הספריה המשפטית
פסיקת פיצוי מסוג עגמת נפש בתביעות ליקויי בנייה

הפרקים שבספר:

איתור הנזק והפיצוי

1. כללי
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 {ייקרא להלן: "חוק החוזים (תרופות)" או "חוק התרופות"} קובע כדלקמן:



"10. הזכות לפיצויים
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"13. פיצויים בעד נזק שאינו של ממון
גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין."

נראה כי הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובעת את המבחן לאיתורו של נזק אך אין היא מגדירה מבחן כלשהו לקביעת שיעורו של הפיצוי.

אולם, חרף שתיקת המחוקק בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) בנוגע לקביעת שיעור הפיצויים, מקובל הוא כי, בדרך כלל, המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום, אשר במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון לו קויים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה {ע"א 1/62 כרמי, עו"ד, באופן אישי ובתור מקבל הנכסים של חברת מאירטקס בע"מ נ' שעשוע, פ"ד טז 1190 (1962); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 808 (1981) (להלן: "פרשת אניסימוב")}.

יובהר כי דברים אלה נאמרו לפני חקיקתו של חוק החוזים (תרופות), אך הם נכונים גם לאחר חקיקתו. הם משקפים את העיקרון הידוע של "החזרת המצב לקדמותו", החל לא רק בדיני החוזים, אלא גם בדיני הנזיקין {ראה אניסימוב לעיל}.

הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, קרי, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. על הנפגע להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי ואין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של בית-המשפט.

יחד-עם-זאת, אין תורת הנזק ותורת הפיצוי תורות מדוייקות, לא נדרש דיוק מתמטי, ולא נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה.

2. ההבחנה בין הנזק הממוני לנזק הלא ממוני
נזק ממון הוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים".
נזק בלתי-ממוני, קרי סבל ועגמת נפש, הוגדר במשפט הזר כהפסד לא מוחשי, שלא ניתן להציגו בצורה מתימטית {ראה גם ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(3), 310 (2006) (להלן: "פרשת מגדל בע"מ")}.

ואולם, ההבחנה בין נזק ממוני לנזק בלתי-ממוני אינה הבחנה חדה, שכן, מחד, יש להעריך את הנזק הבלתי-ממוני, בסופו-של-דבר, בצורה כספית - ממונית. ומאידך, הערכת נזק ממוני כרוכה פעמים רבות בהערכות, אי-ודאות ולעיתים אף בניחושים.

ואולם, החלוקה בין שני סוגי הנזקים הינה ברורה: פסיקת בתי-המשפט רואה את הנזקים הממוניים כהוצאות והפסדים שהפיצוי בגינם מחושב באופן ספציפי ולרוב אקטוארי.

מטרתו המוגדרת של הפיצוי היא להבטיח לניזוק אמצעים למחייה, ריפוי, שיקום וסיעוד, תוך ניסיון להשיב את המצב הקיים לקדמותו. בתי-המשפט מזהים בקביעת פיצוי בגין נזק ממוני צורך ספציפי של הניזוק ודרך פרטנית למלא צורך זה.

ניזוק אשר טוען כי נגרמו לו נזקים לא ממוניים, למעשה מציג פן נוסף של פגיעה בגופו ובנפשו. הניזוק עשוי לטעון, ועליו להוכיח, כי בשל הנזק נגרמו לו נזקים הכוללים: כאב וסבל, יגון וצער, תסכול, אכזבה, גריעה מן האפשרות לממש את העצמיות והפסד ההנאה מן החיים. נזקים אלה עולים כדי ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים ויש האומרים גם אובדן הנאות חיים {ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 816 (1982) (להלן: "פרשת פרייליך")}.

אומנם, פסיקת בתי-המשפט מזכירה כי פיצוי כספי "אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי או על אבדן הנאות חיים נורמליים" {ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126 (1964)}, אך בתי-המשפט לא נרתעים מהקושי החישובי.

עם-זאת, בניגוד לפיצוי בגין נזק ממוני, הרי שבעת חישוב הפיצוי בגין נזק בלתי-ממוני בתי-המשפט אינם מצפים כי הניזוק יוכיח לבית-המשפט את נזקו על-ידי הצגת קבלות.

בית-המשפט אינו מחפש אחר דרך ספציפית על-מנת להיטיב עם הניזוק, אלא משאיר את הבחירה באיזו דרך ימצא הניזוק מזור בידיו. חופש בחירה זה הינו תחת הגריעה שספג הניזוק בחופש הבחירה שלו בשל מעשה העוולה.

