הספריה המשפטית
הנוטריונים (דין, הלכה ומעשה)

הפרקים שבספר:

חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 - מבוא

1. החוק העות'מאני בדבר הנוטריון (1913) - כללי
חוק הנוטריונים נחקק בשנת 1976 אך כפי שיפורט להלן פעילותם של נוטריונים בארץ, החלה שנים רבות לפני כן.

בתקופת השלטון העות'מאני, נולד חוק הנוטריון הזמני אשר החל לבסס את מוסד הנוטריון בארץ.

בתחילת הדרך, נוטריון לא היה חייב להיות עורך-דין, ולמעשה, רק עם חקיקת פקודת הנוטריונים הציבוריים, נקבע כי עורך-דין נוטריון של מסמכים המיועדים לחו"ל, יהיה עורך-דין אשר הוסמך באנגליה ורשום כעורך-דין בישראל.

עם-זאת, ניתן לראות כי חשיבתו של מוסד הנוטריון היתה ברורה למן ההתחלה, כאשר המחוקק הציב דרישות ותנאים למינוי נוטריון.

יצויין, כי מאז שנת 1976, חוק הנוטריונים ותקנותיו, הוא הדין החל על ציבור הנוטריונים בישראל. דברי החקיקה הללו מקיפים את כל ענייניו של הנוטריון ובבואו למלא את סמכויותיו, יש עליו לפעול על-פי הוראות הדין.

על-פי הוראותיו של החוק העות'מאני {ראו גם תרגומו של החוק בסיפרו של מ' לניאדו: קובץ החוקים העות'מאנים הנוהגים בארץ-ישראל (ירושלים, תרפ"ט) והוראת סעיף 51 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הנוטריונים")} עבר החוק העות'מאני מן העולם, ואולם כהוראת הסיפה לסעיף 51, אין בביטולו של החוק העות'מאני "כדי להשפיע על הליכים ועל תרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים שנערכו לפני תחילתו של חוק זה".
על-פי החוק העות'מאני, שומה על הנוטריון הממשלתי, לחקור ולברר את זהותם של הצדדים, ואם לא היו מוכרים לו - "לשאול פי שני עדים".

זאת, כדבר הוראות סעיפים 42 ו- 44 לחוק העות'מאני, המורים כדלקמן:

"42. אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החופשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית-משפט שהם אישרו או ערכו, ניירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת-לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה.
44. על הנוטריונים ועוזרי הנוטריונים מוטלת החובה, כשהצדדים המבקשים אישור חתימותיהם וחותמותיהם אינם מוכרים להם, לשאול פי שני עדים, ואם לא יכלו להיות משוכנעים מן השניים בלבד ישאלו פי אחר. ולהם הזכות לדרוש כל הוכחה אחרת אפשרית."

ההלכה קובעת לעניין סעיף 42 לחוק העות'מאני שבהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק {ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742 (1953); ע"א 8/68 קפלן נ' ג'לאל ואח', פ"ד כג(1), 106 (1969); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2),477 (1987)}.
בהוראת סעיף 66 לחוק העות'מאני נקבע נטל השיכנוע על-פי הכלל הידוע של תקינות המינהל:

"66. מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים על-ידי הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי ערך-הוכחה בפני עצמם, בפני כל בתי-המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תוכנם על-ידי איזו ראיה אחרת."

הוראת סעיף 66 מורה את עיקר חשיבותו של המסמך הנוטריוני, והוא כוחו כראיה. שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, לאימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העות'מאני, אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו {כן הוא הדין כיום, כהוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים; ראו עוד: א' לית חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 על תקנותיו (ירושלים, התשנ"ט-1999, 133 ואילך}. המסמך הנוטריוני איפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו.

אכן כן: ככל חזקה הניתנת לסתירה, כן היא החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, שאף היא ניתנת לסתירה. בה-בעת, ברור מאליו כי העלאת טענה המייחסת לנוטריון, למיצער, מחדל חמור עד-למאוד בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים - דורשת הוכחה משכנעת ביותר.

ב- ע"א 404/84 {סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)} אמר כב' השופט בך דברים אלה:

"נטל כבד... רובץ על צד הטוען כי ייפוי-כוח שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי לא הוסבר לו כראוי...{497-496}. קיים אינטרס ציבורי רב-חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך, שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי."

זאת ועוד, בהתאם להוראות פקודת הראיות ׁ(נוסח חדש), התשל"א-1971 {להלן: "פקודת הראיות"}, ייפוי-כוח נוטריוני שנערך על-ידי הנוטריון הציבורי הינו ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנו וזאת הן מפאת היותו תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותו תעודה נושנה כמשמעות מושג זה בסעיף 43 לפקודת הראיות.

סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 מגדיר את המשמעות של המונח "תעודה ציבורית" והוא קובע כך:

"29. הגדרות (תיקון התשל"ח)
"תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:
(1)...
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית-דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל..."

סעיף 32 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע את הדרכים להוכחת תעודה ציבורית:

"32. הוכחת תעודות ציבוריות
"תעודה ציבורית ניתן להוכיח בהגשת אחת מאלה, בלי לפגוע בדרכי הוכחה אחרים:
(1) המקור;
(2) העתקו הבדוק;
(3) ...
(4) העתקו המאושר בחותמו הרשמי או בחתימתו של הפקיד שבידו משמורתו הרשמית;
(5) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של המוסד שבידו משמורתו הרשמית;
(6) ...
(7) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של מוסד, אם מהימנותו של האישור מניחה דעתו של בית-המשפט, בהתחשב עם טיבם של התעודה ושל המוסד שאישר אותה."

סעיף 34 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית. בהקשר זה הסעיף קובע כך:

"34. חזקות על תעודות ציבוריות
חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי:
(1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) תעודה ציבורית, הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך;
(5) חותמים וחתימות רשמיים שעל תעודה ציבורית או על העתק שלה, או על תעודות אישור לפי הוראות סימן זה - הם אמיתיים וכל תיאורי המשרות של החתומים על התעודות או תעודות האישור הם מדוייקים."

זאת ועוד, מבלי לגרוע ממעמדו של ייפוי-כוח כתעודה ציבורית, הרי, אם ייפוי-כוח נעשה לפני יותר מחמישים שנה ונשמר בארכיון המדינה, שהוא ללא-כל ספק, מהווה מקום משמורת כשר, הרי מתקיימים בו כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, בהיות ייפוי-כוח זה בבחינת "תעודה נושנה" ובלשונו של סעיף 43 לפקודת הראיות:

"43. תעודה נושנה
הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה."

2. ההלכה הפסוקה - הדין הישן
ב- ע"א 7303/01 {אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 (2003)} נקבע כדלקמן:

"היה איפוא מוטל נטל הוכחה כבד מאוד על המשיבה... אם אלה דברים נאמרו למקרה שבו התכחש צד לתוכן מיסמך שחתם עליו לפני נוטריון ציבורי, על-אחת-כמה-וכמה ייאמרו הדברים בענייננו-שלנו, שהמערער מאשים את הנוטריון במעשה חמור של רשלנות. לענייננו-שלנו נאמר, כי ייפוי-הכוח הנחזה כייפוי-כוח שהמערער חתם עליו לפני נוטריון ממשלתי, מוחזק על-פי דין כמיסמך אמיתי; כי החתימה שעל ייפוי-הכוח חתימתו של המערער היא; וכי הנטל להפריך כל אלה על שיכמו של המערער מוטל הוא.
כדי להכריע בעניין שלפנינו, יש לברר איפוא אם עלה בידי המערער להציג לפני בית-המשפט הוכחה של ממש לזיוף החתימה - הוכחה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר כשרות פעולת הנוטריון ובדבר אמיתותו של ייפוי-הכוח הנוטריוני."

