שטר טובה או מיטיב

1. כללי
סעיף 27 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:
"27. שטר-טובה או מיטיב
מהו
(א) המיטיב בשטר הוא האדם שחתם עליו כמושך או כקבל או כמסב בלא שקיבל בעדו ערך וכדי להשאיל את שמו לאדם אחר.
חבותו של מיטיב
(ב) המיטיב חב על-פי השטר כלפי אוחז בעד ערך, ואין נפקא מינה אם האוחז ידע בשעה שנטל את השטר שאין אותו צד אלא מיטיב ואם לאו."
אדם שחתם על שטר מבלי לקבל בעדו ערך אלא כדי להשאיל שמו לאחר, נקרא מיטיב. ההבדל בין מיטיב לצד אחר לשטר שאין בו תמורה הוא, שמיטיב חותם על השטר ללא תמורה במתכוון ועל מנת שאחר ייהנה מחתימתו וידאג לסלק השטר בהגיע מועד הפרעון {ת"ט (שלום אש') 4155-12-09 גואל שלום נ' בלו סי.א.ד. בע"מ, תק-של 2010(4), 43452, 43454 (2010)}.
סעיף 27(א) לפקודת השטרות קובע את הגדרת המונח "שיקים טובה". מונח זה משקף מתן שיקים, שתכליתם להציג פעולות בחשבון הבנק של המוטב, בסכומים ומועדים תואמים, בלא שיש מאחוריהם עסקה מסחרית אמיתית, וזאת על-מנת לקבל אשראי מצדדים שלישיים.
כפי שנראה להלן, כאשר עסקינן בשיקים-טובה, אין האוחז נדרש להוכיח כי הינו אוחז כשורה, אלא, די אם יוכיח כי הינו אוחז בעד ערך, קרי, נתן תמורה בעד השיק {ראה לדוגמה, בש"א (ת"א-יפו) 153505/07 ונטורה לוי - שותפות מרינה אשקלון נ' מרכנתיל דיסקונט, תק-של 2007(3), 3393 (2007); ת"ט (שלום קר') 29941-02-10 זאהר אבריק נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2010(3), 41591, 41592 (2010)}.
ב- ת"ט (שלום קר') 27948-12-09 {נורית אוברלנדר נ' פואד אבו ריש, תק-של 2010(3), 37832 (2010)} קבע כב' הרשם נדים מורני כי העובדה שהמיטיב חתם על שטר טובה אינה מהווה פגם בזכות הקניין אשר יש להתגבר עליו רק על-ידי אחיזה כשורה. די בכך שהמשיב יוכיח שהוא מחזיק בשיק, שהוא שיק טובה, בעד ערך ואין נפקא מינה אם האוחז ידע בשעה שנטל את השיק שאין אותו צד אלא מיטיב ואם לאו.
יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א (נצ') 120/99 אורלי עמרוסי נ' עילית תעשיות בע"מ, תק-מח 99(2), 3006 (1999)} לפיהם "ההבדל בין מיטיב לבין צד אחר לשטר שאין בו תמורה הוא שהמיטיב חותם על השטר בלי תמורה במתכוון וביודעין, לא כמתנה אלא על-מנת שאחר ייהנה מחתימתו וידאג לסילוק השטר בהגיע זמן פירעונו. אם לאחר מכן ניתנת תמורה מחייב הדבר את המיטיב והוא אחראי לפירעון כלפי האוחז" {ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 184532/06 טוביס מרק נ' מוסדות נירים ירושלים בע"מ ואח', תק-של 2007(2), 12318 (2007)}.
ההלכה בסוגיית שיקים שניתנו כשיקים טובה, נדונה ב- ע"א 236/60 {ש' שוירץ נ' ברקליס, פ"ד יד(6), 2122, 2124 (1960)} לפיה "אין צורך להאריך את הדיבור על כך ש'ערך', כמשמעותו בפקודת השטרות, אינו כסף מזומן בלבד. למעשה, כאשר נתן מורגנבסר בעד השיקים האמורים שיקים אחרים, נתן ערך בעד השיקים. היתה זאת עסקת חליפין שעניינה מסמכים סחירים, ובה ניתן שיק תמורת שיק אחר... אין ספק בכך, שמסמך סחיר עשוי לשמש תמורה או ערך בעד מסמך סחיר אחר" {ראה גם בש"א (רח') 2709/07 עו"ד לצקי איתן נ' חגי יוסף, תק-של 2008(1), 15114 (2008)}.