נעיר כי הפיצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול-דעת שיפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו {ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) (להלן: "פרשת דלג'ו")}.

3. הגישות השונות הקיימות לבחינת נזק לא ממוני
3.1 הגישה האישית
על-פי הגישה האישית, הנזק הלא ממוני הוא נזק לאושרו של הנפגע, ובשל כך יינתן הפיצוי. בית-המשפט בפרייליך הגדיר את הפיצוי בגין "אובדן הנאות החיים" כמבוסס על פגיעה בתחושה הסובייקטיבית של אושר החיים, ופיצוי בגין "אובדן תוחלת חיים" כפיצוי בגין אובדן הסיכוי לחיים "שהיתרון בהם לאושר" {ראה ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 816 (1982)}.
בית-המשפט בפרייליך קבע כי אין מקום להכיר באב נזק מיוחד של "אובדן הנאות החיים". כמו-כן, על הניזוק להיות מודע לנזקו על-מנת שיגרם נזק לאושרו, ועל-כן אין מקום לפצות ניזוק, שהיה, למשל, חסר הכרה מרגע מעשה העוולה ועד למותו, בגין "אובדן הנאות החיים".

ואולם, בית-המשפט בפרשת פרייליך קבע כי על הפיצוי להיות תרופתי ולא עונשי. כך לגבי נזק לא ממוני, וכך לגבי נזק ממוני. אין בוחנים את חומרת הפגיעה, אלא חומרתו של ההפסד. לכן, במקרה של ניזוק שאיבד הכרתו מרגע קרות מעשה העוולה ועד למותו - אין הפסד, ולכן גם אין מקום לפיצוי בגין "אובדן הנאות החיים".

3.2 הגישה הפונקציונאלית
על-פי גישה זו, ניתן להעניק לניזוק פיצוי בגין "אובדן הנאות החיים" מקום שניתן להעניק לו, על-ידי פיצוי כספי, הנאות חלופיות. גם על-פי גישה זו, אין מקום להכיר ב"אובדן הנאות החיים" כראש נזק נפרד העומד ברשות עצמו, אלא יש לראותו כחלק מראש הנזק הרחב יותר של "כאב וסבל".

בנוגע לדוגמה הספציפית של נפגע אשר איבד הכרתו מרגע קרות מעשה העוולה ועד למותו, הרי בית-המשפט קבע ב פרייליך כי אין מקום לתת לניזוק כזה פיצוי בגין "אובדן הנאות החיים", שכן אין כל אפשרות להעניק לו, בשל חוסר הכרתו, הנאות חלופיות.

הגישה הפונקציונאלית זכתה להרחבה ופירוט בפסיקת בתי-המשפט, אך עדיין אין מענה לכל השאלות העולות בנושא זה. כך, לא הוכרעה השאלה עד כמה צריך בית-המשפט לרדת לפרטים של ההנאות החלופיות שהניזוק מעוניין לרכוש; האם במידה וניזוק מציג עלות מדוייקת של חלופות אלה על בית-המשפט להידרש להן?

בית-המשפט ייטה שלא להיכנס לפרטים אלה, שכן אין המטרה לתמחר את שאינו ניתן לתמחור. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט במגדל לפיהם "הפיצוי עבור הנזק הלא-ממוני איננו פיצוי-כנגד-קבלות" {ראה פרשת מגדל לעיל}.

בצורה זו, עולה יתרון מסויים מהגישה הפונקציונאלית, והוא קידום אחידות ושוויוניות בין הניזוקים אשר נפגעו באורח דומה, בלא להיזקק להגדרות הניזוקים עצמם באשר לגובה רמת החיים שבה הם מעוניינים לחיות את חייהם בגין מומם.

חיזוק נוסף לגישה הפונקציונאלית ניתן למצוא ב- ע"א 140/00 {עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486 (2004) (להלן: "פרשת אטינגר")}, בה קבע בית-המשפט כי "הפיצוי בראש נזק זה (של כאב וסבל - א.ש) נעשה, בשיטתנו, לפי השיטה הסובייקטיבית-פונקציונלית".

3.3 הגישה הקניינית
גישה זו ניתן להגדיר כתפיסה "הקניינית" של בסיס הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני ככלל, והפיצוי בגין "אובדן הנאות החיים" בפרט.