בעניין הליך זה, קבע בית-משפט, כי המערער עמד ברמת ודאות מספקת בנטל השכנוע כי לא חתם על ייפוי-הכוח.

ב- ע"א 7183/09 {עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-על 2012(2), 46 (2012)} נדון תוקף המכירה של המקרקעין למשיבים על בסיס ייפוי-הכוח הנוטריוני. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי "ניתן לחלק את טענותיהם של המערערים ביחס להסכם המכירה של המקרקעין, על בסיס ייפוי-הכוח הנוטריוני - לשניים: (א) מעולם לא נכרת הסכם כזה וייפוי-הכוח מזוייף; (ב) אפילו היה הסכם וייפוי-הכוח הוא אותנטי, הרי שהוא נעדר תוקף משפטי".

כרקע כללי להליך יצויין כי המערערים הם עזבונו של המנוח ויורשי המנוח. המנוח נמנה על יורשיה של עפיפה שקיבלה מן המינהל למקרקעי ישראל, במסגרת הסכם פיצויים משנת 1966 את הזכויות בכ- 11 דונם משטח החלקה. זכויותיהם של עפיפה ושל יורשיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. במהלך השנים מכרו יורשי עפיפה ובכללם המנוח את מרבית חלקיהם בחלקה לאחרים, שאינם בעלי דין כאן, וחלקים אלה נרשמו על-שם הרוכשים החדשים בלשכת רישום המקרקעין.
בסוף 2004, פנה מינהל מקרקעי ישראל למנוח והודיע לו כי הוא מעוניין לחדש את הליכי הרישום ולהביא לסיומו של הסכם הפיצויים. עוד נמסר במכתב כי החלק שנותר על-שם עפיפה כולל 2.984 דונם. המנוח ובניו {אשר ביקשו לפעול לסיום רישום המקרקעין הנותרים על-שם המנוח}, הגיעו לשטח וגילו בשלב זה, לטענתם, כי המשיבים 4-2 {להלן: "המשיבים"} ביצעו פעולות במקרקעין הנותרים. גילוי זה הוביל להליכים משפטיים שיזם המנוח.

בין יתר טענות הצדדים בית-משפט קמא קיבל את טענת המשיבים בדבר מכירת המקרקעין למשיבים 4-3 על בסיס ייפוי-כוח נוטריוני עליו חתום המנוח.

לעניין זה קבע בית-משפט העליון, כי אין מקום להתערב במסקנת בית-המשפט קמא כי המנוח ואחיו מכרו שני דונם בחלקה למשיבים 4-3, על בסיס ממצאי מהימנות ועל-סמך ייפוי-הכוח הנוטריוני. כן נקבע כי אין להתערב בקביעת האותנטיות של ייפוי-הכוח הנוטריוני, קרי כי חתימת המנוח לא זוייפה, על יסוד חוות-הדעת המשלימה של ד"ר ורדי.

כידוע גם בענייני העדפת חוות-דעת מומחים, מידת התערבותו של בית-משפט של ערעור מצומצמת. משנתן בית-המשפט קמא נימוקים מפורטים להעדפת חוות-הדעת המשלימה - לא נמצא מקום להתערבות בהכרעתו.

כן נדחתה טענת המערערים על-כך שהנוטריון הציבורי לא מילא את חובתו לפי סעיף 44 לחוק הנוטריון הזמני העות'מאני (1913). כפי שנימק זאת בית-המשפט קמא, סעיף 44 מטיל את החובה לדרוש בזהות החותמים רק אם הנוטריון אינו מכירם וכן קיימת לו זכות על-פי הסעיף, לדרוש "כל הוכחה אחרת אפשרית" לבירור זהותם.
בענייננו, בית-המשפט קמא התייחס לעובדה שהנוטריון הציבורי זיהה את המנוח ואת שני החותמים הנוספים בעזרת תעודות זהות, המהוות "הוכחה אחרת", לשיטתו, לזהות הצדדים החותמים.

הלכה היא כי בהיעדר הוכחה סותרת, יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את חובתו ותפקידו כראוי {ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742, 743 (1953); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)}. משלא עמדו המערערים בסתירת חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי - נסתם הגולל על טענתם הנוגעת לזיהוי החותמים ובהם המנוח על ייפוי-הכוח הנוטריוני. לפיכך, נקבע כי ייפוי-הכוח הנוטריוני תקף.

ב- ת"א (נצ') 10/05 {עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית ואח', תק-מח 2009(2), 15438 (2009)} עיקר המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים היתה סביב חתימת המנוח על ייפוי-הכוח, כאשר מצד אחד טענו התובעים כי המנוח אינו חתום על ייפוי-הכוח, וכי החתימה המתיימרת להיות חתימתו הינה מזוייפת, מאידך גיסא הנתבעים טענו כי החתימה על ייפוי-הכוח היא אכן חתימתו של המנוח.

נוכח המחלוקת שנתגלעה בין המומחה מטעם התובעים לבין המומחה מטעם הנתבע מס' 2, מונה מומחה שלישי לכתב יד מטעם בית-המשפט, על-מנת להכריע בין שתי חוות-הדעת, ולקבוע אם חתימת המנוח על ייפוי-הכוח, היא אכן חתימתו ובאם לאו.

בחוות-הדעת הראשונה, הגיע מומחה בית-המשפט למסקנה שישנו זיוף. אולם, לאחר שהומצאו למומחה בית-המשפט דוגמאות חתימה מקוריות נוספות רבות של המנוח להשוואה, הוא נתן חוות-דעת משלימה, בה שינה את המסקנה לה הגיע בחוות-הדעת הקודמת. בחוות-הדעת המשלימה, קבע המומחה כי לאור הממצאים החדשים, אין זיוף.

בית-משפט התייחס לעובדה כי ייפוי-הכוח מהווה תעודה ציבורית כהגדרתה בסעיף 29(2) של ההגדרות בפקודת הראיות, מאחר ותעודה זו הוצאה על-ידי הנוטריון. על-פי סעיף 34 לפקודת הראיות, קיימת חזקה בדבר אמיתות החתימות על ייפוי-הכוח, וכן בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי-הכוח, כל עוד לא הוכח ההפך. משמעות הדבר, כי על התובעים נטל הראיה להפריך את החזקה הנ"ל.

זאת ועוד, התייחס בית-משפט לכך כי מדובר במסמך אשר נערך בשנת 1970, מסמך זה, על-פי הראיות, היה מוחזק ברשותם של הנתבעים 4-3, וניתן לראות מקומות אלה כמקום משמורת כשר להחזקת ייפוי-כוח זה. מאחר והמדובר במסמך שהוא בן למעלה מ- 20 שנה, והוא הוחזק במקום הנראה ככשר, על-פי סעיף 43 לפקודת הראיות, קיימת חזקה שהחתימה על ייפוי-הכוח, היא אכן חתימתו של המנוח אשר חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון הציבורי בנצרת בתאריך 10.10.70, ובו הוא מאשר כי יחד עם אחיו מכרו לנתבעים 4-3 שני דונמים מהחלקה.

