העילות לפירוק

1. מבוא
סעיף 257 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 קובע כדלקמן:

"257. העילות לפירוק
(1) החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית-המשפט;
(2) החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשה שנה;
(3) נמחקה;
(4) החברה היתה לחדלת-פירעון;
(5) בית-המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שחהברה תפורק."

פירוק חברה בע"מ הוא אחד האמצעים, שהמחוקק העמיד לרשות נושים, על-מנת לגבות מחברה בע"מ חובות שהיא חייבת להם ומסרבת לשלם.

סעיף 257 לפקודת החברות, הסמיך את בית-המשפט להורות על פירוק חברה בהתקיים אחד מהמצבים שהסעיף הנ"ל מונה {פר"ק (נצ') 47613-11-10 טולגל דגניה יהלומי תעשיה בע"מ נ' אורן ציוד חמים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
כלומר, כדי להורות על פירוק חברה על-ידי בית-המשפט שלא מרצון, צריכה להיות עילת פירוק לפי סעיף 257 לפקודת החברות {פר"ק (יר') 12441-05-11 עולמי נכסים (ב.ה.) בע"מ נ' אנדריה קרקר למסחר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אם כן, סעיף 257 לפקודת החברות קובע את העילות לפירוק החברה. סעיף 258 לפקודת החברות, כפי שנראה להלן, מגדיר מהם המקרים שהתקיימות אחד מהם יראו את החברה כחדלת-פירעון.

2. "החברה קיבלה החלטה מיוחדת" - סעיף 257(1) לפקודה
"דרך המלך" לפירוקה של חברה שהגיעה לסוף דרכה ומבקשת להתפרק, היא בהליך של פירוק מרצון, הננקט על-ידי החברה וממומן על ידה או על-ידי בעלי מניותיה, ואינו דורש, על-פי-רוב, את התערבותו של בית-המשפט. המדובר בדרך פשוטה ומהירה שאינה מטילה חובות על המערכת הציבורית.

לעומת-זאת, הליכי פירוק כפוי - פירוק באמצעות בית-המשפט, מחייבים הפעלת גורמים נוספים מלבד החברה ואורגניה וכרוכים בעלויות ניכרות למערכת הציבורית.

בהליך של פירוק באמצעות בית-המשפט, הכונס הרשמי ובית-המשפט נוטלים חלק פעיל בהליך, וכרוכות בו עלויות נכבדות כגון: פרסומים, קיום אסיפות נושים, בדיקת תביעות חוב, מינוי בעלי תפקידים, ביצוע חקירות וכיוצא בזה וזאת, כאשר הנטל ברובו, ולעיתים אף כל כולו, מוטל על הקופה הציבורית {ראה למשל פש"ר 2256/03 שאול אפשטיין בע"מ נ' אש טק ייזום והשקעות בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

לפיכך, לא תתקבל הטענה כי רוב בעלי המניות בחברה סבורים כי הדרך הטובה והנכונה ביותר היא לפרק את החברה בהתאם להוראות סעיף 257(1) לפקודת החברות והחברה קיבלה, כנדרש, החלטה מיוחדת על כך ולכן, על בית-המשפט לכבד את רצונם כאמור {פר"ק (מרכז) 48153-11-11 פולסר ריתוך בע"מ נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

נעיר כי נקודת המוצא היא שככל שמבקשת הפירוק היא החברה, להבדיל מנושיה, אין להטיל על הכונס הרשמי ועל הקופה הציבורית את מלאכתם של בעלי המניות, אשר הקימו חברה פרטית לתועלתם האישית.

המחוקק אומנם קבע בסעיף 257(1) לפקודת החברות, אפשרות לפירוק חברה בידי בית-המשפט, כאשר החברה קיבלה החלטה על כך, אך מצומצמים ומיוחדים הם המקרים בהם יאושר פירוק בדרך זו.

צפורה כהן בספרה {פירוק חברות, 91} גורסת כי השימוש בעילה הקבועה בסעיף 257(1) לפקודת החברות יתאפשר רק במקרים מיוחדים וחריגים, בהם לא עומדת בפני החברה דרך חלופית להביא לתוצאה אליה היא חותרת, או כאשר התועלת ו/או היתרון שיצמחו לחברה ו/או לבעלי מניותיה ו/או לנושיה בהליך פירוק כפוי, גבוהים משמעותית מאלה שבהליך של פירוק מרצון.

פירוק בידי בית-משפט לא יביא תועלת לנושי החברה, משנטען כי אין לחברה נכסים.

3. "החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה" - סעיף 257(2) לפקודה
סעיף 257(2) לפקודת החברות מקים עילה לפירוק החברה, כאשר החברה הפסיקה את עסקיה למשך שנה.

די באישורה של חברה כי הפסיקה פעילותה למשך כשש שנים כדי להקים עילה לפירוקה {פר"ק (ב"ש) 23140-07-12 בית מימון - מוצרי חשמל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

צפורה כהן, בספרה {פירוק חברות (תש"ס-2000), 96 ואילך} מתייחסת לעילה של פירוק חברה מחמת הפסקת עסקים, ומציינת כי הפסקת עסקים משמעותה הפסקת פעילות להשגת מטרותיה של החברה.

לדידה, חברה אינה נחשבת כמנהלת עסקים כאשר עיסוקה מצטמצם בניהול תביעה נגד צד שלישי {שם, 98; ראה גם פש"ר (נצ') 388/07 מ.ג.י.ת בע"מ נ' מאירוב יניב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ב- פר"ק (ב"ש) 46787-05-11 {שירותי ליסינג בנגב (ש.ל.ב) בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי לא היתה מחלוקת של ממש כי החברה הפסיקה את עסקיה למשך שנה, שכן הולצמן אישר בחקירתו בבית-המשפט כי החברה אינה פעילה מזה מספר שנים.

עוד נקבע כי אין מחלוקת של ממש כי החברה היתה לחדלת-פירעון, שכן הולצמן העיד כי לחברה נותרו חובות אותם אין באפשרותה לפרוע.

לפיכך נקבע כי במקרה הנדון, מתקיימות עילות לפירוק החברה.

ב- פש"ר (נצ') 249/09 {עולם של פנאי בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} עסקינן בפירוק מחמת הפסקת פעילותה של החברה.

במקרה הנדון לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הסכסוכים בין בעלי המניות והתביעות ההדדיות אשר הוגשו על-ידי הצדדים הביאו בסופו-של-דבר לכך שפעילות החברה הופסקה.

הלכה ללמעשה החברה לא היתה פעילה מזו תקופה של שנתיים.

במקרה הנדון קבע בית-המשפט כי בתדפיס פרטי החברה שצורף לבקשה מצויין כי מטרות החברה הינן "לעסוק בכל עיסוק חוקי", ובנסיבות אלה, לשיטתה של צפורה כהן, די בכך שהחברה תעסוק בפעילות כלשהי כדי לשלול את תחולת עילת הפירוק הנדונה {שם, 99}, אך ודאי שאין הכוונה בכך למקרה בו החברה זונחת את כל עסקיה ומתמקדת אך בניהול הליך משפטי כנגד אחד מבעלי מניותיה ובסילוק חובותיה לנושיה כדי לספק דרישה זו, ובנסיבות כגון אלה, מקום בו החברה הפסיקה את עסקיה למשך כמעט שנתיים ולא הוכח כי עמדה על הפרק כוונה להמשיך את פעילותה או כי נעשו ניסיונות כלשהן לשוב ולהפעילה {ולהיפך - נתקבלה החלטה מפורשת לפיה מופסקת כל פעילות בחברה לאלתר ונאסר כל שימוש בציוד ורכוש של החברה, למעט מימוש נכסים לצורך תשלום חובות לספקים}, דומה כי הדרך הנכונה היא להורות על פירוק החברה מחמת הפסקת פעילותה.

יוצא איפוא כי במהלך השנתיים האחרונות אין החברה קיימת כדי לקדם עסק מסויים או כדי לנהל פעילות עסקית-מסחרית כלשהי {ואף לא הוכח כי בכוונתה לשוב לפעילות עסקית בעתיד}, אלא רק לצורך מכירת נכסיה לשם פירעון חובותיה לצדדים שלישיים וכן לצורך ניהול התביעה כנגד המבקשת והחברה שבבעלותה.

בנסיבות אלה, נקבע כי מוצדק להורות על פירוק החברה בפיקוח בית-המשפט מכוח סעיף 257(2) לפקודת החברות. משהתברר כי החברה אינה פעילה מזה כמעט שנתיים, ומשלא הוכח ולא נראה על פניו כי בכוונת החברה לשוב לפעילות עסקית בעתיד, קמה העילה לפירוקה של החברה מכוח סעיף 257(2) לפקודת החברות.

ב- פש"ר (חי') 1048/07 {כ.א.ן גולן (1979) בע"מ נ' יורם סנדק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} עסקינן בחברה שאינה פעילה אך באופן זמני לאור שיקולים כלכליים ומצב בריאותם של הבעלים. הוברר כי בכוונת החברה לשוב לפעילות.

בית-המשפט קבע כי חברה ובפרט חברה בתחום הנדל"ן, רשאית לצמצם את פעילותה באופן זמני עקב שיקולים שונים. צמצום פעילות זמני שכזה אינו מוביל בהכרח לשימוש בסנקציה החמורה של פירוק חברה.

4. החברה היתה לחדלת-פירעון - סעיף 257(4) לפקודה
חברה אשר אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה, מוגדרת חדלת-פירעון וניתן לבקש את פירוקה בידי בית-המשפט מטעם זה בלבד {ראה סעיפים 257(4) ו- 258(1) לפקודת החברות; רע"צ (חי') 1970-08-12 תיב"מ פלוס בע"מ נ' סטאטוס - סקול בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 257(4) לפקודת החברה מקים עילה לפירוק החברה, שעה שהחברה היתה לחדלת-פירעון. בא סעיף 258 לפקודת החברות {באשר לסעיף זה ראה בהרחבה להלן} ומגדיר חדלות-פירעון, בין היתר, כאשר לא מקיימים אחר צו הוצאה לפועל או פסק-דין של בית-המשפט.

די בעובדה כי ניתן פסק-דין {בהסכמת החברה והנושה} שאינו מקויים על-ידי החברה במשך כשמונה שנים כדי להקים עילה לפירוקה {פר"ק (ב"ש) 23140-07-12 בית מימון - מוצרי חשמל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום-לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת {פר"ק (יר') 15262-05-11 חברת גילת היקב בע"מ נ' חברת מגדלי הסנהדרין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה {ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1), 179 (1973); ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגד והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

ככלל, על מחלוקת כספית להתברר על דרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה בגין אי-תשלום חוב, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך {ע"א 55/62 שטיינבאום נ' "צבע" תעשיה מזרחית לצבעים בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962)}.

לא יינתן צו פירוק נגד חברה שטוענים שאינה יכולה לפרוע את חובותיה, אם היא חולקת בתום-לב ועל יסוד טעם של ממש על החוב המשמש יסוד לבקשת הפירוק {ע"א 175/68 בנק קרדיט לישראל בע"מ נ' שמאי קטן בע"מ, פ"ד כב(2), 442, 444 (1968); ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום-מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ' נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יחד-עם-זאת, מחלוקת אשר יש בה כדי להצדיק דחיה של בקשת פירוק, צריכה להיות אמיתית וכנה {ראה גם להלן באשר לשיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו לדון בבקשה לפירוק חברה}.

נדגיש כי די בחוב אחד חלוט על-מנת להיעתר לבקשת הפירוק הנסמכת על הוראת סעיף 257(4) לפקודת החברות ומקל וחומר כאשר ישנם מספר חובות כאלה {פש"ר (יר') 4116/07 אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין פקיד השומה נ' אלי ראובן, בניה והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ב- פר"ק (נצ') 143-10 {ופא ח'לאילה נ' ז.ג איילת הגליל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} עולה כי על-פי הבקשה, החברה לא שילמה את סכום פסק-הדין ולא כל חלק ממנו, על-אף דרישות המבקשת והמצאת העתק מפסק-הדין לחברה.

מסיבה זו, ובהסתמך על סעיף 257(4) לפקודת החברות מבקשת המבקשת להורות על פירוק החברה בידי בית-המשפט. בית-המשפט קיבל הבקשה והורה על פירוקה של החברה בידי בית-המשפט.

ב- ע"א 4950/08 {ד"ר דב בירן אחזקות בע"מ נ' אגף מס הכנסה, תק-על 2011(3), 1128 (2011)} בית-המשפט הגיע למסקנה כי במקרה דנן המחלוקת אותה מבקשים המערערים "ליצור" בנוגע לפירוש הסכם השומות, מלאכותית היא, ואין בה ממש. וכדברי כב' השופט א' ריבלין:

"1. חברת ד"ר דב בירן אחזקות בע"מ (להלן: "חברת בירן" או "החברה") החזיקה בעבר במניות של חברת Bridges for Islands Ltd. (להלן: "חברת ברידג'ס"). בשנת 2000 סיכמה חברת בירן עם חברת Attunity Ltd (להלן: "חברת אטיוניטי"), על מכירת מניות חברת ברידג'ס לידי חברת אטיוניטי. חלק מן התמורה נתקבלה במזומן וחלקה האחר במניות של חברת אטיוניטי.

עבור התמורה שנתקבלה במזומן, שילמה חברת בירן מס באופן מיידי. עם זאת, בנוגע לחבות המס עבור התמורה שנתקבלה במניות, נתגלעה מחלוקת בין חברת בירן לבין פקיד השומה. ביום 30.6.2005 הגיעו חברת בירן ופקיד השומה להסכמה בנוגע לחבות המס האמורה (להלן: "הסכם השומות"). בהסכם נקבע כי תשלום המס יבוצע ביום 16.5.2005, או במועד מכירת מניות אטיוניטי, לפי המוקדם. חברת בירן ביקשה מפקיד השומה ארכה נוספת של חצי שנה לביצוע התשלום - עד ליום 16.11.2005, ופקיד השומה נענה לבקשתה. לטענת חברת בירן, היא אף קיבלה ארכה נוספת. מכל מקום, ביום 12.4.2007 שיגר פקיד השומה מכתב התראה לחברה, בו הודגש כי אם החוב לא ישולם בתוך שלושה שבועות, תוגש לבית-המשפט בקשה לפירוק החברה. החוב לא שולם במועד הנקוב, ועל רקע זה הוגשה בקשה לפירוק חברת בירן.

ביום 14.11.2007 התקיים דיון ראשון בבקשת הפירוק בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשיך). במסגרת הדיון, קיבלו הצדדים את המלצתם של כונס הנכסים הרשמי ושל בית-המשפט, לנסות ולהגיע להסכמה אשר תייתר את ההכרעה בבקשה. על רקע זה, ניהלו הצדדים מגעים במשך למעלה מחודשיים, אשר במסגרתם אף הגיעו למספר הבנות. עם זאת, לאחר שפקיד השומה גילה כי בין השנים 2003-2001 העבירה החברה כספים לידי דב בירן, בעל המניות היחיד בה, ולידי חברה נוספת שבבעלותו, הוא הודיע לבית-המשפט כי ניסיונות הפשרה נכשלו. בעקבות זאת, ביום 13.4.2008 הורה בית-המשפט המחוזי על פירוק החברה על-פי סעיף 257(4) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). בית-המשפט המחוזי קבע כי החברה הינה חדלת-פירעון הן לאור אי-תשלום דרישת החוב (סעיף 258(1) לפקודה), הן על בסיס הוכחה פוזיטיבית של חדלות-פירעון (סעיף 258(3) לפקודה), ומשכך יש לפרקה.

2. המערערים, חברת בירן ובעל המניות היחיד בה - דב בירן, משיגים על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, ומבקשים כי נורה על ביטול פירוקה של החברה. בפיהם שלוש טענות מרכזיות. נבחן טענות אלה כסדרן.

טענתם הראשונה של המערערים, היא כי החוב שבגינו הוגשה בקשת הפירוק שנוי במחלוקת, ולכן אי-תשלום דרישת החוב אינו יכול להצביע על חדלות-פירעון ולהקים בכך עילה לפירוק החברה. המערערים מציינים כי המחלוקת בנוגע לחוב טמונה בשניים: ראשית, טוענים המערערים כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לפירוש הסעיפים בהסכם השומות אשר קובעים את סכום המס שישולם, ומשכך יש לומר כי החוב שנוי במחלוקת. שנית, נטען כי בקשת הפירוק הוגשה על בסיס חוב בסך של 5,471,799 ש"ח, בעוד שלשיטת פקיד השומה עצמו, סכום החוב אינו יכול לעלות על זה הקבוע בסעיף 1 להסכם השומות - 3,651,917 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה (להלן: "הסכום המוסכם"). לטענת המערערים, גם מטעם זה יש לומר כי החוב שנוי במחלוקת.

דינה של טענה זו להידחות, על שני היבטיה. אכן, ככלל, על מחלוקת כספית להתברר על דרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה בגין אי-תשלום חוב, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך (ע"א 55/62 שטיינבאום נ' "צבע" תעשיה מזרחית לצבעים בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962)). "הלכה פסוקה היא כי לא יינתן צו פירוק נגד חברה שטוענים שאינה יכולה לפרוע את חובותיה, אם היא חולקת בתום-לב ועל יסוד טעם של ממש על החוב המשמש יסוד לבקשת הפירוק" (ע"א 175/68 בנק קרדיט לישראל בע"מ נ' שמאי קטן בע"מ, פ"ד כב(2), 442, 444 (1968); ראו גם: ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור (לא פורסם, 2.2.2009), וההפניות שם; ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, תק-על 2010(3), 3103 (2.9.2010), פסקה כ"ד-כ"ה לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין; ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום-מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ' נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ, תק-על 2011(2), 3800 (28.6.2011), פסקה 8 לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין).

3. עם זאת, כאמור, המחלוקת אשר יש בה כדי להצדיק דחיה של בקשת פירוק, צריכה להיות אמיתית וכנה. בענייננו, המחלוקת אותה מבקשים המערערים "ליצור" בנוגע לפירוש הסכם השומות, מלאכותית היא, ואין בה ממש. הסעיפים בהסכם השומות אשר רלוונטיים לענייננו הם אלה:

1. בגין החלפת מניות ברידגס במניות איטיוניטי ישולם מס בסך של 3,651,917 ש"ח... בדרך של רישום הכנסה חריגה בשנת המס 2000.
...
7. סכום המס הנקוב בסעיף 1 לעיל ישולם ביום 16.5.06 (להלן: "תום שנה") או מתמורה שתתקבל ביום מכירת מניות אטיוניטי בפועל, לפי המוקדם בתוספת ריבית והצמדה כאמור בסעיף 159א החל מיום 16.5.05 ועד ליום התשלום.
...
10. מכירת מניות אטיוניטי תתבצע במסגרת המסחר בנאסדק, במידה ומכירת המניות תתבצע בעסקה מחוץ לבורסה (להלן: "העסקה"), לצורכי מס התמורה תקבע בהתאם לשווי המניות בבורסה, או מחיר המניה בעסקה, כגבוה מביניהם.

על-פי הפירוש המוצע לסעיפים אלה על-ידי המערערים, הסכם השומות מותיר בידי החברה את זכות הבחירה בין שתי אפשרויות תשלום: תשלום הסכום המוסכם בסעיף 1 להסכם השומות, או תשלום סכום שייגזר בעת מכירת המניות ממחיר המניה בבורסה או ממחיר המניה בעסקת המכירה, לפי הגבוה מביניהם. לעומת-זאת, לעמדתו של פקיד השומה, סעיף 7 להסכם השומות, נוגע אך למועד התשלום ולא לגובהו. גובה התשלום מוגדר לשיטתו בצורה ברורה ומפורשת בסעיף 1 להסכם השומות, ואין החברה יכולה לבחור לשלם סכום אחר. פקיד השומה אף מדגיש כי סעיף 10 להסכם השומות כלל אינו רלוונטי לענייננו, באשר הוא מתייחס לאופן חישוב חבות המס העתידית בגין מכירת מניות אטיוניטי, בעוד שאנו עוסקים בחבות המס הקיימת בגין מכירת מניות ברידג'ס בתמורה למניות אטיוניטי.

ברי כי לשונו של הסכם השומות מתיישבת רק עם הפירוש המוצע על-ידי פקיד השומה: כאמור, על-פי סעיף 7 להסכם השומות, סכום המס אשר נקוב בסעיף 1 ישולם ביום 16.5.05 או מתמורה שתתקבל ביום מכירת מניות אטיוניטי בפועל, לפי המוקדם. רוצה לומר: הסכום הקבוע בסעיף 1 ישולם במועד הנקוב או במועד מכירת מניות אטיוניטי, מתוך התמורה שתתקבל בגין המכירה. פירוש זה הוא גם היחידי שמתיישב עם הגיונם של דיני המס. ודוק: מכירת מניות ברידג'ס בתמורה למניות אטיוניטי היוותה אירוע מס. בגין אירוע זה, נוצרה לחברת בירן חבות מס. זו אינה קשורה כלל למכירה עתידית של מניות אטיוניטי. אם מכירה שכזו אכן תתבצע - יהווה הדבר אירוע מס נוסף. על-כן, מבחינת דיני המס, אין לקשור בין האירועים, ואין לקשור את חבות המס הנובעת מן האירוע המוקדם לחבות המס שעשויה לנבוע מן האירוע המאוחר.

זאת ועוד, אף אם נקבל את הפירוש המוצע על-ידי המערערים, לפיו הברירה שהוענקה לחברה מתייחסת גם לגובה התשלום, הרי משמניות אטיוניטי לא נמכרו עד ליום 16.5.06 או עד לתום הארכות שניתנו לחברה על-ידי פקיד השומה (וזאת בין אם ניתנה ארכה אחת כטענת פקיד השומה ובין אם ניתנו שתי ארכות כטענת החברה) - ולמעשה לא נמכרו עד היום - יש לקבוע את חבות המס בהתבסס על הסכום הקבוע בסעיף 1 להסכם השומות.

4. כאמור, המערערים טוענים עוד כי פקיד השומה הגיש את בקשת הפירוק על בסיס חוב הגבוה בשני מיליון ש"ח מן החוב הקבוע לשיטתו בהסכם. במבט ראשון, נראה כי אכן יש ממש בטענה זו, וייתכן כי היה מקום לקבלה לו היינו עוסקים בבקשה לפירוק הנובעת אך ורק מן הטעם של חדלות-פירעון לאור אי-תשלום חוב (סעיף 258(1) לפקודה). זאת, שכן סעיף 258(1) מגדיר חזקה לפיה אי-תשלום חוב מעיד על חדלות-פירעון. מחלוקת אמיתית הנוגעת לחוב סותרת למעשה את החזקה (עניין גפן, פסקה כ"ד-כ"ה לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין, וההפניות שם).

