עניינים שונים

1. בית-הדין הרבני התרשם שאכן קיימת בעיה בין בני הזוג בעקבות כך שהבעל חזר בתשובה והאישה לא חזרה עמו. שינוי אורחות חייו של הבעל הביא לעימות מתמשך בין הצדדים
בתיק מס' 358889-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 313, 315 (2011)} קבע בית-הדין:

"בני הזוג נישאו בשנת 1981, נישואין ראשונים לשניהם ולהם שני ילדים משותפים.
ביום י"ג סיון תשס"ח (16.6.08) תבע הבעל תביעת גירושין בבית-הדין, לתביעת הגירושין כרך הבעל את עניין חלוקת הרכוש ומזונות.
התקיימו דיונים בבית-הדין במעמד הצדדים וב"כ הבעל, הוגשו סיכומים הדדיים.
לטענת הבעל, מאז שחזר בתשובה האישה מפריעה לו לנהל אורח חיים דתי לפי השקפת עולמו, והאישה מחללת שבת. טוען שהאישה נעדרת מהבית בלילות. חושב שהאישה אסורה עליו. הבעל הודיע לבית-הדין שהוא נוטל תרופות בשל בעיות נפשיות ואף היה מאושפז. בדיון שהתקיים ביום 29.10.08 אמר הבעל:
"... עברתי הרבה משברים עד שעליתי על הדרך שאני יכול להתקרב לתורה. במשך השנים היא מנעה ממני והפריעה לי בשלוש שנים האחרונות שעליתי על המסלול הנכון זה הפך לדבר נורא. אי-אפשר לזוז, אי-אפשר להתפלל, אי-אפשר לעשות קידוש כלום, היינו חילונים, לאט לאט התחלתי להתחזק במשך הזמן, היה לי אורות גדולים, היה לי תקופה שהייתי במשבר והלכתי באיטיות בשנים האחרונות האצתי ללכת לשיעורים ולשמור שבת אבל האישה לא נותנת שום דבר לעשות עזבתי את הבית, בשלוש שנים האלה היה מעט מאוד יחסים אולי 20 פעם בחצי שנה הזה בכלל לא, למצוא אותה בבית אי-אפשר, לאחרונה אין יחסים חצי שנה, עזבתי את הבית לפני שנתיים, כרגע אני בבית, עזבתי וחזרתי לאחר ארבעה חודשים, יצאתי מהבית לפני שנתיים וחצי שלושה לתקופה של ארבעה חודשים, ולאחר-מכן חזרתי ומאז אני בבית, היה יחסים מאוד מעט, בארבעה חמישה חודשים אחרונים אין בכלל, אני גומר את העבודה מגיע הביתה, גומר בסביבות שעה חמש, היא בבית אבל יוצאת אח"כ, חוזרת אולי בבוקר אולי ב 3 אולי בארבע, אני ער או שמתעורר ורואה שהגיעה, או שבכלל לא נמצאת, היא מסתובבת עם רכב של המשטרה, עובדת בלילה בניקיון, אחרי זה הולכת למשמר האזרחי, לפעמים מתלבשת יפה והולכת עם החברות שלה ואומרת שהולכת למועדון פנויים פנויות. לא נותנת לי לשמור שבת ומצוות, מפנה לי את הספרים, וזרקה לי את התיק ליד אנשים, רצתה להוריד אותי בדרך בין תל אביב לאשדוד, בגלל שברכתי ברכת הדרך, עצרה את האוטו בצד, ואמרה תרד מהאוטו..."
כמו-כן טען הבעל בדיונים הראשונים שיחסי האישות שביניהם היו מעטים ובשלב מסויים פסקו לגמרי, ושהאישה מסרבת לחיות חיי אישות. אמנם בדיון שנערך ביום כ"ה חשון התש"ע 29.11.09 הודה הבעל שחי חיי אישות עם האישה בסמוך למועד הדיון.
האישה מסרבת להתגרש ומבקשת לעשות שלום-בית. לטענתה, הבעל היה מהמר כפייתי, בנוסף למחלת הנפש של הבעל ולתרופות שהוא נוטל. חזרתו בתשובה נעשתה בדרך מסוכנת, מכחישה טענות הבעל בדבר הפרעה לאורח חיים דתי, טוענת שלמרות היותה חילונית אינה מפריעה לבעלה בקיום מצוות הדת. טוענת שהבעל לא מפרנס כדי הצורך. למרות שסבלה, מבקשת בכל אופן לעשות שלום-בית, ומוכנה לחיות חיי אישות עם הבעל. טוענת שרצון הבעל בגירושין נובע מהשפעת רב שאליו מקושר הבעל. לטענתה הבעל הפכפך, ושאכן היו יחסי אישות. בדיון שהתקיים ביום 29.10.08 אמרה האישה:
"... הוא סכיזופרני, הסתירו ממני שנוטל תרופות ושהיה מאושפז, לא ידעתי והתחתנו ונולדו שני ילדים, הוא היה מהמר כפייתי, היה מסתובב בקלובים ובקזינו, מהיום שהכרתי אותו עד שסגרו את יריחו, אולי לפני כחמש שנים, הפסיד כספים, נאלצנו לקחת הלוואות כדי לממן את ההפסדים האלה, אף פעם לא נסעתי איתו ליריחו, עברתי איתו לא מעט היה מאושפז מס' פעמים, לא היה איתי בלידות אני הייתי כאבא וכאימא לא תפקד כגבר, בלעתי הרבה צפרדעים והסכמתי להיות איתו ואהבתי אותו, הוא נכנס לאיזה גלקסיה שלא יודע לצאת ממנה. יש דרך לחזור בתשובה זה צריך להיות בהסכמה, לא לעשות בום וזהו לא לדבר איתי והילדים מסוכסך עם האחים שלו, חזר בתשובה בדרך מסוכנת גם לו, הרב שלו אמר לו בשביל מה לך לסבול.... יותר מדי רבנים סביבו לא מתמקד, יש לי מיליון שמות של רבנים, לא מתמקד הוא מפוזר לחזור בתשובה צריך היגיון צריך עדינות, ביקש ללכת למקווה הלכתי, עשיתי הגעלה, חזיר אני לא אוכלת בבית. הוא מקושר לאיזה שהוא רב, הוא אמר שהרב אמר לו היא מפריעה לך להתקדם תתגרש ואני אשיג לך שידוך, מרגע זה הוא התחיל עם הפרובוקציות שלו בבית, הוא אמר לי את זה, אני מוכנה להישבע, כל הפרובוקציות זה הכול בהפגנתיות החליפו לו את הכדורים."
לאחר העיון בטענות הצדדים, בסיכומים ובחומר שבתיק עולה שמאז שהבעל חזר בתשובה חיי הצדדים נקלעו למשבר, האישה נשארה חילונית ורואה את התנהגות הבעל כלא שפויה, לאישה טענות רבות כלפי הבעל, אך טוענת שמסכימה להמשיך לסבול. אמנם בסיכומי האישה מובא חשש האישה שבאם יתגרשו בני הזוג, לא יהיה לאישה קורת גג. נראה, שזו הסיבה האמיתית שבגללה האישה מסרבת להתגרש.
המצב בו הבעל חזר בתשובה והאישה לא, מוביל למשבר מתמשך בין הצדדים. אמנם לא הוכח בבית-הדין שהאישה מפריעה לבעל לקיים את מצוות הדת, אך ברור שהאישה לא שומרת את כל מצוות הדת ולא שומרת שבת. מצב המביא להפרעה מתמשכת ביציבות שלום-הבית. עתה נבחן, האם יש בכך עילת גירושין.
ביחס לאישה העוברת על דת נפסק בשלחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף א':
"אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעושר, או אחד מכל האיסורים, או שישימשתו נדה."
ובבית שמואל בסימן קט"ו ס"ק א':
העוברת על דת משה וכו' - הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילתו בדבר איסור... אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה.
מבואר, שדין העוברת על דת המפסידה כתובתה נאמר רק כאשר האישה מכשילה את בעלה כאשר היא מכשילה אותו ואכילה אותו דברים אסורים, ולא כאשר רק היא בעצמה עוברת על דת כל עוד אינה מכשילה את בעלה. הרי שדין עוברת על דת נובע מההפרעה שבין הבעל לאישה ולא מצד העבירות אותן עוברת האישה.
אמנם הבחנה זו נכונה רק ביחס להפסד כתובתה של עוברת על דת ולא ביחס לשאלת הגירושין. על-כך ניתן ללמוד מהמקורות הבאים:
שו"ת רדב"ז חלק א' (סימן תמ"ה) עוסק באישה העוברת על גופי תורה, אך אינה מכשילה את בעלה, וכך נאמר שם:
"...ואומר אני כי בכגון זו לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נותן לה כתובתה אלא זורק לה גטה וישאר כתובתה עליו חוב..."
לדעת הרדב"ז לא קיים האיסור לגרש בעל-כורחה במקום שהאישה עוברת על גופי תורה, אלא שהאישה לא הפסידה כתובתה כל עוד לא הכשילה את בעלה.
גם בשאלות ותשובות בית יצחק (שמלקס) אבן העזר חלק א' סימן י"ב מובא שמותר לבעל לגרש אישה העוברת על איסורי תורה לאחר התראה, למרות שהאישה לא הפסידה בכך את כתובתה, וכך כתב:
"... לעניין לגרשה בעל-כורחה מקרי עוברת על דת... ומצווה לגרשה ולא תיקן ר"ג..."
בשאלות ותשובות מהרש"ג סימן פ"ד, נאמר:
"...רק לעניין שתפסיד כתובתה בזה בעי' דווקא שתכשיל לבעל, אבל לעניין שיהי' הבעל יכול לגרש אותה בע"כ אזי אפילו באינה מכשילתו לבעל ובדרך משל אישה שמחללת שבת או יו"ט או לובשת שעטנז יכול הבעל לגרש אותה בע"כ א"כ הוא הדין נמי בזה יש לומר דכתובתה אינה מפסדת... אבל לגרשה בעל-כורחה שפיר י"ל דיכול לגרשה..."
באוצר הפוסקים סימן א' סעיף י' אות י"ב, הובאו דעות הפוסקים בעניין שמירת השבת של האישה.
וראה עוד בשאלות ותשובות יביע אומר חלק ג' סימן כא אותיות י"ז-י"ח, בהתייחסות לחומרת העבירה.
בנדון דנן בית-הדין התרשם שאכן קיימת בעיה בין בני הזוג בעקבות כך שהבעל חזר בתשובה והאישה לא חזרה עמו. אמנם, לא הוכח שהאישה מכשילה את בעלה באיסורים, אך ברור שישנה הפרעה למערך היחסים התקינים שבין הצדדים. שינוי אורחות חייו של הבעל הביא לעימות מתמשך בין הצדדים, ואופן חזרתו בתשובה של הבעל נתפס בעיני האישה כהליך קיצוני. היות ורבים הם הפוסקים הסוברים שבנסיבות האמורות רשאי הבעל לתת גט לאישה גם נגד רצונה, לכן יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל והצדדים ייפרדו זה מזה בגט פיטורין.
מאחר והצדדים גרים עדיין באותו בית, סידור הגט יבוצע לאחר שאחד מהצדדים יעזוב את הבית.
בעניין הרכוש, הצדדים יערכו הסכם גירושין תוך 90 יום, ובהיעדר הסכמה בית-הדין יפסוק בעניין הרכוש.
לאור האמור בית-הדין פוסק:
1. בית-הדין מקבל את תביעת הגירושין של הבעל, ועליהם להיפרד זה מזה בגט פיטורין.
2. סידור הגט יבוצע לאחר שאחד הצדדים יעזוב את הבית המשותף.
3. בעניו הרכוש, הצדדים ינהלו משא ומתן לעריכת הסכם גירושין תוך 90 יום. בהיעדר הסכם יקבע מועד לדיון בחלוקת הרכוש.
4. האישה לא הפסידה כתובתה.
5. ניתן לפתוח תיק לסידור גט."











2. דחיית תביעת אישה לחייב את בעלה במתן גט. האישה לא הרימה את נטל ההוכחה. לא הוכחה כל עילת גירושין. ההיפך הוא הנכון. התברר כי חלקה הרב של האישה, בעבר, בהבאתם של הנישואין הללו אל קיצם, תוך התעקשות עקבית, בהווה, החוסמת כל אפשרות לכינונו של שלום
בתיק מס' 290506-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(4), 86, 92 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 2001 ונולדו להם שני ילדים. מאז חודש יוני 2006 הם פירודים, ומדובר במערכת זוגית שהחלה לצלוע כבר מראשיתה. אבות רבות יש לכישלון הנישואין הללו: חוסר הדרכה; כעסים ומתחים; והבדל קיצוני באופי ובמנטאליות שבין בני הזוג. הגורמים הללו הולידו תקריות ומשברים רבים במהלך חיי הנישואין. כמובן, כל צד מאשים בכך את רעהו, מטיח בו האשמות קשות, ואף מצביע על מאורעות שונים שקרו במהלך חיי הנישואין שכתוצאה מהתנהגותו של הצד השני, לדעתו, התפתח ביניהם משבר אמון, ולאחריו פירוד וקרע עמוק. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות להשכנת שלום על-ידי מספר רבנים שעימם בני הזוג היו קשורים, אך גם הללו לא צלחו.
בעקבות מחלוקות ומריבות שפרצו בין בני הזוג היו ביניהם תקופות שבהם הם חיו בנפרד זה מזה: בחלק מהתקופות הללו האישה עזבה מיוזמתה את הבית, ובתקופות אחרות הבעל היה זה שעזב כתוצאה מהרחקה בגין תלונות שהגישה נגדו האישה במשטרה.

