סיווג המקרקעין - סוגי מקרקעין {לפני תחילת תוקפו של חוק המקרקעין}

1. מבוא
חוק הקרקעות העות'מאני לא יצר סוגים חדשים של קרקע אלא רק עיגן בחוק את סיווגי הקרקע שהיו קיימים ברחבי האימפריה העות'מאנית ערב חקיקתו. יחד-עם-זאת, משחוקק, הגדיר חוק הקרקעות באופן ברור ומוחלט את סוגי הקרקעות השונים ברחבי האימפריה העות'מאנית {בן שמש חוקי הקרקעות בישראל, 27; ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי זל נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6779 (2015)}.

"מולק" היא קרקע המצויה בבעלותו המלאה של אדם פרטי; "וואקף" היא קרקע שהוקדשה לאל; "מירי" היא קרקע בבעלות המדינה שניתנה לאדם פרטי הזכות להשתמש בה לצרכים מסויימים; "מתרוכה" היא קרקע בבעלות המדינה שבה ניתנו לכלל הציבור או לציבור מסויים זכויות שימוש קיבוציות לצרכים מסויימים ו"מוואת" היא קרקע שוממת בבעלות המדינה שלא הוקצתה לשימושו של איש {ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6779 (2015)}.

2. קרקעות "מירי"
סעיף 3 לחוק הקרקעות העות'מאני קובע מהי קרקע מירי:

"State land, the legal ownership of which is vested in the Treasury, comprises arable fields, meadows, summer and winter pasturing grounds, woodland and the like, the enjoyment of which is granted by government. Possession of such land was formerly acquired of sale or being left vacant, by permission of or grant by feudatories (sipahis) of "timars" and "ziamets" as lords of the soil, and later trough the "multezims" and "muhassils". This system was abolished and possession of this kind of immovable property will henceforward be acquired by leave of and grant by the agent of the Government appointed for the purpose. Those who acquire possession will receive a title-deed bearing the Imperial Cypher. The sum paid in advance (muajele) for the right of possession which is paid to the proper Official for the account of the State, is call the Tapu fee."
(טיוט חוקי הקרקעות העות'מאניים, 7)

כעולה מן הסעיף, קרקע מירי היא כל קרקע שהשלטון העניק בה זכויות החזקה ושימוש לאדם פרטי. טרם חקיקתו של חוק הקרקעות העות'מאני היו זכויות ההחזקה והשימוש בקרקע מירי ניתנות על-ידי אריסים שמינה השלטון העות'מאני והאריסים היו מופקדים על גביית מיסים תמורת השימוש בקרקע.

בשלב כלשהו הגיעו השלטונות העות'מאניים למסקנה כי אותם אריסים מועלים בתפקידם ומנצלים לרעה את האיכרים המעבדים את הקרקעות עליהן הופקדו.

על-כן בוטל משטר האריסים ובמקומו הונהג משטר אחר לפיו ניתנה הזכות להשתמש בקרקע מירי ישירות על-ידי המדינה והמיסים תמורת השימוש בקרקע שולמו ישירות לקופתה, ללא תיווך האריסים.

שינוי זה אשר משתקף בהוראת סעיף 3 לחוק הקרקעות העות'מאני היה אדמיניסטרטיבי במהותו ולא שינה את סיווג הקרקעות שהיה קיים ערב חקיקת החוק {ראה גודבי ודוכן חוקי הקרקעות בפלסטינה, בעמ' 6-2; בן שמש חוקי הקרקעות בישראל, בעמ' 13-12; דוכן דיני הקרקעות בישראל, בעמ' 37-34; אלבק ופליישר דיני מקרקעין בישראל, בעמ' 7 ו- 239-237; טיוט חוקי הקרקעות העות'מאניים, בעמ' 8}.

