הספריה המשפטית
משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה

הפרקים שבספר:

חיובה של אישה נשואה לצאת לעבוד

"...חובתו של הבעל לזון את אישתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין וחובה זו ממשיכה להיות קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין." *[1]
הצגת הבעיה[2]

על-פי הלכות המשפט העברי משועבד הבעל לאישתו לצורך סיפוק מזונותיה ומתוך שכך מחויב הוא לעבוד לכלכלתה. כך, כדוגמה, מדגיש הרמ"א, משה איסליש, מחכמי פולין במאה ה-16, כי הבעל "חייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אישתו."[3]
היקף מזונותיה של אישה הינו על-פי מנהג המקום וסביבתם הקרובה של בני הזוג[4], ובהמשך אותה הלכה בשולחן ערוך מובא החריג - "ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות - צריך להנהיגה כן", וזהו שאמרו חכמים "עולה עימו ואינה יורדת עימו."[5]
בין בני זוג מתקיים איזון של זכויות הדדיות, כך מזונותיה של האישה הינן כנגד מעשה ידיה (=השתכרותה ורווחיה), לפיכך רשאי הבעל לקזז מתוך חיובו לספק צרכי האישה את מעשה ידיה, ובלשון התלמוד - "צאי מעשה ידייך במזונותיך."[6] בהמשך הדברים נעמוד, על משמעותה והיקפה של זכות זו.
ואולם מה דין חיוב המזונות בעניינה של אישה שאינה עובדת במועד בחינת צרכיה על-ידי בית-המשפט? האם יש להתחשב בכושר השתכרותה? האם רשאי בית-המשפט לקזז משיעור המזונות המגיע לה את הסך שיכולה הייתה להשתכר על-פי כושר השתכרותה המוערך? האם יש לעובדה שהאישה הפסיקה לעבוד אך ורק בסמוך לתחילת ההליכים המשפטיים השפעה על חיוב בעלה במזונותיה? האם לפירוד ארוך בין הצדדים יש השפעה על עצם חיוב המזונות או שיעורו? ובמילים אחרות - האם הדין העברי נותן דעתו להתנהגות חסרת תום-לב מצידה של האישה בכל הקשור לחיוב בעלה במזונותיה? והאם קיימות הגבלות בחובת המזונות כאשר עסקינן בנישואין שאינם אלא "על הנייר" בלבד?
בתי-המשפט התלבטו רבות בשאלות הנזכרות, כאשר במהלך השנים נשמעו דעות לכאן ולכאן כשכל שופט מגבה דעתו בהבנתו ופרשנותו שלו את ההלכה העברית. להלן נביא את עיקרי פסיקת בתי-המשפט בסוגיה זו וננסה לבחון האומנם יש לה עוגן בדין העברי.
פסיקת בתי-המשפט באשר לחיוב האישה לצאת לעבודה
בפרשת מזור הביעה כב' השופטת נתניהו גישה שמרנית לפיה אין הבעל יכול לחייב את רעייתו לצאת ולעבוד, לפיכך אם היא חדלה מעבודה, יהא הטעם לכך אשר יהא, אין הוא יכול לקזז סך כלשהו משיעור מזונותיה, ובלשונה:
"אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. כפי שנאמר בד"נ 23/69 הנ"ל, בעמ' 807 מול אות השוליים א: "....אמנם יכלה המבקשת לא לעבוד עבודות חוץ....ולהסתפק באותו שיעור מזונות שבעלה מסוגל להפריש מהכנסותיו כפי שהן...". אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם...אין זה משנה אם הייתה לה סיבה אובייקטיבית, כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו..." (הדגשה שלי – צ.ו)[7]
מובן כי הלכה זו יצרה, מעצם טיבה, חוסר מוטיבציה אצל האישה לצאת לעבוד בתקופת ההליך המשפטי ואף עודדה אותה במקרים רבים להפסיק עבודה קיימת.