על-פי גישה זו, לכל נפגע "נכסים אישיים", שהינם נכסים ממשיים כגון מיטלטלין ונדל"ן. כך, ניתן להגדיר כנכס את חייו של אדם, שלמות גופו מבחינה פיזיולוגית, כמו גם יכולתו ליהנות מחייו וחירותו מכאב וסבל {ד' מור "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים" עיוני משפט (תשל"ח-תשל"ט), 397, 401}.

כך, אם נפגע "נכס" שכזה, ניתן לפצות את הנפגע בגין אובדן ה"נכס" או נזק לו. זאת מכיוון של"נכס" ערך אובייקטיבי {ד' מור, שם}. על-פי גישה זו, יוצא אם-כן, כי ניתן לפצות את עזבונו של נפגע אשר היה מחוסר הכרה מרגע קרות מעשה העוולה ועד למותו {ראה פרשת פרייליך לעיל}.

בית-המשפט בפרשת פרייליך שלל את הגישה הקניינית, מכיוון שהיא נובעת מתחושתנו כי לא ייתכן שמזיק ישלם פחות מקום בו הניזוק נפטר מאשר לו היה נותר פצוע. בית-המשפט מסביר כי גישה זו הינה עונשית ולא נזיקית, ועל-כן אין ללכת בדרך זו. מקום שאין נזק, לא יינתן פיצוי.

3.4 סיכום
בפרשת מגדל קבע בית-המשפט כי אין בכוונתו לקבוע מסמרות באשר לגישה שלאורה יש לבחון נזק לא ממוני, אם כי ניתן לומר כי בית-המשפט בפרשת מגדל התייחס רק לגישה הפונקציונאלית, והפנה לצורך דיון בגישות האחרות לפרשת פרייליך. כאמור, חיזוק מסויים לגישה הפונקציונאלית ניתן למצוא בפרשת אטינגר.

אם-כן, מהו הדין במקרה של אובדן הנאות החיים במקרה של אובדן הכרה שנגרם על-ידי מעשה נזיקין?

כאמור, בית-המשפט ב פרייליך שלל מתן פיצוי על-פי הגישות הפונקציונאלית והאישית ואולם, תוצאה הפוכה עולה מהגישה הקניינית, אשר משיבה על סוגיית מתן הפיצוי במקרה זה בחיוב.

בסופו-של-יום הוחלט בפרשת פרייליך כי יש לפצות על אובדן הכרה, אך לא במסגרת ראש הנזק של "כאב וסבל", אלא במסגרת "אובדן תוחלת החיים" זאת בשל חוסר היכולת להבחין בין קיצור החיים עצמם לבין אובדן ההכרה. יחד-עם-זאת, בית-המשפט קבע כי אין בית-המשפט מקים אב נזק חדש של אובדן הנאות החיים, וכי ניתן להמשיך בהלכה היות ואב נזק עצמאי שכזה אינו קיים.

בית-המשפט מדגיש כי הלכה זו מצומצמת למקרים בהם "אין לו לניזוק שהכרתו אבדה כל תחושה סובייקטיבית של כאב וסבל, ואובדן ההכרה הוא מלא ותמידי, באופן שאחריו בא המוות (בין לאחר גמר תוחלת החיים הרגילה ובין בעקבות קיצור אותה תוחלת חיים)".

התייחסות נוספת לעניין זה ניתן לראות בפרשת אטינגר הנ"ל, שם, המערערים טענו כי יש לפסוק לעזבון פיצוי בגין כאב וסבל, בשל מותו של ילד בן 12 כאשר המשיבים הורשעו בהליך פלילי שהתנהל נגדם בגרימת מותו של הילד ברשלנות.

כאמור, בית-המשפט קבע כי "הפיצוי בראש נזק זה נעשה, בשיטתנו, לפי השיטה הסובייקטיבית-פונקציונלית". עוד נקבע כי לא הוכח במקרה זה כי למנוח הוסבו כאב וסבל בגין התאונה. בהפנותו לפרשת פרייליך, בה נקבע כי אובדן ההכרה הינו נזק בר-פיצוי, "שכן אבדן ההכרה שקול כנגד צמצום תוחלת החיים", קבע בית-המשפט כי גם אם הזמן שחלף בין התאונה לבין המוות {יום אחד} בא בגדר "קיצור תוחלת החיים" - הרי שתוספת זו הינה מזערית ואינה משפיעה על קביעת שיעור הפיצוי בראש נזק זה.