פירוק על-ידי בית-משפט; פירוק מרצון ופירוק בפיקוח בית-המשפט

1. כללי
על-אף שאין זה מעיקרו של חיבור זה, נעסוק בקצרה בשלושת סוגי הפירוקים הקבועים בסעיף 244 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 על-פיו:

"244. דרכי הפירוק
(א) פירוקה של חברה ייתכן באחת הדרכים האלה:
(1) בידי בית-המשפט;
(2) מרצון;
(3) בפיקוח בית-המשפט.
(ב) הוראות פקודה זו יחולו על כל אחת מדרכי הפירוק, אם אין הוראה אחרת משתמעת."

קיימים שיקולים שונים בנוגע למתן צו הפירוק בהתאם לסוגי החברות השונות. כך למשל, שיקולי שיקום חברה ציבורית שונים משיקולי שיקום או פירוק חברה פרטית. כך גם השיקולים הנשקלים בבקשת החברה למינוי מפרק שונים מבקשת הפירוק של אחד משותפי החברה, כמו גם השוני שבשיקולים בפירוק חברה סולבנטית, שלגביה ימנע בית-המשפט ככל הניתן ממתן צו פירוק וחברה חדלת-פירעון {כך למשל מאפשר סעיף 368 לפקודת החברות מחיקה של חברה על-ידי רשם החברות בגין חוסר פעילות מתמשך}.
ברי הוא כי כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו הספציפיות כאשר בית-המשפט מתחשב במספר קרטריונים כגון: סולבנטיות החברה; סוג החברה; מגיש הבקשה ומעמדו; רמת הוכחת בקשת הפירוק; הדרכים החלופיות וסעדי הביניים; הפגיעה בנושי החברה הנוספים; סיכויי שיקום החברה והשיקולים הנכרים בהקשר להתקיימות עילות הפירוק כפי שיובאו בחיבור זה בהרחבה.

כפי שנראה להלן, המחוקק מכיר בשלושה סוגים של פירוק: האחד, פירוק מרצון. השני, פירוק על-ידי בית-משפט. השלישי, פירוק בפיקוח בית-משפט.

2. פירוק על-ידי בית-המשפט
הפירוק הנפוץ ביותר, מבין שלושת סוגי הפירוק הקיימים, הוא הפירוק על-ידי בית-המשפט. בפירוק מסוג זה, בית-המשפט הוא המנהל את הליכי הפירוק והמפקח עליהם. לצורך זה, בית-המשפט מסתייע בכונס הרשמי והמפרק הממונה על ידו ושישמש כידו הארוכה של בית-המשפט.

כיוון שפירוק החברה הינו תהליך בלתי-הפיך, על בית-המשפט בבואו לדון בפירוקה של חברה, לשקול האם הליך זה של פירוק החברה הוא הראוי בנסיבות כל מקרה או שמא עדיף לשקם את החברה ולהשיבה למצב סולבנטי.

בנקודה זו נעיר כי צו הפירוק תקף רטרואקטיבית כאילו ניתן ביום הגשת הבקשה לפירוק ומביא לעיכוב כל ההליכים הקיימים והעתידיים כנגד החברה.

סעיף 256 לפקודת החברות קובע כי בית-המשפט המוסמך לפרק חברה יהיה בית-המשפט המחוזי {ראה למשל ת"א (שלום ת"א) 13745/06 דלתא נובל לוגיסטיקה בע"מ נ' כהן רפאל, תק-של 2007(2), 22506, 22508 (2007)}.
כך למשל, בית-המשפט ב- תמ"ש (משפחה יר') 24880/02 {ז. ל. נ' נ. א., תק-מש 2008(1), 150, 155 (2008)} קבע כי בהתאם להוראות סעיף 256 לפקודת החברות, בית-המשפט המוסמך להורות על פירוק החברה, בו ברגיל מעורבים צדדים נוספים "זרים" למשפחה כמו נושים ועובדים ומנוהל הליך בעל גוון כלכלי-עסקי "טהור", הינו בית-המשפט המחוזי. על-כן, בית-המשפט לענייני משפחה לא דן בסוגיית פירוק החברה.