כיון שכך נקבע, על-ידי כב' השופט שמגר, בפרשת ביקל,[8] כי ראוי להפחית בשיעור מזונותיה של אישה אשר עבדה בעבר אך בחרה שלא להמשיך ולעבוד. בפרשת פדן[9] הוסיף השופט שמגר טעם לדבריו תוך שהוא נסמך על הוראת המשפט העיברי לפיה יש באפשרותו של הבעל לכפות האישה החיה בפירוד ממנו להוציא מעשה ידיה ממלאכות שדרך נשים לעשות, ובלשונו של בית-המשפט:
"...אי-פסיקת המזונות לאישה הוסברה על-ידי בית-המשפט המחוזי, בתמצית, על-ידי אימוץ ההנחיה העולה מפסיקה רבנית, לפיה אחרי פירוד ממושך יכול הבעל לפטור עצמו מחובת המזונות על-ידי הפניית האישה לכך שביכולתה להשתכר "במלאכות שדרך נשים לעשות"... אומנם לא ניתן לחייב אישה נשואה לצאת ולהשתכר על-מנת לומר לה 'צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך', אולם יכול הנתבע לומר לה לאחר שנים של ח. בנפרד: 'צאי, היינו במלאכות שדרך נשים לעשות' (פד"ר יד', עמ' 212, בעמ' 218) לאחרונה נקבע כי הנתבע יכול אף לכפותה לעשות כן ואף יכול לומר: 'ואם לא יספיק לך השכר, אשלים לך את היתרה' (פד"ר יד', 212, בעמ' 219-218, וכן 234) ...הכל כמנהג המדינה ולכן כאשר הבעל טוען שלאישה יש אפשרות להשתכר ממלאכה שמנהג המדינה שנשים משתכרות בה, יכול לפטור עצמו בסכום שבית-הדין משער יכולת האישה להרוויח וצריך לשקול כל מקרה לגופו..." (שם, עמ' 230)
בפרשת פלולי[10] הבהיר כב' השופט טירקל כי:
"ההלכה שנפסקה בפרשת מזור, כפי שצוטטה לעיל, נותרה, איפוא, עומדת על מכונה, אם כי יתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו התייחסות שונה, כמו שהיה בפרשות ביקל ופדן."
הנסיבות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט לצורך הפחתה במזונות האישה
בפסקי-דין רבים הבהירו בתי-המשפט מה הן אותן נסיבות המיוחדות בהן ראוי להפחית ממזונות האישה בשל פוטנציאל השתכרותה ועיקרן - חוסר תום-לב משווע בהתנהגות האישה ובהמנעותה מעבודה, כך בעניין אילון הבהיר בית-המשפט:
עוד לעניין חיובה של האישה לצאת מביתה כדי להשתכר למחייתה ולעזור לבעל לשאת במזונות הילד המשותף, אכן קיימים פסקי-דין מאוחרים (וראו: עניין ביקר ועניין פדן הנ"ל), שיש בהם כרסום, הגם קל, בהלכה שאין לחייב את האישה לעבוד כדי לחוב במזונותיה ובמזונות ילדיה. אולם, יש צורך בנסיבות מיוחדות, בעיקר כאשר ברור כי האישה השתכרה בעבר ופוטנציאל ההשתכרות, מחמת השכלתה והכשרתה המקצועית, הוא ברור ואינו מוטל בספק, וכי שערי עבודה פתוחים בפניה לרווחיה...אמת נכון הדבר, שבמקרה מתאים, שבו ברור כי האישה נוהגת בחוסר תום-לב משווע ובזדון, היא חדלה לעבוד ערב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם לכן - כדי להכניס את ידה ל"כיס עמוק" של הבעל, או כדי "להכעיס" - ראוי לשקול סטיה מן ההלכה שאין כופין אותה לעבוד". (הדגשה שלי- צ.ו)[11]
גם בעת בחינת מזונותיה של אישה החיה בפירוד מבעלה משך זמן רב מצאנו כי בית-המשפט נוטה להתחשב בכושר ההשתכרות של האישה ולא רק בהשתכרותה בפועל.[12]
משפט עברי

כאן יש לשאול האומנם יש בסיס והעוגן בדין העברי להלכות הנזכרות? להלן נבקש להביא את שנחסר, לדאבוננו, מרבים מפסקי הדין שהובאו לעיל – מקורה העברי של ההלכה הנזכרת. ככלות הכל בית-המשפט מחוייב כאמור לפסוק מזונותיה של אישה יהודיה מכוח דינה אישי.