ממקרא סעיף 3 לחוק הקרקעות העות'מאני אנו למדים כי על-מנת להוכיח שמדובר בקרקע מסוג מירי יש להראות כי היא הוקצתה בזמן כלשהו על-ידי השלטונות לשימושו של אדם פרטי {ראה גודבי ודוכן חוקי הקרקעות בפלסטינה, בעמ' 17; טיוט חוקי הקרקעות העות'מאניים, בעמ' 8}.

כמו-כן, מתנה הסעיף את ההחזקה והשימוש בקרקע מירי בקבלה של שטר קניין {קושאן}.

יחד-עם-זאת, בשל הכשלים הרבים בשיטת הרישום העות'מאנית, בפועל היו קרקעות מירי שהוחזקו גם ללא קושאן ומבלי שנרשמו ככאלה בספרי האחוזה הישנים {ע"א 87/50 ליבמן נ' ליפשיץ, פ"ד ו 57 (1952); זנדברג הסדר זכויות בארץ ישראל, בעמ' 155-147; דוכן דיני הקרקעות בישראל, בעמ' 367; גודבי ודוכן חוקי הקרקעות בפלסטינה, בעמ' 271}, ובהקשר זה אף נפסק כי קושאן או רישום בספרי האחוזה הישנים אינם מהווים ראיה חותכת לקיומן של זכויות בקרקע {ראה ע"א 7210/00 דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(6), 468, 476 (2003); ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 6779 (2015)}.

3. חוק הנאמנות, התשל"ט-1979
חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 קובע כדלקמן:

פרק א': הוראות כלליות

1. מהות הנאמנות
נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת.

2. יצירה
נאמנות נוצרת על-פי חוק, על-פי חוזה עם נאמן או על-פי כתב הקדש.

3. נכסי הנאמנות
(א) פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות.
(ב) אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות.
(ג) הנאמן חייב להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם.

4. רישום הערר
היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפנקס המתנהל על-פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס, והממונה ירשום בו הערה מתאימה.

5. כוחה של נאמנות כלפי צד שלישי
כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה, ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 - כלפי כל העולם.

6. כספי הנאמנות
כספי הנאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים חייב הנאמן להחזיק או להשקיע כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות; שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות דרכים שבהן ניתן להשקיע כספי נאמנות, והנאמן אינו נושא באחריות אם השקיע אותם בהתאם לתקנות אלה.

7. חשבונות ודיווח
(א) הנאמן חייב לנהל חשבונות בכל ענייני הנאמנות.
(ב) הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על ענייני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה.

8. שכר והוצאות (תיקון התשס"ז)
(א) נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו, זולת אם מילוים היה מעיסוקיו; אולם רשאי בית-המשפט להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן.

(ב) נאמן זכאי לשיפוי על הוצאת סבירות שהוציא ועל התחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב מילוי תפקידיו.

(ג) נאמן רשאי להחזיר לעצמו את שכרו והוצאותיו מנכסי הנאמנות, והוא רשאי לעכבם בידו כערובה לסילוק המגיע לו לפי סעיף זה.

(ד) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות לעניין שכר, גמול והחזר הוצאות שישולמו לפי סעיף זה לנאמן של הקדש ציבורי כהגדרתו בסעיף 26, לרבות הגבלות לעניין תשלומים כאמור; הוראות כאמור בסעיף-קטן זה יכול שייקבעו לסוגי הקדש ציבורי.

9. נאמנים אחדים
(א) בנאמנות שיש בה יותר מנאמן אחד:
(1) יפעלו הנאמנים ביחד; היו דעותיהם חלוקות, יפעלו לפי הוראות בית-המשפט;
(2) בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מהם לפעול על דעת עצמו;
(3) הם אחראים לפעולותיהם יחד ולחוד, פרט לנאמן שהתנגד לפעולה או לא ידע עליה;
(4) נתפנה מקומו של אחד מהם או שחדל לפעול, או שהוכרז פסול דין או פושט רגל, על הנותרים או הנותר לעשות מיד למילוי מקומו לפי סעיף 21 ולהמשיך במילוי תפקידיהם ככל שהדבר אינו סובל דיחוי.