חתימת המנוח כאמור אושרה על-ידי הנוטריון הציבורי. נוכח כך, על התובעים הראיה להפריך או לסתור את החזקה הקיימת על-פי סעיף 43 לפקודת הראיות.

כמו-כן, מכאן ובאותה תקופה היה בתוקף החוק העות'מאני שנקרא חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.13, {להלן: "חוק הנוטריון הזמני"}, על-פי הוראותיו של חוק זה פעלו אז הנוטריונים. כאמור, לפי סעיף 51(1) לחוק הנוטריונים, חוק הנוטריון הזמני בטל, אך הסיפא של סעיף 51 הנ"ל קובעת, כי אין בביטול זה כדי להשפיע על הליכים ועל תרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים, אשר נערכו לפני תחילתו של חוק הנוטריונים. לפיכך נקבע, כי יש לבחון את ייפוי-הכוח לפי הוראות חוק הנוטריון הזמני. על-פי סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני מוטלת החובה על הנוטריון לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ואת רצונם החופשי.

פסיקת בית-המשפט העליון קבעה לעניין פירושו של סעיף 42 הנ"ל כי "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה, ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר".

לרוב, רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי {ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי ואח', פ"ד מא(2), 477 (1987)}.

עוד צויין, כי לפי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני נקבע נטל השכנוע על-פי הכלל של תקינות פעילותו של המינהל. מעיון בהוראה זו עולה, כי חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות.

סעיף 42 הנ"ל מקים חזקה בדין, על פיה הנוטריון מילא את חובתו כהלכה, חזקה זו כאמור ניתנת לסתירה. התובעים בענייננו טענו, כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון, משמע: התובעים מייחסים לנוטריון לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על-פי הדין לחקור ולברר את זכותם של הצדדים החותמים. טענה זו על-פי הפסיקה, דורשת מהתובעים להביא בפני בית-המשפט הוכחה משכנעת ביותר, ואין די באמירות כלליות מצידם של התובעים כדי לסתור את אמיתות ייפוי-הכוח.

בא-כוח התובעים טען בתגובתו לסיכומי הנתבע מס' 2, כי הנוטריון הציבורי לא מילא את חובתו על-פי סעיף 44 לחוק הנוטריון הזמני, ולא שאל את זהות החותמים באמצעות שני העדים, ומשכך ייפוי-הכוח לוקה בפגם מהותי. ואולם גם ביחס לטענה זו נקבע כי דינה להידחות.

לעניין זה נקבע כי התובעים לא הביאו שמץ של ראיה המלמדת כי הנוטריון הציבורי דאז לא הכיר את המנוח, ועל-כן על-סמך החזקה בדבר תקינות פעילותו של המינהל לפי סעיף 66 הנ"ל, ניתן להניח כי הנוטריון הציבורי ועוזריו דאז, הכירו את המנוח, בפרט שהנוטריון הציבורי דאז בשנות השבעים, שימש כמזכיר ראשי של בית-משפט השלום, ומטבע הדברים בתפקיד כזה הוא מכיר הרבה אנשים, ומה גם שהוכח כי המנוח עבד אז בבית חולים נצרת שהינו גם מוסד מוכר, ובמסגרתו מכיר הרבה אנשים.

כעולה מהוראות סעיף 44 הנ"ל, הרי לנוטריון הציבורי מוענקת הזכות לדרוש כל הוכחה אחרת בדבר זהות הצדדים החותמים. מעיון בייפוי-הכוח נשוא הדיון עולה, כי הנוטריון זיהה את המוכרים וביניהם המנוח על-פי תעודות זהות שלהם. המדובר בזיהוי ודאי ואף מועדף על פני זיהויים של עדים, והראיה לכך שבעידן המודרני הנהוג כיום, מזהים אנשים על-פי תעודת זהותם. לנוטריון הציבורי היתה הסמכות לזהות אנשים בדרך אחרת, ולא בהכרח על-ידי עדים.

נוכח האמור, סבר בית-משפט, שהנוטריון מילא כדבעי את החובה המוטלת עליו לזיהוי המוכרים.
זאת ועוד הוסף, כי ייפוי-הכוח שלפנינו הינו מסמך בכתב. כמובן מסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, אשר חל בענייננו. ההלכה הפסוקה בהקשר זה אוסרת על בעל דין להעלות טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורה תשס"ד-2003), 1305}.

מהאמור לעיל עולה, כי קיימת חזקה בדין, על פיה הנוטריון הציבורי חקר את זהות החותמים לפני שהם חתמו לפניו על ייפויי-הכוח. מאחר והמדובר במסמך בכתב, על התובעים הנטל להפריך חזקה זו על-ידי ראיות משכנעות בכתב, והשאלה שנשאלת היא האם התובעים עמדו בנטל הזה. בית-משפט קבע כי התשובה לשאלה זו היא שלילית, מאחר והתובעים לא הניחו ראיות כלשהן מלבד תצהיריהם של התובע מס' 1 והמנוח.
המסקנה המתבקשת כבר בשלב זה הינה, כי התובעים לא הצליחו להפריך את החזקות בדין כמפורט לעיל, על-כן התובעים לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם, ולא הוכיחו את עילת תביעתם, ומנימוק זה בלבד דין התביעה להידחות.

לעניין מסקנת מומחה בית-המשפט יצויין, כי זו נסמכה על-כך כי השרבוט בדוגמאות של חתימת המנוח היה הסימן העיקרי עליו נשען המומחה בחוות-דעתו הראשונה, כדי לקבוע כי מדובר בזיוף, אך לאחר שהתגלו בפניו מסמכים חדשים נוספים, אשר בהם חתם המנוח ללא שרבוט, וביחד עם סימנים נוספים, גרמו לו לשנות את חוות-דעתו הראשונה.

המומחה הודה במהלך חקירתו בבית-המשפט, כי המסקנה אליה הגיע בחוות-דעתו הראשונה בדבר זיוף חתימת המנוח נסמכה, בין היתר, על שלושה מרכיבים והם: עט, לחץ ושטף הכתיבה, עם-זאת הוסיף המומחה, כי אומנם שלושת המרכיבים הנ"ל לא השתנו כאשר כתב את חוות-דעתו המשלימה, אך השתנתה התמונה הכוללת שגרמה לו לשנות את מסקנתו הסופית, במיוחד לאור העובדה כי בחוות-דעתו הראשונה הוא לא קבע בוודאות, כי מי שרשם את השם מעל לחתימה השנויה במחלוקת, הוא גם זה שחתם בשם המנוח מתחת, אלא קביעתו היתה בדרגה של "סביר להניח" בלבד.

המומחה הוסיף, כי בחוות-הדעת השניה, הצטברו עוד ראיות שהיטו את הכף למסקנה אליה הגיע בחוות-הדעת השניה.

בסיכומו-של-דבר, סבר בית-משפט, כי המומחה של בית-המשפט מסר הסבר מפורט, מה הביא אותו לשנות ממסקנתו אשר בחוות-דעתו הראשונה, וכן כיצד הגיע לממצאים ולמסקנה אשר בחוות-הדעת המשלימה. אין כל פסול בכך, כי במקרים מתאימים, כגון המקרה שלפנינו, יחזור בו המומחה וישנה את מסקנת חוות-דעתו. המומחה הסביר, כי נוכח נתונים חדשים, אשר לא היו בפניו בעת כתיבת חוות-דעתו הראשונה ושהיה בהם כדי לגרום לשינוי תוצאת הבדיקה. לפיכך, ניתן לקבוע כי המומחה מילא את חובתו המקצועית כדבעי.