מהגדרת סעיף 27(א) לפקודת השטרות עולה כי "פלוני שחתם על שטר ייחשב למיטיב, אם נתמלאו לגביו שלושת התנאים הבאים" {ש' לרנר דיני שטרות (תשנ"ט-1999) 315}:
1. "חתימה על שטר כמושך, קבל או מסב רגיל. חתימה זו נחזית כחלק אינטגרלי משרשרת החתימות השיטרית, להבדיל מחתימתו של מעין מסב... עיון בשטר לא יסגיר את אופיה האמיתי של החתימה כערבות."

2. "החותם לא קיבל תמורה עבור חתימתו על השטר, כדרכו של כל ערב. אדם שחתם על שטר לקידום אינטרס עסקי שלו, איננו מיטיב במובן הפקודה... לפי סעיף 29(א) לפקודה, חזקה על כל מי שחתם על השטר, 'שנעשה צד לו בעד ערך'. הווי אומר, נטל ההוכחה רובץ על הטוען שחתם על שטר ללא קבלת ערך."

ב- בש"א (נת') 3416/05 {ברג ישראלה נ' בנק מסד בע"מ כפר סבא, תק-של 2006(1), 12673 (2006)} קבעה כב' הרשמת אונגר-ביטון יפעת כי "החתימה נועדה להשאיל את שמו של החותם לאדם אחר. השאלת שם לאחר פירושה, העמדת התחייבות שיטרית, כדי שאחר יוכל לגייס באמצעותה אשראי. לשון אחר – התחייבות שיטרית לערוב לחובו של פלוני לטובת המלווה. ההגדרה אינה דורשת שאותו אחר, המוטב, יהא חתום על השטר...
המבקש חתום על השיקים כמושך, מסרם לאחיו גדי ללא תמורה, ולדבריו 'השיקים היו אמורים לשמש כפיקדון בלבד', למרות שמחקירתו עולה כי לא נעשה כל מעשה על-מנת להגביל את סחירותם של השיקים... כמו-כן, חתימת המבקש על השיקים נועדה להשאיל את שמו לגדי, שכן גדי לא יכול היה לתת שיקים שלו". על-כן, ניתן לקבוע כי שלושת התנאים כאמור לעיל, מתקיימים במבקש ואי-לכך, המבקש נחשב כמיטיב בשטר.
יתירה מזאת, "טענת המבקש כי השיקים ניתנו לפיקדון בלבד וגדי היה אמור בהגיע מועד הפירעון להחזיר את השיקים למבקש, אין בטענה כדי לשלול את יחסי ההטבה כפי שתוארו לעיל, מה גם שחבות המיטיב (הוא המבקש) כלפי אוחז השטרות (הבנק) קיימת מרגע שלא נפרעו השטרות במועדם ואין חשיבות אם המוטב (הוא גדי) פרע השיקים למיטיב אם לאו" {ראה גם ע"א {להב שירותים משפטיים בע"מ נ' אבו תאיה סלימאן, תק-של 2005(1), 34397 (2005)} נקבעה מפי כב' הרשמת אוסילה אבו אסעד כי שלושת התנאים כאמור לעיל מתקיימים במקרה הנדון בפניה. לפיכך, "כל האוחז בשטרות בעד ערך זכאי לפרעונם המלא וזאת אף אם ידע, שעה שנטל את השטר, כי מושכם אינו אלא מיטיב כמשמעות מונח זה בפקודת השטרות".
י' זוסמן {דיני שטרות (מהדורה שישית) 149} כותב בספרו כי "ההבדל בין מיטיב לבין צד אחר לשטר שאין בו תמורה הוא שהמיטיב חותם על השטר בלי תמורה במתכוון, לא בתורת מתנה אלא על-מנת שאחר יהנה מחתימתו וידאג לסילוק השטר בהגיע זמן פירעונו." זאת ועוד. במקרה, ו"ניתנה תמורה לאחר מכן, מחייב הדבר לפי סעיף 26(א) גם את הצד המיטיב, והוא אחראי לתשלום השטר".
כאשר אדם חתם "חתימת מיטיב בתורת קבל על שטר חליפין, או בתורת עושה על שטר חוב, נקרא המסמך "שטר טובה"... במקרה זה מופיע המשאיל כלפי חוץ כחייב עיקרי ומבחינה זו הוא מתחייב על-פי השטר, אך לאמיתו של דבר הוא ערב לשואל, ולפיכך, אם פרע המשאיל את השטר, הרשות בידו לחזור אל השואל ולגבות ממנו, כשם שערב חוזר אל האדם שבעדו ערב" {י' זוסמן, שם, 150}.
