הספריה המשפטית
עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)

הפרקים שבספר:

מבוא - תולדות

סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כדלקמן:

"80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים."

הסעיף הנ"ל מצוי בסימן ו' בפרק ו' לחוק העונשין, כותרת הסימן היא "פיצויים והוצאות" ובו הסעיפים 77 עד 81 לחוק.

הליך פלילי כרוך מטבע הדברים בהוצאות ובעוגמת נפש לנוגעים בדבר והוראות חוק אלו נועדו לפצות ולשפות מי שנמצאו ראויים לפיצוי ולשיפוי בעקבות הליך פלילי, זאת על-פי אמות-מידה הקבועות בהן.

בהתאם לכך, ישנם סעיפים המסמיכים בית-משפט לחייב נאשם ו/או מתלונן לפצות ולשפות את מי שנמצאו ראויים לפיצוי ולשיפוי בהליך פלילי.

למשל, הוראת סעיף 77 לחוק העונשין מסמיכה את בית-המשפט לחייב נאשם שהורשע בדינו לפצות אדם שניזוק על-ידי מעשה העבירה; סעיף 79 לחוק העונשין מסמיך את בית-המשפט לחייב נאשם שהורשע בדינו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים; סעיף 81 לחוק העונשין מסמיך את בית-המשפט לחייב מתלונן לשלם לנאשם שזוכה ולמדינה הוצאות שעמדו בהן, זה בהגנתו וזו באישומה.

מנגד, סעיף 80 לחוק העונשין, מסמיך את בית-המשפט לחייב את המדינה לשלם לנאשם שזוכה הוצאות הגנתו ולהוסיף ולפצותו על מעצר או מאסר בשל האשמה שממנה זוכה.

חיבור זה, עניינו הוא בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין ואל מימיה העמוקים נצלול.

על-פי סעיף 80 לחוק הענושין, בית-המשפט רשאי לפסוק לנאשם הוצאות הגנתו או פיצוי בשל מעצרו או מאסרו, בשל האשמה שממנה זוכה או בשל האישום שבוטל באם הוכחו בפניו שני תנאים מצטברים:

האחד, תנאי סף - כי פלוני עמד בדין ויצא זכאי בדינו. אותו דין יחול במקרה שבו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

השני, עילות זכאות חלופיות - לא היה יסוד לאשמה או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

תנאים אלה הכרחיים להפעלת סמכותו של בית-המשפט, אולם גם בהתקיימם, נתון שיקול-הדעת לבית-המשפט, האם להיעתר לבקשה ואם לאו {ע"פ (נצ') 45126-10-12 עבד אלחמיד אסמאעיל נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

בעוד שהתנאי הראשון - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב אישום, תנאי פורמאלי ונוקשה הוא, התנאי השני גמיש והכל כפי שנראה להלן בהרחבה.

תחילת הדברים הייתה בפקודת החוק הפלילי, 1936, בסעיף 44(2) בה. בהתאם להוראת חוק זו, במקום שבו יצא נאשם זכאי בדין ובית-המשפט סבר כי כתב האישום הוגש בקלות-דעת או לשם הקנטה {frivolous and vexatious}, הוסמך בית-המשפט לחייב את האדם שהביא להגשת ההאשמה או את מי שהגיש את ההאשמה לבית-המשפט, לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות ההגנה.

ואולם, נקבע מפורשות כי אין לחייב בתשלום עובד הציבור אשר פעל בתוקף תפקידו.

השלב הבא היה בהוראת סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954. הוראת סעיף 44(2) לפקודת החוק הפלילי בוטלה, ותחתיה נקבע כי במקום שבו "ראה" בית-המשפט "שלא היה יסוד להאשמה", רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו בסכום שקבע בית-המשפט.
הנה-כי-כן, היה ניתן מעתה לחייב גם את המדינה בתשלום הוצאות הנאשם, אך לבד מכך נותרה הוראת החוק, בעיקרה, כשהייתה.

חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965 הוסיף הוראה לסעיף 36, ולפיה במשפט המנוהל בידי קובל רשאי בית-המשפט לצוות על תשלום גם בידי אותו קובל. הוראת סעיף 36 כפי שתוקנה שינתה את שמה להוראת סעיף 43 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), התש"ל-1970. תוכנה נותר כשהיה.

הרחבה משמעותית לזכות נאשם שזוכה, באה לאחר כשנה בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), התשל"א-1971.

בתיקון זה, הוענקה לבית-המשפט הסמכות לפסוק לנאשם פיצויים עבור הוצאות הגנתו ובנוסף עבור מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה. סכום הפיצוי יהיה כפי שייראה לבית-המשפט.

חוק זה נתקבל על-פי הצעת חוק של חבר-הכנסת יורם ארידור {הצעת חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), התשל"א-1971}.

לאחר-מכן, בשל מרחב פרישתה המצומצם של העילה הקודמת, דבר שהביא למיעוט מקרים שבהם נפסקו פיצויים לנאשם שזוכה בדין, הרחבה ושינוי משמעותיים נוספים באו בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), התשל"ה-1974 {דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), התשל"ד-1974 וכפי שהוסבר בכנסת (ישיבת הכנסת מיום 12.11.1974, ד"כ 72 (תשל"ה) 328, 350}.

ההרחבה, שהייתה גם ביוזמתו של חבר הכנסת יורם ארידור, באה לידי ביטוי בהוספת עילה לטובתו של נאשם שזוכה.

וכך, נוספה עילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", אשר ניצבת כעילה חלופית לעילת "אין יסוד לאשמה".

אשר לשינוי, בצד הסמכות לפצות ולשפות נאשם שזוכה בסכום שייראה לבית-המשפט, הוענקה סמכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים כאמור. שיקול-דעתו של בית-המשפט הותר לו איפוא לנוע במרחב כפי שייקבע בתקנות.

הוראת חוק זו שבסעיף 43 לחוק דרכי ענישה תש"ל כפי שתוקנה, כנסה עצמה אל הוראת סעיף 80 לחוק הענושין, וסעיף 80 לחוק העונשין זכה עד לימינו לשני תיקונים משל עצמו:

הראשון, בשנת תש"ם-1980 (חוק העונשין (תיקון מס' 9), תש"ם-1980), ולפיו הוספה לו פיסקה (ג) וניתנה זכות ערעור לנפגע מהחלטת בית-המשפט.

השני, בשנת תשנ"ה-1995 (סעיף 25 לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19), תשנ"ה-1994), ולפיו הוספה העילה של אישום שבוטל.

באשר לפיצויים, שר המשפטים, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 80(ב) לחוק העונשין והתקין תקנות הקרויות תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 {ייקרא להלן: "תקנות הפיצויים"}.
תקנות הפיצויים קובעות את הדרכים לתשלום הוצאות ופיצויים, את סכומי הפיצויים המירביים בעד כל יום של מעצר או של מאסר ואת סכומי ההוצאות המירביים לתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם.

הוראת סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} העוסקת ב"פיצוי בשל מעצר", עניינה שיפוי ופיצוי מי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום. נעיר כי הוראת חוק זו היא בת דמותה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין.

הוראת חוק 38 לחוק המעצרים נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין {ראה הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), התשמ"א-1981, 172}.

בתחילה הייתה זו הוראת סעיף 29א כפי שהוספה לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965 בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 15), התשמ"א-1981; לאחר-מכן נתגלגלה לסעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי, ולסוף באה היא אלינו כהוראת סעיף 38 לחוק המעצרים.

בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), בעמ' 172 קוראים אנו, בין השאר, דברים אלה:

"הסעיף {סעיף 80 לחוק הענושין - הוספת המחבר - ד' ז'} מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל היעדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בעניין הזכאות לפיצויים הוא בית-המשפט.

כן יוסמך בית-המשפט לחייב מתלונן לשלם פיצוי, בסכום שייקבע, למי שנעצר ושוחרר, אם מצא שהתלונה שגרמה למעצר הוגשה בקלות ראש או לשם קנטור או ללא יסוד. למתלונן תינתן הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו לעניין זה.

שר המשפטים יוסמך להתקין תקנות לעניין הפיצויים ובין השאר לקבוע את ההליכים לבקשה - בין לפני הגשת הבקשה לבית-המשפט ובין בפני בית-המשפט - וכן לקבוע סכומי מקסימום לפיצויים."
{סקירה מתוך פסיקת כב' השופט חשין ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)}