(ב) פעולה של אחד הנאמנים שנעשתה בתמורה כלפי אדם שפעל בתום-לב תהא בת-תוקף אף אם היתה סותרת סעיף-קטן (א)(1).

10. חובות וסמכויות
(א) נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו.

(ב) במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות.

(ג) נאמן של כמה נאמנויות לא יפעל בפעולה שביניהן.

(ד) נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו; אין בכך כדי למנוע העסקת אדם כדרוש למטרות הנאמנות.

11. כפיפות לתנאי הנאמנות
הוראות סעיפים 3(א) ו- (ג), 6, 7, 8, 9(א), 10(א), (ג) ו- (ד) ו- 13 יחולו בכפוף לתנאי הנאמנות.

12. אחריות (תיקון התש"ם)
(א) נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן; על אחריותו לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומרים, התשכ"ז-1967; לעניין זה יראו את הנאמן כשומר ואת הנהנים כבעלי הנכסים.

(ב) בית-המשפט רשאי לפטור נאמן מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום-לב ונתכוון למילוי תפקידיו.

(ג) נאמן רשאי לבקש מבית-המשפט הוראות, והוא אינו נושא באחריות אם פעל בתום-לב לפי הוראות בית-המשפט או באישורו.

13. איסור טובת הנאה
(א) נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו.

(ב) "קרוב" של נאמן, לעניין סעיף זה:
(1) בן זוגו;
(2) הורה, הורה הורה, צאצא, אח או אחות של הנאמן או של בן זוגו;
(3) בן זוג של אחד המנויים בפסקה (2);
(4) שותף של נאמן או של אחד המנויים בפסקאות (1) עד (3);
(5) תאגיד שבהונו, ברוחיו או בשליטתו יש לנאמן או למנויים בפסקאות (1) עד (3) חלק העולה על 5%.

(ג) בית-המשפט רשאי לאשר מראש פעולה מן המנויות בסעיף-קטן (א) אם ראה שהיא לטובת הנאמנות.

(ד) הוראות סעיף-קטן (א) אינן באות לגרוע ממה שמגיע לנאמן או לקרובו מכוח היותם נהנים.

(ה) פעולה מן המנויות בסעיף זה שנעשתה בלי אישור בית-המשפט - בטלה, זולת אם נעשתה בתמורה כלפי אדם שאינו בין המנויים בסעיף-קטן (ב)(1) ו- (2) ושפעל בתום-לב.

14. ביטול פעולות (תיקון התש"ם)
פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית-המשפט לבטלה, ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות.

15. דין ריווח אסור
ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות.

16. נכסי נאמנות שנתבטלה
נתבטלה נאמנות, רשאי בית-המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה.

פרק ב': נאמנות על-פי כתב הקדש

17. יצירה ותחילה של הקדש
(א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן: "הקדש") טעונה מסמך בכתב (בחוק זה: "כתב הקדש") שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה:
(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון;
(2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל פה;
(3) הוראת תשלום לעניין סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

(ב) תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.

(ג) נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית-המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו.

18. שינוי וביטול של הקדש
(א) יוצר ההקדש וצד שלישי רשאים בכל עת להוסיף נכסים לנכסי ההקדש.

(ב) אחרי תחילת ההקדש אין יוצרו רשאי לשנות את תנאיו, לגרוע מנכסיו או לבטלו, אלא אם שמר לעצמו זכות לכך בכתב ההקדש או שבאו על כך הסכמת הנהנים או אישור בית-המשפט.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של היוצר לחזור בו מיצירת ההקדש לפני תחילתו, מדיני ביטול צוואה או מדיני ביטול או שינוי של הוראה לעניין סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

19. הוראות בית-המשפט
(א) בית-המשפט רשאי בכל עת לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידיו וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש.

(ב) בית-המשפט רשאי, אף בסטיה מכתב ההקדש, להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנה או של התלויים בו.

