חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

1. הרקע העקרוני והנורמטיבי של החוק
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים[1] נחקק ב- 25 לחודש ספטמבר 1976. החוק מגדיר מהי תאונת דרכים, וקובע מי זכאי לפיצוי, מי חייב בפיצוי, כיצד יחושבו הפיצויים ומהם סדרי הדין וכללי הראיות המשמשים בהסדר מיוחד זה.

ההסדר שמציע חוק הפיצויים, מהווה חלק נפרד ועצמאי מפקודת הנזיקין[2].

המחוקק מצא לנכון להסדיר תחום זה מכמה סיבות; ראשית, הקושי שעמד בפני מעורבים בתאונת דרכים להוכיח את זכאותם ולקבל פיצויים. לפני חקיקת החוק, כל נפגע, ולא משנה כמה חמורה היתה פגיעתו, נדרש לעבור מסכת שלמה של דיונים והוכחות בשאלת האשם, שכיום, נחסכים לו. שנית, הקלת העומס על בתי-המשפט. בעבר, הוטל עומס רב על בתי-המשפט, בגין מספר עצום של תביעות בגין תאונות דרכים. כיום, אין עוד צורך לנהל דיונים מפרכים בשאלת האשם, וקיים מנגנון לקבלת פיצויים מחברת הביטוח בלי קשר לשאלת האחריות.


ישנם מספר עקרונות לחוק הפיצויים:

1. נפגע מוגדר בחוק כ"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים...". ההוה אומר, רק נזק גוף נכנס לגדר החוק. נזקי רכוש נתבעים במסגרת פקודת הנזיקין.
2. סעיף 2(ג) לחוק הפיצויים, מטיל אחריות מוחלטת על הנהג או על מי שגרם לנזק גוף, להולכי רגל ולנוסעים ברכב. הנפגע לא צריך להוכיח את יסוד האשם. באם האירוע מוגדר כתאונת דרכים, או-אז קמה מייד חובה על המזיק לשלם פיצויים לנפגע. שאלת האשם אינה עולה, וישר עוברים לדון בשאלת הפיצוי.
3. חוק הפיצויים קובע קריטריונים לחישוב פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בניגוד לפקודת הנזיקין, חוק הפיצויים מגביל את היכולת של הנפגע לקבל פיצוי בגין התאונה שנגרמה לו, ולא ניתן לדרוש הפסד השתכרות בסכום העולה פי שלושה על השכר החודשי הממוצע במשק. כן מוגבל הפיצוי בגין כאב וסבל לפי חישוב מסויים המופיע בחוק, והמבוסס על אחוזי נכות, ימי אישפוז, וגיל הנפגע.
4. בנוסף לפיצוי, או לצידו, ישנם מגוון של סעדים שהנפגע בנזיקין יכול לדרוש. המדובר בצווי מניעה, צווי עשה, וצווים ספיציפיים הנוגעים לחיקוקים ספיציפיים. כך לדוגמה, במקרה של עוולה מסחרית המבוצעת באמצעות נכס מסויים (לדוגמה שלט שעליו מופיע כיתוב המהווה עוולה מסחרית), יכול הנפגע לדרוש את השמדת הנכס.
5. החוק הקים קרן ממלכתית מיוחדת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, במקרים בהם לא קיימת חברת ביטוח שיכולה לפצות את אותו ניזוק – "קרנית".
6. חוק הפיצויים, מטיל חובה על הנהג לבטח עצמו. במובן זה שעד לפני חקיקת החוק נהג צריך היה ביטוח רק למקרים בהם צדדי ג' נפגעים. כעת, מוטלת על הנהג חובה לבטח את עצמו, ובנסיבות בהן הוא יפגע, יוכל לתבוע את חברת הביטוח שלו כנהג הרכב.

מטרתו של חוק הפיצויים היתה להעמיד לזכות הנפגעים מנגנון פשוט ומהיר לקבלת פיצויי על נזקי הגוף שסבלו, בכדי שיטיבו את נזקיהם במהירות האפשרית. כך למשל, נקבעה אחריות מוחלטת, אשר חסכה את הצורך בהתדיינויות ממושכות בשאלת האשם. חוק הפיצויים קבע, כי כל נפגע תאונת דרכים, זכאי לפיצויי במסגרתו.

אולם, ב-31 השנים מאז נחקק החוק, התחבטו והתלבטו בתי-המשפט בפרשנויות לחוק ולתיקוניו שהוספו עם השנים, ובראשם תיקון מס' 8. השאיפה להסדר ברור ופשוט, אשר יבטיח פיצוי מהיר לנפגעים בתאונות הדרכים, בשל נזקי הגוף שסבלו, נגוזה.

תיקון מס' 8 נועד לצמצם את תחולת חוק הפיצויים ולהביא לבהירות באשר להגדרת "תאונת דרכים", לא השיג את מטרתו זו. אדרבה, הוא עורר אי-בהירויות רבות. הניסוח של חלק מן ההגדרות המופיעות בסעיף 1 לחוק מסורבל ופעמים אינו ברור דיו. ניסוחו הבעייתי של חוק הפיצויים והיעדר מגמה אחידה של הוראותיו, מאלצים את בתי-המשפט להתמודד עם הסתירות שבו וליצור אבחנות דקיקות, מהן רצוי להימנע. כל אלו גורמים, כמובן, לאי-ודאות משפטית ולריבוי התדיינויות[3].

כב' השופט א' ריבלין[4] מציין, כי חוק הפיצויים מבטא את ניצחון התפישה החברתית המבקשת לתרגם חובה מוסרית של חברה, לדאוג לנפגעיה בתאונת הדרכים – אלה המשלמים את מחיר התחבורה המודרנית – להסדר משפטי מתאים. הסדר הזונח את התפיסה האינדיוודואליסטית, בדבר הזכאות לפיצוי ואף בדבר שיעור הפיצוי, לטובת תפישה הבאה להבטיח פיצוי כולל לנפגעים, בדרך של פיזור הנזק על פני אוכלוסיה רחבה.

התכלית העיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים היתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים. מימושה היה קשור, בין היתר, בקביעה כי אחריותו של הנהג הנה "מוחלטת ומלאה" ללא קשר להתקיימותו של אשם, כקבוע בסעיף
2(ג) לחוק הפיצויים, וביסוד מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי. המדובר, בתפישה חברתית המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי. תפישה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית, ליברלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי[5].

מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים "לפצות כל נפגע", הוגדרה, בין השאר, על-ידי חקיקת סעיף 7 לחוק הפיצויים. בבסיס הסעיף עומדת תכלית הרתעתית, שעיקרה הרתעת פרטים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על-פי חוק הפיצויים, בכדי שלא ייווצר מצב בו "חוטא יוצא נשכר"[6].

יש להדגיש, כי לא כל התנהגות פסולה תגרור עימה שלילת פיצוי. הכוונה היא למקרים בהם "אשמתו" של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצוי על-פי חוק הפיצויים"[7]. המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים[8] והמצדיקה על-כן סטיה מעיקרון היסוד לפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם קביעת החבות או שלילתה.

חוק הפיצויים הינו חלק מן המסגרת הרחבה של דיני הנזיקין. הסדר זה מציב את שיטת האחריות בבסיס הזכאות ומשלב כללים מתוך דיני הנזיקין באשר לדרך חישוב הפיצויים. החוק מונה – מפורשות – הוראות חשובות בפקודת הנזיקין שיש להן תחולה גם במסגרת הסדר הפיצויים הזה (סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). עם זאת, מתרחק החוק מן ההסדר הנזיקי המסורתי בשתיים: א) זניחת עיקרון האשם והמרתו במשטר פיצויים ביטוחי; ב) האחדה חלקית של הפיצוי.


[1] חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 )להלן: "חוק הפיצויים").
[2] פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין").
[3] כלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק ב- ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844:
"פרשנותו של הביטוי "תאונת דרכים" התעוררה במקרים רבים בבתי-המשפט... הכללה זו צריכה לשאוף להשגתן של מספר מטרות... יש לבחור, עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל ביטחון משפטי, והמתרחקות מהתמונה הכוללת."
[4] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[5] רע"א 9030/99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926.
[6] ע"א 91/82 אסתר גולדמן נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח, פ"ד לח(3) 505, 519.
[7] רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור, פ"ד נג(1) 680.
[8] הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988 (ה"ח התשמ"ח 201).