רשויות החקירה והחובות המוטלים עליהן

על תפקידן של רשויות החקירה והחובות המוטלות עליהן, עמד כב' השופט ברק ב- ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 466, 472 (1981) (להלן: "עניין תורג'מן"):

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו."
{ראה גם: ע"פ 497/92 נחום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995), פסקה 24}.

ב- ע"פ 2511/92 {חטיב נ' מדינת ישראל}, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993) (להלן: "עניין חטיב")}, חזר בית-המשפט העליון על חובה זו של המשטרה, להביא לחשיפת האמת תוך ציון צידו השני של המטבע, הוא נפקות אי-העמידה בחובה האמורה.

על בית-המשפט לבדוק, האם מחדלה של המשטרה הוא כה חמור עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו.

על-פי אמת-מידה זו על בית-המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות. זה הכלל ב"מחדלי רישום", והוא הדין ב"מחדלי חקירה" {ראה גם: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785, 792 (1990)}.

יש נסיבות שבהן כרוכה אי-עריכת בדיקה או אי-רישום הודעה על-ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעיתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה.

בין היתר, מתפקידי המשטרה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות.

הכלל המנחה את המשטרה, הוא חקר האמת אשר במסגרתו עליה לחקור ולאתר עדים וראיות הרלבנטיים למקרה הנחקר {ת"פ 57926-12-12 מדינת ישראל נ' ליברמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

מטרתה של החקירה המשטרתית היא לא לתור אחר ראיות אשר ירשיעו ותו לא, אלא לגלות ראיות, אשר יבואו לכך שהאמת תתגלה. זאת, בלי כל קשר לשאלה האם אמת זו תוביל לזיכוי או הרשעתו של נאשם {ראה גם ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 466, 472 (1981)}.

משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת.

אולם, אל למשטרה להימנע מביצוע פעולות חקירה, בשל סיום איתור ראיות מסויימות או בשל חשש כי פעולות החקירה יפגעו במשקל הראיות שנאספו {ת"פ 57926-12-12 מדינת ישראל נ' ליברמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, כך שהראיות יספיקו להוכחת האישום מעל לכל ספק סביר, כנדרש, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו אנין מגיעות לידי כך, הנאשם יזוכה.

במשפט פלילי השאלה שבפני בית-המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר {ראה גם: כב' השופט זמיר ב- ע"פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

כאשר חסרה לתביעה ראיה, ישוייך "מחדל חקירתי" זה לחובתה, בעת עריכת מאזן ראיות, על-מנת לבדוק האם הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. מנגד, כאשר חסרה ראיה להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל, כשיקול תומך בדבר קיומה של הטענה הנטענת על ידה, הכול לגופו של העניין הנדון {ראה גם ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.

על בית-המשפט לבדוק, האם מחדלי המשטרה, באם באמת בוצעו כאלו, הם חמורים עד כדי כך, שיכול להיות שהגנת המערער נפגעת כתוצאה מהקושי בהתמודדות עם חומר הראיות המצביע לרעתו של המערער, או לחילופין בגלל קשיים להוכיח את אמיתות גרסתו.
לפי הקריטריון האמור, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות {ראה גם: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785 (1990) וכן ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2), 1497 (1993)}.

תפקידו של בית-המשפט, הוא לבדוק בזהירות את כלל העדויות, לאור החקירות והחקירות שכנגד, כדי לגבש לעצמו תמונת אמת. התמונה מורכבת ממידת האמון שהוא חש כלפי כל העדים, ממצאים אובייקטיביים וראיות נסיבתיות. במצב בו יש די והותר ממצאים אובייקטיביים וראיות נסיבתיות כדי לתמוך בעדויות הקיימות, בית-המשפט יכול ויסתפק בהן {ראה גם: ע"פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.