20. זכויות הנהנים
זכותו של נהנה על-פי הקדש אינה ניתנת להמחאה, לשיעבוד או לעיקול, זולת אם הותרו בכתב ההקדש או שבית-המשפט התירם לסיפוק של מזונות או של מסים המגיעים מן הנהנה או - בנסיבות מיוחדות - לסיפוק חובות אחרים המגיעים ממנו.

21. מינוי נאמן
(א) נאמן של הקדש יתמנה בכתב ההקדש או על פיו.

(ב) באין מינוי כאמור, וכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית-המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו.

(ג) לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו.

(ד) קטין, פסול דין, פושט רגל ותאגיד שניתן עליו צו פירוק אינם כשרים להיות נאמן של הקדש.

(ה) נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש.

22. פקיעת כהונתו של נאמן
(א) נאמן של הקדש רשאי להתפטר בהודעה בכתב למי שרשאי למנות נאמן לאותו הקדש, וכשישנם נאמנים אחדים - לנאמנים האחרים.

(ב) נאמן שנתמנה בידי בית-המשפט או שהיה נאמן יחיד, התפטרותו אינה תופסת אלא אם בא עליה אישור בית-המשפט ומן היום שנקבע לכך באישור.

(ג) בית-המשפט רשאי לפטר נאמן אם לא מילא תפקידיו כראוי או שראה בית-המשפט סיבה אחרת לפיטוריו.

23. שינוי וביטול על-פי בית-המשפט
(א) בית-המשפט רשאי לשנות או לבטל הוראה מהוראות כתב ההקדש, אם מטעמים שיוצר ההקדש הביא לפניו ואם משום שראה כי חל שינוי של ממש בנסיבות המצדיק לעשות כן ושהדבר תואם את אומד דעתו של יוצר ההקדש.

(ב) בית-המשפט רשאי לבטל הקדש את ראה שמטרותיו הושגו או שאינן ניתנות להגשמה.

24. אמצעי שמירה
הקדש שאין לו נאמן, או שהנאמן לא התחיל או חדל לפעול או שנבצר ממנו למלא תפקידיו, רשאי הנאמן הציבורי לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת נכסי ההקדש ולשמירת זכויות הנהנים, כל עוד לא נתמנה נאמן לפי סעיף 21.

פרק ג': הקדש ציבורי

25. מינוי רשם (תיקון התשס"ז)
שר המשפטים ימנה עובד המדינה, הכשיר לכהן כשופט של בית-משפט שלום, להיות רשם ההקדשות (להלן: "הרשם"); הודעה על המינוי תפורסם ברשומות.

26. רישום
(א) נאמן של נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי (להלן: "הקדש ציבורי") חייב, תוך שלושה חדשים מן היום שהיה לנאמן, להודיע לרשם על קיום ההקדש הציבורי ועל הפרטים המנויים להלן, זולת אם ניתנה עליהם הודעה לפני כן, והוא חייב להודיע לרשם על כל שינוי בפרטים אלה תוך שלושה חדשים מיום השינוי; להודעה על קיום הקדש ציבורי יש לצרף העתק מכתב ההקדש.

(ב) ואלה הפרטים:
(1) שמו ומענו של יוצר ההקדש;
(2) מועד תחילת ההקדש;
(3) מטרותיו;
(4) נכסיו;
(5) שמו ומענו של כל נאמן;
(6) פרטים אחרים שקבע שר המשפטים.

(ג) הרשם ינהל פנקס ההקדשות הציבוריים וירשום בו את הפרטים האמורים; הפנקס יהיה פתוח לעיון לכל; הרשם יפרסם ברשומות הודעה על רישום הקדש.

27. חובת השקעה
שר המשפטים רשאי לקבוע, בתקנות לפי סעיף 6, דרכי השקעה שיהיו חובה על נאמן של הקדש ציבורי.

28. נאמן שהוא נהנה
על נאמן של הקדש ציבורי לא יחול סעיף 21(ה).

