הורשה אינה עסקה והרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו תנאי לשכלולה שהרי, על-פי סעיף 1 לחוק הירושה, "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". לפיכך, הרישום של זכות הירושה במרשם, אינו מקנה את הזכות.

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 11240/99 {אורי מכנס נ' "בוסתן" – אגודה שיתופית של פרדסים בע"מ, תק-מח 2002(1), 2962 (2002)} עסק בית-המשפט בשאלה מאימתי מונים את תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי זכות היורש מתגבשת מייד עם מות המוריש וכאמור בסעיף 1 לחוק הירושה ובמילים אחרות, זכות היורש מתגבשת ביום פטירת המונח ולא עם מתן צו הירושה, למשל. מיום מות המוריש נמנית תקופת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום יר') 14861/06 {מינה אושפיז נ' מרים באברי, תק-של 2010(1), 37520, 37523 (2010)} קבע בית-המשפט כי מכוח עיקרון ה"נפילה המיידית" ובשל היעדר הוראה בחוק ההתיישנות הדוחה את מועד תחילת ההתיישנות באשר נכסי העזבון, מועד פטירת המנוח הוא מועד תחילת מירוץ ההתיישנות.