מבוא

משמוגשת הבקשה לפירוק החברה נופל דבר ב"חיי החברה" ובתפקודה. אין הדברים כתמול שלשום.

התקופה שבין תאריך הגשת בקשת הפירוק לבין תאריך צו הפירוק הינה תקופת מעבר, שבה על החברה לנהוג זהירות יתרה בעשייתה, כשלא אחת פעולתה של החברה מלווה בפיקוחו של בית-המשפט, באמצעות מפרק זמני, למשל, הכול לפי הנסיבות ולפי מהות בקשת הפירוק.

בתקופת המעבר נעשים ניסיונות להחיות את החברה ולהחזיר אותה לדרך המלך. לא אחת מנוצלת תקופה זו למציאת הסדר או פשרה, כדי להציל את הניתן ולהמשיך בדרך שתמזער את הנזק לנושים השונים ולבעלי המניות.

אם מצליח הדבר - מתייתר הצורך בהמשך הליכי הפירוק, ולא ניתן כלל צו לפירוק החברה. אם נושי החברה נוהגים בתבונה בשלב האמור, אזי אין הם נחפזים בהפעלת ערבויות, במימוש שעבודים ובעתירות לצווי ביניים, שהרי באלה יש כדי לסכל מראש כל סיכוי להחייאת החברה.

גישה זו, אם רק אפשרית היא, הינה מבורכת ויש לעודדה. כדי לאפשר מימושה של המגמה הנ"ל, צריכה המדיניות המשפטית הראויה שלא לדרבן נושה לתבוע את פירעון הערבות לפני מועד מתן צו הפירוק {ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 {להלן: "חוק החברות"} העוסק באישיותה המשפטית של החברה קובע כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד."

על-פי סעיף הנ"ל החברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעליה. בבסיסם של דיני החברות עומד עיקרון האישיות המשפטית העצמית הנפרדת של החברה, מבעלי המניות, ממנהליה ומעובדיה {דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז 345}.

כך למשל, מכוח ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, ככלל, לא ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות או לאורגנים של החברה אשר פעלו בשמה {תע"א (אזורי ב"ש) 3562-08 איתן אשטמקר נ' אולמי לוגסי בע"מ, תק-עב 2012(2), 7720, 7722 (2012)}.

הליכי פירוק חברות הולכים ותופסים כיום מעמד ומימד חשוב ביותר בשדה המשפטי. הכרעות של בתי-המשפט בענייני פירוק הינם בעלי השלכה עצומה על צדדים רבים להליך הפירוק.

מטרת הליך הפירוק הוא מחיקת החברה מרשם החברות וכתוצאה ממחיקתה גורמים אנו לביטול אישיותה המשפטית. ניתן לפרק חברה באמצעות שלוש דרכים:

האחת, פירוק על-ידי בית-המשפט כאמור בפרק י"ב לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 {ייקרא להלן גם "פקודת החברות"}.

השניה, פירוק מרצון על-ידי החברה עצמה כאמור בפרק י"ג לפקודת החברות.

השלישית, פירוק החברה באמצעות פיקוחו של בית-המשפט כאמור בפרק י"ד לפקודת החברות.

משמעותו של הליך הפירוק הוא למעשה הפקעת השליטה מידי בעלי השליטה המקוריים והעברתה לאורגן הממונה מטעם בית-המשפט. הליך הפירוק למעשה הינו הליך המביא לסיום חייה של החברה ולפירוק הקשר החוזי בינה לבין חבריה ופירוק הקשר החוזי בין החברים עצמם.

אם כן, להליך הפירוק מספר מטרות:

האחת, פירוק יעיל של החברה. במקרים מסויימים נוטים בתי-המשפט לאפשר למפרק לשקם את החברה.

השניה, הגנה על נושי החברה.

כידוע, "דרך המלך" לפירוקה של חברה שהגיעה לסוף דרכה ומבקשת להתפרק, היא בהליך של פירוק מרצון, הננקט על-ידי החברה וממומן על ידה או על-ידי בעלי מניותיה, ואינו דורש, על-פי רוב, את התערבותו של בית-המשפט. המדובר בדרך פשוטה ומהירה שאינה מטילה חובות על המערכת הציבורית.

לעומת-זאת, הליכי פירוק כפוי - פירוק באמצעות בית-המשפט - מחייבים הפעלת גורמים נוספים מלבד החברה ואורגניה וכרוכים בעלויות ניכרות למערכת הציבורית. בהליך של פירוק באמצעות בית-המשפט הכונס הרשמי ובית-המשפט נוטלים חלק פעיל בהליך, וכרוכות בו עלויות נכבדות {כגון: פרסומים, קיום אסיפות נושים, בדיקת תביעות חוב, מינוי בעלי תפקידים, ביצוע חקירות}, זאת, כאשר הנטל ברובו, ולעיתים אף כל כולו, מוטל על הקופה הציבורית.

לכן, חשוב כי נכיר היטב בעילות לפירוק חברה על-ידי בית-המשפט.