botox

אלימות והתעללות

1. קבלת תביעת גירושין עקב אלימות מצד הבעל
בתיק מס' 6901-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2006(1), 56 (2006)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נשאו ב- 25.3.04. האישה עזבה את הבעל ימים ספורים אחרי החתונה.
האישה פנתה מספר פעמים לבית-המשפט לצורך הוצאת צוי הרחקה כנגד הבעל, בטענה שהוא מאיים עליה ו/או מטריד אותה.
ב- ח' כסלו תשס"ה 21.11.04 הגישה האישה תביעה לגירושין. בכתב תביעתה כתבה: "אני רוצה להתגרש מבעלי בגין שהוא אלים כלפי מילולית וגם פיזית, לאחר החתונה לא התגוררנו יחד כי לא יכולתי לסבול אותו. יותר מזה אפילו בשבת החתן הרים עלי ידים. לאחר החתונה הגשתי תלונה במשטרה, והקלטתי אותו באולפני הקלטה וכו', לא מוכנה לכל השלום-בית בכלל". האישה הדגישה בכתב תביעתה סירובה לשלום-בית.
האישה צירפה לכתב תביעתה תמליל שיחה שערכה עם הבעל, ובה הסכים הבעל להודות באלימות ואיומים שנקט כנגדה.
עוד צירפה התובעת פרוטוקול הדיון בבית-המשפט השלום בנתניה ב- 30.5.04, בבקשתה להוצאת צו הגנה. בדיון זה אמרה, "בעלי מאיים עלי ומנסה לרצוח אותי, רוב הזמן מאיים עלי מילולית שירצח אותי כי אין לו מה להפסיד .... כל הזמן איים עלי שאתחתן איתו, פעם אחת הרים את הגרזן ואמר שאם לא אתחתן איתו הוא יחתוך אותי לחתיכות פחדתי והתחתנתי איתו וכו', אחרי החתונה בשבת הוא הרים ידיים וכו' אחרי החתונה ברחתי ולא גרתי איתו כי לא הייתי מסוגלת. בשבת חתן חנק אותי וכו' בכל יום שאנו מדברים הוא מאיים, פעם אחרונה היה ביום רביעי בלילה כשאמר לי שנשאר לי כמה ימים. אני רוצה להתגרש ממנו. לא רוצה לראות אותו, שלא יתקרב אלי, אני מרגישה סכנה לחיים שלי, אני יודעת שעשיתי טעות".
בכל הדיונים שנערכו בבית-הדין חזרה האישה על טענותיה. בדיון התברר שהצדדים הכירו מספר שנים קודם, האישה חזרה על טענותיה בכתב התביעה ובבית-המשפט ונעתיק חלק מטענותיה המוזכרים בפרוטוקול.
בדיון שנערך בי"ד טבת תשס"ה 26.12.04 אמרה האישה "מיד לאחר החתונה נפרדנו", "הוא בחור אלים, בעקבות זה שגיליתי מי משפחתו, התחיל להיות אלים מילולית ופיזית", "העלמתי עין ממה שסיפרו לי, איים עלי כל הזמן שאם לא נתחתן יהרוג אותי", לשאלת בית-הדין הוא מושיט ידו לשלום, אמרה האישה: "אני רואה שטן, על גופתי המתה, אני לא רוצה לראות אותו, הרביץ לי ביום החתונה, הרים ידיים" ובהמשך "אני מתעבת אותו".
לעומתה טען הבעל "אני רוצה שלום-בית", "יצאנו 7 שנים ואחר-כך התחתנו יום אחד לא התווכחנו, לא רבנו, לאחר החתונה הורידה התחפושת, וכו' לא יכולתי לדבר איתה, מעולם לא הרבצתי לה וכו' הבחורה הזו רצתה אותי רק בשביל הכסף כל מה שרמזה קניתי לה וכו'" עוד אמר "אנשים מסובבים אותה, פתאום לאחר החתונה הייתה לחוצה" "מעולם לא רבנו אין לה עילה לגירושין וכו' היא הייתה מטופלת בנערות מצוקה". לשאלת בית-הדין על הודאתו באלימות כנגד האישה ענה הבעל שהודה מכיוון שאמרה שרוצה לחזור ועשה זאת למען שלום-בית.
הצדדים חזרו על עמדותיהם ודבריהם גם בדיונים הנוספים שקיים בית-הדין, בדיון שנערך בט"ו אדר א' תשס"ה חזר הבעל על טענתו שרוצה שלום-בית חזר על דבריו שהודאתו בקלטת באלימות כנגד האישה לא הייתה אמיתית, אלא הודה בדברים אלו מפני שחשב שהודאתו תביא לידי חזרתה לשלום-בית. לעומת זאת האישה גם היא חזרה על דבריה "אין סיכוי, אני שונאת אותו, אני לא מוכנה לנסות, אין טעם" "לא רוצה אותו לא רוצה לשמוע אותך" "אני רוצה להמשיך את חיי לא אתקע עם אדם שאני שונאת אותו" וכו' וכו'.
לקראת דיון נוסף שקבע בית-הדין כתב הבעל מכתב שכותרתו "אישה מורדת".
במכתבו זה הציג הבעל את עמדתו, לטענתו אחרי 7 שנות חברות נשאו הצדדים, ובאותו שבוע האישה החליטה לברוח מבלי להסביר נסיבות בריחתה, עוד התלונן על התנהלות האישה אחרי עזיבתה את הבית, במכתב זה פירט הבעל הוצאותיו במשך שבע שנות החברות והוצאותיו על החתונה, בסוף מכתבו כתב הבעל שתנאיו לגירושין, הינם ביטול התלונה במשטרה והחזרת כל הוצאותיו כולל הוצאות בתקופת החברות, הבעל פירט במכתבו הוצאות שהיו לו לטענתו, עליהם ביקש החזר.
גם בדיון שנערך בכ"ט אייר תשס"ה חזרו הצדדים על עמדותיהם הבעל דרש שלום-בית, האישה חזרה וסירבה לכל קשר עם הבעל וחזרה על ביטוייה בדיונים הקודמים, "הוא מעורר בי בחילה", "אני לא מסוגלת לחזור אליו, וגם אסור לחזור אליו" "אני שונאת אותו", אני לא מסוגלת" וכו' וכו' לגבי תביעתו לפיצוי על הוצאותיו אמרה האישה, לא שילם הוצאות, כל הכסף שנכנס לקח והוציא לשטויות שלו", עוד אמרה "הוא לא שילם כלום, כל כסף שנכנס השארתי לו היה חשוב לי להציל את עצמי, הכל כוסה" בדיון זה העלה הבעל טענות על תשלומים ומתנות ששילם ונתן לאישה לפני החתונה ודרש החזר כספים אלו, כן העלה טענותיו לגבי תשלום הוצאותיו בשבת חתן.
הארכנו בסיפור דברי הצדדים וטענותיהם כפי שהועלו בפנינו, אודה שהניואנסים והסיבות האמיתיות לשנאה העזה אותה מפגינה האישה כלפי הבעל, שנומקה על ידה גם בעובדה שהכירה האמת על אודות משפחתו וגם על יחסו לדת, לא הובררה לנו כל צרכה. הצדדים לא הביאו עדים שיוכלו לשפוך אור על הסיבות למחלוקת ביניהם, הצדדים ששניהם בני העדה האתיופית לא הבהירו בפני בית-הדין שורשי המחלוקת ביניהם, שעל פניה נראית קשורה במסורת ובתרבות אותה הביאו עמם מאתיופיה. בין כך ובין כך מתוך החומר שבתיק עולות שתי טענות העוברות כחוט השני במסמכים והטענות שהוצגו בפנינו.
א) האישה מעלה טענות על אלימות פיזית ונפשית קשה שהופעלה כלפיה לפני הנישואין וגם לאחריהם, אלימות שגרמה לבריחתה מהבעל מספר ימים אחרי החתונה.
ב) האישה מביעה יחס עמוק של שנאה וסלידה מקשרים עם הבעל ומסרבת לכל ניסיון של חזרה לשלום-בית וקשר עם הבעל.
יש להוסיף שאף שהבעל חזר וטען בפנינו שהוא מעוניין לחזור לשלום-בית, מתוך מכתבו שהוגש לבית-הדין והדברים שנאמרו על ידו בדיון האחרון עולה שהבעל הפנים את העובדה שכנראה אין סיכויים לשלום-בית, אלא שהוא מעלה טענות לפיצוי כספי מצד האישה, עקב הוצאות שהיו לו לטענתו בתקופת חברותם לפני הנישואין והוצאות החתונה.
והנה הבעל הכחיש טענות האישה על אלימות ואמר שאף שהקלטת היא אמיתית, הודאתו הייתה רק כדי לפייס את האישה שתחזור לשלום-בית, דברים אלו נראים על פניהם מופרכים, שהרי הקלטת הינה של שיחה ארוכה וברור שישיחה ארוכה זו לא הייתה יכולה להיות, באמצע פגישה עם מנכ"לית משרד החינוך כמו שטען הבעל, בשיחה זו שואלת האישה את הבעל מה בדיוק יספר לדודים על אלימותו כלפיה, הבעל הבטיח כמה פעמים בשיחה זו שיודה באלימותו, אמנם הבעל נזהר גם בשיחה זו ולא פירט פרטי האלימות. אבל ברור מתוך תמליל השיחה שאכן הבעל הפעיל אלימות כנגד האישה, הבעל הודה בזה בשיחה והסכים להודות בה בפני דודיה. אין בקלטת אפילו רמז רמיזא לטענת הבעל שרצה להודות כדי שתחזור אליו, דאם כן היה צריך לומר הרי לא עשיתי דבר, ומה את רוצה שאני אומר, ועל כרחך שהבעל ידע מה מבקשת ממנו. יש להוסיף עוד שעצם העובדה שהאישה ברחה מהבעל שלושה ימים אחרי החתונה, יש בה משום רגלים לדבר שהאמת כטענתה.
ובגוף האי דינא דבעל המכה את אשתו פסק הרמ"א בסימן קנ"ד ס"ג "איש המכה אשתו עבירה היא בידו כהמכה חברו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו וכו' שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבי"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרים בו תחילה פעם אחת או שתיים וכו'", ומבואר מדברי הרמ"א שבבעל המכה את אשתו כופין אותו להוציא. ועיין מש"כ בזה הב"י והדרכי משה, ובדברי תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, ועיין בביאור הגר"א שם. וכבר הארכנו בזה בכמה פסקי-דין וביארנו שדין זה הוא בין באלימות גופנית בין באלימות מילולית ובין באלימות נפשית, ואף שבנידון דידן לא התקיים תנאו של הרמ"א שיתרו בו ויעבור על ההתראה, דבנידון דידן האישה הופיעה בפנינו אחרי שברחה מבית הבעל, ואין היא מוכנה לשוב ולהתענות תחת ידו, וברור שמאן לימא לה הכי, ולכך נראה שאף שבנידון דידן אין לכפותו לגרשה, נראה ברור שחובה עליו לגרשה אף מטעם זה בלבד.
ולעניין דבריה שחזרה ואמרה בפנינו שהיא שונאת וסולדת מהבעל ואינה מוכנה בשום אופן לחזור לשלום-בית עמו, נראה שדין זה דומה לדינו של הרמב"ם פי"ד מה' אישות שאישה האומרת על בעלה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לגרשה מיד. והסכימו עמו מקצת הראשונים. והביאו עוד תקנת הגאונים לכפות הבעל לגרשה בכהאי גוונא, אמנם ר"ת והרבה מן הראשונים סבירא להו שאין כופין את הבעל בכה"ג עיין בדבריו בספר הישר ובראשונים בכתובות ס"ג. ולעניין הלכה השו"ע בסימן ע"ז ס"ב, פסק כר"ת ודעימיה, ומנהג בתי-דין שלא לכפות הבעל בכהאי גוונא, ועיין מה שהאריכו בזה בפדרי"ם, וגם אנחנו כתבנו באריכות בבירור האי דינא במספר פסקי-דין ובפרט בפסק-דין אור (נתניה 3701) עיי"ש ואכמ"ל. ועיי"ש שביארנו דעות הראשונים בהאי דינא, אם עכ"פ הוא חייב לגרש, או נימא שאף חיוב אין שעליו ועכ"פ ר"ת תיקן הרחקה דר"ת בכה"ג. ולפיכך נראה שעכ"פ גם מסיבה זו יש לקבוע שהבעל חייב לגרש את אשתו. ובפרט למה שפסק הרא"ש בתשובה כלל לה (והביאה הרמ"א בסימן ע"ז ס"ג) שאם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש. ובנידון דידן האישה טענה שהבעל איים עליה וכפה אותה להנשא לו. אך באמת שדבריה לא התבררו לנו כל צרכם ועכ"פ ברור שבנידון דידן עכ"פ יש לחייבו לגרשה.
והנה כבר ביארנו שלדעתנו הבעל חייב לגרשה ולמה שהתברר בדיון האחרון נראה שגם הבעל הפנים עובדה זו שעליהם להתגרש, אלא שהבעל דורש שתחזיר לו כספים שהוציא. והנה טענותיו מתחלקות לשניים כספים שהוציא על האישה בתקופה בה חיזר אחריה לפני הנישואין, וכן הוצאות החתונה ושבת חתן.
ולעצם טענותיו על הוצאותיו, הבעל לא הביא ראיה לבית-הדין על הסכומים אותם הוציא, האישה טענה שגם כל הכספים שקיבלו לחתונה נשארו בידו, ולטענתה הוצאות החתונה כוסו במתנות שקיבלו הצדדים ונשארו בידי הבעל.
גם טענתו להחזר ההוצאות שהוציא (אם הוציא) בתקופה בה חיזר אחריה, מופרכת מעיקרא, וכי גבר המחזר אחרי אישה ונותן לה מתנות וקונה לה דברים כדי שימצא חן בעיניה, יכול לתבוע החזרת המתנות באם לא תענה לחיזוריו, וה"נ בנידון דידן הרי הבעל לא טען שההוצאות שהוציא היו בתנאי שתינשא לו. ובזה היא לכאורה מפרה את התנאי אלא פשיטא שכיוון שנישואיהם הגיעו לאן שהגיעו הוא דורש החזרת מתנותיו, ובאמת על-פי דין אין שום מקום לתביעה זו. וכבר כתב בריב"ש בתשובה סימן ש"א בשם בעל העיטור דהנותן מתנה לאוהבו ונעשה הלה שונאו, אין חובה על מקבל המתנה להחזיר מתנתו, ודבריו הובאו ברמ"א אהע"ז סימן צ"ט ס"ב, ועיין מש"כ בזה מפרשי השו"ע שם. ואכמ"ל.
וגם טענותיו לעניין החזרת הוצאות החתונה והוצאות שבת חתן, מלבד שלא הוכח בפני בית-הדין כי אכן היה לו הוצאות כאלו, חובת הכנת סעודת החתונה מוטלת על הבעל, ואין הוא יכול לתבוע החזרת הוצאותיו אם לאחר החתונה הצדדים באים להתגרש ואף אם הגירושין הינם בסיבת וגרימת האישה (ועיין בגיטין מ"ט, ב' לעניין כתובה). ויש להביא כדמות ראיה להאי מילתא ממה ששנינו בכתובות ט' דבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי בין לעניין נאמנותו לאוסרה ובין לעניין הפסד כתובתה, וכתבו שם בגמ' שטעם דין זה הוא מפני שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולכן משטרח לעשות סעודת נישואין והוציא כספים מרובים להכנתה מהימנינן ליה שהאמת כדבריו, דאם לא היה מעוניין באישה, מלכתחילה לא היה טורח בהכנת הסעודה והיה מגרשה עוד לפני הנישואין, ומדהכין סעודת נישואין והוציא הוצאות ונשאה, ש"מ שהאמת כדבריו שפ"פ מצא. והנה אי נימא שבכהאי גוונא שמגרש את אשתו מחמת שמצא פתח פתוח והיא הגורמת לגירושין, חובה עליה לשלם הוצאותיו, והוצאות הסעודה, הרי לטענתו זו לא יהיה לו הפסד כספי כלל, וללא ההפסד הכספי שהיה לו אין לו נאמנות, ועל כרחך שדמי הסעודה לא יוחזרו לו. והנה בנידון דידן אף אי נימא שהגירושין נעשו בגרימתה וללא עוול מצידו, אין מקום שיוכל לתבוע החזרת הוצאות החתונה, ולכל היותר הוי הזק בגרמא ואכמ"ל, ועוד חזון למועד.

העולה מכל האמור לעיל:
א) מקבלים תביעת האישה לגירושין והבעל חייב לתת ג"פ לאשתו.
ב) לאור דברי האישה בדיונים האישה מחלה על כתובתה.
ג) אין מקום לחייב את האישה לשלם לבעל סכומי כסף כלשהם עבור ההוצאות שהוציא לטענתו בתקופת חברותם וכן אין לחייבה בהוצאות החתונה.
ד) יש לקבוע מועד לח"ש ולסג"פ. על המזכירות להודיע לצדדים הנחוץ לח"ש.

(-) שלמה שפירא, דיין

א. בפנינו תביעת גירושין של האישה, הצדדים נישאו ב- ד' ניסן תשס"ד (25.3.04).
בדיון הראשון שהתקיים ביום יד' טבת תשס"ה (26.12.04), אמרה האישה: "מיד אחר החתונה נפרדנו, חזרתי למעונות שלי, ושבועיים לאחר החתונה, התחיל להיות אלים מילולית ופיזית". הגישה תלונה ובית-המשפט הרחיק אותו לחודש וחצי, איים עלי שאם לא נתחתן יהרוג אותה "אני רואה שטן על גופתי המתה אני לא רוצה לראות אותו, הרביץ לי ביום החתונה". לשאלת בית-הדין אם יש לה חבר? אמרה "שאין לה חבר, אני מתעבת אותו".
הבעל אמר: "אני רוצה שלום-בית... מעולם לא הרבצתי לה... רצתה אותי רק בשביל הכסף... אנשים מסובבים אותה... אין לה עילה לגירושין...
גם בדיון השני (טו' אדר א' תשס"ה, 24.2.05). חזרו הצדדים על טענותיהם הנ"ל, האישה השמיעה בבית-הדין קלטת שבה מודה הבעל שחנק אותה, הבעל טען "היא אמרה שרוצה לחזור אלי, שאודה שחנקתי אותה, ניסתה להטעות אותי" בדיון השלישי (כ"ט אייר תשס"ה 7.6.05) אמר הבעל: "שלושה ימים לאחר החתונה ברחה. בית-הדין, אתה רואה שהיא לא רוצה אותך? אני מבין מה שאתם אומרים, תהיה חכם ולא צודק, אבל היא עשתה לי תרגיל, אני רוצה פיצוי... אני עשיתי החתונה ... שהיא תשלם לי כל הוצאות החתונה. אישה - הוא לא שילם כלום, כל הכסף שנכנס השארתי לו, היה חשוב לי להציל את עצמי, הכל כוסה".
בית-הדין נתן לעיון האישה העתק תביעת הבעל לתשלומים, והאישה אומרת לא מוכנה לשלם כלום.
ב. במכתבו לבית-הדין, תחת הכותרת - אישה מורדת - מגולל הבעל את כל טענותיו נגד אשתו, מבקש להביא את האישה לשלום-בית ומוסיף, במידה והחלטה שלה תהיה לאי-שלום-בית, התנאי שלי הוא:
א. ביטול התלונה במשטרה.
ב. החזר כל הוצאות כולל בחברות". בהמשך, מפרט הבעל את ההוצאות שהיו לו בזמן חברותם, הוצאות שבת חתן והוצאות חתונה, על חלק מההוצאות יש לו על-כך קבלות והוכחות.
האישה שלחה לבית-הדין, תדפיס פירוט שיחות מבזק, המוכיח שיש לבעל קשר עם אישה נשואה והיא גם ליוותה אותו כמה פעמים לדיונים.
הבעל שלח תגובה, שלא ניהל מערכת יחסים אישיים עם אישה זו, היא נשואה ויראת שמים, וכל שיחותיו איתה קשורות לנושאים שונים, והיא עוזרת לו להתגבר על הדיכאון. עד כאן בקצרה טענות הצדדים.
ג. והנה, בפסק-דין בנ"ד שכתב עמיתינו הגר"ש שפירא, ראיתי שכתב (בסוף פסק-הדין) וז"ל:
"...וגם טענות לעניין החזרת הוצאות החתונה והוצאות שבת חתן, מלבד שלא הוכח בפני בית-הדין כי אכן היה לו הוצאות כאלו, חובת הכנת סעודת החתונה מוטלת על הבעל, ואין הוא יכול לתבוע החזרת הוצאותיו אם לאחר החתונה הצדדים באים להתגרש ואף אם הגירושין הינם בסיבת וגרימת האישה (ועיין בגיטין מ"ט, ב- לעניין כתובה). ויש להביא כדמות ראיה להאי מילתא ממה ששנינו בכתובות ט' דבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי בין לעניין נאמנותו לאוסרה ובין לעניין הפסד כתובתה, וכתבו שם בגמ' שטעם דין זה הוא מפני שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולכן משטרח לעשות סעודת נישואין והוציא כספים מרובים להכנתה מהימנינן ליה שהאמת כדבריו, דאם לא היה מעוניין באישה, מלכתחילה לא היה טורח בהכנת הסעודה והיה מגרשה עוד לפני הנישואין, ומדהכין סעודת נישואין והוציא הוצאות ונשאה, ש"מ שהאמת כדבריו שפ"פ מצא. והנה אי נימא שבכהאי גוונא שמגרש את אשתו מחמת שמצא פתח פתוח והיא הגורמת לגירושין, חובה עליה לשלם הוצאותיו, והוצאות הסעודה, הרי לטענתו זו לא יהיה לו הפסד כספי כלל, וללא ההפסד הכספי שהיה לו אין לו נאמנות, ועל כרחך שדמי הסעודה לא יוחזרו לו. עכ"ל.
אולם י"ל, דשאני התם בגמרא, שאין עדים שהאישה זינתה אלא יש רק אמירת הבעל "פתח פתוח מצאתי" א"כ, בזה וודאי שאין הבעל יכול לתבוע מאשתו את הוצאות סעודת הנישואין, ומשום כך הוא נאמן בטענתו "פתח פתוח מצאתי" לאוסרה עליו ולהפסידה כתובה, כי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
משא"כ במקרה ויש עדים שהאישה זינתה, בזה י"ל שיכול הבעל לתבוע ממנה את הוצאות הסעודה.
ד. עוד כתב בפסק-דין הנ"ל: "והנה בנידון דידן אף אי נימא שהגירושין נעשו בגרימתה וללא עוול מצידו, אין מקום שיוכל לתבוע החזרת הוצאות החתונה, ולכל היותר הוי הזק בגרמא ואכמ"ל, ועוד חזון למועד". עכ"ל.
אלא שלכאורה בדבר זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם הוי גרמא או גרמי.
דהנה, כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות זכיה ומתנה הכ"ד) וז"ל:
"הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל. שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל". עכ"ל.
אולם, הראב"ד בהשגות שם חלק ע"ז וכתב: "אמר אברהם, איני משוה עם רבותיו בזה, שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו, שאינו משלם לו ההוצאה (ב"ב צג ע"ב). {פי', מה שהוציא בשכירות פועלים לחרוש ולזרוע, אבל דמי הזרעים חייב לשלם וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ב, פרישה אה"ע סי' נ סקט"ז} וכללו של דבר, אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אף-על-פי שגרם לו זה, פטור." והמגיד משנה שם כתב: "ויש לתרץ, שאינו דומה לזריעה, ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח בהן, ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח, אבל כאן לא הייתה כונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר, וכיוון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה, בדין הוא שתשלם, וכן נראה שאינו דומה למה ששנינו בתוספתא (פ"ו ה"ב), הלוקח קנקנים מחברו ונמצאו פטרסאות ונשתברו, חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין, דהתם היה מתכוין ליהנות בתשמישן, זה נראה דעת המחבר וצ"ע".
ה. הטור (אה"ע סי' נ' ס"ג), הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, והב"י שם הביא תירוץ הרב המגיד הנ"ל. והב"ח שם כתב: "והרב המגיד הליץ ואמר דבזריעה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא הייתה כוונתו להשתכר וכו'. ולא הבנתי מה טעם יש בחילוקו זה, דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו, ואם יש לפוטרו מטעם גרמא בנזקין דפטור (ב"ק ס' ע"א), גם כשאין כוונתו להשתכר פטור הגורם כיוון שלא הזיקו בידים. אלא נראה עיקר וכו' הכא אף ע"פ דגרמא הוא מ"מ חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על-פיו כיוון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ולהאכיל לרעיו וכו' ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו, הילכך דינא הוא שתשלם את הכל, כי דינא דגרמי הוא, כאילו ציותה לו להוציא הוצאות אלו, ואינו בכלל גרמא בנזקין דפטור, ועי' בתשובת מהרי"ק סוף שורש עשירי".
וכ"כ בביאור הגר"א (שם סק"ט) "שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו' ר"ל, מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב".
וכעין זה כתב בשו"ת מהרשד"מ (אה"ע סי' ל"ב, א') וז"ל:
"ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש לה טעם גדול, דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב, בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות, ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו, אדעתא דהכי נחתי, והוה ליה כמזיק בידים ממש, וכ"ש שהיה אפשר לומר דעד כאן לא פליג הראב"ד אלא להוציא, אבל להחזיק במה שבידו אפילו הראב"ד יודה וכו'." ע"ש.
ו. וראיתי במגדל עוז על הרמב"ם שם שכתב: "ואני אומר, כולה שמעתין דשושבינות וסבלונות פרק מי שמת, הולכת ע"פ המנהג, דהכי נהוג בני גננא וכו' מקום שנהגו וכו' ופ' גט פשוט (קס"ה ע"א), מקום שנהגו.
ובמציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ג ע"א), הכל כמנהג המדינה, והיא הלכתא רבתי לכוליה תלמודא, ושמחת מרעים נמי סתם אתמרא פרק מי שמת, וטעמא דגרמא שכתב ר"מ ז"ל יתורא דטעמא הוא, אלא העיקר הוא המנהג וכו'". ע"ש.
וצ"ע כי הרמב"ם לא מיירי אם היה מנהג המדינה שהארוסה משלמת את ההוצאות אלא מיירי רק אם היה מנהג שהארוס עושה סעודה וכו' ואז בזה כתב שהארוסה משלמת ההוצאות. ואין לומר שכוונת המגדל עוז בתירוצו היא כמו שכתב לתרץ הב"ח דהיינו, שכיוון שכולם נהגו שהארוס עושה סעודה אז הוי כאילו ציותה לו להוציא הוצאות והוי דינא דגרמי. דדוחק לפרש כוונתו כך דאין זה פשט דבריו שהרי כתב המגדל עוז "וטעמא דגרמא שכתב הר"מ ז"ל, יתורא דטעמא הוא, ואלא העיקר הוא המנהג".
משמע דזה שני טעמים שונים, טעם של גרמא וטעם של מנהג. ועוד, הוו"ל למימר בפירוש דכוונת הרמב"ם לא גרמא אלא גרמי ודו"ק.
ז. והט"ז שם (סק"ה), כתב ליישב קושיית הראב"ד וז"ל "ונלע"ד לחלק, דבזריעה אין שם הרגש בשעת התחלת המעשה. דהיינו, כשהוא מוכר, אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההוא רע הוא, ואחר-כך כשלא צמח אז המוכר לא עביד מידי דהיינו בשעה שהזיק מורגש. אבל בכאן בשעה שההיזק מורגש, דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק, דאז בחזרתו נעשה היזק, דמתחילה שהיה סבר שלא יחזור בו, היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק, ואותה השעה הוא חוזר, ועקימת שפתיו במה שחוזר הוו"ל מעשה והוא כמו בידים".
ועי' באור שמח שם שהקשה על דברי הב"ח מהסוגיא ב"ב (צ"ג), ולכן הוא פירש כעין פירוש הט"ז, ע"פ מ"ש ר"י הזקן והרא"ש החילוק בין גרמא לגרמי. דבזרעוני גינה ההיזק לא בא מיד אלא אח"כ כשלא צמחו לכן הוי גרמא ופטור אבל הכא ההיזק בא מיד שחוזרת בה מהנישואין לכן הוי גרמי וחייבת ע"ש.
לפי"ז מ"ש הכנה"ג (אה"ע סי' נ הגהב"י סקי"ב): "ובעל הטורים בחו"מ סי' שפ"ו בשם ר"י והרא"ש, שנראה שסוברים כהראב"ד". ע"ש. לכאורה צ"ע, כי אדרבא לפי הסבר ר"י והרא"ש מתיישבים דברי הרמב"ם, וכמ"ש האו"ש.
וע"ע באוצה"פ (חט"ו סי' נ' דף פ"ד ע"א בהגהה סקי"ב).
ח. ומרן פסק בשו"ע כדעת הרמב"ם בשם רבותיו ולא כדעת הראב"ד.
וז"ל בשו"ע (אהע"ז סי' נ' ס"ג): "השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין ובין מועטים בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכו', חזרה היא בה, חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה וכו'. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (ברמב"ם "ארוס") סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא (וי"א דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין אבל קודם אירוסין לאחר שדוכין, חוזר הכל. (נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א), ויש חולקין). (ב"י בשם הרשב"א)." עכ"ל.
ט. ואמנם בתשובת ה"ר שמואל טאטייצק בשו"ת שארית יהודה (דף נ"ט), הובאה בכנה"ג (אה"ע סי' נ' הגהב"י סקי"ב) כתב שהרמב"ם הוא יחיד בסברא זו ואין לדון כן, ומה גם להוציא ממון, וראוי לפסוק כהראב"ד וסיעתו, דהא עיקר חיוב דינא דגרמי הוא קנסא דרבנן כמ"ש התוס' ב"ק (נ"ד ע"א ד"ה חמור) ועי' בש"ך חו"מ סי' שפ"ו סק"א), ולכן בספיקא נקטינן להקל ופטור. ע"ש.
אולם במגן גיבורים (חלק התשובות של בן המחבר סי' ד') האריך להשיב על כל דבריו של הר"ש טאטייצק הנ"ל.ע"ש. ומה גם שהרבה פוסקים פסקו כרמב"ם. כ"כ לפסוק כרמב"ם בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סוס"י רלד בתוה"ד) ע"ש. וכן דעת התשב"ץ בח"ב סי' קס"ו, ועי' בשו"ת מהרשד"ם (סי' כ"ז).
וע"ע בשו"ת עין יצחק (ח"א סי' סח אות כ"ב) שכתב, דכפי הכלל המסור בידנו דשיטה שלא הובאה בשו"ע אין חושישים לה, לכן כיוון שלא הובאה שיטת הראב"ד בשו"ע ע"כ לדינא נקטינן כפסק המחבר, ע"ש.
משמע מדבריו שנקטינן כשו"ע גם להוציא מיד המוחזק, וכ"כ להדיא בשו"ת נכח השלחן (סי' י"ג), דלדידן שקבלנו דעת הב"י אפילו להוציא מיד המוחזק, בווודאי דנקטינן כהרמב"ם גם להוציא מהמוחזק. ע"ש.
וכ"ב בערוך השולחן (אה"ע סי' נ' ס"כ) וז"ל: "ובדבר הוצאות, פוסקים כהרמב"ם בפשיטות, דרבותינו בעלי השו"ע לא הביאו רק דעתו בזה". ועוד כתב שם (סט"ז) "ורבינו הב"י פסק בשו"ע כהרמב"ם וכן נראה המנהג פשוט בכל בתי דינין, שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו, וע"פ רוב עושים פשרה ביניהם". ע"ש, וע"ע באוצה"פ (חט"ו סי' נ' דף פ"ג ע"ד) שהביאו עוד כמה פוסקים שפסקו כרמב"ם ושו"ע. וע"ע בפד"ר ח"ג עמוד 61 ד"ה ובחלק השני, ע"ש.
י) לפי"ז לכאורה ה"ה בנ"ד צריכה האישה להחזיר לבעל הוצאות החתונה ומתנות שנתן לה קודם הנישואין, וזאת לאחר שהוא יוכיח מה נתן וכמה נתן. אולם י"ל, שלא פסק כן השו"ע הנ"ל אלא כאשר חזרה בה קודם הנישואין, אבל לא כשחזרה אחר הנישואין, ובאמת שכן כתב המהרשד"ם (אהע"ז סי' קי"ז וקעז) וז"ל: "המתנות שנותנים לארוס ונכנסו לחופה אח"כ, דבר פשוט מאוד שהם מהבעל לעולם, ואם מת, בניו או יורשיו יורשים אותם מתנות. ודווקא שלא באו לידי נישואין אז חוזרים וכמו שחוזרים המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת ארוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרין, וכן מה שנותנים קרובי הארוס, הכל חוזר בביטול הארוסין וכמ"ש הרשב"א וכו' דאומדן דעתא הוא שלא שלחה אלא על-מנת שיכניסנה לחופה וכו', הרי לך בפירוש שכתב, אלא על-מנת שיכניסנה, משום הכי כשנתבטלו השידוכין, חוזר. אבל כיוון שכנסה, כבר נשלמה כונת האב, ושוב אינו חוזר וכו' כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נישואין, היה לנו לומר שהרי הן של הכלה ויש להן דין נכסי מלוג, וכו' ע"ש. וע"ע שם בסי' ל"ב (ב) ובסוף סי' צ"ז ובסי' קע"ז ע"ש. והביאו הכנה"ג (אה"ע סי' נ' הגהב"י אות י"ד) והוסיף, שבסימן ק"ס, הביא המהרשד"ם דעת מי שחולק עליו, והאריך לקיים דעתו ע"ש. גם החת"ס (אה"ע סי' קמא) כתב: "ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה". וע"ע בפד"ר חי"ב עמוד 185. ע"ש. ובפת"ת אה"ע סי' צ"ט סק"ז.
יא. אמנם בשו"ת הרי"ף (סי' קפ"ה), מוכח שדין זה שייך גם לאחר הנישואין, שכתב שם לעניין חתן שהוציא הוצאות בחופה ובסעודות וכדו' "שכל מה שהוציא בכסות ותכשיטין הכל קיים ולא הפסיד אותה שעה, ומה ששגר לה מסבלונות יש לו מן הדין להוציא ממנה וכו' ולא נשתייר מן ההוצאה אלא לחם ויין וחופה, ואם מנהג חתן באותו מקום לעשות כן רואים הכל כאילו שגרו אליה בסבלונות, ועוד, שהוא בדינא דגרמי וחייבת היא לשלם הכל אי הדרא בה וכו'" ע"ש. והוא מקור דברי הרמב"ם הנ"ל בשם רבותיו.
ולכאורה י"ל שמשום כך שינה השו"ע מלשון הרמב"ם וכתב כל "אדם" ולא כתב כל "ארוס" לומר, שגם בסעודת נישואין כן. ואפשר לדחות, שהרי כל הדין מיירי בארוס. וגם הטור כתב "אדם".
יב. וכן מוכח משו"ת הר"י מיגאש (סי' נ"ח), שעל-אף שבעיקר הדין ס"ל להיפך מדעת הרי"ף והרמב"ם, שכתב בנידונו דלעניין מה שהוציא שמעון בחופה אין לו לתובעו מראובן להיות שלא הוציא אלא לעצמו, ומה שאמרו "הדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדרי" הוא במה ששלח לה, לא במה שהוציאו על הבאים לחופה, אף-על-פי שהוא היה הסיבה בזה, וכך הדין. ע"ש. (וצ"ע שהרמב"ם כ"כ בשם רבותיו, והר"י מיגש כידוע היה רבו של הרמב"ם, והוא לא ס"ל כרמב"ם, והרי"ף דס"ל כן היה רבו של הר"י מיגש. עי' בספר שם הגדולים. ועי' במקורות וציונים שברמב"ם שם (הוצאת פרנקל).
מ"מ, מוכח מדברי הר"י מיגש, שדין זה שייך גם לאחר הנישואין שהרי מה ששלח לה חייב את האישה להחזירו לו גם אחר הנישואין.
יג. אולם, להלכה למעשה נראה, כיוון שיש מחלוקת בדבר אם אחר הנישואין מחזירים את הסבלונות וההוצאות. א"כ, בנ"ד יכולה האישה המוחזקת בממון לומר, קים לי כפוסקים שא"צ להחזיר. מה גם לטענתה כל הוצאות החתונה ושבת חתן, כוסו ממתנות שהביאו המוזמנים לחתונה. ועוד, בנ"ד יש ספק מי הוא הנקרא החוזר, האם הבעל או האישה. כי אף שהאישה מודה שהיא זו שעזבה את הבית מ"מ הרי לטענתה היא עזבה בגלל איומים ואלימות כלפיה מצד הבעל, א"כ י"ל, שבזה אין דין האישה כאישה שחזרה בה. וכעין זה כתב בשו"ת בית יצחק (שמלקיש ח"א סוס"י קמא), דכשהיא חוזרת מהשידוך מחמת שנתגלה שהיה בו מום, אינה צריכה לשלם הוצאות, דההיזק גרם החתן לעצמו שלא הודיע לה וכו', ע"ש, הובא באוצה"פ (חט"ו דף פ"ד ע"ד). ע"ש.
ולפני זה הובא שם שכן כתב בנתיבות המשפט (דף ק"ט ע"ד). ע"ש. דכיוון שיש לראובן טענה שאירס אותה בחזקת שלא היו בה מומים ואחר-כך נודע לו שיש בה מומים, למה יתחייב לשלם חמיו, איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכו'. ע"ש.
וע"ע שם (פ"ה ע"א) בשם שו"ת נכח השלחן (סי' י"ג) שכתב בנידונו, אם חזרה בה הכלה מחמת שהמשדך קלקל מעשיו או מפני עניותו פטורה. והוסיף, כ"ש וק"ו בנ"ד דעיקר דין זה דהרמב"ם אינו מוסכם מהאחרונים, הא וודאי כל כמה דמצינו דלא לאפושי בפלוגתא אמינא, ויותר טוב לקרב הסברות ולומר, דע"כ לא אמרו אלא בחוזרת בה להזיקו מבלי שום סיבה וטעם, אך אם כוונתה להנאתה, או שהוא ג"כ פשע וגרם לעצמו, או שמזלו גרם ועי"ז חזרה בה, אמרינן דגם הרמב"ם ורבותיו יודו, ע"ש.
וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אה"ע סי' לא אות ה), ע"ש.

לאור כל האמור לעיל יש לפסוק:
א. לפי החומר שבתיק בית-הדין קובע - על הצדדים להתגרש.
ב. יש לקבוע מועד לגט.
ג. דוחים תביעת הבעל להחזרת המתנות והוצאות סעודת הנישואין.

(-) יעקב זמיר, אב"ד

אני מסכים ומצטרף למסקנות דלעיל ועל הבעל ליתן גט לאשתו .
לענ"ד אין מקום לחייב האישה בהוצאות החתונה (אם היו כאלה שהרי האישה טענה שקיבלו החזר עבור ההוצאות על-ידי המתנות) טעם הדבר משום שבית-הדין מקבל תביעת האישה וקובע שהאשם בגירושין נובע מהתנהגותו האלימה של הבעל ובגרמתו נאלצה האישה לתבוע גירושין. ולא דמיא להיכא שהאישה מן האירוסין מסרבת להנשא ובזה גורמת ההפסד והנזק לבעל ובעטיה נגרם ההפסד.

(-) אברהם שינדלר, דיין

הוגשה בפנינו תביעת גירושין על-ידי האישה פלונית כנגד בעלה פלוני.
מנגד הבעל תבע שהאישה תשלם לו עבור הוצאות החתונה.
בהתאם לנימוקים המצורפים, לדעת הרוב על הבעל ליתן גט לאשתו. לדעת המיעוט הבעל חייב לתת גט לאשתו.
אנו פוסקים כדעת הרוב.
בית-הדין דוחה את תביעת הבעל לקבל מהאישה את החזר הוצאות החתונה.
הצדדים מוזמנים לסידור גט ליום חמישי ט' אדר תשס"ו 9.3.06 בשעה 9.00.
על כל צד להופיע לדיון בלוית קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כתובה, ת' זהות ות' נישואין לצורך חקירת שמות כהכנה לגט."

2. התעללות נפשית של הבעל באשתו – קבלת התביעה
בתיק מס' 3426-21-3 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2008(1), 73, 81 (2008)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים הם זוג שנישא בשנת 1997. לבני הזוג שני ילדים, הבן י' ד' נולד ביום 21.10.98 והבת ש' נולדה ביום 17.6.00.
החיים תחת קורת גג אחת היו עד לאחר לידת הבת. סמוך ועובר ללידת הבת, עזבה האישה את הבית, ומאז היא מתגוררת בבית הוריה.
למעשה, הזוג פירוד למעלה מ- 7 שנים.
נתונים נוספים: בעת הנישואין היה הבעל בגיל מבוגר יחסית, 30 פלוס. כמו-כן, יש פער גילאים בינו לבין האישה, שהייתה בגיל 23 עת הנישואין.
האישה לוקה בשמיעתה ובדיבורה, ולמעשה מתקשרת עם הסובבים אותה באמצעות קריאת שפתיים. עם זאת, היא מתפקדת כאישה רגילה ונורמלית לכל דבר ועניין, מלבד החיסרון הנ"ל, דבר המצריך מאמץ מצידה להיות מרוכזת ולקרוא את פני הדוברים אליה.
המקרה שלפנינו מקרה קשה, שרבו טלטוליו בין הערכאות השונות של בתי-הדין, ואף בין הרכבים שונים. המקרה נחשב לקשה, הן מצד הנתונים שהובאו בפני בית-הדין והן מצד הסבל הרב למעורבים בו. לאחר הצטברות הנתונים בתיקים עבי הכרס ומרובי הדפים, שומה על בית-הדין בהרכבו הנוכחי להביא לידי סיומה של פרשה זו בפסק-דין ברור.

ההליכים המשפטיים בבית-הדין
בתאריך ב' חשון תשס"א (31.10.00) הגישה האש תביעת מזונות בבית-הדין. התקיים דיון בתאריך כ"ד כסלו תשס"א (21.12.00), אף שהדיון נועד לדיון בתביעת המזונות, ואכן דן בה, הרי שמתוך פרוטוקול הדיון עולה, כי כבר אז התבררה התמונה לבית-הדין, כי שאלת המזונות, אף שהיא בעלת משקל, אינה אלא "קצה הקרחון" בשאלת היחסים שבין הבעל לאישה. בית-הדין נתן החלטה בעניין חיוב המזונות והמדור.
בתאריך י' אדר א' תשס"א (5.3.01) התקיים דיון בעניין ראיית הילדים. בית-הדין הוציא החלטה שהאב יראה את ילדיו בנוכחות הגננת.
בתאריך ד' ניסן תשס"א (28.3.01) הוגש לבית-הדין תסקיר עובדת-סוציאלית שבו נאמר, כי האב אינו משתף פעולה, ולא הגיע לפגישה עם העובדת הסוציאלית. בית-הדין הורה לאישה להכין רשימה של 5 גננות, שהבעל יבחר אחת מהן ויתאם מועד למפגש עם הילד.
נקבע דיון לתאריך כ"ב סיון תשס"א (13.6.01), הבעל לא הופיע. בית-הדין מחליט להוציא צו הבאה נגד הבעל, וכן מורה, כי על הבעל לחתום על ויתור סודיות.
בתאריך ז' תמוז תשס"א (28.6.01) פתחה האישה תיק תביעת גירושין .
התקיים דיון ראשון בתאריך כ"ח תמוז תשס"א (19.7.01). בדיון העלתה האישה טענות חמורות נגד התנהגות בעלה. בית-הדין החליט לפנות לפסיכיאטר ד"ר בונה, שהבעל היה אצלו כבר פעמיים בעבר, בכדי שימציא לבית-הדין חוות-דעת על מצבו של הבעל.
בתאריך ז' ניסן תשס"ב 20.3.02 נשמעה בפני בית-הדין עדותם של שני עדים מטעם האישה. העדים העידו על התנהגות הבעל, תורף העדויות יובאו בהמשך.
התקיים דיון נוסף בתאריך כ"ב סיון תשס"ב (2.6.02).
פסק-דין ראשון ניתן בתאריך ז' חשון תשס"ג (13.10.02) בית-הדין בהרכבו דאז, קבע, כי אין לחייב את הבעל במתן גט לאשתו, לאחר שבית-הדין קבע, כי מצב הבעל תקין.
הוגש ערעור על פסק-הדין על-ידי ב"כ האישה.
בית-הדין הגדול בהחלטה מיום ג' אדר א' תשס"ג קבע "אנו סבורים, כי יש מקום לבדיקה רצינית ביחס להאשמותיה של המערערת" לצורך כך, בית-הדין הפנה אותם לקבלת חוות-דעת פסיכיאטרית מבית החולים תל השומר.
בתאריך כ"ח חשון תשס"ד התקיים דיון בבית-הדין הגדול, לאחר שנתקבלה בבית-הדין חוות-דעת מבית החולים תל השומר.
בחוות-דעת של ד"ר מרק וייזר נאמר: "לסיכום, מתוך הראיות שפירטתי, סביר להניח שמר פלוני סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית".
בעקבות חוות-דעת זו, הטיל בית-הדין על באי-כוח הצדדים "לעשות מאמץ מיוחד במשך השבועיים הקרובים להתוות דרך לסיום התיק. באם לא, יינתן פסק-דין".
במקביל התקיימו דיונים באשר להסדרי הראיה בין האב לילדיו, כאשר מצד אחד קיימת הנחיה של בית-הדין, כי הביקורים ייערכו רק במרכז הקשר, ומאידך, הבעל עותר לראיית הילדים באופן ישיר ללא השתתפות מרכז הקשר.
בתאריך י"ג כסלו תשס"ה החליט בית-הדין הגדול להעביר את התיק לידי כבוד הראב"ד בבית-הדין הרבני בתל אביב בכדי לסיימו.
נקבע מועד לתאריך כ"א אדר א' תשס"ה - הבעל לא הופיע.
נקבע מועד נוסף ל-ד' ניסן תשס"ה - גם בו הבעל לא הופיע.
היו חילופי דברים בכתב מצד הבעל וב"כ לבית-הדין.
כבוד הראב"ד הציע לצדדים להגיש סיכומים בכתב ובית-הדין בהרכב מלא יתן פסק-דין.
ב"כ האישה הסכים. ב"כ הבעל ביקש שהות לתשובה, אך לא ענה כלל לבית-הדין.
נקבע מועד לדיון לי"ג תמוז תשס"ה - הבעל וב"כ לא הופיעו.
בית-הדין החליט להזמין את הבעל בצו הבאה. בתאריך כ"ו תמוז תשס"ה התקיים דיון. בעקבות הדיון, ביטלה האישה את תביעתה בבית-המשפט. בעקבות זאת הסכים בית-הדין לקיים דיון.
בתאריך ב' אלול תשס"ו, התקיים דיון. התנהל ויכוח בין ב"כ האישה לב"כ הבעל. ב"כ האישה טען, כי למעשה מינה בית-הדין הגדול את הד"ר וויזר מנהל המרפאה הפסיכיאטרית של תל השומר, והוא קבע כי הבעל סובל מהפרעה אובססיבית ועליו לקבל טיפול. ב"כ הבעל לא ענה על טיעון זה, רק טען לעומתו, כי יש מקום לשלום-בית, וכן טען, כי הבעל רוצה לראות את ילדיו. בית-הדין החליט על מקום המפגש בין האב לילדיו.
בתאריך ל' חשון תשס"ז התקיים דיון. נשמעה עדות מפי המורה - הרבי של הבן ב"תלמוד תורה". העדות הייתה על התנהגות חמורה של האב בשטח ה"תלמוד תורה" , תוך שהוא מבייש את בנו לעיני כל התלמידים. בעקבות כך אסר בית-הדין על האב להיכנס לתחום ה"תלמוד תורה".
בתאריך ה' טבת תשס"ז התקיים דיון ובית-הדין חייב את הבעל במזונות בסך 1,800 (אלף שמונה מאות) ש"ח לחודש.
לבית-הדין הוגש מסמך מאת ד"ר שטרוסברג שהודיע, כי הבעל מסרב לשתף פעולה ולאפשר איבחון, ולפיכך, אין באפשרותו להגיע לאיבחון. תאריך המסמך הוא 22.4.07. בתאריך 3.9.07 כתב הנ"ל שוב לבית-הדין, כי אין באפשרותו לקבוע, מי מהצדדים צודק, ומגלגל הכרעה זו לשולחן בית-הדין.
ציוני הדרך הרבים בתיק זה, רק מלמדים על התארכות העניין מעל ומעבר. ברור, כי מצב זה גורם עוול לשני הצדדים, גם אם רק מי מהם היה הגורם לכך, והגיעה השעה שבית-הדין יסיים פרשה עגומה זו ויתן פסיקה בתיק.

טענות האישה
האישה תובעת לחייב את הבעל בגט מכמה טענות עיקריות.
א. הבעל סובל ממחלת נפש הגורמת לו התנהגות מטורפת.
ב. הבעל מאיים ומפעיל אלימות פיזית כלפי האישה.
ג. הבעל מתעלל נפשית באישה, מתנהג ברודנות כלפיה, כולל מניעת קשר עם חברותיה, בידודה וכליאתה.
ד. התנהגות הבעל היום יומית מושפעת מהזיות ודמיונות שאין אפשרות לחיות עמהם בבית.
ה. הבעל, כתוצאה מהזיותיו ומחלתו הנפשית מתעלל בילדים, כולל תינוקות ממש.
ו. אין כל קשר בין הצדדים קרוב לשמונה שנים.
סיפוריה של האישה, בפני בית-הדין, חרגו הרבה מעבר למילים שנכתבו לעיל, תוך פירוט והרחבה של סבל יום-יומי במחיצת בעלה.
על חלק מטענות האישה, הביאה האישה עדויות שנשמעו בפני בית-הדין. בחלק נוסף מהטענות שהוזכרו, הודה הבעל בהם. בחלק נוסף כפר.

טענות הבעל
א. הבעל הינו אדם נורמלי ואינו סובל ממחלת נפש.
ב. הבעל חפץ בשלום-בית.
ג. הבעל טוען ועומד על זכותו, לראות את ילדיו ולהיות בקשר עמהם.
יש לציין, כי הבעל העלה תביעה זו, כתנאי מוקדם לכל דרישה של האישה לגט.
ביחס לטענות האישה, כאמור לעיל, חלקן אומת על-ידי עדים, חלקן הודה הבעל בהן, וחלקן כפר.

הכרעת הדין
מתוך הפרוטוקולים והמסמכים וחוות-הדעת שהוגשו לבית-הדין על-ידי ב"כ הצדדים ומומחים לפסיכיאטריה ומחלות נפש, בולט, כי ניתן משקל רב בין כותלי בית-הדין לשאלה, האם הבעל מוגדר כ"חולה במחלת נפש" כלשהיא, או לא. בסופו של יום, בעקבות הערעור בבית-הדין הגדול, מונה על-ידי בית-הדין הגדול, מומחה, מנהל המחלקה בתל השומר, אשר קבע: "ישנם מספר סיבות מדוע אני חושב שאכן הנבדק סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית וכו'". כך שלמעשה מבחינת בית-הדין הוכרעה שאלה זו.
האישה באמצעות בא-כוחה, עותרת לחייב לכפות על הבעל ליתן לה ג"פ על סמך העובדות שהעלו בדיונים, תוך ציון מספר עילות הלכתיות לחיוב גט.
אמנם שאלת התנהגות הבעל והתנהלותו היא לכאורה מרכז הדיון ומכך נובעות טענות האישה. עם זאת, במישור ההלכתי עלינו לידע, כי כאשר בית-הדין נדרש לפסוק במקרה הבא לפניו, אמנם במישור הטיעון העובדתי כפוף לדון רק ע"פ העובדות והטענות העובדתיות שהעלו הצדדים, אך במישור ההלכתי כלל אינו צמוד לטיעונים ההלכתיים שנטענו או לא נטענו על-ידי הצדדים וב"כ. שהרי גם אם תישמע תביעה בבית-הדין על-ידי צד כנגד הצד השני ויטען את העובדות בלי להעלות כלל טיעון הלכתי, ווודאי שבית-הדין ייזקק ליתן פסק-דין תוך שהוא בונה את המימד ההלכתי, ווודאי שבית-הדין רשאי להוסיף או לגרוע ממה שטענו הצדדים בטיעוניהם ההלכתיים. לפיכך, אף שהצדדים וב"כ העלו רק מספר נושאים הלכתיים, נראה לבית-הדין, כי על סמך העובדות שנטענו בפניו, ישנן עילות הלכתיות נוספות.
א. מאיס עלי באמתלא מבוררת.
ב. בעל שיש לו התקפי טירוף.
ג. צער האישה בחייה עם בעלה - אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.
ד. התעללות נפשית של הבעל באשתו.
ה. מעשה קידושין שלא כהוגן ובמרמה.
ו. פירוד ממושך בין בני הזוג.
ז. מניעה בפועל על-ידי הבעל של כל בסיס למצב של נישואין משותפים.
ח. טענת מום.
האישה וב"כ במהלך הדיונים טענו, כי הבעל התנהג פעמים רבות בצורה של טירוף ממש, עד כדי נטילת תינוקת בידיו, תוך צעקות רמות, וכן ריצה עם עגלה שבה תינוק, ברחוב בין אנשים, כשעל מקרים אלו הובאו עדויות לבית-הדין.
טענה מרכזית נוספת הייתה, על התנהגות של הבעל בתוך הבית בנושא הניקיון, וקביעותיו, כי הבית מלא חיידקים. קביעה שהייתה לא רק בתיאוריה אלא גררה אחיה הכתבת מציאות בשטח, כפי שיפורטו בהמשך. גם טענה זו, אושרה בפני בית-הדין בעדות וכן הודאת הבעל.
האישה תיארה בפני בית-הדין תיאורים מחרידים ממש מחיי היום-יום, שנבעו מהזיותיו של הבעל בעניין החיידקים הנמצאים בבית.
הנה, אף שכאמור בית-הדין נתן משקל רב לשאלה, האם הבעל סובל ממחלת נפש - הפרעה נפשית - או לא, לדעתי משקל יתר ניתן לשאלה זו. שכן בבחינת התנהגותו של אדם בחברה בכלל וביחס לבן זוגו או בת זוגו בפרט, הקובע הוא אינם אם מצב זה או אחר מסווג במילון הרפואי כמחלה או הפרעה נפשית, אלא הקובע הוא "מבחן התוצאה", כלומר, האם התנהגות כזו של אדם אכן שונה ומוזרה ביחסים שבינו לבין אחרים או אשתו, בהשוואה להתנהגות נורמטיבית המקובלת בחברה נורמלית.
לצערנו, במקרה שלפנינו, התשובה היא חד-משמעית שלילית. העדויות והמסמכים כולל תמלילי הקלטות שהיו בפני בית-הדין, אינם מותירים כל ספק, ולפיהם, אכן מדובר בהתנהגות חריגה מעבר לכל קנה-מידה, התנהגות שאין לה אח ורע בין אנשים נורמליים. ייתכן שתהיה שאלה אם להגדיר מצב זה כ"הפרעה נפשית" או לא, אך אין בכוחן של מילים לשנות את המציאות בה חיה אישה זו הניצבת בפנינו.
יצויין, כי הסימוכין של בית-הדין לקביעה זו הינן, ראשית עדויות הכשרים ע"פ דין, בכל מקום שהיו בפני בית-הדין.
בנוסף, עדויות של מי שנכחו בתוך כותלי הבית והיו עדים למעשי הבעל כלפי אחרים וכלפי אשתו, עדויות שיש לקבלן ע"פ האמור בשו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"ד ברמ"א.
כאמור ברור הוא, כי אותה הפרעה שיש לבעל, אינה נשארת רק "על הנייר", אלא כפי שהוזכר היא עוברת למישור המעשי, בדרישותיו הקיצוניות מכל הסובבים אותו. דרישות שבמקרה הטוב, אינן מאפשרות כלל לחיות בתנאים אלו, ובמקרה היותר גרוע, יש בהתנהגות הבעל אף סיכון לנמצאים בקרבתו, כולל אלו שאין בכוחם להגן על עצמם.
הבעל כלפי עצמו, סובל מאובססיביות לנקיון הגורמת לו לשטוף את ידיו פעמים אין ספור במשך היום. אם היה הדבר מסתיים בכך ללא הפרעה לשני, היה מקום לעבור על-כך, אך הבעל מזמן חצה קווים אלו. כתוצאה ממצבו הנפשי, תהא הגדרתו אשר תהא, פיתח לעצמו הבעל דברים הזויים מעולם הדמיון. הבעל קבע עובדה, כי חלק גדל מהבית נגוע בחיידקים ופטריות. בעקבות קביעתו זו, פסק הבעל, כי חלקים גדולים מהבית אסורים במגע, כולל איסור מעבר, ההליכה בבית תתאפשר רק בשבילים מסומנים בלבד, אותם שנקבעו ע"פ "מומחיותו" של הבעל. לא נחה-דעתו של הבעל, עד שקבע, כי גם מכונת הכביסה "נגועה" בחיידקים וכי השימוש בה אסור. הרחיק לכת, שאף בגדים שהיו במכונה לאחר שכבר תמה פעולת הכיבוס והבגדים היו למעשה נקיים לחלוטין, השליך אותם הבעל לחצר המטונפת, אף שידע כי אשתו תצטרך לרדת ולאסוף אותם ולנקותם מחדש שוב. כל זאת עשה, כאשר הוא נהנה ממעשיו אלו. כפייתו לניקיון אף הביאה אותו לכבס את נעליו ואף שטרי כסף שהיו "נגועים". הוא שפך כמויות גדולות של סבון נוזלי וחומרי ניקוי על הריצפה באותם מקומות, שלדעתו היו נגועים בחיידקים. חלק מהדברים אומת על-ידי עדות שהייתה בפני בית-הדין.
יצויין, שעל כל מה שתיארה האישה בפנינו, היא הייתה מוכנה להיבדק במכונת אמת, בעוד הבעל מסרב לבדיקה כזו מכול-וכול.
על חלק מהדברים הודה הבעל בישיבה מיום כ"ג כסלו תשס"א. כמו העובדה, כי הוא שוכב על כמה סדינים, מאחר שהקודמים "נגועים" ולכן צריך עוד סדין ועוד סדין. כמו-כן הודה (בפני דיין חשוב מב"ב), לאחר שהראו לו צילומים מתוך הדירה אמר "נכון שישנם מקומות בבית שאסור לגעת או ללכת שם".
זהו מצב שאין הדעת סובלת כלל. הדברים אמורים במישור התנהגות נורמלית בין אנשים בכלל, וביחס לחיי משפחה בפרט. אם לא דיינו באותן הנהגות שהוזכרו, הרי שבפני בית-הדין נפרשו הנהגות הבעל שנבעו מהזיותיו ביחס לילדיו שלו עצמו.
כתוצאה מקביעתו של הבעל כי הבית "נגוע בחיידקים" ואסור במגע, הוא מנע מבנו כל אפשרות לצאת מן המיטה. הילד היה "כלוא" במיטה ונמנעה ממנו כל אפשרות של התפתחות לזחילה או הליכה ע"פ לוח הזמנים הנורמלי של כל תינוק. אין ספק שהתנהגות כזו נבעה מהזיות הבעל ואולי ממחלת הנפש שלו. אך לגבי הבן והאישה זוהי התנהגות אכזרית.
התנהגות זו מונעת כל אפשרות לחיים משותפים עם הבעל תחת קורת גג אחת.
באופן חד-משמעי ניתן לקבוע, כי לא ייתכנו כל חיי משפחה תקינים ביחד עם בעל במצב זה. במקרה שלפנינו מתוך המושג "שלום-בית" לקח הבעל לא רק את ה"שלום" אלא גם באופן פיזי את "הבית".
בנוסף לכל הנ"ל הובאו בפני בית-הדין עדויות על מצבים שבהם הבעל, כנראה מתוך התקף של טירוף במחלתו או הפרעתו הנפשית, התנהג בפועל בצורה מאיימת על האישה, באופן שהיה בו סיכון הן כלפיה והן כלפי הילד.
גם לאחר ש"קיבלה" תוך יסורים את כל ההנהגות הנ"ל של הבעל, לא הגיעה אל מקום השלווה, גם בהיותה בבית כנועה תחת רצונו והזיותיו של בעלה, נהג הבעל להתעלל בה נפשית.
כפי שהוזכר לעיל, האישה היא מוכת גורל בכך שהינה לוקה בשמיעתה ובדיבורה. עם זאת, למדה להתמודד עם מצב זה באמצעות "קריאת שפתיים". פועל יוצא ממצבה זה הוא כי היכולת של האישה לתקשר עם הסובבים אותה חייב שיהא חזותי, דהיינו, שהיא תראה את פני המדברים עמה. כך ביחס לקשר בין האישה לתינוקה ולילדיה. הבעל היה מכבה את החשמל כדי למנוע דבר טבעי וחיוני זה מהאישה.
יתרה-מכך, היה מדבר בטלפון ומפנה את גבו אליה, כדי שלא תוכל לדעת ולהבין מה ועם מי הוא מדבר. כמו-כן, היות והקשר היחיד של האישה עם חברותיה היה באמצעות פקס, היה הבעל מעלים ממנה פקסים. שהיו מיועדים עבורה. הוא היה גורם למצב "תפוס" על-ידי שהיה מוריד את השפופרת ומונע ממנה קבלה של פקסים.
הדבר השפל ביותר בהנהגת בני אדם, הוא לנצל את נכותו של אדם אחר. זוהי התאכזרות שאדם נכה אינו מסוגל להתמודד איתה. אין דבר פוגע יותר באדם מכך שהוא מוגבל והשני מכנגדו מנצל את מוגבלותו זאת לטובתו האישית.
זוהי התעללות נפשית ממש, וכפי שכתבתי כבר בפסק-דין אחרים, שחומרתה הרבה יותר גדולה מתעללות פיזית. השריטה המתהווה בנפש השני, פגיעתה רעה בהרבה משריטה פיזית בגופו.
לא ראיתי מקום להוסיף ולאריך בפרטים נוספים, כי די באלו אשר הוזכרו כאן, מלבד העובדה המפחידה שהבעל לפחות במקרה אחד כלא את אשתו בביתו, מתוך התקף שתקפו, מבלי שיכלה לצאת, כאשר הדבר מתועד בשיחת טלפון, עד כדי הבאת האישה לחשוב על קיצה.
התמונה הכולל המתקבלת מכול הנ"ל היא שהתנהגות כזו של הבעל, לא רק שאינה התנהגות של אברך בן תורה, אלא אינה בגדר התנהגות של אדם כלל, ומכאן תמוהה עמדת ב"כ הבעל, אשר עמדו וטרחו להוכיח, כי הבעל אינו סובל ממחלת נפש, והרי הדברים הפוכים.
דווקא מצב זה של מחלת נפש הוא היכול כביכול קצת להסביר התנהגות כזו, שהרי אם לא כן, אלא מדובר באדם נורמלי והתנהגותו מותווית ומכוונת ולא בלתי-נשלטת, א"כ לפנינו אדם המתנהג ברשעות ובעריצות כלפי אשתו וילדיו, בתוספת הזיות וכפיית התנהגות על זולתו.
לכן מיותר היה הדיון הארוך. אם אכן סובל הבעל ממחלת נפש, שהרי ממה נפשך אין כאן כל בסיס לנישואין: או שהוא חולה במחלה הגורמת לכל התנהגותו, או שאין הוא חולה, אך אז הרי הדבר הרבה יותר גרוע, שכן כאשר במודע הוא מבצע את כל מה שעשה, זוהי רשעות לשמה.
במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שצמד המלים "שלום-בית" קשור לזוג שלפנינו רק בעולם הדמיון ואין לו כל אחיזה במציאות, ולכן בית-הדין בווודאי לא יחשוב אפילו על מסלול זה, אלא שחובה ומצווה על בית-הדין להפריד בין בני הזוג בהקדם, שהרי כל רגע של חיים באותה הדירה יש בו סיכון ממשי לאישה ולילד.


דיון במישור ההלכתי
א. טענת מאיס עלי
ברור הוא שטענת האישה במקרה שלפנינו "מאיס עלי" היא באמתלא מבוררת שאין למעלה הימנה, התנהגותו של הבעל באופנים שהובאו בפני בית-הדין היא הגורמת לכך.
אמנם רק דעת הרמב"ם היא לכוף במקרה של מאיס עלי, ומרן בשו"ע סי' ע"ז סעיף ב' הכריע כדעת רוב הראשונים דאין כופין, מ"מ כבר דנו הפוסקים ובעקבות יתר בתי-הדין בפסיקתם דיש מקום לומר דלא נחלקו אלא בעניין הכפיה, אך גם לחולקים יש "חיוב גט". אמנם לדברי הרא"ש דייקו שאין חיוב אך מדברי הריטב"א והמאירי מבואר דיש חיוב.
בנוסף, כבר דנו בתי-הדין דאף שאין פוסקים כרמב"ם, הרי ניתן לצרף דעת הרמב"ם במקום שנראה שישנם עוד סיבות לחייב בגט.
ב. בעל שיש לו התקפי טירוף
הדיון בנקודה זו הוא מההיבט של התנהגות הבעל, במצבים מסויימים שיכול להביא לפגיעה באישה ובילד ואף למצב של סיכון ממש כלפיהם.
הנה בסי' קנ"ד איתא שתי הלכות. בסעיף ג' הביא הרמ"א:
"איש המכה אשתו עבירה היא בידו וכו, יש אומרים שכופין אותו להוציא, בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא."
לכאורה, מדובר בבעל שמכה אשתו והרמ"א הביא שיש כופין ונראה שכך דעתו.
ומה הדין כאשר אינו מכה בפועל אלא מתנהג בהתקפות של כעס.
בסעיף ה' הביא השו"ע את דינו של הטור בשם הרא"ש בתשובה כלל מ"ג:
"איש המשתטה מדי ים ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסברה הייתי לקבל ואי-אפשר, כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.".
לכאורה המקרה שלפנינו דומה יותר לנאמר בסעיף ה' וגו' איש המשתטה וכו' אלא שאין הדברים כן.
דברי השו"ע והרמ"א שהובאו צריכים ביאור.
ראשית, לכאורה, שתי הלכות אלו סותרות, מצד אחד, פוסק השו"ע בסעיף ה' שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים, והנה הרמ"א בסעיף ג' פוסק שכופין בבעל המכה את אשתו. והתירוץ לזה נמצא בדברי הגר"א אות י"ז על דברי השו"ע בסעיף ה' שאין כופין וז"ל: "ועיין ס"ג בהג"ה אלא דכאן יש לומר כיוון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל כמ"ש בס"א".
כלומר, יש להבחין בין אם ידעה האישה מראש על מצב של הבעל או לא ידעה, והמדובר בסעיף ה' שפסק השו"ע שאין כופין, היינו בידעה ולפיכך אינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל, אלא באותם שאמרו חז"ל.
ואילו דברי הרמ"א בבעל המכה את אשתו שפסק שי"א שכופין היינו כאשר לא ידעה כלל מזה.
והנה במקרה הנדון בפנינו לא ידעה האישה כלום ממצבו של הבעל ושייך א"כ לדברי הרמ"א שי"א שכופין.
אמנם עדיין יש להבחין בין בעל המכה בפועל לבין מי שמשטתה ומאיים לפגוע אך מדברי הגר"א עולה שבמקרה האמור בסעיף ה' בבעל המשתטה וכו' לו היה מדובר באופן שהאישה לא ידעה מכך טרם הנישואין היה חל דינו של הרמ"א שי"א שכופין.
ויתירה מכך, המדייק בדברי הרמ"א בסעיף ג', יראה כי דברי הרמ"א טעונים הסבר.
לכאורה, הרמ"א עוסק בבעל המכה את אשתו, וא"כ, יש לדון על עצם מעשה הכאה, ולעומת זאת, אנו רואים שהרמ"א מגדיר "איש המכה אשתו עבירה היא" בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית-דין ליסרו ולהחרימו, כלומר, אין די בכך שהכה את אשתו, אלא יש צורך "שיהיה רגיל בכך", גם המשך דברי הרמ"א בהסבר מדוע יש אומרים שכופין אותו להוציא, טעונים הבנה.
כתב הרמ"א "כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהן ומעשה כותים הוא", כלומר, העוול שבהכאה הוא משום דבר צדדי לכאורה - כי אינו מדרך בני ישראל וכו', ומה עם הפגיעה עצמה שבהכאה, גם עצם הדבר שהרמ"א הצמיד דין מכה לדין קודם שהביא - איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו וכו' - מכל זה משמע שאין המדובר בהכאות שיש בהם פגיעה של ממש פיזית באישה, כגון שכתוצאה מכך, אינה יכולה לתפקד, וק"ו שאין מדובר בהכאה שיש בה סיכון חיים לאישה, אלא מדובר בבעל שרגיל לנהל את ענייני הבית בצורה של שכנוע בדרך של מכות. דהיינו כופה דעתו ורצונו על אשתו על-ידי שמכה אותה ולא בעניין שח"ו ייגרם לה נזק פיזי ממשי.
אלא הדיון על צורת ההתנהגות הזו של הבעל, ובזה יפה כתב הרמ"א מקורו מתשובות הרמב"ן (המיוחסות סי' ק"ב) ששם מבוארים הדברים "שלא כדרך בנות ישראל הגונות", ר"ל שמתמיד להכותה וכו', דהיינו, שכך לא מנוהל בית בישראל, בהתייחסות כזו של בעל לאשתו, ובזה י"א שכופין והיינו שהיו כאלו שסברו שאין לכוף. אכן במקרה של פגיעה פיזית הגורמת נזק ממשי וק"ו חשש סיכון לא יעלה על הדעת שלא נפריד בין בני הזוג, שהרי אם לימדונו חז"ל "לחיים ניתנה ולא לצער", ק"ו "שלחיים ניתנה ולא למוות".
לפיכך, ע"פ הגר"א הנ"ל וע"פ המבואר דדעת הרמ"א פשוט הוא שבעל הנתקף בהתקף טירוף ויש בו חשש סיכון אף שלא היכה ממש, ווודאי דכופין.
במקרה שלפנינו, האישה לא ידעה כלום אודות מצבו של הבעל, וגם הוריה לא ידעו מכך.
הצדדים שבפנינו באים מן המגזר החרדי. המצוי בנתיבות המגזר החרדי לסוגיו השונים יודע, שקשר הנישואין בציבור החרדי נוצר באמצעות שידוך. בפלג הספציפי לו שייכים בני הזוג, בעצם כל השידוך נעשה על-ידי ההורים בלבד, ולזוג עצמו לא ניתנת כל אפשרות לעמוד האחד על טיבו של השני עד לאחר החתונה. הנישואין ביחס לזוג הצעיר הוא למעשה הוראה של הוריהם "כזה ראה וקדש".
לכן מטעם זה בלבד, יש בו די לא רק לפסוק שהבעל חייב לגרש את אשתו, אלא אף לכפותו לכך, בעקבות כל התיאורים שהיו בפני בית-הדין.

ג. אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת
מהתיאורים הקשים שהיו בפני בית-הדין הנובעים מהזיותיו של הבעל, נתברר, כי הבעל מונע מהאישה ומהילד מלהסתובב בדירה שלהם, מונע כביסה, ומאידך, שופך סבון סמיך על הרצפה וכדומה. כל זה מביא אותנו למסקנה אחת, והיא, כי הבעל בהתנהגותו המוזרה הפך את חיי האישה לגהינום. אם אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כאשר שם דנו על מצב שבו מעמידים את אחד מבני הזוג בלחץ ואי נעימות, הרי ק"ו במקרה שלפנינו, אין זה רק לגור עם הנחש, אלא להתמודד עם הכשות הנחש באופן תמידי.
וברור הדבר, שיש להשוות נידון דידן להנפסק בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ח' שנשאל שם באש שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרב צער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שונאה את החיים, וז"ל תשובתו:
"קרוב הדבר בה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא הייתה אם כל חי בפ' אף-על-פי (ס"א ע"א), ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר ברבה מקומות וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה בה משום אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאישה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, (שם ע"ז ע"א), והשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פה ה"ז), על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקים באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכו'.".
מפליא הדבר עד כמה דומים ושווים נתוני מקרה שלפנינו למקרה שנשאל התשב"ץ "שבעלה מצער אותה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב קטטות ומריבות" "עד שהיא שונאה את החיים". ובנידון דידן לא זו בלבד שאלו קיימים, אלא שנכפו עליהן הזיותיו המשונות והמגבילות של הבעל, שהן ללא נשוא ואינן ניתנות לסבלן כלל.
ולפיכך גם מטעם זה יש בו כדי לחייב ולכפות את הבעל לגט, ובמקרה שלפנינו יפה שעה אחת קודם שח"ו לא נגיע למצב שיהא כבר מאוחר ולא יהא על מה לדון.

ד. התעללות הנפשית של הבעל באשתו
כבר כתבנו שהתעללות נפשית קשה והתעללות פיזית, ע"פ הנתונים והתיאורים שהיו בפני בית-הדין - מעשיו של הבעל ביחס לאשתו, תוך ניצול משפיל של מגבלותיה הנכותיות של אשתו, הם התעללות נפשית ממש, וכפי שפורטו הדברים שהנפש והאוזן קשה להם לשומעם, היה מנצל את העובדה שאשתו לוקה בשמיעה ולדבריה היה מונע ממנה את הפקסים שהיו בשבילה הדרך היחידה לתקשר עם חברותיה, בהיעדר אפשרות לטלפון מצידה, וכן היה סוגר את האור באשר ידע במפורש, כי הקשר היחיד שלה עם הילד הוא רק דרך תנועת הפנים והיא חייב לראותו ממש - זוהי התעללות שלולא שמענוה לא היינו מעלים בדעתנו, כי יכולה היא לקרות בין אנשים בעלי צלם אנוש.
ולפלא הוא על על הזמן שבכלל הייתה האישה יכולה לסובלו, דבר שווודאי רק גרם היזק עצום לנפשה, היזק שאין וודאות שניתן לתקנו.
וע"פ האמור לעיל בעניין של המכה את אשתו, הדברים ק"ו בהתעללות הנפשית ויש להטיל על הבעל חיוב ואף כפיה לגרש את אשתו.

ה. מעשה שלא כהוגן בנישואין
כבר הובאה לעיל, הנקודה שהבעל ומשפחתו, אשר ידעו ממצבו הנפשי של הבעל והתנהגותו לא גילו דבר וחצי דבר לאישה ולא להוריה.
לו הייתה האישה יודעת אפילו שמץ כל שהוא וכן אם היו הוריה יודעים מכך, מסתבר מאוד, כי לא היו ניגשים כלל לשידוך אשר כזה.
וכבר דנו הפוסקים בשאלה זו של הטעיה והעלמה בנישואין, לומר שהוא סיבה לכוף הגט על הצד שהעלים מהצד השני את הדברים שיש יסוד סביר להניח, כי לא היה מסכים לנישואין אם היה יודעם.
למעשה, הדברים אינם רק בגדר "יסוד סביר", אלא וודאים בהחלט, שהרי וכי יעלה על הדעת כי אם היו מגלים את אזנה של האישה או של הוריה כי לבעל קפריזות בעניין הניקיון, דבר שיש לו ביטוי ממשי בשטח, כולל הזיות משונות, או באם היו יודעים שיש להתפרצויות חסרות שליטה האם היו הורי האישה בכלל חושבים ליתן את ביתם שהיא דווקא עקב מצבה הפיזי (לוקה בשמיעה ודיבר) - זקוקה אדרבה ליד רכה ומקרבת, האם בכלל הייה שייך שיחשבו לגשת לשידוך כזה, התשובה לכך היא באופן חד-משמעית "לא".
משכך פני הדברים, הרי נביא בקצרה את האמור בהלכה לגבי מקרים כגון אלו. בתשובות הרא"ש כלל ל"ה אות ב' פסק:
"אלמנה אחת... ואירע שקדשה בפני שני עדים... אם יש לכופו ליתן גט, כי היא אומרת שמואסת בו... תשובה... אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבר בבת טובים, ובנבל ובתרמית פתיה... גם זה שעשה שלא כהוגן, נהי דקדושין לא נפקיע מכל מקום יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותנו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה..."
ועל-פי תשובה זו פסק כך הרמ"א באה"ע סימן ע"ז ס"ג:
"ואם עשה שלא כהוגן שקידשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש."
ועל יסוד דברי הרא"ש הללו פסק הבית שמואל בשו"ע שם סימן קי"ז סעיף י"א לעניין מום שאינו גדול, שאינם כופין לגט בגללו. וכתב שם בס"ק כ"ד:
"ונראה דאיירי במומין שנולד בה, או שידע מהם, אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע, י"ל שכופין אותה, כיוון דעשתה שלא כהוגן, כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו, ה"ה דכופין אותה."
הרי, מדברי הרא"ש יוצא, שאם הבעל עשה שלא כהוגן בקידושין, סומכין על השיטה שכופין לגרש במורדת, והרי מדברי הבית שמואל יש לנו הגדרה שהעלמת מום לפני הנישואין, ואפילו מום לא גדול, מום שאין כופין לגרש בגללו, הרי מעשה שלא כהוגן, הנכנס לתחום כללו של הרא"ש וכופין לגרש עקב זה.
ואם כן, מכול שכן בנידון דידן, שההעלמה הייתה בחסרון כה גדול, חסרון שכפי שאנו רואים אותו היום, הוא חסרון בעצם ה"חפצא" של נישואין עם אדם כזה. דהיינו אין כל אפשרות לחיות עימו תחת קורת גג אחת כתוצאה ממחלתו, מהזיותיו והדרישות הבלתי אפשרויות מצידו כלפי אשתו, כפי שהתבררו הדברים. ואם כן, ברור הוא שבמקרה שלפנינו הוי נישואין במעשה שלא כהוגן - ברמאות.
אמנם בהפלאה בקונטרס אחרון הלכות כתובות סימן קי"ז סי"ח על דברי הב"ש הנ"ל כתב, וז"ל:
"והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקידושין לבד, וכן הביא הרמ"א תשובה זו לעיל סימן ע"ז ס"ג, ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ותחבולות כופין אותו לגרש, א"כ י"ל דבנשאה כיוון דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומכוון לקדשה בביאה אפילו אם לא יתקיים התנאי, תו אינו יכול לכוף אותה, וכן י"ל התם דגם לגבי דידה שייך לומר בנשאת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, מיהו יש לומר כיוון דעכ"פ היה ברמאות יכולים לכופה וצ"ע."
אך לענ"ד משני טעמים עלינו לדון בזה לכפותו בגט.
ראשית, כיוון שלפנינו דברי הרמ"א המפורשים בסי' ע"ז סעיף ג' וכן דברי הבית שמואל בסי' קי"ז שכתבו להדיא שכופין והרי הם דיברו על מקרה של נשאת, וגם ההפלאה כפי שסיים דבריו, לא כתב זאת אלא כספק, הרי ששפיר, יש לסמוך על הרמ"א והבית שמואל שכתבו הדבר בפשיטות ללא ספק ואין סברא של ספק מוציאה מידי פסק וודאי הקיים לפנינו.
ועוד, דזיל בתר טעמא, דהרא"ש גופיה שם בתשובה. וז"ל הרא"ש שם:
"אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר, שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים, ובנכל ובתרמית פתיה, וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש, דגרסינן ביבמות בפרק ב"ש (ק"י): משום שנעשה שלא כהוגן, הפקיעו הקידושין. גם זה, שעשה שלא כהוגן, נהי דקדושין לא נפקיע, מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו, שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה."
והרי בטעם זה אין מקום כלל לחלק בין קידושין לנישואין, לפחות לא באותם מקרים שבהם לא שייך לומר "סבר וקיבל" ובווודאי לא במקרה שלפנינו שהאישה היא מלכתחילה הרגישה עצמה עקב חסרונה הגופני כמחוייבת לכל אשר יאמר ויעשה בעלה, האם על כגון דא נוכל לומר שהסכימה לכל משום שאאעבב"ז, הדבר אינו מסתבר. אך ביותר, קצת תמוהים דברי ההפלאה שרצה להעמיד כך את דברי הרא"ש רק בקידש ולא בנשא, שהרי הרא"ש עצמו כתב שבמקרה זה יש לסמוך על שיטות הפוסקים בדינא דמורדת, כופין אותו לגרשה, והרי דינא דמורדת הוא לאחר הנישואין? וא"כ דברי ההפלאה שרצה להעמיד דברי הרא"ש בקידש נגד דעת הרמ"א והב"ש שפשיטא להו שגם בנשאת, דבריו צריכים עיון רב, וייתכן שמשום כך, לא כתב דבריו בווודאי אלא בספק, ועלינו לפסוק כאמור כפי דבריהם הברורים של הרמ"א והב"ש.
ומכיוון שהאישה אינה רוצה בבעל, בגלל מעשיו הנ"ל הנובעים ממחלת נפשו, ואין צורך להרחיב עוד את הדיבור בסבלה של האישה מעצבי הבעל, מה עוד שבמקרה שלפנינו שומה עלינו לחשוש לסכנה להא, ברור הדבר, דמכיוון שהיא באה בטענה חזקה וטובה, והבעל נהג עמה בנישואין שלא כהוגן, אנו באים לכלל הרא"ש וכופין לגרש.
ומהאי טעמא כפי שהזכרנו לעיל בהתייחסותנו לדברי הפלאה את מצבה של האישה, נראה שאין כלל לייחס לאישה כל הסכמה למצב, בבחינת סברה וקיבלה ומחלה על מום הבעל, כי כפי האמור האישה נמצאת במצב של כניעה וקבלה מראש לכול אשר יאמר בעלה, זאת לא מעט עקב מצבה הפיזי בנושא השמיעה והדיבור. היא הרגישה נחותה מלכתחילה וכפי שבית-הדין מתרשם עוד היום ממצבה בהופעתה בפנינו. רק "משהגיעו מים עד נפש", ובמקרה זה אין הכוונה למליצה בלבד אלא ממש, אזרה האישה את מעט הכוח שנשאר לה ופנתה לבית-הדין, וזאת בנוסף לעובדה הידועה עד כמה מתוארים בצבור הקשיים להשגת חיוב גט וכפייה על הצד שכנגד.
למעשה כבר דן בנקודה זו בתשובות אור גדול בסימן ה', בנדון בעל שנודע לו מום אשתו אחרי הנישואין, ודן שם בתשובה זו לחייבה גט על יסוד דברי הב"ש הנ"ל. וכתב שם באות י"ב:
מה שיש לי לפקפק. ין, כי שהה עמה זמן מרובה מאד, וא"כ הרי מבואר באהע"ז סימן קי"ז ס"י צבא עליה ושהה עמה אינו יכול לטעון טענת מומין, דחזקה שידע ונתפייס... אמנם נראה דההיתר מטעם שכתב הב"ש... שיך מי אף בשהה... לדידן בזה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת... דאם היה רוצה לגרשה משנודע לו, לא יכול לגרש בלי היתר ב"ד, אף היכא דהדין עמו. א"כ אין לך אונס גדול מזה... א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי ליה למעבד, ותלוהו ויהיב כשידעינן באונסיה איננו כלום, כמבואר בחו"מ סימן רמ"ב, אף בלא מודעא... ע"ש.
על דברי אור גדול אין כמעט מה להוסיף לנדון דידן. גלוי וידוע הקושי הרב להכריח למתן גט, ובעיקר לכפיית גט. והרבה נשים ביודעם את הדרך הארוכה והקשה מרובת התלאות והמעמדים בבית-הדין המשולבים בויכוח עם הצד שכנגד שפעמים רבות יש בו מן השפלה על-ידי הדברים שמטיח הבעל באישה, דבר הקשה עד מאד לאישה שמטבעה היא רגישה הרבה יותר מן האיש, ביודען כל זאת, מבליגות הנשים ובוחרות לנסות ולהמשיך תוך כדי סבל, עד אותו שלב שבה "כשל כוח הסבל". ולכן אין להסיק משתיקת התובעת שנתרצתה ומחלה על מומי הבעל, כי בעמדה מול הקשיים הגדולים, לא היה לה הכוח הנפשי והפיזי וגם האומץ לנסות לעברם.
על-פי כל האמור בעניין זה, יש לחייב ואף לכוף את הבעל במתן גט לאשתו, על סמך תשובת הרא"ש הנ"ל ופסק הרמ"א והבית שמואל, מסיבה של מעשה קידושין שלא כהוגן כתוצאה ממרמה.

ו. מניעה מצד הבעל של כל אפשרות לבסיס של חיים משותפים בנישואים
קודם לכל התחייבות של הבעל בחיובים המפורשים בש"ס ובשו"ע שבהם מתחייב הבעל בשעת הנישואין לאישה ולהיפך, קיימים התנאים הבסיסיים שעליהם מושתתים כל חיי הנישואין ובלעדיהם לא ייתכנו. אחד הדברים ואולי העיקרי שבהם הוא, הרצון והנכונות של כל אחד מבני הזוג לחיות עם השני ולאפשר קיום מצב זה תחת קורת גג אחת. אי-נכונות ליצירת מצב זה וק"ו יצירת מצב של פירוד בפועל הופכת את מצב ה"זוג" למצב של "פרד". ובמה דברים אמורים, האם יעלה על דעתנו מצב שבו יציע בעל לאישה להינשא אך באופן שלא יגורו כלל ביחד? התשובה לכך תהיה באופן חד שלילית לחלוטין.
דבר נוסף הוא, כי כפי שאנו מבינים שאם יאמר הבעל שרוצה את אשתו אך מנגד מחזקה בידו מחוץ לביתו ואינו מניח לה להיכנס, פשוט הוא שאינו חפץ בה כלל ואינו רוצה בנישואין כלל. ואם היה בא בפנינו לישא אותה בצורה כזו לא היינו מניחים לו, ואם נשא ברור שזו עילה לחיוב בגט, שכן חוסר מתן אפשרות למגורים בצוותא לא רק שהינו פגיעה בנישואין, אלא שהוא בעצם שולל את כל "מהות" הנישואין ודינו של בעל כזה לגרש את אשתו בהקדם. שהרי כך נאמר כבר בראשית הבריאה "לא טוב היות אדם לבדו" ובתרגומו בלשון הש"ס להלכה "טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו".
כמו-כן הוא, שאין כל חילוק בין אם האדם מצהיר בקול, כי אינו רוצה לחיות עם אשתו ביחד או שבכוח מונע ממנה להיכנס ולחיות עימו, לבין מצב שבו הבעל כביכול מניח לאשתו לחיות עימו, אך בפועל יוצר בהתנהגותו מצב של תנאים שהם בגדר תת-אנושיים וכל אדם באשר הוא אדם אינו יכול לחיות עמהם אפילו שעה אחת.
במקרה שלפנינו, הבעל כתוצאה ממצבו הנפשי (ואין כל נפ"מ אם הגדרתו כמחלת נפש או לא), יצר מצב שהוא בלתי-נסבל לחלוטין לחיות עימו ושום אדם בעולם אינו מוכן ואינו יכול כלל לחיות במצב זה. נזכיר רק במקצת ממעלליו של הבעל בכי שנוכל לקבל את תמונת המצב התואמת את הנכתב לעיל. הבעל ראשית לכל קבע, כי הבית "נגוע" בחיידקים ולפיכך, כל מקום או פריט ה"חשוד" כי הוא נגוע בחיידקים, אסור בהליכה ובמגע. כתוצאה מקביעה זו, יצר הבעל בבית "איזורים" בחלקים גדולים של הדירה שהם אסורים במעבר. ההליכה בבית התאפשר רק לפי שבילין ותוואים מסוימים בלבד שהיו מופרדים ומסומנים כעין "גדר הפרדה". לרוע המזל, תוואי הגדר והשבילין היו משתנים מיום ליום ומשעה לשעה, על-פי "שיקול-דעתו" של הבעל, דבר שיצר מתח מתמיד בכל רגע נתון. שכן, אם הייתה האישה סוטה ממסלול כל שהוא בדירה שעליו החליט הבעל, היה הדבר מביא לידי צעקות רמות ואיומים עליה מצד הבעל. לא כל רהיט היה מקבל "אישור" לשימוש בו. כאשר הבעל מחליף את האישור מיום ליום בלא שמישהו כלל יכול לדעת על החלטתו. בכך מנע שימוש בכסאות ובשולחן ובעוד הרבה רהיטים. הבעל אף מנע שימוש במכונת כביסה, וזאת כאשר יש לו בבית תינוקות/ילדים קטנים. הוא אף מנע שימוש במתלה הכביסה בטענו שהוא "נגוע". ואלו רק חלק קטן מהדוגמהות בחיי היום-יום.
למעשה לכל מי שמוצע לו לחיות בחיים אשר כאלה פירוש הדבר הוא או לא לחיות כלל בתנאים אלו או לחיות בתנאים שהם ממש גיהנום. כך או כך, פשוט הוא, שפירושו המעשי בשטח של דבר זה הוא מניעת כל אפשרות ואפילו מינימלית ביותר לחיים משותפים עם הבעל, שכן חיים במצב זה או שאינם ניתנים כלל או שהיו מוציאים מדעתו ממש את המתגורר שם עימו. יצירת מצב כזה על-ידי הבעל, מה עוד שהדבר בא אם במזיד ועוד יותר אם בא הוא מחמת אי-שליטת הבעל על עצמו, הזיותיו והתנהגותו עקב מחלת נפש ברור שהם בעצם מניעת מהותם של הנישואין. במצב זה חייב הבעל לגרש את אשתו בהקדם. כל הדוגמהות שנזכרו במשנה ובשו"ע לעניין חיוב וכפיית גט על הבעל עוסקים במקרה שבהם מהותם של חיי הנישואין בעיקרון קיימת, אלא שיש פגם וחסרון בהם מצד הבעל. בזה דנה ההלכה עד כמה מהווה חסרון פלוני פגם במהווה עילה לחיוב בגט, אבל כאשר "עיקר" הנישואין חסר מן הספר, ונוצר מצב שכל התשתית לנישואין סרה מן העולם, פשוט הוא שיש לכפות על מתן הגט בהקדם. ולפיכך, במקרה שלפנינו, יש לחייב את הבעל ולכופו בגט גם מסיבה זו.



ז. פירוד ממושך בין בני הזוג
בני הזוג שבפנינו חיים בנפרד זה מזה כבר שמונה שנים ואין כל סיכוי שיחזרו לחיות ביחד.
ידועה הלכתו של הגר"ח פלאג'י לגבי בני זוג החיים בפירוד.
ועיין בס' חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב, שכתב וז"ל:
"ובדרך-כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיו הרבה זמן נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט. ופעמים שהשאיש רוצה להתגרש והאישה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים את הדבר שלא לש"ש עתידין ליתן את הדין... והנני נותן קצבה לדבר הזה, אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתוך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים ואם בינם לשמים נראה לבית-הדין שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, לכופם על הג עד שיאמרו רוצה אני."
הנה לאור האמור שעבר על בני הזוג זמן זמנים שנים רבות שהם חיים בנפרד כנ"ל, ואפסה כל תקווה לשום שלום ביניהם, הדבר תואם את הלכתו הנ"ל של הגר"ח פאלאג'י.
אמנם נראה שאין מי שיסמוך על הלכה זו לחייב את הבעל בגט, ובווודאי לא לכפותו וכבר נשפכה דיו רבה בעניין זה בפסקי-דין רבים של בתי-הדין בישראל. וכולם שווים בזה שאין לסמוך על הלכה זו בפני עצמה לחיוב וכפיה.
אמנם ברור שהדבר יכול להוות אינדיקציה על-כך שאין כל מקום לשלום-בית, כמו-כן, באם יש עילות חיוב אחרות שמכוחן יש להטיל חיוב גט על הבעל ניתן גם לצרף הלכה זו.
עד כאן הבאנו לדון בכל נקודה הלכתית הנוגעת לנידון שבפנינו.
לסיכום, העולה מן האמור, על סמך כל נקודה הלכתית שהוזכרה לעיל בסעיפים א'-ו', הרי שמכוחה של כל אחת מהן בלבד להביא לידי פסיקה של הטלת חיוב על הבעל. בנקודות ב'-ו' יש אף בכוחן להטלת חיוב של גט בכפייה על הבעל על-פי כל כללי הכפייה, וודאי ווודאי בהצטרף כל הנקודות הנ"ל. יש גם לדון על-ידי צירוף נקודה א' שיש לכוף את הבעל ליתן גט לאשתו.

פסק-הדין העולה מכול האמור:
א. בית-הדין מחייב את הבעל במתן גט פיטורין לאשתו בהקדם.
ב. על המזכירות לפתוח תיק סידור גט.
ג. האישה בתיאום עם אולם הגיטין, תקבע מועד לסידור הגט בהקדם, ובית-הדין יזמין את הצדדים לסידור גט.
ד. במידה והבעל יסרב ליתן גט לאשתו, ידון בית-הדין בהפעלת דרכי האכיפה לכפייה ע"פ האמור בשו"ע.

(-) אליהו היישריק, דיין

א. לדעתי מבחינת ההלכה אין בית-הדין יכול לחייב/לכוף את הבעל בגירושין.
מסקנתו של ד"ר מ' וייזר, למי שיודע לקוראה, ניתנה על-פי התרשמות, ולאחר התרשמויותיו הגיע לסיכום כי "סביר" להניח כפי שהניח. גם הסתמכותו על דברי הרב שפרן שליט"א שכתב שהוא "התרשם" "שהידיים משופשפות מרוב רחיצות", מעניין מאוד !!
ב. מי שקורא את התיק מתחילתו על כל הפרוטוקולים העדויות שנשמעו כולל סיכומים שכתבו בזמנו ב"כ הצדדים יגיע למסקנה שאין לחייב את הבעל בגירושין.
לדעת המיעוט אין לחייב את הבעל לתת גט.

(-) נסים בן שמעון, ראב"ד

מצטרף למסקנות של כב' הרה"ג אליהו היישריק שליט"א.
נימוקי הוצעו בפני עמיתי ויצורפו לתיק.

(-) אבירן יצחק הלוי, דיין

לאור האמור פסקנו ברוב דיעות:
א. הבעל חייב ליתן ג"פ לאשתו.
ב. במידה והבעל יסרב ליתן גט לאשתו, ידון בית-הדין בהפעלת דרכי האכיפה לכפייה ע"פ האמור בשו"ע."