א. טענות הצדדים
האישה (להלן: "התובעת") טוענת כנגד הבעל (להלן: "הנתבע") מספר טענות. לדבריה הוא אלים, נוהג לשתות ולהשתכר תוך שהוא מקלל ומגדף אותה ואת הוריה בשכרותו; הוא כפייתי כלפיה, וכלשונה - "אין דעות אחרות. לדוגמה: הייתי עולה מאמריקה ולא הרשה לי להכניס דברים באנגלית" (הכוונה לספרים באנגלית, א"י, פרוטוקול מיום ה – 2.7.2009). בנוסף היא קובלת על הנתבע כי "הוא אדם בטל; לא לומד, לא מפרנס ולא עוזר בבית", ובכך לדבריה הוא מפר את ההתחייבות שלו קודם לנישואין לפיה הוא ילמד ב"כולל". לדבריה הוא גם נהג כנגדה באלימות ולכן הוא אף הורחק מהבית על-ידי המשטרה. לדבריה, החיים עימו בבית הפכו לבלתי-נסבלים. מתחים ועצבנות רבה ליוו את חייהם, עד כי נפשה קצה ומאסה בנתבע. כל ניסיונות הגישור והשלום שנעשו על-ידי רבנים שונים שעימם הם היו קשורים - כשלו, וכבר למעלה מארבע שנים שהם חיים בנפרד. לדברי באת-כוחה של התובעת, דבורה בריסק, טו"ר, יש לראות גם בעובדה זו של פירוד ממושך והיעדר סיכוי לשלום-בית כעילה לחייב בגט בהתאם לפסיקתו הידועה של הגר"ח פלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב קי"ב).
עוד טוענת באת-כוחה, כי הנתבע בעצם מסכים להתגרש אך הוא מנסה לסחוט באמצעות הגט דרישות רכושיות מפליגות, ולנצל את עושרה של הנתבעת והוריה האמידים. לשם כך היא מצביעה על דברי הנתבע שהצהיר כי בתנאים מסוימים הוא יסכים להתגרש בתנאים מסויימים (ראה פרו' מיום ה – 25.11.08, דיון שנערך בפני בית-הדין בת"א עמוד 1), ולדבריה מדובר בדרישה לקבל שלוש מאות אלף דולר תמורת הגט.
לדברי הנתבע, התמונה שונה בתכלית. לדבריו, התובעת נהגה כלפיו ביחס מתנשא ודוחה; היא החלה להתלבש בחוסר צניעות; היא בעלת נטיות לסביות ואף ניהלה יחסים חד-מיניים עם חברתה לחיים. בנוסף היא גם הגישה כנגדו במשטרה תלונות שווא סדרתיות. על אחת מהן הוא הועמד על-ידי הפרקליטות לדין אך בסופו-של-דבר הוא נמצא זכאי תוך שהשופטת דוחה את גרסתה של התובעת ומפקפקת במהימנותה. לדבריו התובעת היא אישה כוחנית ואלימה ובשל קשריה הרומנטיים עם חברתה לחיים נוצרו ביניהם קטטות רבות, ולדעתו ייתכן שזו גם הסיבה לרצונה להתגרש. את הטענות בדבר השכרות והקללות מכחיש הנתבע. לדבריו, חרף הדורסנות שהופגנה כלפיו, הוא ניסה בכל כוחו להחזיר את השלום הביתה - "אך הדרך נחסמה עלי. אי-אפשר לעשות שלום עם בן אדם שמפתח קשרים עם אחרת"... (פרו' מיום ה- 2.7.09, עמוד 2).
ב"כ של הנתבע, עוה"ד אסתר אלמדון, מצביעה על מספר עובדות המאששות, לדעתה, את עובדת קשריה של התובעת עם נשים זרות: בעדותו של אביה של התובעת בתאריך י' בתמוז תשס"ט, 2.7.09, הוא סיפר שכשהוא ביקר את בתו בדירת מגוריה ברעננה, הוא הופתע לראות שגרה עמה אישה נוספת עם שני ילדיה. הדבר קומם אותו ובשל כך הוא הגיש כנגד בתו תלונה במשטרה ובלשכת הרווחה (על שימוש לא חוקי בנכס שבבעלותו, ועל נזק נפשי לקטינים - נכדיו). בנוסף צורפו לתיק אסמכתאות של מספר מכתבי אהבה אותם כתבה התובעת לאהובתה.
בנוסף לכך, גם בדיון הפלילי כנגד הנתבע בנושא האלימות שהתקיים בבית-המשפט ביום ה- 7.4.08, הודתה הנתבעת שהיה לה קשר רגשי עם אישה והיא נתנה לה מתנות, אך לדבריה - "זה לא קשר רומנטי, לא קשר פיזי, זה לא היה. היא ידעה את הרגשות שלי כלפיה... חיזרתי אחריה, רציתי אותה כבת זוג בשבילי", (עמוד 12 לפרוטוקול). לדברי הנתבע, הרעיפה התובעת על אותה אישה כספים רבים - בסדר גודל של מאות אלפי דולרים - שבעצם הם הוצאו מהתובעת על-ידי אותה אישה במרמה, ומזה כמה שנים היא מנהלת כנגד אותה אישה הליך משפטי להשבתם.


ב. הכרעה
לצורך בחינת העובדות והטענות שבתיק זה, שומה עלינו לראות את מכלול מערכת היחסים המורכבת הזו של בני בזוג בפרספקטיבה רחבה ומקיפה יותר. כתמונת רקע, מן הראוי לציין כי שני הצדדים באים מרקעים וממרקמי חיים שונים לגמרי. הם נכנסו באותו פרק זמן, פחות או יותר, לעולמה של היהדות כחוזרים בתשובה, וניסו להתערות בעולם הדתי והחרדי. הבעל, 'צבר' יליד הארץ, בא מעולם הבידור והמשחק; התקרב לחסידות "ברסלב" והתחתן בגיל מבוגר יחסית (37). האישה ילידת ארה"ב, באה מבית אמריקאי עשיר. לדברי הבעל הוסכם ביניהם שלפחות בשלב הראשון הוא ילמד תורה ב"כולל" ושהאישה תפרנס את הבית. לדבריו, בנוסף ללימוד הוא ניסה גם להתפרנס מכישוריו כשחקן בהופעות שונות:
"הייתי (בעבר, א"י) שחקן תיאטרון וטלביזיה, בשביל ל"התברג" בעולם הדתי זה היה קשה. ניסיתי למצוא 'כולל' ... אני בעל תשובה, עשיתי בקצב שלי, ולה זה לא היה נראה... הייתי מנסה לעבוד, וזה מגוחך למה שהיא הייתה מרוויחה", (פרוטוקול מיום כ"ז חשוון תשס"ט, 25.11.08, עמוד 2).
לדברי האישה, הם היו אמורים לחזור לארה"ב לאחר החתונה אך בגלל רצונו של הבעל הם לא חזרו. לדבריה כבר מתחילת הנישואין היא גילתה שלא על הנישואין הללו היא חלמה, ובלשונה - "באיזה שהוא מקום גיליתי שזה לא אותו אדם שנישאתי לו, אכזבות, מריבות וכפיה". (פרו' 23.30.09, עמוד 1). יצויין כי בתחום הדתי, כבר בראשית הדרך היה בין בני הזוג פער מסויים, וכדבריה:
"כשהוא הכיר אותי, הוא הכיר אותי במכנסיים, אני עבדתי בחו"ל, לא באתי מהעולם החרדי, הוא קבע שאם אני רוצה לצאת איתו אז אני אצטרך להפסיק ללבוש מכנסיים, ואכן אחרי היום הראשון הפסקתי... בהתחלה הייתה הסכמה על האורח החיים המשותף אך בהמשך החלטתי שאורח החיים החרדי לא מוצא חן בעיני ועל הרקע הזה, ועל רקעים נוספים, היו מתחים בינינו"... (פרו' מהדיון בבית-המשפט בכפ"ס מיום ה- 7.4.08, עמוד 11)
נראה כי הפערים המנטאליים והדתיים בין בני הזוג, אכן היוו חממת גידול למריבות ולמחלוקות שונות שפרצו ביניהם. בנוסף לכך נראה כי גם לעובדת היותם בעלי תשובה "טריים" ומחוסרי הדרכה, יש תרומה לא מבוטלת לפתיחתה של מערכת זוגית צולעת כבר בראשיתם של הנישואין.
הפסיעה הראשונה נעשתה ברגל שמאל. כבר בשבת הראשונה לאחר החתונה, כאשר החתן והכלה המאושרים שהו בבית מלון, "שכח" הבעל הטרי לחזור לאשתו לאחר תפילת ליל שבת... פגועה וכואבת סעדה לה הכלה את סעודת השבת לבדה... רק לאחר כמה שעות הוא "נזכר" לחזור... "שכחתי, הייתי עם החבר'ה"...
הנתבע בעצמו הודה שבתחילת הדרך "הוא לא כל כך מצא את עצמו". הוא בא מעולם אחר, הוא התקשה בפסיעותיו הראשונות בעולם התורה והתשובה; בפרט כשהעולם שממנו הוא הגיע היה עולם הבידור. לתובעת מאוד הפריע שהוא קם בבוקר בשעות מאוחרות. לדבריה - "הוא לא לומד ולא מפרנס, אבל יחסי אישות - רק בליל שבת - כמו תלמיד חכם"... היא ראתה בדרישות דתיות מסויימות שלו כקפריזות תלושות ומחמירות. ההשלכות היו הרסניות - היא החלה להתייחס אליו בצורה שלילית. בתקופה זו של ראשית הנישואין נהג הבעל הטרי לשתות, לפעמים עד כדי שוכרה, בעיקר בשבתות. ההתנהלות הזו הפריעה לתובעת. היא בזה לו; היא לא גילתה כלפיו סובלנות - בפרט בשל היותה בעלת מזג חם וטמפרמנט סוער. נציין כי נוכחנו לראות זאת בדיונים שנערכו לפנינו.
חלק מהמריבות והמחלוקות של הצדדים פורטו בהרחבה בפרוטוקולי בית-משפט השלום בכפר סבא - בדיון הפלילי בו הועמד הנתבע לדין בשל חשדות לאלימות במשפחה. בסופו של ההליך זוכה הנתבע מכול אשמה. בהכרעת הדין מיום ה- 3.12.08, העיר בית-המשפט על חוסר מהימנות והגזמה בגרסתה של התובעת.
דוגמה מובהקת שיש בה כדי להעיד על חוסר הסובלנות הקיצוני אותו הפגינה התובעת כלפי הנתבע ניתן למצוא במאורע הבא. אירוע זה צוין על-ידי התובעת בדיון שנערך לפנינו בדיון השני (2.7.09) וגם תואר על ידה בהרחבה ובאריכות בדיון שנערך בבית-המשפט ביום ה- 7.4.08, ומשום כך נביא מדבריה של התובעת מפרוטוקול הדיון שנערך שם בבית-המשפט:
"ביום שישי כל הבישולים היו מוכנים, הבית היה מסודר, רציתי לקחת את הילדה להורים שלי... חזרתי חצי שעה לפני שבת והמטבח היה כאילו הפוך, היה בקבוק יין ריק על השולחן ובקבוק 'שיבייס' חצי ריק על השיש, והוא פשוט חצי מעולף על הספה. צלצלתי דפקתי אין תשובה.. בסוף נכנסתי וראיתי אותו ישן. שבת נכנסה, אין קידוש, אין עם מי לדבר, הוא פשוט ישן... אני והבת אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. בשבת בבוקר הוא קם ואני באותו זמן התחלתי לעשות 'סודוקו' לא הייתה אוירה של שבת בבית...
הוא הלך לבית הכנסת, אני והילדה נשארנו בבית, אכלנו והוא לא היה בבית. הוא חזר מאוחר ב - 12:00, אנחנו כבר אכלנו ועלינו למעלה. התחיל מתח בבית כי הילדה שאלה אותו אם מותר לצייר בשבת כי היא ראתה אותי עושה "סודוקו". היה מתח בבית... ואז הוא עלה למעלה ואנחנו ירדנו למטה, אז הוא זרק מלמעלה עט להראות כאילו שהוא תפס אותי. מצא עט וזרק... לאחר שחזרנו למעלה אני שוכבת על המיטה וממשיכה לעשות את ה"סודוקו" ואז הוא נכנס לחדר וראה אותי ושאל אם אני עושה תשבץ בשבת, אמרתי לו שכן, ואם יש לו בעיה עם זה. הוא בא אלי ודחף את הספר עם היד על הפנים שלי.
ירדתי למטה בכעס, אמרתי לו שאני רוצה את המפתחות של האוטו - או שאני עוזבת או שהוא עוזב - אי-אפשר להישאר ככה בבית הזה. הוא לקח את המפתחות. באותו רגע פתחתי את המגירה של המטבח, הוצאתי סכין, יצאתי החוצה עם הסכין כאילו לעשות פנצ'רים באוטו... רציתי לעשות פנצ'רים כי אני יכולה לשלם על הגלגלים והוא לא!... בסוף הוא לא נתן לי את המפתחות, היו צעקות וקללות. אמרתי לו שאם הוא לא נותן לי את המפתחות אני אתקשר למשטרה ופה זה ייעצר. התקשרתי למשטרה... הוא לא נתן לי את המפתחות והם לקחו אותו לכלא ביום שבת. זהו, יומיים אחרי אחד השוטרים החזיר לי את המפתחות... אחרי שהוא נעצר, אני לא זוכרת אם הוא חזר הביתה, הלכנו לרב שלו לנסות אם אפשר לעשות משהו. הוא היה מורחק חודש מהבית... לא יצא מזה שום דבר".
עם זאת מצאה התובעת מקום להבהיר בהמשך הדיון שם כי:
"מאז תחילת הנישואין נסוגתי בעניין הלבוש, היה עניין שלא שמרתי שבת. היום אני כן שומרת שבת... אני סיפרתי על אירוע ראשון שבו חיללתי שבת לאחר שכעסתי על הנאשם (= הנתבע, א"י) יום לפני כן הוא השתכר ולא היה שותף לשבת, מאוד כעסתי עליו... האם זה גרם לחילול השבת שלי? כנראה שכן. שזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את זה בבית."
נראה כי יש לבחון את העובדה הזו באופן אינדוקטיבי, קרי בדרך של הסקת מסקנות מן הפרט אל הכלל. ממריבה זו על כלל המריבות ומערכת היחסים העכורה אשר שררה בין בני הזוג.
התובעת מצאה את בעלה בגילופין בכניסת השבת. והתוצאה - עגומה מאוד. היא נוקטת באקט של מחאה והתרסה: היא מחללת את השבת ומחבלת בגלגלי הרכב! שבירת כלים טוטאלית! מובן מאיליו שאין לנקות את הנתבע מהפרשיה המצערת הזו, אך בד בבד הדבר מלמד על רמת הסובלנות שלה ועל הבוז שרוחשת התובעת לנתבע. התנהגות זו מעידה כמאה עדים כי מדובר באישה בעלת אופי קשה ועקרוני ("פרינציפי") עד להחריד.
לאור עובדה זו תישאל בווודאי השאלה - האם יש להטיל את אשמת כישלון הנישואין על כתפי הנתבע? כלום יש לתלות בנתבע את הקולר ולראות בהתנהגותו כקיומה של עילת גירושין שתחייב אותו במתן גט? - התשובה לכך שלילית! אולי לכל היותר אין לראות בה בנתבעת, בעובדת עזיבתה את הנתבע כאישה מורדת. אולי יש לראות בהתנהגותו של הנתבע בעבר כהתנהגות בלתי הולמת, וכקיומה של אמתלא מבוררת שתצדיק לדידה מניעת יחסי אישות - בבחינת "לא לרחק ולא לקרב" - כמבואר בהלכה. אולם מכאן ועד לראות כאן בקיומה של עילת גירושין - הדרך ארוכה. ארוכה מאוד.
באשר למנהגו הנפסד של הנתבע לשתות לשכרה. מדיוני ההוכחות שנתקיימו לפנינו עולה כי מדובר בנחלת העבר. הרב [אלמוני], ראש ה"כולל" בו לומד הנתבע, כמי שליווה את בני הזוג במשך שנים גישר וייעץ להם, נשאל גם על הנקודה הזו. הוא העיד כי במקומות ובמסיבות שבהם הוא פוגש את הנתבע הוא לא מוצא אותו שותה משקאות חריפים למרות ההיצע הרב המונח על השולחנות. נראה שכיום הוא בכלל לא שותה.
יתירה-מכך. הנתבע מקיים את הסדרי הראיה שלו עם הילדים תמידים כסדרם. גם לדברי התובעת הוא אבא טוב ומעולם לא נטען כנגדו כי מדובר באדם אלכוהוליסט או שתיין. יצויין כי התובעת בעצמה אמרה שמנהגו של הנתבע לשתות היה רק בשבתות. גם בדיון הפלילי שנערך בבית-המשפט בנושא האלימות הצהירה שם הנתבעת:
"לשאלתך מה קרה לו באותו יום שגרם לו לשתות - אני לא יודעת... אפשר להגיד שכל יום שישי והוא מגיע לקראת השבת שלו אז הוא מכין דגים עם יין, והסיגריה האחרונה כאילו אין מחר, ותמיד יין בשביל שבת, או בירות בשביל שבת... אמרתי במשטרה שהוא לא שיכור, שזה לא קורה הרבה. הוא שותה פעם בהרבה זמן, שותה פעם בכמה חודשים, הוא לא מגיע להשתכרות הזו כל הזמן. אני עד היום לא אומרת שהוא בחור לא טוב. אני לא רוצה להיות נשואה לו אבל הוא בחור בסדר". (פרוטוקול מיום ה- 22.5.08, עמוד 24).
גם מעדותו של הרב [אלמוני], בדיון האחרון שנערך לפנינו (ביום ה- 2.9.10), אכן מתחזקת ההכרה כי הסכסוך המשפחתי הזה הוא בעל שני צדדים. ל"מטבע" הנישואין ה"חריף" הזה שני צדדים. שני בני הזוג - שניהם ביחד, וכל אחד לחוד, לא השכילו - ואולי נכון יותר לומר כי הם לא הודרכו כראוי בראשית צעדיהם כחוזרים בתשובה. קל וחומר כשמדובר בחוזרים בתשובה טריים בעלי רקע שונה ומנוגד אשר מוצאים את עצמם לפתע "נופלים" אל תוך מערכת נישואין דתית/חרדית מבלי הדרכה מתאימה וללא יד מכוונת. חבל שרק לאחר שהבעיות והמשקעים הקשים כבר קבעו עובדות קשות בשטח, הם פנו לרבנים וליועצים לקבלת ייעוץ והדרכה כדי לעצור את המשך ההידרדרות ואולי עוד להציל את הבית. ייתכן ובאם ההדרכה והייעוץ הזה היה ניתן לפני הנישואין, או לפחות בשלב מוקדם שלהם היה בהם תועלת וברכה - בבחינת הקדמת תרופה למכה, וחבל שהדבר לא נעשה.
אך-עם-זאת, ואולי דווקא בגלל הפניה המאוחרת, קשה היה למחוק את המשקעים והמטענים הקשים שהצטברו. כפי הנראה, גם בפגישות הללו התובעת באה יותר להשמיע מאשר לשמוע. הרב [אלמוני] העיד ש"למרות שהוא שמע מהנתבע טענות מאוד קשות... הוא מאוד רצה בשלום-בית". לדבריו, על פניו נראה היה כי הכספים הרבים שאותם התובעת הפסידה/נעשקה באותה תקופה בעסק המסעדה שלה גרם להקשות מאוד על נושא שלום-הבית. - "זו הסיבה היחידה"? הוא נשאל, והוא ענה:" על פניו כך זה נראה. זה הרושם שלי".
נראה כי גם העד, הרב [אלמוני], רואה עין בעין כמונו את תמונת המצב, כפי שהיא נותחה והוצגה לעיל. ובלשונו:
"בתחילת הנישואין היו טענות צודקות, כגון: ליל שבת לא הגיע לבית, כלה חיכתה לבד. היא צדקה. הוא קיבל את הגערות, והכול נבע מחוסר הדרכה. הוא כנראה חשב תפיסה חסידית, והסכמתי איתה (=הכוונה עם האישה, א"י).
באשר לתוכן השיחות והתועלת להשכנת השלום, אמר העד:
"הייתה השתוללות באותם פעמים שדיברנו, אף פעם לא הגענו להבנות. היא הייתה נזכרת בדברים והוא נזכר בתגליות. התמרמרות, היו שוברים את הכלים וכל מיני הנהגות. היה מתוך בועה של לחץ ועצבים... בפגישה האחרונה, הייתה פגישה מאוד מלחיצה והיא הייתה כעסנית, לפני כשנתיים, הייתה נהירה החוצה."
בסיכומו של דבר, לא הוכחה לפנינו כל עילת גירושין . נהפוך הוא. כפי שהבהרנו רב חלקה של התובעת במצב העגום והקשה אליה נקלעה מערכת הנישואין המסובכת והמסוכסכת הזו. בחוסר הסובלנות המוחצן והאגרסיבי מצידה היא חסמה כל אפשרות של תיקון או ניסיון לתקן, וחבל. הנתבע מבחינתו מרגיש, ובצדק מסויים, כי התובעת דוחקת אותו לפינה וקובעת לו חד-משמעית - "תן גט כי העסק בינינו נגמר".

ג. דיון הלכתי בדברי הגר"ח פלאג'י
הטיעון ההלכתי אותו העלתה באת-כוחה של הנתבעת כי יש להסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י כדי לחייב את הבעל בגט - דינו להידחות.
לדעתי, הפרשנות המקובלת והנכונה בדברי הגר"ח פלאג'י היא שמדובר בדין המופנה כלפי בית-הדין: עליו להיכנס לעובי הקורה, להתמצע בדבר ולנסות לשכנע את הצדדים להתגרש. בווודאי שלא עלתה על דעתו של הגר"ח פלאג'י להמציא עילת גירושין חדשה בדמות "מות הנישואין" בשל היעדר הסיכוי לשלום-בית - דבר המנוגד להלכה. כידוע, המינוח הזה לקוח מחוקות הגויים, והמשפט העברי כלל אינו מכיר בו כעילת גירושין!
לכל היותר אולי יש להטעין בדבריו שכוונתו ל"כפיה בדברים" אך לא בחיוב למתן גט - בווודאי לא בתיק שלפנינו. הדבר מנוגד להלכה כפי שכתבו גדולי הדיינים בבתי-הדין הרבניים לדורותיהם, במספר רב של פסקי-דין - ראה פד"ר חלק י"ג עמוד 360 (מפי כבוד הדיינים הגר"א ולדינברג, הגר"י קוליץ, והגר"א שפירא) שכתבו:
"ואחרי בקשת מחילת הגר"ח פלאג'י ז"ל, יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים - כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין אותו ולא אותה לגרש, וראה ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ו ואהע"ז סי' ע"ז סעיף ד' וסי' קנ"ד סעיף ז' ורמ"א ועוד, ומכל שכן כשאיו כל עילה בדבר."
וראה עוד בפד"ר חלק ט' עמ' 213-211 אריכות דברים בזה והסיקו שם:
"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פלאג'י שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר בכפיה על האישה כשיש חדר"ג ובווודאי שלא לדון על-פיו כאשר מדובר בכפיית הבעל ... לכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו."
וכן נפסק בפד"ר חלק י"ב עמ' 206 שם נכתב כי:
"הכוונה לכפייה בדברים בלבד, דהיינו שבית-הדין ישפיע עליהם כל כך עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכווין להכריח בדרכי הכפייה... "
וראה גם במאמרו המאלף והמעמיק של כבוד הדיין הגר"א שרמן שליט"א (נאמר כהרצאה בכנס הדיינים בחודש שבט תשס"ז ופורסם על-ידי הנהלת בתי-הדין הרבניים). הרב שרמן הוכיח וביאר כי:
"לא עצם המצב של הפירוד הוא הסיבה שמצריך את בית-הדין שיפעל ויכפה עליהם לגרש אלא כלשונו שכתב לכוף אותם להתגרש על-מנת שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האישה."
כלומר מדובר במסגרת של "אפרושי מאיסורא", דהיינו להרחיקם מן העבירה - בשל הקלקולים שמביא עימם הפירוד, אך לא בכפיה שיסודה ההלכות הגירושין כל עוד ולא הוכחה עילת גירושין הקבועה בהלכה.
אם הדברים הללו נכונים במקרה רגיל של פירוד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בתיק שלפנינו. כאן גורם הפירוד והיעדר הסיכוי לשלום-הבית נובע ברובו מצידה של התובעת. כפי שנתבאר לפנינו, לאורך כל הדרך התובעת הייתה זו שדחפה לכיוון הגירושין. הנתבע מצידו מוכן גם היום להקים את הבית מהריסותיו, ולכונן שלום-בית אמיתי. איננו מוצאים דופי בכנות כוונתו. נכון אמנם שלאור הקרע הבלתי-הפיך שנוצר גם הנתבע מבין ורואה אל נכון שכיום זה המצב הנתון ולא ניתן להחזירו לקדמותו. בכדי לתקן וליישב את ההדורים נדרשת נכונות גם מן הצד השני והיא לחלוטין איננה קיימת; לא מצידה, ובווודאי גם לא מצידם של שני הוריה הקשישים שאת עומק השנאה והבוז שיש להם כלפי חתנם, נוכחנו לראות בעדותם לפנינו. כפי הנראה השפעתם על התובעת איננה השפעה שיש לבטלה במחי-יד.
הנתבע במבט מפוכח מבין ומתחיל להפנים את העובדה הזו: כפי הנראה לא ניתן כיום להחזיר את הגלגל אחורה. הוא מסכים אמנם, בלית ברירה להתגרש, אולם הוא לא מוכן, ובצדק, להרגיש מושפל וזרוק ככלי אין חפץ בו, בפרט לאור העובדה כי מצבו הכלכלי התדרדר לאחר הפירוד; הוא נקלע לחובות חרף מאמציו להתפרנס ולעמוד בתשלום המזונות לילדיו.

ד. נפסק:
תביעת התובעת לחייב את הנתבע במתן גט נדחית. הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה. לא הוכחה לפנינו כל עילת גירושין. ההיפך הוא הנכון. התברר לפנינו חלקה הרב של התובעת, בעבר, בהבאתם של הנישואין הללו אל קיצם, תוך התעקשות עקבית, בהווה, החוסמת כל אפשרות לכינונו של שלום.
לאור הנסיבות הללו אין לנו אלא להמליץ לצדדים להתגרש מתוך הסכמה. טוב יעשו הצדדים ובאי-כוחם כי ינהלו ביניהם משא ומתן מואץ וענייני לצורך הבאת תיק זה לכלל גמר.

הרב אריאל ינאי, דיין
אני מסכים עם פסק-דינו של חברי. עם זאת בעניין פרשנותו בדברי הגר"ח פלאג'י, אינני מסכים עימו, ומגדולי הדור כתבו פרשנות אחרת מזו, ומכול מקום בפסק-דין זה אין נפקא מינה גם לדעת הגדולים הסוברים אחרת. את דבריהם אביא בפסק-דין אחר שבו יש נפקא מינה לדבריו.

הרב מיכאל עמוס, אב"ד
אני מסכים לפסק-דינם של חברי.

הרב שניאור פרדס, דיין
אנו פוסקים כנ"ל."










3. בית-הדין הרבני שוכנע שבמצב העובדתי שנוצר, השנאה והעויינות שהפגינו הצדדים זה כלפי זה לא נותר סיכוי ולו הקלוש ביותר לשלום-בית. הצדדים מנהלים מאבקים משפטיים בבית-המשפט סביב הנושא הרכושי הנותנים אותותיהם בדיונים הסוערים ורוויי המתח בבית-הדין הרבני, כך שלא נותר אלא לקבוע את סיום הליך ההתדיינות ביניהם בבית-הדין הרבני בחיוב גט מספק
בתיק מס' 585719-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(3), 86, 87 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"החלטה:
בפנינו תביעת האישה וב"כ למתן גט לחומרא מיום 15.07.09, התקיימו מספר דיונים בהן נשמעו טענות הצדדים וב"כ הוזמנו עדים לבקשת המשיב, אחד הופיע, שניים לא הופיעו.

מן המקובץ עולה כדלהלן:
א. הצדדים היו נשואים בעבר והתגרשו בשנת 2001 לאחר שהגיעו להסכם גירושין .
ב. לצדדים נולד בן משותף בשנת 2004 (לאחר סידור הגט).
ג. הצדדים פירודים זה מזה למעלה משנה.
ד. בין הצדדים מתנהלים מאבקים משפטיים בבית-המשפט בנושא הרכוש והסכם הגירושין שנחתם על ידם.
ה. האישה וב"כ טוענים שהבן המשותף שנולד לאחר סידור הגט נולד לאחר שהאישה חסה על בעלה שבקש לנסות שלום-בית והיא הסכימה להכניסו לביתה לניסיון, אולם לא היו נישואין כדמו"י. מכאן בקשתה להסדיר גט לחומרא בהתאם להלכה. המשיב וב"כ טוענים שהיו נישואין כדמו"י ואף ציינו לשמו של הרב שערך את החופה ובקשו לזמנו עם עוד אנשים שנוכחו בחופה.
ו. בית-הדין שמע עדותו של העד ט' ד' מטעם המשיב אולם אין בעדותו כדי לבסס את גרסת המשיב וכל אשר יכול היה לומר שהאישה והמשיב סיפרו לו שהם נשואים וכי התארח בביתם מספר פעמים. האישה הכחישה את גרסתו וטענה שיש לו נגיעה בהיותו מסוכסך עם המשיב.
ז. העדים הנוספים שהוזמנו לבקשת המשיב וב"כ לא הופיעו, אולם אחד מהם שלח מכתב ובו טען שלא היה בחופה ולא ראה רק שמע שהייתה חופה.
ח. המשיב מבקש להזמין את העד הנוסף בפקודת מעצר.
ט. האישה וב"כ טוענים שהבעל חי עם אישה אחרת ויש להם עד שהוזמן אך לא הגיע.
י. הבעל וב"כ טוענים שהאישה הולכת לפאבים ולחוף ים מעורב ואף הציגו תמונה שלה נשאת על-ידי קרובה.
יא. בית-הדין נוכח לראות במו עיניו את העויינות והאיבה שיש בין הצדדים. הדבר בא לידי ביטוי, בהטחת האשמות קשות ביניהם במהלך הדיונים עד כדי שבית-הדין נאלץ להוציא את הבעל בגין התפרצויותיו, לאחר מספר התראות שהתרה בו. כמו-כן עולה מתסקיר שירותי הרווחה נשר שבין הצדדים מתנהלים מאבקים קשים ומרים הפוגעים בילדים.
יב. בית-הדין מתרשם שאבן הנגף לביצוע הגט מספק, הוא רצונו של המשיב להשיג יתרונות טקטיים בנושא הרכוש.
יג. לבית-הדין נותר עד אחד בלבד שלא הופיע לדיון היום מרשימת העדים שהמציא הבעל וב"כ.
יד. לא הומצאה כתובה כהוכחה לקידושין.

לדעת בית-הדין בנסיבות מקרה זה יש בסיס בהלכה לחיוב הבעל בגט מן הנימוקים הבאים:
א. הבעל וב"כ לא הוכיחו כי אכן נערכו קידושין פרטיים. האישה מכחישה בכל תוקף. במקרה זה בו הבעל אומר קידשתיך והאישה אומרת לא קידשתני מחייבים אותו בגט מספק כמבואר בשו"ע אבן העזר סימן מ"ח סעיף ו' וראה עוד ברמב"ם אישות (פ"ט הט"ז) שגם במקרה הפוך שהאישה אומרת קידשתני והאיש אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד, ק"ו בנדוננו, בו לבעל אין הפסד לא כספי, שכן האישה לא דורשת כתובה או כל פיצוי אחר תמורת הגט ובלאו הכי הוא נאסר בקרובותיה מאחר והיו נשואים בעבר, אם כן וודאי שיש לחייבו בגט. וראה בחידושי הר"ן בסוגייא קידושין ס"ה ע"א וז"ל:
"ומכאן נראה, דכל היכא שנתן גט אף-על-פי שהוא אינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו, ומשום הכי אין כופין, הא לאו הכי, וודאי כופין דמאי איכפת ליה, וכגון זו כופין על מידת סדום."
וראה עוד בבני אהובה שם, בהסבר דברי התלמוד (קידושין ס"ה ע"א), מדוע רק מבקשין ממנו גט ולא מחייבים, ומה שהביא בשם הרש"ל ובית שמואל אבן העזר, גם בצפנת פענח על הרמב"ם הבין כן.
ובאוצר הפוסקים סימן מ"ח סעיף ב' אות ב' כתב שאין להמתין לבואם של עדים לדעת כמה פוסקים, ובנדוננו יודו כל הפוסקים, שכן אין כל ערך לעדות של עד אחד בקידושין גם אם נניח שיבוא על-ידי שבית-הדין ינקוט בהזמנה בפקודת מעצר ויעיד, הרי עדותו מוכחשת על-ידי האישה ובמקרה זה הקידושין לא חלים כמבואר בפוסקים. (ראה טור שו"ע אבן העזר סימן מ"ב סעיפים א'-ג' ובאוצר הפוסקים שם)
ב. גם אם נקבל את גירסת הבעל בעניין הקידושין כמות שהיא, בית-הדין שוכנע שבמצב העובדתי שנוצר, השנאה והעוינות שהפגינו הצדדים זה כלפי זה לא נותר סיכוי ולו הקלוש ביותר לשלום-בית. הצדדים מנהלים מאבקים משפטיים בבית-המשפט סביב הנושא הרכושי הנותנים אותותיהם בדיונים הסוערים ורוויי המתח בבית-הדין, כך שלבית-הדין לא נותר אלא לקבוע את סיום הליך ההתדיינות ביניהם בבית-הדין בחיוב גט מספק.
ג. לבית-הדין עולה חשש סביר שסירובו של הבעל לתת גט אינו נובע מרצון אמיתי וכנה לנסות שלום-בית, אלא מונע מרצונו להשיג יתרונות מסויימים בנושאים הרכושיים.
ד. הצדדים פירודים זה מזה למעלה משנה. לבד מהתגוששותם בערכאות איו ביניהם יחסי קירבה. המשך התגוששותם בבית-הדין עשויה להקצין יותר את עמדותיהם, אין בה כל תועלת, שכן גם אם ננקוט משנה זהירות ונקבל את גירסת הבעל אין מנוס מחיוב בגט בנסיבות המתוארות.

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. בית-הדין מחייב את הבעל במתן גט מספק בהתאם לאמור בטור שו"ע אבן העזר סימן קמ"ט סעיף ב'.
ב. האישה רשאית לפתוח תיק לסידור גט."







4. בית-הדין הרבני, ברוב דעות, דחה את תביעת הבעל לגירושין, לאור הסכם הממון עליו חתם, בו סוכם בין הצדדים כי הם לא יתגרשו, ולטענת האישה אם הם יתגרשו לא תקבל את הפנסיה של בעלה לאחר פטירתו
בתיק מס' 588997-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(2), 53, 61 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת גירושין של הבעל.
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1965 לפני כ- 45 שנה ולהם שני ילדים בגירים.
בתאריך 27.1.2003 חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון ובהסכם נכתב, "הואיל ובחיי הנישואין של הצדדים נוצר קרע, אשר לא ניתן לאיחוי והצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים".
בדיון שנערך ביום י"ב אייר תש"ע 26.4.2010 טען הבעל וב"כ שהצדדים עוד בשנת 2003 לפני יותר משבע שנים הסדירו ביניהם את כל נושא הרכוש. בוצע פירוק שיתוף בבית הצדדים, פירוק שיתוף מוחלט בכל נכסיהם המשותפים שנצברו בתקופת הנישואין, חשבונות בנק, זכויות סוציאליות, רכבים וכו'. כך שלא נותר דבר משותף ביניהם, ואין קשר ביניהם מאז חתימת הסכם הממון כלל וכלל, ולכן מבקש לחייב את האישה בגט. כמו-כן אני חי היום עם אישה לכל דבר ומעוניין להתחתן עימה, "היות והיא דואגת לכל מחסורי הפיסי, רגשי ונפשי ושנינו רוצים להיות זוג נשוי". עוד טען ב"כ הבעל והבעל - עיין בפרוטוקול שורה 71 מיום הדיון יב' אייר תש"ע 26.4.2010 - שההסכם ניכפה עליו וכן ניכתב בסכומים.
לדברי האישה וב"כ, הבעל הוא זה שהרס את התא המשפחתי, הבעל הוא שהלך לרעות בשדות זרים עוד בהיותם נשואים, וגם כיום חי עם אישה אחרת ועוד כתוב במפורש בהסכם ממון "הצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים" והבעל חתם על זה והסכם צריך לכבד.
עוד טענה האישה היות והיום מקבלת מחצית מהפנסיה של הבעל ואם תתגרש יתכן והבעל ילך לעולמו קודם, ואז האישה תפסיד את חלקה אשר מקבלת בהתאם להסכם ממון שהוא מחצית מהפנסיה ואז המשענת הכלכלית שלה נפגעת.
הצדדים וב"כ הגישו סיכומים, בית-הדין עבר על הסיכומים בעיון.
עד כאן טענות ומענות הצדדים.
קודם ברצוני להעיר מה שכתב הבעל וב"כ - שההסכם ניכפה עליו - יש לדחות מאחר ובהסכם עצמו נכתב שהצדדים חתמו על ההסכם מרצון ללא כפיה וללא לחץ וזאת לאחר שהבינו את האמור בהסכם. משכך טענה זאת בית-הדין דוחה ואין מקום לדון בטענה זו, כמו-כן יש להוסיף את מה שכתב ב"כ האישה בסכומים בעניין זה סעיפים 60-59 ודי למבין.
הצדדים חיים בפירוד מוחלט שבע שנים ויותר ואין כל קשר בין הצדדים, האישה חיה את חייה בביתה הרשום על שמה אשר נקנה מכספי חלוקת הרכוש, חיים עצמאים ללא תלות בבעל וללא כל קשר עימו. אין ולו דבר אחד מחיי הנישואין שלהם שנשאר משותף הכל חולק "אם מחוט ועד שרוך נעל". הדבר היחיד שנשאר משותף זה הילדים. אף תשלום החלק מפנסית הבעל המגיע לאישה נעשה ישירות מחברת [...] לחשבון האישה כך שהבעל אין לו כל קשר מכל סוג שהו עם האישה, ונוהגים זה בזה כאנשים זרים.
כמו-כן הבעל עצמו חי חיים עצמאים לעצמו. הכיר אישה שאיתה הוא מתגורר כיום ואף מעוניין לחזק את הקשר שלו עם אותה אישה ולהתחתן עמה, אישה זו דואגת לכל מחסורו הפיסי רגשי ונפשי, ולדבריו אף מטפלת בו במסירות ואהבה, ומשכך מעוניין לחיות איתה ככל זוג בהיתר ולא באיסור (אף שחי היום איתה באיסור כזוג נשוי) ולכן מעוניין להנשא לה כדת משה וישראל.
אין ספק שהאישה לא מעוניינת כלל וכלל בשלום-בית וגם אינה רוצה מצב שכזה. רצונה זה אינו מעכשיו אלא עוד משנת 2003 לא מעוניינת ולא רוצה שלום-בית ועל זה יעיד כאלף עדים התביעה שהגישה לבית-המשפט ביום 8.1.03, תביעה רכושית, הצהרתית, כספית ושמירת זכויות. וכך נכתב בסעיף 11 "נוכח התנהגות הנתבע והאלימות אשר נוהג בה הנתבע לאחרונה אין הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת. התובעת אינה מעוניינת בקיום השיתוף בזכויות בדירה והיא מעוניינת כי השיתוף בזכויות אלו יפורק". ובסעיף 12 "התובעת אינה מעוניינת אף בקיום השיתוף בזכויות הצדדים במיטלטלין".
ובסעיף 15 "להורות על-פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה... להורות על-פירוק השיתוף במיטלטלי הצדדים..." אין ספק שכל מי שקורא את כתב התביעה רואה שפניה של האישה לגירושין ולא לשלום עוד משנת 2003. גם היום לאחר שבע וחצי שנים של פירוד אין פניה לשלום-בית ואף טענה או תביעה לשלום לא נשמע מהאישה או ב"כ וגם לא נפתח תיק וגם אם תפתח האישה תביעה לשלום-בית אין ספק שבית-הדין ידחה אותה על הסף לאחר פירוד ארוך ומוחלט ביניהם מהטעם שהתביעה אינה כנה, ואין סיכוי לשלום-בית. האישה וב"כ ידעו זאת ולכן בצדק עשו לא פתחו תיק בנושא זה ואף לא העלו טענה כזו.
וראיתי מה שכתב ב"כ האישה בסיכומים סעיפים 78-77 שאכן האישה מצפה שהבעל יחזור וכו' לאור מה שכתבתי לעיל אין שחר בדברים אלו דברים אלו נועדו אך ורק כצעד טקטי לנסות אולי להראות לבית-הדין פני לשלום, סעיפים אלו טוב היו אם לא נכתבו כלל אין זה מהנכון אישה אשר הגישה לבית-המשפט תביעה לפירוק שיתוף מוחלט ואין קשר ביניהם כלל, תקום היום ותאמר רצוני שיחזור הביתה, האם הייתה פניה מהאישה לבעל בנושא זה אי פעם, בטוחני שלא. אם כך מדוע לנסות להלעיט את בית-הדין בדברים שאין להם שחר.
כמו-כן מה שנכתב בסעיף 16 שאילולא ההסכמה להישאר נשואים לא הייתה האישה מסכימה לויתורים אלו כלומר ויתור על כתובתה ומזונותיה, הרי ידוע בזה דעת בתי-הדין שאין "כפל מבצעים" אישה אשר מקבלת עליה את חוק יחסי ממון לא יכולה לתבוע גם כתובה וכל שכן במקרה דידן שקיבלה כמליון ש'ח ובנוסף מחצית מהפנסיה, לכן לא נראה כלל שהיה איזשהו ויתור מצד האישה.
טענת האישה באם הצדדים יתגרשו והאישה תאריך ימים יותר מהבעל היא לא תמשיך לקבל פנסיה לאחר מותו ובכך איבדה את המשענת הכלכלית ולכן אינה מוכנה להתגרש. אין לה כל בסיס או יסוד בהלכה. כיצד ניתן לדעת מי ילך לעולמו קודם, ומי אמר שהבעל ילך לעולמו קודם האישה, האם רק בגלל ספק או חשש כזה נבוא ונעגן את הבעל! אמנם יטען הטוען הבעל אינו מעוגן הוא חי כבר עם אישה, אז מה שייך כאן עיגון? ועל זה נענה. אינו דומה לחיות חיים בהיתר לחיים באיסור וכי בגלל שהבעל חי כבר באיסור אנו ניתן לו "היתר" להמשיך כך. האם נקיים בו את המושג "הלעיטהו לרשע וימות" וודאי שלא, בני ישראל ערבים זה לזה ובמקום שניתן להציל את החבר מאיסור אנו מצווים לעשות כן וכל שכן במקרה דידן שהבעל מצהיר שרוצה להנשא לאישה שחי אתה.
ועוד מי יודע מה ילד יום וכי אדם יודע את אורחותיו היום כאן ומחר בקבר ועינינו רואות אנשים בריאים וחזקים אשר לא עלה על דעת אדם שמחר אינם יהיו איתנו והנה כי איננו כי לקח אותו האלקים, אז מה החשש שיש לאישה מי מבטיח לה שתאריך חיים יותר מהבעל, ועוד אין חושישים למיתה כמובא במסכת יומא פרק א' משנה א' "רבי יהודה אומר אף אישה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אמרו לו חכמים אם כך אין לדבר סוף". וטעמם של חכמים משום שאין חושישים למיתה וידוע שהלכה כחכמים. ודו"ק.
עוד יש לומר שטענת האישה שאינה רוצה להתגרש שמא תאבד את המשענת הכלכלית זו טענה חדשה שנולדה וצמחה לה עם קבלת כתב התביעה לגירושין לנסות ולסחוט כספים נוספים מהבעל תמורת הגט, שאם באמת האישה היה בדעתה להשאר כך מדוע לא עיגנה זאת בהסכם כפי שעשה הבעל בהסכם בסעיף 8 ס"ק ג' "מובהר ומוצהר בזאת, כי עם פטירת האישה חו"ח בעוד אריכות ימים תבוטל הזכות של האישה לקבלת זכויות הפנסיה, היינו זכות הפנסיה של הבעל תיחשב מאותו מועד כזכות שאינה משותפת. היינו מוסכם כי עם פטירת האישה תועבר מלוא הפנסיה אל הבעל ולא אל יורשי האישה ו/או עזבונה". אלא ידע הבעל שבשלב מסויים כן הצדדים יתגרשו ולכן כתב סעיף זה שאם לא, מה לו לכתוב זאת הרי הבעל יורש את אשתו, בכל מקרה הפנסיה עוברת אליו. מה שאין כן אצל האישה היא לא כתבה סעיף כזה או אחר. ואם לא די בכך הרי בסעיף 10 להסכם נכתב "יקבל הבעל את המיטלטלין המגיעים לו במעמד סידור הגט או מסירת החזקה בדירה לצד ג'" הרי שכן חשבה האישה שלאחר חתימת ההסכם הצדדים יתגרשו ומה שנכתב בהסכם "גמרו בדעתם להיפרד זה מזה אך להישאר נשואים" וודאי שלא לנצח נצחים אלא לתקופת מה, וגם אם נאמר שלא כך התחייבות הבעל היא קניין דברים שלא תופס, וזאת רק לגבי הגירושין ולא לגבי ההתחייבויות הממוניות שאותם ימשיך הבעל לשלם גם לאחר הגירושין כך שהאישה לא תפסיד דבר. וכי אם היה כתוב שהבעל מתחייב ליתן לאישה גט האם היינו יכולים לחייב את הבעל ליתן גט רק על סמך התחייבותו ליתן גט וודאי שלא, אם כך מדוע לא נראה את ההסכמה ביניהם לזמן מסויים לכשאחד הצדדים ירצה להתגרש. ועיין בפרוטוקול מיום הדיון יב' אייר תש"ע 26.4.2010 שורות 75-71 ואין מה להוסיף.
אין לי ספק שאם היה בא לפני בית-הדין הסכם זה בית-הדין היה דוחה ולא מאשר הסכם זה, דבר אשר נוגד את ההלכה, אין בית-הדין מאשר מצב של נישואין "על הנייר" מצב שכזה יכול לגרום לבעיות הלכתיות קשות. ורמז לזה הבעל וב"כ בסכומים לדבריהם "הנתבעת בגדה וזנתה תחת התובע עם 3 גברים לפחות, ועם אחד מהם ניהלה מערכת יחסים של שנתיים ימים לפחות... מרחוב פלוני בעיר פלונית". אין לי ספק שאם נשאל את האישה היא תכחיש ותאמר שלא היו דברים מעולם, וכן נכתב בסכומי האישה שהוגשו על-ידי ב"כ סעיפים 2, 3 ובסעיפים 51-47.
אבל את האמת ניתן לומר כיום בדורינו אנו, דור פרוץ לית דין ולית דיין בנושא העריות הכל מותר ואין מי שיאמר מה תעשה ומה תפעל האם אפשר לומר בדורינו אנו שאישה תשב יותר משבע שנים כשהיא מתגוררת בגפה בדירה לבד לא תירצה להכיר בן זוג אם לא לקבע אז לתקופה קצרה או לבילוי או כחבר קרוב לחיים, וודאי שלא, הרי "בתוך עמי אנכי יושבת" ומעשים אשר בכל יום ויום המגיעים לבית-הדין יעידו על זאת, משכך חובה על בית-הדין לעשות כל שביכולתו ולאפרושי מאיסורא ומצווה גדולה לעשות זאת, וחובה עליו למנוע המשך המצב הקיים.
עוד יש לומר שדברי רבינו ירוחם נכונים במקרה זה. שהרי הצדדים אינם רוצים אחד את השני והרי הם מורדים זה בזה. אך יש לדחות היות והצדדים הסכימו לפירוד ועשו הסכם על הפירוד יש לומר שכל אחד ויתר על החיובים של השני כלפיו ולכן קשה לומר שהם מורדים וצ"ע אך וודאי שדברי הגר"ח פלאגי נכונים למקרה דידן.
ראיתי מה שהובא עוד בסיכומי האישה סעיפים 40-24 אין דברים אלו דומים או מתקרבים למקרה דידן במקרה דידן האישה היא זו שהגישה תביעה לפירוף שיתוף מוחלט בכל נכסי הצדדים, האישה היא זו שכתבה בתביעה שהגישה לבית-המשפט ביום 8.3.2003 סעיף 11 "נוכח התנהגות הנתבע והאלימות אשר נוהג בה הנתבע לאחרונה אין הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת וכו'". כמו-כן מדוע לא פנתה האישה לבית-הדין בתביעת שלום-בית או כל סעד אחר! תמה אני אם רצתה האישה כלל בשלום-בית. אלא רצונה היה אך ורק חלוקת הרכוש וקבלת הכסף ותו לא. לאור דברים אלו וודאי אין מקום לדברים שנכתבו בסעיפים הנ"ל.
טענת האישה שהיא תאבד את המשענת כלכלית אינה נכונה שהרי כבר קיבלה סכום גדול שקנתה בו דירה ועוד יש לאישה פנסיה שלה וכן קצבת נכות וקצבה מהמל"ל ובנוסף מחצית מפנסיה של הבעל, ואישה שהיא לבדה וחיה לבד די לה בפנסיה שלה קצבת הנכות והקצבה מהמוסד לביטוח לאומי כאשר כל זה הוא רק ספק ורק בתנאי שהבעל ילך לעולמו קודם האישה. דבר שנוגד כל שכל ישר והגיון בריא ואין שום הצדקה בנסיבות או טענות כאלו להחזיק את הבעל כבן ערובה וזאת אך ורק לצורך סחיטת כספים גרידא.
כמו-כן הטענה שהבעל חי עם אישה אחרת אינה טענה כלל במקרה דידן במצב בו הצדדים חיים בנפרד ונתק מוחלט וכל אחד בדירה ובמקום אחר, טענה זו הייתה מתקבלת כאשר האישה מעוניינת בשלום-בית ומעוניינת שהבעל יחזור ורוצה לבנות ולשקם את חיי הנישואין. אין לי ספק שהיינו דוחים את תביעת הגירושין על הסף. מהטענה שהבעל חי עם אישה אחרת אבל לא במקרה זה.
לאור האמור טענת האישה שאינה רוצה להתגרש אך ורק משום החשש שמא הבעל ילך לעולמו לפניה הינה חסרת כל הגיון והשכל הישר מה עוד האישה אינה רוצה את הבעל כבן זוג או לשלום-בית ורוצה לעגנו אך ורק לצורך סחיטת כספים. והמצב שבו שרויים הזוג יכול לגרום למכשול גדול בהלכה בית-הדין מחייב את האישה לקבל את גיטה.

מסקנות:
א. האישה חייבת לקבל את גיטה.
ב. על הבעל לפתוח תיק לסידור גט.



הרב דניאל אדרי דיין

בפנינו תביעת הבעל לגירושין מתאריך 11.2.10. לדברי הבעל בכתב התביעה, הצדדים נפרדו לפני כ- 7 שנים, ובתאריך 27.1.03 חתמו על הסכם יחסי ממון-הסכם פרידה אשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 6.2.03.
בהתאם להסכם הגירושין הנ"ל, הצדדים ביצעו פירוק שיתוף מוחלט בכלל נכסיהם המשותפים, בבית, בחשבון הבנק, זכויות סוציאליות ועוד.
כמו-כן, האישה מקבלת כבר עתה מחצית מהפנסיה של הבעל ממקום עבודתו - חברת [...].
הבעל תובע גירושין, כפי שכותב בכתב התביעה (באמצעות בא-כוחו). כמו-כן, מודה שם כי הוא חי כיום עם אישה אחרת, "וברצונו לבלות עמה את שארית חייו". בתביעתו מסתמך על דבריו הגר"ח פלאג'י, העוסק בפירוד הצדדים יותר מי"ח חודש ולא נראה שיש סיכוי לשלום-בית, ולטענתו נוטים בתי-הדין שמחייבים אותם להתגרש בכגון זה.
לטענתו, כיום, לאחר שנות פירוד כה רבות, נישואיו עם האישה מהווים "אבן רחיים על צווארו".
לכתב התביעה צירף הבעל את הסכם שנערך ונחתם בין הצדדים, בתוספת פרוטוקול בית-המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם הנ"ל. בהמשך הדברים נתייחס ביתר הרחבה להסכם הממון הנ"ל ולפרוטוקול בית-המשפט המצורף אליו.
בכתב הגנה (התקבל בתאריך 21.4.10) טוענת האישה (באמצעות בא-כוחה) כי תביעת הבעל הינה ניסיון הטעייה בוטה את בית-הדין (סעיף 3). לטענתה, ההסכם מעיקרו היה מבוסס על ההנחה כי הצדדים מסכימים להישאר נשואים זה לזה ולא להתגרש. עוד כתבה (סעיף 12): "הסכמת הצדדים להישאר נשואים זה לזו, אשר באה לידי ביטוי ברור ומפורש בהסכם, הינה מהותית ביותר, ובלעדיה - לא היה כל הסכם". כן הדגישה גם בסעיף 15 שם.
עוד טענה (סעיף 14): "ההסכמה הכתובה והמפורשת בדבר המשך קיום הנישואין בין בני הזוג היא גם שעמדה ביסוד הויתורים הרבים שעשתה האישה במסגרת ההסכם, ובין היתר בהצהרה כי בסעיף 14 על ויתור כתובתה ומזונותיה".
עוד מציינת את "תעוזת הבעל" המציין בכתב התביעה כי הוא חי כיום עם אישה אחרת, ואשתו הראשונה היא "אבן רחיים על צווארו".
דיון אחד ויחיד התקיים עם שני הצדדים ובאי-כוחם, בתאריך י"ב אייר תש"ע 26.4.10.
ב"כ הבעל מציין כי הצדדים פירודים כבר 8 שנים.
הצדדים ובאי-כוחם מציינים ומזכירים את המובא בהסכם הגירושין כמה פעמים, כי הצדדים ייפרדו זה מזה, אך יישארו נשואים.
ב"כ הבעל מציין עוד בין דבריו כי האישה מקבלת חלק בפנסיה של הבעל בסך 6000 ש''ח. לשאלת בית-הדין את ב"כ הבעל מהו ההסבר לכך שהם נשארו נשואים למרות הסכם הפירוד, השיב ב"כ הבעל: "כל אחד יודע את המניעים של האישה" - סתם ולא פירש. אולם הפירוש בא יבוא בהמשך הדברים!
לשאלת בית-הדין מתי הכיר הבעל את האישה האחרת, השיב ב"כ הבעל שהיה זה מספר חודשים לפני עריכת ההסכם. האישה מיד טענה כי הוא הכיר אותה עוד הרבה קודם לכן. והוסיפה: "כאשר עשינו את ההסכם הייתי מודעת לכך".
בית-הדין שב ושואל את האישה מהי התועלת שלה להישאר נשואה, למרות שאין כבר מקום לשלום-בית, והאישה משיבה: "אני לא רוצה להיות זרוקה לכלבים לעת זקנה" - וגם הדברים הנ"ל יובנו בהמשך הדברים!
לשאלת בית-הדין מדוע היא תהיה "זרוקה", הרי היא מקבלת פנסיה, השיבה האישה שאם הם יתגרשו ההסכם יהיה מבוטל. ב"כ הבעל העיר כי הם מוכנים להצהיר שההסכם ישאר, אולם ב"כ האישה השיב כי אם הבעל ילך לבית עולמו, האישה כגרושה לא יהיה לה זכות קיום. מי שתקבל את הכסף תהיה האישה השנייה, ולא אשתו הנ"ל. והוסיף: "אם תקבלו חלילה את בקשתו, היא לא תקבל פנסיה אחרי מותו, וכנשואה לו היא תקבל פנסיה לאחר מותו". - כאן יצא המרצע מן השק!
בית-הדין בירר האם אין דרך משפטית להסדיר זאת (שגם אם יתגרשו תישמר זכותה לפנסיה לאחר מותו), וב"כ האישה השיב שאין דרך כזו. גם ב"כ הבעל הוסיף כי הוא מניח שחברו צודק בזה, וכי כגרושה האישה לא תקבל את זכויותיו בחברת [...] (כנראה הכוונה לאחר פטירתו), אך טען שאין בזה כדי לעכב את הגט.
לשאלת בית-הדין מדוע הבעל רוצה עתה להתגרש, השיב ב"כ הבעל כי בת זוגתו הנוכחית של הבעל סועדת אותו ימים ולילות, אין לו קשר עם האישה הראשונה, והוא רוצה לבוא עם בת זוגו בברית הנישואין "כדי להכיר לה תודה". ב"כ האישה כפר בטענה זו, לטענתו, הסיבה היא כלכלית.
עוד טען הבעל כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין. והוסיף: "ההסכם נכפה עלי. הוא נערך על-ידי עו"ד שלה, ניצן סילמן". הבעל הוסיף עוד שההסכם נעשה כהסכם פירוד משום שהאישה חשבה רחוק, אך לו היה ברור שמתגרשים.
בית-הדין החליט להורות על הגשת סיכומים.
סיכומים מטעם הבעל-התובע הוגשו בתאריך 25.5.10. סיכומים מצד האישה הוגשו בתאריך 16.6.10.
עברתי בעיון על סיכומי שני הצדדים.
לאחר העיון נראה בבירור ומעל לכל ספק כי יש לדחות את תביעת הבעל לגירושין, עם כל החשש והצער בהותרת חלל ריק ללא גירושין בין שני צדדים שאינם חיים יחדיו וגם לא ישובו לחיות יחדיו לעולם.
ואפרט את הנימוקים:
בהסכם יחסי ממון מתאריך ינואר 2003 שנעשה בין הצדדים, נאמר מפורשות: "והואיל ובחיי הנישואין של הצדדים נוצר קרע אשר אינו ניתן לאיחוי, והצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים". זהו גם הסעיף הראשי והבולט המופיע תחת הכותרת "גירושין" - "הצדדים מסכימים שלא להתגרש ולחיות בנפרד זה מזה".
לאחר הדיון שנערך בין הצדדים, הדברים ברורים בתכלית. האישה דרשה שלא להתגרש, כדי שתוכל להינות מדמי הפנסיה של הבעל בחברת [...] כל חייה, ואף לאחר מותו, כדין אישה נשואה (כאמור בסעיף 8א להסכם כי מלוא זכויות הבעל ממקום עבודתו בחברת [...] הינן משותפות לצדדים בחלקים שווים, וכן סעיף 8ב שם הקובע מפורשות כי כל תשלום פנסיוני מחברת [...] יבוצע ישירות, בחלקים שווים, ישירות לחשבון הבעל והאישה). הבעל דורש להתגרש, כדי להפקיע את החיוב הנ"ל לאחר מותו, כדי להעניק לאשתו החדשה את הסכומים הנאים הנ"ל, מידי חודש בחודשו. אין לקבל את טענת הבעל כי מטרתו בתביעה הנ"ל לגירושין היא "כי הוא רוצה לבוא עם בת זוגו בברית הנישואין, כדי להכיר לה תודה", כפי שטען בדיון. לא נראה כי זו האמת, לאחר שנים רבות שהם מתגוררים יחדיו, ללא צורך במיסוד הקשר. הסכם הממון הנ"ל, זהו המחיר ששילם הבעל תמורת הפירוד שכה חפץ בו, לאחר שמצא בת זוג חדשה לחיים (זוגתו החדשה לחיים באה עוד טרם עריכת הסכם הממון הנ"ל, כפי שהודו שני הצדדים בדיון שהתקיים בבית-הדין). הסכם זה הינו ככל הסכם ממוני או עסקי בין שני צדדים, אשר תמורתו הינה התחייבות כספית של צד אחד כלפי צד שני.
לבוא עתה ולומר שהבעל רוצה בגירושין, זה יפה וחיובי, אך אין זו עילה כדי לסתור הסכם ממוני ועסקי שכבר נעשה בין שני הצדדים. אם יהיה ניתן לשלב בין הגירושין המתבקשים לבין ההתחייבות הממונית, מה טוב, אך כל עוד לא ניתן לשלב ביניהם בדרך חוקית, הרי ההסכם הממוני וההתחייבות שבו גוברים, והבעל ייאלץ להישאר נשוי כדי לקיים את התחייבותו הממונית.
למה הדבר דומה, להתחייבות בעל בכתובה גבוהה, אשר התחייבות זו אינה מאפשרת לו לגרשה, כדוגמת דברי הגמרא ביבמות דף ס"ג: "'הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה' (ירמיה י"א) - אמר רב נחמן וכו', זו אישה רעה וכתובתה מרובה. 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' (איכה א'), אמר רב חסדא וכו', זו אישה רעה וכתובתה מרובה. 'בגוי נבל אכעיסם' (דברים ל"ב), אמר רב חנן בר רבא, זו אישה רעה וכתובתה מרובה". הרי שאף אם הבעל אינו מסוגל לחיות עם האישה, לא יהיה ניתן לוותר או למחוק את חיוב הכתובה כדי לבצע גירושין, שהרי ההתחייבות הממונית גוברת על הצורך להפריד בין הצדדים כאשר אין סיכוי לשלום, כאשר ההתחייבות עומדת כתריס בפני הגירושין. רבות נתקלים אנו בדוגמהות מעין אלו, אשר ההתכתשות הכלכלית דוחה את הגירושין בשנים רבות, ולא מצאנו שבית-הדין "מוחק" חובות והתחייבויות, כדי להאיץ את הגט.
בנוסף, בסעיף 13 להסכם הנ"ל נאמר כי הצדדים מצהירים כי פרט לקבוע בהסכם, לא תהיינה להם תביעות טענות או דרישות, מכל סוג, זה על זה, כך שתביעת הבעל כיום הינה הפרה לכאורה גם של סעיף זה (בו נאמר "תביעות מכל סוג").
ברם, המצב הנתון בו הצדדים חיים בנפרד כאשר אין כל סיכוי לחיים משותפים, אינו רצוי כלל. הייתי ממליץ לבעל להציע לאישה סך חד-פעמי גבוה, כדי לשכנעה להתגרש, ובכך לאבד את זכותה לפנסיה ממקום עבודתו לאחר מותו, או למצוא הסדר כזה או אחר המבטיח לאישה את דמי הפנסיה הנ"ל גם לאחר גירושין.
טענה כי הבעל נאלץ לחתום על הסכם בלא הסכמתו
בדיון שנערך טען הבעל כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין. והוסיף: "ההסכם נכפה עלי. הוא נערך על-ידי עו"ד שלה, ניצן סילמן".
טענה זו של כפייה, יש לדחות מכל וכל, בהתאם לאמור להלן:
א. בפרוטוקול בית-המשפט שאישר את ההסכם נאמר: "המבקשים: חתמנו על ההסכם מרצון, ללא כפיה וללא לחץ חיצוני, לאחר שהבנו את האמור בו והסכמנו לו". והדברים מדברים בעל עצמם.
ב. בנוסף, בסיומו של ההסכם הנ"ל מובאת כותרת "אישור", אשר תחתיה נאמר: "הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, ללא לחץ, עושק, כפיה או הטעיה, לאחר שקראו את תוכנו ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו וכו'", הרי שלבוא היום ולומר שהמשמעות והתוצאות לא היו צפויות, או לומר שההסכם נכפה על מאן דהו, אין לטענה זו מקום כלל.
ג. גם על-פי החוק אין מקום לטענה זו. כידוע, חוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. וכך קובע סעיף 20 בחוק אודות ביטול הסכם עקב עילת טעות, הטעייה, כפייה או עושק: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". ברור שכאשר בא האיש לאחר שנים ארוכות וטוען לביטול ההסכם, אין כאן תום-לב. הרבה הזדמנויות היו לאיש להעלות טענה זו, כפי המוגדש בחוק, והוא לא ניצל זאת. כך שכיום אין לטענה זו שום מקום. אין לתת לבעל דין לכבוש את טענותיו עד אשר יעלה לרצונו הדבר, בעיתוי ובנסיבות המתאימות לצרכיו.
ד. וראה ע"א 151/85 יעקב רודן נ' ארז רודן ואחרים, פ"ד לט(3), 186 (1985), בו נאמר אודות תביעה דומה: "העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר, הינה שימוש בזכות שלא בתום-לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחק החוזים, ובעניין זה ראה בג"צ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2), 1, 9 (1982) וכו', על-כן דין טענה זו להידחות". ועי' פסק-דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין טו.
ה. וראה גם פסק-דין בית-המשפט העליון בעניין ע"א 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3), 421 (1985) (הובא בסיכומי האישה), שם נאמר: "ספק בליבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי".
ו. אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על-ידי שני צדדים. וראה בעניין זה מה שנכתב ב- ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4), 626 (1985)): "הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית-המשפט להתערב בכגון דא וכו'". סברא זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק-דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין ט"ו.
גם טענת הבעל שהעלה בדיון "כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין", אין לה מקום להישמע, כאשר ההסכם מדגיש חזור והדגש כי פני הצדדים אינם לגירושין, ויתירה מכך, על הנחה זו (פירוד ללא גירושין) מתבסס כל עיקרו של ההסכם.
גם הטענה כי עו"ד סילמן היה רק עו"ד של האישה (טענה שעלתה בעת הדיון בבית-הדין וכן מופיעה בעמוד הראשון לסיכומי הבעל), אינה נכונה עובדתית, שהרי בפרוטוקול בית-המשפט שאישר את ההסכם נאמר כי "נוכחים המבקשים ובא-כוחם עו"ד סילמן ניצן". וכן בהמשך הדברים הוא מכונה "ב"כ המבקשים", וכך טוען: "אני ערכתי את ההסכם עבור הצדדים. ובהמשך דבריו: "אמליץ בפני מרשיי בהתאם למסקנה אליה אגיע", הרי שאף בית-המשפט ואף העו"ד עצמו, תפסו אותו כמייצגם של שני הצדדים.

חיוב גט מצד טענת "אין סיכוי לשלום-בית"
באשר לטענת ב"כ הבעל בכתבי הטענות כי אין סיכוי לשלום-בית ובהתאם לדינו הידוע של הגר"ח פלאג'י זצ"ל יש לחייב את האישה בגט, יש להשיב בתרתי:
א. כפי המובא בפסקי-דין רבים, אין הכוונה בדבריו של הגאון לחיוב גט, אלא רק ציווי המוטל על בית-הדין להפריד בין הצדדים. בכגון זה, שהצדדים ערכו הסכם כי אין הם מחייבים או דורשים גט זה מזה, וכן חיוב ממוני של הבעל לאישה, אין מוטל על בית-הדין לגרש ובכך לבטל את החיוב הממוני נגד דעת הזוכה, כפי שפורט לעיל.
ב. בכגון זה, שהבעל בגד באשתו, אין מקום לחיוב גט אף אם אין סיכוי לשלום.
לסיום אציין עוד, אין מקום להעלות סברא בדבר עצם תוקפה של התחייבות הבעל לתשלומי הפנסיה העתידיים לאשתו מדין "דבר שלא בא לעולם", זאת על-פי המובא בפת"ש חו"מ סימן ר"א ס"ק ב' וכך מקובל להלכה, שבקניין סיטומתא (שזוהי החלות ההלכתית של החוזים המקובלים) אין חיסרון של דבר שלא בא לעולם, עי"ש.

מסקנה
הסכם הגירושין בעינו עומד, ואין לחייב את האישה להתגרש ובכך תפסיד את זכויותיה שהשיגה בהסכם הממון הנ"ל (פנסיה חודשית מחברת [...], אף לאחר מותו של הבעל).
אולם, אין להשלים עם המצב בו הצדדים נשואים רק "על הנייר", והדבר עלול להביא רק רע. בית-הדין מפציר בצדדים לנהל משא ומתן ולהגיע בהקדם האפשרי להסכם ביניהם אשר יוכל להמיר את הפירוד הממושך בגט כדת, וממליץ לבעל להציע לאישה סך חד-פעמי גבוה, כדי לשכנעה להתגרש, ובכך לאבד את זכותה לפנסיה ממקום עבודתו לאחר מותו, או למצוא הסדר מסויים המבטיח לאישה את דמי הפנסיה הנ"ל גם לאחר גירושין.

יצחק אושינסקי – דיין

ראיתי את דברי חברי, כל אחד ונימוקיו.
לדעתי בנידון זה הבעל עצמו חתם על הסכם ממון הנותן זכויות ממוניות לאישה, והוא עצמו חתם על-כך שהם לא יתגרשו כדי שהאישה לא תפסיד את זכויות הפנסיה כתוצאה מגירושין, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.
מבירור שקיימתי ישנה אפשרות שקרנות פנסיה פרטיות יכולות להסדיר לאישה את זכויותיה גם במקרה של גירושין.
לצורך כך, על הבעל לפנות לחברת [...] ולקרן פנסיה שבה היא חבר כדי לברר האם הם מוכנים להסדיר זאת.
במידה והדבר אכן יתאפשר, עליו להציג בפני בית-הדין מסמך מהלשכה המשפטית של חברת [...] וכן של קרן הפנסיה של החברה, ולהעביר לצד השני לתגובה.

ישראל שחור - אב"ד

החלטה
בית-הדין, ברוב דעות, דוחה את תביעת הבעל לגירושין, לאור הסכם הממון עליו חתם, בו סוכם בין הצדדים כי הם לא יתגרשו, ולטענת האישה אם הם יתגרשו לא תקבל את הפנסיה של בעלה לאחר פטירתו.
משכך, אין לקבל את תביעת הגירושין ואין לחייב את האישה בגט.
על הבעל למצוא את הדרך לשמור לאישה את זכויותיה, בהתאם להסכם הממון, בהתאם לאמור בנימוקי חברי בית-הדין."





5. קיימת מאיסות מוחלטת מצד הבעל – האישה חייבת בקבלת גט
בתיק מס' 5828-21-1 (רבני) {הבעל נ' האישה, תק-רב 2009(3), 8, 15 (2009)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת הבעל לגירושין וחלוקת רכוש מיום ט"ו טבת תשס"ט 11.01.09 ומאידך, תביעת האישה לשלום-בית, כתובה, מדור, ומזונות.
להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק-הדין.
הצדדים נישאו זל"ז לפני כשנה ונפרדו לאחר כשלושה חודשים ומאז האישה מתגוררת בדירת הוריה והבעל בבית הוריו.
לצדדים אין ילדים משותפים, אין דירה משותפת.
בכתב תביעה מתומצת כותב הבעל:
"אשתי נמצאת בהדרדרות נפשית, בין היתר כתוצאה של זלזול בטיפול תרופתי שנרשם לה על-ידי פסיכיאטר.
במהלך תקופת היכרותנו וגם לאחר הנישואין, מצאתי בבית כלים לעישון סמים, באנג, ומהבית נדפו ריחות אופיניים לעישון סמים, אינני מעשן כלל ועל-כן קל לי לזהות. להערכתי אשתי צרכנית סמים אובססיבית ואולי גם מכורה להם.
בהמלצת ההורים ניסינו תהליך גישור ויעוץ משפחתי שלא עלה יפה ולאחריו המצב החמיר. הקשיים התקשורתיים בינינו הלכו והעמיקו.
אשתי חולה מהתפרצויות זעם, הטחת קללות ועלבונות, חרפות וגידופים בלתי נשלטים ניפוץ חפצים. ב- 6.01.09 נטלה ממני את מפתח הדירה במרמה "סירבה לאפשר לי להיכנס לדירה, החלטתי סופית לעזוב."
בדיון שהתקיים בתאריך ב' אייר תשס"ט 26.04.09 חזר הבעל על טיעוניו לפיה "היא מעשנת סמים מקללת שוברת עלי דברים. היא משוגעת".
מנגד טוענת האישה כי היא מעוניינת בשלום-בית בכתב תביעה ארוך ומפורט מגוללת היא את עברה הקשה הכולל נישואין לגבר אשר התעלל בה נפשית ופיזית נפלה לקרבן אונס וכתוצאה מכך התדרדרה לסמים
לדבריה הייתה בהליך שיקום עם בעלה אותו הכירה כשנה לפני הנישואין הוא דאג לה ופנה עמה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים.
תלתה תקוות עם נישואיה לבעלה להקים בית.
אולם לאחר הנישואין התגלו בעיות בקיום יחסי מין. הבעל ביקש בקשות מוזרות וסוטות ואף רכש איבר מין זכרי וביקש מהאישה שתשתמש במכשיר זה עבורו.
לאחר-מכן החל להיעלם מהבית וכפי הנראה כשראה אותה במצב קשה של שיקום החליט להתגרש.
לסיכום תביעתה, מבקשת מבית-הדין לחייב אותו בשלום-בית וכי חרף דרישת הבעל לקבל גט דרישה שמקורה בהתנהגות הבעל, הרי שעל הבעל לשלם כתובה ותוספת ואף פיצוי בגין התנהגותו כלפיה והולכתה שולל. וכמו-כן לעשות שימוש ספציפי בדירה השכורה ולשלם לה מזונותיה ומדורה.
בדיון שהתקיים חזרה האישה על עיקרי הטענות שהועלו בכתב התביעה. לדבריה, הסתיר ממנה את נטיותיו המיניות לשאלת בית-הדין מדוע לא להתגרש?
השיבה: תדברו איתו שיהיה נורמלי ולא איכפת לי שלא ישן כל יום בלילה.
ב"כ הבעל הוסיף, האישה לא סיפרה לבעל כי הייתה נשואה לגוי ועברה אונס. היא אמרה לו שהיא בסמים ונגמלה ולכן הוא נדהם כשהוא גילה שהיא משתמשת בסמים.
ב"כ האישה הוסיפה, כי היא שאלה את האישה איך לא ראתה מה שהיא טוענת ועל-כך השיבה לה שרצונה היה להינשא ולהביא ילדים ולא מעבר לזה.
לשאלת בית-הדין מדוע בקשה כתובה בתביעה לשלום-בית?
ועל-כן השיבה כי היא מוכנה לוותר על הכתובה אם יהיה שלום-בית.
הבעל הכחיש את טענות האישה בדבר היותו סוטה מין. בהחלטת בית-הדין מאותו יום הופנו הצדדים ליועצת הנישואין עמה היו בקשר, במימון הטיפול חוייב הבעל.
בתאריך ג' תמוז תשס"ט 25.06.09 התקבלה חוות-דעתה של המטפלת, ובה נאמר:
"הבעל נחרץ בדעתו להתגרש ואינו רואה דרך חזרה. לדבריו, לאחר הנישואין הוא גילה אישה אחרת ולא זו שבחר ואהב טרם הנישואים.
האישה מאידך, למרות שמצד אחד מבקשת שלום-בית, הרי מנגד טוענת אף היא שבעלה אינו האיש שהכירה וכי גילתה בו דברים שלא ידעה ונטיות מיניות אותן היא מכנה "סטיות" שאינן לרוחה. לשאלה מדוע בכל זאת רוצה שלום-בית קשה היה לה לענות, מלבד העובדה שהיא רוצה ילדים.
בני הזוג לא הביעו כל רצון להמשך טיפול זוגי או רצון לנסות ולשקם את המערכת הזוגית.
רק במידה ושני בני הזוג יביעו נכונות לשקם את המערכת הזוגית ניתן יהיה לעשות זאת."
האישה וב"כ בהודעה מיום 27.07.09 טענה כי היא מעוניינת בשיקום המערכת הזוגית באמצעות מטפלת אחרת ולא המטפלת אצלה היו. לדבריה, המטפלת לא אובייקטיבית שכן טיפלה בבעל באופן פרטי עוד קודם לכן. ומכאן יחסה הקר והכשל בהבאת הצדדים להסכמה לטיפול מקצועי.
בתגובת ב"כ הבעל מבקש הוא לדחות את טענות האישה כנגד המטפלת, אליה הסכימו במהלך הדיון.
יצויין, כי הבעל ביקש סעד מבית-הדין בצו להוצאות חפציו האישיים מהדירה מאחר ולדבריו האישה לא איפשרה לו להוציאם.
בדיון שהתקיים, התבצרו הצדדים בעמדתם וחזרו להאשים זה את זה בטענות שהעלו. הדיון היה סוער ביותר ולבית-הדין היה צורך להתרות בהם על התפרצויותיהם, הצדדים נתבקשו על-ידי בית-הדין לשבת בלשכה לבדם ולנסות לשוחח ביניהם במטרה להגיע להסכמות בצורה מכובדת ונינוחה.
אולם הרוחות להטו וניכר היה שתהום עמוקה פעורה בין הצדדים.
ע"כ תקציר עובדתי הכולל טו"מ הצדדים בפרוטרוט.
יצאנו מגדרנו בציטוטים מטענות הצדדים מאחר והם מהווים את עיקרי נימוקי פסק-הדין. שכן העולה מטענות הבעל, שאין הוא מסוגל לסבול את אשתו. צריכת הסמים האובססיבית כדבריו מרחיקה אותו ממנה. חווית האונס הקשה שחוותה עם בעל לא יהודי מצריכה טיפול תרופתי שאינה מקפידה עליו ואינה מאפשרת לו לבנות את המערכת הזוגית הראויה.
כמו-כן האשמותיה הקשות בדבר היותו סוטה מין שלדבריו אינן נכונות, יוצרות משבר אמון בלתי הפיך ביחסיהם האינטימיים ופוגעות כליל לדבריו בניסיון הידברות.
הבעל חזר על עצמו כמנטרה הן בכתב התביעה והן בדיונים בבית-הדין שהיו בלהט, ולבית-הדין הרושם שדבריו כנים וטענותיו הן בגדר מאיס עלי באמתלא הנראית מבוררת, שכן לקיים מערכת יחסים אישית נורמלית, נדרשת קירבה והתאמה מינימלית. במקרה דנן הבעל אינו מעשן כלל ועישון הסמים של אשתו ממנה היא לא מצליחה להיגמל עשוי בהחלט ליצור מצב של תיעוב וריחוק וכפי שזה בא לידי ביטוי מספר פעמים בהתבטאויותיו של הבעל כלפי האישה ובמיוחד בשיחה שהייתה ביניהם בלשכת הדיינים.
ובצירוף העובדה שהאישה חוותה חיי נישואין קשים שגבלו בהתעללות נפשית הכוללת, היותה קורבן אונס כדברי בא-כוחה (מבלי שהבעל ידע על-כך) יוצרים קושי בשיקומה הנפשי וגורמים ליתר סלידה של הבעל כלפיה.
טענת האישה כי היא מעוניינת, למרות הקשיים, בשלום-בית אינה הגיונית בנסיבות הללו. ובפרט לאור האשמותיה החמורות כלפי בעלה על סטיות המין שלו והצורך בהתגברות על הקשיים הללו, שכן אם טענה זו נכונה הרי יש בה משום הפרעה לבניית המערכת הזוגית, ואם אינה נכונה וכפי שהבעל מכחיש בתוקף, הרי זו עלילת שווא המעמיקה את התהום הפעורה ביניהם ויוצרת משבר אמון קשה וכפי שאמר הבעל בדיון.
זאת ועוד, דרישתה לכתובה במסגרת תביעתה לשלום-בית וכפי שהעיר לה לנכון בית-הדין מערערות את אמינותה וכנותה בתביעתה לשלום-בית.
גם אם ננקוט משנה זהירות ונקבל גירסתה, לדעת בית-הדין, לא ניתן לצקת תוכן מעשי לדרישתה לשלום-בית.
ההסבר שנתנה לבית-הדין וליועצת הנישואין לפיה היא מעוניינת בשלום-בית למרות האשמותיה הקשות כלפי בעלה בגין רצונה בהבאת ילדים אינו מצדיק המשך חיים משותפים עם הקשיים שביניהם והתיעוב שהבעל חש כלפיה עקב צריכת סמים והתנהגותה האלימה כלפיו לדבריו.
ועתה לפן ההלכתי. כידוע נחלקו הפוסקים בדין אישה הטוענת מאיס עלי האם כופין את הבעל לתת גט. להלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים שאין כופין (ראה טושו"ע אה"ע סימן ע"ז סעיף ב').
אולם כאשר יש אמתלא מבוררת הנראית לבית-הדין כנה ואין חשש שמא עיניה נתנה באחר מסקנת הפוסקים לכל הפחות לחייב בגט.
בשו"ת תשב"ץ חלק ד' (חוט המשולש) טור ג' סימן ל"ה שכתבו רבי אברהם אבן טאווה מצאצאי הרשב"ץ. בסכמו את שיטות הראשונים השונות בעניין האומרת מאיס עלי, כתב וז"ל:
הדעת השישי - שאף-על-פי שאין כופין האיש לגרש אפי' באומרת מאיס עלי משום דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש וזה דעת הר"ם מרוטנבורק ז"ל וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו... הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אלא כשתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל אצלה אם מפני שהוא הולך בדרך לא טוב או מפני שמכלה ממונה ודומה לזה.
הדעת השביעי - שסובר גם שאף-על-פי שאין הדין נותן לכוף לגרש אם יש אמתלא כופין אלא שמצריך שתהיה האמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל שבזה תו ליכא חשדא דשמא עיניה נתנה באחר דכיוון שהכל רואין שהאמתלא שנותנת שהיא אמת לא נשאר מקום לשום חשד וזה דעת התוספות ז"ל וכן כתב ג"כ הר"ם מרוטנבורק ז"ל בשמם בתשובה. עכ"ל.
אם כן נמצינו למדים שלדעתו גם הסוברים שבטוענת "מאיס עלי" אין כופין אותו לגרשה כשמבררת דבריה, ובמיוחד אם האמתלא גלויה ומפורסמת, כופין לגרשה.
ראה על-כך באורך רב בספרו של מרן הראשל"צ הגרע"י יבי"א ח"ג סימנים י"ח, כ', ח"ה סימן י"ג, ציץ אליעזר במספר תשובות, שורת הדין כרך ב' מאמר חשוב ומפורט של הגר"ח איזרר שליט"א, אוצה"פ סימן ע"ז סקי"ד וסקט"ז, פדרי"ם רבים שדשו בזה ואף חובר על-כך קונטרס הבירורים להגר"א הורביץ.
ובאשר לסוגי האמתלא כתב הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סימן נ"ו וז"ל:
"ולפי דברינו יש לנו שלוש מדות בטענת מאיס עלי,
הראשונה, שאומרת מאיס עלי בלא שום טענא ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה.
השנייה, שהיא אומרת מאיס עלי בטענא ואמתלא שנותנת מקום להאמין לה. אבל עדיין אין הדבר מוכרח דהוא ראוי שיהיה מאוס עליה בשביל כך.
השלישית, כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה שלפי ראות עיני בית-הדין היא אנוסה ומוכרחת בזה שיהיה מאיס עליה."
ולהגדרת מאיס עלי, כתב הגרא"י הרצוג זצ"ל בספרו היכל יצחק (ח"א סימן ב' אות ה'):
"מאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להבעל לגוף זה והוא סוד מסודות הנפש, וכשטוענת סתם שנוא יש תקווה שתעבור השנאה, והרבה שונאים נעשים אוהבים, אבל טענה נפשית גופנית כזו מאיס עלי הוא עניין אחר."
וראה עוד תוס' רי"ד כתובות ס"ב ע"א שהובא ברבים מן הפוסקים כיסוד להגדרת טענת מאיס עלי "וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי ונתעב עליו".
וביתר הרחבה ראה דבריו המאלפים של הגרש"ב ורנר זצ"ל בספרו משפטי שמואל מהדו"ת סימן כ"ב:
"עצם העובדא שבגללו מואסת בו אין בו עילה לחייבו במתן גט אלא היות ומצבו של הבעל או מעשיו הרעים או המכוערים הביאה את האישה למאוס בבעל נעוריה, אז דנין אנו על טענת מאיס עלי, לדוגמה מבוגר ממנה בעשרים שנה שאינה עילה לגט ואינו מום אבל כאשר היא טוענת שבגלל גילו המבוגר מאיס עליה ואינה יכולה להבעל לו נחשב כמאיס עלי".
כמו-כן הביא דוגמה נוספת לבעל המכה אשתו.
וראה מהרשד"ם יור"ד ח"ג מהרי"ט ח"ב סימן מ', פד"ר כרך ז' עמוד 204 כרך ט' עמוד 183 כרך ו' עמודים 331-347, כרך י"א עמוד 183 כרך ט"ו עמודים 146 והלאה, ועוד. ציץ אליעזר חט"ו סימן מ"ו וחז' סימן נ"ג.
כאמור בית-הדין התרשם ואף השתכנע שיש בטענות הבעל כלפי אשתו טענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת ונראית לעין.
בית-הדין חזה במו עיניו את התיעוב שיש לבעל כלפי האישה ולאור הטענות הקשות שהועלו ולא הוכחשו יש בהחלט רגליים לדבר שיש כאן גם תיעוב ממעשה האישה וגם שנאה כתוצאה מהאשמותיה כלפיו שהינו סוטה מין.
לדעת בית-הדין, עישון סמים לא גרע מחולי ריח הפה המבואר דינו בריש סימן קנ"ד שכופין להוציא כך שהתקיימו בהחלט הגדרות טענת מאיס עלי כמבואר בתוס' רי"ד ובשו"ת היכל יצחק וניתן להכלילה בסוג השלישי של טענת מאיס עלי המבוארת בספר עזרת כהן.
אין בכך כל אשמה כלפי האישה האומללה שחוותה חיים קשים ומרים, אך אין הצדקה להמשך חייהם המשותפים ולאמלל גם את בעלה המעוניין להקים בית אחר ולהביא ילדים עם אישה אחרת.
טענת האישה כי היא מעוניינת לבנות בית ולהביא ילדים טענה טובה היא לכשעצמה אולם לא בנסיבות הללו עם בעלה הנוכחי.
נעיר, כי אמנם טענת מאיס עלי שהובאה לעיל בדברינו מתייחסת לטענות אישה כלפי בעל, אולם נכונות הם גם לטענות של בעל כלפי אשתו, והדברים ק"ו, כמבואר בתשובת הרא"ש כלל מ"ב, אות א' בהרחיבו שם בנושא טענת מאיס עלי וז"ל:
"השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה עם נולדו מומין. אישה שמתגרשת בע"כ לא כל שכן אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר, וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה אלא וודאי יגרשנה... כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כוח האישה מכוח האיש אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט. ותיקן להשוות גם האישה לאיש, אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל-כורחה ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו שאם אדם לא יגרש בעל-כורחה, מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האישה כופין אותה לקבל גט."
נמצינו למדים שדברי הפוסקים בטענת מאיס עלי שייכים גם לאיש הטוען על אשתו כן, דברי הרא"ש הללו הובאו להלכה ברבים מהפדרי"ם.
לסיכום: למרות שלא חלפו י"ח חדשי פירוד בין הצדדים כאמור בדברי הגר"ח פלאג'י בספרו "החיים והשלום" הטענות הקשות שהעלו הצדדים, חוות-הדעת של היועצת אליה נשלחו הצדדים, והתרשמות בית-הדין מהתנהגותם, מראים בעליל שאין שום סיכוי לשלום-בית ויש לראות בטענות הבעל טענת מאיס עלי באמתלא המבוררת וניכרת לבית-הדין המחייבת את הצדדים בגירושין.
המשבר הקשה אליו נקלעו בתקופת חייהם המשותפים הקצרה הינו משבר אמיתי ועל הצדדים להפרד איש לדרכו ולבנות חיי נישואין עם אישיות אחרת הראויה והמתאימה למזגו ואופיו של כל אחד מהם.

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

בפנינו תביעת הבעל לגירושין וחלוקת רכוש מיום ט"ו טבת תשס"ט 11.1.09. לעומתו האישה תובעת שלום-בית כתובה, מדור ומזונות.
ראשית יש להקדים את הרקע העובדתי הנחוץ לנו לצורך כתיבת הנימוקים.
הצדדים נישאו זל"ז לפני כשנה ונפרדו לאחר תקופה מאוד קצרה שהיא כשלושה חודשים לאחר נישואיהם.
כמו-כן לצדדים אין ילדים משותפים ורכוש משותף. טרם נישואיהם הם הכירו זה את זו כשנה.
תמצית התביעות ההדדיות והדיונים.
הבעל טען: אשתי נמצאת בהתדרדרות נפשית. בין היתר כתוצאה של זלזול בטיפול תרופתי שנרשם לה על-ידי פסיכיאטר.
במהלך תקופת היכרותינו וגם לאחר הנישואין מצאתי בבית כלים לעישון סמים (באנג). ומהבית נדפו ריחות אופיניים לעישון סמים, אינני מעשן כלל ולכן קל לי לזהות את ריחות הסמים.
להערכתי אשתי צרכנית סמים אובססבית ואולי גם מכורה להם.
בהמלצת ההורים ניסינו הליך גישור ויעוץ משפחתי שלא עלה יפה ולאחריו המצב החמיר, הקשיים התקשורתיים בינינו הלכו והעמיקו.
אשתי סובלת מהתפרצויות זעם, הטחת קללות ועלבונות, חרפות וגידופים בלתי נשלטים ומתוך כך ניפוץ חפצים. ב- 6.1.09 נטלה ממני את מפתח הדירה במרמה סירבה לאפשר לי להיכנס לדירה החלטתי סופית לעזוב.
גם בדיון שהתקיים בתאריך ב' אייר תשס"ט 26.4.09 חזר הבעל על טענותיו שהאישה מעשנת סמים מקללת שוברת עלי דברים היא משוגעת.
מנגד תובעת האישה שלום-בית, ובכתב תביעתה היא מתארת את חייה הקשים שעברו עליה קודם שהכירה את בעלה הנוכחי בהם היא נישאה לגבר נכרי אשר התעלל בה נפשית ופיזית וכן נפלה כקרבן אונס, וכתוצאה מכך התדרדרה לסמים. לדבריה הייתה בהליך שיקום עם בעלה אותו הכירה כשנה לפני הנישואין, הוא דאג לה ופנה יחד עמה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. תלתה תקוות עם נישואיה לבעלה להקים בית, אולם לאחר נישואיהם התגלו בעיות בקיום יחסי המין מכיוון שהתברר לה שלבעלה יש סטיות מיניות.
בדיון שהתקיים הוסיף ב"כ הבעל, שהאישה לא סיפרה לבעל כי הייתה נשואה לגוי ועברה אונס, היא אמרה שהייתה צורכת סמים ונגמלה ולכן הוא נדהם כשגילה שהיא עדיין משתמשת בסמים.
גם האישה חזרה בדיון על עיקרי הטענות שהועלו בכתב תביעתה שלדבריה הבעל הסתיר ממנה את נטיותיו המיניות.
לשאלת בית-הדין את האישה: מדוע לא להתגרש כשהמצב הוא כזה?
תשובתה: תדברו איתו שיהיה נורמלי ולא איכפת לי שלא ישן כל לילה בבית.
ב"כ האישה הוסיפה כי היא שאלה את האישה איך לא ראתה קודם נישואיה מה שהיא טוענת כיום. ועל-כך השיבה לה שרצונה היה להינשא על-מנת להביא ילדים ולא מעבר לזה.
לשאלת בית-הדין את האישה: מדוע היא מבקשת כתובה אם פניה לשלום-בית?
תשובתה: היא מוכנה לוותר על הכתובה אם יהיה שלום-בית הבעל הכחיש את טענות האישה בדבר היותו סוטה מין.
בית-הדין בהחלטתו מיום 26.4.09 היפנה את הצדדים ליועצת נישואין שעמה היו בקשר בעבר.
בתאריך ג' תמוז תשס"ט 25.6.09 התקבלה חוות-דעת של היועצת שבה היא כותבת הבעל נחרץ בדעתו להתגרש ואינו רואה דרך חזרה. לדבריו לאחר הנישואין הוא גילה אישה אחרת ולא זו שהכיר ואהב קודם הנישואין.
מנגד האישה למרות שרוצה בשלום-בית אף היא טוענת שבעלה אינו האיש שהכירה וכי גילתה אצלו דברים שלא ידעה מהם כמו הסטיות המיניות. לשאלת היועצת מדוע בכל זאת היא רוצה בו קשה היה לה לענות מלבד העובדה שהיא רוצה ילדים.
לסיכום הדברים בני הזוג לא הביעו כל רצון להמשך טיפול זוגי, או לנסות ולשקם את מערכת הזוגיות. ולכן במצב זה אין אפשרות לסייע להם.
גם בדיון שהתקיים ביום י"ב אלול תשס"ט 1.09.09 חזרו הצדדים על טענותיהם בהאשמות הדדיות, הדיון היה מלווה בצעקות מהדהדות, ובהתפרצויות בכי מצד שני הצדדים.
בית-הדין פנה לצדדים שישבו בלשכת בית-הדין לבדם בלא ב"כ לנסות לשוחח ביניהם במטרה להגיע להבנות. אולם הרוחות סערו שם כך, שהבעל צורח שאינו רוצה בה והאישה מתחננת בבכי שיחזור.
העולה מטענות הבעל שהוא סולד מאשתו ואינו יכול לסבול אותה, עקב צריכת הסמים וכן התדרדרותה הנפשית הנובעת מהחיים הקשים שעברה עם בעלה הגוי שבהם חוותה אונס. מצב זה מחייב את האישה בטיפול תרופתי שאינה מקפידה עליו והתוצאות הם בהתאם.

הבירור ההלכתי
א. ראשית עלינו לדעת מה עם הזכויות ההלכתיות העומדות לבעל כשטוען אישה זו מאוסה עלי.
שיטת הרא"ם הובאה בחלקת מחוקק סימן ע"ז סק' ג' ובבית שמואל סק' ו' שבעל המואס באשתו אף-על-פי שאינו יכול לגרשה בעל-כורחה לאחר החרם דרבינו גרשום. זכאי הוא למנוע ממנה שאר כסות ועונה. החלקת מחוקק שם חלק על דברי הרא"ם.
הבית שמואל כתב שיכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם. הפתחי תשובה שם סק' ב' הביא את הבית מאיר שיש לסמוך על החלקת מחוקק שאין הבעל יכול לומר קים לי כהרא"ם. והכי מסתבר דאם לא כן האיך יתקיים החרם שלא לגרש בע"כ. דאין לך בעל-כורחה גדול מזה, באישה שאין מעשה ידיה מספיקין. ומאי שנא כפיה דמזונות מכפיה בשוטים. גם הבית שמואל בסוף סימן קיז' סק' כה' דייק מדברי הרמ"א שאינו סובר כדעת הרא"ם.
בהמשך דבריו מביא הפתחי תשובה את הישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה וכתב:
"שאמנם אם טען מאוסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין."
וכן הבית יעקב (בהוספת על קיצור דיני מורדת שבסוף סימן ע"ז) כתב:
ואם טוען מאיסא עלי בטענה ברורה לא גרע מאישה, ואין לו דין מורד וכו', ואם אינו יכול לברר טענתו לפני בי"ד" מכל מקום נראה דנאמן בשבועה שיש לו טענה מבוררת לעניין שלא יהיה לו דין מורד. כמש"כ הבית שמואל לעניין מורדת והכא הבעל מוחזק לעניין שאר וכסות ולעניין איסור נאמן לומר שאין זה בכלל החרם שגזר רבינו גרשום כי יש אמתלא מבוררת".
היוצא מדברי הישועות יעקב והבית יעקב כי בטענת מאיס עלי ברורה, זכאי הבעל הטוען למנוע מאשתו שאר כסות ועונה כדברי הרא"ם. לפיכך יוכל הבעל לומר קים לי כדבריהם ופטור אני מחיוב שאר כסות ועונה.
ב. אמתלא מבוררת מהי?
מקור המושג של אמתלא מבוררת בבעל המורד, נלמד מאישה המורדת האומרת מאיס עלי שדנים בה דינא דמתיבתא, כפי שמביא הרמ"א באהע"ז סימן ע"ז סעיף ג':
"אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה. אז דיינינן לה בדינא שתיקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא."
דברי הרמ"א מקורם מדברי המהר"ם מרוטנבורק המובאים בטור שם וכך לשונו:
"וכן היה דן ר' מאיר מרוטנבורק כדינא דמתיבתא. אבל היה מצווה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה, וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצווה להחזיר וכו'. הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתיתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה, או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו."
ועיין בב"ח שכתב על דברי המהר"ם:
"נראה דמהר"ם מצריך תרתי, חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו', וגם היה מצווה אח"כ להחרים וכו'. דהרי כבר אפשר דאף-על-פי שנתברר שהאמתלא אמת, או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינו מאוס עליה. דהרבה ריקים ופוחזים נמצאו בישראל, ואיכא שלום בין איש לאשתו. אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי. לכך היה מצווה להחרים וכו'."
כלומר הצורך באמתלא הוא כדי שנשתכנע שהוא באמת מאוס עליה ואין זה השמצה בעלמא ואחרי כל זה למרות שיש מאיסות משכנעת היה מצווה להחרים שמא היא יכולה לסבול אותו.
ועי' בחזון איש אהע"ז סימן ס"ט סעיף ט"ז שהרחיק לכת באישה הטוענת מאיס עלי שכתב:
"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה. אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס, ולמה לוותר על שלה כיוון שחייב לה כתובה, אינה מפסדת בתביעתה. וכש"כ באומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע שלא הפסידה בכך."
ויעויין במאירי כתובות ס"ג שכתב:
"ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דווקא בשטוענת כך מן הדין. רוצה לומר שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו, אם במידות, אם בשאר דברים מכוערים. והדברים מוכחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא.
הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאווה והסתלסלות יתר אין שומעין לה."
המתבאר מן הנ"ל שאם הדיינים מכירים, או משוכנעים שאכן קיימת מאיסות ממשית בפנינו בין בני הזוג, ואינה התחזות לצורך מטרה אחרת. אין צורך שהצד הטוען מאיס עלי יוכיח את דבריו. ויתירה מזו כשאנו הדיינים משוכנעים במאיסות, גם אם יש עובדות אחרות הסותרות לכאורה את אבחנתנו (כגון תביעת כתובה) תתקבל טענת המאיסות.
ועוד יש להוסיף את דברי הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן ב' אות ה' שכתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה. והוא סוד מסודות הנפש, ובזמנינו גילו הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע. והיינו שמסיבה שאי-אפשר להתחקות על טיבה בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן ידוע או בחפץ ידוע."
דברי הגרי"א הרצוג משתלבים היטב עם מה שמובא בדברי התוס' רי"ד כתובות סג': שכתב:
"דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אישה כשרה אי-אפשר להיבעל לשנאוי לה. ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול במאכל השנאוי לו, ונתעב עליו."
היוצא מכל האמור שכל האלמנטים העומדים בסתירה לטענת מאיס עלי כוחם יפה רק כשאין בית-הדין משוכנע במאיסות. אבל אם אנו בטוחים באמיתות הדברים ואף הדברים ניכרים, אין בכוחו של שום גורם לסתור את טענת מאיס עלי וזכאית האישה לטעון כן למרות שתובעת כתובתה, והוא הדין שהאיש זכאי לטעון כן.
במקרה דנן הדבר ברור לחלוטין לבית-הדין שהבעל מואס באשתו והמאיסות היא קיצונית. ועל-מנת שהמאיסות תהיה ניכרת לבית-הדין, נקט בית-הדין בצעד לא שיגרתי, וביקש מהצדדים שיכנסו לבדם ללשכת הדיינים ללא נוכחות איש כדי להתרשם האם המאיסות היא חזותית לצורך הדיונים, או שאכן כך הם פני הדברים.
התוצאה הייתה צעקות שהיו מעורבות בבכי שהדהדו לאזני בית-הדין, ויצרו את הרושם חד-משמעית שקיימת מאיסות מוחלטת מצידו של הבעל.
לפיכך אין בית-הדין רואה צורך להטיל על המואס חיוב להמציא הוכחות לטענותיו כנגד האישה למרות שיתכן שהם חסרות בסיס. מפני שבמאיס עלי באמתלא ברורה, די בכך שהיא ברורה וניכרת לבית-הדין.

ההלכה הפסוקה בנושא הגירושין
טענת מאיס עלי באמתלא ברורה כפי שמובא ברמ"א אבהע"ז סימן ע"ז סעיף ג' הנ"ל. כאשר האישה היא זו שטוענת מאיס עלי. הדין הוא שאין כופין את הבעל לגרשה, ואין כופין את האישה להיות עמו א"כ הוא הדין במקרה הפוך שהבעל הוא זה שטוען מאיס עלי. אולם כבר כתבו הפוסקים שאמנם אין כפיה לגירושין אבל חיוב לגירושין קיים (יעוי' בפד"ר ז' עמ' 207-201 ובשורת הדין כרך ב' מאמרו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א).

הערה לסיום
יש להעיר שבמסגרת הדיונים בבית-הדין, וכן מהחומר שבתיק האישה מעלה טענות בדבר סטיותיו המיניות של הבעל שיש בהם כדי לעורר לכאורה גועל ומאיסות מצד האישה כלפי בעלה. ולמרות זאת האישה לדבריה מוכנה לסבול למען השלום-בית משום שמשתוקקת להביא ילדים ולפי התרשמות בית-הדין כנראה שהאישה חוששת שנישואין אלו הם ההזדמנות האחרונה שלה לכן מנסה היא בכל כוחה לשמר נישואין אלו. לאור דברי האישה מתבקשת השאלה, האם יש מקום לחייב את הבעל לקיים שלום-בית?

(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. האישה חייבת בקבלת גט.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. על הצדדים ובאי-כוחם לנהל מו"מ אינטנסיבי וענייני לסיום ההליך בצורה מכובדת והוגנת עם הסכם גירושין הכולל את המרכיבים הראויים בתיק זה.
ד. הצדדים ובאי-כוחם רשאים להופיע בכל יום בין השעות 9.00-8.30 או 13.00-12.00 לצורך אישור ההסכם למעט ימי פגרה.
ה. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לבית-הדין בתוך שלושים יום הצעתו להסכם עם עותק לתגובת הצד השני.
ו. נימוקים נוספים לחיוב האישה בגט יצורפו במועד מאוחר יותר