לעומת-זאת, באשר לסמכות המקומית של בית-משפט של פירוק קובעת תקנה 1 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות החברות (פירוק") כי בית-המשפט המוסמך הוא בית-המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו מצוי משרדה הרשום או מקום עסקיה העיקרי של החברה הנתונה לפירוק.

ב- בש"א (ת"א) 4613/02 {לה פסטה דלה קזה בע"מ נ' ב' מ', תק-מש 2003(1), 35 (2003)} הגיש המשיב תביעה לפירוק השיתוף בזכויות בחברות. המבקשת טענה כי הסמכות לפרק חברה נתונה לבית-המשפט המחוזי ועל-כן יש לדחות הבקשה שהגיש המשיב.

מנגד, המשיב טען כי מדובר בסכסוך בחברות משפחתיות כאשר הצדדים הם בעלי המניות בהן והם בני זוג שנישאו כדמו"י וכי עסקינן בסכסוך שעילתו סכסוך בתוך המשפחה.

בית-המשפט קיבל את טענת המבקשת בקובעו כי אין לו כל ספק כי הסכסוך בין הצדדים אינו ניתן לפתרון כולל ויהיה צורך לדון בכל תובענה שהוגשה בנפרד.

עוד נקבע כי הואיל וזהו המצב בין הצדדים והואיל והערכאה המקצועית והמוסמכת לדון בפירוק חברות היא בית-המשפט המחוזי והואיל ובית-המשפט לענייני משפחה לא יוכל, כאמור, להביא את הצדדים לפתרון כולל של הסכסוך ביניהם, יש להעביר את התביעה לפירוק שיתוף לבית-המשפט המחוזי שכן אין מחלוקת כי לבית-המשפט המחוזי המומחיות וידע בפירוק חברות.

יתרה-מזאת, בית-המשפט סבר, במקרה דנן, כי אין טעם שבית-המשפט לענייני משפחה יתחיל להתמחות כאשר מספר בקשות לפירוק חברות אשר בעלי המניות בהן הן בני משפחה אחת, הן מועטות ביותר וזאת להבדיל מנושאים אחרים בחברות משפחתיות שייתכן ובית-המשפט לענייני משפחה ידון בהן.

סעיף 257 לפקודת החברות מונה ארבע עילות לפירוק חברה על-ידי בית-המשפט:

הראשונה, החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית-המשפט {סעיף 257(1) לפקודת החברות}.

השניה, החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה {סעיף 257(2) לפקודת החברות}.

השלישית, החברה היתה לחדלת-פירעון קרי, חברה שאיננה מסוגלת לפרוע חובותיה {סעיף 257(4) לפקודת החברות; רע"צ (שלום חי') 1970-08-12 תיב"מ פלוס בע"מ נ' סטאטוס - סקול בע"מ, תק-של 2012(3), 29494, 29497 (2012); ראה גם סעיך 258 לפקודת החברות}.

זאת ועוד. הכלל הוא כי מקום בו הוגשה בקשת פירוק בעילה של חדלות-פירעון לפי סעיף 257(4) לפקודת החברות וישנה מחלוקת על קיומו של חוב, בית-המשפט לא ייתן צו פירוק ויפנה את הצדדים לבירור הסכסוך בערכאה האזרחית לדון ולברר כי הטענות בדבר קיומו של החוב אינן טענות פיקטיביות שכל מטרתן היא הימשכות ההליכים והתשת הצד שכנגד.

מקום בו נערך בירור מקיף לגרסתו של המתנגד להליך הפירוק ולא עלה בידיו להציג ראיה לכך שהחוב בגינו הוגשה בקשת הפירוק שנוי במחלוקת, אין מקום להחזיר את הדיון לבירור עובדתי נוסף במסגרת הליך אזרחי אשר יביא לסרבול והתמשכות ההליכים {ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוקים בע"מ נ׳ חברת פ' נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ, תק-על 2011(2), 3800 (2011); ע"א 4950/08 דב בירן אחזקות בע"מ נ׳ אגף מס הכנסה, תק-על 2011(3), 1128 (2011); פר"ק (מחוזי יר') 37840-04-12 רשם העמותות נ' עמותת מוסדות חזון ישעיה, תק-מח 2012(3), 10280, 10288 (2012)}.

הרביעית, בית-המשפט סבר שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק {סעיף 257(5) לפקודת החברות}.

העילה הקובעה בסעיף זה, מהווה, למעשה, "עילת סל" או "עילת שסתום" {רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1), 149 (2002); ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, תק-על 2010(3), 3103 (2010)}.

השימוש שיעשה בסעיף זה יעשה במשורה ובמסגרת שיקולי הצדק והיושר ניתן בין היתר ביטוי להתנהגות הצדדים, לתום-לב ולהגינות, לצרכיה של החברה וליכולתה להגשים את מטרותיה, בהתאם לנסיבות העניין.
בתי-המשפט עשו שימוש ב"עילת סל" זו במצבים בהם החברה אינה פעילה, שלא ניתן להשיג את מטרותיה או שהחברה זנחה את מטרותיה העיקריות או כשמדובר בחברת "בועה".

בכל מקרה ומקרה על בית-המשפט לזכור כי עליו לפעול בריסון בעשותו שימוש ב"עילת סל" זו, ולבחון היטב את נסיבות המקרה {ע"א 1775/10 עמותת קרית נדבורנה - בני ברק נ' רשם העמותות, תק-על 2011(2), 1099, 1106 (2011)}.

3. פירוק מרצון
מול פירוק בית-המשפט קיימת האפשרות לפירוק מיוזמת החברה בלבד וללא מעורבות שיפוטית כלל.

סעיף 319 לפקודת החברות מונה שלושה מקרים בהם חברה יכולה להתפרק מרצון. ואלה הם:

הראשון, תמה התקופה שנקבעה בתקנון לקיומה או אירע הדבר שבאירועו צריכה החברה, לפי הוראה שבתקנון, להתחסל, והחברה באסיפה כללית החליטה להתפרק מרצון {סעיף 319(1) לפקודת החברות}.

השני, החברה קיבלה החלטה מיוחדת להתפרק מרצון {סעיף 319(2) לפקודת החברות}.

השלישי, החברה החליטה בהחלטה שלא מן המניין, שבגלל חבויותיה אין היא יכולה להמשיך בעסקיה ומן הראוי שתתפרק {סעיף 319(3) לפקודת החברות}.

הליך הפירוק מרצון הינו הליך מיוחד, הליך הסכמי, בו ניתן לפרק חברה ללא צורך בפניה לבית-המשפט או בהחלטת בית-משפט.

הפירוק מרצון נעשה בפועל על-ידי החברה תוך הסתמכות על הסכמה המושגת בין בעלי המניות בחברה כאשר בדרך זו חשוב מצבה הפיננסי של החברה, מחד גיסא, והתחייבות הדירקטורים לשאת בחובותיה מאידך גיסא {ת"א (חי') 1705/03 עורך-דין א' שניאור נ' ויצנר משה, תק-של 2003(3), 1306 (2003)}.

על-פי סעיף 341 לפקודת החברות, פירוק מרצון אינו חוסם בעד זכותו של נושה או משתתף להביא את החברה לפירוק בידי בית-המשפט ואולם, בית-המשפט ייענה לבקשת פירוק כזו רק אם שוכנע שהפירוק מרצון יפגע בזכויותיהם של המבקשים.

בפירוק מרצון מתמנה המפרק על-ידי החברה עצמה שבוחרת לעיתים מפרק מקורב לחברה, משכך, רואים עצמם לא פעם נושי החברה, מאויימים ממחוייבות המפרק המתמנה לאינטרס החברה ומגישים בקשה להחליפו, לעיתים על-ידי הגשת בקשה לפירוק על-ידי בית-המשפט.

כיוון שהמדובר בפירוק מרצון ללא התערבות שיפוטית, בית-המשפט יתערב רק בנסיבות קיצוניות שבהם מוכח כי הנושים או קבוצת משתתפים יקופחו ממינוי מפרק מסויים ואולם באופן רגיל לא יפסל מפרק רק משום שיש בינו לבין החברה המתפרקת קשרים קודמים.

כך למשל, ב- ע"א 651/75 {יובל שגב נ' שלום אברדם ואח', פ"ד ל(2), 276 (1976)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא הוכח שהיחסים בין המפרק ובין המשיבה או מי ממנהליה חרגו מעבר ליחסים רגילים שבין חברה ורואה חשבון שלה. במקרה הנדון, המפרק אינו עובד של המשיבה, אלא נותן לה שירותים כשותף במשרד רואי חשבון. עובדה זו בלבד אינה מעמידה את המפרק במצב תלות כזה במשיבה, שיש לחשוש, שהמפרק לא ימלא את תפקידו באמונה.

נעיר כי ב- פש"ר (ת"א) 2048/02 {סטאוול בע"מ נ' טרנסווי, תק-מח 2003(1), 642 (2003)} עסקינן במינוי מפרק נוסף על זה שנבחר על-ידי החברה. בית-המשפט במקרה זה קבע כי לאור אופי הפירוק והמחלוקת העזה הנטושה בין שתי קבוצות בחברה, עתיד תיק זה להיעשות מסורבל, עתיר בקשות, והדבר יקשה מאוד על הליך הפירוק ועל בית-המשפט. לפיכך, יש מקום להורות על מינוי מפרק נוסף לצד זה שמונה על-ידי החברה.

כאשר בעלי המניות מבקשים לפרק את החברה בלי עילה מיוחדת, הם יכולים לעשות זאת הן בדרך של פירוק מרצון והן בדרך של החלטה לבקש מבית-המשפט לפרק את החברה. בשני המקרים צריכה להתקבל החלטה מיוחדת {צפורה כהן פירוק חברות (התש"ס), 149; ראה סעיף 319(2) לפקודת החברות; סעיף 257(1) לפקודת החברות}.

כאשר העילה לפירוק נעוצה בחוסר סולבנטיות של החברה, לצורך פירוק מרצון של החברה, צריכה להתקבל החלטה באסיפה הכללית ברוב של 75% מהנוכחים ומהמצביעים, בעוד שלצורך קבלת החלטה לבקש מבית-המשפט את פירוק החברה די ברוב רגיל. מסקנה זו מתבקשת מכך, שעילת הפירוק נכנסת במקרה זה לסעיף 257(4) לפקודת החברות ואינה כפופה, לכן, לדרישה להחלטה מיוחדת שבסעיף 257(1) לפקודת החברות {צפורה כהן פירוק חברות (התש"ס), 149; ראה סעיף 319(3) לפקודת החברות}.

4. פירוק בפיקוח בית-המשפט
סעיף 262 לפקודת החברות קובע כי מקום שהחברה מתפרקת מרצון או בפיקוח, רשאי הכונס הרשמי או כל אדם המוסמך להגיש בקשה – להגיש בקשה שהחברה תפורק בידי בית-המשפט.

כך למשל, בית-המשפט ב- פש"ר (ת"א) 2048/02 {סטאוול בע"מ נ' טרנסווי, תק-מח 2003(1), 642 (2003)} קבע כי אין חובה על בית-המשפט להפוך פירקו מרצון לפירקו בפיקוח בית-המשפט אלא שהסכסוך הקשה בין בעלי המניות וכן חוסר סולבנטיות של החברה, מובילים למסקנה כי הבקשה מוצדקת, מה עוד שכלל בעלי המניות מסכימים לה.