עדותו של המומחה, השאירה על בית-משפט רושם חיובי. התרשמותו הבלתי-אמצעית הינה, כי המומחה סיפק תשובות מקצועיות והגיוניות לשאלות שנשאל, וזאת לכל אורכה של העדות. אומנם, קבע המומחה, כי יש לתת דרגת ודאות של שבע לכך, כי מדובר בחתימת המנוח ושחתימתו לא זוייפה בידי אחר, אך נראה כי גם דרגת ודאות זו הינה דרגה די גבוהה ומספיקה לצורך ההכרעה אשר במחלוקת.

לאור מסקנת מומחה בית-המשפט בחוות-דעתו המשלימה, כפי שצויינה לעיל, וכן לאור האמון שניתן בעדותו, נפסק כי יש לקבל את ממצאי חוות-הדעת המשלימה, ולקבוע כי החתימה, אשר מופיעה על גבי ייפוי-הכוח, הינה אכן חתימת המנוח, אשר חתם על ייפוי-הכוח, ומכר ביחד עם שאר היורשים את חלקו במקרקעין, הכל בהתאם לאמור בייפוי-הכוח נשוא הדיון.

ב- ת"א (חי') 4380-03-09 {קרן קיימת לישראל נ' עז' המנוח חסן צאלח חמד דרבאס, תק-מח 2014(3), 4301 (2014)} התבקש להצהיר כי המנוח, מורישם של הנתבעים 4-2 המחזיקים במקרקעין, מכר לתובעת את זכויותיו במקרקעין וכן להורות לרשם המקרקעין למחוק את בעלות המנוח ולרשום תחתיו את בעלות התובעת.

מעדותו של עד התובעת, עורך-הדין הללי, עולה כי בתקופה בה נערכו עסקאות המכר נשוא התובענה, ראשית שנות ה- 60, נהגה התובעת לרכוש קרקעות באותו אזור באמצעות מתווך. רק חלק מקרקעותיו של הכפר ברטעה נמצא בתחום מדינת ישראל ואילו היתר היה מעבר לקו הירוק.

עורך-דין הללי הוסיף כי הספרים והרישומים לעניין הקרקעות היו בידי ירדן ולא בידי ישראל, בעלי הקרקעות הלא ישראלים לא היו מוכנים לגשת ישירות לגופים ישראליים ועשו כן באמצעות צדדים שלישיים.

במקרה זה, נרכשו המקרקעין באמצעות חג', אשר ניהל את המגעים עם בעלי המקרקעין עבור התובעת. בתמורה, התחייבה התובעת למסור לחג' קרקעות חלופיות. בהתאם לכך, נחתם בין חג' לבין התובעת הסכם חליפין, במסגרתו התחייב חג' למסור לתובעת את המקרקעין שרכש מהמנוח, הם המקרקעין נשוא התובענה, תמורת מקרקעין חלופיים בנוסף לסכום כסף. לאחר-מכן, הסכים חג' למכור לתובעת את המקרקעין בתמורה כספית בלבד, ועל-כן נערך הסכם חדש אשר ביטל את הסכם החליפין. עורך-דין הללי הדגיש כי כאשר היה חג' מתחייב בהסכם מול התובעת, היה מבצע את כל הפעולות הדרושות על-מנת להבטיח את העברת המקרקעין לתובעת.

ייפוי-הכוח לטובת חג' עליו חתם המנוח בשנת 1962 ייפה למעשה את כוחם של נציגיה של התובעת לפעול להעברת המקרקעין לשמו של חג'. ובנוסף, חתימתו של המנוח על ייפוי-הכוח הנוסף בשנת 1967 לטובת התובעת ישירות, מעידה על ידיעתו וכוונתו להעברת המקרקעין לידי התובעת ולא לידיו של חג', בסופם של דברים.

טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי המסמכים אשר הציגה התובעת כלל לא נחתמו על-ידי המנוח וכי חתימותיו זוייפו. לגרסתם, המנוח כלל לא התקשר בעסקת מכר עם חג' או עם התובעת למכירת המקרקעין.
יצויין כי הן ייפויי-הכוח והן האישור אודות קבלת תמורת המכר נחתמו בפני נוטריון ציבורי. המסמכים המקוריים נשמרו בגנזך התובעת, הקרן הקיימת לישראל, ואילו העתקיהם הצילומיים צורפו לכתב התביעה ולתצהירו של עורך-הדין הללי.

ייפוי-הכוח הראשון הינו ייפוי-כוח בלתי-חוזר אשר נחתם ביום 02.11.62 בפני הנוטריון הציבורי בחדרה. ייפוי-הכוח נערך בשפה העברית ואילו חתימתו של המנוח נעשתה באמצעות טביעת אצבע, בנוכחות שני עדים מאמתים וזהותו אומתה בנוסף באמצעות תעודת זהות. על-פי ייפוי-הכוח, התחייב המנוח להעביר לידיו של חג' את כל חלקיו במקרקעין, תמורת סך של 2,000 לירות, מתוכן קיבל 500 לירות והיתרה תשולם לו לאחר ביצוע העברת הבעלות. לכן, ייפה המנוח את כוחם של נציגי התובעת, אשר שמותיהם מפורטים בייפוי-הכוח, לעשות את כל הפעולות הדרושות לצורך העברת המקרקעין על-שמו של חג' ולשימושו כראות עיניו.
עוד נכתב במפורש בייפוי-הכוח כי הואיל ותלויות בו זכויותיו של צד שלישי, הקונה, מדובר בייפוי-כוח בלתי-חוזר ואין למנוח או ליורשיו כל זכות לבטלו או לשנותו.

ייפוי-הכוח השני גם הוא ייפוי-כוח בלתי-חוזר, אשר נחתם ביום 28.08.67 בפני הנוטריון הציבורי בחיפה. מייפוי-הכוח עולה כי הנוטריון הציבורי הגיע לכפר ברטעה ושם נחתם ייפוי-הכוח. גם ייפוי-כוח זה נערך בשפה העברית ונחתם באמצעות טביעת אצבעו של המנוח, כשזהותו אומתה על-ידי שני עדים מזהים ובאמצעות תעודת זהות.

יצויין, כי בשונה מייפוי-הכוח הראשון, ייפוי-כוח זה נחתם לטובת התובעת ישירות, ובו מינה והסמיך המנוח את נציגי התובעת לפעול להעברת חלקיו במקרקעין לשמה של התובעת. במסגרת ייפוי-הכוח הצהיר המנוח כי מסר את החזקה במקרקעין לתובעת וקיבל את תמורתם במלואה ולא נשארה לו כל זכות או דרישה לגביהם. גם כאן נכתב כי הואיל ותלויות בו זכויותיו של צד שלישי, הקונה, מדובר בייפוי-כוח בלתי-חוזר ואין למנוח או ליורשיו כל זכות לבטלו או לשנותו.