יודגש, כי "אין המיטיב חייב להמתין עם תביעתו עד אשר הוא יתבע על-ידי אוחז השטר. מי שחתם על שטר כדי להיטיב עם אחר, זכאי לכך שהמוטב יעמיד לרשותו, עוד לפני הגיע זמן פירעונו של השטר, את הכסף הדרוש כדי לשלם, אם לא דאג הוא עצמו לכיבוד השטר; אחרת יהא המיטיב נאלץ להוציא כספים כדי למנוע חילול חתימתו. לפיכך, אם לא פרע המוטב וגם לא העמיד לרשות המיטיב את הסכום הדרוש לתשלום השטר, קמה למיטיב זכות תביעה על המוטב כבר בטרם יפרע את השטר" {י' זוסמן, שם, 151}.
ב- בש"א (עכו) 3971/07 {אורות הפסגה יפיע בהנהלת זעאתרה בע"מ נ' בנק ערבי ישראלי, תק-של 2008(1), 24903 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין הבדל מהותי בין החלפת שיקים הדדית, לבין מתן שיקים מצד אחד לצד שני, כנגד התחייבות לפירעון במזומן, כאשר מטרת שתי ה"עסקאות" היא "ניפוח מלאכותי" של חשבון הבנק של מקבל השיקים". בית-המשפט, החיל במקרה דנן, את ההלכה שנפסקה ב- ע"א 236/60 {ש' שוירץ נ' ברקליס, פ"ד יד(6), 2132 (1960)} לפיה "העובדה, כי מסמך נחתם על-ידי מיטיב אינה פוגמת בזכות הקניין של האוחז, ואין צורך שיהא הוא אוחז כשורה, כדי שיוכל להיפרע מן המיטיב; די בכך שיהא אוחז בעד ערך כבכל שטר אחר".
בית-המשפט קבע כי על-פי "גרסת המבקשת עצמה, הרי שהשיקים ניתנו כבטחונות לבנק, על-מנת שהנפרעת תוכל 'להינות מתקופת שקט מצד הבנק הנושה', ועל-כן אין היא חולקת, למעשה, על כך שהבנק נתן ערך בעד השיקים".
ב- בש"א (חי') 14308/07 {מחאמיד ראמי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2008(1), 23555 (2008)} דחה כב' הרשם אבישי רובס את טענת המבקש לפיה איננו חייב לשלם השיקים מחמת העובדה כי השיקים ניתנו כשיקים טובה. על-פי סעיף 27(ב) לפקודת השטרות, חייב המיטיב לפי השטרות ואין כל חשיבות לשאלה אם ידע המשיב, כאוחז בשטרות, במועד שנטל אותם לידיו, כי המבקש הינו מיטיב בלבד, אם לאו.
העובדה כי השטרות נחתמו על-ידי המבקש כמיטיב, איננה פוגמת בזכות הקניין של המשיב, כאוחז בשטרות, ואין צורך שיהא אוחז כשורה כדי שיוכל להיפרע מהשיקים ומהמבקש, אלא, די שיהא אוחז בעד ערך {במקרה זה המבקש הודה בתצהירו כי המשיב נתן תמורה בעד השטרות באמצעות עסקת נכיון, ולפיכך, יש לקבוע כי אוחז בעד ערך זכאי להיפרע מהמבקש}.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 170112/07 {ממן נילי נ' קוסט פלוס 2003 בע"מ, תק-של 2008(1), 11802 (2008)} נפסק מפי כב' הרשמת שרון הינדה:
"10. באשר לטענת כשלון תמורה מלא.
במקרה שבפנינו אין מדובר בצדדים סמוכים לשטר. אמנם, המבקשת חתומה על השיקים כמושכת, אולם כידוע, הקרבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים, כאשר המבחן איננו צורני אלא פוקנציונלי, דהיינו, האם התקיים קשר משפטי ישיר בין הצדדים אם לאו.
{ראו: ע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה, פ"ד נג(1), 132 (1999)}
כעולה מתצהיר המבקשת ומחקירתה, המבקשת מסרה את השיקים לאופיר חתומים והוא העבירם הלאה. אין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיים ביניהם קשר משפטי ישיר.
יותר מכך, המבקשת מסרה לאופיר שיקים חתומים על ידה על-מנת שיעשה בהם שימוש. המבקשת אינה טוענת כי קיבלה או ציפתה לקבל תמורה כלשהי מאופיר בגין השיקים.
בנסיבות אלה, ניתן לראות במבקשת כ"מיטיבה בשטר" החבה כלפי אוחז בעד ערך, בהתאם להוראת סעיף 27 לפקודת השטרות." {ההדגשות אינן במקור}
ב- בש"א (ת"א-יפו) 176837/07 {שקית נייר וניילון בע"מ נ' ברדה בנימין, תק-של 2007(4), 27440 (2007)} קבע כב' השופט אהוד שוורץ כי עסקינן בשיקים טובה שנמסרו ו- "די באחיזה כנגד ערך, על-מנת לחייב את המיטיב - המבקשת כאן, כלפי המשיב, ועל-פי סעיף 27(ב) לפקודת השטרות".
ב- ת"א (רשל"צ) 2257/02 {שטיינבוק נפתלי נ' פוקס י. תקשורת תשתיות ופיתוח בע"מ ואח', תק-של 2007(1), 13988 (2007)} נפסק מפי כב' השופט שאול מנהיים:
"6. הנתבעת 1 ניסתה לטעון, לטעמי בחצי-פה, טענות הגנה אשר ככל שירדתי לסוף דעתה משמעותן המשפטית היא כי השיקים הם בגדר שטר טובה, וכן כי השיקים נמסרו למטרה מיוחדת וסיחורם לתובע חורג מאותה מטרה. לדעתי אין כל ממש באף אחת משתי הטענות, וזו כנראה הסיבה לכך שנטענו בחצי-פה. סעיף 27(א) לפקודת השטרות מגדיר שטר טובה (וליתר דיוק - מגדיר מיטיב) כמי שחותם על שטר "בלא שקיבל בעדו ערך וכדי להשאיל את שמו לאדם אחר". לגרסת הנתבעים כפי שנשמעה בעדותו היחידה של הנתבע 3, השיקים נעשו תמורת ערך והערך הוא התחייבות של ספיגולנט ו/או של החברה הנפרעת שבשליטתו לשלם את סכומם במזומן לנתבעת 1 סמוך לפני מועד פרעונם. הנתבע 3 אף הוסיף וטען שלהבטחת התחייבות זו קיבל מספיגולנט או מהחברה הנפרעת שיקים נגדיים לשיקים שמסר לה, ובהם 7 השיקים נשוא התביעה. מכאן שלפי גרסת הנתבעים אשר בוודאי מחייבת לפחות אותם, השיקים שניתנו לספיגולנט או לחברה שבשליטתו ניתנו בעד ערך. כמו-כן ברור ששיקים אלה לא ניתנו רק כדי להשאיל את שמה של הנתבעת 1 לאדם אחר כלשהו, לרבות ספיגולנט או החברה שבשליטתו, אלא על-מנת שיפרעו לידי צד שלישי (לטענת הנתבע 3, הצד השלישי שלידיו היו אמורים השיקים להיפרע הוא הבנק של החברה הנפרעת). לאור האמור לעיל, אין מדובר בשיקים שהם בגדר שטר טובה בכלל. זאת ועוד: לפי סעיף 27(ב) לפקודה גם מי שהוא בגדר מיטיב חב על-פי השטר כלפי אוחז בעד ערך, וזאת אפילו ידע האוחז בעת נטילת השטר שאותו צד הוא בגדר מיטיב. מכאן שגם לו טענת שטר הטובה היתה מתקבלת, די היה במתן ערך על-ידי התובע כדי להתגבר עליה."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 2011/03 {בנק איגוד לישראל בע"מ נ' מסטרמן רות, תק-מח 2006(3), 9248 (2006)} קבע בית-המשפט:
"(א) לית מאן דפליג שהשיק הוא שטר טובה כמשמעותו בסעיף 27(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), והשאלה היחידה הטעונה הכרעה היא האם נתן המערער ערך עבור השיק, אם לאו, כשהמערער טוען שהערך שנתן היה הקטנת יתרת החובה של הנפרעת אצלו, ואילו המשיבה טוענת שלכל היותר נעשתה פעולה טכנית של זיכוי חשבון הנפרעת וחיובו בו ביום (19.6.01), כך שלא ניתן כל ערך.
...
(ד) מן הכלל אל הפרט
בחינת המוצגים (דפי החשבון - נספח "ב" למוצג "ה") מעלה שבנסיבות המקרה דנן לא נתן הבנק כל ערך עבור השיק: ביום 19.6.01 היה חשבון הנפרעת ביתרת חובה של 316,720₪. בו ביום הופקד השיק הנ"ל ויתרת החובה קטנה ל-206,720₪, אך גדלה למחרת היום, משהוחזר השיק, ל-316,733₪ עם ערך של יום קודם (19.6.01). דהיינו, הזיכוי והחיוב של החשבון בוצעו באותו יום ערך, וניתן לומר שיתרת החובה של הנפרעת לא קטנה הלכה למעשה כלל. בא-כוח המערער אמנם צודק בטענתו, שככלל זיכוי חשבון הלקוח בבנק מהווה ערך, אולם, לא ניתן להרחיב את גבולות ההלכה הקובעת זאת, ולומר שזיכוי חשבון הלקוח, שבוטל לאלתר, ולתאריך יום קודם, משל "לא נעשה דבר", מהווה אף הוא ערך. כדברי השופט צ' בך ב- ע"א 590/82 {גיברשטיין נ' בנק הפועלים, פ"ד מג(1), 654 (1989)} פעולת החיוב למפרע (ערך של יום קודם) "ניטרלה" את פעולת הזיכוי, ולמעשה לא ניתן כל ערך עבור השיק.
יש להבחין איפוא בין המקרה דנן, שבו לא נהנתה הנפרעת מריבית מופחתת בגין חובה לבנק, אפילו בפרק הזמן הקצר שמאז הפקדת השיק ועד החזרתו על-ידי הבנק הנמשך (יום אחד בלבד), לבין המצב שאליו התייחס השופט י' זוסמן בספרו (ושצוטט לעיל בהתייחס למצב השני), שבו הערך שנתן הבנק בא לידי ביטוי בהקטנת שיעור הריבית בגין החוב בפרק הזמן הקצר שחל בין הפקדת השיק להחזרתו על-ידי הבנק הנמשך (השופט י' זוסמן בדוגמה שהביא התייחס אף הוא ליום אחד בלבד).
המקרה דנן שונה ממקרים אחרים, שבהם זוכה חשבון הלקוח במסגרת עסקת נכיון שיקים, או שהתאפשר ללקוח למשוך במזומן את סכום השיק שהופקד בחשבונו, או שניתן לו אשראי מתאים על בסיס אותו שיק. מדפי החשבון עולה שהחל מתחילת חודש מאי 2001 עמד החשבון ביתרת חובה של כ-320,000 ₪ עם עליות עד כדי 453,000 ₪ וירידה עד 296,000 ₪. גם לאחר פעולת הזיכוי והחיוב בגין השיק, המשיך החשבון להיות באותו מצב, פחות או יותר, לפחות עד 1.8.01, ולכן, לשיק דנן לא היתה כל השפעה על התנהלות החשבון. האשראי שניתן לנפרעת לא ניתן בהתבסס על השיק, וגובהו לא הושפע מהפקדת השיק ואף לא מהחזקתו.
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שהבנק לא נתן ערך בעד השיק, ודין הערעור להידחות."
ב- בש"א (חי') 18783/05 {אנכוהא דניאל ואח' נ' מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2006(2), 1843 (2006)} קבע כב' הרשם אבישי קאופמן כי "היעדרה של תמורה ביחסי המושך והנפרע בשטר טובה אינה פוגעת בתוקפה של ההתחייבות השיטרית". זאת ועוד. "תמורה בפקודת השטרות אינה רק תשלום מזומן וכל תמורה בת-ערך עשויה להיחשב תמורה ראויה".
ב- בש"א (ת"א-יפו) 183377/05 {מ.ר. בילדינג מרכז חומיר בניה בע"מ נ' אסידון מרדכי, תק-של 2006(1), 1362 (2006)} קבע כב' הרשם אמיר צ'כנוביץ כי "הואיל ומדובר בשיקים שנמסרו "כשטר טובה", אזי בנסיבות אלה המחוקק בהוראת סעיף 27(ב) לפקודת השטרות מצא כי למטיב עומדת טענת הגנה כנגד אוחז השטר במקרה של פגם בזכות הקניין של אוחז השטר, וזאת אף אם אין בין הצדדים כל עסקת יסוד".