עם זאת, במקרה בו בקשת הפירוק נסמכת על הוכחה פוזיטיבית של חדלות-פירעון (סעיף 258(3) לפקודה), כבענייננו, לא די בקיומה של מחלוקת בנוגע לחוב כדי לשלול בהכרח את חדלות פירעונה של החברה ולהוביל לדחיית בקשת הפירוק (ע"א 485/89 קו נקודה בע"מ נ' b.v. briefhounder en papierwarenfabriek, פ"ד מו(1), 265, 270 (1991); ראו והשוו: עניין שטיינבאום, 579-578). במקרה כזה, יש לבחון את טיב המחלוקת. כאשר המחלוקת נוגעת לעצם קיומו של החוב, ויש בה ממש, אין להורות על פירוק. זאת משום שבהיעדר חוב, הטוען לחוב כלל אינו נושה של החברה, ואין הוא רשאי להגיש בקשת פירוק (סעיף 259 לפקודת החברות). לעומת-זאת, כאשר המחלוקת נוגעת אך להיקפו של החוב, ומוכח כי החברה חדלת-פירעון בלאו הכי (כלומר בהינתן החלק המוסכם של החוב בלבד) - אין לשלול את בקשת הפירוק אך מטעם זה (ראו: צפורה כהן פירוק חברות (2000), 169-166).

בענייננו, המחלוקת נוגעת להיקפו של החוב בלבד. בבוחנו את יכולת הפירעון של החברה התבסס בית-המשפט המחוזי רק על חבות המס אשר לא יכולה להתעורר בגינה מחלוקת אמיתית - קרי: על הסכום המוסכם בסעיף 1 להסכם השומות, וזאת אף מבלי שהוסיף לסכום זה ריבית והצמדה.

סיכומו-של-דבר: אין לקבל את טענת המערערים בדבר קיומה של מחלוקת בנוגע לחוב, אשר יש בה כדי להביא לביטול צו הפירוק.
5. טענתם השניה של המערערים נוגעת להשגתם על עצם הקביעה כי הוכח באופן פוזיטיבי שהחברה הינה חדלת-פירעון (כנדרש על-פי סעיף 258(3) לפקודה). גם טענה זו נשענת על שני טיעוני-משנה: ראשית, טוענים המערערים כי בבחינת יכולת הפירעון של חברה, התעלם בית-המשפט קמא מן הכספים שהועברו על-ידי החברה לדב בירן ולחברה נוספת שבבעלותו, בין השנים 2003-2001, המהווים הלוואה. הלוואה זו - כך נטען - היא נכס של החברה וסכומה עולה על גובה החוב, לאמור: החברה אינה חדלת-פירעון שכן יש ברשותה נכס נוסף המאפשר לה לפרוע את החוב. שנית, נטען כי גם לולא נכס זה מסוגלת החברה לפרוע את מלוא החוב, ככל שהוא יצומצם לגובה הסכום המוסכם בלבד.

אין ממש בטיעון-המשנה הראשון. החברה עמדה לאורך כל הליך הפירוק, ובפרט בפני המפרק הזמני שמונה מטעם בית-המשפט (עו"ד יצחק יונגר), על הטענה כי אין ברשותה כל נכס הניתן למימוש מלבד מניות חברת אטיוניטי. משכך, אין לקבל כיום את הטענה - ההפוכה - לפיה הלוואה זו מהווה נכס נוסף של החברה. זאת במיוחד נוכח העובדה, כי בתחילת 2004 המחה דב בירן את יתרת חובו לחברת בירן לידי חברה נוספת שבבעלותו, ומנגד משך מחברה זו סכומים לכיסו - התנהלות אשר ייתכן וניתן לראותה (מבלי לחוות-דעה בעניין) כניסיון להבריח נכסים, ואשר יש בה, לכל הפחות, כדי להעמיד בספק את סיכויי הגבייה של ההלוואה.
אין ממש גם בטיעון-המשנה השני. הקביעה כי החברה הינה חדלת-פירעון - קביעה עובדתית היא. בית-המשפט המחוזי קבע, לאור מכלול הראיות שהונחו בפניו, כי חברת בירן הינה חדלת-פירעון (עניין קו נקודה, 270; ראו גם: ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפט לממשלה, פ"ד כט(2), 6, 11 (1975)). לא מצאנו בנסיבות המקרה שלפנינו, כל טעם חריג אשר מצדיק את התערבותנו כערכאת ערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. עיון בחומר הראיות מגלה, למשל, מכתב שנשלח לפקיד השומה מטעם עו"ד נעמי שטיינפלד, אשר פעלה בשם החברה. עו"ד שטיינפלד הדגישה וחזרה והדגישה כי "אין באפשרות החברה לשלם את המס שנקבע בהסכם השומות", תוך שהיא מנמקת זאת בהיקף המסחר הדל של המניה ובירידה החדה שחלה במחיר המניה מאז רכישתה. ברי כי יש בכך כדי לשקף את עמדתה של החברה עצמה, לפיה היא חדלת-פירעון. מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח העובדה כי החברה סירבה לכל אורך הדרך, וכך גם במסגרת הדיון שהתנהל בפנינו, לשלם את הסכום המוסכם, אלא רק סכומים נמוכים בהרבה. אמנם, במסגרת סיכומיה טענה החברה כי היא מוכנה לפרוע את מלוא החוב לאלתר בתמורה לביטול צו הפירוק, אולם טענות אלה נתגלו כטענות בעלמא אשר לא עמדה מאחוריהן כל נכונות אמיתית.

6. טענתם השלישית והאחרונה של המערערים מתייחסת למגעים שהתנהלו בין הצדדים בהמלצת בית-המשפט קמא וכונס הנכסים הראשי. המערערים מדגישים כי בין החברה לבין פקיד השומה נכרת הסכם פשרה מחייב, במסגרתו הוסכם על מחיקת בקשת הפירוק כנגד מסירת מניות חברת אטיוניטי לידי המפרק הזמני, אשר ישמש כנאמן של פקיד השומה לעניין זה. פקיד השומה - כך נטען - לא היה רשאי לחזור בו מהסכם זה. אין לקבל טענה זו. בין הצדדים אכן התנהלו מגעים ואף הושגו הבנות מסויימות. עם זאת, מגעים אלה לא השתכללו לכדי הסכם מחייב. על כך ניתן ללמוד בצורה ברורה ומפורשת מדבריו של המפרק הזמני, אשר ליווה את המגעים שהתנהלו בין הצדדים:

המפרק הזמני, בתוקף תפקידו, שהיה שותף למשא ומתן זה שהתנהל מחוץ לאולם בית-המשפט ובסיומו התגבשו עקרונות לסיום כל המחלוקות בין הצדדים. אלא שבניגוד לנטען על-ידי החברה, כאילו עקרונות אלו גובשו לכדי הסכם מחייב בגמירות דעת של שני הצדדים, הודיעו נציגי רשויות המס כי קודם למתן אישור סופי לעקרונות אלו, עליהם לערוך בדיקות מסוימות נוספות לעניין ההפסדים שדווחו על-ידי החברה וכן לקבל את אישורם של גורמים נוספים, בכירים יותר ברשות המיסים להסדר כולו ובין היתר נוכח העובדה כי בין העקרונות שגובשו נדרש ויתור מצד רשויות המס גם על טענות במישור הפלילי כנגד החברה ובעל השליטה בה (סעיף 21 לסיכומים שהוגשו מטעם המפרק הזמני לבית-משפט זה) (ההדגשה במקור).

ברי כי כל מילה נוספת מיותרת. המפרק הזמני מונה על-ידי בית-המשפט קמא, ויש בדבריו כדי להעיד על המצב לאשורו.

7. אשר-על-כן, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו, יחד ולחוד, בשכר טרחת עורכי הדין של המשיב 1 בסך 30,000 ש"ח ובשכר טרחת עורכי הדין של יתר המשיבים בסך 15,000 ש"ח כל אחד."

ב- פר"ק (מחוזי יר') 12441-05-11 {עולמי נכסים (ב.ה.) בע"מ נ' אנדריה קרקר למסחר בע"מ, תק-מח 2011(3), 5719 (2011)} נפסק מפי כב' השופט דוד מינץ:

"הרקע לבקשה וטענות הצדדים
1. המבקשת, העוסקת בניכיון שיקים, עתרה לפירוקה של משיבה 1 (להלן: "החברה") בעילת חדלות-פירעון בהתאם להוראת סעיף 257(4) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). במסגרת עיסוקה קיבלה המבקשת ביום 29.07.10 מחברת קשמש בע"מ (להלן: "קשמש") חמישה שיקים, כל אחד מהם על סך 116,600 ₪ שזמן פרעונם במועדים שונים בחודשים נובמבר ודצמבר 2010, משוכים על-ידי החברה, ערוכים לטובת קשמש ומוסבים על-ידי קשמש למבקשת. לטענת המבקשת, קשמש מסרה לה כי השיקים נמסרו לה על-ידי החברה במהלך עסקים רגיל. המבקשת ניכתה את השיקים אך אלו חוללו על-ידי הבנק הנמשך בשל הוראת ביטול שנתנה החברה. חרף פניותיה הרבות של המבקשת, החברה עומדת בסירובה לשלם את תמורת השיקים, שערכם הכולל נכון ליום 23.03.11 עומד על סך של 590,038 ₪. בין היתר, שלחה המבקשת מכתב התראה לפני הגשת בקשת הפירוק בהתאם להוראות סעיף 258 לפקודה, אך תגובת החברה הייתה כי היא מחפשת דרכים לסיים את הפרשייה בדרכי נועם.

2. בתגובה טענה החברה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב, שכן מדובר בחוב פיקטיבי ושנוי במחלוקת, והיא הצביעה על כך שהמבקשת לא נקטה בהליך כלשהו כנגד קשמש שמסרה לה את השיקים. בתצהירו של מר חנא קרקר, המחזיק במחצית ממניותיה של החברה, שהוגש בתמיכה לתגובה נטען כי החברה לא קיבלה תמורה כלשהי כנגד השיקים, וכי המבקשת אינה אוחזת כשורה בהם בשל העובדה כי מדובר בשיקים לא סחירים, הן לפי חזותם והכיתוב עליהם והן בהתאם לעסקת היסוד שנכרתה בין קשמש לחברה במסגרתה נמסרו השיקים לקשמש. מר קרקר ציין כי בשיקים הודפס במפורש במקום המיועד לכתיבת שם הנפרע "שלמו ל..." ולא "שלמו לפקודת..." מתוך כוונה ברורה להגביל את סחרותם של השיקים. בנוסף, המבקשת אוחזת בשיקים שלא כדין ובחוסר תום-לב, שכן היא ידעה כי מדובר בתרגיל "עוקץ" שביצעה קשמש כלפיה ואף סייעה בידה לעשות זאת. הוא הצביע על כך, שהמבקשת העבירה לקשמש מאות אלפי שקלים מבלי שביררה עם החברה בטרם ניכתה את השיקים אם השיקים אכן סחירים. כן הצביע על כך, שקשמש מסרה את השיקים לידי המבקשת יום אחד בלבד לאחר כריתת ההסכם עמה והמבקשת ניכתה את השיקים בהעברה בנקאית, תוך תשלום עמלה גבוהה ביותר בשיעור 30%.
3. באשר לעסקת היסוד טען מר קרקר כי מר מוחמד ספורי מבעליה של קשמש הציע לחברה לרכוש מקשמש משקאות חריפים בשווי כולל של כ- 700,000 ₪, תוך התחייבות לספק את הסחורה בתוך 45 ימים, אך הסחורה לא סופקה. בנסיבות אלו הוא פנה למר ספורי וביקש לבטל את העסקה. מר סופרי הסכים אך טען שמשיכת השיקים מהבנק תגרום לקשמש בעיות עם הבנק והציע מסירת שיקים אחרים כנגד השיקים שנמסרו לקשמש. מר קרקר ציין כי הסכים לכך בלית ברירה וקיבל ממר סופרי שיקים שמועד פרעונם היה יום או יומיים לפני מועד פירעון השיקים שנמסרו לקשמש. השיק הראשון שנמסר לחברה אכן נפרע אך שאר השיקים חוללו, ובתגובה הוא נתן הוראת ביטול לשיקים שנמסרו לקשמש. הוא ציין כי בשלב זה כלל לא ידע כי קשמש מסרה את השיקים למבקשת וסבר כי השיקים אינם סחירים ושהם נמסרו על-ידי קשמש לבנק. מאוחר יותר התברר כי קשמש הפכה לחדלת-פירעון ובעליה פתחו עסק אחר ורשמו את עצמם כשכירים בו. במשך הזמן גם התברר לחברה כי קשמש והמבקשת נהגו באופן דומה כלפי עשרות סוחרים נוספים.

4. בתשובה טענה המבקשת כי אין ממש בטענות החברה כי היא אינה אוחזת כשורה בשיקים, מפני שהיא ניכתה אותם במהלך עסקים רגיל בטרם עבר זמן פרעונם ובתום-לב ושילמה תמורה מלאה בעדם. משכך, היא עומדת בתנאי "אחיזה כשורה" הקבועים בסעיף 28(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת השטרות"), זאת מלבד החזקה הקבועה בסעיף 29 לפקודת השטרות להיותה אוחזת כשורה. לדבריה היא לא ידעה כי קשמש מעולם לא נתנה לחברה תמורה כנגד השיקים, ואף אם טענות החברה כנגד קשמש אודות מעשה רמייה יוכחו כנכונים, היא לא ידעה עליהם דבר, ואין בכך כדי לפגוע בזכותה לפירעון השיקים. היא ציינה כי היא לא הייתה מחוייבת לפנות לחברה עובר לנכיון השיקים על ידה ואין שחר לטענות בדבר שותפותה ב"תרגיל עוקץ" כביכול שביצעה קשמש לחברה. היא דחתה גם את טענות החברה בדבר אי-סחירותם של השיקים מפני שלא נתקיימו בהם התנאים הקבועים בסעיף 34(א) לפקודת השטרות המגבילים סחירות של שטר. המבקשת ציינה עוד כי החברה מודה למעשה כי ידעה שהשיקים סוחרו לצד שלישי וחרף זאת ביטלה אותם בחוסר תום-לב, ועל-אף שקיבלה שיקים מקשמש ואף ניכתה אחד מהשיקים שנמסרו לה.

5. בדיון שהתקיים ביום 11.07.11 שבו ב"כ הצדדים על טיעוניהם, וב"כ החברה ציין כי בשל העובדה כי קיימת מחלקות של ממש ובתום-לב אודות החוב, אין מקום להורות על פירוק החברה. מנגד טען ב"כ המבקשת כי אין די בהכחשת החוב שנעשה במקרה זה שלא בתום-לב, בייחוד לאור העבודה שהחברה הודתה כי קיבלה שיקים מקשמש תמורת השיקים שמסרה לה ביודעה כי השיקים שהיא מסרה לקשמש כבר סוחרו לצד שלישי. הוא הוסיף כי לא הגיש תביעה כנגד קשמש לקבלת תמורת השיקים ואף לא פתח כנגדה תיק בהוצל"פ בשל העובדה כי מדובר בחברה שעיקר עיסוקה הוא בשטחי הרשות הפלסטינאית, והסיכויים לגבות ממנה דבר נמוכים ביותר.

דיון והכרעה
6. כדי להורות על פירוק חברה על-ידי בית-המשפט שלא מרצון, צריכה להיות עילת פירוק לפי סעיף 257 לפקודה. במקרה זה עילת הפירוק מבוססת על סעיף 257(4) לפקודה כשהטענה היא שהחברה היא חדלת-פירעון. בעניין זה ההלכה היא כי אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום-לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת. וכפי שנקבע עוד מקדמת דנא, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת בקשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1), 179 (1973); ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ. נעמאנה לשיווק ומסחר בע"מ, פורסם במאגרים (28.06.11)).

7. במקרה זה, בפי המבקשת טענת הגנה לפיה עסקת היסוד בגינה ניתנו השיקים בוטלה והמבקשת אינה אוחזת כשורה בשיקים, זאת הן בשל אי-סחירותם של השיקים לפי חזותם והן בשל חוסר תום-ליבה של המבקשת בקבלתם לידה.

8. באשר לטענת החברה כי חזות השטר מלמדת כי סחירותם של השיקים שנמסרו לקשמש הוגבלה מפני שהכיתוב המודפס בהם הוא "שלמו ל...", ייאמר כי ככלל אין בעובדה כי בשיק הודפס אך הנוסח "שלמו ל..." ולא "שלמו לפקודת...." כדי להגביל את סחירות השיק. בפסק-הדין ב"עניין ציטאט" (ע"א 1560/90 ציטאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4), 498 (1994)) נקבע כי גם כאשר מדובר בצדדים רחוקים לשטר יש לאתר את כוונת הצדדים לעסקת היסוד כפי שהיא משתמעת מכלל נסיבות העניין, לרבות המילים שנכתבו על גבי השטר, כדי לעמוד על סחירותו. לכן, נקבע כי מקום בו נושא השטר שתי הוראות סותרות, האחת בדפוס (על-ידי הדפסת המילה "לפקודת") והשניה בכתב יד (הוספת המילים "למוטב בלבד"), ידה של ההוראה השניה על העליונה ויש להעדיף את הכיתוב בכתב יד כמשקף את האותנטיות של המושך. גם כאשר קיימת סתירה בין שתי הוראות מודפסות הסותרות אחת את השניה ("לפקודה" ו"למוטב בלבד") ניתנה עדיפות להוראה המגבילה את הסחרות. רק במקרים גבוליים בהם לא ניתן לעמוד באופן ברור וחד-משמעי על כוונת הצדדים, תינתן העדיפות לסחירות. ואולם, במקרה זה אין מדובר בקיומן של הוראות סותרות על גבי השיקים. בשיקים הודפס ומלכתחילה רק המילים "שלמו ל..." ללא מילת "לפקודת" ולא הודפסה בהם המילה "בלבד" ולא המילים "למוטב בלבד". מילים אלו גם לא נוספו בכתב יד. בנסיבות שכאלו, די בחזקת הסחירות המוטמעת במסמכים לפי טבעם, ולא היה צורך לרשום במפורש דבר היותם שיקים המיועדים לפקודת קשמש. אדרבה, על-מנת להגביל את העבירות והסחירות של השיקים היה צורך בציון מפורש של הדבר. ציון זה יכול היה להיות גם על דרך של מחיקת כיתוב, כאשר המחיקה מצביעה על כוונת עושה השטר להגביל את סחירותו, אך בעובדה שבשיקים הודפס "שלמו ל...", כשלעצמה אין די כדי להתגבר על חזקת הסחירות (רע"א (מחוזי יר') 3302/98 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' ש. סגל ושות' בע"מ, פורסם במאגרים (30.11.98). החברה לא יכולה, איפוא, להיוושע בטענת אי-סחירותם של השיקים.

9. עם זאת, כאמור, החברה הצביעה על מספר לא מבוטל של עובדות שיש בהן, כך לפי טענתה, ללמד על חוסר תום-לבה של המבקשת בקבלת השיקים לידה, אולי אף מעבר לכך, דבר שיש בו להוביל למסקנה כי המבקשת אינה אוחזת כשורה בשיקים. כך, למשל, היא הצביעה על ניכיון השיקים יום לאחר מסירתם לקשמש; על גובה עמלת הניכיון בשיעור 30% שנטלה המבקשת; על כך שהמבקשת ניכתה שיקים בסך של קרוב ל- 600,000 ₪ מבלי שטרחה לברר אל מול החברה את דבר סחירותם של השיקים וקיומה של עסקת היסוד; על העובדה שהמבקשת לא מנהלת הליכים משפטיים כנגד קשמש; ועל כך שלפי טענת החברה, המבקשת וקשמש פעלו באופן דומה אל מול עשרות סוחרים אחרים.

10. לאור מכלול טענות אלו, לא ניתן לומר כי לא קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים וכי התכחשותה של החברה לחוב אינה בתום-לב. אכן ייתכן שבבוא היום יתברר שאין ממש בטענות החברה, אך די נהיר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות נקיטה בצעד החמור של פירוק חברה בטרם ייערך בירור משפטי במכלול טענות החברה כנגד התנהגותה של המבקשת ובאשר לנסיבות מסירת השיקים וסחירותם. המקום לבירור טענות אלו אינה אגב בקשת פירוק, ובית-משפט זה אינו, איפוא, האכסניה המתאימה לבירור קיומם של החובות (ראו פר"ק (מחוזי יר') 7035/10‏‏ משרד האוצר - אגף מס הכנסה נ' מ. קניג בניה בע"מ, פורסם במאגרים (23.12.10)).

הבקשה נדחית אפוא, והמבקשת תשלם לחברה הוצאות בקשה זו בסך 5,000₪."

ב- פר"ק (יר') 39048-11-10 {מ.נ.ר. ח"ן שירותי רכב (2001) בע"מ נ' חגית ואדם חברה להשקעות ופתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי בפי המבקשת טענת קיזוז כנגד החוב הנטען.

בית-המשפט לא השתכנע, במקרה דנן, כי מדובר בטענת בדים. פשיטא, כי גם אם ניתן צו לפינוי המושכר כנגד המבקשת - דבר שלא הוכח - אין בכך כשלעצמו כדי ללמד כי קיים חוב של המבקשת למשיבה. ודאי שאין בכך כדי ללמד דבר אודות טענת הקיזוז של המבקשת. המקום לבירור טענות אלו אינה אגב בקשת פירוק, שאינה כאמור, האכסניה המתאימה לבירור קיומם של חובות {ראה גם פר"ק (מחוזי יר') 7035/10‏‏ משרד האוצר - אגף מס הכנסה נ' מ. קניג בניה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

5. "חודל פירעון - מהו" - סעיף 258 לפקודה
סעיף 258 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 קובע כדלקמן:

"258. חודל פירעון - מהו
רואים חברה חדלת-פירעון בהתקיים אחת מאלה:
(1) נושה שמגיע לו מן החברה, על-פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת-דעתו הסבירה של הנושה;
(2) צו הוצאה לפועל או כתב בי דין אחר שניתן על-פי פסק-דין או צו של בית-משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו;
(3) הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה."

סעיף 258 לפקודת החברות {יש לקרוא סעיף זה יחד עם סעיף 257 לפקודת החברות כאמור לעיל} קובע מעין "חזקה שבעובדה", לפיה חברה תיחשב לחדלת-פירעון בהתקיים אחד מהמצבים המנויים בסעיף זה {ראה גם פש"ר (יר') 4116/07 אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין פקיד השומה נ' אלי ראובן, בניה והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"א 877/07 גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); רע"א 3374/11 מקובר 24 (1995) בע''מ נ' בנימין נחום, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

על-מנת להיכנס לגדרו של סעיף 258(1) לפקודת החברות, על המבקש להוכיח על העברת דרישה של החוב לחברה למבקש.

כאשר החברה מכחישה קבלת ההודעה והביאה ראיות לכך כי ההודעה לא נמסרה לה ואילו המבקש לא הצליח להרים הנטל על כי שלח ההודעה - דין הבקשה לפירוק להידחות משלא הוכח כי החברה חדלת-פירעון.

על המבקש בבואו להגיש בקשה לפירוק חברה בעילה של חדלות-פירעון להוכיח קיומה של אחת החלופות הקבועות בסעיף 258 לפקודת החברות שכן אם לא יעשה כן תידחה בקשתו לפירוק.

עם ביטול החוב הפסוק בפסק-הדין על-ידי פסק-הדין שניתן בערכאת הערעור, לא נמצאה עילה המצדיקה את פירוק החברה ולפיכך בית-המשפט יורה על ביטול הליכי הפירוק ודחיית הבקשה לפירוק לגופה {פר"ק (יר') 39048-11-10 מ.נ.ר. ח"ן שירותי רכב (2001) בע"מ נ' חגית ואדם חברה להשקעות ופיתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

נדגיש כי אין די בטענות לגירעון חודשי כדי להוכיח חדלות-פירעון, וודאי לא בחברה הנמצאת בתחילת דרכה ומבלי שהוצג כל מידע באשר למועדי הפירעון של ההלוואות שהחברה נטלה על עצמה. פשיטא גם שאין די בהצהרות בדבר היעדר אופק עסקי להוכיח חדלות-פירעון.

המבחן לקביעת חדלות-פירעון חברה נקבע מקדמת דנא והוא חדלות-פירעון מסחרי תוך לקיחה בחשבון את מכלול הנסיבות ויכולות החברה לעמוד בהתחייבויותיה {ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כט(2), 6 (1975)}.
גם העובדה שהמבקש נושה בחברה בשל הלוואת הבעלים שנתן, אין בה די כדי להצדיק את הפירוק מקום בו לא נאמר דבר אודות המועד להשבת הלוואה זו {פר"ק (יר') 41339-11-10 גסוטבו גיא רם דלבה נ' פרסקה יזמות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

על נושה, המבקש פירוק חברה בהתבסס על החלופה הקבועה בסעיף 258(1) לפקודת החברות, להסתמך על דרישת חוב, שאין לגביה מחלוקת. קיומה של מחלוקת בתום-לב בין הצדדים, משמעו כי ראוי כי הערכאות השיפוטיות יבררו את המחלוקת {רע"א 769/98 טל, הנחת כבלים בע"מ נ' קטלנה, מימון בע"מ, פורסם בפדאור 98(1), 711 (1998); ע"א 175/68 בנק קרדיט לישראל בע"מ נ' שמאי קטן בע"מ, פ"ד כב(2), 442 (1968); ע"א 138/79 תומר מוצרי עור בע"מ נ' עודד לוינסקי, פ"ד לה(1), 409 (1980)}.

כאשר החברה חולקת בתום-לב, על החוב העומד בבסיס בקשת הפירוק, אין מקום לפרק את החברה, טרם יתבררו המחלוקות שבין החברה והנושה, בפני הערכאות המוסמכות {ראה למשל פש"ר (נצ') 342/05 אסעד כרדוש נ' חברת קרדוש ושות', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

העובדה, לכשעצמה, שהחברה אינה מקיימת פעילות עסקית, לא תקים עילה לפירוק, שעה שהיא עוסקת בגביית חובותותיה וחלק מפעילות של חברה הוא גם גביית החובות {פר"ק (ב"ש) 27184-06-11 מרינה סלונוביץ וולדימיר פוסטרנק נ' שחר גת - שירותי אחזקה וניקיון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

קיומו של פסק-דין בסכום העולה על זה הנקוב בסעיף 258(1) לפקודת החברות, מספיק כדי לראות בחברה חדלת-פירעון, ואי-כיבוד פסק-דין מהווה עילה עצמאית להוכחת חדלות-פירעון.

נדגיש כי ערעור איננו מעכב הגשת בקשת פירוק. אין הרי הכרח שלזכות מבקש הפירוק יעמוד פסק-דין חלוט, בניגוד לנדרש להמציא התראת פשיטת רגל. כל בעל חוב הנושה בחברה חוב שאיננו שנוי במחלוקת שבתום-לב רשאי לבקש את פירוקה {פש"ר (ת"א) 1406/02 דרור מהנדסים בע"מ נ' גן הפקאן, תק-מח 2003(1), 49 (2003); בש"א (יר') 8092/04 רוני ר' הנדסה נ' דנים השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

על-פי סעיף 258(3) לפקודת החברות הרי אם הונחה דעתו של בית-המשפט כי החברה איננה מסוגלת לפרוע את חובותיה רואים בה כחדלת-פירעון, והדבר מקים עילת פירוק לפי סעיף 257(4) לפקודת החברות זאת אף אם לא נשלח לה מכתב התראה או לא ניתן כנגדה פסק-דין.

יש להבחין בין חדלות-פירעון מסחרית, שמשמעה כי ייתכן ולחברה נכסים, אך אין לה הון שיאפשר עמידה מיידית בהתחייבויותיה השוטפות, לעומת חדלות-פירעון מאזנית, שמשמעה כי הנכסים הקיימים והצפויים של החברה אינם מספיקים כדי לעמוד בכלל התחייבויותיה, לרבות התחייבויות מותנות ועתידיות.

צו פירוק יכול שיינתן במקרים של חדלות-פירעון מאזנית וכן במצבים בהם קיים חוסר יכולת כלכלית לעמוד בהתחייבויות השוטפות, בעוד שמבחינה מאזנית עולים נכסי החברה על התחייבויותיה {ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כט(2), 6 (1975); ע"פ 173/75 מדינת ישראל נ' יהושע בן-ציון, פ"ד ל(1), 119 (1975)}.

יש הגורסים, כי אין די במבחן המאזני, ונדרש כי תתקיים גם חדלות-פירעון מסחרית {י' בהט חברות החוק החדש והדין (מהדורה שישית, תשס"ה-2004), 975}.

מנגד, יש הגורסים כי יש להעדיף את המבחן המסחרי {צ' כהן פירוק חברות, 113}.

אנו סבורים כי אין מבחן כזה או אחר הגובר על משנהו. אנו סבורים כי בכל מקרה בו מוכחת חדלות-פירעון מסחרית, שאינה תוצאה של קושי תזרימי זמני, קיימת עילת פירוק כהגדרתה בחוק.

שאלת יכולתה או אי-יכולתה הכלכלית של חברה לפרוע את חובותיה, הינה שאלה עובדתית, המצריכה הוכחה.

על המבקש להציג ראיות משכנעות ומובהקות לכך כי החברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה. נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על המבקש. אין די להוכיח קיומם של חובות, כי אם נדרש להוכיח שהחברה אינה מסוגלת לפרעם {פש"ר 2203/04 (ת"א-יפו) צביקה איזנברג נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

כדי שחובות ייחשבו חובות המקימים חדלות-פירעון מסחרית, עליהם להיות חובות שאינם שנויים במחלוקת, ואשר ברור כי החברה אינה פורעת אותם בשל קשיים תזרימיים גרידא {פש"ר (נצ') 342/05 אסעד כרדוש נ' חברת קרדוש ושות', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

ב- פר"ק (מחוזי נצ') 16930-02-11 {שלייסנר חיתוכי להבה ופלזמה בע"מ נ' ת.ק.ש. אלפיים (1997) בע"מ, תק-מח 2011(2), 25928 (2011)} נפסק מפי כב' השופט האשם חטיב:

"1. בפניי בקשה, למתן צו לפירוק חברת ת.ק.ש. אלפיים (1977) בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הוגשה על-ידי המבקשות, חב' שלייסנר חיתוכי להבה ופלזמה בע"מ וחברת ק. שלייסנר עבודות (1986) בע"מ (להלן: "המבקשות").

2. על-פי הנטען בבקשה, החברה, שהנה חברה פרטית בע"מ, חייבת למבקשות 123,848 ₪ עבור "סחורה" שהמבקשות סיפקו לה.

עוד נטען בבקשה כי להבטחת תשלום חובה זה של החברה למבקשות, היא מסרה לה שיקים משוכים על חב' התכוף בע"מ, הנמצאת היום בהסדר נושים, וקודם לכן חשבונות הבנק שלה הפכו לחשבונות מוגבלים. במאמר מוסגר אומר כי שיקים אלה שלושה במספר וסכומם הכולל הינו 123,848 ₪, לא הוצגו כלל לפירעון כפי שהדבר עולה מצילום של שיקים אלה שצורף לבקשה.

העולה עליה מבססות המבקשות את בקשתן לפירוק החברה הינה זו הנקובה בסעיף 258(1) לפקודת החברות, (נוסח חדש) התשמ"ג-1983 הקובע:

'נושה שמגיע לו מן החברה, על-פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על 5 שקלים שהיגע מתן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרושה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת-דעתו הסביר של הנושה.'

לבקשה צורפו צילומים של שלושה שיקים על-סך כולל של 123,848 ₪ משוכים על חב' התכוף וערוכים לשמה של חברת ק' שלייסנר עבודות 1986 בע"מ. כן צורף לבקשה צילום מכרטיס חשבון המתנהל אצל המבקשות ע"ש החברה וממנו עולה כי בתאריך 18.11.10 זוכתה החברה בסכום של 123,848 ₪ שהוא הסכום של שלושת השיקים שהמבקשות קיבלו מחב' התכוף ואשר מולם נרשם בכתב יד "שיקים ח-ן מוגבל" על-פי הכרטיס גם לאחר זיכוי החברה בסכום שלושת השיקים הנ"ל נותרה החברה חייבת למבקשות סך של 7,042 ₪.

3. החברה הגישה התנגדות לבקשת הפירוק, בה הכחישה עצם החבות לה טוענות המבקשות וכך לגבי סכום החשבון החוב הכספי הנטען.

הלכה למעשה, החברה אינה מתכחשת לכך כי המבקשות או מי מהן סיפקו חומרי גלם ששמשו את החברה בביצוע עבודות בתור קבלן-משנה עבור חב' התכוף שהיתה קבלן ראשי.

לטענת החברה, המבקשות היו אחד מספקי חומר הגלם לחברת התכוף, עוד טענה כי ביום 17.11.10 הגיע נציג המבקשות למשרדי חב' התכוף ופנה למר גדי חזות, המשמש כסמנכ"ל הכספים של התכוף, הציג בפניו את כרטסת הנה"ח של החברה. אצל המבקשות ביחס לחשבונות שטרם נפרעו וביקש מהתכוף את כיסוי החוב, וכי חברת התכוף מסרה לו 3 שיקים ע"ס כולל של 123,848 ₪ לכיסוי חובה.

החברה מדגישה כי טענת המבקשות כאילו החברה היא זו שמסרה להם את השיקים של חב' התכוף להבטחת תשלום חובה אינה נכונה וכי השיקים נמסרו למבקשת ישירות על-ידי התכוף.

4. על יסוד הנטען בבקשה לפירוק והמסמכים שצורפו לה ועל סמך הנטען בכתב ההתנגדות שהחברה הגישה לבקשת הפירוק וטיעוני הצדדים בפני בית-המשפט, ניתן לקבוע את העובדות הרלוונטיות הבאות:

א. החברה ביצעה, בתור קבלן-משנה, עבור חב' התכוף בתור קבלן ראשי, עבודות שחומר הגלם ששמש בביצוע עבודות אלה סופק על-ידי המבקשות או מי מהן.

ב. אספקת חומר הגלם בוצעה על-פי הזמנת החברה ובקשר לכך התנהל כרטיס חשבון אצל המבקשות על-שם החברה.

ג. בין חב' התכוף למבקשות התקיימו יחסים עסקיים גם באופן ישיר והמבקשות היו אחד מספקי חומר הגלם של חב' התכוף.

ד. המבקשות אשר ידעו כי חומר הגלם שהם מספקים לחברה, משמש אותה בביצוע עבודות עבור חב' התכוף, עבודה שבוצעה כנראה בחצריה של חב' התכוף, פנו אל חב' התכוף וביקשו כי זו תשלם את סכום החוב עבור חומרי הגלם שסופקו לחברה, ושטרם נפרע.

חב' התכוף נענתה ומסרה בידי נציג המבקשות שלוש המחאות ערוכות על-שם המבקשת ק. שלייסנר עבודות (1986) בע"מ משורטטות בחותמת "למוטב בלבד" ע"ס כולל של 123,848 ₪ שהוא כנראה סכום החוב, שהמבקשות ביקשו לשלם להם.

ה. סמוך לאחר קבלת השיקים, נוכחו המבקשות לדעת כי חב' התכוף נכנסה לקשיים כספיים וחשבון הבנק עליו משוכים שלוש ההמחאות שלה (בנק דיסקונט לישראל סניף פולג-נתניה) הנו חשבון מוגבל.

ו. ביום 28.12.10 שלחה המבקשת חב' ק. שלוייסנר עבודות (1986) בע"מ (להלן: "חב' ק. שלייסנר") באמצעות עו"ד עודד ונגלניק "התראות פירוק", וזו לא הסדירה תשלום החוב הנ"ל, ובעקבות כך הוגשה הבקשה הנדונה לפירוק החברה.

דיון ומסקנות
5. בפנינו בקשה לפירוק החברה, מכוח עילת הפירוק הקבועה בסעיף 258(1) לפקודת החברות (פירוק), התשמ"ג-1983, זאת לאחר שנשלחה לחברה על-ידי המבקשת חב' ק. שלייסנר דרישה לתשלום חוב שעל-פי הנטען היא חייבת למבקשות והתראת פירוק, והחברה לא הסדירה את סילוק חובה.

לטענת המבקשת המדובר בחוב של החברה, עבור חומר גלם שסופק לה על-ידי חברת ק. שלייסנר ושלא נפרע.

לעומת-זאת טוענת החברה, כי החוב אינו שלה אלא של חב' התכוף, והראיה לכך שנציג המבקשות פנה לחב' התכוף וקיבל ישירות ממנה המחאות ערוכות לשם חב' ק. שלייסנר לתשלום החוב האמור.

הלכה פסוקה היא כי בקשה לפירוק אינה הדרך לגביית חוב השנוי במחלוקת בין הצדדים וכי הדרך הרגילה הינה הגשת תביעה משפטית רגילה.

ב- ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור, שניתן ביום 2.2.07 (העתק מפסק-הדין הומצא לבית-המשפט על-ידי ב"כ החברה, לאחר שהדיון הסתיים והתיק נדחה לכתיבת פסק-דין).

הביא השופט גרוניס מתוך הסכמה את דברי השופט י' זוסמן שנכתבו ב- ע"א 55/62 שטיינבאום נ' צבע תעשייה מזרחית בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962), בזו הלשון:

'הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית-המשפט והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך... כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום-לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק-דין כדי להשיג צו פירוק... אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית-המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק...'

על-כן השאלה הדורשת הכרעה בענייננו, הינה האם החוב לו טוענות המבקשות וליתר דיוק חב' ק. שלייסנר כלפי החברה, הינו חוב שנוי במחלוקת אמיתית ובתום-לב אם לאו.

מהעובדות כפי שנקבעו לעיל מתבקשת המסקנה כי ההתקשרות לאספקת חומר גלם היתה בין המבקשות או מי מהם לבין החברה, וכי חומר הגלם סופק על-פי הזמנת החברה, ובגינו ניהלו המבקשות כרטיסיית חשבון על שם החברה.

המבקשות שכל מעייניהן היו נתונים לגביית החוב בגין חומר הגלם שסופק לחברה, פנו לחב' התכוף עבורה ביצעה החברה את העבודה, שחומר הגלם שסופק על-ידי המבקשות שימש בביצוע אותה עבודה, וביקשה שזו תפרע את החוב, ואכן זו נענתה ומסרה כאמור לנציג המבקשות 3 שיקים לתשלום סכום החוב בסך 123,848 ₪ .

נראה לי כי חב' התכוף מסרה את שלושת השיקים למבקשות, לא מתוך שהיא חייבת בתשלום ישירות כלפי המבקשות, אלא בהיותה קבלן ראשי שממילא יהיה עליו לשלם כסף לחברה שהיא קבלן-המשנה שלה, סכום שניתן יהיה לקזזו בבוא העת מהסכומים שהתכוף תהיה חייבת לחברה עבור ביצוע אותן עבודות.

שאלה נוספת, גם אם לא הועלתה במפורש על-ידי מי מב"כ הצדדים, הינה האם שלוש ההמחאות, שחברת התכוף מסרה למבקשות, מהוות פירעון מוחלט לחוב החברה למבקשות עבור חומר הגלם, דומה כי התשובה לשאלה זו שלילית, זאת לאור החזקה לפיה, תשלום חוב באמצעות המחאות מהווה פירעון על תנאי, והתנאי הוא שההמחאות תכובדנה. חזקה זו לא נסתרה על-ידי החברה, על-כן ומשלא שולמו ההמחאות שחברת התכוף מסרה, אין לראות בהן משום פירעון של חוב החברה.

בנסיבות אלה, חובה של החברה למבקשות אינו מצוי במחלוקת אמיתית בין הצדדים, וטענות החברה והתכחשותה לעצם קיומו של החוב, נטענות בחוסר תום-לב.

הלכה למעשה, לא קיימת מחלוקת אמיתית ובתום-לב לעניין קיומו של החוב משכך ומשמתקיימת כנגד החברה עילת פירוק לאחר שנשלחה אליה דרישה להסדרת החוב, לפי סעיף 258(1) לפקודת החברות (פירוק) והחברה לא הסדירה תשלום חובה, על-אף ההתראה בנקיטת הליך פירוק, קמה למבקשת עילה לדרוש את פירוק החברה בידי בית-המשפט.

6. המבקשות צירפו לתיק תעודת השלמה חתומה בידי מזכיר ראשי של בית-המשפט, המעידה על מילוי המבקשות אחרי הוראות תקנות החברות (פירוק) התשמ"ז-1987, בכל הקשור לפירוק, מתעודת ההשלמה עולה כי דבר הגשת הבקשה לפירוק החברה פורסם בילקוט הפרסומים מס' 6245 מתאריך 24.5.11. ובעיתון כלכליסט מתאריך 8.5.11, לפיכך ועל יסוד כל האמור לעיל מצווה בית-משפט:

1. החברה תפורק בידי בית-המשפט על-פי פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983.

2. כונס הנכסים הרשמי בחיפה יהיה המפרק הזמני של החברה.

3. נושאי משרה בחברה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרדי הכונס הרשמי בחיפה, כשידרשו לעשות כן, כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי החברות."

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 3346/05 {אליהו זלמן ובניו תעשיות צינורות בע"מ נ' עיצוב ארז א.ל בע"מ, תק-מח 2005(1), 13954 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת שרה דברת:

"בפני בקשה למנות את ב"כ המבקשת, עו"ד גיורא רובננקו, כמפרק זמני של החברהבעילה של חדלות-פירעון של החברה עם סמכויות להפעלת החברה בעצמו או באמצעות אחרים.

נימוקי המבקשת
1. החברה מייצרת מוצרי מתכת באזור התעשיה שבמחסום ארז, והוקמה ביום 3.11.98. בעלת המניות בחברה והמנהלת שלה היא גב' רינה ארצי.

המבקשת עוסקת בייצור ושיווק בתחום הצינורות והמתכת. במסגרת הקשרים העיסקיים בין המבקשת לחברה, סיפקה המבקשת לחברה, במהלך השנים 2003 - 2004, סחורה על-פי הזמנות החברה אשר תמורתה לא שולמה.

גובה החוב שאינו שנוי במחלוקת הוא בסך 475,000 ₪. הודעה סטטוטורית שנשלחה לחברה, לפי סעיף 258(1) לפקודת החברות (נוסח חדש התשמ"ג- 1983, נותרה ללא מענה.

לאחרונה קיבלה החברה סך של 700,000 ₪ ממנהלת פינוי עזה, על חשבון פיצויים שמגיעים לה בגין פינוי אזור התעשייה וסכום זה חולק על-ידי החברה בין נושיה האחרים כאשר למבקשת הוצע סך של 30,000 ₪ על חשבון החוב ויש בכך להצביע על חלוקה לא שיוויונית של הכספים.

לחברה אין כל תכלית מסחרית של ממש כפי שהעידה מנהלת החברה "החלטתי לפתוח את המפעל וקלטתי עובדים חדשים שזה מאוד קשה להעביר אותם הכשרה מפעלית. אין רווחיות בעניין. המטרה היתה לשמור על איזה רצף של המוצר ושל הלקוחות וגם להתחייבות. אני לא יודעת כיצד נעשה החשבון, אני יודעת שאני במינוסים בבנק תמיד" (עמ' 7 - ש' 3 - 6).

לאור המצב הבטחוני באזור התעשיה והליכי הפינוי, הליכי הייצור בחברה נפסקו כמעט לחלוטין ועם סגירת המפעל עם הפינוי, תסיים החברה פעילותה והכנסתה היחידה של החברה הצפויה בעתיד הקרוב, הינה יתרת הסכומים המגיעים לה ממינהלת הפינוי. אם לא יתמנה מפרק זמני יחולקו הכספים על-פי הסדר התואם את האינטרסים של בעלת המניות. בנסיבות אלה, באה הבקשה שבפני כשמטרת המינוי להבטיח את החלוקה השוויונית של הכספים בין הנושים השונים.

עמדת החברה
2. החברה מתנגדת לבקשה וטוענת שהיא חברה פעילה ומתפקדת, אשר אינה מתחמקת או מתכחשת לחוב בסך 475,000 ₪, למבקשת. בכוונתה וביכולתה לפרוע אותו, על-כן אין הצדקה או עילה לפירוקה. החברה מנוהלת באחריות, אמינות, ורצון לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנושים לרבות המבקשת, לשקם עצמה אחרי עזיבת אזור התעשיה והמעבר לאשקלון.

המצב הכלכלי השורר באזור התעשיה בארז, פגע כלכלית בבתי עסק באיזור, לרבות החברה אשר כתוצאה ממצב זה חלה ירידה זמנית בהכנסותיה והצטברו לה חובות, לנושים שונים. בניגוד לנטען על-ידי המבקשת, החברה לא הפסיקה פעילותה ובכוונתה להמשיך פעילות זו באשקלון, לשם יועבר המפעל. בפיצוי הכספי שיתקבל העולה על כל חובותיה, יהא כדי לשלם גם החוב למבקשת. בנוסף, לקוחות החברה חייבים לה כספים בסכומים של 800,000 ₪ בגינם ננקטו הליכים בהתאם, וגם בידי המבקשת שיקים של לקוחות החברה בסך של 164,000 ₪ אשר המבקשת אינה פועלת לגבותם ומסרבת להשיבם לחברה, על-מנת שזו תנקוט בהליכים נגדם.

בתשלום לספקים, מכספי הפיצוי שהתקבלו אין העדפת נושים או פגיעה בעיקרון השיוויון כטענת המבקשת ואין אף חשש לכך. החברה ביקשה לצמצם ולהקטין את מספר הנושים שהחובות להם בשיעור נמוך, על-ידי תשלום מלוא החוב כלפיהם.

דיון
3. בענייננו, קמה עילה לפרוק החברה מכוח סעיף 258(1) לפקודת החברות הקובע, כי רואים חברה כחדלת-פירעון משהתקיימו התנאים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף זה, דהיינו, נמסרה דרישה לתשלום במשרדיה הרשומים של החברה, החוב לא נפרע והחברה לא נתנה ערובה לתשלום ולא הגיעה להסדר להנחת-דעתו הסבירה של הנושה.

עסקינן, בחברה הפועלת באיזור התעשיה ארז. לאור המצב הבטחוני השורר באיזור נקלעה לקשיים כלכליים, יותר נכון לקושי בתזרים מזומנים. מנגד, פעילות החברה לא נפסקה כליל, והיא מנסה להמשיך ולפעול, עד כי יתקבלו כספי הפיצויים ממינהלת ההתנתקות דבר שיאפשר את שיקום החברה ותשלום חובות לנושיה השונים.

על-אף קיומה של עילת פירוק, מסור בידי בית-המשפט שיקול-הדעת באם ליתן סעד זה. ב-בר"ע 5596/00 שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי, פ"ד נז(1), 149 (2002)) קבע הנשיא ברק: "גם אם מתקיימת, לכאורה, אחת מעילת הפירוק אין זה מובן מאליו שהפירוק הוא התרופה האופטימלית בנסיבות העניין..".