מאחר שמדובר בסוגיה סבוכה ביותר, נביא הדברים בקיצור מילין ונשתדל, ככל הניתן, ל"תרגם" את המונחים התלמודיים וההלכתיים לשפתו של הדיוט.[13]
עיקרי הדין העברי בשאלת חיוב אישה לצאת ולעבוד לפרנסתה
כאמור, הכלל השולט בכל הקשור לחיובו של יהודי במזונות אשתו היהודיה הינו "מזונות האישה ומעשה ידיה, נתקן כל אחד מהם כנגד חברו" ואולם בצידו של כלל זה הובהר כי – תקנת מזונות האישה הינה העיקר אשר הטפל לה היא תקנת מעשה ידיה. כיוון שכך יכולה אישה להפקיע עצמה מחובת מלאכה כלפי בעלה על-ידי שתוותר על מזונותיה, ואולם מאידך, הבעל לא יוכל להפטר מחיובו לזונה על-ידי ויתורו על מעשה ידיה באופן חד-צדדי[14]. הרי לנו פּרֵרוֹגָטִיבָה (praerogare) של האישה.
ואולם על-אף שכך, עדיין יכול הבעל, כאמור לעיל, לומר לאישתו - "צאי מעשה ידייך ממזונותייך ומה שאינו מספיק אשלים לך"[15] כיוון שכך, באם מרוויחה האישה די למזונותיה נפטר הבעל מחיובו כלפיה.
אלא שנפלה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים באשר למהות והיקף זכותו של הבעל לומר לאישה " צאי מעשה ידייך למזונותייך", יש הסוברים כי הבעל יכול לבצע קיזוז מעשה ידיה של האישה אך ורק בהסכמתה[16], יש הסוברים כי הבעל יכול לעשות זאת אף באופן חד-צדדי אם שכרה של האישה מספיק לצרכיה[17] ואחרים הסוברים כי יש ביכולתו של הבעל לומר כן לאישה רק אם הוא מתחייב לשאת בהפרש שבין שכרה לצרכי מזונותיה.[18]
ודוק, גם מבין אלו אשר צימצמו את יכולת הבעל לומר לאישה באופן חד-צדדי שתממן את מזונותיה משכר עבודתה יש רבים הסבורים כי מניעה זו תהא רק כאשר בני הזוג מתגוררים יחדיו ואולם לא כך הדברים כאשר חל פירוד פיזי בין הצדדים, וזאת תוך שהם נסמכים על דברי הרמב"ם בפירושו למשנה בכתובות:
"וממה שאתה צריך לדעת שיכול אדם לומר לאשתו "שאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן העדרי" ואין לה מזונות. במה דברים אמורים, כשאינו נמצא, אבל שכשהוא נמצא אינו רשאי".[19]
מכל מקום נראה כי גישת בתי-הדין הרבניים, כמו גם גישת בית-המשפט האזרחי, היא שהבעל יכול לקזז מחיובו למזונות אשתו את שיעור השתכרותה. כך מצינו, כדוגמה, בפסיקת בית-הדין הרבני:
"לתביעת האישה למזונות עד הגט אחרי שהאישה עובדת ומרויחה לחמה ברור שאין להטיל על הבעל איזה חיוב מזונות שהוא, בית-הדין ידון בבעיית מזונות רק במקרה שהאישה תפסיק לעבוד."[20]
כאמור, בין בני זוג מתקיים מארג שלם של חובות וזכויות שתכליתן קיומו היציב והבריא של התא המשפחתי. כנגד חובתו של הבעל לפרנס את אשתו ובני ביתו נקבעה חובתה של האישה לסייע לו בדבר. כך המשנה מפרטת שבע מלאכות שחייבת האישה לעשותן לבעלה:
"אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר..."[21]
