מום באחד מבני הזוג

1. אישה בגיל שבעים אינה מסוגלת בדרך כל הארץ לבצע מלאכות בהן היא חייבת לבעל כמו אישה הצעירה ממנה בעשר שנים, כוחותיה הולכים ואוזלים. ניתן להכליל מום זה בכלל המומים המהווים עילה לביטול הקידושין או הנישואין
בתיק מס' 589138-2 (רבני) {פלוני נ' פלוני, תק-רב 2011(3), 32 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת גירושין של הבעל באמצעות ב"כ טו"ר ל' ציגנלאוב, שהוגשה ביום 19.05.2010.
האישה, המיוצגת על-ידי ב"כ עוה"ד נ' אופיר, מסרבת להתגרש.
בית-הדין קיים מספר דיונים, שמע עדויות, הפנה את הצדדים ליועצת הנישואין של בית-הדין הגב' אורה קפלן אשר חיוותה דעתה בעניין. וכן קיבל סיכומי הצדדים וב"כ לביסוס עמדתם.
נקדים תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק-הדין והעולה מן החומר הנ"ל:
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 14.05.2009.
ב. לצדדים אלו הם נישואין שניים.
ג. בשנת 2008 התאלמן הבעל לאחר מחלה קשה וממושכת של אשתו לשעבר, ולו שלוש בנות האחת נשואה.
ד. האישה התאלמנה לפני כעשר שנים ולה ילדים מבעלה לשעבר.
ה. הצדדים חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם ובו עיגנו את זכויותיהם וחובתם האחד כלפי משנהו. ההסכם לא אושר בערכאה שיפוטית.
ו. בהסכם זה הוסכם כי הבעל יתגורר בדירת האישה בחיפה וישתתף עמה בהוצאות השוטפות בסך שלא יפחת מאלפיים ₪ לחודש.
ז. כל צד ישאר עם זכויותיו הרכושיות והממוניות הרשום על שמו.
ח. בין הצדדים פערי גילאים של כתשע עשרה שנה, הבעל כבן חמישים ושתיים, האישה כבת שבעים ואחד.
ט. הצדדים פירודים זמ"ז כשנה וחמישה חודשים.
י. הצדדים הופנו ליועצת הנישואין של בית-הדין ובחוות-דעתה המליצה לעזור לבני הזוג להיפרד בהקדם.
יא. בית-הדין שמע שתי עדויות, האחת עדותו של רושם הנישואין והרב שערך לצדדים את החופה. אולם לא היה בעדותו כדי לשפוך אור על הנושא השנוי במחלוקת.
השנייה, עדותה של השדכנית, שהיא מחותנת של האישה.
בעדותה סיפרה כי אמרה לבעל שהגיל של האישה בערך שישים וכי הוא הגיב על-כך שגם אם היא תהיה בת תשעים הוא יתחתן עמה.
יב. האישה פתחה בבית-הדין תיק תביעת מזונות בעבורה ובו היא מבקשת את בית-הדין לחייב את הבעל בסך אלף חמש מאות ₪ לחודש.
ע"כ תקציר עובדתי.
להלן טיעוני הבעל וב"כ הרלוונטיים למתן פסק-הדין:
א. בכתב תביעה הנושא את הכותרת "גירושין עקב מקח טעות" כותב הבעל "לאחר מות אשתי הייתי במצב קשה בודד וסגור בבית, מתקשה לטפל בענייני הבית והבנות. פגשתי באישה שהכירה לי את אשתי. השדכנית הציגה את אשתי אלמנה כבת שישים.
מספר חודשים לאחר החתונה פניתי לביטוח לאומי יחד עם בתי ושם התברר לי שהגיל שאמרה לי האישה אינו נכון, בתעודת הזהות רשום ילידת 1936 והיא כבת שבעים (פער גילאים של כעשרים שנה).
לדבריו, ציפה לאישה שתעזור לו לפתוח פרק ב' בחייו בגידול שתי הבנות שנותרו בבית. שתזדקן איתו כאמור "לא טוב היות האדם לבדו".
ב. בנותיי ומשפחתי התנגדו לרעיון הנישואין עוד קודם הנישואין. חשבתי שהבנות מתגעגעות לאמא שלהן וייקח זמן שיתרגלו. אולם התנגדותן החריפה עד כדי ניתוק היחסים עמם. עשו לי בושות ובלגן במשפחה כדי שאתגרש. אחת מבנותיי חשה ברע אושפזה במחלקה בה אושפזה אשתי המנוחה, ומאשימה אותי במצב הבריאותי שלה.
בת נוספת ניסתה להתאבד, חושש שיאבד את ילדיו.
ג. במהלך הדיונים והסיכומים הוסיף לטעון על מקח טעות בכך שציפה לאישה בת בנים שיוכל להביא ממנה בן לעולם שיאמר קדיש לאחר מותו.
(ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16.01.11 שורות 63-53 ובסיכומים סעיפים 6 ו' 30).
ד. עוד טוען הפסקתי לקבל את הקצבה הגדולה שקיבלתי מביטוח לאומי ועוד זכויות והטבות שהוענקו לי ולבנותי. בעקבות אובדן הקצבה המוגדלת המצב הכלכלי הלך והתדרדר, נאלצתי למכור את הזהב של אשתי המנוחה ואף לבקש עזרתם של אנשים טובים. גם הסיוע הכספי המועט שנתתי לבתי הנשואה הופסק.
ה. בסיום כתב התביעה, מבקש הוא את סיוע בית-הדין לקבל גט כדי שיוכל לעזור לבנותיו על-ידי שיקבל חזרה את קצבת הביטוח המוגדלת ובכך יוכל לשקם את המשפחה.
