הקדמה

לבית-המשפט ישנה הסמכות להורות על סילוק תובענה על-הסף. בטרם יעשה כן, על בית-המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם ימחוק/ידחה התובענה, שכן, הכלל הוא כי אין נועלים את שערי בית-המשפט בפני תובע, אלא מטעמים כבדי משקל. לעניין זה, יפים הם דברי כב' השופט ריבלין ב- ע"א 2452/01[1]:

"סילוק תובענה על-הסף – בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייתה – הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, ובדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט באמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה... מכל מקום, אין בדברים עוצמה מספקת על-מנת להביא לשלילת זכות הפניה לערכאות של המערער. אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי-המשפט כזכות יסוד, אשר בית-המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות ... תפקידם של בתי-המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית-המשפט בפני תובע המבקש לו סעד, אלא מטעמים כבדי משקל."
זאת ועוד. מחיקה או דחיה על-הסף תיעשה רק בלית-ברירה, שכן פתרון ענייני של המחלוקת בין הצדדים, תמיד עדיף. כך לדוגמה, בית-המשפט יורה על מחיקת התביעה רק כאשר ברור לו, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש[2].

אולם, אם בית-המשפט ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו – לא יורה הוא על סילוק התובענה[3].

עוד נקבע, כי מחיקת תובענה ומקל וחומר דחיית תובענה על-הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים, שכן, בית-משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני[4].

ב- בר"ע 59/81[5] קבע כב' השופט כהן כי:

"נפסק כבר פעמים רבות בעניינים דומים, שכאשר מדובר בדחיה או במחיקה של תביעה על-הסף, אין בית-המשפט בוחן, מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית-המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על-פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית-המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו.
הכלל הוא כי אין נועלים שעריו של בית-המשפט בפני תובע המבקש לו סעד, אלא מטעמים כבדי משקל. הפסיקה בסוגיה זו קבעה מבחנים ברורים, שרק בהתקיימם ייאות בית-המשפט לנקוט בדרך של סילוק תובענה מבלי להידרש לסוגיה במחלוקת גופא."[6]
אם כן, נשאלת השאלה מהו ההבדל בין מחיקת התובענה לבין דחייתה? תשובה לכך היא פשוטה. במקרה ובית-המשפט יורה על מחיקת התובענה – התובע יהיה רשאי להגיש את אותה תובענה בשנית בעתיד. לעומת זאת, במקרה ובית-המשפט יורה על דחיית התובענה – התובע לא יוכל להגיש את אותה תובענה שכן, החלטת בית-המשפט מהווה מעשה בי-דין.

לעניין זה יפים הם דברי כב' השופט ד"ר י' זוסמן[7]:

"... יחד עם זאת קיימים בין השתיים הבדלים חשובים. כתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100, בית-המשפט סירב לדון בגוף העניין, ומשום כך המחיקה אינה מעשה בית-דין, ואילו תובענה שנדחתה לפי תקנה 101, הדחיה היא דחיה לאחר דיון בגוף העניין ועקב כך קם מעשה בית-דין."
תקנה 100 לתקסד"א דנה במחיקה התובענה על-הסף. תקנה זו קובעת כי ניתן לצוות על מחיקה של התובענה, בין היתר, במקרה שכתב התביעה אינו מגלה עילה, התובענה היא טרדנית או קנטרנית. יודגש כי רשימת עילות המחיקה שבתקנה זו אינה רשימה סגורה, ובית-המשפט רשאי במסגרת סמכותו הטבעית להיזקק גם לעילת מחיקה שאינה מנויה בתקנה זו, ולדוגמה, במקרה והתובענה הוגשה במועד מוקדם מדי.

תקנה 101 לתקסד"א דנה בדחיה של התובענה על-הסף. תקנה זו קובעת כי ניתן לצוות על דחיה של התובענה, בין היתר, במקרה של מעשה בי-דין בין הצדדים, חוסר סמכות של בית-המשפט הדן בתובענה או כל נימוק אחר, שעל פיו סבור בית-המשפט שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה.

ישנם מקרים בהם יורה בית-המשפט לתובע לתקן את כתב טענותיו ובכך למעשה מונע את מחיקת התובענה והגשתה בשנית מאוחר יותר. בית-המשפט, ישתמש בסמכות זו כאשר מתברר לו כי לתובע אין עילת תביעה כנגד הנתבע, לדוגמה. על-כן, במקרה כזה, יורה על תיקון כתב התביעה תוך שהינו מחייב את התובע בהוצאות הבקשה[8].


[1] ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נח(1) 577 (2003).
[2] ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983).
[3] ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא(1) 577 (1987); ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577 (2003).
[4] ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981).
[5] בר"ע 59/81 דורה ארדיטי ואח' נ' עזבון יעקב ארדיטי, פ"ד לה(2) 811 (1981).
[6] ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 18 (1991).
[7] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, הוצאת אמינון בע"מ) 409.
[8] בר"ע 282/80 המגדר ברזלית חוטי ברזל ורשתות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(4) 130, 133 (1982).