ניתוח טיבן של המלאכות הנזכרות במשנה מלמד כי יש בהן כמה וכמה סוגים – האחד, מלאכות הנובעות מקִירְבָה אישית בין בני הזוג (הצעת המיטה) השני, מלאכות הנדרשות לניהול משק הבית (טחינה, אפיה, כיבוס) והשלישי, מלאכות לשם הפקת רווח (טווית צמר). המשנה אף מוסיפה וקובעת מהו היקף "עבודת הצמר":
"ומה היא עושה לו משקל חמישה סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל."[22]
הרמב"ם וה"שולחן ערוך" מדגישים בפסיקתם דווקא את המלאכות לשם רווח, כך הרמב"ם כותב:
"מציאת האישה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים."[23]
מלשון הרמב"ם בהלכה הנזכרת ניתן ללמוד, לכאורה, כי הבעל יכול לכוף על האישה לעשות מלאכה שדרכן של נשים לעשות. וכך עולה אף מלשון השו"ע הפוסק:
"כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות."[24]
בין הפוסקים נפלה מחלוקת אלו מסוגי המלאכות יכול הבעל לכפות האישה לעשות – האם זכות הכפייה נוגעת דווקא לעבודות משק הבית או אף עבודות הרווח[25] ואולם דומה כי מחלוקתם של הפוסקים הינה דווקא כאשר האישה ויתרה על מזונותיה אך כאשר האישה תובעת מזונותיה יכול הבעל לכופה על כל המלאכות לרבות המלאכות שעניינן רווח כספי.[26]
זאת ועוד, נראה כי היקף חובתה של אישה העסוקה במלאכות הבית או משק הבית פחותה מאישה שאינה נדרשת למלאכת הבית. כך משתמע, כדוגמה, מלשונו של הטור על המקום הכותב:
"...אבל אם היא עימו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת כל כך אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות..."
וכך מסכם את הדברים בית-הדין הרבני בפד"ר ג, עמ' 208:
"היוצא מכל האמור: אישה שאינה עושה בצמר - אם בת מלאכה היא - פקע לגמרי חיובו של הבעל לתת לה מזונות, אבל באינה עושה מלאכה ממלאכות - הבית, הבעל חייב במזונותיה אולם הבעל רשאי לנכות דמי שכר המלאכה שעליו לשלם למי שישמשנו..."
אף בכל הקשור למהות המלאכות אותן יכול הבעל לכפות על האישה נמצאה מחלוקת בין הפוסקים, יש אשר סברו כי עסקינן אך ורק במלאכות דוגמת טווית צמר שנשים היו נוהגות לעשות בשעות הפנאי שלהן (כגון: אריגה וריקמה), וכי כיום, שאין נשים נוהגות במלאכות אלו, לא יכול הבעל לכופה לעשות מלאכות אחרות.[27] עם זאת, מפשטות לשונו של הרמב"ם נראה כי אין לצמצם את "מנהג המדינה" דווקא לעבודות טויה וריקמה אלא יש ליחסו לכל סוג של עבודה שעל-פי מנהג המקום נשים עושות, ודי שנביא, כקוריוז, את דברי רש"י[28] המביא דוגמה לאישה הנוטלת על עצמה לעסוק במספר עבודות שונות תוך שהוא מפרט מלאכות שונות שהנשים נהגו לעשות בתקופתו, כגון "שומרת קישואים וטווה פישתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה(!) או ביצי תולעים העושות משי(!)"...
