פתח דבר

הליך הבוררות מאפשר לצדדים לסכסוך להביאו להכרעה בדרך חלופית לזו של פתיחת הליך בבית-המשפט. יתרונותיו העיקריים של הליך הבוררות על הליך בבית-המשפט הם האפשרות לסיימו במהירות רבה יותר, לנהלו תוך שמירה על פרטיות הצדדים ובמקום נוח להם, לבחור אדם בעל מומחיות בנושא הסכסוך האמון על הצדדים כבורר וכן האוטונומיה של הצדדים לקבוע את אופן ניהול ההליך[1].

על-אף יתרונותיה של הבוררות ועל-אף העומס הדיונים בבתי-המשפט, המציאות מלמדת כי מתדיינים רבים חוששים מהתדיינות בפני בורר וכי עורכי-הדין אינם נוטים להמליץ ללקוחותיהם לפנות להליך הבוררות וזאת בין היתר, בשל העלויות ההליך, חוסר המודעות לו, אי-סופיות פסק הבוררות[2].

הבורר הוא אדם אשר הצדדים לסכסוך מינו בהסכמה כדי להכריע בסכסוך שביניהם. החלטת הבורר תחייב את הצדדים ותהווה מעשה בית-דין לגביהם. כידוע, מוסד הבוררות מהווה תחליף להליך שיפוטי בבית-המשפט והוא מתנהל על-פי כללים מוגדרים שמקורם בהסכם הבוררות ובחוק הבוררות.

הבורר שהוסמך לא נדרש על-פי חוק להיות בעל כישורים מוגדרים או השכלה פורמלית מסויימת, אולם מצפים ממנו כי יהיה בעל הבנה בתחום בו הוא מתבקש להכריע וכי יפעל בנאמנות ובאובייקטיביות מלאה כלפי בעלי הדין. בנוסף, הבורר נדרש לרמת הגינות גבוהה ולפעולה מתוך נאמנות מלאה לבעלי הדין ולתפקידו כמכריע בסכסוך, ומצווה לנהוג בתום-לב, ביושר, באובייקטיביות והיעדר משוא פנים.

ונדגיש כי הבורר שואב את סמכותו מבעלי הדין או מטעמם, והוא נושא באחריות כלפיהם. בין הבורר לבין בעלי הדין שוררים יחסי אימון, ועל הבורר לפעול תוך שמירה קפדנית על דרישה זו. חובת נאמנות מוטלת על בעלי תפקידים שונים המופקדים על טיפול בעניינם של אחרים ומקום שנתונים להם כוח וסמכות לקבוע את גורלם בתחומים שונים.

ככלל, משילוב הוראות סעיף 30 לחוק הבוררות וסעיף 8 לפקודת הנזיקין, עולה כי הבורר יהיה חסין מתביעה אזרחית בכל עוולה נזיקית, להוציא עוולות בגין מעשים או מחדלים שכרוך בהם מניע פסול המגיע כדי מעילה באימון. בדרך זו הוצבה נקודת האיזון בתשתית אחריותו של הבורר כלפי המתדיינים. מצד אחד, נתונה לבורר חסינות מתביעה על ביצוע תפקידו ברשלנות, בחריגה מסמכות שלא מדעת, או תוך סטיה מדרישות השקידה, המיומנות והמקצועיות ומצד שני, הבורר עלול להיתבע במעילה באימון וביצוע תפקידו מתוך מניע פסול, לדוגמה.

כאמור, מטרתו של מוסד הבוררות להוות תחליף לבית-משפט ולא מבוא אליו. עיקר תכליתו של מוסד הבוררות הוא בירור מהיר ויעיל של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין[3].

כפי שנראה בחיבור זה, בית-המשפט איננו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר. לפיכך, בדיקת פסק הבורר איננה נעשית על-פי הקריטריונים לבדיקת פסק-דין של ערכאה שיפוטית.

על-פי חוק הבוררות, אין ערעור על פסק-דינו של הבורר שכן, הצדדים מקבלים על עצמם למסור את חילוקי-הדעות שביניהם להכרעת הבורר ובכך מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו.

כפי שנראה, אף במקרים שהבורר טעה בדבר הלכה או בשיקול-הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם.

סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עשר עילות המאפשרות לבית-המשפט לבטל את פסק הבורר, ומכך נלמדת כוונת המחוקק לצמצם ככל האפשר את ההתערבותו השיפוטית של בית-המשפט ולראות בפסק הבורר, עד כמה שאפשר, קביעה סופית בסכסוך.

זאת ועוד. לא זו בלבד שעילות התקיפה המנויות בסעיף 24 מהוות רשימה סגורה, סעיף 26(א) לחוק הבוררות קובע כי בית-משפט מוסמך לאשר פסק בוררות על-אף קיומה של עילת ביטול ובתנאי שלא נגרם עיוות דין[4].

לאור דברים אלה, וכפי שנראה בחיבור זה, המגמה העולה מהוראות חוק הבוררות ומהפסיקה הענפה לגביו, היא כי לא בנקל ייטה בית-המשפט להתערב בהחלטתו של בורר ויעדיף ככל שניתן להימנע מביטולה[5].

מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות לצדדים ולבורר לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית שתבטיח את תקינות הליכי הבוררות וטוהרם על-פי אמות-מידה התואמות את מושגי היסוד של תקנת הציבור.

כאמור לעיל, מגמת בתי-המשפט הינה לקיים את פסק הבוררות כלשונו וככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית-המשפט בהכרעותיו של הבורר. לפיכך, יש להתייחס אל עילות הביטול בצורה דווקנית ביותר, תוך הכרה במגמת בתי-המשפט להימנע מהתערבות בפסקי הבוררים.

פועל יוצא מדברים אלה, הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות המוגדרות, המוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק הבוררות ולא כדי לבטלו.


[1] מתוך הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח-2007.
[2] מתוך הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח-2007.
[3] ראה לדוגמה תמ"ש (חי') 19705/97 פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2003(3) 248 (2003).
[4] ראה לדוגמה ע"א 646/78 בורוכוביץ נ' עיריית רמת גן, פ"ד לג(3) 690 (1979).
[5] ראה גם ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605
(1989); ת"א (ת"א-יפו) 56345/05 אלום א.ד.י. ש.ב. בע"מ נ' אחים ברודנו בע"מ, תק-של 2006(4) 25190 (2006).