29. חובת דיווח ומתן מידע
(א) נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש לרשם דין וחשבון על ענייני ההקדש במועד ובדרך שקבע שר המשפטים; הדין וחשבון יכיל את הפרטים שקבע השר, אם דרך-כלל ואם לסוגים של הקדשות ציבוריים.

(ב) הנאמן חייב למסור לרשם, לפי דרישתו, מידע והעתקי מסמכים בכל הנוגע לענייני ההקדש.

(ג) סעיף 7(ב) לא יחול על הקדש ציבורי.

30. חקירה (תיקון התשס"ז)
(א) קיים יסוד סביר לחשש שלגבי הקדש ציבורי לא קויימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש, או שפרטים או מסמכים שנמסרו לרשם אינם מלאים או אינם נכונים, רשאי הרשם, מיזמתו או לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לחקור בענינו של אותו הקדש ציבורי ויהיו לו לעניין זה הסמכויות לפי סעיפים 9 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968.

(ב) לצורך ביצוע חקירה כאמור בסעיף-קטן (א) רשאי הרשם למנות חוקר; מונה חוקר כאמור יהיו נתונות לו סמכויות החקירה כאמור בסעיף-קטן (א), בכפוף לתנאי המינוי; החוקר ימסור לרשם דין וחשבון.

(ג) מונה חוקר כאמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הרשם להטיל את הוצאות החקירה, כולן או חלקן, על ההקדש הציבורי, על נאמנים בו, או על אדם שפנה לרשם בבקשה לפתוח בחקירה, ורשאי הוא לדרוש ממבקש החקירה ערובה להוצאותיה.

31. עונשין
נאמן של הקדש ציבורי שהפר חובה המוטלת עליו לפי סעיפים 26 או 27, דינו - מאסר שנה או קנס 50,000 לירות, ואם עשה כן בכוונת מרמה - מאסר שנתיים.

פרק ד': חברות לתועלת הציבור

35-32. (בוטלו).

36. הנאמן הציבורי
(א) שר המשפטים ימנה נאמן ציבורי; הודעה על המינוי תפורסם ברשומות.

(ב) הנאמן הציבורי יכול לשמש נאמן של נאמנויות, ומקום שבית-המשפט ממנה נאמן, רשאי הוא למנות את הנאמן הציבורי כנאמן יחיד גם בנאמנות שלפי תנאיה יש בה יותר מנאמן אחד.

37. סמכות שיפוט
בית-המשפט המוסמך לפי חוק זה - למעט הליכים לפי סעיף 31 - הוא בית-המשפט המחוזי.

38. ערעור
החלטות בית-המשפט לפי סעיפים 8(א), 9(א)(1), 13(ג), 20, 21 ו- 22 אינן ניתנות לערעור אלא ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957.

39. הרשאים לפנות לבית-המשפט
בכל עניין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית-המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו עניין לציבור.

40. ייצוג נהנה
נהנה שמחמת גילו, מצב בריאותו או ליקוי רוחני או גופני אינו יכול לעמוד על זכויותיו, רשאי הנאמן הציבורי לייצגו כלפי הנאמן.

41. אי-תחולה
(א) לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית-דין דתי על-פי הדין הדתי רשאי בית-הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בעניין יצירת הקדש ובעניין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו.

(ב) שר המשפטים רשאי להורות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, כי הוראות חוק זה, כולן או מקצתן, לא יחולו על הקדש שיצרו או נטלו חלק ביצירתו הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית או הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, כמשמעותן בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, התשי"ג-1952, לרבות קרן קיימת לישראל וקרן היסוד - המגבית המאוחדת לישראל.

42. סייג לתחולה
הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.

43. ביצוע ותקנות (תיקון התשס"ז)
(א) שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.

(ב) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע סכומי אגרת רישום, אגרה שנתית, וכן אגרות ותשלומים אחרים שיש לשלמם בשל פעולות ושירותים שנותן הרשם לפי חוק זה ורשאי הוא לפטור מתשלום אגרה או לקבוע סכומי אגרות ותשלומים שונים, לסוגי הקדש ציבורי, לפי אמות-מידה שיקבע.

44. הוראות מעבר
(א) הקדש שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה יראוהו כהקדש ציבורי ויחולו עליו הוראות חוק זה מתחילת חוק זה; התאגדו נאמניו של הקדש כזה לפי סעיף 36 לאותה פקודה, ימשיכו להוות תאגיד כאמור שם.

(ב) מי שכיהן ערב תחילת חוק זה כמפקח על ההקדשות, יראוהו כאילו נתמנה רשם לפי חוק זה, ופנקס ההקדשות ופנקס החברות לתועלת הציבור שהתנהלו ערב תחילת חוק זה יראום כמתנהלים לפי חוק זה.

45. ביטולים
בטלות:
(1) פקודת ההקדשות לצרכי צדקה;
(2) פקודת ענייני צדקה (הנאמן הציבורי).

46. תחילה (תיקון התש"ם (מס' 2))
תחילתו של חוק זה תהיה שישה חדשים לאחר פרסומו ברשומות למעט סעיף 35 שתחילתו תהיה ביום כ"ט בשבט התשמ"א (3 בפברואר 1981).

4. סמכות השיפוט בענייני הקדש
ב- ע"א 11593/05 {היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (17.10.06)} סוכמה הסוגיה כדלקמן:

"אין חולק כי הסמכות להצהיר על קיומו של הקדש בהתאם לסעיף 17(ג)לחוק הנאמנות נתונה ככלל לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי הינו הערכאה שבדרך-כלל תדון אף בבקשות למינוי נאמנים להקדש... במצב הדברים הרגיל הסמכות לדון בתובענות להצהרה על קיום הקדש ולמינוי נאמנים לאותו הקדש מוקנית, איפוא, לבית-המשפט המחוזי. יחד-עם-זאת, סימן 53(3) לדבר המלך יוצר חריג לסמכותו של בית-המשפט המחוזי וקובע כי כאשר מדובר בהקדש שכונן לפני בית-דין רבני לפי דיני ישראל הסמכות הייחודית לדון "בכל עניין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית" של ההקדש מוקנית לבית-הדין הרבני. הוראה זו חלה כיום רק לגבי הקדשות דתיים שנוסדו בפני בית-דין רבני לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, וכאשר מדובר בהקדש שכזה הסמכות הייחודית לדון ביצירתו ובהנהלתו הפנימית היא של בית-הדין הרבני... בהקשר זה יש לציין, כי לגבי הקדש דתי שנוצר בפני בית-דין דתי על-פי הדין הדתי לאחר כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות יחולו הוראות חוק הנאמנות, אולם בית-הדין הדתי רשאי מכוח סעיף 41(א)לחוק הנ"ל להורות כי בעניין יצירת ההקדש וניהולו הפנימי יחולו הוראות הדין הדתי הרלוונטי ולא הוראות חוק הנאמנות... חשוב לציין עוד כי בתקופה העותומאנית, מטעמים היסטוריים, כוננו גם הקדשות שאינם מוסלמים בפני בתי דין שרעיים... כאשר עסקינן בהקדש דתי לא מוסלמי שכונן בפני בית-דין שרעי הסמכות לדון בענייני ההקדש תהיה של בית-המשפט המחוזי ולא של בית-הדין הדתי של העדה אליה השתייך יוצר ההקדש... יצויין עם-זאת, כי בית-משפט זה הכיר בכך, שכאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית-דין שרעי וכונן מחדש בפני בית-הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר, קונה אותו בית-דין דתי סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו ההקדש נוסד מלכתחילה בפניו..."

{ראה גם הפ"ב (יר') 3256-12-14 הקדש כולל וואהלין נ' פנחס ברנשטיין, תק-מח 2015(4), 31705 (2015)}