החלטה לפירוק חברה, יש בה השלכת רוחב על גורמים שונים כמו עובדיה, ספקיה וגורמים אחרים, עמה קיימים לה קשרים עיסקיים ואם קיים סיכוי ולו קלוש לשיקום החברה, שיקול זה עדיף על פירוקה ובכל מקרה עדיף על מינוי מפרק זמני.

מטרת הבקשה שבפני, אין עניינה להפעיל את החברה, למרות שאלה הסמכויות המבוקשות, מטרת הבקשה היא לשים יד על הכספים שיגיעו לחברה ממינהלת ההתנתקות ולחלק כספים אלה בין הנושים השונים.

פירוק זמני בשלב זה, משמעותו חיסול פעילותה של החברה שספק רב בעיני אם תוכל להתאושש ממכת מוות זו, גם אם המפרק הזמני יחלק הכספים בין הנושים השונים ויחזיר היתרה, אם תיותר לחברה.

מפרק זמני יביא הקץ לפעילותה של החברה, המתנהלת היום על אש נמוכה תוך צפיה לכספים שיגיעו והעתקת פעילות המפעל למקום אחר.

בנסיבות אלה, כאשר קיים צפי עתידי ברור לקבלת כספים שיהא בהם, מחד לשלם את חובות החברה לנושיה השונים ומנגד, מתן אפשרות לחברה להעתיק פעילותה למקום אחר, לא מצאתי להיעתר למתן הסעד של מינוי מפרק זמני, שמשמעותו חיסול החברה.

זאת ועוד, בידי המבקשת שיקים של לקוחות של החברה שלא כובדו והאפשרות בידה לנסות ולגבות כספים אלה. הסעד של מינוי מפרק זמני, הינו הסעד הדרסטי ביותר כלפי החברה, וקיימים במקרה זה סעדים אחרים בהם יכולה המבקשת לנקוט כדי להבטיח את זכויותיה לגבי כספי ההתנתקות.

בנסיבות אלה, אני דוחה הבקשה למינוי מפרק זמני.

תשומת-ליבה של החברה, שתלויה ועומדת נגדה בקשת פירוק והוראות יינתנו בהתאם. בנסיבות אלה, העדפת נושים, היה ותעשה בעתיד, ניתנת לביטול לאור הוראות פקודת החברות.

לא מצאתי ליתן צו להוצאות, משסבורה אני שהבקשה לא היתה מופרכת על פניה מלכתחילה."

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 7316/00, בש"א (ב"ש) 9013/00, פש"ר (ב"ש) 6139/00 {קרן לוי נ' עמיצור ביצוע משימות בע"מ, תק-מח 2001(2), 10496 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת שרה דברת:

"1. המבקשים, עובדי החברה, הגישו בקשה לפירוק, בטענה שהחברה חדלת-פירעון, חובותיה למבקשים בסכום העולה על 2,348,000 ש"ח והחברה חייבת לנושים שונים כ- 20,000,000 ש"ח מתוך זה כ- 10,000,000 ש"ח לרשויות המס והמוסד לביטוח לאומי והיתרה לספקים שונים. החברה אינה פעילה, הבריחה ככל הנראה נכסיה לחברה אחרת.

המצהיר מטעם המבקשים, יוסי לוי, כיהן כמנכ"ל החברה ומתצהירו מתברר שהחברה לא שילמה הסכום לנושיה בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה.

עוד נטען, על-ידי לוי, כי החברה חבה לו באופן אישי פיצויי פיטורין, דמי הבראה, שכר עבודה בגין חודשים ינואר ופברואר 2000 והודעה מוקדמת בסך כולל של 204,381 ש"ח.

המשיבה הגישה התנגדות לבקשת הפירוק (בש"א 7316/00), בה נטען כי מצבת הנכסים של החברה עולה על התחייבויותיה, מאשרת אמנם שהחברה נקלעה למצוקת מזומנים, אך בהתאם לארגונה מחדש יפרע חלק ניכר מחובותיה.

מתצהירו של מנהל החברה, נתן עמיצור (להלן:"עמיצור") עולה שהתחייבות לבנקים ולמוסדות שונים כולל מס הכנסה עומדים על סך של 12,661,000 ש"ח ורכושה של החברה, לרבות חובות כלפיה הם בסכום של 19,418,000 ש"ח כך שקיים עודף נכסים בסכום של 6,757,000 ש"ח.

עוד נטען להעדר תום-לב של המבקשים וכי הכל הינו פרי קשר של לוי שהיה מנהל החברה וכל אותם כספים שלא שולמו עניינם מחלוקת אמיתית, כנה ובתום-לב עם נושי החברה.

2. ב- בש"א 7216/00 עתרו 11 עובדים נוספים של החברה להצטרף לבקשת הפירוק בגין חוב החברה עבור שעות נוספות, חופשות, דמי הבראה, פיצויי פיטוריון ודמי הודעה מוקדמת בסכום של 200,000 ש"ח.

ב- בש"א 7286/00 עתרה מרגלית ש.א. רכב בע"מ להצטרף לבקשת הפירוק בגין חוב בסך 46,461 ש"ח.

כן הצטרפה רכב דרום מוסכים בע"מ לבקשת הפירוק בגין חוב בסך 32,802 ש"ח.
ב- בש"א 7219/00 עתרה צמיגי אמיל בע"מ להצטרף לבקשה בגין שיקים שלא כובדו בסך 23,222 ש"ח.

הסעות מקסים הצטרפה לבקשת הפירוק בגין חוב של 69,695 ש"ח עבור חלקו ניתנו שיקים שלא כובדו, מפאת העובדה שהחשבון הוגבל או נתנה הוראת ביטול או אין כיסוי מספיק, בצירוף עיקול והודעת ביטול.

כן הצטרף מס הכנסה לבקשת הפירוק.

ההתנגדות נשמעה וניתן על-ידי צו לסיכומים אשר נדחה לבקשת הצדדים שוב ושוב.

3. לאחר שב"כ החברה הגיש סיכומיו, הוגשה על-ידי המבקשים בקשה לצירוף ראיות נוספות, בש"א 9013/00 שעניינה דו"ח חוקר לגבי העובדה שמנהל החברה, נתן עמיצור, לא דייק בעדותו בבית-המשפט ולאפשר צירוף של מבקשים נוספים להוכחת חובות החברה כלפיהם, כמו להיקלי יעקב שהשכיר הדירה לחברה ונותר חוב בסך 9,860.40 ש"ח, בנוסף לנזק לדירה בסך 32,000 ש"ח.

כן צורף לבקשה תצהירו של מקסים קוזלוב מטעם הסעות מקסים בגין חוב בסך 69,697 ש"ח, אשר בקשה להצטרפות הוגשה ב- בש"א 8096/00 ללא תצהיר.

נעתרתי גם לבקשה זו ושוב קבעתי מועד לדיון.

בתגובה שהוגשה על-ידי החברה, נטען כי נכון שהשיקים שנתנו להיקלי לא כובדו, אך במקומם נתנו שיקים חדשים שהוצאו על שם השותף. משעזב לוי החברה, ניצל היקלי, שהיה מיודד עם לוי, את האנדרלמוסיה בחברה וזו מסרה לו שיקים נוספים כמפורט בתצהירו. משהבחינה החברה בטעות הודיעה הדבר להיקלי ולא העבירה כספים לבנק לכיסוי השיקים שניתנו. בעקבות התנהגות זו פינו הדירה ששכרו, טרם המועד וסך הכל לזכותו של היקלי 400 $ בלבד, לפיכך עסקינן במחלוקת אמיתית.

עמיצור לא ידע לומר איזה שיקים נפרעו (עמ' 19 שורות 28-17) אך גם היקלי מאשר שחלק מהשיקים נפרעו. לעמדתו של עמיצור משהחזירו הדירה קודם זמנה פטור הוא מיתרת התשלום.

4. לגבי הסעות מקסים נטען לקנוניה מכיוון שהחשבונות שהוגשו מנופחים, אך זאת גילה מאוחר בפברואר 2000 (עמ' 17 בש"א 9013/00). למרות זאת לא טרח להעיר להם על כך בכתב, מפאת היותו טרוד בהשגת כספים למימון הוצאות החברה.

עמיצור לא ידע או לא רצה לומר את היקף חובותיה של החברה, אך טרח לציין שאין חובות שהחברה לא יכלה לעמוד בהם (עמ' 13 שורות 15-12).

5. גם לוי, שהינו האדם הדומיננטי מטעם המבקשים ויוזם הבקשה וגם עמיצור מטעם החברה לא חסכו השמצות איש מרעהו לגבי מעשים כאלה או אחרים בעברם, לרבות צירוף קטעי עיתונות על-מנת לפגוע בתדמית הצדדים.

אין בנסיון להטיל רפש במי מהצדדים כדי להשפיע על החלטה זו וטוב היו עושים הצדדים, לו היו חוסכים עניין בלתי-רלוונטי זה מבית-המשפט, במיוחד מצירוף קטעי עיתונים, שכן בית-המשפט אינו קובע עמדתו על סמך כתבה כזו או אחרת שפורסמה בעיתון ובוודאי שאין כתבה עיתונאית בגדר ראיה לצורך הבקשה שבפני.

זאת ועוד, לבקשה להבאת ראיות נוספות צורף דו"ח של חוקר פרטי, דו"ח מעין זה אינו ראיה שניתן להסתמך עליה.

עוד אציין שתיק זה היה פעיל במיוחד, לאחר שחלק מעובדים פנו לביהמ"ש למחיקת עתירתם, מכיוון שהגיעו להסדר עם החברה. בהמשך חלק מאותם עובדים חזרו בהם מבקשת המחיקה, בנימוק שהוטעו על-ידי עמיצור לחתום תוך הבטחה לתשלום. משלא עמד בהבטחתו לשלם, ביקשו לחזור בהם, כאשר חלק מהעובדים כמו הגב' סעדון לאה וולידמיר ביזוק טענו שהוסבר להם על-ידי עמיצור, שחתימתם נועדה לקבל כספים מהביטוח וכלל לא הזכיר חזרה מבקשת הפירוק (עמ' 7 בש"א 7316/00).

6. בסיכומיו טוען ב"כ החברה שלא הונחה התשתית הדרושה לפירוק החברה, שכן לא הוכחו התנאים שנקבעו בסעיף 258(1) ו- (2) לפקודת החברות (נוסח חדש), התש"ם-1980. סעיפים אלה עניינם חזקות סטטוטוריות שרק משהתמלאו הן במלואן, ניתן להורות על פירוק החברה.

סעיף 258 קובע:

'רואים חברה חדלת-פירעון בהתקיים אחד מאלה:
(1) נושה שמגיע לו מן החברה, על-פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת-דעתו הסבירה של הנושה.
(2) צו הוצאה לפועל... שניתן על-פי פסק-דין או צו של בית-משפט לטובת נושיה של החברה ולא קויים כולו או מקצתו...'

הסעיף הרלוונטי לעניינינו הינו סעיף 258(1). אמנם נטען על-ידי לוי בחקירתו שנתנו פסקי-דין בבית-הדין לעבודה לטובת העובדים, אך פסקי-דין אלה לא הוצגו בפני גם לא במסגרת הבקשה להבאת ראיות נוספות.

אף אחד מאלה שהגישו הבקשה לפירוק או הצטרפו אליה בכל השלבים לאורך כל הדרך, לא טרחו למלא אחר התנאי הסטטוטורי הבסיסי הקבוע בסעיף 258(1) לפקודת החברות למסור במשרדה הרשום של החברה דרישה חתומה לתשלום החוב.

המבקשים גם לא טרחו להתייחס לעניין זה בסיכומיהם.

עוד לציין שאכן נשלחה דרישה על-ידי שלטונות מס הכנסה, אך אלה הודיעו לבית-המשפט ביום 7.2.01 כי לאור ניסיון החברה להסדיר חובתיה חוזרים הם מבקשתם.

סוף דבר
משלא התמלאו החזקות הסטטוטוריות הקבועות בסעיף 258(1) ו- (2) לפקודה, הבקשה נדחית ככל שהיא נוגעת לסעיפים אלה.

7. יש לבחון, איפוא, אם הבקשה עונה על הגדרת "חדלת-פירעון" ככל שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 258(3) לפקודה.
סעיף 258(3) לפקודת החברות קובע: "הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט לאחר, שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידיות, שאין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה".

ב- ע"א 577/74 בנק ארץ ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כט(2), 6, 9 (1975) נקבע על-ידי כב' השופט ברנזון: "המבחן הוא, אם מסוגל הוא לעמוד בהתחייבויותיו השוטפות ולענות לדורשיו. במילים אחרות: אין זו שאלה של עריכת מאזן וקביעת היחס בין האקטיבה והפסיבה. אפילו באופן כולל עולים הנכסים על ההתחייבויות מבחינה מעשית פשוטה, בנק שאין לו אמצעים נזילים משלו ואינו מסוגל לגייסם בשעת הצורך ממקורות חיצוניים כדי לשלם מה שעליו לשלם באותו זמן, פשיטא, שהוא במצב של פשיטת רגל ומותר לצוות על פירוק".

ב- ע"פ 174/75, 173/75 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד ל(1), 119, 130 (1975) קבע השופט לנדוי: "מתקבל על הדעת שאי-כושר פירעון במובן חוסר נזילות מהווה, כשהוא לעצמו, עילה למתן צו פירוק על-ידי בית-המשפט. חברה, כמו כל אדם, חייבת לשלם את חובותיה בהגיע מועד פרעונם ואם היא אינה מסוגלת לעשות כן, פירוש הדבר שאינה יכולה להמשיך בעסקיה, אלא אם נושיה מוכנים לוותר על זכותם לפירעון מידי....".

התייחסות לקורלציה שבין סעיף 258(1) ו- (2) ל- 258(3) מוצאים ב- ע"א 56/62 שטינבאום ואח' נ' "צבע" תעשיה מזרחית לצבעים, פ"ד טז 574, 578 (1962): "...ואולם בפסק-הדין הנ"ל חזר בית-המשפט על ההבדל בין בקשת פירוק המבוססת על חוסר היענות לדרישת תשלום בהתאם לסעיף 149(א) הנ"ל מצד אחד, לבין בקשה המבוססת על ראיה ממש, המוכיחה שהחברה אינה יכולה לפרוע את חובותיה בהתאם לסעיף 149(ג) מצד אחר. כאשר הגישו מבקשי הפירוק ראיות משכנעות לפירוק קבע בית-המשפט שהחברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה ניכרת נטייתם של בתי-המשפט להענות יותר לדרישת הפירוק אף אם חולקת החברה על חוב המבקש".

בספרו של י'כהן דיני חברות (חלק ג'), 252 נאמר:

'ברם בעוד שסעיפים 258(1) - (2) קובעים תנאים מוגדרים ונוקשים, שאינם מקנים כמעט שיקול-דעת לבית-משפט, יוצר סעיף 258(3) מרחב כללי, רחב וגמיש שבמסגרתו רשאי בית-משפט לבחון משתנים רבים, בגין חילול שטרות על-ידי החברה, העדר נכסים נזילים אי-עמידה בתשלומים לספקים...'

8. ומן הכלל אל הפרט.

עמיצור פירט רשימה ארוכה של נכסים, אך לא ידע לומר, או נכון יותר לא רצה לומר איזה נכסים רשומים על-שם החברה וטען שיכול להביא בפני בית-המשפט את הפרדת הנכסים על-פי החברות השונות (עמ' 8 שורות 21-20 בש"א 7316/00), כשנתנה לו ההזדמנות לכך, משהתרתי להביא ראיות נוספות, לא עשה כן.

מתוך התצהיר הנוסף של לוי בבקשה להבאת ראיות נוספות, מתברר שהנכסים שהוערכו על-ידי החברה בסכום של 1,439,000$ ו-133,000$ נרכשו על-ידי עמיצור ביצוע משימות באר שבע בע"מ ח.פ. 2601696-51 שאינה החברה נשוא הבקשה (פריט 1 לתיאור הנכסים).

עוד התברר כי הדירה (פריט 7) ברחוב בזל 25/4 בבאר שבע שהוערכה בסכום 120,000$ נרכשה על-ידי עמיצור ביצוע משימות באר-שבע בע"מ (החוזה צורף לבקשה).

הדירה ברח' עין מור 38 במיתר רשומה על שם עמיצור עצמו והוא נתן ביום 4.2.96 המחאת זכות לגב' עליזה לוי לביצוע העברת זכויות על-שמה. שווי הדירה הוערך ב- 270,0000$ .

מה היה יותר פשוט מאשר לצרף פירוט על-שם מי רשום כל נכס. טענתו של עמיצור שהכל עומד לרשות החברה, אינה מעשית בהגיע יום הפירוק ומעצם העובדה שהוא עצמו טרח בהפרדת הנכסים משרכש אותם, הביע דעתו, שהנכסים שייכים לאישיות משפטית נפרדת.

באשר למצבת החובות לחברה בהתייחס לתיקים התלויים ועומדים בלשכת ההוצל"פ מתברר שמדובר בתיקים ישנים. עמיצור לא טרח לפרט איזה פעולות בוצעו לאחרונה בתיקים אלו, מתי הצליח, אם בכלל לגבות מהם כסף לאחרונה. יש לציין שחלק מהשיקים הינם מואד ישנים משנת 87 ו- 88 ואם לא הצליח לגבות כספים עד היום, סיכויי הגביה הינם קלושים ביותר.

זאת ועוד, טוען הוא לחובות לחברה בסך 915,000 ש"ח שבגינם לא הוגשו תביעות. לא שמעתי כל הסבר מדוע לא הצליח לגבות כספים אלה עד כה וגם העובדה שהוגשו תביעות לבית-המשפט בסכום של 4,922,000 ש"ח, אין בכדי להצביע על סיכויי ההצלחה בתביעות אלה, כאשר לא ברורה כלל הגנתם של הנתבעים ועובדות אלה לא הוצגו בבית-המשפט.

אבל זו דרך התנהגותו של עמיצור, מגלה טפח ומכסה טפחיים, תוך מתן עובדות סלקטיביות אשר נוחות לו ומתאימות למטרותיו.

עמיצור מודה בתצהירו כי החברה נפגעה מכיוון שמספר מפעלים וחברות בניה נקלעו למצב של חדלות-פירעון ומפאת המיתון חלה האטה בתשלומים ללקוחות ונוצרה מצוקת אשראי. החברה נאלצה לפנות למקורות מימון חלופייים והוצאת המימון גדלו (עמ' 5 לתצהירו).

לכך יש לצרף העובדה ששיקים של החברה חזרו לאחר שחשבונה הוגבל ואת הקביעה בקשר לחברה ב- ע"ב 1199/00, ב- בש"א 1687/00 בבית-הדין לעבודה (עמ' 3 להחלטה) כדלקמן:

'עוד עולה מהעדויות כי מר עמיצור נתן ניהל מספר עסקים באמצעות מספר חברות, כאשר בשלב מסויים בשלהי 1999 הוטלו עיקולים כבדים של מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ... הפעילות הועברה לחברה אחרת...

שהמשיכה למעשה את הפעילויות המבקשת מס' 1 והעסיקה את כל אותם עובדים שהועסקו על-ידי מבקשת מס' 1 עד אותה שעה.'

מקביעה זו של בית-הדין לעבודה עולה שעמיצור רוקן החברה מפעילותה והעבירה לחברה אחרת והחברה נותרה ריקה מתוכן.

9. עמיצור מאשר שחייב כספים לרכב דרום אך לדבריו בגמר המחלוקת לא תהיה בעיה לשלם (עמ' 13 שורות 24-15 בש"א 7316/00). לטעמי לא קיימת כל מחלוקת אמיתית בדבר גובה החוב אלא החברה פשוט לא מסוגלת לשלם, שכן אם מדובר אכן במחלוקת אמיתית היה עליו להצביע על סכום החוב שלטענתו עליו היה לשלם. בהמשך אומר הוא שמסר שיקים אך ביטל אותם. כשמוצג לו מש1/, שיק שהוחזר מכיוון שהחשבון מוגבל אומר הוא שאין הוא ידוע אם זה נכתב על-ידי הבנק (עמ' 14 שורות 19 בש"א 7316/00).

איני מאמינה לעמיצור, עת טוען לקיומו של חוב השנוי במחלוקת אמיתית לגבי הפצת רכב דרום. לעניין זה העידה הגב' דהן ליאורה שגם לאחר הקיזוז קיים חוב של 67,824 ש"ח ועדותה זו מהימנה בעיני.

עוד מודה עמיצור בחוב של 400$ להיקלי ואף טענותיו לגבי גובה החוב של הסעות מקסים בסך 69,965 ש"ח הינן חסרות בסיס ובאו לעולם רק לצורך הדיון שבפני.

עדותו של עמיצור בלתי-מהימנה. הוא מעוות העובדות והמציאות על-מנת להתאימם למטרה אותה הציב לעצמו באותו רגע.

עוד מאשר הוא שנתן שיקים לצמיגי אמיל שבוטלו היותו וגיסו של הנושה, באמצעותו קיבל העבודה חייב לו כסף ובמידה ויהיה הסדר ישלם. מדובר בשיק על סך 2,349 ש"ח שלא כובד (מש/2) מכיוון שהחשבון הוגבל ולא מפאת הוראת ביטול. תוהה אני הכיצד קושר עמיצור בין העובדה שהוא חייב כסף לצמיגי אמיל לבין זה שגיסו של הנושה חייב לו כסף, כאשר מדובר בשתי אישיות משפטיות נפרדות.

סוף דבר, משאין החברה משלמת חובותיה, שכן אין בידה הסכומים הדרושים לכך לאור עדותו של עמיצור שנקלעה למצוקת מזומנים, וכאשר מצבת החובות עולה על מצבת נכסיה הממשיים וכאשר בתביעות המשפטיות ספק אם יש ממש, וסיכויי הגבייה בהליכי ההוצל"פ נראים קלושים ביותר, שכן הליכים אלה נמשכים מזה שנים ללא הצלחה, ומקביעת ביה"ד לעבודה שעמיצור העביר עובדיו לחברה אחרת, מפאת עיקולים שהוטלו על החברה וכאשר חשבונה בבנק הוגבל והשיקים שמסרה לא כובדו, יש כדי להצביע שהחברה חדלת-פירעון ואני מורה על פירוקה.

אני ממנה את בא-כוח הכונ"ר כמפרק זמני של החברה.

נושאי משרה בחברה יתייצבו עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונ"ר על-מנת למסור מידע בנוגע לעסקי החברה.

על המפרק הזמני להגיש דו"ח אודות הליכי הפירוק הזמני תוך 75 יום."

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 1472/04 {עיריית הרצליה נ' דה וינצ'י רהיטים בע"מ, תק-מח 2004(3), 6750 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת אלשיך ורדה:

"מונחת בפני בקשת עיריית הרצליה להורות על פירוקה של המשיבה, דה-וינצ'י רהיטים בע"מ, וזאת בגין חובות שאינם שנויים במחלוקת העולים כדי מאות אלפי שקלים, ואשר נסמכים על פסק-דין שניתן כנגד החברה ביום 28.2.2002 וכן על תיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד החברה בגין המחאות שחוללו.