המסמך המהווה אישור מטעם המנוח לגבי קבלת מלוא תמורת המכר על-פי ייפוי-הכוח הראשון, נחתם ביום 05.11.67 בפני הנוטריון הציבורי בחדרה. האישור נחתם בטביעת אצבעו של המנוח, בנוכחות שני עדים מאמתים וזהות המנוח אומתה על-ידי תעודת זהות.

באישור הוצהר כי למרות האמור בייפוי-כוח ביחס לקבלת התמורה {היינו, כי היתרה תתקבל רק לאחר ביצוע העברת הבעלות במקרקעין}, מאחר והינו זקן בן למעלה מ- 70 שנה ועל-מנת להבטיח את העברת המקרקעין בבוא העת, מלוא התמורה מועברת לידיו כבר כעת.

באישור הנוטריון המופיע על גבי כל אחד משלושת המסמכים הנ"ל נכתב כי לאחר שהנוטריון הקריא בפני המנוח והסביר לו את תוכן המסמך, חתם עליו המנוח מרצונו הטוב בנוכחותו ובנוכחות העדים. כמו-כן, על כל אחד מהמסמכים מופיעות חתימות נוספות בצד חתימותיהם של המנוח ושל הנוטריון, ככל הנראה של העדים לחתימה.

בהתאם להוראות פקודת הראיות, מהווים מסמכים אלה ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנם מפאת היותם תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות.

סעיף 32 לפקודת הראיות קובע את הדרכים להוכחת תעודה ציבורית, ובין היתר על-ידי הגשת המקור או העתקו הבדוק.

בענייננו בית-המשפט הורה לבא-כוח התובעת להמציא העתקים מאומתים נאמנים למקור של כלל המסמכים שצורפו לתצהירו של עורך-דין הללי. בהתאם לכך, הומצאו ביום 20.10.13 מסמכים אלה, ובכללם ייפוי-הכוח מיום 02.11.62 ואישור קבלת תמורת המכר מיום 05.11.67, כשהם מאומתים כנאמנים למקור בידי בא-כוח התובעת. הובהר כי כל מסמכי המקור נמצאים בידי בא-כוח התובעת, וזאת לאחר שהועברו לידיו מגנזך התובעת.

משהומצא העתקם הבדוק של המסמכים, קבע בית-משפט, כי הוכח במידה הדרושה שהאישורים הנוטריוניים עליהם מתבססת התובעת הם אכן תעודות ציבוריות.
זאת ועוד, צויין כי ממילא די היה בייפוי-הכוח מיום 05.11.67 לבדו על-מנת לבסס את טענות התובעת, בהיותו ייפוי-כוח בלתי-חוזר במסגרתו התחייב המנוח להעביר זכויותיו במקרקעין ישירות לידי התובעת, וכן אישר בגוף ייפוי-הכוח כי קיבל את מלוא התמורה המגיעה לו בגין המכר.

סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לייפוי-הכוח כתעודה ציבורית, ובכללם קיומה של חזקה לפיה תוכנם של ייפויי-הכוח הם אכן כפי שנערכו על-ידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישורים הנוטריונים, וכן כי חתימת וחותמת הנוטריון שעל גביהם היא נכונה ואמיתית.

זאת ועוד, הואיל וייפויי-כוח אלה נערכו לפני למעלה מ- 46 שנים, נכון ליום הגשת התובענה, והם נשמרו בגנזך התובעת, שהוא ללא ספק מקום משמורת ראוי, מתקיימים גם התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, לפיהם המדובר בתעודות נושנות. מכאן, ולאור הוראות אותו סעיף, קיימת חזקה, כי החתימות המופיעות על גבי ייפויי-הכוח הן חתימותיהם של האנשים שחתמו עליהם ואף אימות החתימה עליהם, שנעשה על-ידי הנוטריון הציבורי, נעשה כדין.

יתרה-מזו, הלכה היא כי הנטל להוכיח זיוף של חתימות על ייפויי-כוח נוטריוני בו מאשר הנוטריון כי מייפה-הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד, ובהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק {ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742 (1953)}.

היות והמסמכים האמורים נחתמו בפני הנוטריון הציבורי במהלך שנות ה- 60, טרם נכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, נקבע, כי יש לבחון אותם על-פי החוק העות'מאני שהיה בתוקף באותו מועד, והוא חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.13 {להלן: "חוק הנוטריון הזמני"}. כאמור סעיף 51(1) לחוק הנוטריונים ביטל את הוראות חוק הנוטריון הזמני, אולם הסיפא של אותו סעיף קובעת, כי אין בביטולן כדי להשפיע על הליכים ועל תרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים שנערכו לפני תחילתו של חוק הנוטריונים. חוק הנוטריון הזמני קובע חזקות בדבר תקינות פעולות הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם.

לעניין פרשנותו של סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני נפסק ב- ע"א 404/84 {יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)} כי "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה..., ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר. שותף אני גם לדעה, כי קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי".

צויין עוד, כי על-פי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני, למסמך הנוטריוני כוח ראייתי המייתר את הצורך בזימון הנוטריון אשר ערך את המסמך או את הצדדים החתומים עליו למתן עדות. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ב- ע"א 7303/01 {עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}:

"בהוראת סעיף 66 לחוק העות'מאני נקבע נטל השכנוע על-פי הכלל הידוע של תקינות המינהל:
66. מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים על-ידי הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי ערך-הוכחה בפני עצמם, בפני כל בתי-המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תוכנם על-ידי איזו ראיה אחרת. הוראת סעיף 66 מורה אותנו את עיקר חשיבותו של המסמך הנוטריוני והוא - כוחו כראיה. שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, לאימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העות'מאני אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו. כן הוא הדין כיום, כהוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים... המסמך הנוטריוני איפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו."

בעניין ההליך שבפנינו מציין בית-משפט כי מדובר בחזקה אשר ניתנת לסתירה, אולם אין בטענות שהעלו הנתבעים לפיהן חתימות המנוח {בטביעת אצבע} על כל שלושת המסמכים זוייפו, מבלי להביא לכך תימוכין ממקור ממשי מלבד סברותיהם בנדון, כדי להרים את הנטל הדרוש לסתירת חזקה זו. למעשה, מתצהיריהם של הנתבעים 4-2 {אשר לא נחקרו על תצהיריהם}, עולה כי הנתבעים אינם טוענים כי ידוע להם שאביהם המנוח לא מכר את המקרקעין או שלא היתה לו כוונה לעשות כן, אלא, כי לא ידוע להם על-כך שכן מכר אותם. על-כך מושתתת סברתם כי חתימותיו על המסמכים זוייפו.

בית-משפט קבע כי מדובר בהעלאת טענה בעלמא, כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון, לכל הפחות, מחדל חמור בהפעלת חובתו על-פי דין לחקור ולברר את זהותם של הצדדים החותמים בפניו. טענה כזו דורשת מהנתבעים הוכחה משכנעת ביותר, וזו לא הובאה בפני בית-משפט.

בנוסף, טענו הנתבעים כי במועד חתימת המסמכים היה המנוח זקן בא בימים, כבן 78 שנה בעת חתימתו על ייפוי-הכוח הראשון, ובן 83 שנה בעת חתימתו על ייפוי-הכוח השני. עוד הוסיפו כי מצבו הבריאותי לא היה תקין וכי הוא איבד את מאור עיניו. כתימוכין לכך הובא תיעוד מתיקו הרפואי של המנוח בבית החולים רמב"ם. עוד נטען כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב בשפה הערבית וכלל לא הבין את השפה העברית.