אף מדברי החזון אי"ש הסבור שאם אישה משתכרת כל צורכה יכול בעלה לכפותה לממן מזונותיה, משתמע שאם תפסיק האישה לעבוד יוכל הבעל להוסיף ולקזז מסך חיובו שיעור מסויים השווה לכושר השתכרותה.[29]
נראה בעיניי, כי ההבנה לפיה תקנות חז"ל נועדו לחזק ולייצב את התא המשפחתי בדרך של שילוב האישה במאמץ המשפחתי לטובת משק הבית, מתיישבת עם הגישה המרחיבה[30] לפיה ראוי שתתרום האישה למשק הבית אף בעבודת רווח התואמת את כישוריה, את מעמדו הכלכלי של בעלה ואת מנהג המקום והזמן.[31]
כאן ראוי שנוסיף ונביא אף את גישתו של הרב שאול ישראלי בסוגית חיוב הבעל במזונות אישתו,[32] המבהיר כי חובת המזונות ביסודה הינה למעשה אך ורק חובת השלמה להכנסת האישה, מעין בַּטוּחָה למקרה שיוקר המחיה יאמיר ועלות צרכי מזונותיה תעלה על היקף הכנסתה. לפיכך, תקנת "מעשה ידיה כנגד מזונותיה" פירושה – חיוב האישה לצאת לעבוד בהיקף כזה המספיק על דרך הכלל למזונותיה. לפי הסבר זה, אף קודם לתיקון התקנה לא עלה על הדעת שאישה תשתכר והכנסתה תהיה לעצמה ובנוסף היא תקבל דמי מזונות מלאים, ומכאן שהטעם שהובא בתלמוד לתיקונה של תקנה זו – "משום איבה"[33] פירושו – שאם לא תחוייב האישה לעבוד למטרת השתכרות ורווח, כל חיוב המזונות ייפול על כתפי הבעל דבר שיגרום למתח בין הצדדים!
אף מתוך הסברו זה של הרב ישראלי ניתן ללמוד על זכותו של הבעל לכפות האישה לצאת לעבודה.
סוף דבר

נוהגן של נשים בימינו שיוצאות הן לעבוד כגברים ודומה כי כמעט שאין לך מלאכה שידו של האיש רב לו בה יותר מן האישה. ואם כן בנסיבות בהן האישה נהגה לעבוד עוד קודם לתחילתו של ההליך המשפטי ואין בעבודתה מחוץ לבית משום פגיעה בצרכי הבית, ובוודאי כאשר קיים פירוד מתמשך בין בני הזוג, מצאנו פֶּתַח ויד במשפט העברי להתיר לבעל לומר לאישה "צאי מעשה ידיך למזונותייך", ומתוך שכך יפה פסיקת בתי-המשפט המקזזת, בנסיבות המתאימות, שיעור מזונותיה של האישה המסרבת לצאת לעבוד בהתאם לכושר השתכרותה.

[1] ע"א 87/49 לוין נ' לוין, פ"ד ה' 94, 935 (1950).
* צבי ויצמן - שופט בית-המשפט לענייני משפחה כפר סבא.
[2] הדברים האמורים הינם מתוך פסק-דיני בעניין תמ"ש 26662/06 א.ב נ' ש.ב, תק-מש 2009(2), 66 (2009).
[3] הרמ"א על שו"ע, אבן העזר, סעיף ע' ס' ג'; חלקת מחוקק, שם, ס"ק י"ב.
[4] כתובות פרק ה', משנה ח-ט; שו"ע, אבן העזר, סימן ע', סע' ג'.
[5] כתובות ס"א, א'; הט"ז, אה"ע, סי' ע', ס"ק א'.
[6] כתובות, דף מ"ז ע"ב.
[7] ע"א 687/83 יפה מזור ו-3 אח' נ' ציון מזור, פ"ד לח(3), 29, 31-32 (1984).
[8] ע"א 6136/93 דינה ביקל נ' צבי ביקל, תק-על 94(2), 414 (1994).
[9] ע"א 5930/93 אילת פדן ואח' נ' איתן פדן, תק-על 94(4), 228 (1994).
[10] ע"א 4316/96, בש"א 8033/96 ישי פלולי נ' שושנה פלולי, פ"ד נב(1), 394, 405-406 (1998).
[11] ע"מ (י-ם) 177/99 זיו איילון נ' אתי איילון ואח', תק-מח 2000(1), 1422, 1423 (2000). וכן ראה לעניין זה - ע"א 3223/94 שטיין נ' שטיין, דינים עליון מ"ד, 622; בר"ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ' אלמוני, תק-מח 2006(3), 5022, 5038 (2006); ע"א 876/95 אברהם ציון נ' אברהם רונית, תק-על 96(2), 238 (1996); תמ"ש (ת"א) 54664/98 ל' ס. ו-2 אח' נ' ל' מ, תק-מש 2002(2), 137; תמ"ש (כפ"ס)8840/01 משה נ' משה, תק-מש 2002(1), 303 (2002).
[12] ראה, כדוגמה, תמ"ש (ת"א) 88000/00 שרה כוכב נ' כץ דוד, תק-מש 2001(4), 13, 15 (2001). ועוד ראה לעניין זה – תמ"ש (ת"א) 82536/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2005(1), 336 (2005); ע"א 876/95 ציון אברהם נ' רונית אברהם, תק-על 96(2), 238 (1996); ע"א 3223/94 שטיין נ' שטיין, דינים עליון מ"ד, 622; תמ"ש (ת"א) 61190/96 כהן נ' כהן ) (לא פורסם); ע"מ (ת"א) 1064/04 ל' מ' נ' ל' א', תק-מח 2006(1), 10871, 10874 (2006).
[13] ראוי לציין בעניין הנדון מצויים מהלכים שונים בלימוד הדין העברי ורבות בו הדעות כמספר המדברים, אנו נביא את מהלך הדברים הנראה בעיינינו השונה במקצת מהדרך בה הוצגה הילכת המשפט העברי בפסקי-הדין הנזכרים; המבקש להרחיב דעתו בדבר יוכל להוסיף ולעיין במקורות הבאים: הרב דוד כהן, "צאי מעשה ידייך למזונותיך", שורת הדין כרך ט, עמ' קיא; הרב יהושע זאב זנד, נתיב המשפחה, כרך א', עמ' 161; הרצאתו של הרב יהודה פרייס, "האישה העובדת משכורתה למי"? באתר http://www.yeshiva.org.il ובספרו יד יהודה, בהוצאת אייל פישלר; וכן ראה חוות-דעתם המקיפה והיסודית של הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני ממרכז ישמ"ע, בעניין חיוב אישה נשואה לצאת לעבוד.
[14] כתובות דף נ"ח, א'; כתובות דף פ"ג, א' ודברי רש"י על המקום וכן עיין בריטב"א על כתובות נ"ח ד"ה "לעולם" וברשב"ם שם, ד"ה "כדרב הונא".
[15] כתובות דף ע', א; ובדף ק"ז א'; גיטין י"ב, א; הרמ"א בהגהותיו, אבן העזר, סי' פ', סע' א'.
[16] רש"י כתובות דף ק"ז ע"א ד"ה בששמעו וד"ה חישינן, תוס' שם, ד"ה חיישינן; רמב"ם, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה כ'; בית שמואל, סי' ס"ט, ס"ק ד' ועוד.
[17] חדושי המאירי, כתובות נ"ז, ב; רבינו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק ה'; הגהות מימוניות, אישות, פרק י"ב, ד' בשם ר"ת ועוד.
[18] חידושי הרשב"א, גיטין י"ב, א'; ר"ן, כתובות, דף ל"א, ב' מדפי הרי"ף; חלקת מחוקק סי' ע' ס"ק ל"ג.
[19] פירוש המשניות לרמב"ם, כתובות, פרק י"ג, א' בתרגומו של הרב י' קאפח, ירושלים, תשכ"ה; וראה דברי החזון איש, כתובות, סי' ס"ח, ס"ק א'; בית מאיר, סי' ס"ט, ד"ה "אמר"; בני אהובה, אישות, פרק י"ב, ד'.
[20] פד"ר, חלק א', 59; וכן ראה פד"ר חלק א, 118; פד"ר חלק ה, 332; ורבים אחרים; ועוד עיין לעניין זה: הרב דוד כהן, "צאי מעשה ידיך למזונותיך", שורת הדין, חלק ט', מכון שער המשפט, עמ' קי"א; וכך אף פסיקת בית-המשפט בעקבות הלכת הדין העברי, ראה כדוגמא – ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כ"ד (1), 792 (1970) ורבים אחרים.