החברה, בהתנגדותה, אינה כופרת בקיומו של חוב, אך טוענת כי המבקשת העלימה מביהמ"ש קיומו של מו"מ לפרישת החוב - לפני למעלה משנה, במאי 2003, התקיימו פגישות בהן הוצע על-ידי המבקשת ומנהלה, מר סבי חסון (שגם הוא חייב בחלק מהסכומים כלפי המבקשת), לשלם למבקשת סך 50,000 ₪, ולפרוש את היתרה בתשלומים חודשיים בני 5000 ₪, אך כל ההצעות נתקלו בסרוב מוחלט.

בנוסף טוענת החברה כי בבעלותה נכס מקרקעין בפתח תקוה, עליו רשומה משכנתא לטובת בנק לאומי, בגובה 1,000,000$. פיתוח המבנה "נתקע" בשל בעיות עם הקבלן שהיה אמור לבצע את הבנייה במסגרת עסקת קומבינציה, ויש לתת לחברה הזדמנות לממש את הנכס מבלי שתונח על צווארה חרב הפירוק.

בדיון שהתקיים, בפני, ביום 12.7.2004 נחקרו המצהירים על תצהיריהם. מר סבי חסון, מנהל החברה ובעל מניותיה העיד כי החברה אינה פעילה מאז שנת 2002, כי אין לה חנויות או משרדים, ולמעשה - עולה כי פעילות החברה, אשר החזיקה חנות רהיטים ברחוב משכית 11 בהרצליה פיתוח, הוסבה לחברה פרטית אחרת שבשליטת מר חסון. עוד עלה מהחקירה כי על נכס המקרקעין שבבעלות החברה רשומים עיקולים לטובת המוסד לביטוח לאומי ומע"מ, כמו גם עיקולים לטובת העיריה, במסגרת תיק ההוצל"פ עליו נסמכת בקשה זו.

בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תושהה החלטתי לתקופת מה, על-מנת לאפשר להם להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית-המשפט. עד היום לא התקבלה במסגרת התיק כל הודעה ועל-כן אין מנוס, חוששתני, ממתן צו לפירוק החברה.

סעיף 258 לפקודת החברות קובע כך:

'רואים חברה כחדלת-פירעון בהתקיים אחת מאלה:
(1) נושה שמגיע לו מן החברה, על-פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת-דעתו הסבירה של הנושה;
(2) צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על-פי פסק-דין או צו של בית-משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו;
(3) הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה.'

במקרה דנן, נראה כי על-פי כל אחת מההגדרות שבתתי הסעיפים דלעיל, ניתן להגדיר את החברה כחדלת-פירעון: כנגד החברה ניתן פסק-דין לפני כשנתיים וחצי, אשר טרם נפרע, וכן נמנעה היא מלקיים צווי הוצאה לפועל, ודי בכך כדי להוכיח אי-יכולת פירעון החובות על-ידי החברה ולהקים עילה לפירוקה. מעל לצורך יצויין כי כל עוד יש חוב שאינו שנוי במחלוקת, אותו נמנעה החברה מלשלם משך למעלה משנה, הרי שעצם העובדה כי התקיים מו"מ, אינה שוללת מהמבקשת את זכותה לבקש פירוק החברה. מעבר לכך, המדובר בחברה אשר אינה פעילה מזה כשנתיים ואשר כל פעילותה הועברה לחברה אחרת שבשליטת אותו בעל המניות. נכס המקרקעין היחידי שבבעלות החברה משועבד לבנק לאומי במשכנתא מדרגה ראשונה, ולא הוצגה בפני כל שמאות המעידה כי יש במכירת הנכס כדי להביא לפירעון כלל חובות החברה.

במצב דברים שכזה, כאמור, אין מנוס מלהורות על פירוק החברה.

על-פי הבקשה שהוגשה לבית-משפט זה, ולאחר שהודעה על דבר בקשת הפירוק פורסמה כדין והומצאה תעודה מאת הרשם לפי תקנה 7 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987:

1. החברה הנ"ל תפורק בידי בית-משפט על-פי הוראות חוק החברות, התשנ"ט-1999 ופקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983.

2. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב ידאג לכינוס אסיפות נושים לעניין החברה שבפירוק.

3. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב יהיה המפרק הזמני של החברה, וזאת עד להכרעת אסיפת הנושים לזהותו של המפרק הקבוע.

4. נושאי המשרה בחברה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל-אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי החברה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו."

6. "מן הצדק והיושר" - סעיף 257(5) לפקודה
עילת הפירוק מטעמי צדק ויושר הקבועה בסעיף 257(5) לפקודת החברות הינה עילת "סל" שבגדרה עשויים לבוא מקרים שונים המצדיקים את פירוקה של חברה.

ובמילים אחרות, סעיף 257(5) לפקודת החברות, הוא למעשה "סעיף סל" המקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, ביציקת תוכן למסגרת של "הצדק והיושר" שיובילו להורות על פירוק חברה {רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נד(1), 149 (2002); פר"ק (יר') 15262-05-11 חברת גילת היקב בע"מ נ' חברת מגדלי הסנהדרין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

עילה זו, שהיא "עילת שסתום" או "עילת סל", במהותה, יכולה להכיל בתוכה מגוון מקרים, אשר המשותף להם הוא, כי בכולם יהא בית-המשפט סבור כי ראוי, מטעמי צדק ויושר, להורות על פירוק החברה {פש"ר (נצ') 342/05 אסעד כרדוש נ' חברת קרדוש ושות', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); רע"א 5596/00 שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי (נחום), פ"ד נז(1), 149 (2002) כפי שיובא להלן בהרחבה}.

יחד-עם-זאת, הכלל הוא כי אין "להמית עסק חי" בשל סכסוכים פנימיים, שניתן לפותרם באמצעים פחות דרסטיים, וההלכה מקדמת דנא היא כי יש להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי מניותיה וכאמור להלן.

במסגרת שיקולי-הצדק והיושר נמצא מקום, בין השאר, גם להתנהגות הצדדים, לתום-לב, להגינות ולצרכיה של החברה {ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); פר"ק (יר') 32686-01-11 אבי טופז נ' אשדש ניהול עסקים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

על-פי סעיף 257(5) לפקודת החברות רשאי בית-המשפט לפרק חברה אם הוא סבור שמן הצדק והיושר כי תפורק. אלא שעילת פירוק זו צומצמה עם השנים לאור התפתחות והשתכללות דיני החברות המעניקים סעדים מגוונים לסיטואציות של סכסוך בעלי מניות בחברה, כגון הסרת קיפוח ורכישה.

על-כן, בית-המשפט ימעט להשתמש בעילת פירוק זו ויפעילה רק במקרים קיצוניים בלבד, כאשר סעדים אחרים, פוגעניים פחות, נכשלו.

פירוק חברה סולבנטית מטעמי צדק ויושר הנוגעים לסכסוכי בעלי מניות יתאפשר רק אם לא צלחו הן הסעדים של תיקון הקיפוח והן הסעדים של רכישה החוצה. זאת, אלא אם עסקינן במצבים מיוחדים של שיתוק החברה, או בחברה אנומלית שאינה אלא "סידור עבודה פנימי" {פש"ר 1260/00 אם. אם. ווי בנייה אחזקות וניהול נדל"ן נ' בינדר, פורסם באתר האינטרנט נבו; פש"ר (ת"א) 1049/08 בן ציון אמרנט נ' פרוספק תני טכנוג'ין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ניתן למנות מספר תנאים למתן צו פירוק מטעמי צדק ויושר לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות ואלה הם {פש"ר 1816/00, בש"א 7444/01 גלריית גורדון נ' אמנות בע"מ, תק-מח 2001(3), 1634 (2001) וכפי שנביאו להלן במלואו}:

הראשון, המניות מחולקות שווה בין הצדדים היריבים אשר מונע רוב בחברה היכול לנהל את ענייניה.

השני, החברה משותקת למעשה ואינה מקיימת את המטרות לשמה נוסדה היינו, לפעול באופו שוטף.

השלישי, אין סיכוי סביר כי סעד שיפוטי מתחום דיני החברות יאפשר לחברה לחזור לפעילות והמשך קיום החברה ידרוש התערבות ופיקוח שיפוטי בלתי-פוסקים על ענייניה.

השימוש בעילה זו לפירוק חברה ייעשה במשורה ובמקרים חריגים כשמדובר בחברה שאינה פעילה עוד או שנקלעה למבוי סתום אשר סביר להניח שיימשך בעתיד וכאשר אין סעד חילופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט או ליישב את הסכסוכים בניהול החברה מלבד סעד הפירוק {ראה גם ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1), 172 (1991); פר"ק 32686-01-11 טופז נ' אשדש ניהול עסקים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

כך למשל, לא יינתן סעד הפירוק כאשר ניתן לפתור את הבעיה שנוצרה בדרך של מכירת המניות של מבקש הפירוק לחברה או לגורם שלישי או במכירת מניות החברה אליו.

בין המקרים הכלולים במסגרת שיקולי "הצדק והיושר" בהם ייעתר בית-המשפט לבקשה להורות על פירוק חברה, הם מקרים בהם החברה איננה פעילה עוד ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה; ניהול החברה נעשה בניגוד לדין או תוך ביצוע מעשי תרמית; החברה מהווה אך הסכם שותפות בין בעלי מניותיה, ואינה ישות עסקית עצמאית שפירוקה יביא לסיום לא נחוץ של פעילותה הכלכלית; החברה היא חברת "בועה" החסרה תשתית מסחרית; והמשך ניהולה של החברה נקלע למבוי סתום, הנובע מכך שכוח ההצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק בשווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי-דעות, או כאשר מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות (ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); פר"ק (יר') 41339-11-10 גסוטבו גיא רם דלבה נ' פרסקה יזמות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

מקרים נוספים בהם יורה בית-המשפט על פירוק החברה הם כאשר קיום החברה ידרוש פיקוח שיפוטי בלתי-סביר על ענייניה; היעדרם של נושים, עובדים או צדדים אחרים אשר עתידים להיפגע מפירוק החברה; והמשך קיומה של החברה יוביל לפגיעה בזכויותיו הקנייניות של בעל מניות ולא ניתן למנוע את הפגיעה על-ידי סעד שפגיעתו פחות חמורה {פש"ר (מחוזי-ת"א) 1355/04 היכלי הכרך בע"מ נ' שוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

בית-המשפט בבואו לדון בבקשה לפירוק חברה בכלל, ומטעמי צדק ויושר בפרט, ישקול בזהירות רבה את פירוקה גם אם קיים סכסוך בין בעלי המניות.

קיומו של סכסוך רק אם משתק הוא את פעילות החברה ומביא אותה למבוי סתום, יהווה עילה לפירוק, אך כאשר הפעילות העסקית של החברה נמשכת וקיימות דרכים אחרות לפתרון הבעיה ולאו דווקא פירוק החברה, יאמץ בית-המשפט את הפתרון לקיים החברה.

מבוי סתום, שימנע את האפשרות לניהול עסקי החברה, ייגרם מקום שגם באסיפה הכללית מחולקים בעלי המניות לשני מחנות, שאינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם. כאשר השניים חלוקים בדעותיהם באשר לדרך ניהול עסקי החברה, נוצר מצב של קיפאון, המצדיק את פירוק החברה מטעמי צדק ויושר {צפורה כהן פירוק חברות, 125}.

לגבי טענת הקיפוח מציינת המלומדת צפורה כהן בספרה {שם, 128} כי "בית-המשפט יורה על פירוק עקב עושק, רק כאשר מדובר במעשים חמורים, ואין די במעשים בודדים של התנהגות לא נאותה של הדירקטורים. אין גם מקום לפירוק החברה בגין התנהגותם של הדירקטורים, שהפיקו רווחים על חשבון החברה, כאשר החברה ובעלי מניותיה יכולים להגיש תביעה נגד הדירקטורים..." {ראה גם פש"ר (ב"ש) 6172/01 פרברי אלעזר דוד נ' שירותי ליסינג בנגב ש.ל.ב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.
על-מנת שניתן יהיה להוביל לפירוק מטעמי צדק ויושר של חברה סולבנטית בשל חוסר פעילות של החברה יש להוכיח מבוי סתום בהנהלת החברה או כי חוסר הפעילות מייתר לחלוטין את החברה וסביר להניח כי יימשך גם בעתיד {ראה למשל פש"ר (ת"א-יפו) 1698/00 דבורה אבינרי נ' אדירון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003). שם נקבע כי כאשר מוכח לבית-המשפט שהחברה אינה פעילה באופן קבוע וכי "בחיי המעשה נעלמה הישות המשפטית כליל מפני השטח", סלולה בפניו הדרך לשקול את המשך קיומה של החברה, על-אף היותה סולבנטית}.

ניתן לגרוס כי ככל שנוכח בית-המשפט כי החברה פסקה לפעול בחיי המעשה לתקופה ארוכה יותר, וכי קטנים הסיכויים כי מצב זה ישתנה, הרי כך יקל על בית-המשפט לפרקה מטעמי צדק ויושר, אפילו הוכח בפניו כי מדובר בחברה שאינה חדלת-פירעון.

ב- פר"ק (חי') 744-08 {חברת בני סלים עתאמנה בע"מ נ' סלים עתאמנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} קבע בית-המשפט כי על-פי הוראות סעיף 257(5) לפקודת החברות, ומטעמי צדק ויושר, עקב הברחת נכסי החברות להן מונה מנהל מיוחד לחברה חדשה, מן הראוי לפרק את חברת בלוק עירון בע"מ כדי לאפשר לבעל תפקיד לאסוף את נכסי החברות במטרה למקסם את קופתו על-מנת שיהיו כספים לתשלום לנושים.

ב- פש"ר (נצ') 388/07 {מ.ג.י.ת בע"מ נ' מאירוב יניב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} החברה למעשה הפסיקה את פעילותה העסקית לפני למעלה משנתיים ולא נטען כי קיימת כוונה לחדשה בעתיד.

יתרה-מכך, הסכסוכים והמחלוקת בין בעלי המניות אשר הובילו לשיתוק החברה ואשר כל הניסיונות להביאם לכדי סיום, לרבות בדרך של הליך התמחרות, עלו בתוהו, אף הם מובילים למסקנה כי יש להורות על פירוק מטעמי צדק ויושר, חרף ההסתייגויות שהביעו חלק מבתי-המשפט משימוש נרחב בעילה זו.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, כאשר מחד גיסא החברה אינה מוכנה למכור את מניותיה למבקש מחשש פן זה יפעל כדי לנסות "להינצל" מבירורה של התביעה הכספית שהוגשה כנגדו על-ידי החברה, ומאידך גיסא, אין כל דרך אחרת לכפות על החברה לרכוש את מניותיו של המבקש, ובהתחשב בסכסוכים שהתגלעו בין הצדדים, אשר הובילו לשיתוק החברה, וכן בהתחשב בכך שאין מחלוקת בדבר הפסקת פעילותה של החברה והיעדר כוונה לחדשה בעתיד - נדמה כי סעד הפירוק הוא הסעד הנכון, ואין מנוס אלא להורות על פירוק החברה.

ב- רע"א 5596/00 {שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי (נחום), פ"ד נז(1), 149 (2002)} נפסק מפי כב' השופט הנשיא {דאז} א' ברק:

"1. המערערת הינה בעלת מקרקעין עליהם נמצאת מסעדה אותה השכירה לאורך השנים למפעילים שונים תמורת דמי שכירות. בשנת 1997 נוצר קשר בינה לבין המשיב בעקבותיו הוקמה, למטרות ניהול המסעדה, מתן שירותי קייטרינג וארגון מסיבות ואירועים, חברת שעת השין בע"מ (להלן: "החברה"), אשר נרשמה אצל רשם החברות ביום 10.2.1997. על-פי הסכם הקמת החברה, המערערת והמשיב הם הבעלים כל אחד של 50% מהונה המונפק של החברה החל מיום היווסדה. במסגרת הסכם שכירות שנכרת בין המערערת לחברה, השכירה המערערת את המסעדה לחברה בדמי שכירות סמליים. הסכם השכירות נקבע עד לשנת 2011. מיום הקמת החברה ניהל המשיב בפועל את עסקי המסעדה והחברה.

2. ביום 27.6.1999 הגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה (פש"ר 265/99) לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). בקשה זו נסבה סביב מעשי תרמית ונוכלות אשר ביצע, לטענתה, המשיב, בנוטלו שלא כדין כספים מהחברה ועשותו שימוש בנכסי החברה לצרכיו הפרטיים. היה בכך, כך נטען, קעקוע מוחלט של האמון שרכשה לו המערערת ופגיעה בזכויותיה כבעלת מניות. המערערת טענה כי מן הצדק והיושר שהחברה תפורק, שכן עסקיה נקלעו למבוי סתום, היא מנוהלת תוך ביצוע מעשי תרמית ועושק של המערערת, והמדובר בחברה שהינה "מעין שותפות".

בית-המשפט המחוזי
3. בהחלטתו (מיום 26.6.2000) קבע בית-המשפט (כב' השופטת ב' גילאור) כי אין מקום לצעד הדרסטי של פירוק החברה. במסגרת ממצאיו העובדתיים קבע בית-המשפט, כי אין מחלוקת שהמערערת נתנה למשיב חופש פעולה מלא ומוחלט בכל הקשור לניהול המסעדה, ומשכך לניהול החברה, והתעניינה באופן מוגבל בפעילות החברה. כמו-כן נקבע, כי המעשים שעשה המשיב קשורים להנאות מסויימות אותן ביקש להפיק מהעובדה שהפעילות העסקית שלו נעשית באמצעות חברה, ולהבנתו לא היה במעשים אלה פגם, במיוחד שנעשו, לשיטתו, בביקורת רואה החשבון של החברה. כן נקבע, כי המשיב לא התכוון לרמות ו/או להעלים דברים מהותיים מן המערערת ובמעשיו לא נפגעו מטרות החברה או נגרע חלקה של המערערת.

4. מאחר וממילא רוב הפעילות העסקית נעשתה על-ידי המשיב עצמו, קבע בית-המשפט כי החברה לא נקלעה למבוי סתום וניתן להמשיך את פעילותה, אלא שיש צורך להפריד בין הצדדים לאחר שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב. נקבע, כי ההפרדה תעשה על-ידי "התמחרות" בין המערערת למשיב, לאחר שיוערך שוויה של החברה בידי מעריך, מומחה בתחומו. ההתמחרות תבוצע על בסיס הערכתו בנקודת פתיחה, כאשר לכל אחד מהצדדים אינטרס ממשי ברכישת החברה - למערערת עניין קנייני במסעדה שכן היא בעלת המקרקעין בו שוכנת המסעדה, ובנכס יש עוד עסקים המנוהלים על-ידי בני משפחתה. למשיב אינטרס הנובע מכך שהשקיע את מירב כספו, מרצו וזמנו בפיתוח והפעלת המסעדה. כנגד החלטה זו הוגשה (ביום 6.8.2000) בקשת רשות הערעור שבפנינו. לאחר שמשא ומתן בין הצדדים ליישוב המחלוקת ביניהם לא צלח, החלטנו ליתן רשות ערעור, ובהסכמת הצדדים - לראות בטיעונים בפנינו כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה.

טענות המערערת בערעור
5. המערערת טוענת לפנינו כי טעה בית-המשפט קמא כאשר לא הורה על פירוק החברה. לטענתה, כוונת הצדדים, הבאה לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם ביניהם להקמת החברה, הייתה כי במקרה בו יגיעו יחסיהם המסחריים לידי סיום, מכל סיבה שהיא, יהיה זה המשיב אשר יעזוב את המסעדה ויחדל מהחזקתו בה. זאת מבלי שיהיה זכאי לקבל כל תמורה בגין כל השקעה של החברה במסעדה ובמבנה, למעט הזכות לקבל מחצית מן הריהוט, הציוד והמיטלטלין של המסעדה ולמעט זכותו לעשות שימוש בשם המסעדה ובמוניטין של שם זה. לעניין התנהגות המשיב חוזרת המערערת על הטענות אותן העלתה בערכאה דלמטה, וטוענת כי בית-המשפט התייחס בסלחנות להתנהגותו העבריינית של המשיב כפי שזו הוכחה בפניו, ואשר בעטיה נקלעה החברה למבוי סתום.

6. לטענת המערערת, ניסוחו של סעיף 257(5) לפקודה הוא רחב ביותר ומקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לצוות על פירוקן של חברות כאשר הצדק והיושר מחייבים זאת. מוסיפה המערערת, כי במקרה שלפנינו מתקיימות מספר נסיבות בהן על בית-המשפט להורות על פירוק החברה. כך מקום שעסקי החברה נקלעו למבוי סתום, כך מקום שהחברה מנוהלת בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית וכך כאשר החברה הינה "מעין שותפות" ואבד האמון בין בעלי מניותיה. לכן לא היה מקום לבחור בפתרון של "התמחרות" בין בעלי המניות. לחלופין טוענת המערערת, כי גם אם לא היה מקום להורות על פירוק החברה, היה על בית-המשפט קמא לבחור בפתרון אחר מזה שנבחר, שכן ה"התמחרות" עומדת בניגוד לכוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם ביניהם.

טענות המשיב
7. המשיב סומך ידיו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, ההאשמות כנגדו לפיהן ביצע, כביכול, מעשי תרמית ונוכלות ולקח כספי חברה לכיסו הפרטי הן חסרות כל שחר ונעדרות תשתית ראייתית, כפי שאף נקבע על-ידי בית-המשפט קמא. זאת גם בניגוד לראיות הרבות אותן הביא המשיב, ואשר מוכיחות כי לא זו בלבד שלא מעל בכספי החברה, אלא שהוא פעל ומוסיף לפעול למען הצלחת החברה. לפיכך, בקשת הפירוק היא כוללנית, סתמית וריקה מתוכן, ונעשתה בחוסר תום-לב ובהעדר נקיון כפיים מצד המערערת, אשר כל רצונה לדחוק את רגלי המשיב מן המסעדה בכדי לקטוף את פרי עמלו ואת רווחיה של החברה. לטענת המשיב, מאחר והמערערת - המשמשת שותפה סבילה - לא משתתפת כלל ועיקר בניהול המסעדה, שניהולה מתבצע על ידו כעסק תקין, הרי שהחברה לא נקלעה למבוי סתום וניתן להמשיך בפעילותה. באשר לקביעת הליך "התמחרות" בין הצדדים טוען המשיב, כי האמור בפתרון הוגן והולם בנסיבות העניין.

ההתמחרות אינה עומדת בסתירה להסכם הקמת החברה, שכן פירוש סעיפי ההסכם אינו מביא למסקנה כי בכל עת תהא רשאית המערערת להביא לסיום יחסי השכירות בין הצדדים ובדרך זו להביא לסילוק המשיב מן המסעדה, בה השקיע את מיטב מרצו ועמלו. לטענתו, המערערת מבקשת לנצל בחוסר תום-לב את התנאי המתלה הקיים בחוזה, שעניינו הפסקת הסכם השכירות ובטלותו מקום בו החברה תפסיק את פעילותה, בכדי לנשלו מחלקו במסעדה.

המסגרת הנורמטיבית
8. פירוק חברה מוסדר במסגרתה של הפקודה (ראו: סעיף 367(א)(1) לחוק החברות, התש"ס-1999. להלן: "חוק החברות"). העילות לפירוק חברה בידי בית-משפט קבועות בסעיף 257 לפקודה. לענייננו רלוונטי סעיף-קטן (5) הקובע:

'בית-המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה:
...
(5) בית-המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק.'

סעיף 263 לפקודה מוסיף, כי:

'בדונו בבקשת פירוק רשאי בית-המשפט לדחותה, עם חיוב בהוצאות או בלא חיוב, או לדחות את הדיון בה, על תנאי או שלא על תנאי, או ליתן צו ביניים או כל צו אחר שייראה לו...'
אכן, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת - במסגרת סמכותו - אם ליתן את הסעד המבוקש של פירוק או שמא ליתן צו אחר (ראו: ע"א 2889/92 קריגל ואח' נ' קריגל (לא פורסם). פסקה 6 לפסק-הדין (להלן: "פרשת קריגל"); צ' כהן פירוק חברות (2000), 164-163 (להלן: "פירוק חברות"); צ' כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (1990), 365 (להלן: "בעלי מניות בחברה"); י' כהן דיני חברות, חלק שני (1991), 463 (להלן: "י' כהן"). שיקול-דעת זה קיים גם לגבי העילה של פירוק מטעמי צדק ויושר. עילה זו - שהיא "עילת שסתום" במהותה - יכולה להכיל בתוכה מגוון מקרים. כך, למשל, היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה החברה; מניעת קיפוח ועושק של בעל מניות; ניהול החברה בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית; מקרה בו מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות; מצב בו החברה היא חברת "בועה". (ראו: ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, ואח', פ"ד כט(2), 6, 14-13 (1975); פרשת קריגל; ע"א 530/65 אליגולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', פ"ד כ(2), 314, 316 (1966); ע"א 222/65 לברטובסקי נ' יוזביץ, פ"ד יט(3), 138, 140 (1965); ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1), 510, 514 (1978); א' פרוקצ'יה דיני חברות (1989), 535-534 (להלן: "פרוקצ'יה"); א' פרוקצ'יה "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות", משפטים ח 13 (1987); י' כהן, 463; פירוק חברות, 138-118).

9. עם זאת, גם אם מתקיימת לכאורה אחת מעילות הפירוק אין זה מובן מאליו שהפירוק הוא התרופה האופטימלית בנסיבות העניין. כך, שכן ייתכן שצרכיו הלגיטימיים של המבקש יכולים להתמלא גם באמצעות שימוש בסעד שהוא פחות קיצוני מן הפירוק (פרשת קריגל, פסקה 6; פרוקצ'יה, 605). הפירוק הוא סעד דרסטי המביא לחיסולה של חברה, שיש להימנע כעיקרון מלנקוט אותו, אם מתברר כי עומד סעד חלופי שיסיר את הטעם לפירוק (ראו: פירוק חברות, 210; י' כהן דיני חברות, חלק שלישי (1994), 229; בעלי מניות בחברה, 365). כך למשל הסעד למקרה קיפוח, הקיים בסעיף 191 לחוק החברות (אשר החליף את סעיף 235 לפקודה), אשר יועדף השימוש בו לשם הסרת קיפוח על פני סעד הפירוק, כשהדבר אפשרי (השוו: ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ ואח' נ' בנק "אדנים" למשכנתאות והלוואות בע"מ ואח', פ"ד מב(1), 14, 22 (1988); פירוק חברות, 211; י' גרוס "סעד הקיפוח כ"תרופת-על" לבעלי המניות בחברה" עיוני משפט יד (התשמ"ט), 273, 287). עמדה על כך פרופ' צ' כהן:

'כאשר הסעד למקרה קיפוח עשוי להביא מזור נאות לתלונותיו של בעל המניות, תיחשב בקשתו לפירוק החברה כבלתי-סבירה. הוא הדין במקרה שלבעל המניות יש דרך אחרת, שעשויה להביא לריפוי העוול, שמשמש בסיס לבקשה לפירוק החברה.'
(פירוק חברות, 212)

יתרונותיה של מדיניות זו אינם גלומים רק מנקודת מבטו של מבקש הפירוק, אלא גם מנקודת המבט של המשק בכללותו, שכן היא מאפשרת ניצול יעיל יותר של משאבים קיימים, כגון מוניטין של החברה וציודה, וכן מתחשבת בכל מי שיש להם ציפיות לגיטימיות מן החברה (ראו: פירוק חברות, 192 ו- 209; פרוקצ'יה, 606).

10. הנה-כי-כן, בגדרי שיקול-דעתו רשאי בית-המשפט ליתן דעת, בין היתר, לבד משאלת קיומו של סעד חלופי, למניעי המבקש והתנהגותו; רצון בעלי המניות האחרים; היות העסק אותו מנהלת החברה פעיל ורווחי; נזק שייגרם למי מן הצדדים ולצדדים שלישיים; מערכת היחסים בין הצדדים (ראו: פרשת קריגל; ע"א 275/89 דוידזון ואח' נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1), 125, 132-131 (1991), (להלן: "פרשת דוידזון"); בעלי מניות בחברה, 369-365).

מן הכלל אל הפרט
11. במקרה שלפנינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי המשיב לא פעל מתוך כוונת מרמה וכי במעשיו לא נפגעו מטרות החברה או נגרע חלקה של המערערת. כמו-כן נקבע, כי החברה לא נקלעה למבוי סתום שכן ממילא רוב הפעילות העסקית נעשתה על-ידי המשיב עצמו. בקביעות אלו, המכילות ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, איני מוצא מקום להתערב. בכך נשמט הבסיס תחת טענות המערערת לפיהן עסקי החברה נקלעו למבוי סתום, וכי החברה מנוהלת בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית.

12. יחד-עם-זאת, נראה כי לאור קביעת הערכאה דלמטה יש צורך להפריד בין הצדדים, לאחר שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב. אכן, רשאי היה בית-המשפט לפרק את החברה מטעמי צדק ויושר, שכן האמור לפנינו בחברה שהינה "מעין שותפות" (פרשת שטיבל, שם; פירוק חברות, 131-129). אולם בענייננו בחר בית-המשפט שלא לעשות כן, אלא בחר בסעד חלופי של התמחרות.

ההחלטה על העדפת התמחרות על פני פירוק החברה התבססה על מספר ממצאים.

נקבע כי לכל אחד מהצדדים אינטרס ממשי ברכישת החברה. המדובר בחברה פעילה, ואף רווחית, שלא נקלעה למבוי סתום, והמשיב הוא המנהל הלכה למעשה של החברה בה השקיע את מירב כספו, מרצו וזמנו. כן נלקחו בחשבון היות המערערת בעלת המקרקעין ותקופת השכירות העומדת לחברה עד שנת 2011. בנסיבות אלו, ולאור התנגדות המשיב לפירוק החברה, נחה דעתי כי אין מקום להתערבותנו בהחלטה זו (ראו והשוו: פרשת דוידזון, 132-131; ת"א (ב"ש) 1072/94 סויר נ' ליברייך ואח', תק-מח 96(3), 6 (1996); ת"א (ב"ש) 312/91 קריגל ואח' נ' קריגל קבלנים לבנין ופיתוח בע"מ, תק-מח 92(2), 917 (1992)).

13. גם בטענת המערערת לפיה כוונת הצדדים הייתה כי במקרה בו יגיעו יחסיהם המסחריים לידי סיום, מכל סיבה שהיא, יהיה זה המשיב אשר יעזוב את המסעדה ויחדל מהחזקתו בה, לא מצאתי עילה להתערבותנו בממצאי הערכאה הראשונה.

סעיפים 40-38 להסכם הקמת החברה, עניינם סיום השותפות. המערערת הסתמכה על סעיף 38, הקובע:

'עם סיום תקופת השכירות מכל סיבה שהיא יעזוב שאולי (המשיב, א.ב.) את המסעדה, את חזקתו בה, את זכויותיו בה, מקבלי לקבל כל תמורה....'

וסעיף 40 קובע - "היה והחברה תפסיק פעילותה יהווה הדבר עילה מיידית להפסקת הסכם השכירות...".

אולם, נחה דעתי כי סעיפים אלו אינם חלים על המקרה שלפנינו - החברה לא הפסיקה את פעילותה, ותקופת השכירות לא תמה. מטעם זה לא ראינו גם עילה להתערבותנו במנגנון ההתמחרות שנבחר על-ידי הערכאה הראשונה. לפיכך, דין הערעור להידחות."

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 1355/04 {היכל הכרך בע"מ נ' עו"ד משה שוב (בנאמנות לאחרים), תק-מח 2004(3), 5433 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת אלשיך ורדה:

"זוהי בקשה ליתן צו פירוק לחברת "פנינת הכרך בע"מ", מטעמי צדק ויושר, על-פי סעיף 257(5) לפקודת החברות.

העובדות הצריכות לענייננו אינן שנויות במחלוקת, ואלו הן.

1. החברה
החברה הינה "איגוד מקרקעין" אשר נוסד בשנת 1961 על-מנת לרכוש קרקע בשטח של כ- 313 דונם באזור חולות ראשון לציון. הקרקע נרכשה בכספם של רוכשים רבים, חברות ויחידים, המחזיקים ב"מניות רכוש". עם רכישתו היווה הנכס חטיבת קרקע בלתי-מחולקת ובלתי-מפותחת ולא ניתן היה לייחד מקרקעין מסויימים לכל רוכש. המטרה לשמה הוקמה החברה היתה לאפשר פיתוח המקרקעין באמצעות החברה, תוך הסרת החשש מפני תביעות לפירוק שיתוף. החברה היקצתה, לשם כך, לרוכשי המקרקעין, 313,100 מניות רכוש, שכל אחת מהן עומדת כנגד הזכות ל- 1 מ"ר בקרקע. תקנה ג' לתקנון החברה מגדירה את מניות הרכוש בהאי לישנא:

' 'מניית רכוש' תעניק למחזיק בה את הזכות לקבל דיבידנד, אם וכאשר החברה תחליט על חלוקת דיבידנד, וכן להשתתף בכל צורה שהיא בחלוקת רווחי החברה, קרנותיה או רכושה. כל זכויות נוספות אינן מוקנות על-ידי מניות רכוש.'

השליטה בחברה נתונה לעו"ד משה שוב (המשיב 29), המחזיק ב- 199 מתוך 200 המניות ה"רגילות" של החברה. מניות אלו מקנות זכות הצבעה באסיפה הכללית ואין בצידן זכות לרכוש (להלן: "מניות שליטה"). מניית השליטה הנותרת מוחזקת בידי בתו של עו"ד שוב, המשיבה 30 - עו"ד מרים דונין.

2. בקשת הפירוק הראשונה
בשנת 1990 הגישו 25% מבעלי מניות הרכוש בקשה לפירוק החברה, ובה נטען כי עו"ד שוב שולט בחברה שלטון יחיד ונוהג בה כבשלו, גובה כספים שלא כדין מבעלי מניות הרכוש ופועל בניגוד עניינים, תוך החלפת כובעו כמנהל החברה, בכובעו כפרקליטה, ותוך חיוב חשבונה של החברה בשכר-טרחתו, לפי שיקול-דעתו הבלעדי. עוד נטען באותו הליך כי עו"ד שוב אינו מקיים אסיפות כלליות ואינו מוסר דו"חות כספיים לבעלי מניות הרכוש. בכל אלו, נטען שם, נוצר חוסר אמון מובהק אשר יש בו כדי להקים עילה לפירוק החברה, מטעמים של צדק ויושר.

בפסק-דינו מיום 16.10.1990 (ת"א 817/90 רבקה אלקין ואח' נ' פנינית הכרך בע"מ, תק-מח 90(3), 490 (1990)) דחה כב' השופט י' לויט את הבקשה, תוך שהוא מתייחס בפסק-דינו לשתי שאלות עיקריות:

האחת - האם העובדה כי בעלי מניות הרכוש אינם יכולים להשפיע על ניהול החברה ועל קבלת החלטות בנוגע לרכושם, יש בה כדי להצדיק פירוק החברה;
השניה - האם מחזיקי מניות השליטה השתמשו במניותיהם שלא ביושר או באופן שפגע בבעלי מניות הרכוש, והאם הפר עו"ד שוב את חובת הנאמנות שלו כלפי החברה או קיפח, במעשיו, את בעלי מניות הרכוש.

לגבי השאלה הראשונה נפסק כי המבנה הניהולי של החברה היה ידוע לרוכשי המניות בעת הרכישה. לכן, אין בעצם העובדה כי בעלי המניות אינם "אדונים" לרכושם כדי להצדיק פירוק החברה. אשר לשאלה השניה פסק השופט לויט כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח כי החברה נוהלה בחוסר יושר או במרמה, ולא הוכח בפניו כי החלטות ההנהלה קיפחו את זכויות בעלי המניות.
עם זאת, נקבע בפסק-הדין כי:

'אין ספק שעו"ד שוב לא הקפיד במילוי הוראות פקודת החברות בכל הקשור לניהול ספר פרוטוקולים, לקיום אספות כלליות שנתיות, ובדיווח לרשם החברות על קבלת החלטות מיוחדות במועד שנקבע בפקודה. אולם אינני סבור שהיה בכך לפגוע או לגרוע מזכויות כלשהן של המבקשים. אין בפגמים אלה כשלעצמם כדי להצביע על ניהול בחוסר יושר, ובוודאי שפגמים שכאלה ניתנים לתיקון בעתיד. עוה"ד שוב הצהיר שבעתיד יקפיד על מילוי כל ההוראות שבפק' החברות, ואין לי סיבה לפקפק בכנות הצהרתו. לפיכך אין בפגמים הללו כדי להצדיק את פרוק החברה.'

כמו-כן, מתח השופט לויט ביקורת על כך שעו"ד שוב פועל הן כמנהל החברה והן כעורך דינה בשכר. השופט לויט קבע כי על-אף שהתנהלות זו אינה מקובלת עליו, הרי שאינה מגיעה לכדי ניהול במרמה, וקבע כי "פגם זה, שהוא חמור בעיני, ניתן לריפוי בסעד פחות חמור וקיצוני מאשר פירוק החברה". בעקבות כך פסק כי שכר-טרחתו של עו"ד שוב ייקבע על-ידי רוב בעלי מניות הרכוש או על-ידי נציגות שלהם.

3. אסיפת בעלי המניות
בשנת 1995 קיבלה החברה קביעת-בֹּחן ("Pre-Ruling") מנציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (להלן: "מס שבח"), ובה נקבע המס אשר ישולם בנוגע לחלוקת הקרקע במסגרת פירוק, אך מאז לא ננקטו פעולות לקידום החלטה בדבר פירוק החברה.

ביום 8.2.2004 התכנסה אסיפה כללית של בעלי המניות (להלן: "האסיפה") כשעל סדר יומה שאלת פירוק מרצון של החברה בפיקוח ביהמ"ש. לטענת המבקשת נעשה הדבר רק לאחר שהופעלו על עו"ד שוב לחצים רבים לפעול לפירוק החברה ולאחר אינספור פניות שנעשו אליו מטעם בעלי מניות הרכוש. באסיפה אף נידונה שאלת מינויים של עו"ד שמואל שוב (בנו של עו"ד משה שוב) והשופט (בדימוס) י' לויט למפרקי החברה.

באסיפה הוסכם פה-אחד כי יש מקום לקבל החלטה בדבר פירוק מרצון, ואולם, התגלעה מחלוקת לגבי זהות המפרקים - ההתנגדות למינוי עו"ד שמואל שוב, מטבע הדברים, התבססה על כך שהוא בנו של עו"ד משה שוב, ולעניין זה הוצע כי בכל שאלה הנוגעת לשכרו של אביו - יכריע השופט לויט לבדו. לגבי מינויו של השופט לויט טענה המבקשת כי לאור העובדה כי הוא אשר דן בתיק הפירוק בשנת 1990, הרי שבכך הביע דעתו ביחס לענייני החברה בכלל, ולפעלו של עו"ד שוב בפרט, ולפיכך מנוע הוא מלהתמנות כמפרק, שכן כבר קבע כי מעשיו של עו"ד שוב אמנם פגומים, אך אינם עולים כדי מרמה או ניהול בחוסר יושר, וכן הציג קביעות בדבר שכרו של עו"ד שוב.

מן הראוי לציין בשל החשש לניגוד עניינים פנה השופט לויט בשאילתא לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין. תשובת הוועדה התקבלה ביום 29.4.2004 - לאחר שהוגשה בקשת הפירוק - ובה נקבע כי מינויו של השופט לויט למפרק החברה יעמוד בניגוד לקבוע בסעיף 14(א) לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986. בעקבות כך דחה השופט לויט את הצעת המינוי, כך שזו אינה עומדת עוד על הפרק.

4. טענות המבקשת
המבקשת טוענת כי אין עוד כל מקום להותיר את החברה פעילה. המדובר בחברה שתכלית הקמתה רכישת נכס והשבחתו לשם חלוקתו בין בעלי מניות הרכוש. המבקשת מתרעמת על כך שמזה כ- 43 שנה נמנע עו"ד שוב מלהעביר את הבעלות בקרקע לבעלי מניות הרכוש מבלי שתהיה לכך כל הצדקה. לטענתה אין כל מניעה לחלק את הקרקע בין בעליה והעיכוב בכך נובע ממניעיו האישיים של עו"ד שוב ומרצונו להתעשר על גבם של בעלי מניות הרכוש. לטענתה, ממשיך עו"ד שוב לעשות בחברה כבשלו, וחרף האמור בהחלטת השופט לויט המשיך לגבות שכר טרחה מקופת החברות, ללא אישור בעלי המניות, וזאת תחת מסווה של "דמי ניהול", "הוצאות משרד" וכיו"ב.

המדובר, לדידה של המבקשת, בחברה שאין לה פעילות עסקית עצמאית ושבעלי האינטרס האמיתיים בא הינם בעלי מניות הרכוש, ועל-כן הם - ולא בעלי מניות השליטה - אלו שצריכים לקבל את ההחלטות המהותיות בחברה, לרבות החלטה בדבר זהות המפרקים, במסגרת פירוק מרצון. לשיטת המבקשת, חלוקת המניות בחברה מונעת את ניהולה התקין, והמשך פעילותה ידרוש פיקוח בלתי-סביר של בית-המשפט. מכל אלו - דין החברה להתפרק.

המבקשת מתייחסת באריכות לפעולותיו של עו"ד שוב בניהול החברה, וטוענת כי פעל בניגוד עניינים ותוך הפרת חובת האמונים שחב הוא לחברה ולבעלי מניותיה. המבקשת עומדת על כך שמעשיו של עו"ד שוב ייחקרו על-ידי בעל תפקיד שיתמנה לכך.

5. תגובת המשיבים 30-29
המשיבים 30-29 (להלן: "המשיבים") טוענים בתגובתם כי אין בבקשה דבר וחצי דבר. לטענתם, מדובר בחברה סולבנטית המנוהלת בהתאם למסמכי היסוד שלה מזה למעלה מ- 40 שנה; אין חולק כי החברה יכולה לקבל החלטות, היא אינה מצויה במשבר ניהולי או במבוי סתום המצריך התערבות בית-המשפט והיא אינה מנוהלת למטרות מרמה או תוך כדי ביצוע מעשי מרמה או עבירות אחרות. מכל אלו עולה כי אין כל עילה לפירוק החברה.

לטענת המשיבים הבסיס לבקשה אינו אלא רצונה של המבקשת לקבל את השליטה בחברה לידיה ולהכפיש את עו"ד שוב, מתוך מניעים שאינם ממין העניין. אם סבורה המבקשת כי נעשה לה עוול הרי שיכולה היא לפנות בבקשה לסעד למניעת קיפוח, על-פי סעיף 191 לחוק החברות, או בהגשת תביעה נגזרת, ומכל מקום - אין לנקוט סעד קיצוני ופוגעני של פירוק החברה.

לגופו של עניין טוענים המשיבים כי החברה נוסדה לפני מעל ל- 40 שנה, כדי לקדם מהלך לרכישתו ולהשבחתו של הנכס שבבעלותה - ולשם כך נקטה החברה בפעולות רבות. ההחלטה בדבר ניהול הנכס על-ידי חברה שהון המניות המוקצה שלה מתחלק למניות שליטה ולמניות רכוש נעשה מתוך ההכרה כי פיתוחו של נכס בהיקף כזה יכול שייעשה רק במתכונת כזו. המשיבים מציינים כי המהלך כולו ניזום על-ידי עו"ד שוב ביחד עם עו"ד אליהו גיצלטר, שנפטר בינתיים, ומאז פטירתו נכנס בנעליו עו"ד שמואל שוב, בנו של המשיב 29. עוד טוענים המשיבים כי מבנה החברה נקבע במכוון באופן בו תהיה הפרדה בין השליטה והניהול בחברה לבין הזכויות הרכושיות במקרקעין. המשיבים מוסיפים כי "כבר בתחילת דרכה של החברה הפקידו בעלי מניות הרכוש, לרבות המבקשת, מראש ובאופן בלתי-חוזר, את גורל ניהולה של החברה ואת הזכות והכוח לפתח את הנכס, בידי בעלי המניות הרגילות ובידיהם בלבד" (סעיף 24 לתגובה).

לעניין החלטת החברה על פירוקה טוענים המשיבים כי "הפירוק לגביו היתה הסכמה בחברה דנן... היה פירוק מרצון במסגרת מהלך שיזמה החברה ובעלי המניות הרגילים בה... כצעד ניהולי ובכדי להביא לחיסכון במס בעת חלוקת זכויות במקרקעין לבעלי מניות הרכוש" (סעיף 8 לתגובה; ההדגשות במקור, ו.א.). המשיבים מציינים כי חלק מהנכס שבבעלות החברה אינו ראוי עדיין לחלוקה, ואולם הרצון לחלק בעין את אותן חלקים הניתנים לחלוקה, תוך המנעות מתשלום מס שבח, הוא שעמד מאחורי ההחלטה על פירוק מרצון.

המשיבים מציינים כי ביום 28.4.2004, לאחר שנתקבלה ההחלטה על פירוק מרצון, ואף לאחר הגשת בקשת הפירוק, התקבלה עמדת מס שבח, ממנה עולה כי ניתן לחלק את הרכוש ולקבל את הפטור ממס גם ללא צורך מיידי בפירוק החברה, אלא בתוך 4 שנים מיום שהתקבלה החלטת החברה על פירוק מרצון. עוד נטען כי ישנן פעולות נוספות שלשם ביצוען יש להותיר את החברה פעילה, רוצה לומר: השלמת הליכי תכנון ופיתוח בחלק אחר מן הנכס, שאינו בשל עדיין לחלוקה.

לגבי הטענות לניגוד עניינים בו מצויים עו"ד משה שוב ובנו, טוענים המשיבים כי כבר בפסק-דינו של כב' השופט י' לויט נקבע מנגנון להסרת קיפוח לפיו שכרו של עו"ד שוב ייקבע ע"פ החלטת רוב בעלי מניות הרכוש או אישור נציגות נבחרת שלהם. מעבר לכך הוכחשו כל הטענות בדבר הפרת חובת האמון של עו"ד שוב.
יוער כי ההתנגדות הוגשה מטעם המשיבים 30-29, בעוד שהחברה עצמה לא הגישה כל תגובה לבקשה.

6. תשובת המבקשת
המבקשת, בתשובתה לתגובת המשיבים, טוענת כי כל מהלכיו של עו"ד שוב מצביעים על כי תכלית החברה להתפרק - עו"ד שוב מסר הצהרת כושר פירעון לרשם החברות, ושינה את סטטוס החברה ברשם החברות לחברה ה'צועדת' לקראת פירוק; עו"ד שוב קבל קביעת-בחן ממס שבח ואף זימן את בעלי מניות הרכוש לאסיפה כללית שעל סדר יומה סוגיית הפירוק מרצון. בכל אלו הראה עו"ד שוב כי כוונתו ורצונו בפירוק החברה. אלא, שלטענת המבקשת (טענה אשר הועלתה על-ידי המשיבה 9) הסכימו המשיבים לפירוק מרצון של החברה רק במסגרת "עסקת חבילה" שכללה גם את זהות המפרקים - ולכך המבקשת אינה מסכימה.

המבקשת חוזרת וטוענת כי זה מעל ל- 40 שנה שבעלי המניות מצפים לקבל את רכושם או כספם, ללא הועיל, וזאת בשל סחבת מכוונת שנוקט עו"ד שוב.

עוד טוענת המבקשת, ביחס לקביעת-הבחן שנתקבלה ממס שבח ביום 28.4.2004 (לאחר שהוגשה בקשת הפירוק), כי טענת המשיבה לפיה אין כל דחיפות בפירוק החברה אינה נכונה - לטענת המבקשת קביעת רשויות המס הינה כי יש להתחיל בהליך הפירוק כבר עתה, אלא שסיומם יכול שיהיה רק בעוד 4 שנים. כפי שיובהר להלן, שאלה זו אינה מהותית להכרעה בבקשת הפירוק, ועם זאת נראה לי כי ראוי היה לבקש את הבהרת מס שבח לעניין זה.

המבקשת מציינת כי קביעת-הבחן החדשה (אשר החליפה את קודמתה - נספח ה' לתשובת המבקשת) כוללת בתוכה הקצאת מניות חדשה. מניות אלו עתידות לשמש בטוחה לחובות שחבים בעלי המניות לעו"ד שוב (כך, לטענתו). המבקשת מבהירה כי הקצאת מניות זו נעשית שלא על דעת בעלי המניות ומחדדת את האבסורד שבמינויו של עו"ד שמואל שוב למפרק החברה, באשר הוא זה שיצטרך להכריע בחבויותיהם הנטענות של בעלי המניות כלפי אביו, ולקבוע אם לשם פירעון חובות אלו יוכל עו"ד משה שוב לממש את המניות שהוקצו על ידו.

7. תגובות נוספות
בהוראת בית-המשפט נתקבלו תגובותיהם של עשרות מבעלי מניות הרכוש בחברה. מעיון בתגובות עולה כי חלק מבעלי המניות מצדדים בבקשת הפירוק ובמינויו של עו"ד נשיץ למפרק, וחלקם שמים יהבם על עו"ד משה שוב וטוענים כי רק הוא ראוי ויכול לנהל את החברה. מרבית התגובות - יש לציין - אינן מנומקות, ואין בהן יותר מאשר נקיטה סתמית של עמדה זו אחרת, ומכל מקום, נראה כי אין אחדות דעים בין בעלי המניות של החברה. מבחינתי, די בכך, ואיני רואה לנכון להידרש לנסיונותיהם של הצדדים לעמוד על שיעורי ההתפלגות המדויקים שבין שני המחנות, מה עוד שממילא לא הובאו בפני תגובותיהם של כל בעלי המניות.

בתגובתם של בעלי מניות במשיבה 6 - חברת אחוזת הכרך בע"מ, התומכת בבקשת הפירוק, נטען כי עו"ד שוב משמש בחברה ב-4 כובעים - כמנהל החברה; כעורך-הדין שלה; כבעל מניות בה (מכוח ירושת אביו) וכנאמן לבעלי מניות נוספים. לטענתם, ישנו ציבור רחב, הכולל מאות בעלי מניות רכוש, אשר במשך למעלה מארבעה עשורים שילמו לעו"ד שוב סכומים הנאמדים במיליוני ש"ח, ללא תמורה הולמת.

ראוי לציין כי ביום 24.6.2004 נתקבל בלשכתי מכתב מטעם ב"כ עיריית ראשון לציון, שבתחומיה נמצאת הקרקע הנידונה. במכתב הובעה עמדת העיריה לפיה אין ליתן צו פירוק, ובו נכתב, בין היתר, כי "מנהלי החברה דנן - עו"ד משה שוב ובנו, עו"ד שמואל שוב, זוכים להערכה רבה של ראש העיריה, הצוות המקצועי של העיריה והח"מ". כפי שציינתי בהחלטתי מיום 27.6.2004, לא ברור לי כלל פשרו וכוונתו של אותו "מכתב המלצה", ואני רואה בחומרה רבה פניה לשופט בעת שהתיק מונח בפניו למתן החלטה, בהקשר כזה, תוך "עקיפת" סדרי הדין המקובלים. הדברים מקבלים משנה-תוקף כאשר הדבר נעשה על-ידי רשות שלטונית, ומן הראוי כי ראש העיריה, הצוות המקצועי שלה ובאי-כוחה יקחו את הדברים לתשומת-ליבם.

8. הדיון בבית-המשפט
ביום 22.6.2004 נידונה הבקשה בפני בנוכחות הצדדים, אשר חזרו על טיעוניהם. בעלי המניות אשר בחרו להביע עמדתם בדיון שבפני צידדו בקבלת החלטה על פירוק החברה, בין מרצון, בין על-ידי בית-המשפט.

ב"כ הכונס הרשמי הביעה עמדתה לפיה אין חולק כי החברה עתידה להתפרק, אך יש מקום לבחון את הטענות הרבות שהועלו כנגד עו"ד שוב בדבר אופן ניהול החברה. הכנ"ר סבור כי אין זה ראוי שטענות אלו לא תבדקנה ולא יתאפשר לבעלי מניות הרכוש לברר את טענותיהם במסגרת פירוק החברה. עמדת הכונס הרשמי הינה כי רצוי היה שהדבר ייעשה בהסכמה, ואף הציעה כי החברה תקבל החלטה על פירוק מרצון ועל מינוי שני מפרקים - אחד מכל צד. הצעה זו, הוסכמה על ב"כ המבקשת, אך לא זכתה להסכמת ב"כ המשיבים.

בנק טפחות, הנושה המובטח של החברה, הודיע בדיון כי הוא אינו נוקט עמדה כל עוד נשמרת בטוחתו.
עד כאן תמצית העובדות וטענות הצדדים, ולהלן הכרעתי:

9. שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על פירוק החברה. הבקשה נסמכת על העילה שבסעיף 257(5) לפקודת החברות, הקובע כי ניתן להורות על פירוק מקום שסבור בית-המשפט כי מן הצדק ומן היושר להורות כך. בפסקי-דין קודמים שיצאו תחת ידיו של בית-משפט זה הובעה הסתייגות משימוש נרחב בעילה זו, ונקבע כי סכסוך בין בעלי מניות בחברה סולבנטית לא יהווה - ככלל - עילה לפירוקה. וכך נכתב בפסק-הדין בפש"ר (ת"א-יפו) 1260/00 משה בינדר נ' אם.אם.ווי., תק-מח 2002(2), 7593 (2002):

'יוצא, כי פירוק חברה סולבנטית מטעמי צדק ויושר הנוגעים לסכסוכי בעלי מניות יתאפשר רק אם לא צלחו הן הסעדים של תיקון הקיפוח והן הסעדים של רכישה החוצה. זאת, אלא-אם-כן עסקינן במצבים מיוחדים של שיתוק החברה, או בחברה אנומלית שאינה אלא "סידור עבודה פנימי", מהסוג שנידון בפש"ר 1816/00, גלריה גורדון.'

בהסתמך על הלכה זו, כמו גם על ההלכה שקבע הנשיא א' ברק בפסק-הדין ב"עניין זקסוניה" (ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה, פ"ד מו(1), 172 (1991)), טוען בא-כוח המשיבים כי אין, בנסיבות המקרה דנן, כדי להקים עילה לפירוק החברה. חוששתני כי בכך נתפס ב"כ המשיבים לכלל טעות. פסיקת בתי-המשפט אמנם צמצמה את תחולתה של "עילת הסל" המנויה בסעיף 257(5) לפקודה, אך בשום אופן אין בכך כדי לקבוע כי העילה אינה שרירה וקיימת עוד, משל נמחקה מספר החוקים. עמדתי על הדברים בפסק-הדין ב"עניין גלריית גורדון" (פש"ר (ת"א-יפו) 1816/00 גלרית גורדון נ' אמנות בע"מ, תק-מח 2001(3), 1634 (2001)):
'ראש ובראשונה, הרי מעצם העובדה כי סעיף 257(5) לא בוטל בידי המחוקק עולה כי עילת הפירוק מטעמי צדק ויושר שרירה וקיימת, ואין בית-המשפט יכול להופכה ל"אות מתה" על-ידי פרשנות שיפוטית. יוצא מכך, כי קיימת קבוצה של מקרים בהם אכן יופעל סעיף 257(5) הלכה למעשה. מדובר, אכן, בקבוצה מצומצמת של מקרים קיצוניים, אולם מכאן ועד להפיכתה לקבוצה של אפשרויות תיאורטיות גרידא רב הדרך.'

באותו פסק-דין אף עמדתי על השיקולים אשר, לדעתי, על בית-המשפט לשקול בבואו לעשות שימוש בעילת הפירוק הנ"ל, ובין היתר נמנו שם הטעמים הבאים:

א. החברה איננה פעילה עוד ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה;

ב. החברה מהווה הסדר עבודה בין בעלי מניותיה, ואינה ישות עסקית עצמאית שפירוקה יביא לסיום לא-נחוץ של פעילותה הכלכלית;

ג. המשך קיום החברה ידרוש פיקוח שיפוטי בלתי-סביר על ענייניה;

ד. העדרם של נושים, עובדים או צדדים אחרים אשר עתידים להיפגע מפירוק החברה;

ה. המשך קיומה של החברה יוביל לפגיעה בזכויותיו הקנייניות של בעל מניות ולא ניתן למנוע את הפגיעה על-ידי סעד שפגיעתו פחות חמורה.

בנסיבות המקרה דנן נראה לי כי מתקיימים, במידה זו אחרת, הטעמים דלעיל, וכי יש מקום להוציא את עילת הצדק והיושר מנדנה, ולהורות על פירוק החברה בעילה זו.

10. עסקינן בחברה שתכלית ייסודה ברכישת מקרקעין, פיתוחם והשבחתם, וחלוקתם בין בעלי מניות הרכוש. המשיבים אף מציינים כי חלוקת הנכס הינה "חלק אינטגרלי מניהולה של החברה והגשמת מטרותיה" (סעיף 12 לתגובתם; ההדגשה הוספה, ו.א.). המשיבים עומדים, בסעיף 4 לתגובתם, על כך שכל הפעולות אשר נדרשו להשבחת הנכס העיקרי של החברה הושלמו, ועתה המקרקעין "בשלים", מיועדים לבניה צמודת קרקע, לבניה רוויה ולתעשיה, ומצויים בבעלות נפרדת של החברה.

אם אכן כך הדבר, הרי שמשהושלמו כל הפעולות האחרות לשמן נוסדה החברה, ומשהוסכם על הצדדים כי שיקולי מיסוי מובילים למסקנה כי הדרך היעילה ביותר לחלק את הקרקע הינה בדרך של פירוק החברה - ועל כך דומה כי אין חולק - הרי שניתן אף לומר כי התכלית היחידה לקיומה של החברה כיום הינה - פירוקה!

11. למעלה מהאמור לעיל; הרי שלמעט העלאת טענות משפטיות-פורמאליות - נכבדות ככל שיהיו - לא מצאתי בטיעוני המשיבים כל טעם מהותי המנמק מדוע אין לפרק את החברה, ולא עלה בידם להצביע על אינטרס של מאן דהוא העתיד להפגע מצעד שכזה - לחברה אין עובדים הצפויים לאבד את מקום עבודתם; היא אינה מנהלת פעילות עסקית אשר תגדע או תפגם כתוצאה מפרסום דבר פירוקה של החברה, ואין חשש כי נושיה של החברה - ככול שישנם כאלו - ייפגעו מהפירוק, באשר המדובר בחברה ברת-פירעון.

איני מוצאת אף מקום לטענה לפיה הסכימו כל בעלי מניות הרכוש למבנה הניהולי של החברה - הסכמה זו ניתנה לפני למעלה מארבעה עשורים, ואך ברור כי הרוכשים הסתמכו על כך שבבוא העת תפורק החברה ורכושה יחולק בין בעלי המניות. כעולה מטענותיהם, לא צפה איש כי התהליך ייארך 43 שנים, ולמותר לציין כי גם בעיני התמשכות ההליכים נראת כחורגת מתחום הסבירות, וזאת בלשון המעטה.

זאת ואף זאת, משחלפו למעלה משנות דור מאז ניתנה הסכמתם למבנה החברה, ובהשתנה הנסיבות, נראה כי חלוף הזמן, לכשעצמו, יש בו כדי להוות בסיס סביר והגיוני לשינוי דעתם של בעלי מניות הרכוש, ואין בהסכמה בת 43 שנים כדי לחסום את בעלי המניות מהאפשרות לשינוי עמדתם.

ממילא, הבהירו המשיבים כי בכוונתם לפעול לפירוק החברה לשם חלוקת הנכס בין בעלי המניות, וכלשונם של המשיבים, בסעיף 13 לתגובתם:

'המשיבים מתכוונים, בכל מקרה, תהא הטכניקה המשפטית אשר תהא, לפעול לחלוקת זכויות בנכס לבעלי מניות הרכוש ומתכוונים לעשות כן בפיקוח ועדת ביקורת ובשיתוף שופט בדימוס, הכל על-מנת שהצדק לא רק ייעשה אלא גם יראה.'

משנתנו המשיבים דעתם על כוונה זו, ואף נקטו צעדים אופרטיביים למימושה, איני רואה מה טעם יש בידם לעמוד על התנגדותם לכך שימונה מפרק מטעם בית-המשפט. האמנם סבורים המשיבים כי פירוק מרצון היא הדרך היחידה לחלוקת הנכס בין בעלי מניות הרכוש, וכי הדבר אינו ניתן לביצוע במסגרת פירוק כפוי?!

בהעדר כל נימוק הגיוני אחר להתנגדותם, אין לי אלא לאמץ את עמדת המבקשת והמשיבה 9, לפיה בקשו המשיבים לכלול את פירוק החברה ב"עסקת חבילה" במסגרתה תקבע גם זהותם של המפרקים. דרך זו יש בה כדי העלאת תמיהות רבות לגבי מניעיהם.

12. אינני סבורה, אמנם, כי הליך זה הוא המקום הראוי לבחון את תוכן הטענות הרבות שהועלו כנגד עו"ד שוב, לגופן. ואולם, עצם קיומן של טענות כבדות משקל אלו, היה בו כדי להוביל למסקנה הברורה כי אין למנות את בנו למפרק החברה, שכן הדבר יעמיד אותו בניגוד עניינים מובנה ומובהק, וזאת מבלי לפגוע חלילה באמינותו וכישוריו של עו"ד שמואל שוב. ברי כי אין לצפות מעו"ד שמואל שוב להקדיש מלוא מרצו לבדיקת כל אותן טענות המופנות כנגד אביו, תוך ביצוע תפקידים אחרים של מפרק, ומשכך, שומה היה על הנהלת החברה - בקבלה את ההחלטה על פירוק מרצון - לוותר על דרישתה למינוי עו"ד שמואל שוב למפרק החברה, "על-מנת שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה", כלשונם של המשיבים.

אוסיף ואעיר כי בסעיף 62 לתגובתם מציינים המשיבים כדלקמן:

'הליך הפירוק בענייננו נועד, כאמור לעיל, לשמש ככלי ניהולי לביצוע חלוקת אותם חלקים מן הנכס הניתנים לחלוקה כבר כיום. אין הליך זה נועד על-מנת לשמש כלי כדי להתחקות מתי, היכן ובאילו נסיבות, אם בכלל, בוצעה בעבר (במשך ארבעים השנים האחרונות!) פעולה בלתי-חוקית או שלא לטובת החברה על-ידי הנהלת החברה.' (ההדגשות הוספו, ו.א.)

אני, לעומת המשיבים, סבורה דווקא כי לחברה, בהיותה יישות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי העניין בה, יש גם יש אינטרס מובהק לחקור אחר פעולות בלתי-חוקיות, או פעולות שלא לטובת החברה אשר בוצעו על-ידי הנהלתה, אם אמנם בוצעו.

אוסיף ואומר כי על-אף שלכאורה, בהתאם למסמכי היסוד של החברה, אין היא מצויה במשבר ניהולי, הרי שהסכסוך בין בעלי המניות מהווה סממן נוסף לכך שהחברה הגיעה לסוף דרכה, וכי יש למנות לה מפרק, ויפה שעה אחת קודם, ומוטב כי יהיה זה מפרק חיצוני, אשר אין לו נגיעה לאיש מבעלי המניות או לצדדים בסכסוך זה.

13. אני מודעת לכך שהתוצאה אליה הגעתי עומדת בניגוד להחלטת כב' השופט לויט משנת 1990, וזאת על-אף שהמדובר באותה החברה, ועל פניו - באותן הנסיבות. עם זאת, סבורתני כי מעבר לכל הנימוקים שהובאו לעיל, הרי שבנסיבות המקרה דנא חלוף הזמן יש לו משמעות רבה. העובדה כי משך 14 שנים (!!) מאז ניתן פסק-דינו של כב' השופט לויט הושלמו כל הפעולות שלשמן נוסדה החברה, ובכל זאת לא חולקו המקרקעין לבעלי מניות הרכוש, ואלו האחרונים נותרו כשאותן הטענות באמתחותיהם, מעידה כי באה העת לעשות מעשה.

ייתכן ואם היתה תועלת בהותרת החברה על כנה לאחר חלוקת המקרקעין, ניתן היה לבחור בסעד פחות פוגעני מפירוק, אך במקרה זה גם דעת המשיבים הינה כי יש להביא את החברה לפירוק, אלא שלשיטתם אין כל דחיפות בפירוק החברה. משכך, מה טעם בדחיית בקשת הפירוק ובנקיטת הליכים חלופיים, שעה שממילא דין החברה להתפרק?! לא יהא בכך אלא משום "דחיית הקץ" ואיני רואה בכך כל טעם, מה עוד שכאמור, לא מצאתי באיזו דרך יהווה הפירוק סעד "פוגעני" בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן.

14. סוף דבר
ניתן בזאת צו לפירוק החברה. החברה הנ"ל תפורק בידי בית-משפט על-פי הוראות חוק החברות, התשנ"ט-1999 ופקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983.

כדי למנוע את המשך ההתכתשות בין הצדדים הגעתי למסקנה כי ראוי למנות לחברה מפרק חיצוני, שלא מטעם אף אחד מבעלי המניות. שקלתי את הדברים היטב ולאור הפעולות שעל המפרק יהיה לבצע ולאור הנושאים אותם יצטרך לבדוק יש מקום למנות שני מפרקים, אשר אחד מהם יהיה רו"ח והאחד עו"ד, ושכר-הטרחה יתחלק ביניהם.

אני ממנה לתפקיד את רו"ח שמואל רוזנבלום מרח' ארלוזורוב 111 ת"א, ועו"ד יעקב ריבנוביץ מרח' המגינים 64 בחיפה, וזאת בכפוף, כמובן, להסכמתם אשר תינתן לבית-המשפט תוך 24 שעות מהגיע ההחלטה לידם.

המפרקים ידאגו לכינוס אסיפות נושים לעניין החברה שבפירוק.

נושאי המשרה בחברה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרדי המפרקים, בתאום עמם, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי החברה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי המפרקים בכל עת, לפי דרישתם.

המשיבים ישאו בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 1816/00, בש"א (ת"א-יפו) 7444/01 {גלריית גורדון בע"מ נ' אמנות בע"מ, תק-מח 2001(3), 1634 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת אלשיך ורדה:

"מונחת בפני בקשתה של גלריה גורדון בע"מ (להלן: "המבקשת"), בעלת 50% ממניות חברת אלפא אומנויות בע"מ (להלן: "החברה"), כי אורה על פירוקה של החברה וזאת בשל טעמי צדק ויושר, על-פי סעיף 257(5) לפקודת החברות. חברת גולקונדה אומנויות בע"מ, בעלת יתר מניות החברה (להלן: "המשיבה"), מתנגדת לבקשה.

כמו-כן, מונחת בפני בקשתה של המשיבה, כי אורה למבקשת ולרואה החשבון של החברה, אשר כפוף, לשיטתה, למנהלי המבקשת, להעביר לעיונה את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה.

עובדות המקרה
1. החברה הוקמה ביולי 1995, על-ידי המבקשת והמשיבה, על בסיס הוראות מזכר הבנות שנחתם בידי הצדדים סמוך להקמתה. זאת, לצורך השקעות, קנייה ומכירה של חפצי אומנות. השליטה במשיבה התחלקה בחלקים שווים בין הצדדים.

2. שנים מספר לאחר מכן, נפלה מחלוקת בין מר יריב למר פורר, בעלי השליטה במבקשת ובמשיבה, זאת, בין היתר, גם בשל אי-הסכמה על אופן עריכת ספירת מלאי של נכסי האומנות אשר ברשות החברה. בעוד המבקשת טוענת כי מר פורר הכשיל את הספירה במתכוון, טוענת המשיבה כי הספירה נכשלה בשל סירוב המבקשת לכך כי רואה חשבון נייטראלי יערוך אותה.

3. הדבר הוביל למסכת האשמות בין הצדדים, אשר כללה האשמות בגניבת נכסי החברה עבור שימושים אישיים, תחרות פסולה בעסקי החברה, ועוד כהנה וכהנה. נערכו מגעים בין הצדדים בנסיון לפתור את הסכסוך, אולם אלה לא נשאו פרי.

מכאן באה בקשת הפירוק המונחת בפני.

4. בחקירתם של מר יריב ומר פורר בחקירה נגדית על דוכן העדים, התבררו העובדות הבאות:

א. החברה לא מכרה ולו יצירה אחת קרוב לשנתיים וחצי. לא זאת בלבד, כי המבקשת טענה זאת בפה-מלא, וכלשון בא-כוחה "החברה נפחה את נשמתה כישות סוחרת", אלא שמר פורר, כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית, נמנע מלהכחיש עובדה זו, והסתפק בטענה כי "אינו זוכר", וכי לא ראה את ספרי החברה, וכי הדבר ניתן לבדיקה על-ידי פרקליטו (!).

ב. מזכר ההבנות בין הצדדים, עליו הסתמכה המשיבה, בוטל הלכה למעשה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, מפיו של כב' השופט זפט. לטענת המשיבה, לא היתה בטלות זו אלא לצורך אותו עניין, ואין היא בעלת תוקף להתדיינויות אחרות בין הצדדים.

ג. הצדדים הגיעו לנתק מוחלט ביחסיהם, ואינם מדברים ביניהם, אלא באמצעות עורכי-דין. מר פורר עצמו הודה בכך במפורש בחקירתו הנגדית. כמו-כן, אין חולק כי גם בקשה פשוטה יחסית שהגישה המשיבה, לקבלת מסמכי הנהלת חשבונות, הגיעה לכדי הליך משפטי.

ד. מלבד הליך הפירוק, מתנהלים בין הצדדים שלושה הליכים נוספים בערכאות שונות בעניינה של החברה.

טענות המבקשת
5. בחברה שורר מבוי סתום, וזאת בשל יחסי הכוחות השווים בניהולה בין הצדדים, שאין עוד כל אמון ביניהם. מסיבה זו, כושלת החברה, נגרמו לה נזקים, ואין היא מסוגלת למלא חובותיה על-פי דין.

6. החברה הינה "מעין שותפות" בין מר יריב למר פורר, ואי-לכך, יש מקום לפרקה כאשר גז האמון בין השותפים ולאפשר לכל אחד מהם ללכת לדרכו.

7. מעשיו של פורר, הגובלים בפלילים, חייבים להחקר ולהבדק על-ידי בעל תפקיד מתאים, וגם מכאן מן הדין ומן הצדק לפרק את החברה. כל התנגדותה של המשיבה לפירוק באה כדי לנסות ולטשטש מעשים אלו, כמו גם בכדי לכפות על המבקשת ועל בעל השליטה בה קשר עסקי בו אין הם רוצים.

8. אין ללכת בדרך של סעדים חלופיים, שכן מר פורר הכשיל כל נסיון להביא לפירוק מרצון של השותפות, או לקנייה של אחד הצדדים בידי משנהו.

טענות המשיבה
9. בחברה לא יכול לשרור מבוי סתום, וזאת בשל סעיפים ברורים במזכר ההבנות, המתווים דרך לפתרון סכסוכים בפעולת החברה - כמו למשל רכישת סחורות ומכירתן, דבר המוסדר במפורש על-ידי מנגנון לפתרון סכסוכים שנקבע מבעוד מועד על-ידי הצדדים.

10. החברה איננה "מעין שותפות", וזאת הן משום שהמחזיקות במניותיה הינן שתי חברות, ולא שני אנשים פרטיים, ובעיקר מפני שאין הגבלה על עבירות המניות - דבר שהוא ממאפייניה העיקריים של "מעין שותפות". כמו-כן, לשיטת המשיבה, ההלכה הפסוקה גורסת שיש לפרש את המושג דנן בצמצום, זאת בשל השאיפה להביא לכך כי משהתאגדו פרטים בחברה, יחול עליהם משטר דיני החברות במלואו.

11. עובדתית, מוכחשות כל הטענות כנגד מר פורר. לעניין זה, טוענת המשיבה כי סעד רישום הנכסים שניתן כנגד החברה במסגרת בקשה למינוי מפרק זמני שהוגשה בעבר, לא העלה דבר. מאידך, טוענת המשיבה טענות עובדתיות קשות כנגד מר יריב והמבקשת עצמם.

12. יש מקום ללכת בדרך של סעדים חילופיים, שפגיעתם בחברה פחותה. כך למשל, מציעה המשיבה כי ימונה מנהל נייטראלי לחברה, אשר ינהל אותה זמן מספיק על-מנת למכור את נכסיה שלא על דרך פירוק.

13. המשיבה מאזכרת את הלכתו של בית-משפט זה, לפיה יש להמנע ככל האפשר מהסעד הדרקוני של פירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי המניות.

לשיטת המשיבה, סכסוכים והעדר אמון בין הצדדים, לכשעצמם, אין בהם בכדי להביא להפעלת סעיף 257(5) לפקודת החברות.

14. המשיבה טוענת כי פירוק החברה יגרום לה נזק רב, בנוסף על נזק שנגרם לה מניה וביה בשל עצם הבקשה לפירוק והגעתה לידיעת גורמים בעולם האומנות עמם היתה בקשר. כמו-כן, מוסיפה המשיבה וטוענת, כי עקב המלצתו של מר יריב, קנתה החברה מספר רב של תמונות זולות, מסוג שאין המשיבה מומחית במחירתם, כך שפירוק כעת, בטרם ימכר מלאי זה במסגרת החברה, יסב לה נזק רב.

בש"א 7444/01
15. המשיבה עותרת, במסגרת בקשה זו, כי יועברו אליה מסמכי הנהלת החשבונות ומסמכים אחרים, כגון תעודות משלוח, זאת בשתי הנמקות אלו:

א. זכותה של המשיבה, כבעלת 50% מהמניות בחברה, לעיין בכל מסמכיה.

ב. המסמכים דרושים לה, לצורך התגוננות מפני בקשת הפירוק.

16. המבקשת מתנגדת, בטענה כי כבר הועברו מסמכים למבקשת, ואין מדובר אלא בבקשה קנטרנית ומטרידה. הכנ"ר מתנגד אף הוא לבקשה, בטענה כי אין עסקינן בבקשת פירוק זמני, כך שהליך הפירוק אינו המסגרת הדיונית הנאותה לסוג זה של בקשות.

עד כאן העובדות והטענות
17. ההלכה המקובלת יותר של בית-משפט זה, כפי שטוענת המשיבה, ובצדק, הינה להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי מניותיה.

מאז חוקק סעיף 257(5), השתכללו דיני החברות, ונוספו להם סעדים רבים ומגוונים בתחום קיפוח המיעוט ויישוב סכסוכים בניהול חברה. לכן, לא ישתמש בית-המשפט בעילת פירוק זו אלא במצבים קיצוניים בלבד, בהם הוכח לו כי "כלו כל הקיצין", סעדים פוגעניים פחות נכשלו, ואין עוד תרופה אחרת מלבד סעד הפירוק. בדרך-כלל, יטה בית-המשפט ללכת בדרך שהותוותה ב- ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה, פ"ד מו(1), 172 (1991) שם נקבע לאמור:

'נקודת המוצא הינה, כי משהתאגדו פרטים כחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות. ככלל, אין אפשרות להתאגדות כחברה לצרכים מסויימים אך לא לצרכים אחרים. אין התאגדות לחצאין. המתאגד כחברה נוטל על עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך, לרבות דיני הפירוק.'

אין חולק, כי דיני הפירוק, עליהם מדברת הלכת זקסוניה דנן, כוללים את הדין לפיו לא תפורק חברה, אלא אם התקיימה בה אחת מעילות סעיף 257 לפקודת החברות, או שחבריה החליטו, ברוב הדרוש, להכניסה להליכים של פירוק מרצון. דיני הפירוק כוללים בתוכם, מניה וביה, גם את ההלכה הפסוקה, המקשה מאד על המבקש לפרק חברה סולבנטית בעילה של צדק ויושר.

עינינו הרואות כי זו, ככל הלכה אחרת, גם ההלכה הנוהגת לעניין סעיף 257(5) אינה "אקסיומה חלוטה" שאין אחריה ולא כלום.

18. יאמר, כי כך גם נראה על פניו ממבט ראשון גורל בקשה זו. עו"ד כהן דווקא, ב"כ המבקשת, הודיע כי הוא מוותר על חקירת המצהיר מטעם המשיבה.

אולם דווקא עו"ד שרף, ב"כ המשיבה, עמד על חקירת המצהיר מטעם המבקשת.

משכך, הודיע עו"ד כהן, ב"כ המבקשת, כי גם הוא יבקש לחקור את המצהיר מטעם המשיבה.

חקירות אלה הן ששפכו אור חדש ושונה לחלוטין על גורל בקשה זו. עד כדי כך שגם ב"כ הכנ"ר שינה טעמו לאחריהן. מלכתחילה סבר, ב"כ הכנ"ר, כי אין מקום לפרק את החברה, אך בסופו-של-יום, כאמור, תמך בבקשת הפירוק.

19. ראש ובראשונה, הרי מעצם העובדה כי סעיף 257(5) לא בוטל בידי המחוקק עולה כי עילת הפירוק מטעמי צדק ויושר שרירה וקיימת, ואין בית-המשפט יכול להופכה ל"אות מתה" על-ידי פרשנות שיפוטית. יוצא מכך, כי קיימת קבוצה של מקרים בהם אכן יופעל סעיף 257(5) הלכה למעשה. מדובר, אכן, בקבוצה מצומצמת של מקרים קיצוניים, אולם מכאן ועד להפיכתה לקבוצה של אפשרויות תיאורטיות גרידא רב הדרך.

20. כדי להטיב ולבחון גדר אותה קבוצת מקרים חריגה, בה יעשה בית-המשפט שימוש בסעיף 257(5) לפקודת החברות, ויורה לפרק חברה סולבנטית על-אף קיומם של סעדים אחרים בדיני החברות, יש לנסות ולבחון את הרציונל העומד מאחורי ההלכה הנרתעת משימוש תדיר בסעיף זה.

דומה, כי בחינה מפוקחת של הטעמים העומדים מאחורי ההלכה דנן, תעלה מספר נקודות חשובות, הקיימות מעבר להנמקה הפורמלית של פסק-דין זקסוניה, שעיקרו הקפדה על התיחום בין ישות משפטית נפרדת לבין שותפות גרידא:

א. בראש ובראשונה, עומדת מאחורי ההלכה החזקה כי החברה הינה, בפועל, ישות משפטית-כלכלית בעלת משקל סגולי ופעילות עצמאית. זאת, להבדיל למשל מחוזה או סידור עבודה גרידא בין שני צדדים. מכאן, עולה חזקה כי פירוק ישות כזו בעודה סולבנטית יסב נזק, בהביאו פעילות כלכלית רווחית לסיום לא נחוץ.

ב. פירוק חברה, מטבעם של דברים, עשוי לגרום נזק לצדדים שלישיים, שאינם מעורבים בסכסוכים שבין המשתתפים לבין עצמם. כך למשל, עובדים שיאבדו את מקום עבודתם, נושים שעלולים להוותר בלא כספם, וכ"ו.

ג. לעומת חזקות אלו, קיימת הנחה כי הליכים אחרים, פוגעניים פחות מפירוק, עשויים להניב אותה תוצאה רצויה, ולפתור את המשבר. זאת, תוך שהתערבות בית-המשפט "מעלה שוב את הרכבת על הפסים", ומכאן ואילך תוכל זו לנוע ולפעול בכוחות עצמה. הרציונל של הנחה זו הינו כי כוחה הקוגנטי של החלטת בית-משפט יכול לבוא במקום הסדר אשר הצדדים כשלו מלהגיע אליו בכוחות עצמם, ולאחר הסדר זה יוכלו הדברים לשוב למסלולם הרגיל. אלא, שבמקום בו מצב הדברים מגיע לכדי כך, כי הצדדים אינם מסוגלים, באופן חוזר ונשנה, לנהל את ענייני החברה בעצמם, והתנהגותם דורשת התערבות חוזרת ונשנית מצד בית-המשפט, הרי שמרבית הסעדים מתחום דיני החברות מאבדים חלק ניכר מיעילותם.

כמו-כן, יתכן מצב בו נוכח בית-המשפט כי הסמכות על סעדים מתחום דיני החברות לא הביאה אלא למצב בו שקעו הצדדים ב"קשר גורדי" של מלחמה משפטית ממושכת ומורכבת שפתרונה אינו נראה לעין. במצב זה, יתכן ותגיע העת, בה דומה כי נזקם של הליכים משפטיים מרובים אלו עולה באופן ניכר על התועלת שבהמשך הפעלת החברה. זאת, בעיקר אם פעילותה משובשת מאד בלוא-הכי בשל הסכסוכים בתוכה.

במצב כזה, יתכן ויהיה מקום להקיש מסעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אשר שולל את סעד האכיפה במקום בו:

'ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית-משפט או לשכת הוצאה לפועל.'

במה אמורים דברים? דומה, כי עסקינן במצב בו גם אם משפטית-תאורטית, צודק ליתן סעד של אכיפה, קרי, כפייה מצד בית-המשפט על אחד הצדדים להמשיך ולקיים את היחסים החוזיים בניגוד לרצונו, הרי פרקטית, דבר זה הינו בלתי-אפשרי. דומה, כי במצבים שהוזכרו לעיל כך הוא הדבר גם בתחום דיני החברות - זאת, כאשר אכיפת המשך היחסים ה"תאגידיים" בין הצדדים דורש התערבות מתמדת, מעמיקה והולכת של בית-המשפט. במקרים אלו, יתכן ובית-המשפט יגיע למסקנה כי ולמרות שתאורטית יתכנו פתרונות נקודתיים של סכסוך זה או אחר על-ידי סעדים מתחום דיני החברות, הרי מבט על מצב החברה כמכלול מצביע על כך כי המשך קיומה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית-המשפט. במצב זה, יתכן ואין מנוס משימוש בסעד הפירוק, דרקוני ופוגעני ככל שיהיה.

21. מעבר לשאלות אלו, קיימים מצבים בהם הדין עצמו מורה על הפסקת פעילותה של חברה סולבנטית. כך למשל, מאפשר סעיף 368 לפקודת החברות מחיקה של חברה על-ידי רשם החברות בגין חוסר פעילות מתמשך. דומה, כי ניתן להקיש מעניין זה אף לשימוש בעילת הפירוק של סעיף 257(5). ניתן לגרוס כי ככל שנוכח בית-המשפט כי החברה פסקה לפעול בחיי המעשה לתקופה ארוכה יותר, וכי קטנים הסיכויים כי מצב זה ישתנה, הרי כך יקל על בית-המשפט לפרקה מטעמי צדק ויושר, אפילו הוכח בפניו כי מדובר בחברה שאינה חדלת-פירעון.
22. טרם אדרש להכרעת המקרה דנן, מן הראוי להכריע בעובדות אשר עלו מחקירת הצדדים ומהראיות שהביאו, ולקבוע ממצאים עובדתיים בשני אלו:

א. הפסקת פעילותה של החברה.

ב. מעמדה של החלטת כב' השופט זפט בדבר ביטול מזכר ההבנות.

לעניין הפסקת הפעילות
23. אין קושי לקבוע עובדתית כי הדין עם גרסת המבקשת, לפיה חדלה החברה מפעילות מזה למעלה משנתיים, ולא מכרה דבר באותו פרק זמן. זאת, שכן לעומת טענתה המפורשת של המבקשת בעניין זה, לא שמעתי מפיו של מר פורר אלא התחמקות בשפה רפה, אשר לא זאת בלבד שלא הפריכה את טענת המבקשת אלא אך חיזקה אותה. מר פורר לא זוכר אם החברה מכרה בשנתיים וחצי האחרונות ומשעמד ב"כ המבקשת על השאלה ענה "אבקש את מר שרף לברר זאת" וזאת לזכור; מדובר במנהל בחברה שאיננו יודע אם החברה מכרה ולשיטתו פרקליטו הוא שיוכל לענות על כך!! אמנם, טבעי הדבר כי מנהל לא יזכור בעל-פה נתונים חשבונאיים והקפי מכירה מדוייקים. אלא שאין זה מתקבל על הדעת כי בעל שליטה בחברה לא ידע לענות לשאלה האם קיימה חברתו מכירות כלשהן. מן הסתם, היה כל בעל שליטה סביר יודע האם מקיימת החברה פעילות עסקית אם לאו.

לכן, יש בהחלט מקום לקבל את טענתה של המשיבה, לפיה משותקת החברה מזה למעלה משנתיים, ואינה מקיימת פעילות עסקית כלשהי.

24. לעניין החלטתו של כב' השופט זפט; לאחר עיון בהחלטה זו, נחה דעתי כי מדובר בהחלטה עקרונית. אמנם, החלטה זו נתבקשה במסגרת בקשתה של המשיבה ליתן פסק-דין הצהרתי בעניין פלוני. אלא שהחלטתו של כב' השופט זפט מתייחסת למזכר ההבנות באופן כללי. השופט המלומד קבע באופן ברור ובלתי-משתמע לשני-פנים, כי מאחר ומדובר בחוזה שאינו מוגבל בזמן, רשאי כל אחד מהצדדים להביאו לידי סיום בהודעה כדין, פרק זמן סביר מראש. בנסיבות העניין, קבע כב' השופט זפט, עמדה המבקשת (המשיבה באותה פרשה - ו.א) בדרישה זו, ולכן ההסכם בין הצדדים חסר נפקות. לא מצאתי סיבה כלשהי להגביל קביעה זו, שאינה מסוייגת אך ורק לנסיבות אותו עניין. לכן, אין מנוס מלקבוע כי מזכר העקרונות בוטל בהחלטה שיפוטית, וכל עוד לא נהפכה זו בערעור כדין, החלטה זו תקפה ומחייבת.

25. עיון בנסיבות המקרה, מראה כי כל אותם עקרונות, הגורמים לבית-המשפט להרתע, בדרך-כלל, משימוש בסעיף 257(5), אינם מתקיימים במקרה דנן:

א. החברה אינה פעילה כלל מזה כשנתיים וחצי - קרי, היא עשויה להיות אף מועמדת למחיקה לפי סעיף 368, על-אף היותה סולבנטית.

ב. הצדדים לחברה מצויים בנתק מוחלט, ואינם מסוגלים לתקשר ביניהם ולשתף פעולה, אף בעניינים בסיסיים ופשוטים, אלא באמצעות פרקליטים. שלושה הליכים משפטיים מתנהלים ביניהם בו-זמנית. בנסיבות אלו, ספק אם סעד רגיל כלשהו מתחום דיני החברות יוכל להחזיר את החברה למסלול תקין, ולאלץ את הצדדים לשוב ולשתף פעולה זה עם זה.

ג. לחברה אין נושים חיצוניים, ולא הוכח אף קיומם של גורמים נוספים, חיצוניים לסכסוך, אשר יפגעו מפירוק החברה שלא בשל חדלות-פירעון.

26. אלא, שבמקרה דנן מתקיים גורם נוסף, אשר משקלו מכריע את הכף לטובת פירוק. מחומר הראיות אשר הונח לפני עולה בבירור, כי החברה דנן אינה "ישות כלכלית עצמאית" בעלת משקל סגולי נפרד. אין לחברה פעילות עצמאית אותה היא מבצעת, אשר תפגע אם תפורק ותעלם.

עולה מחומר הראיות, כי החברה דנן אינה אלא שלוחה של שתי חברות אחרות (המבקשת והמשיבה), אשר תפקידה האחד והיחיד הוא לקנות ולמכור תמונות, תוך הותרת הגופים שמאחוריה באלמוניותם. אין לחברה נכסים, מלבד מלאי של תמונות. כמו-כן, אין כל קושי כי המבקשת והמשיבה, אשר שתיהן חברות אומנות, יבצעו את אותה פעילות בעצמן או דרך חברות בת חדשות שיקימו, בלא להזדקק עוד לשותפות המכבידה ורוויית הסכסוכים ביניהם. למעשה, החברה דנן דומה יותר לחוזה עסקי גרידא או "סידור עבודה" המשתמש במסווה של ישות משפטית נפרדת בשל טעמי נוחות. כאשר בסוג כזה של חברה עסקינן, גובר כוחם של השיקולים השוללים כפיה של המשך קשר עסקי בין צדדים שאינם מעוניינים בכך, ופוחת מאוד משקלו של עיקרון אי-הפריקות של הישות המשפטית הנפרדת.

דומה, כי שיקול זה, בהצטרפו לשיקולים האחרים אשר נמנו לעיל, מכריע את הכף לעבר שימוש בסעיף 257(5) הנ"ל.

27. ההלכות החדשות הקיימות כיום בדיני הפירוק משפיעות אף הן לאותו כיוון.

בעוד שבעבר, היתה משמעותו של פירוק בהכרח סגירת עסקה של החברה, הפסקת פעילותה, וחיסול המלאי שברשותה במהירות ובמחירי הפסד, כיום אין הדבר כך בהכרח. פסיקה חדשה הובילה לא פעם למצב בו מפרק מוסיף לנהל את החברה כ "עסק חי", בין אם לצורך מחירתה ככזו לצד ג', ובין אם באופן זמני, לשם מכירה מושכלת של המלאי, שלא במחירי הפסד הפוגעים בנושי החברה.

וכך נזדמן לי לומר בעניין זה ב- פש"ר 2624/99 רשם העמותות נ' ארגון השוטרים הבינלאומי, תק-מח 2011(2), 22301 (2011):

'אחד האמצעים החשובים ביותר לעניין זה, אשר פותחו בפסיקתו של בית-משפט זה, הינו המפרק המקבל סמכויות חלקיות להפעלה בצד תוארו כמפרק. בעבר היה השימוש בתפקיד זה מצומצם, ועיקרו טיפול בגופים כלכליים גדולים אשר קיים אינטרס ממלכתי להפעילם למרות שהגיעו למצב של חדלות-פירעון. הפסיקה החדשה עושה בו שימוש לעיתים קרובות ביותר אף לחברות "אלמוניות" וקטנות.'

בהמשכה של פרשה זו נאמר, כי עקב התרבותן של דרכי ביניים בין מינוי "המפרק הקלאסי" המחסל לאלתר את פעילות החברה, לבין השארת המצב הקודם על כנו, עשויות שאלות שהעלו קודם לכן בעיות חריפות של מידתיות ואיפוק שיפוטי לאבד מכוחן, ולאפשר התערבות נוחה וגמישה יותר. דומה, כי דין זה עשוי לחול, במקרים המתאימים, אף על שימוש בסעיף 257(5) לפקודת החברות.

28. המשיבה עצמה היתה זו, שבמקרה דנן, הציעה מינויו של מנהל נייטראלי אשר יפעיל את עסקי החברה. דומה, כי המרחק בין מפרק בעל סמכויות ניהול והפעלת החברה כ"עסק חי" לבין אותו מנהל נייטראלי, איננו גדול במיוחד. ההבדל העקרוני היחיד הינו, למעשה, כי פעילות החברה תחת המפרק הינה זמנית, ונועדה למכירה מושכלת של נכסי החברה (במקרה דנן - אך ורק מלאי תמונות).

כל זאת כדי למזער את ההפסדים מחד גיסא, ולאפשר לצדדים להפרד זה מזה, בלא שיונצח הסכסוך החריף ביניהם מאידך גיסא. יוצא, שבמקרה דנן פתרון הפירוק במתכונתו החדשה וה"מעודנת" אינו רחוק מרחק רב אף מעמדת המשיבה עצמה.

29. לפני סיום, אחזור ואדגיש כי ההלכה הנקבעת בהחלטה זו מוגבלת אך ורק לנסיבותיו החריגות של המקרה דנן, כפי שנמנו לעיל. אין בה, בשום פנים ואופן, בכדי לשנות את מדיניותו של בית-משפט זה, להימנע ככל הניתן מהפעלת סעיף 257(5) לפירוק חברה סולבנטית.

30. אי-לכך, יוצא כי דין בקשת הפירוק להתקבל. צו הפירוק הפורמלי ייחתם לאחר שתומצא תעודת ההשלמה.

גדר סמכויותיו של המפרק יהיה על-פי האמור בחוק תוך כדי כך שהוא ינהל בשלב זה את החברה על דרך של מיזעור נזקי הפירוק, קרי, כ"עסק חי".
החלטתי זו מייתרת, למעשה, את בש"א 7444/01, שעניינה גילוי מסמכים הקשור בהכנה לבקשת הפירוק. אי-לכך, דינה של בקשה זו להדחות.

31. לאור ההליך המשפטי המורכב שבין הצדדים, בו אפילו בקשת דחיה זכתה ל"התכתשות" בין הצדדים, תישא המשיבה בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד המבקשת בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל."