מבוא

השאלות הכרוכות במעמדם של הסדרי הטיעון ובהתייחסות בתי-המשפט אליהם, הן שאלות השבות ומעסיקות את בתי-המשפט ובעלי הדין - ללא הרף.

העיסוק המתמיד בהסדרי טיעון נובע בראש ובראשונה מכך שהסדר הטיעון משמש כיום בשיטתנו המשפטית כלי מרכזי במנגנון אכיפת החוק.

מספר מאפיינים משפיעים על הדיון בהסדרי הטיעון:

ראשית, על-אף מרכזיותו של מוסד הסדרי הטיעון אין הוא מוסדר בשיטתנו בחקיקה, וכל התפתחותו היא תוצאה של פרקטיקה שנולדה מתוך ערכיה וצרכיה של השיטה המשפטית שלנו.

יצויין כי בדומה לכך התפתח מוסד הסדרי הטיעון על דרך הפרקטיקה גם בארצות אחרות, ורק במיעוטן ניתן למוסד ביטוי סטטוטורי.

שנית, מוסד הסדרי הטיעון קשור מעצם טיבו בשיטה המשפטית המשמשת בסיס לצמיחתו. כך, מטבע הדברים קשור הוא להשקפה בדבר חלוקת התפקידים שבין הגורמים המופקדים על אכיפת החוק - התביעה ובתי-המשפט - ושורשיו נעוצים בשיטה האדוורסרית.

רק בשיטה שבה שני הצדדים, התביעה והנאשם, מביאים ראיות לבית-המשפט והם גם רשאים לוותר עליהן ולהגיע להסכמים ביניהם, ניתן להכיר בהסדרי טיעון במתכונת המקובלת אצלנו.

הסדר הטיעון הינו הסכם בין תובע לנאשם, בו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם, או להמיר אישום חמור באישום קל, או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, וזאת בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו.

כפי שנראה, בדרך-כלל, הסדר הטיעון אינו רק לעניין העונש, ובמקרים רבים הוא נערך גם לקביעת העובדות בכתב האישום ולקביעת העבירות המיוחסות לנאשם, בין אלה שנוסחו במקור ובין אלה שתוקנו בעקבות הסדר הטיעון.