[21] כתובות פרק ה', משנה ה'.
[22] כתובות, פרק ה', משנה ט'.
[23] רמב"ם הלכות אישות פרק כ"א הלכה א' וכן ראה שו"ע, אבן העזר, סי' פ' סע' א'.
[24] שו"ע, סי' פ', סע' ט"ו; והרמ"א בהגהותיו מוסיף - "ואינו זנה עד שתעשה".
[25] ר"ן, כתובות, דף כ"ג, ב; מגיד משנה, אישות, פרק י"ב, הלכה ד' ומנגד תוס', כתובות, דף ס"ג, א' ד"ה הונא; רא"ש, כתובות, פרק ה', סי' ל"א.
[26] וראה המקורות הנזכרים בהגהת הרמ"א הנ"ל.
[27] ראה דעת בית מאיר, אבן העזר, סי' פ', סע' א, ד"ה "ואם לא" המסתייע בדברי הרשב"א בתשובותיו, חלק ב', סי' ל"א ובחלק ד' סי' קנב.
[28] כתובות דף ס"ו, א ד"ה "שתים שלוש וארבע בבת אחת".
[29] חזון אי"ש, אבן העזר, סי' ס"ח, ס"ק א, וכן ראה בספר בני אהובה, אישות, פרק י"ב, הלכה ד'.
[30] בסוגיה הנדונה אני מסכים ומצטרף לביקורת שמעלה הרב יוסי שרעבי, בחוות-הדעת של מרכז ישמ"ע אשר נערכה על ידו, בעניין חיוב אישה נשואה לצאת לעבוד, כנגד המצדדים בגישה המצמצמת את חובת האישה לבעלה לבצע עבודות רווח שעניינם טויה ואריגה בלבד, ואלו דבריו:
"מדבריו (של ה"בית מאיר"- צ.ו) עולה שלא ניתן יהיה לכפות את האישה לעבוד אף בענפי מקצוע שברוב המובהק בהם כיום הוא נשים, כגון: מזכירות, אחיות ואולי אף מורות. ונראה שזו אף הגישה הרווחת בבתי-הדין הרבניים... גם אם נתעלם מהביקורת המושמעת על האנכרוניזם העולה מפרשנות זו, הרי אף מבחינה מהותית הפסיקה על-פי פרשנות זו עלולה להוביל לבעיתיות רבה שכן יש בה כדי להפר את האיזונים במערכת יחסי הממון בין בני הזוג, שהרי כפי שאמרנו הנימוק לתקנה שמעשי ידי האישה הם כנגד מזונותיה הוא למנוע מתחים ביניהם, ומצב בו האישה תובעת את מזונותיה ואינה מוכנה לצאת לעבוד בשום עבודה, אף כזו שמקובלת כמקצוע נשי, ופעמים רבות אף בעבודה שהוכשרה לה מקצועית או שהאישה מחזיקה בידה תעודת מקצוע, בהחלט עלול לעורר מתח רב, במיוחד עם המצב הכלכלי של המשפחה דחוק ואין הצדקה לכך מבחינת עומס עבודות הבית והטיפול בילדים."
[31] על העדפת גישה אחת בין פוסקי ההלכה על האחרת, גם אם זו דעת המיעוט, בשל התאמתה לערכי הזמן והמקום ראה דבריו של כב' השופט מ' אלון בע"א 506/88 יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 87, 96-97 (1993).
[32] ראה מאמרו: "זכותו של בעל שהלך למדינת הים במעשה ידי אשתו", חמדת הארץ ב (תשס"ב) עמ' 17-22.
[33] כתובות, נ"ח, ב'.

-------------------
כרך ב' - משפחוק - סוגיות בבית-המשפט ובבית-הדין - כתב עת לענייני משפחה , חיובה של אישה נשואה לצאת לעבוד - השופט צבי ויצמן, ד"ר יאיר שיבר, עו"ד (אפריל 2010), אוצר המשפט