נפסק כי אין בכל אלה כדי לשלול את כשירותו של המנוח לחתום על המסמכים או לפסול את חתימותיו עליהם. ודוק, לא נטען כי למנוח מונה אפוטרופוס בשל מצבו הבריאותי או השכלי, בשל חוסר יכולתו לדאוג לענייניו. בוודאי שאין בכך כדי להעיד מניה וביה על אי-תקינות פעולותיו של הנוטריון.
ב- ע"א 2119/94 {לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77 (1995)} נאמר כי:

"הדיון הכללי בקשר לחתימה על חוזה על-ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב - והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה - אומר כדלקמן:
(א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על-ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל-כן הוא זה הנושא בתוצאות אי-קיומה של החובה."

הודגש כי אין המדובר בטענת המנוח עצמו לפיה הוא לא חתם על המסמכים או כי חתם מבלי לדעת תוכנם, אלא בטענות הנתבעים, אשר אין להם ידיעה ממקור ישיר בעניין זה. לאור אישורו של הנוטריון כי המנוח חתם מרצונו הטוב על המסמכים לאחר שאלה הוקראו בפניו והוסבר לו תוכנם, נקבע כי אין לראות בעובדה זו כי לא צויינה על גביהם עובדת היותו עיוור או אנאלפבית כדי לגרוע מתקינותם. לאור המקובץ, פסק בית-משפט כי אין בטענות הכלליות שהועלו על-ידי הנתבעים בכדי לסתור את אמיתותם של המסמכים הנוטריונים.

המסקנה המתבקשת ממקבץ האמור הנה כי המסמכים שהוצגו - ייפוי-הכוח הנוטריוניים, אישור קבלת תמורת המכר והסכם המכר בין התובעת לבין חג', הם אכן אותנטיים ותקפים, והעסקאות אשר נכרתו על פיהם, שתכליתן העברת הזכויות במקרקעין מהמנוח לתובעת, היו תקפות ונערכו כדין.

בייפויי-הכוח נרשמו כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקאות מכר מקרקעין, כגון זיהוי המקרקעין, העברת התמורה, פרטי הצדדים לעסקה וכן חתימתם בידי הצדדים, אשר מבטאת ביתר שאת את גמירות-דעת הצדדים.

לאור כל האמור לעיל, קיבל בית-משפט את התביעה.

ב- ת"א (חי') 15739-10-09 {מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח יוסף נג'ם חסון ז"ל, תק-מח 2013(3), 25619 (2013)} התובעת - מדינת ישראל, הגישה תביעה לפסק-דין הצהרתי, על פיה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי בו יוצהר על בעלותה בשלמות במקרקעין נשוא הליך זה ביישוב יוקנעם. התובעת טוענת כי היא זכאית להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין, שרכשה מהבעלים הרשום, על-פי ייפוי-כוח בלתי-חוזר.

בין היתר, נדונה טענת הנתבעים כי ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר לא נחתם על-ידי אביהם המנוח וכי שמו או חתימתו הנטענת על גבי ייפוי-הכוח הינה מזוייפת. עוד טענו הנתבעים להיעדר דרישת הכתב הכרוכה בעסקאות במקרקעין, היעדר תשלום תמורה ואי-גמירות-דעת בביצוע העסקה וכן כי ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר ברובו כתוב בכתב יד דבר שכשלעצמו פגום.

בית-משפט קיבל את התביעה.

בית-משפט נדרש לשאלה: האם התובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה את אמיתותה של העסקה הנ"ל על-פי ייפוי-הכוח הנוטריוני הבלתי-חוזר, אשר נחתם בפני הנוטריון הציבורי?

כידוע, הנטל להוכיח זיוף של חתימות על ייפוי-כוח נוטריוני המאושר על-ידי נוטריון כי מייפה-הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד, ובהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק.

ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר נשוא תביעה זו נחתם בפני הנוטריון הציבורי בשנת 1968, אך באותה תקופה היה עוד בתוקף החוק העות'מאני בשם חוק הנוטריון הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם {ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.12)}.

ההלכה קובעת, לעניין סעיף 42 לחוק זה, כי בהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק {ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742 (1953); ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987), שם נקבע כי "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה, ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר... רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי"}.

חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות.

ככלל ניתן לסתור חזקה זו, אך העלאת טענה בעלמא כטענת הנתבעים בענייננו, כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון, לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על-פי הדין לחקור ולברר את זהותם של הצדדים החותמים בפניו, טענה כזו דורשת מהנתבעים הוכחה משכנעת ביותר.
בקביעת בית-משפט צויין, כי אין באמירות הכלליות בעניין זה מצידם של הנתבעים, כדי לסתור את אמיתותו של ייפוי-הכוח.

בהתאם להוראות פקודת הראיות, ייפוי-הכוח הינו ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנו וזאת הן מפאת היותו תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותו תעודה נושנה כמשמעות מושג זה בסעיף 43 לפקודת הראיות. סעיף 29 לפקודת הראיות, מגדיר את המשמעות של המונח "תעודה ציבורית".

בענייננו נקבע, אין כל ספק כי המדובר בתעודה ציבורית, דהיינו, הוכח במידה הדרושה, על-סמך העובדה כי הוצג העתק מאושר על-ידי גנזך המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית של ייפוי-הכוח, שמהמסמך עליו מתבססת התובעת הוא ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר. על-פי סעיף 34 לפקודת הראיות, קיימת חזקה בדבר אמיתות החתימות על ייפוי-הכוח, וכן בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי-הכוח.

בנסיבות דנן עולה, כי קיימת חזקה על פיה, תוכנו של ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר הוא אכן כפי שנערך בידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישוריו הנוטריוניים. חתימת וחותמת הנוטריון הציבורי שעל גבי ייפוי-הכוח הם נכונים ואמיתיים.

הואיל וייפוי-כוח זה נעשה לפני יותר מארבעים שנה והוא נשמר בארכיון המדינה, שהוא ללא-כל ספק מהווה מקום משמורת כשר, נקבע, כי מתקיימים בו כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, בהיות ייפוי-כוח זה תעודה נושנת כלשונו של סעיף 43 לפקודת הראיות.

בית-משפט קבע כי מאחר ומתקיימים בענייננו כל יסודות סעיף 43 לפקודת הראיות, ייפוי-הכוח הנ"ל מהווה תעודה נושנת.

זאת ועוד, על-פי סעיף 43 קיימת חזקה כי החתימות המופיעות על גבי ייפוי-הכוח, הן אכן חתימותיהם של אנשים שחתמו עליו, ואף אימות החתימות, על-ידי הנוטריון הציבורי נעשה על ידו כדת וכדין.

מעבר לכל האמור, ייפוי-הכוח שהוצג בתיק זה הינו מסמך בכתב. כעולה מסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, שחל בענייננו, וכן על-פי ההלכה הפסוקה מנוע בעל דין מלהעלות טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב.

הוכחת דבר זיוף חתימה, או אימותה של החתימה כמקורית, תעשה בשלוש דרכים עיקריות:

הדרך הראשונה הינה, באמצעות ראיות ישירות, קרי עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה.
הדרך השניה הינה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת, לחתימות השוואה, הידועות כמקוריות. השוואה זו תעשה תוך התחקות אחר נקודות השוני והדמיון בין שתי החתימות.

הדרך השלישית הינה, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או חתימת ידו של בעל הדין, והיכול להעיד כי חתימה זו תואמת לחתימה השנויה במחלוקת.

ככלל אין להעניק לגרפולוג או למומחה להשוואת כתבי יד את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה, בית-המשפט הוא זה המחליט אם ליתן אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות בתיק.

בענייננו נקבע, כי אין כל הוכחה כי החתימות הנמצאות על שלושה הפנקסים עליהם התבססה המומחית בעריכת ההשוואה הם אכן חתימותיו האמיתיות של המנוח.

גם אם יונח כי החתימות הנמצאות על שלושת המסמכים שהוצגו בפני המומחית כמסמכי השוואה הינן אכן של המנוח, הרי עדיין מדובר במספר מועט מדי של מסמכי השוואה לשם הכרעה כה החלטית. בנסיבות העניין עולה, כי המנוח חתום על ייפוי-כוח בלתי-חוזר מיום 07.08.68 בפני הנוטריון הציבורי בחיפה.

הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם כי החתימה מזוייפת כאשר נטל זה מוטל על שכמם הואיל ולא עלה בידם לסתור את חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי. זאת ועוד, הנתבעים לא הצליחו להפריך גם את החזקה הקבועה בסעיף 34 לפקודת הראיות, וזו הקבועה בסעיף 43 לפקודת הראיות.

המדובר במסמך בן למעלה מ- 20 שנה, והוחזק במקום הנראה ככשר - {גנזך המדינה בירושלים}, הרי שבמסמכים שכאלה קיימת חזקה שהחתימה על ייפוי-הכוח, היא אכן חתימתו של המנוח.

אם לא די בכל אלה, מציין בית-משפט, כי בהתנהגות הצדדים במהלך כל השנים לאחר ביצוע העסקה, לרבות תפיסת החזקה והשימוש בקרקע על-ידי מפעל סולתם מטעם התובעת לא עלתה כל מחאה או התנגדות מצד המנוח ויורשיו לאורך 40 שנה ומעלה.

כל אלה הובילו למסקנה כי ייפוי-הכוח הנוטריוני משנת 1968, הוא אכן אותנטי ותקף, והעסקה אשר נכרתה על פיו, היתה תקפה ונערכה כדין.

ב- ת"א (נצ') 588-09 {עזבון המנוח נאג'י מוחמד ברכאת ויורשיו נ' עזבון המנוח מחמוד עבדלג'נהי מוסטפא ברכאת ז"ל, תק-מח 2011(4), 1950 (2011)} שלושת המנוחים רכשו ממחמוד עבדלג'נהי מוסטפא ברכאת, שעזבונו נתבע כנתבע 1, את כל חלקיו במקרקעין {סך של 1/4 חלקים מן המקרקעין}. זאת על-פי ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר שנערך ביום 11.02.46, בפני נוטריון ציבורי.

לטענת התובעים, השלושה שילמו למחמוד את מלוא התמורה עבור המקרקעין, והם קיבלו לידם את ההחזקה בשתי החלקות הנדונות. בשל יחסי האמון ששררו בין השלושה למחמוד, על קשרי המשפחה שביניהם, לא הועברו הזכויות הרשומות על-שם השלושה. התביעה הוגשה בתחילה על-ידי יורשיהם של השלושה, אך בעקבות בקשתם נמחקו יורשיהם של שניים ויורשי השלישי {פאדל} המשיכו לנהלה לבדם. תביעתם היא להצהרת בעלותם על 1/12 חלקים מן המקרקעין.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה.

נקבע, כי אין חולק שהבסיס לעסקת המכר הנטענת במקרקעין, מעוגן בייפוי-הכוח, ואשר נטען כי נערך ב- 11.02.46. מן המפורסמות הוא שדרך התקשרות כאמור לא היתה חריגה ואף היתה מקובלת באותם ימים, כאשר הפירוט בייפוי-הכוח משקף את גמירות-הדעת והמסויימות הדרושים להתקשרות.

המחלוקת שניטשה בין הצדדים התמקדה בשאלת חתימתו של מחמוד על ייפוי-הכוח הנוטריוני שהוצג, כאשר לטענת הנתבעים טביעת האצבע על ייפוי-הכוח אינה חתימתו של מחמוד, אשר נהג לחתום בחתימה גרפית. על דרך-הכלל, ההלכה היא כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה היא אומנם חתימתו. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי חיונית להוכחת חבות הנתבע על-פי המסמך. ברם, בענייננו, הטענה מופנית כנגד חתימה על גבי ייפוי-כוח שנחתם בפני נוטריון ציבורי, הנהנה מחזקת תקינות, שהנטל להפרכתה מוטל על המבקש לאיין את תוקף החתימה.

כיום, די להפנות להוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובעת כי אישור של נוטריון יהא ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור.

בענייננו אמנם עסקינן בייפוי-כוח שנחתם טרם חקיקת חוק הנוטריונים, ברם, הדין על-פי החוק העות'מאני היה זהה, על צד העיקר, כאשר לחתימה בפני נוטריון ציבורי אף היה משקל סגולי גבוה יותר במובנים מסויימים {ראו תרגומו של החוק בספרו של מ' לאניאדו קובץ החוקים העות'מאנים הנוהגים בארץ-ישראל (תרפ"ט) אליו מפנה ע"א 7303/01 אדמון נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}. חוק זה אמנם בוטל בהתאם להוראת סעיף 51 לחוק הנוטריונים, אולם כאמור בהוראת הסיפה לסעיף זה, אין בביטול של החוק העות'מאני כדי להשפיע על הליכים ותרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים שנערכו לפני תחילת חוק זה.

הסקירות המפורטות ב- ע"א 404/84 {יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)} מלמדות כי על-פי החוק העות'מאני, היה שומה על הנוטריון הציבורי לחקור ולברר את זהות הצדדים, ואם לא היו מוכרים לו - "לשאול פי שני עדים" כדבר הוראות סעיפים 44-42 לחוק הנוטריון הזמני. ההלכה היתה כי בהיעדר הוכחה סותרת, יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו {ראה עניין אדמון לעיל}.

אם-כן, נקבע גם בהליך זה, כי מסמך נוטריוני שנוצר טרם חוק הנוטריונים נהנה מחזקת התקינות {סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני}. כידוע, ברור גם כי את החזקה באשר לאמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון ניתן לסתור. ברם, הנטל לסתירת החזקה הנ"ל, הפועלת במקרה דנן לטובת התובע, מוטל על הנתבעים.

יתרה-מזאת, קבע בית-משפט, כי מהות הטענות המועלות - בדגש לטענת הזיוף, כטענות הנתבעים, ואשר במשתמע מייחסות לנוטריון לכל הפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהות הצדדים - דורשת הוכחה משכנעת וכבדה ביותר מטעם הנתבעים.

זאת ועוד הוסף, כי רלוונטי לתת משקל גם לכך שמאחורי הכפירה באותנטיות של ייפוי-הכוח מסתתרת גם טענת מרמה במהותה. הלכה היא כי טענות מסוג זה, של מרמה וזיוף, מצריכות תשתית ראייתית בעלת משקל גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית "רגילה", אם כי נטל ההוכחה עדיין נותר כבמשפט אזרחי רגיל.
בדיקת הראיות מובילה למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו לעמוד בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח שהחתימה על ייפוי-הכוח איננה של מחמוד. זאת ועוד, וזה עיקר, בחינת מכלול הראיות שהציגו כל אחד מהצדדים, תוך מתן משקל סגולי נכון והולם, לכל ראיה וראיה, מובילה להכרעה כי התובע עמד בנטל השכנוע להוכיח כי רכש את הזכויות במקרקעין הנדונים.

