מבוא

לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה.

קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על-פי טיבה, נטיה להיצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן {ת"א (שלום ת"א) 12942-11-09 גיאורגיה צו'ריץ נ' פ.ל. שירותי כוח אדם בע"מ, תק-של 2010(4), 52231, 52234 (2010)}.

דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור.

משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה לא אחת בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה.

בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר {ראה גם ת"א (שלום ת"א) 27672-01-10 חופרי השרון בע"מ נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, תק-של 2010(4), 89435, 89436 (2010); ת"א (שלום ת"א) 44160-02-10 בנק לאומי תל אביב סניף משכנתאות משרד ראשי נ' סוניה בת שבע ברקת סטניצקי, תק-של 2010(4), 72570, 72572 (2010)}.

למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי.

הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות.

מהכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית-המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל.

ההכרה בזכות הגישה לערכות יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד.

לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפניה לערכאות, יש לפרש בצמצום.

לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם, ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי.

קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על-פי טיבה, נטיה להיצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור התביעה לגופה בשל חלוף הזמן.

לאור הנ"ל, סילוקה על-הסף של תביעה מחמת התיישנות, מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאת הסילוק היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני.

כלל נוסף המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענות-סף של התיישנות, כמו גם בטענות-סף דיוניות אחרות הוא, כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על-הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת.

יוצא איפוא, כי לשם בחינת טענות בעניין התיישנות, יש להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם אי-נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות.