botox

הרשאים לבקש פירוק

1. כללי
סעיף 259 לפקודת החברות (נוסח חדש), ההתשמ"ג-1983 קובע כדלקמן:

"259. הרשאים לבקש פירוק
הפניה לבית-המשפט בדבר פירוקה של חברה תהיה בבקשה שהגישו אלה, מקצתם או כולם, ביחד או לחוד:
(1) החברה;
(2) נושה, לרבות נושה מותנה או עתידי;
(3) משתתף."

כפי שנראה להלן, בדרך-כלל, בקשה לפירוק חברה בידי בית-המשפט יכול שתוגש על-ידי החברה, אחד מנושיה, משתתף, היועץ המשפטי לממשלה.

בנוסף לגורמים הקבועים בסעיף 259 לפקודת החברות, קיימים גורמים נוספים שבסמכותם להגיש בקשה לפירוק חברה: הכונס הרשמי {מכוח הוראת סעיף 262 לפקודת החברות}; רשם החברות {מכוח הוראת סעיף 362 לחוק החברות}; המפקח על הביטוח {מכוח הוראת סעיף 63(ב)(2) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981}.

2. החברה
על-מנת להתפרק על החברה לקבל החלטה כחוק על פירוק החברה {להרחבה בכל הנוגע לפירוק מרצון ראה דיוננו בפרק "פירוק על-ידי בית-משפט; פירוק מרצון ופירוק בפיקוח בית-המשפט"}.

3. הנושה
כאשר קיימת מחלוקת בתום-לב על יסוד טעם ממשי בין הנושה לבין החייב לגבי קיומו של חוב המשמש עילה לבקשה לצו פירוק, תידחה בקשת הנושה והוא יופנה להליכים משפטיים בבית-משפט רגיל לשם קביעת זכאותו לחוב שאותו הוא תובע {ע"א 138/79 תומר מוצרי עור נ' לוינסקי, פ"ד לה(1), 409 (1980)}.

ברי כי כאשר הוגשה כבר תביעה וניתן פסק-דין לטובת הנושה, מוכח קיומו של חוב. לפיכך, אין בהגשת ערעור, כאשר ביצוע פסק-הדין לא עוכב, כדי להפוך את החוב לחוב השנוי במחלוקת לעניין בקשת הפירוק {ראה גם פש"ר (ת"א) 2244/03 עורך-דין ד"ר יוסף שגב ואח' נ' כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, תק-מח 2004(1), 5893 (2004)}.

חובה על בית-המשפט להבחין בין בקשה המבוססת על חוסר היענות לדרישת התשלום לבין בקשה המבוססת על ראיה של ממש אשר מוכיחה כי אין החברה יכולה לפרוע את חובותיה שכן, כאשר מבקשי הפירוק מגישים ראיות משכנעות בדבר חוסר יכולת החברה לפרוע את חובותיה, יטה בית-המשפט להיענות יותר לדרישת הפירוק, גם אם החברה חולקת על החוב.

שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בבקשה לפירוק המוגשת בידי נושה, מקנה לו את הסמכות להביא בחשבון את כל הגורמים העשויים להיות מושפעים מהחלטתו. כלומר, על בית-המשפט להתחשב בהשלכות צו הפירוק על כלל הנושים של החברה, על עובדי החברה, על אלה שאינם בגדר נושים ועל בעלי המניות בחברה.

משלא הוכיח המבקש חוב של החברה כלפיו, לא ניתן יהיה לקבוע כי הוא נושה של החברה. משנקבע כי המבקש אינו נושה של החברה, אין הוא יכול לטעון לפירוקה של החברה {ע"א 877/07 סיגל גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, תק-על 2010(3), 3103, 3109 (2010)}.

צפורה כהן גורסת בספרה {פירוק חברות (התש"ס), 150} כי כל נושה של החברה רשאי להגיש בקשה לפירוקה. זאת ועוד. פקודת החברות אינה מגדירה את המונח "נושה" ומשאירה את המלאכה של פירוש הביטוי לבית-המשפט. המונח "נושה" כולל כל מי שהחברה חבה לו חוב בר-תוקף {כאשר המבקש אינו יכול לתבוע את החוב שהוא טוען לו עקב כך שהחוב נובע מעסקה בלתי-חוקית, אין הוא בגדר נושה, הזכאי להגיש בקשה לפירוק}, שטרם שולם במועד הגשת הבקשה לפירוק.

באשר לנושה מובטח. צפורה כהן גורסת בספרה {פירוק חברות (התש"ס), 150} כי "הנושה, שצריך להיזקק להליך של פירוק לשם פירעון חוב המגיע לו, הוא הנושה הלא מובטח. הנושה המובטח יכול לדאוג לפירעון החוב המגיע לו באמצעות מינוי כונס נכסים, שידאג למימוש הרכוש המשועבד לטובתו. אולם אין מניעה, כי נושה מובטח יבקש לממש את הבטוחה שלו באמצעות פירוק החברה. הנושה המובטח ינקוט דרך זו בנסיבות, שהפירוק עשוי לאפשר לו לגבות את חובו מהר יותר מאשר נקיטת הליכים למימוש הבטוחה. מקרה נוסף, שבו עשוי הנושה המובטח להיזקק לדרך של פירוק, הוא כאשר אין די בבטוחה שבידיו כדי לכסות את חוב החברה כלפיו".

בהקשר בקשת פירוק המוגשת על-ידי נושה, נעיר כי "בקשת פירוק מאת נושה מותנה או נושה עתידי לא ידון בה בית-המשפט אלא אם ניתנה ערובה סבירה בעיניו להוצאות ולאחר שהוכח להנחת-דעתו כי לכאורה יש לפרק את החברה" {ראה סעיף 260(ב) לפקודת החברות}.

ב- בש"א (מחוזי יר') 5171/04 {רותם פיתוח ובניין (1990) בע"מ (מבקשת הפירוק) נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2004(4), 4469, 4471 (2004)} עסק בית-המשפט בשאלה האם ניתן לראות ברותם {המבקשת} כנושה של החברה. בהשיבו בחיוב קובע בית-המשפט:

"האם רותם היא נושה של החברה?
7. כאמור, אינני מקבל את טענת העיריה לפיה אין לחברה התחייבות כלפי רותם. במקרה שלפניי קיימים שני הסכמי מכר, הכוללים בתוכם חוזה לטובת צד שלישי (העיריה), כאשר הן בהסכם הראשון והן בהסכם השני התחייב הצד המוכר כלפי הצד הקונה לשלם את כל המסים והאגרות ושאר החובות שחלו על הנכס, עד ליום חתימת ההסכם (הראשון או השני). משמעות ההתחייבות הזו לענייננו היא, כי המוכר (בשני ההסכמים) התחייב כלפי הקונה לשלם לעיריה את חוב הארנונה, כטענת רותם בסיכומיה.

כפי שראינו, במסגרת ההסכם השני המחתה י.ל. לרותם את זכותה לכך שהחברה תשלם לעיריה את החובות שנצברו עד ליום חתימת ההסכם הראשון. מכאן נובעת זכותה של רותם לדרוש מהחברה לשלם את חובותיה לעיריה, כטענת הכנ"ר בסעיף 1 לסיכומיו. אמנם מדובר בחיוב לטובת צד שלישי (המוטב) המקנה לו את הזכות לדרוש את קיום החיוב. אולם, זכותו של המוטב לדרוש את חובו אינה גורעת מזכותו של צד לחוזה שכלפיו ניתנה ההתחייבות (להלן: "הנושה") לדרוש מהחייב את קיום החיוב כלפי המוטב. זאת מכוח הוראתו המפורשת של סעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"):

'38. שמירת זכותו של הנושה
זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב.'

העולה מן האמור, כי רותם היא בוודאי נושה של החברה לעניין חוב הארנונה לפי חוק החוזים. סעיף 259 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 קובע כי "נושה, לרבות נושה מותנה או עתידי" רשאי להגיש בקשת פירוק. פרופ' צפורה כהן בספרה מבארת כי המונח "נושה" כולל: "כל מי שהחברה חבה לו חוב בר-תוקף, שטרם שולם במועד הגשת הבקשה לפירוק" (פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס), 151-150). אינני רואה מדוע שלא להחיל הגדרה זו גם למקרה של חוזה לטובת צד שלישי, בו קיימת התחייבות של החייב כלפי הנושה לשלם חוב למוטב. לפיכך, רותם היא בגדר נושה של החברה הרשאית להגיש את הבקשה לפירוק".

4. משתתף
סעיף 1 לפקודת החברות {סעיף ההגדרות} מגדיר מיהו משתתף. על-פי סעיף הנ"ל משתתף בחברה שבפירוק הינו כל מי שהוא חבר בה או שהיה חבר בה תוך השנה שלפני תחילת הפירוק, ובהליכים שלפני הקביעה הסופית של המשתתפים - גם כל מי שנטען כי הוא משתתף.
מעת שניתן צו לפירוקה של החברה בעלי המניות ייקראו מעתה "משתתפים" {ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יש לפרש את המונח "משתתף בחברה שבפירוק" שבסעיף 1 לפקודת החברות, ככולל גם מי שהיה חבר בחברה שניתן בעניינה צו להקפאת הליכים, במהלך השנה שלפני מתן הצו, ולא רק מי שהיה חבר בחברה שניתן בעניינה צו פירוק, וזאת על-מנת למנוע הבדל בהתייחסות המשפט למשתתף בחברה חדלת-פירעון שנכנסה להליכי פירוק לעומת משתתף בחברה חדלת-פירעון המשתלבת במסלול של שיקום, ואשר עניינה מסתיים בהסדר או בפשרה {ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח' אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

על מעמדו של משתתף אין ללמוד מן המרשם דווקא, שאינו מהווה הוכחה מכרעת. דברים אלה יפים גם כאשר יש חילוקי-דעות בעניין מעמדו של המבקש - כמשתתף.

ככלל, בעל מניה למוכ"ז אינו בגדר זכאי לבקש פירוק שכן אין הוא בחזקת "חבר" ואינו יכול להירשם במרשם בעלי המניות.

יחד-עם-זאת, ניתן לשלב את הדין שבפקודה ובחוק החברות באופן שמי שהוא בעל מניות, שאינן למוכ"ז, וזכאי להירשם במירשם בעלי המניות של החברה, יכול שיהיה בגדר משתתף לעניין הפירוק.

לעניין זה, צפורה כהן {בספרה, שם בעמ' 154} גורסת כי בעל מניות למוכ"ז יהיה רשאי להגיש בקשה לפירוק החברה, אם תקנון החברה קובע, שייחשב כחבר לצורך הגשת בקשת פירוק או לכל דבר. מדבריה האחרונים נסמכת צפורה כהן על הוראת סעיף 59 לפקודת החברות הקובעת כי "המחזיק בשטר מניה ייחשב, אם התקנון מורה כך, חבר החברה כמשמעותו בפקודה זו, לכל דבר או למה שהוגדר בתקנון...".

היעדר מירשם של בעלי מניות בחברה אינו יכול למנוע הגשת בקשה לפירוק על-ידי בעל מניות שאוחז בהן כדין. היעדר המרשם הופך במקרה זה לעניין טכני, כאשר החברה מנהלת את עניינה על-ידי שתי קבוצות של בעלי מניות, למשל {ראה גם פש"ר (יר') 212/01 מלון וינדמיל בע"מ נ' משה כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

בפני מפרק של חברה השוקל האם לפעול למימוש זכות תביעה של החברה עומדות שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה על ידיו הוא. השניה, המחאה של זכות התביעה לגורם אחר, למשל משתתף, מי שהיה דירקטור, או נושה.

סעיף 260 לפקודת החברות מונה את הסייגים לבקשת פירוק מאת משתתף או נושה.

בהקשר בקשת פירוק המוגשת על-ידי משתתף נקבע בסעיף 260 לפקודת החברות כי משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם:

- מספר חברי החברה פחת, בחברה ציבורית - משבעה, ובחברה פרטית - משניים {ראה סעיף 260(א)(1) לפקודת החברות}.

- המניות שמכוחן הוא משתתף, כולן או מקצתן, הוקצו לו מלכתחילה או היו בידו ורשומות על שמו לפחות שישה חודשים מתוך שמונה-עשר החודשים שלפני תחילת הפירוק או שנסבו אליו עקב מותו של בעלן הקודם {ראה סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות}.

- בחברה שאין לה הון מניות - הוא היה חבר בה מיום שהואגדה או לפחות שישה חודשים מתוך שמונה-עשר החודשים שלפני תחילת הפירוק, או מכוח היותו מנהל עזבון של חבר שנפטר או יורשו {ראה סעיף 260(א)(3) לפקודת החברות}.

בנוסף על המגבלות החלות על בעל מניות המבקש פירוק חברה על-פי סעיף 260(א) לפקודת החברות, עליו להצביע, בין היתר, על כך שיש לו אינטרס בפירוק.

האינטרס יכול להתבטא בקבלת חלק בנכסי החברה לאחר פירעון החובות כלפי הנושים. לצורך כך, ככלל, החברה צריכה להיות סולבנטית, שאם לא כן, לא יהיה בעל המניות זכאי לקבל מאומה בזמן פירוק, שכן זכותו מאוחרת מזו של כלל נושי החברה {צפורה כהן פירוק חברות (התש"ס), 158}.

לפיכך, לא ניתן לכאורה לאחוז את החבל בשני קצוותיו. מחד גיסא, לטעון כי החברה אינה סולבנטית ולשיטתו של המבקש הדבר מצדיק את פירוקה, ומאידך גיסא המבקש אינו מצביע על אינטרס כלכלי עבורו בפירוק, שכן מאחר והחברה אינה סולבנטית, הוא לא יטול מרווחיה ולו במעט {ע"א 30/11 ראובן טומשפולסקי נ' פריטום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כאמור, בית-המשפט יורה על פירוק חברה לבקשת בעל מניות, רק כאשר בעל המניות הצביע על אינטרס מיוחד שיש לו בפירוק {צ' כהן פירוק חברות (תש"ס), 158}. אינטרס שכזה יכול להיות קבלת חלק בנכסי החברה לאחר פירעון חובותיה לכלל הנושים.

ברם, במקרה בו המבקש טוען שהחברה חדלת-פירעון הוא אינו יכול לטעון לאינטרס זה, שכן בכובעו כבעל מניות הוא האחרון בסדר קבלת הדיבידנדים.

אכן בעל מניות יכול לבקש את פירוק החברה כדי למנוע מהחברה לצבור חובות נוספים אשר יגרמו לו לחיסרון כיס במקרה שהוא טרם פרע את המניות שהוקצו לו במלואן, או כאשר הוא ערב באופן אישי לחובות החברה או לחלק מהן {פר"ק (מחוזי יר') 37173-01-11 ג'יי.וי.פי. נכסים בע"מ נ' שמיל במעבדה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); פר"ק (יר') 15262-05-11 חברת גילת היקב בע"מ נ' חברת מגדלי הסנהדרין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); פר"ק (יר') 41339-11-10 גסוטבו גיא רם דלבה נ' פרסקה יזמות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

באשר לסעיף 260(א)(2) לפקודת החברות סבורה צפורה כהן, בספרה {פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התש"ס), 156} כי "אין להתעלם מהדרישה הסטטוטורית לרישום שמו של בעל המניות במשך שישה חודשים קודם להגשת הבקשה לפירוק. אולם הצדק מחייב שלא לשלול את זכותו של בעל המניות, כאשר היעדר הרישום על שמו נובע מהתנהגות לא נאותה מצד נושאי משרה בחברה" {ראה גם בש"א (יר') 1946/02 לוי ששון ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2004(3), 2640 (2004)}.

ב- ע"א 273/85 {יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מא(2), 294 (1987)} נדונה השאלה האם יש לבעל מניות בחברה זכות להתנגד - בשמו שלו או בשם החברה - למינויו של מפרק זמני לחברה? כב' השופט א' גולדברג קבע במקרה דנן:

"1. השאלה העומדת ביסודו של ערעור זה היא אם יש לבעל מניות בחברה זכות להתנגד - בשמו שלו או בשם החברה - למינויו של מפרק זמני לחברה?

2. העובדות בענייננו הן כי בית-המשפט המחוזי מינה, לבקשת המשיב ובמעמדו בלבד, מפרקים זמניים לחברת אינטלקט אינבסטמנט ס.א. (להלן: "החברה"), שהיא חברה זרה הרשומה בשוויץ.

החברה לא הגישה בקשה לביטול מינויים של המפרקים הזמניים. את הבקשה לביטול ההחלטה הגיש המערער, שהוא בעל מניות בחברה. את בקשתו תמך המערער בתצהיר בו טען כי מנהלי החברה אינם מתנגדים לבקשת הפירוק משיקולים אישיים, שאינם לטובת החברה.

המשיב הגיש בקשה למחוק על הסף את בקשת המערער. נימוקי הבקשה הם כי המערער מציג עצמו כמי שהינו בעל כ- 50% מהון המניות של החברה וטוען כי בקשתו מוגשת "בשמו ובשם אינטלקט", ואין המערער מציין מי הסמיכו להגיש את הבקשה בשם החברה ומנין נובע כחו לפעול בשמה. לא זו אף זו. החברה לא צורפה להליך שיזם המערער, לא הומצאו לה כתבי בי-דין, ולא ניתנה לה (וממילא לא לחברי הנהלתה וליתר בעלי מניותיה) ההזדמנות להגיב לאמור בבקשה, למרות שהינה צד להליכי הפירוק.

3. בית-המשפט קמא דן בשתי הבקשות במאוחד והחליט למחוק את בקשת המערער, ומכאן הערעור שלפנינו.

את ההנמקה להחלטתו השתית בית-המשפט קמא על טעמים מהותיים ועל טעמים דיוניים, והם:

לא נתקיימו התנאים להגשת תביעה נגזרת, שכן המערער "לא הראה שמנהלי החברה שולטים על כוח התביעה של החברה או שהחלטתם שלא לנהל מאבק משפטי נגד בנק דיסקונט היא החלטה שלא בתום-לב, ולא טעות בשיקול-דעת"; וכן לא ציין המערער בתצהירו מהם הצעדים שנקט בהם כדי למצות את האפשרויות במסגרת החברה כדי שזו תפתח בהליך, טרם שהגיש את בקשתו. כשם שלא ציין בתצהיר את העובדות המייתרות לדעתו את מיצוי האפשרויות הפנימיות בחברה. כמו-כן לא צורפה החברה כנתבעת להליך.

עוד הוסיף בית-המשפט קמא כי המערער נתן את תצהירו בשוויץ ולא התייצב לחקירה. בא כחו הגיש בקשה כי בית-המשפט יוותר על חקירתו או שייחקר במקום המצאו בחו"ל. "היה מקום, איפוא, לדון בשאלה אם יש להרשות את חקירתו כנ"ל, וזאת לצורך הבירור אם הוכיח יורם גיל את חוסר תום-הלב של המנהלים". אולם נוכח המסקנה כי יש לדחות הבקשה מאחר שהמערער לא הראה כי עשה כל האפשרי במסגרת החברה כדי שתופיע לדיון, אין צורך להתייחס לתנאי כי מנהלי החברה פעלו שלא בתום-לב.

אשר לטענת המערער כי זכותו, כבעל מניות בחברה, לטעון בשמו נגד מינוי מפרק זמני, סבר בית-המשפט כי פקודת החברות (נוסח חדש) אינה מעניקה לבעל מניות זכות עמידה בשלב של טרם פירוק. סעיף 273 לפקודה, עליו סמך בא-כוח המערער, מתייחס למצב שלאחר פירוק. ואף אם יש לבעל מניות מעמד בהליכי הפירוק, הרי שסעיף 273 לפקודה "איננו מסמיך משתתף לפתוח בהליך כפי שנפתח כאן". המערער גם לא ציין בתצהירו כי הוא רשום בפנקס החברים של החברה, לכן אינו בגדר חבר החברה כדרישת סעיף 46 לפקודה, ועל-כן לכאורה לא נטען כי הוא "משתתף" לפי סעיף 1 לפקודה.

4. כבר נאמר כי:

'בית-המשפט רשאי לשקול כל עניין ועניין הבא לפניו בגדר תביעה נגזרת על-פי נסיבותיו ולקבוע אם טעמים של צדק מחייבים סטיה מכלל האישיות הנפרדת של תאגיד אם לא, ולשם כך אין לסווג ענינים בקטיגוריות מסויימות.'

(ע"א 216/84 באומהקר נ' בנק לאומי ואח', פ"ד מ(1), 414, 417 (1986). וראה גם ע"א 52/79 סולימני נ' בראונר, פ"ד לה(3), 617, 628 (1980); ע"א 578/75 בן טל נ' בן טל ואח', פ"ד לא(1), 57 (1976); ע"א 180/75 לביב נ' בנק לפיתוח תעשיה, פ"ד ל(3), 225, 229 (1976); ע"א 726/74 מלונות נוה ים נ' צבי כהן, פ"ד ל(2), 517, 530 (1976); ו- ר' בכר "התפתחויות בדיני התביעה הנגזרת", משפטים יא, 174).

אלא שבענייננו לא מבקש המערער להגיש תביעה בשם החברה, וכל שרוצה הוא להתגונן בשם החברה בהליך הפירוק שפתחה בו המשיבה. מכאן שלא ב"תביעה נגזרת" אלא ב"הגנה נגזרת" אנו עוסקים. אולם האם ישנה הצדקה לאבחן בין השניים?

5. הצורך בהגנה נגזרת עשוי להתעורר במקרים דומים לאלה בהם מותרת תביעה נגזרת. כלומר, מנהלי חברה שאמורים להחליט אם להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגד החברה וכיצד להתגונן, מקבלים החלטה שלא בתום-לב ושלא לטובת החברה בכללותה, בכל הנוגע לעמדת החברה בתובענה שהוגשה נגדה. ומדוע לא נאפשר לבעל מניות למנוע נזק שעלול להגרם לחברה בשל החלטתם של מנהלים שאינה לטובת החברה, כשם שמתירים אנו לבעל מניות, מאותו טעם ממש, להגיש תביעה נגזרת? נהפוך הוא, החשש הקיים בתביעה נגזרת מפני תביעות סרק מצד בעל מניות, אינו קיים במקרה של הגנה נגזרת. שהרי היוזמה לפתיחת ההליך לא היתה של בעל המניות, ובקשתו של זה היא להצטרף בשם החברה להליך שכבר נפתח כדי למנוע נזק מהחברה אם לא תתגונן נגד התביעה.

אין די באפשרות העומדת לבעל המניות לתבוע את מנהלי החברה בשל רשלנותם, אם אכן התרשלו בכך שלא התגוננו בשם החברה ועקב כך נגרם נזק לחברה, כדי לשלול את ההגנה הנגזרת (כסברת השופט א' גורן ב- ת"א (ת"א) 3559/84, שלא פורסם). ראשית דבר, התביעה בגין רשלנות המנהלים תוכל לקום רק לאחר שהחברה תפסיד בתביעה בה נתבעה. אין גם ודאות כי יהא בידי המנהלים לעמוד בתשלום הפיצוי. כשם שייתכנו מקרים שהנזק שייגרם לחברה לא יהא ניתן עוד לתיקון.

האפשרות הנוספת שהועלתה בפסק-הדין הנזכר, כתרופה שבידי בעל המניות המצדיקה שלא להזקק להגנה נגזרת, היא לכפות על מנהלי החברה את ההתגוננות בתביעה. דא עקא כי אפשרות דומה קיימת בתביעה נגזרת, ואף-על-פי-כן אין בית-המשפט מחייב את בעל המניות לכפות את התביעה על המנהלים, אלא מאפשר לו להגיש את התביעה ולנהלה. הגיונם של דברים הוא אחד. שאם החליטו המנהלים, שלא בתום-לב, כי החברה לא תגיש תביעה או שלא תתגונן, עדיף הוא שההתדיינות לא תכפה עליהם ובעל המניות הוא שיפעל בשם החברה למען האינטרסים שלה.
6. אכן כפי שמציין השופט גורן ב- ת"א (ת"א) 3559/84 הנ"ל, "באנגליה שהיא ערש הולדתה של "התביעה הנגזרת" - לא נוצר הצורך ב"הגנה נגזרת". בספרו של PENNINGTON בשם COMPANY LAW (מהדורה רביעית, הוצאת BUTTERWORTH משנת 1979) 588 ... אין שום רמז להגנה מסוג כזה". אולם האם ניתן לאמץ בשיטתנו מוסד זה?

המשפט האמריקני מוכר מוסד דומה של התערבות בעל מניות בתביעה קיימת. השאלה של התערבות עולה הן במקרה שבו החברה נתבעת, והן במקרה שהחברה היא התובעת, והמנהלים אינם מייצגים אותה כראוי, לדעתו של בעל המניות. במאמר LAW REVIEW "NOTE, SHAREHOLDER IN CORPORATE LITIGATION", (65 HARVARD 1949-05) 1426 מונה המחבר את הדרישות הפרוצדורליות והמהותיות הנדרשות מבעל מניה שרוצה להתערב בהליך משפטי שהחברה צד לו. ההוראות הנוגעות לעניין מעוגנות אמנם שם בחקיקה, אולם עצם ה"התערבות" אפשרית היא אצלנו מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

על-פי תקנה זו:

'בכל שלב משלבי הדיון, רשאי בית-המשפט או הרשם לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת, ובתנאים שייראו לו לצוות... על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית-המשפט דרושה כדי לאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.'

ועקרונית יש, על-כן, בידי בית-המשפט לצרף את בעל המניות המבקש ל"התערב" להליך שהחברה נתבעת בו. צירופו של בעל המניות כצד על-פי התקנה האמורה מסור לשיקול-דעת בית-המשפט, ובדרך-כלל הוא לא יהא מי ש"נוכחותו בבית-המשפט דרושה כדי לאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". אולם באותם מקרים חריגים, דוגמת אלה המצדיקים תביעה נגזרת, יהפוך בעל המניות הרוצה להתערב לטובת החברה הנתבעת למי שנוכחותו נחוצה. שכבר נקבע כי המבחן להפעלת תקנה 24 הנ"ל היא זה...

'ואם התשובה על שאלה זו היא כן, בית-המשפט לא יעשה מלאכה שלמה, אם לא יאפשר לאותו מתערב להשמיע את דבריו, בטרם יתן פסק-דין העלול לקפח את זכותו'
(ע"א 604/72 יורמן נ' "הסנה", פ"ד כח(1), 141, 157 (1973))

משיצורף בעל המניה יהא בידו לטעון טענות בשם החברה. וכפי שאמר השופט זוסמן ב- ע"א 604/72 בהקשר דומה (שם, 158):

'אם הצטרפה חברת הביטוח בתור נתבעת למשפט נגד המזיק, פתוחה בפניה הדרך להתגונן לכל אורך החזית. משמע, אין המבטח מוגבל לכפור רק בחבותו כמבטח, כי לשם כך לא היה צורך בצירופו, אלא רשאי הוא לכפור בחבותו של המזיק-מבוטח ...'

7. מכאן לשאלה הנוגעת לענייננו, האם הראה המערער כי מוצדק הוא בנסיבות המקרה לאפשר לו להתגונן בשם החברה?

בקשתו של המערער נגועה בשני פגמים עיקריים:

א) החברה לא צורפה כמשיבה לבקשה.
ב) המערער לא התייצב לחקירה על תצהירו.

אשר לאי-צירופה של החברה, פגם זה יכול שיתרפא באמצעות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכבר נזכרה לעיל. אולם אי-הופעתו של המערער לחקירה חורצת את גורל בקשתו.

העובדה כי החברה לא ניהלה מאבק משפטי נגד פירוקה אינה מלמדת כשלעצמה כי מדובר לכאורה במחדלה של החברה. טענת בא-כוח המערער היא כי "חזקה חלוטה היא כי דירקטור הנמנע מפעולה שתסכל תביעת פירוק ובכך מסייע להמתת החברה, אינו פועל לטובתה. לפיכך בעל מניות שפועל מכוח זכות החברה אינו צריך במקרה כזה להוכיח שהמנהל פעל בניגוד לטובת החברה". ולא היא.

שהרי ייתכנו מקרים בהם פירוק החברה יהיה רצוי לה, וראיה לדבר שבידיה להתפרק מרצונה. לפיכך היה על המערער להוכיח כי מוצדק הוא לאפשר לו להגן על החברה, על-אף שיש בכך משום סטיה לכלל שאינו מתיר התערבות מצד בעל מניות.

טוען בא-כוח המערער כי בתצהירו אכן פרט המערער את כל העובדות הנדרשות, ובעיקר מפנה הוא לסעיף 2 לתצהיר בו נאמר כי:

'מנהלי אינטלקט מסרו לי כי אין בכוונת החברה להתנגד להליכי הפירוק שננקטו על-ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") לפירוק אינטלקט בתיק פירוק חברה 4119/84 בבית-המשפט המחוזי בת"א-יפו. השיקולים שהניעו את אינטלקט להחלטתה, כאמור, היו הגנה על אינטרסים אישיים של מנהלה רונלד קמחי ללא קשר עם טובת החברה, דהיינו רצונו של מר קמחי להפטר מערבות אישית שנתן לבנק דיסקונט הביא להתעלמותו מהאינטרסים הלגיטימיים של אינטלקט להתנגד לפירוקה.'

8. אכן ביקש בא-כוח המערער על-פי תקנה 522(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי בית-המשפט ייתן רשות מיוחדת שתפטור את המערער מחקירה על תצהירו או שייחקר עליו בשוויץ, ובית-המשפט לא ראה לנכון להזקק בבקשה זו, שכן דחה את הבקשה לביטול מינויים של המפיקים מטעמים אחרים. אולם בידינו להכריע בשאלת תוקפו של התצהיר על-פי תקנה 462 לתקנות הנ"ל.

מתן "רשות מיוחדת" למצהיר שלא להתייצב לחקירה שכנגד מהווה חריג ואין היא ניתנת אלא במקרים נדירים בלבד (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית), סעיף 558; ע"א 654/83 מוסקוביץ נ' אברבנאל, פ"ד לח(4), 131, 134 (1984). מה עוד שמדובר בבקשה שהיא עצמה חריגה, ולפיכך מתחייבת בה הקפדת יתר עם המבקש אותה. וכיוון שהמערער הוא שהתניע את "גלגלי בית-המשפט" בבקשתו, עליו להכבד ולהופיע לבית-המשפט שלפניו הגיש את הבקשה (ע"א 87/66 פולשנסקי נ' גולדבלום, פ"ד כ(3), 54, 56 (1966).

אלא שבתצהירו מציין המערער כי הוא נמנע מלבא ארצה מחששו מפני המשיב אשר הודיע לבא כחו כי ינקוט בכל ההליכים המשפטיים שעומדים לרשותו כדי לעכב את יציאתו מישראל, ובכך תהפוך שהותו בישראל למלכודת עבורו ותמנע ממנו האפשרות לנהל את עסקו בחו"ל. דא עקא שאין בנימוק זה כדי להצדיק את אי-הופעתו לחקירה (ראה בר"ע 109/68 רייך נ' המר, פ"ד כב(2), 306, 308 (1968)).

כיוון שכך לא הוכיח המערער את העובדות המייתרות את מיצוי ההליכים במסגרת החברה כדי שתתנגד לפירוק, ואת חוסר תום-לבם של המנהלים - כדי שניתן יהא להיענות לבקשתו להתגונן בשם החברה.

9. השאלה הבאה היא האם יש למערער מעמד עצמאי כ"משתתף" להתנגד למינוי המפרקים הזמניים?

לא יכול להיות ספק כי לבעל מניות בחברה שנכנסה להליכי פירוק יש עניין בהליכי הפירוק. אינטרס זה נגזר מכמה הוראות בפקודת החברות: סעיף 245 לפקודה קובע כי משתתף יהיה חייב להשתתף בתשלום חשבון נכסי החברה כדי הסכום הדרוש לתשלום חובותיה והוצאות פירוקה. על-פי סעיף 248 זכותו של חבר בחברה לרווחים ולדיוידנדים נסוגה מפני כל חוב של נושה כלפי החברה. סעיף 281 מקנה לבית-המשפט סמכות להורות עוד לפני מתן צו הפירוק "לעצור את המשתתף ולתפוס פנקסים ומטלטלין שלו ולהחזיק אותו ואת אשר נתפש אצלו במשמרת בטוחה במשך זמן שיקבע". בעל מניות גם עלול לספוג הפסדים כבדים עם פירוק החברה כיוון "שמניותיו לא תהיינה שוות בפירוק אלא את ערכן המאזני, ואף ערך זה יופחת עקב מימושו בהליכי חיסול העסק (דר' א' פרוקצ'יה "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות", משפטים ח, 15 ,13).

10. האם אינטרס זה מקנה לבעל המניות מעמד לטעון נגד מינויו של מפרק זמני לחברה?

בא-כוח המערער מונה שני סעיפים בפקודת החברות המקנים לו מעמד זה, והם 259(3) ו- 273 , כשלשון הסעיף האחרון הוא:

'בכל עניין הנוגע לפירוק, רשאי בית-המשפט להתחשב במשאלות הנושים והמשתתפים ככל שיוכחו לו בראיות מספיקות.'

לטענת בא-כוח המשיב דן סעיף 273 בסמכות בית-המשפט שלאחר צו הפירוק. זאת על-פי מיקומו של הסעיף בפרק י"ב סימן ג' לפקודה. פרק זה עניינו "פירוק בידי בית-המשפט" על שלביו. סימן א' דן בשלב הראשון של הפירוק, דהיינו "עילות לפירוק ובקשת הפירוק"; סימן ב' דן בשלב השני של הפירוק, דהיינו "צו הפירוק ותוצאותיו"; סימן ג' דן - כך מסיק בא-כוח המשיב - בשלב השלישי של הפירוק, דהיינו "סמכויות בית-המשפט" שלאחר מתן צו הפירוק. סמכות בית-המשפט בשלב שלפני מתן צו הפירוק קבועה בסעיף 263 לפקודה המצוי בסימן א' לפרק י"ב הדן ב"בקשת הפירוק". וכל עוד לא נתן בית-המשפט את צו הפירוק אין לו הסמכות להתחשב במשאלות המשתתפים או הנושים.

בית-המשפט קמא קיבל את טענת בא-כוח המשיב, בהוסיפו כי "סעיף 274, הוא המשך של סעיף 273, ובו הוראה כי אם יש להתחשב בעמדת משתתפים, אזי יש לכנס אסיפות משתתפים. מכאן אתה למד... כי השלב הוא שלב שלאחר פירוק".

11. סבורני כי יש לקבל את עמדתו של בא-כוח המערער בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 273, ובכך מתייתר הדיון בסעיף 259(3). לא זו בלבד שאין לשונו של סעיף 273 מצמצם את תחולתו רק לשלב שלאחר הפירוק, אלא שבסימן ג' עצמו מוצאים אנו סעיפים נוספים המתייחסים לשלב שלפני מתן צו הפירוק. סעיף 271(ב) עוסק בסמכות לעיכוב הפירוק לפני מתן הצו; סעיף 279(ב) עוסק במסירת כספים לבנק לפני צו הפירוק; סעיף 281 מקנה סמכות לעצור משתתף נמלט "בין לפני מתן צו הפירוק ובין לאחר מכן"; סעיף 288 עוסק, בין השאר, בסמכויות מפרק זמני לחקור חשודים בהחזקת נכסי החברה.

סעיף 274 אינו מצר את סמכותו של בית-המשפט אלא מרחיבה. הוא מקנה לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת לכנס אסיפת משתתפים במקום שיש צורך בכך. אולם אין בכך כדי לשלול מבית-המשפט את סמכותו להיווכח במשאלות המשתתפים בדרכים אחרות, כשאסיפת משתתפים בחברה שיש בה, לדוגמה, רק שני בעלי מניות, אינה הדרך הסבירה היחידה להתרשם מרצונם של המשתתפים.

12. דא עקא כי היה על המערער לתמוך את בקשתו כ"משתתף" בתצהיר, ומשנפסל התצהיר כאמור, עקב אי-הופעתו לחקירה שכנגד, אין בקשתו יכולה לעמוד. ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, בלי שיהא צורך להזקק לטענת בא-כוח המשיב כי המערער לא טען בתצהיר ששמו רשום בפנקס החברים ולכן לכאורה לא טען כי הוא "משתתף".

13. הייתי, על-כן, דוחה את הערעור ומחייב את המערער בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום שימוע פסק-דין זה ועד לתשלום."

5. היועץ המשפטי לממשלה
סעיף 261 לפקודת החברות קובע כי "בקשה לפירוק חברה על יסוד אחת העילות שבפסקאות (2) ו- (3) לסעיף 257, או משום שמן הצדק והיושר הוא שתפורק, יכול שתוגש מאת היועץ המשפטי לממשלה".

אם כן, היועץ המשפטי לממשלה, יכול, כגורם חיצוני להגיש בקשה לפירוק חברה בעילה שעסקיה של החברה לא החלו לפעול תוך שנה לאחר הואגדה או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה {כאמור בסעיף 257(2) לפקודת החברות}.

הסעיף הנ"ל, מתאים כאשר נוצר אי-צדק בולט בתוך המסגרת הפנימית של החברה כגון: בין בעלי השליטה בחברה וחברים אחרים, באם הדירקטורים הפרו חובות אמון כלפי החברה או אם החברה אינה מסוגלת לכנס אסיפה כללית {ראה יוסף כהן דיני חברות, חלק שני, 470; המ"ר (ב"ש 10013/97 קיבוץ ניר עוז נ' אטליז בשר, תק-מח 97(1), 370 (1997)}.

מן האמור לעיל וממקרא סעיף 261 לפקודת החברות למדים אנו כי אין בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה לפירוק בעילה הנסמכת על חדלות-פירעון.

יחד-עם-זאת, נדגיש כי הדיבור הקבוע בסעיף 257(5) לפקודת החברות {"שמן הצדק והיושר"} הינו רחב ביותר, ואין לצמצמו על-פי עיקרון של "מן הפרט אל הכלל" או על-פי ראשי פרקים מוגדרים.

לפיכך, ניהול בלתי-תקין של עסקי חברה, המביאה למצב של אי-יכולת לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות, מהווה עילה לפירוקה מהטעם שמן הצדק והיושר לעשות זאת.

לאור הקביעה כאמור, ניתן גם לקבוע כי היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להגיש בקשה לפירוק חברה על-סמך עילה כאמור קרי, שמן הצדק והיושר לפרקה {ראה לעניין זה גם ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כט(2), 6 (1975)}.
6. הכונס הרשמי
סעיף 262 לפקודת החברות קובע כי "מקום שחברה מתפרקת מרצון או בפיקוח רשאי הכונס הרשמי, או כל אדם המוסמך להגיש בקשה לפי סימן זה, להגיש בקשה שהחברה תפורק בידי בית-המשפט; בית-המשפט יתן צו פירוק על יסוד בקשה כאמור רק אם נוכח שזכותם של נושים או משתתפים מחייבת שלא להמשיך בפירוק מרצון או בפיקוח".

7. רשם החברות
סעיף 362 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 העוסק בפירוק לבקשת רשם קובע כי הרשם רשאי לבקש את פירוקה של חברה לפי פרק י"ב לפקודת החברות {"פירוק בידי בית-המשפט"}, אם עיצום כספי שהטיל על החברה לפי סעיף 354, לא שולם על ידיה, ובתוך שלוש שנים ממועד הטלת העיצום הכספי שב הרשם והטיל עיצום כספי נוסף, שאף הוא לא שולם במועד, ובלבד שלא שולמו עד למועד הגשת הבקשה לפירוק.

8. המפקח על הביטוח
סעיף 63(ב)(2) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 קובע כי המפקח רשאי, אם ראה צורך בכך כדי להבטיח את ענייני המבוטחים לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן צו שהפירוק יהיה בידי בית-המשפט או בפיקוחו.

9. חילופי מבקשים
תקנה 10 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 קובעת כדלקמן:

"10. חילופי מבקשים
ביטל מבקש את בקשת הפירוק שהגיש או שזנח את הטיפול בה, רשאי בית-המשפט, בכל שלב משלבי הדיון, על-פי בקשת נושה או משתתף הרשאי להגיש בקשת פירוק (להלן: "מבקש חדש"), לצוות על חילופי המבקשים ועל המשך הדיון בבקשה בידי המבקש החדש."

תקנה 10 לתקנות החברות (פירוק) מסמיכה את בית-המשפט בכל שלב משלבי הדיון לצוות על חילופי מבקשים כאשר המבקש המקורי ביטל את בקשת הפירוק או שזנח את הטיפול בה.

תקנה 11(ב) לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי במקרה ובית-המשפט ציווה על חילופי מבקשים לפי תקנה 10 לתקנות החברות (פירוק), אזי, על המבקש החדש להפקיד בידי הכונס הרשמי את הסכומים שהוחזרו למבקש הקודם.

בקשת פירוק כנגד חברה הינה בעלת אופי in rem, לפיכך מרגע הגשתה אין עוד למבקש "זכות בעלות" עליה, וצדדים יכולים להתחלף גם אם המבקש חוזר בו {ראה לעניין זה המ' (ת"א) 4603/97 פולידן בע"מ נ' פיקנטי, תק-מח 97(4), 284 (1997)}.

כאשר מבקש הפירוק המקורי, זנח את בקשת הפירוק, רשאי המבקש החדש {כגון: עובדי החברה} לבקש את פירוקה של החברה {ראה למשל בש"א (ת"א) 7404/08 סבינה צירולניק ואח' נ' ש.ל מרכז קרדיולוגי לאבחון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ממקרא תקנה 10 לתקנות החברות (פירוק) אנו למדים כי תקנה זו מונה שני תנאים לחילופי מבקשים בבקשת הפירוק. ואלה הם:

האחד, על המבקש להיות "נושה או משתתף הרשאי להגיש בקשת פירוק".

השני, המבקש המקורי זנח בקשתו. לעניין זה נעיר כי לא רק בזניחת הבקשה עסקינן, אלא עצם העובדה שהליך תלוי ועומד, מהווה מעין מחסום לגבי אחרים לנקוט בהליכי פירוק כנגד החברה {ראה גם בש"א (ב"ש) 5730/05 עיצוב ארז א.ל. בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

אעיר כי הוראה דומה לתקנה 10 לתקנות החברות (פירוק) קיימת אף בפקודת פשיטת הרגל {סעיף 188 לפקודת פשיטת הרגל} הקובעת כי "מבקש שאינו ממשיך בשקידה ראויה בהליכי בקשת פשיטת רגל שהגיש, רשאי בית-המשפט להחליפו בנושה אחר הנושה בחייב סכום הנדרש לפי פקודה זו לעניין נושה המגיש בקשת פשיטת-רגל".

על-פי סעיף 188 לפקודת פשיטת הרגל לבית-המשפט של פשיטת הרגל שיקול-דעת רחב בשאלה אם להמשיך את ההליכים מקום שנושה חזר בו מבקשתו, אם לאו.

פקודת פשיטת הרגל קובעת שאין חזרה מבקשה לצו כינוס שהוגשה - בין אם הוגשה על-ידי נושה ובין אם על-ידי חייב - אלא ברשות בית-המשפט. גם אם שולם לנושה המבקש מלוא חובו לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, אין בית-המשפט חייב להרשות לנושה לחזור בו מבקשתו {ש' לוין ו- א' גרוניס מעשה פשיטת רגל (מהדורה שניה), 84}.

מקום בו פרע החייב את חובו לנושה המקורי, יכול נושה חדש לבקש צו כינוס במקומו. אם המבקש המקורי מעוניין לחזור בו מן הבקשה ומתברר כי קיימים נושים אחרים ראוי לבדוק מה עמדתם ויש ליתן להם הזדמנות להחליף את המבקש המקורי.

אפשרות זו של חילופי מבקשים נובעת מן האופי הקולקטיבי של הליכי פשיטת רגל ומכך שמדובר בהליכים שיש להם השלכה לאו דווקא על בעלי הדין המקוריים {ש' לוין ו- א' גרוניס מעשה פשיטת רגל (מהדורה שניה), 95}.

ב- ת"א (ב"ש) 1044/94, ת"ה 320/95 {מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' אבני אשקלון מוצרי מלט לבניה ופיתוח בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (1995)} קבע בית-המשפט:

"2. השותפות טוענת, כי היא מעוניינת להיכנס בנעלי המבקשת מכוח תקנה 10 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987. המבקשת טוענת לעומתה, כי מאחר ובקשת הפירוק נמחקה לא ניתן עוד לפעול על-פי הדרך שבתקנה 10. בטרם נתייחס לטענות ההדדיות ראוי להסביר את החשיבות של החלפת המבקשים בבקשת פירוק. כידוע, על-פי סעיף 265 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, יום הגשתה של בקשת הפירוק נחשב כיום תחילתו של הפירוק. סעיף 268 לפקודה קובע, כי עיסקה בנכסי החברה, שנעשתה לאחר תחילת הפירוק, בטלה אלא אם בית-המשפט הורה אחרת. לפיכך, יש חשיבות גדולה לתאריך המקורי של בקשת הפירוק ויש הבדל משמעותי בין בקשה ראשונה לפירוק לבין בקשה חדשה שתוגש במסגרת הליך אחר. מכאן ההוראה שבתקנה 10 המאפשרת חילופי מבקשים לעניין בקשת פירוק.

3. תקנה 10 לתקנות מסמיכה את בית-המשפט בכל שלב משלבי הדיון לצוות על חילופי מבקשים כאשר המבקש המקורי ביטל את בקשת הפירוק או שזנח את הטיפול בה. המבקשת טוענת, כי מאחר ובקשת הפירוק נמחקה לא נותר בשעה זו כל שלב של דיון ועל-כן לא ניתן להורות על חילופי מבקשים. מבחינה מעשית מבקש חדש לא יכול לדעת על מחיקתה של בקשת פירוק בסיטואציה דוגמת זו שנוצרה במקרה דנא. הפירסום בעיתון יומי וברשומות מביא לידיעת נושים את דבר המועד שנקבע לדיון בבקשת הפירוק. כמובן, שיתכן ודבר הגשת הבקשה יוודא לנושים בדרכים אחרות, למשל בעקבות ידיעה בעיתון על דבר הגשתה של בקשת הפירוק. המבקש המקורי שעתר לפירוק יכול לחזור בו מן הבקשה בכל שלב. יתכן ובמצב דברים כזה ראוי שבית-המשפט ימנע ממחיקתה של בקשת הפירוק לפני הדיון בבקשת הפירוק. במקרה דנא מוצאים אנו שנושה אחר פונה לבית-המשפט לאחר שהוחלט על מחיקת בקשת הפירוק. אלמלא מחקתי את בקשת הפירוק ואלמלא ביטלתי את הדיון שהיה קבוע להיום יכולה היתה השותפות להתייצב, לאחר שמסרה הודעה לפי תקנה 8, ולבקש בעת הדיון בבקשת הפירוק להחליף את המבקשת המקורית. יש להניח, שאילו זה היה המצב הייתי נעתר לבקשתה. איני רואה הבדל בין מצב דברים מעין זה שתואר לבין הסיטואציה שנוצרה במקרה דנא, כאשר החלטתי בלא דיון ובלא שנמסר האם ניתנו הודעות השתתפות לפי תקנה 8 למחוק את בקשת הפירוק. נושה אחר, שאינו המבקש המקורי, רשאי לנצל את הבקשה המקורית ולבוא בנעלי המבקש המקורי אף אם בקשת הפירוק נמחקה לפני מועד הדיון וכאשר הוחלט על המחיקה בלא שמיעתם של נושים אחרים, במיוחד כאלה שהגישו הודעות השתתפות.

4. התוצאה המתבקשת היא, שהשותפות תחליף את המבקשת לעניין בקשת הפירוק. מאחר והבקשה נמחקה באופן פורמלי הרי יש לקבוע, כי החלטת המחיקה תבוטל. כמובן שיש צורך לקבוע מועד חדש לדיון בבקשת הפירוק. לפיכך, אין צורך להתייחס לבקשת החברה שהדיון היום ידחה, שהרי ממילא לא ניתן לדון היום בבקשת הפירוק."

ב- ע"א 2833/04 {רגיס בע"מ נ' רו"ח גבריאל טרבלסי, הנאמן על דן רולידר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} קבע בית-המשפט:

"36. המערערת טוענת (בסיכומי התשובה) כי מאחר שצו הפירוק ניתן על-פי בקשת פירוק אחרת (שהוגשה ביום 14.4.2003) אין לחזור למועד בו הוגשה בקשת הפירוק הראשונה (27.12.2001) משזו נמחקה. אינני מקבלת טענה זו. ראשית הטענה לא הועלתה בערעור אלא רק בסיכומי התשובה למרות שבית-משפט קמא הסתמך בין היתר גם על מועד הגשת בקשת הפירוק הראשונה (ראו פס' 14, 15 לפסק-דינו). כזכור בית-המשפט הכריע כי רישום השעבוד שבוצע ביום 2.1.2002 בוצע ב"תקופה האסורה" וכי מדובר בהעדפת מרמה. אם אכן היה מקום להתייחס (כנטען בסיכומי התשובה) רק לבקשת הפירוק שהוגשה בשנת 2003 ממילא לא היה מקום לדבר על העדפת מרמה שהרי הרישום בוצע הרבה לפני שנת 2003. במילים אחרות: אם אכן הייתה גורסת המערערת כי רק בקשת הפירוק שהוגשה בשנת 2003 היא הרלבנטית היה מקום לטעון כן עוד במסגרת הערעור שהרי אז ממילא הייתה נופלת הקביעה של בית-משפט קמא כי מדובר באירוע שהתרחש ב"תקופה האסורה" ככל שעסקינן בבקשת הפירוק. כזכור, המערערת טענה נגד קביעתו של בית-המשפט כי מועד העסקה לעניין העדפת המרמה הוא מועד השכלול (2.1.2002) ולא מועד היצירה (בשנים 2000 ו- 2001). היא ניסתה לשכנע כי בית-משפט שגה בקביעתו. ואולם, אם רלבנטית רק בקשת הפירוק שהוגשה בשנת 2003 מה לי מועד השכלול ומה לי מועד היצירה? המערערת כאמור לא טענה כן בערעור ואין זאת אלא כי היה מקובל עליה שהמועד הקובע לגבי בקשת הפירוק הוא ה- 27.12.2001. יתר על-כן, כפי שציינתי בראשית הדברים כל הליכי חדלות-הפירעון היו ברצף ומחיקת בקשת הפירוק הראשונה (בהסכמה) - והגשת בקשת פירוק חדשה (על-ידי הנאמן עצמו) היוו חלק מרצף הליכי חדלות-הפירעון. למעשה ניתן לראות בכך כמעין "החלפה" כקבוע בתקנה 10 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 לפיה רשאי בית-המשפט בכל שלב משלבי הדיון לצוות על חילופי מבקשים ועל המשך הדיון בבקשת הפירוק אפילו לאחר מחיקת בקשת הפירוק הראשונה."