כן, לא הובאו ראיות ישירות כלשהן מטעם הנתבעים הנוגעות לנסיבות חתימת ייפוי-הכוח, או כל טענה וראיה ישירה בנושא הזיוף. ובעיקר - העברת החזקה במקרקעין לידי התובעים, תפיסתם של המקרקעין ועיבודם לאורך השנים, מול שתיקתו של מחמוד לאורך השנים, יש בהן כדי לחזק וללמד כי תוכנו של ייפוי-הכוח נכון וכי מחמוד הוא זה אשר חתום על ייפוי-הכוח.

ב- ע"א 4175/12 {תעשית אבן וסיד בע"מ נ' אבראהים גדיר, תק-על 2014(1), 15181 (2014)} נדון מעמדו של ייפוי-הכוח הנוטריוני.

בית-משפט קמא החליט כי המשיב לא חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני ועל ההסכם לרכישת המקרקעין. לטענת התובעת בית-משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי למעמדו של ייפוי-הכוח, אשר אומת על-ידי נוטריון ציבורי.
לעניין טענה זו קבע בית-משפט העליון כי ככלל, כאשר צד מכחיש את אמיתות חתימתו על גבי מסמך בכתב, על הצד השני רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. ייפוי-כוח נוטריוני הוא אחד החריגים לכלל זה, וכאשר עסקינן במסמך שנחתם בפני נוטריון, נטל ההוכחה עובר אל שכמו של הצד הטוען כי החתימה המופיעה על המסמך אינה חתימתו.

גם כאן בשל העובדה שייפוי-הכוח נחתם בפני נוטריון ציבורי בשנת 1970 {זאת, טרם שנכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976} - חל עליו החוק העות'מאני, היינו: חוק הנוטריון הזמני, אשר קובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון, ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ואת רצונם {ראו: ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.12)}.

על-פי סעיפי חוק הנוטריון הזמני {42 ו- 66} חלה חזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון.

כאמור, קיימות דרכים שונות, באמצעותן ניתן להפריך את אמיתות החתימה על ייפוי-הכוח הנוטריוני: מפי עד, אשר יאשר כי החותם היה אדם אחר; על דרך הצגתה של חוות-דעת מומחה התומכת בגרסתו של הצד המסתייג; או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב יד אחרות שלו. מדובר באלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו.

במקרה דנא, עלה בידי המשיב לסתור את חזקת התקינות.

ב- ת"א 388/88 {קרן קיימת לישראל נ' עזבון המנוח ג'מיל חוסיין צאלח ח'טיב ז"ל, תק-מח 2012(1), 27828 (2012)} עיון בייפויי-הכוח שנחתמו על-ידי המנוח העלו, כי אלה נחתמו בפני הנוטריון הציבורי בטבריה והם עונים, על-כן, מכוח הוראת סעיף 29 לפקודת הראיות, על המונח תעודה ציבורית.

התובעת הציגה את ייפויי-הכוח המקוריים, ואלה אף נבדקו בשלב מאוחר יותר על-ידי מומחה בית-המשפט, בגנזך המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית של שני ייפויי-הכוח.

סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית. מהאמור בתת-סעיפים 4 ו- 5 להוראת סעיף 34 לפקודת הראיות עולה, כי קיימת חזקה, לפיה תוכנם של ייפויי-הכוח הם אכן כפי שנערכו על-ידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישורים הנוטריונים, וכן כי חתימת וחותמת הנוטריון שעל גביהם היא נכונה ואמיתית. בנסיבות העניין, קבע בית-משפט, כי לא הצליחו הנתבעים לסתור חזקות אלה, שעה שאף ברשות המנוח נמצאו עוד בשנת 1993 העתקי ייפויי-הכוח הנ"ל.

זאת ועוד, הואיל וייפויי-כוח אלה נערכו לפני למעלה מ- 44 שנים והם נשמרו בגנזך המדינה, שהוא ללא ספק מקום משמורת ראוי, נקבע כי מתקיימים גם התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, לפיהם המדובר בתעודות נושנות. מכאן, ולאור הוראת סעיף 43 לפקודת הראיות, קיימת חזקה, כי החתימות המופיעות על גבי ייפויי-הכוח הן חתימותיהם של האנשים שחתמו עליהם ואף אימות החתימה עליהם, שנעשה על-ידי הנוטריון הציבורי, נעשה כדין.

כב' השופט הווארי, בפסק-דינו ב- ת"א (נצ') 1007/04 {קרן קיימת לישראל על-ידי מינהל מקרקעי ישראל נ' הזימה סעיד הזימה קזל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.05.09)} התייחס לייפויי-כוח בלתי-חוזרים שנחתמו בתקופה בטרם נחקק חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ושעה שחוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.13 היה בתוקף.

הנ"ל הבהיר בפסק-דינו, כי מכוח סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני, היתה מוטלת חובה על הנוטריון לחקור ולברר את זהותם של הצדדים וכן את רצונם החופשי, וכך אכן נהג לעשות בכל מקרה ומקרה.

חובה זו שהוטלה על הנוטריון הציבורי מכוח הוראת סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני, הקימה חזקה שהנוטריון הזמני אכן מילא את חובתו כהלכה, ובלשונו של בית-המשפט העליון.

זאת ועוד מציין, כי על-פי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני, משקלם הראייתי של מסמכים אשר נערכו על-ידי הנוטריון הציבורי הינו גבוה, ולאור כוחם הראייתי, אין אף צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון למתן עדות.

בעניין הליך זה, טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי המנוח לא חתם על ייפויי-הכוח, ואולם לא המציאו ראיות שיש בהן כדי לסתור את אמיתות ייפויי-הכוח, שעה שהם עצמם לא נכחו במעמד החתימה וכל טענותיהם נסבו לגבי מכתבים מאוחרים שכתב המנוח באמצעותם החל משנת 1993, כ- 30 שנה לאחר ביצוע העסקה, שבהם אין כדי לסתור את אמיתות תוכנם של ייפויי-הכוח.

מעבר לכל האמור צויין, כי שני ייפוי-הכוח הינם מסמכים בכתב. הן מכוח הוראת סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית והן מכוח הפסיקה, מנוע בעל דין מלהעלות טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורת תשס"ד-2003), 1305}.

לאור האמור נקבע, שאין לקבל את טענות הנתבעים, לפיהן ייפויי-הכוח אינם מבטאים את תוכנן האמיתי של ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ושעה שהנתבעים לא הציגו ראיות אחרות בכתב לגבי תוכן ההסכמות, אליהן הגיעו התובעת והמנוח במסגרת ההסכם שנכרת ביניהם, וכאמור אין מחלוקת כי נמסרו בידי המנוח עותקים מייפויי-הכוח הללו, שנחתמו על ידו במעמד חתימתם, ואלה היו ברשות המנוח אף בשנת 1993, כאמור בגרסת בניו בתצהיריהם.