ב- ת"א (ת"א-יפו) 186534/02 {נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים נ' מוריץ אוריין, תק-של 2005(4), 14679 (2005)} נפסק מפי כב' השופט ברנר חגי:
"17. נותר לדון בתביעה השיטרית שעניינה השיקים ע"ס 16,000₪ ו- 15,000 ש"ח. התובעת טוענת כי טענת ההגנה היחידה של הנתבע היא שמדובר בשיקים לביטחון. דא עקא, זו אינה טענתו של הנתבע. הנתבע טוען כי נאמר לו שהשיקים לא יוצגו לפירעון אלא מטרתם היחידה היא להציג תזרים מזומנים משופר מול הבנק. זוהי למעשה טענה כי מדובר בשטרות טובה כמשמעם בסעיף 27 לפקודת השטרות. אמנם, הנתבע גם טען כי נאמר לו שמדבר בשיקים לביטחון, מבלי שיידע לומר מה בדיוק נועדו להבטיח (עמ' 53 לפרוטוקול), אך אי-ידיעה זו אינה מכשילה בהכרח את גרסתו. הנתבע העיד רק כי כך נאמר לו, ולא שהשיקים אכן נועדו להוות שיקים לביטחון. גרסה זו של הנתבע מוצאת חיזוק בסכום החריג של שני השיקים הללו. לו היה מדובר בתשלום המהווה חלק מהתמורה בגין הדירה, סביר להניח שהוא היה נפרס לתשלומים בני 3,000₪ כל אחד, כפי שנעשה עם 12 השיקים הקודמים. הרי התשלום בסך 36,000 ש"ח חולק ל- 12 שיקים בני 3,000 ₪ כל אחד, כדי שהנתבע יוכל לפרוע אותם. לכאורה לא היה כל הגיון בכך ששני השיקים האחרונים יחרגו מהסכום החודשי המוגבל אותו יכול היה הנתבע לפרוע."
ב- בש"א (נת') 1060/05 {מלאכי אמנון נ' תבור עדי, תק-של 2005(4), 21991 (2005)} קבעה כב' הרשמת מגי כהן כי "משמסר המבקש להוריו את השיק כדי שיעשו בו שימוש, הוא מסר להם שיק טובה ומשקיבלו הוריו תמורה בגין השיק בצורה של שירותי תיווך, חב המבקש בגין החוב".
ב- ע"א (נצ') 120/99 {אורלי עמרוסי נ' עילית תעשיות בע"מ תק-מח 99(2), 3006 (1999)} קבע בית-המשפט כי "המיטיב חותם על השטר בלי תמורה במתכוון וביודעין, לא כמתנה אלא על-מנת שאחר ייהנה מחתימתו וידאג לסילוק השטר בהגיע זמן פירעונו. אם לאחר מכן ניתנת תמורה מחייב הדבר את המיטיב והוא אחראי לפירעון כלפי האוחז" {ראה גם ת"א (חי') 2271/04 אברהם לוליאן נ' גילי זהר בע"מ ואח', תק-של 2005(1), 20988 (2005); בש"א (רח') 2320/04 י. רנד שיווק בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2004(3), 18926 (2004)}.

ב- ת"א (אשק') 3403/03 {בן שלום רצון נ' רוזמרין עמוס, תק-של 2005(1), 1490 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת דינה כהן:
"7... מעדותו של הנתבע בפני עולה כי בעניננו אין המדובר במצב של מתן שיק טובה כאמור, משום שעל-פי עדותו ביקש ממנו מר לאווה שני שיקים וביניהם השיק נשוא התובענה. לדבריו "הוא ביקש שאתן לו שיק דחוי שיוכל לנכות אותו ובמועד הפירעון יחזיר לי את הכסף". משמע מכאן שהנתבע נתן למעשה לאותו מני לאווה לשיטתו, הלוואה שהצדדים היתנו בעניינה כי תוחזר לנתבע במועד עתידי - מועד פירעון השיק ואין כאן משיכת שיק ללא תמורה. יתרה מכך, בדבריו אלה אישר למעשה הנתבע כי ידע שאותו מני לאווה מתכוון לסחר את השיק בדרך של ניכיונו.
האמור בתצהירו של הנתבע בו ניסה לטעון כי מדובר במשיכת שיק כדי שמר לאווה יציגו בבנק בכדי לנפח באופן מלאכותי את חשבונו ואת חשבונו של המשיב, אינו מתיישב עם תוכן עדותו של הנתבע. ועוד בתצהיר שתמך בהתנגדות ציין הנתבע כי השיק ניתן בתנאי שעד למועד הפירעון יוחזר השיק במזומן או השיק עצמו. משמע, שכבר בתצהירו בעצם מגלה הנתבע כי היה מודע לכך שהשיק יסוחר על-ידי מר לאווה וערכו במזומן יוחזר לו.
גם בסיכומיו מציין הנתבע באופן מפורש כי מר לאווה הונה אותו להאמין כאילו הינו זקוק להלוואה אישית. לפיכך מסר לו שני שיקים אחד מהם הוחזר לנתבע על-ידי מר לאווה והאחר הוא השיק נשוא התובענה. טענת הנתבע בסיכומיו כי מר לאווה אמר לו סמוך לאחר שהנתבע מסר לו את השיקים כי אינו יכול לנכותם והתחייב להחזירם לא הוכחה. מכל מקום במעמד המשיכה הנתבע היה מודע, גם לשיטתו, בדבר האפשרות כי השיק יסוחר.
טענת הנתבע בנוגע לטיב היחסים בין התובע למר לאווה לא הוכחה ועל סמך עדותו של הנתבע לבדה לא אוכל לקבוע ממצא בעניין זה. לכן גם לא אוכל לקבוע כי התובע ידע על איזשהו סיכום שבין הנתבע למר לאווה שהשיק לא יסוחר או כי התובע ידע כי זכות קניינו של מר לאווה בשיק פגומה.
לכך יש להוסיף, כי במהלך הדיון בהתנגדות ציין בא-כוח הנתבע דאז כי יש בדעתו להעיד את מר לאווה בכדי להוכיח את הגנתו אלא שלדיון שבפני לא זומן מר לאווה על-ידי הנתבע על-מנת שיתמוך בגרסה כי השיק ניתן כשיק טובה..."
ב- בש"א (רמ') 1963/04 {גוטרמן לב נ' גלייזרמן מיכאל, תק-של 2004(4), 27177 (2004)} נפסק מפי כב' הרשם דן סעדון:
"המבקש - מיטיב בשטר
גרסת המבקש בתצהירו מלמדת כי לכאורה היה המבקש מיטיב בשטר. סעיף 27(א) לפקודת השטרות קובע כי המיטיב בשטר הוא "מי שחתם עליו כמושך... בלא שקיבל בעדו ערך וכדי להשאיל את שמו לאדם אחר." ברם, סעיף 27(ב) לפקודת השטרות קובע כי "המיטיב חב על-פי השטר כלפי אוחז בעד ערך, ואין נפקא מינא האם האוחז ידע בשעה שנטל את השטר שאין אותו צד אלא מיטיב ואם לאו." אמור מעתה: חבותו של המיטיב בשטר היא כלפי אוחז בעד ערך. אוחז בעד ערך מוגדר בפקודת השטרות כמי שנתן בזמן מן הזמנים ערך כלשהו עבור השטר (סעיף 26 לפקודת השטרות).
...
מהאמור לעיל ומן האמור בתצהיר המבקש עולה כי השיק נשוא ההתנגדות לא נמסר ליורי כנגד תמורה אלא הדבר נעשה כטובה בלבד. עוד עולה מחקירת המבקש כי לכאורה המבקש איננו יודע לומר האם פרע המשיב את השיקים שנתן המשיב ליורי אם לאו. בנסיבות אלה, אני סבור שיש ליתן למבקש להינות מן הספק לפיו לא ניתנה עבור השיק נשוא התנגדות זו תמורה ובמובן זה יש לקבל את ההתנגדות."
ב- ת"ט (שלום ת"א) 17864-09-10 {אליאור אוחנה נ' גוונים מתכות וכלי בית בע"מ, תק-של 2010(4), 64576 (2010)} קבעה כב' הרשמת קרן כ"ץ כי לאחר עיון בבקשת ההתנגדות עצמה עולה כי המבקש מסר את השיק לאביו שישתמש בו כרצונו לצורך רכישת סחורות.
לכן, מעמדו של המבקש הינו מעמד של מיטיב, בהתאם לסעיף 27 לפקודת השטרות. על המיטיב לשלם את השטר כלפי הנפרע, גם אם הוא לא האדם שקיבל את התמורה/הערך/הסחורה.
לכן, למעשה על המבקש לשלם את השיק גם אם התמורה ניתנה לאביו.
בהתאם לסעיף 27(ב) לפקודת השטרות, די בכך שניתן ערך כלשהו ולא משנה אם נפל פגם בתמורה כדי שהמיטיב יהיה חייב לשלם את השטר. מעיון בתצהיר אביו של המבקש עולה כי הסחורה אכן הגיעה, אך לא לפי ההזמנה.
ראשית, היות והמבקש הינו מיטיב על-פי פקודת השטרות, אין רלוונטיות לעובדה כי היו פגמים בסחורה ועליו לשלם את השיק.
שנית, גם אם יש להתייחס לטענות ההגנה שהעלה האב בתצהירו כמזכות את המבקש עצמו בטענות הגנה, הרי שכל שנאמר בתצהיר האב הוא כי הסחורה לא הגיעה בהתאם להזמנה וחלק גדול מהפריטים היו פגומים. אביו של המבקש לא צירף את העתק ההזמנה לבקשה, לא פירט איזה חלק מההזמנה סופק ואיזה חלק לא סופק, לא פירט איזה חלק מההזמנה שסופקה תאם את אותה הזמנה ואיזה חלק לא תאם את ההזמנה, לא ננקבו סכומים כלשהם לגבי הסחורה שהוזמנה או שהיתה פגומה ולא פורט מה היו הפגמים בסחורה שסופקה.
לכן, לא עמד אביו של המבקש בחובת הפירוט הנדרשת בהתאם לפסיקה כדי לקבל רשות להגן גם לו היה אביו של המבקש משלם בשיק שלו ויש לדחות את טענותיו מחוסר פירוט כדין.
לאור האמור לעיל, דחתה כב' הרשמת קרן כ"ץ את ההתנגדות שהגיש המבקש.
2. "גלגול שיקים"/החלפת שיקים
תופעה הנקראת "גלגול שיקים" צברה בשנים האחרונות, תאוצה רבתי ובתי-המשפט שבים ומביעים ביקורת נוקבת ביחס לתופעה זו. "מדובר בתופעה נפסדת, הפוגמת בחיי המסחר התקינים. שיקים מוחלפים בין שני צדדים, ומופקדים לביטחון בחשבונה של חברה, כאשר מטרת ההפקדה היא לזרות חול בעיני מקבל השיקים-בנקים ואחרים - ולהציג בפניהם מצג שווא, כי בין הצדדים מתנהלת מערכת יחסים עסקית אמיתית"{דברי בית-המשפט ב- ת"א 42141/03 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' א.ר.י פלדמר חב' לעבודות עפר, תק-של 2005(2), 14560 (2005) וראה גם בש"א (קריות) 2915/07 ברכת הכוהנים בשדה 2005 בע"מ נ' מקסימוס קפיטל בע"מ, תק-של 2008(1), 19491 (2008)}.
עסקאות אלה של החלפת שיקים מתאפיינות ביצירת מצג שווא כלפי מי שמקבל את השיקים {בדרך-כלל הבנקים}, ונותן כנגדם תמורה {ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 167320/04 שפת כימיקלים בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ (בפירוק), תק-של 2005(3), 17642 (2005)}. הלכה למעשה, בין הצדדים ל"עסקת היסוד" לא מתנהלת עסקה כלכלית אמיתית, אלא, החלפת שיקים גרידא, המועברים מיד ליד במטרה "לנפח באופן מלאכותי חשבונו של אדם אחד בבנק שאליו הוכנסו, ולאפשר בדרך זאת לבעל החשבון לקבל כסף מהבנק" {ראה ע"א 236/60 שוירץ נ' ברקליס בנק ד.ק.א.ו, פ"ד יד(6), 2122 (1960)}.
לעניין התמורה בעסקת "גלגול שיקים" כאמור, יפים דברי בית-המשפט ב- ע"א 523/64 {רייף נ' בורנשטיין, פ"ד יט(1), 603 (1965)}:
"... שניים שהחליפו שטרות זה עם זה, באופן שכל אחד מהם חתם על שטר לפקודת חברו על-מנת להשאיל לו את שמו - כל אחד מן השטרות המוחלפים ניתן "בעד ערך", שכן כל שטר משמש "תמורה בת-ערך" לשטר (או לשטרות) שכנגד. לכן, חב כל אחד משני מחליפי השטרות על-פי שטרו, לא רק כלפי אוחז (בעד ערך שלישי), אלא גם כלפי חברו האוחז, שהרי חברו נתן לו בעד השטר תמורה בת-ערך... ערכו של השטר שכנגד הוא בכך שניתן לנכותו או להשתמש בו בתור בטוחה לקבלת מלווה או לעסקה אחרת, וזו היא תעודתו; ואין נפקא מינה אם עושה השטר השתמש בשטר שכנגד בפועל למטרה זו או אחרת או אם לא השתמש בו כלל, או אם השטר שכנגד נפרע בסופו של דבר או לא נפרע על-ידי עושהו..."
מן האמור עולה, כי בעסקת גלגול שיקים, התמורה איננה פירעון בפועל של השיק הנגדי, אלא עצם קבלתו של שיק זה. המונח "ערך" כמשמעותו בפקודת השטרות, לא חייב להיות כסף מזומן בלבד ואין כל ספק בכך שמסמך סחיר עשוי לשמש תמורה או ערך לפי אותה הגדרה ועד מסמך סחיר אחר {ראה גם בר"ע (ת"א-יפו) 20669/99 אופנת טיפאניס בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 99(3), 46105 (1999); בש"א (ת"א-יפו) 156803/07 ביתן לי שיווק בע"מ נ' שרוני אריה, תק-של 2008(2), 5667 (2008)}.