מבוא

שאיפת היסוד בדיני הירושה במשפטנו היא אותה "מצווה לקיים את דברי המת". דברי המצווה בצוואתו תקפים אפילו אם אינם נראים לנו. בית-המשפט אינו כותב צוואות. בית-המשפט אף אינו משנה את תוכנן של צוואות, והדברים ידועים.

דיני המזונות מן העזבון מהווים חריג לכלל על פיו רצון המצווה מכריע. אין מקום להשוואה בין מזונות מהחיים ומזונות מן העזבון. בתחום המזונות מן העזבון מתהפכים היוצרות {לעומת מזונות מן החי}. רשאי אב להדיר את בנו מעזבונו. בית-משפט ייתן תוקף משפטי מלא להדרה כאמור {בתנאי, כמובן, שהמסמך הוא "צוואה"}. ואולם, אף לרצון המצווה קיים גבול. הסייג הוא מניעת נסיבות בהן קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המוריש יהווה נטל בלתי-סביר על החברה.

מוסד המזונות מן העזבון משקף את הרעיון, כי עצם הקירבה המשפחתית מהווה צידוק להטלת החיוב במזונות, במקרים מוגדרים, על העזבון {תמ"ש (ת"א-יפו) 50982-02-12 א' נ' ז' ואח', תק-מש 2013(3), 746 (2013)}.

יחד-עם-זאת, קובעת הפסיקה כי שאלת נזקקותו של התובע מזונות מן העזבון על-פי סעיף 56 לחוק הירושה קשורה קשר בל-ינותק עם סעיף 59 לחוק הירושה {הקובע שורה של שיקולים מנחים, אשר על בית-המשפט להתחשב בהם בדיונו בעניין המזונות מן העזבון}.

הסמכות לדון בתובענה במזונות מן העזבון ניתנה לבית-משפט לענייני משפחה {סעיף 1(6)(ה) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה")}.

יחד-עם-זאת, נעיר כי סמכות הדיון תועבר לבית-הדין הרבני רק כאשר הסכימו כל הצדדים, בכתב, להעניק את הסמכות הנ"ל לבית-הדין הרבני או כאשר המדובר בתביעת מזונות אישה יהודיה מעזבון בעלה המנוח, הרשאית להגיש התביעה לבית-הדין הרבני {ראה סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ט-1959 (להלן: "חוק הירושה" או "החוק"); סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי-דין רבניים")}