ו. עוד כתב הבעל בכתב התביעה, מיום החתונה לא גרנו תחת קורת גג אחת. בדיון הראשון שהתקיים הודה שהיו יחד כשלושה חודשים והיו יחסי אישות קצת.
בדיון השני טען שהיה מופיע בביתה לביקורים פעמיים בשבוע כשלושה חודשים וכן שהה עמה בבית מלון אחר החתונה.
בדיון השלישי הודה הבעל כי לן עמה לפחות שלוש פעמים במסגרת אירועים שהיו לאחר שנודע לו מהגיל שלה (לטענת האישה וב"כ עוד בחודש אוגוסט 2009 שהו בבית מלון).
בסיכומיו טענה באת-כוחו כי הצדדים לא התגוררו יחד כזוג נשוי אלא נהגו "לבקר" זה את זו או לבלות בבית מלון כדרישת האישה.
ז. בסיכומיו טוענת באת-כוחו כי הבעל "רפה שכל", פתי שנפל טרף קל בפיה של השדכנית והאישה שרימו אותו. ובעוד התובע ביקש לשקם את עצמו ולקומם מחדש את הבית שהתמוטט עם פטירת רעייתו, חיפשה האישה "כספומט" שידאג לצרכיה הכספיים.
לדבריה, השדכנית המחותנת עם האישה ידעה את גילה האמיתי של האישה והסתירה זאת מהבעל ביודעין.
ח. עוד מוסיפה לטעון, כי לאישה אין כל זכויות ממוניות מצד הבעל, מאחר והצדדים חתמו על הסכם ובו נאמר בסעיף 3 ... ובכל מקרה מוסכם על הצדדים, כי גם אם ייחשבו על-פי דין כבני זוג בהתאם לכל דין, הרי לא יחולו לגביהם הזכויות והחובות כפי שקיימים לבני זוג הנשואים על-פי דמו"י".
בסעיף זה התנו במפורש שאין לה זכויות המגיעות להן על-פי הדין מתוקף היותם נשואים, כך שהאישה ויתרה מראש על זכויותיה כמו מזונות וכתובתה והבעל פטור מהחיובים הללו.


להלן טיעוני ותגובות האישה וב"כ:
א. בכתב הגנה (עדיין לא הייתה מיוצגת) מיום 21.04.010 כותבת האישה. השדכנית ציינה בפני הבעל כי גילי הוא כשישים, שישים ואחת שנים.
כאשר פנה אלי הבעל ושאל אותי לגבי גילי, אמרתי לו, שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר (לא ציינה לו את הגיל) אך תשובתו הייתה, גם אם את בת תשעים אני רוצה להתחתן אתך.
ב. הבעל חיזר אחריי בכל מיני מלים חמות כמו "יהלום" וכן הבטיח לי כספים מקופת גמל שלו וטיולים.
ג. שאלתי אותו מה יעשה עם בנותיו, השיב לי כי יש שכנים וידידים שיוכלו לעזור לו.
ד. הבעל הבטיח להתגורר בביתי בחיפה לאחר הנישואין ולשלם לי אלפיים ₪ לחודש (על-פי ההסכם שנחתם בינינו) אך דבר לא עשה.
ה. היינו בירח דבש לאחר הנישואין בבית מלון מרגוע בנתניה, כמו-כן בילינו באילת חמשה ימים מטעם העבודה, ונסענו מספר פעמים לשבתות אצל קרובי משפחה.
ו. היו יחסי אישות בינינו.
ז. מדוע לא פתח תביעת גירושין מייד לאחר שנודע לו מהגיל שלי?
ח. יש לי סבירות גבוהה ביותר שבעלי התחתן עמי כדי לקבל פיצוי גבוה יותר מביטוח לאומי. סבירות זו מבססת היא על-כך שלאחר שנודע לו מהגיל בעקבות פנייתו לביטוח לאומי (שלושה חודשים לאחר הנישואין) ביקש ממנה להתגרש ולהינשא אחר-כך על-ידי עו"ד. ולאחר שסירבה, התחיל להשתמש בטענות שונות כדי להתחמק מלבוא אליה ולקיים את התחייבותו בהסכם.
לדבריה, פתח באותה תקופה תיק תביעה לגירושין סגר אותו ושוב פתח תביעה לגירושין. מאז מסרב הוא לבוא אליי.
ט. אינני מעוניינת להתגרש, קדושת הנישואין ערך עליון עבורי, אולם במדה ובעלי יתעקש לפרק את הנישואין אני דורשת פיצוי עבור עגמת נפש המסתכמת ב:
סך הכתובה במלואה (מאה שמונים אלף ₪) ואלפיים ₪ לחודש למשך 12 חודשים.
י. בסיכומיה הגיב בא-כוחה על טענת ב"כ הבעל כי הבעל "רפה שכל" שטענה זו לא גובתה במסמכים וכי זו אמירה תלושה שלא נטענה על-ידי הבעל בכתב התביעה וכן במהלך הדיונים, כך שיש לדחות טענה זו.
יא. עוד הוסיף לטעון כי פער הגילאים לא הפריע לצדדים במשך תקופה ארוכה עד שהבעל פתח תיק תביעה לגירושין. דבר המעיד על-כך שהסכים עם הגיל של האישה, וכי העילה האמיתית של הבעל הינה הלחץ הגובר מצד בנותיו של הבעל שממניעים כלכליים גרידא דורשים ממנו שיתגרש.
תימוכין לדבריו מפנה לדברי הבעל בדיון הראשון "הכל בגלל הילדים שלי שלא רוצים אותה" וכפי שציין זאת בית-הדין בהחלטתו מאותו יום, וכן בדיון האחרון אמר "אני מבקש גט בשביל הילדים, אני מבקש לסיים את זה בטוב" כן ציטט מחוות-דעתה של יועצת הנישואין הגב' קפלן שגם היא התרשמה כך.
במענה לטיעון האישה וב"כ שאמר לה ולשדכנית, כי גם אם היא בת תשעים מעוניין להתחתן עמה, השיב הבעל, כי היה בצער גדול בגלל אשתו שנפטרה ואמר הרבה דברים (ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16.01.011 שורות 63-62) ולאחר-מכן שוב חזר לטעון על מעשה התרמית של האישה בכך שלא גילתה לו את הגיל האמיתי שלה (ראה שורות 72-64).
באשר לטיעון האישה וב"כ שבקש ממנה להתגרש ולהינשא לה בשנית על-ידי עו"ד, הודה הבעל שאכן כך אמר לה ולא ידע להסביר זאת. (ראה שורה 78).
ע"כ תקציר טיעוני ועמדות הצדדים.
אציין שהבעל וב"כ בסיכומים ציינו וציטטו פדרי"ם שדברו על מקח טעות כתוצאה מעקרות ושאין בהשהיית תביעת גירושין טענת סבר וקיבל. אולם המעיין היטב בפסקי-הדין יראה שאין להקיש מהם למקרה דנן וכפי שציין זאת בצדק ב"כ האישה בסיכומיו, ובכל מקרה יש לדון לגופו.
העולה מהחומר הנ"ל שהטיעון הרלוונטי העומד לפנינו להכרעה, הוא טענת הבעל למקח טעות.
שכן אין חולק על-כך שלבעל נאמר על-ידי האישה והשדכנית שגילה הוא שישים בערך. האישה שידעה על גילה האמיתי ועל-כך שהשדכנית אמרה לבעל "גיל שישים בערך" התחמקה מלומר את גילה האמיתי כשנשאלה על-כך על-ידי הבעל והסתפקה באמירה שבתעודת הזהות גילה גבוה יותר.
האישה שכנראה ידעה את גילו של הבעל מוטלת הייתה עליה חובה כפולה להודיע לו את גילה האמיתי שכן פער של כעשרים שנה אינו עומד בשום יחס לפער של כעשר שנים בפרט כאשר מדובר באישה בת שבעים, גיל בו הזיקנה מתחילה, ובזיווג שני בו הבעל כדרכו של עולם מחפש אישה שתסייע לו בגידול הילדים בטיפול השוטף בעבודות הבית. לשם כך אנשים בזיווג שני מעדיפים אישה צעירה יותר ולא מבוגרת יותר.
נכון אמנם שהבעל במקרה דנן הסתפק באישה המבוגרת ממנו בעשר שנים, אולם אין זה ממעיט מהחשיבות של פער הגילאים שגדל בעוד כעשר שנים והקפדתו על-כך, ועל האישה מוטלת הייתה חובה להיות גלויית-לב עמו ולא לנהוג עמו בהסתרת מידע כה מהותי.
בהתנהגות זו יש מעשה רמייה, גם אם האישה מתרצת את עצמה בכך שהבעל אמר לה שגם אם היא בת תשעים יתחתן עמה, אין זה תירוץ מקובל.
אמירה זו הינה בגדר של "פטומי מילי בעלמא" כלומר, דברי חיבה שנאמרו בדרך הגוזמא ללא כוונה רצינית, שכן לא יעלה על דעת אדם בעולם שהבעל בן החמישים היה מסכים להינשא לאישה בת תשעים, וזהו בגדר אנן סהדי, כלשון חז"ל, שלא היה מסכים לכך ודבריו נאמרו על-מנת להראות לאישה את חביבותה בעיניו ותו לא.
שתי הטענות הנוספות של האישה וב"כ שהן א. מדוע לא תבע להתגרש ממנה מייד לאחר שנודע לו מהגיל שלה? ב. מדוע המשיך לבלות עמה גם לאחר שנודע לו מהגיל שלה? לטענות הללו רגליים לדבר ממה שהבעל הודה בפני בית-הדין שביקש מהאישה להתגרש ולאחר-מכן להינשא אזרחית כדי שלא להפסיד את הקיצבה המוגדלת שקיבל מהביטוח לאומי עד הנישואין.
מכאן לכאורה ניתן ללמוד שהמניע האמיתי לתביעת הגירושין הינו המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע עם נישואיו שיתכן וגרם לדרישת בנותיו ממנו להתגרש מהאישה עמה הוא נישא לא מכבר.
מניע זה יתכן ואף היווה את הגורם להפסקת הקשר הרופף שהיה קיים ביניהם שכלל בילויים משותפים מדי פעם.
לו הייתי מקבל זאת כדבר וודאי ומוחלט, פטור הייתי מלהתייחס לשאלות ההלכתיות המתעוררות בשל טיעון זה של הבעל.
אולם אז אחטא אל האמת.
לדעתי יש לשקול בזהירות את הנסיבות העובדתיות והנפשות הפועלות במכלול רחב של מרכיבים בתיק זה, על-מנת לקבל פרופורציות נכונות ולתת לטיעוני הצדדים את המשקל הראוי.
זה מה שמניע אותי להתבונן לאידך גיסא, שכן לא ניתן להתעלם מכך שבכותרת תביעת הגירושין בחר הבעל במשפט "גירושין עקב מקח טעות".
כותרת זו ייתכן ויש בה משום הבעת כאב אמיתי המתומצתת במשפט זה ובה הבעל נוגע בכאבו האישי ובפגיעה בכבודו, כתוצאה ממעשה המרמה שרקמה כנגדו האישה והשדכנית מנקודת מבטו. גם בסיום משפט הפתיח שלו בדיון הראשון שהתקיים ללא נוכחות באת-כוחו טען "יש כאן מקח טעות, היא שיקרה לי בקשר לגיל שלה, היא אמרה שהיא בגיל 60 והתברר שהיא בגיל 70, אני רוצה להתגרש בגלל מצבי הנפשי, אני רוצה שקט".
לטעמי, טיעון זה שנאמר בנימה של כאב בהיותו לא מיוצג, מצביע על-כך שיש בסיס כנה לטענה זו של מקח טעות ומרמה. כך שהמניעים האחרים היוו גורמים נוספים שהעיבו על כאבו וכבודו הפגוע ונתנו לו דחף משני לתביעת הגירושין. אולם ניתן לומר שזה וזה גורם.
פרק הזמן שחלף מעת שנודע לו על גילה האמיתי של האישה ופתיחת תיק תביעת הגירושין הראשון בסך כחמישה חודשים אין בו כדי להראות שמחל על הפגיעה במעמדו ובכבודו.
זהו פרק זמן סביר בו לוקח לאדם שעבר משבר קשה עם מות אשתו לאחר מחלה קשה וממושכת להתארגן ולהכין עצמו לגירושין. יתכן וחשב שהאישה תיאות להתגרש בהסכמה ומכאן מובנת גם הצעתו בפרק זמן זה להתגרש ולאחר-מכן להינשא אזרחית. מה שהביא אותו להסכים להצעת האישה לבלות עמה מספר ימים במלון בפרק זמן זה.
והואיל ואינני בוחן לבות וכליות, שכן חוקר לב וכליות הינו בורא העולם שברא את האדם ויודע מחשבותיו, הגעתי למסקנה שאינני פטור מחובתי לברר את השאלות ההלכתיות המתעוררות בגין טיעון זה של הבעל תוך כדי מתן איזון ושיקלול טענות האישה וב"כ.
ועתה לפן ההלכתי.
השאלות ההלכתיות המתעוררות במקרה דנן הן כדלהלן:
א. האם פער גילאים גדול בין איש ואישה נחשב כמום לביטול נישואין?
ב. במידה ולא, האם יש בכוחו לכפות גט על הצד המסרב ולכל הפחות לחייב גט?
ג. האם קיים הבדל בין אם הבעל נשא אישה סתם והתברר לו על פער הגילאים או שהתעניין בגיל האישה כמו במקרה דנן, ואם כן מה הנפקותא ההלכתית?
ד. האם יש לראות בהסכמת הבעל לצאת לבילוי משותף עם האישה לאחר שנודע לו על הגיל שלה, כמי שסבר וקיבל לחיות עמה ובכך לדחות את תביעתו?
ה. מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטיעוני האישה שבעלה אמר לה שהיה מתחתן עמה גם אם היא בת תשעים, והבעל מכחיש?
ו. מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטענת האישה וב"כ שבעלה מעוניין להתגרש ממניעים כלכליים ולחצים של בנותיו?
לצורך בירור שאלות א' ב' ג' אקדים דברי המשנה (כתובות ע"ב ע"ב ובקידושין נ' ע"א) שהם מקור הדין לשאלות הללו.
המקדש את האישה... על-מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת. כנסה סתם, ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה.כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים" עכ"ל המשנה.
ובגמרא (דף ע"ה ע"א) "תנא, הוסיפו עליהן, זיעה ושומא וריח הפה" וכו'.
הגמרא מנתה שם עוד שמונה תשעה סוגי מום, הובאו להלכה בפוסקים (ראה רמב"ם פרק ז' מהלכות אישות ה"ז, טור ושו"ע אבן העזר סימן ל"ט סעיף ד').
ויש לחקור, האם כוונת הגמרא שמנתה את המומים להורות לנו, שרק המומים הללו שנמנו מהווים עילה לביטול הקידושין, או שמא כל כיוצא בהם?
והנה בטור סימן ל"ט כתב "ויתר על מומין הפוסלים בכוהנים, כגון זיעה וריח הפה" והשיג עליו הב"י בזה הלשון "ומ"ש רבינו כגון זיעה, האי כגון, טעות הוא וצריך למוחקו, דכיוון דאין מומין באישה יתר על של כוהנים אלא אלו, לא שייך לומר כגון".
מהשגה זו מבואר שהבין כמו הצד הראשון שרק מומים שנמנו בגמרא מהווים עילה לביטול הקידושין, הא, ותו לא. ומכאן השגתו על לשון הטור שכתב "כגון" שלדעתו אין מקום לכתוב זאת.
ועל זה הדרך המשך דבריו שם, שהביא מחלוקת המרדכי עם הר"מ לגבי ריח החוטם אם נחשב למום המבטל קידושין, וכתב על זה הב"י "למה לא קתני ריח החוטם גבי הוסיפו עליהם? וי"ל, כיוון דתנא ריח הפה, כל שכן ריח החוטם דקשה מריח הפה, דאפשר דנקט פלפלין בפומיה".
השאלה של הב"י היא לדעת הסובר שגם ריח החוטם בכלל המומים ומתירוצו ניתן ללמוד שהוא סבר לצמצם את המומים למה שמנתה הגמרא, אלא שלדעתו, ריח החוטם נלמד ונכלל במום של ריח הפה ואף גרוע ממנו מאחר ואין לו תקנה כמו בריח הפה שיכולה לשים פלפלים כדי למנוע ריח הפה.
אך דא עקא, שבהמשך דברי הב"י הביא דברי הרשב"ץ בתשובה (ח"א קכ"ד) על בעל הטוען על אשתו שהיא משתנת בשעת השינה וכתב על זה הרשב"ץ "אין בה ממומין הפוסלין בנשים שלא נזכר בגמרא כלל, ולא דמי לריח רע וזיעה, דהנך שאני שהם דבקים בה בשעת תשמיש ואין האישה משועבדת לבעלה שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש".
מדבריו עולה שהבין כדעת הב"י שהבאנו שכל מום שלא נזכר בגמרא אינו בכלל המומים.
והשיג עליו הב"י בזה הלשון "ולעניין מה שכתב שאין זה מום, אין דבריו נראין בעיני, דמום גדול זה, ומה שטען דלא דמי לזיעה משום דזיעה דבקה בה בשעת תשמיש, לאו מילתא, שהרי יכולה לנגב עצמה מזיעה בשעת תשמיש, וזה דבר פשוט" עכ"ל.
דברי הב"י צריכים עיון, שכן הרשב"ץ הלך בדרכו שאין זה מום מאחר ולא הוזכר בגמרא, ואם כן קשה מדוע השיג עליו, ומה יועיל להחשיב מום של משתנת כמום גדול מאחר ולא הוזכר בגמרא?
עוד יש להבין, האם כוונתו לכלול כל מום גדול למרות שלא הוזכר בגמרא, ואם אכן זו כוונתו, מה הגדר והקריטריון של מום כזה, והאם אין כאן משום חזרה ממה שסבר קודם לכן?
וראיתי שכבר קדמני הט"ז (סעיף קטן ה') בשאלה זו על הב"י. ובפני משה (סימן ע"ו הובאו דבריו באוצר הפוסקים על סעיף זה) ביאר דעת הב"י שמום של אישה משתנת נכלל בכלל ריח רע.
ומדבריו ניתן ללמוד שאין כאן חזרה של הב"י מדעתו, אלא שסבר שמום של משתנת בכלל ריח רע, לכן הכלילו בכלל מומים המהווים עילה לביטול הקידושין, אולם אין להוסיף מומים שאין להם דמיון גם אם הם מומים גדולים כל שלא הוזכרו בגמרא.
ומצאתי ששאלה זו העסיקה רבים מהפוסקים הובאו דבריהם באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף ל"א מהאות ב' והלאה.
והמעיין שם יראה שרבים הם הפוסקים הסוברים שכל מום גדול המקובל בחברה שמקפידים עליו נחשב כמום לביטול קידושין או נישואין.
היטיב להגדיר זאת רבינו האי גאון בספרו המקח שער מ"ה וז"ל "ומוסיף עליהן גם מומין הנהוגים שהסכימו עליהן כל בני המדינה להחשיבם למום" ושם מונה, אישה שאין לה חוש הריח, גישוש, שמיעה, שכרות או טפשות (כנראה גדולה) שאין צורך לפרש.
וראה שם שהביא דברי שו"ת בית דוד סימן כ"ח שהסכים עם הב"י בדין אישה המשתנת וכפי שהרמ"א הכריע (ראה סימן קי"ז סעיף ה').
לדעת הבית דוד גם הרשב"ץ יודה בזמננו ובמקומנו שמום כזה נכלל בכלל המומים המבטלים קידושין, וז"ל "י"ל, דבזמנו של הרשב"ץ ובמקומו לא היו מקפידים שתשכב אצלו שלא בשת תשמיש, משא"כ בזמננו וכו' אם כן חזר הדין שמשועבדת לזה, ויכול לטעון דהוי מום, דכל הנושא על דעת המנהג נושא וכו' ועוד שיש לו הפסד בזה שהמצעות מתרקבות בשתן ובכביסות התדירות, גם יש לו בושה מהשכנים שא"א שלא ירגישו בדבר בהתמדת הכיבוס, באופן שראוי לדון הלכה למעשה דהוי מום גמור, אלא דלעניין קידושין נראה דראוי להחמיר להצריכה גט אפילו התנה על-מנת שאין עליה מומין" ע"כ עיקרי דבריו.
דבריו הובאו ברבים מן הפוסקים האחרונים שהסכימו עמו ראה שם באוצר הפוסקים.
ומדבריו נראה שהרחיב את הקריטריון של מום גדול גם למקרים שיש הפסד של כיבוס בגדים ואפילו בושה הנגרמת לבעל כתוצאה מכך, זהו חידוש שניתן ללמוד ממנו גם למקרה דנן, בו הבעל טוען שיש לו בושות על-כך שנישא לאישה מבוגרת ממנו בכעשרים שנה ובגיל מזדקן.
וראה עוד פתחי תשובה (סק"ד) בשם שו"ת חוות יאיר (סימן ר"כ) שהכליל אישה תותרנית (אין לה חוש הריח) בכלל המומים המבטלים נישואין, וטעמו מבואר שם "כיוון שצריכה להתעסק בתבשילים ובטעימתן, ועל-ידי חסרון חוש הריח, לא תרגיש בסרחונן ועישונן וכל שמצד הסברא הוי חסרון וודאי, למום ייחשב, כמו אילמת שגם כן לא מצאנוה במומי כהנים, וראיה ממשתנת במיטה ומשוגעת".
ואמנם בפתחי תשובה (שם) ציין לבית שמואל סימן צ' סקכ"ב שחולק על החוות יאיר בדין אישה תותרנית, אולם גם הוא מודה שאם הבעל התנה עמה נחשב למום.
וראה עוד בשו"ת רב פעלים אבן העזר ח"א סימן ז' (הוב"ד באוצר הפוסקים) שדן בעניין מום הנקרא "חוולה" שהאישה יכולה לראות ככל אדם ורק העפעפיים אינם נראים ביושר כשתפתח עיניה, האם זה נקרא מום לעניין ביטול הנישואין, והביא שם דיעות הסוברות שלא נחשב למום, אולם הכריע שנחשב למום. וציין לדברי החוות יאיר הנ"ל ושו"ת נדיב לב שגם הם הסכימו, שכל מום גדול נכלל בכלל המומים לביטול קידושין, אלא שמספק יש להצריך גט ואינו מתחייב לה כלום. ובדעת הב"י הבין שגם הוא מסכים עם דין זה והוכיח כן ממה שהשיג הב"י על דעת הרשב"ץ.
ומה שנקטו הרמב"ם והשו"ע בסעיף ג' נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין, אף-על-פי שאמר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת".
אין כוונתם לשלול מומים שהמנהג להקפיד עליהם, אלא כל מום שלא רגילים להקפיד עליו רוב בני אדם והבעל-כן מקפיד עליו, בכהאי גוונא לא מתחשבים בדעתו של הבעל, והאישה מקודשת. כך ביארו האחרונים כוונת הרמב"ם והשו"ע (ראה אוצר הפוסקים שם)
ועל-פי כלל זה מצאנו רבים מן האחרונים שהרחיבו את גדרי המומים שלא הוזכרו בגמרא גם למחלה מתדבקת, חרשות, ואפילו רק פגם בחוש השמיעה, חוטם ארוך מהרגיל צליעה וכיוצא בזה. ראה שם, ואכמ"ל.
לסיכום:
לדעת רבים מן הפוסקים יש להרחיב את גדרי המומים המהווים עילה לביטול קידושין או נישואין לכל מום שמנהג של בני אדם באותה תקופה להקפיד עליו, אלא שרבים הסתייגו והצריכו גט מספק.
והנה הרמב"ם (פט"ו מהלכות מכירה ה"ה) כתב וז"ל "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירין בו מקח זה, מחזירין בו, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן על מנהג המדינה הוא סומך" עכ"ל.
דבריו הובאו להלכה בטור ושו"ע (חו"מ סימן ל"ט סעיף ו') ושימשו אבן יסוד ברבים מהפוסקים שעסקו בהגדרת מום לביטול מקח כל אחד במקומו וזמנו.
דברי הרמב"ם, נראים כמבוססים על דברי רבנו האי גאון בספרו המקח שער מ"ה שהובאו לעיל שכן הם תואמים להפליא. אמנם דברי רבינו האי גאון נאמרו בהקשר של מום באישה, ברם המעיין בדברי המ"מ (שם ה"ג) יראה שדינם שווה.מה גם שהם מיוסדים על אדני הסברא הישרה וכפי שציין זאת המ"מ (שם) "זה פשוט, הכל כמנהג המדינה בכל כיוצא בזה".
ואם כנים הדברים, הרי שיש להקיש וללמוד מדברי הפוסקים הללו גם למקרה דנן בו התברר לבעל שיש פער גילאים בינו לבין אשתו של כעשרים שנה, פער גדול ולא שיגרתי בכל המובנים שהם זיווג שני ואישה כבת שבעים, גיל זיקנה לכל הדיעות.
דומני, שאין אדם מן הישוב שלא יקפיד על-כך. גם אם נתחשב בעובדה שהבעל ידע כבר שהיא בוגרת ממנו בעשר שנים ואף-על-פי-כן הסכים לנישואין, עדיין אינו דומה פער של כעשר שנים לפער של כעשרים שנה בזיווג ראשוני, ק"ו כאשר מדובר בזיווג שני ובגיל זיקנה.
אישה בגיל שבעים אינה מסוגלת בדרך כל הארץ לבצע מלאכות בהן היא חייבת לבעל כמו אישה הצעירה ממנה בעשר שנים, כוחותיה הולכים ואוזלים וכבר אמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". זהו גיל שמטבעו של עולם כפי שהטביע בו בוראו "מחזיר ציוד" ולעיתים יש צורך בחלקי חילוף שלא תמיד הם זמינים וניתנים להחלפה.
ומכאן ניתן ללמוד לעניות דעתי, להכליל מום זה בכלל המומים המהווים עילה לביטול הקידושין או הנישואין, לפוסקים הרבים הסבורים שיש להרחיב את גדרי המומים המובאים בגמרא לכל מום גדול הידוע שבני אדם מקפידים עליו.
ובחפשי בספרים מצאתי בפד"ר כרך ט"ז (עמודים 146-139 להרה"ג נחום גורטלר אב"ד רחובות) התייחסות ראשונית לשאלה זו.
בנדון שם התייחס להפרשי גיל של ארבע שנים למום, ושם הביא סימוכין לדבריו מאוצר הפוסקים (סימן נ') שדן בשאלה האם הפרשי גיל בין בעל לאישה נחשב למום שניתן לבטל שידוך מבלי לשלם את הקנס כפי שהתחייבו בשטר השידוכין.
ובין דבריו הביא דברי חבצלת השרון שציטט דברי הרמב"ם בהלכות מכירה שנחשב למום מאחר ומקפידים בזמננו על הפרשי גיל בהם מתברר שהאישה גדולה מהבעל בארבע שנים.
עוד הביא שם מספר לב יהודה (חו"מ סימן צ"ז) שדן במקרה והחתן התעניין לגיל הכלה והיא הטעתה אותו, ופסק דהוי מקח טעות, מאחר ואין לה את הכוחות לעשות מלאכות לבעלה כמו אישה הצעירה ממנה. ושם הובאו גם דיעות שלא הסכימו שזה נחשב למום.
ואמנם, שם מדובר בביטול שידוך ולא נישואין, מ"מ סבר הגר"נ גורטלר שליט"א שדינם שווה.
והגר"נ שם הוסיף טעם משלו להגדרת הפרשי גיל כמום. לדבריו, יש להשוות אישה זו לאישה שיש לה צלקת המבואר דינה בגמרא שזה נחשב למום, ומכאן הסיק שגם אישה מבוגרת שמופיעים אצלה קמטי בגרות מספר שנים קודם ממה שחשב הבעל נחשב הדבר למום כמו לאישה שיש לה צלקת.
ולאחר המחילה רבתי, לא זכיתי להבין הוכחתו מדין אישה שיש לה צלקת, שכן שם מדובר במום קיים, ואילו בפער גילאים עדיין הקמטים לא נראים וזהו מום עתידי שמי יתקע לנו שדינו שווה.
זאת ועוד, בזמננו ניתן לטפל בקמטים על-ידי טיפול קוסמטי.
אלא שלא ניתן ללמוד מהנדון שם למקרה דנן, כיוון שבנדון שם צירף הגר"נ גורטלר נימוק נוסף לחיוב גט, והוא טענת הבעל מאיס עלי כאשר יש אמתלאה, והסכימו עמו הרה"ג שאר ישוב כהן ועמרם אלחדד שליט"א.
ובנדוננו לא ניתן לצרף נימוק זה שכן הבעל וב"כ מעולם לא טענו כן ולא הזכירו זאת בכתב התביעה ובסיכומים.
סעד לדברינו, שהפרשי גיל וגיל זיקנה נחשבים כמום.
נראה מדברי הגמ' (ב"מ דף ס' ע"ב) דההוא עבדא סבא דאזל צבעה לרישיה ודיקניה ואתא לקמיה דרבא, א"ל, זיבנן, א"ל יהיו עניים בני ביתך, ובסוף לא קנה אותו.
פירוש היה עבד זקן (פוסקים נחלקו אם היה עבד עברי או כנעני)
שצבע זקנו וראשו שיראה צעיר, והלך לרבא על-מנת שיקנה אותו, בסוף רבא לא קנה אותו.
ובפוסקים (רמב"ם פי"ח מהלכ' מכירה ה"ג ובטושו"ע חו"מ סימן רכ"ח סעיף י' הביאו דין זה בכלל אונאת דברים שאיסורו מן התורה ואם כן אין ראיה שיש כאן טענה לביטול מקח.
אולם ראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן נ"ד לגבי המוכר כלים ישנים שהטעה את הקונה על-ידי ששף אותם יפה ומכר לו במחיר יקר כמו כלים חדשים שיש בזה אונאה במום.
ולכאורה הוא הדין והוא הטעם באדם זקן שהצליח להערים ולמכור עצמו על-ידי שצבע שערו במחיר יקר יותר והסתיר לקונה את גילו, שהדבר נחשב כמום לביטול מקח.
ודוק מיניה לאתרין, שהאישה התחמקה ולא אמרה לבעל כששאל אותה על הגיל את גילה האמיתי, ויש כאן פער גילאים כה גדול שיש להגדירו כמום גדול ולהצדיק ביטול מקח.
עד כה דברנו במקרה והבעל התנה על-מנת שאין בה מומין ונמצא בה מום הפוסל בנשים כאמור במשנה כתובות ובפוסקים שהקידושין או הנישואין בטלים.
אבל אם הבעל לא התנה כלום וקידש או כנס אישה בסתם ונמצא בה מום הפוסל בנשים. בדין זה, נחלקו רבה ורבא בגמ' כתובות (ע"ג ע"ב) לרבה וכן סבר רב חסדא צריכה גט מדבריהם, ולרבא התנא במשנה הסתפק בקידושין הללו אם חלו, ולכן סבר שכתובה הפסידה דספק ממונא לקולא. ולגבי איסור אשת איש יש להחמיר מספק שמא חלו הקידושין.
והפוסקים הכריעו כרבא שצריך גט מספק. (ראה רמב"ם פ"ז מהלכות אישות ה"ח, טושו"ע סימן ל"ט סעיף ה')
והנה בנדוננו הבעל לא התנה עם האישה בפירוש אלא התעניין אודות גילה אצל השדכנית וגם אצל האישה ויש מקום להסתפק האם נחשב הדבר כהתנה עמה שאז בטלים הקידושין ויש סוברים גם הנישואין (ראה אוצר הפוסקים סעיף ה' אות ל"ב הביא דברי הפוסקים בזה).
או שמא נחשב כקידש או כנס סתם שצריך גט מספק?
ומצאנו בפוסקים התייחסות לכך שאין צורך שהבעל יתנה תנאי גמור על-פי דיני התנאים, ומספיק תנאי רגיל ראה באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף א, שהביא דעת שו"ת בית הלוי ועוד שאין צורך במשפטי התנאים במומים רגילים, ואילו במומין גדולים סוברים רבים שאין צורך אפילו בגט מספק, ושכ"כ האחיעזר סימן כ"ג אות ג', אלא שעדיין יש להסתפק האם צריך במומים גדולים שהבעל יתנה או שדי בגילוי-דעת.
והנלענ"ד, שבמומין גדולים וכמו במקרה דנן פערי גילאים כה גדולים אין צורך בהתנייה מפורשת, ויש לראות בהתעניינות הבעל אודות גיל האישה כאילו התנה.
טעמי, שבאופן כזה יש אנן סהדי שאדם מקפיד על מום שכזה ואפילו תנאי אין צריך להתנות, וכל שגילה דעתו שמקפיד בסוג של התעניינות מסויים סגי, שכן קיימא לן, "כל הנושא אישה על דעת המנהג הוא נושא". ומחובתה של אישה להיות גלוייה כלפי בעלה לעתיד ולומר לו את האמת על גילה. וכמו שכתב המ"מ בפכ"ה מהלכות אישות ה"ב, בדין נמצא בה מומים וז"ל" והטעם משום דעל הנשים הוה רמיא מילתא לגלויי" כלומר חובת האישה ליידע את בעלה לעתיד אודות גילה כשהוא מתעניין.
הדברים הללו משתלבים יפה עם דברי הרמב"ם שם בסוף ההלכה לאחר שהביא מקרים שונים ומגוונים מתי ניתן לומר שהבעל ראה את המום וסבר וקיבל ומתי לא אומרים זאת, סיים את ההלכה בהאי לישנא "שדברים אלו של טעם הם ואינם גזירת הכתוב".
כלומר, שמוטלת חובה על בית-הדין לחקור היטב כל מקרה לגופו כדי לראות שמא יש בה רמאות באמצע ולכן אין כאן גזירת הכתוב.
סעד לדברינו, נראה להביא מדברי הר"ן (קידושין נ') שכתב וז"ל "דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל עניין יהא המעשה קיים. אבל מי שגילה דעתו שעל דעת כן הוא עושה, הרי הוא כאלו התנה וכפל, והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו. הא הטעתו, אינה מקודשת, דבגילוי-דעתא לא צריך כפילא".
דבריו הובאו בתויו"ט פרק ג' ממסכת קידושין משנה ה', ובפני יהושע.
ובטעם הדבר מצאתי לבעל התפארת ישראל שכתב (שם סקכ"ה) ...הרי הטעתו ואינה מקודשת והוה כאומר הריני מקדשך בכוס יין זה ונמצא דבש דאינה מקודשת אף שלא כפל התנאי".
וראה עוד בעניין זה בשו"ת רב פעלים אבן העזר סימן ח', שדן שם במקרה ושדכנים הטעו את הבעל בגיל האישה בשמונה שנים, ולא האישה, ופסק שם, שלא נחשב מקח טעות.והוכיח כן מדברי הר"ן שרק אם האישה הטעתו די בגילוי-דעת של הבעל, אבל בנדונו שהבעל לא התנה בפירוש והאישה לא הטעתו, אינו יכול לטעון לביטול הנישואין.
ודוק מיניה לאתרין, שכאשר האישה הטעתו וכמו במקרה דנן, יכול הבעל לטעון לביטול הנישואין גם אם לא התנה במפורש.
אלא שבמקרה שהובא שם מדובר, שהבעל אח"כ נישא לאישה, נולדו להם שני ילדים ורק לאחר שפסק לה הווסת בגיל ארבעים טען שרימו אותו ורוצה לבטל את הנישואין, כך שאין ללמוד מהמקרה שם לנדוננו.
גם אם יימצא מי שחולק על דברי, מכלל ספק קידושין/נישואין לא יצאנו ויש צורך בגט מספק.
ובמקרה שאחד הצדדים מסרב לתת או לקבל גט כאשר יש ספק בקידושין או בנישואין ניתן לחייב בגט לדעת רוב הפוסקים.
סמך לזה, יש להביא מלשון השו"ע (סימן מ"ב סעיף ה') "המקדש בפסולי דאורייתא אינן קידושין, אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם ירצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים, ואם לא ירצה לכנוס צריכה גט מספק. ואפילו כפרה האישה ואומרת לא קידשתני, כופין אותו ליתן גט".
נמצינו למדים, שכאשר נוצר ספק בקידושין יש צורך בקידושין כשרים ואם אחד הצדדים אינו מעוניין בקידושין מכל מיני סיבות כגון שהאישה כופרת בקידושין כופין לתת גט.
וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז סימן קכ"ו במפורש "והואיל וכן הרי היא ספק פנויה ואסורה למגרש... כי כלל לא נוכל לכופה לחזור ולהתקדש לו... כאן כופין להתירה אם אינה חפיצה להתקדש לו.
וכן כתב רבינו מאיר מספרד זצ"ל וזה מקצת לשונו: אבל בספק אירוסין או בספק זיקה כייפינן ליה למיתב גט או ליחלץ לאלתר. דנהי דמהני ספיקא לאיסורא, אבל לעיגונא לאתתא כי היכי דתנסוב על כרחה למאן דלא ניחא ליה בגויה, לא מהני ספיקא" עכ"ל.
דברי מהר"ח או"ז והרמ"ה הובאו להלכה בשו"ת אור גדול סימן ה' בנדון של ספק מקח טעות מחמת מום, והבעל תבע להתגרש ועיין עוד באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף ה' סעיף קט"ו ל"ב אות ד' ובסימן א' סקס"ג אות ב'.
ובעניי ציינתי את הפוסקים הנ"ל במספר פסקי-דין שדנתי בנישואין אזרחיים שניתן לחייב בגט את הצד המסרב להמשיך להיות נשוי, חלקם אף פורסמו.
שו"ר שכבר דן בזה אב"ד הגר"א שינפלד שליט"א במאמר מקיף שפורסם בספר שורת הדין כרך ט' עמודים קנ"ח - קס"ד ושם ביאר טעם הדין בהרחבה כידו הטובה, אלא שבמסקנתו העלה לחוש לכתחלה לדעות הסוברות שאין לחייב בגט, ולהמנע מחיוב גט באם האיש והאישה מסכימים לערוך קידושין חדשים, ורק באופן שלא ניתן לערוך קידושין חדשים ניתן לחייב ואף לכוף על נתינת או קבלת גט.
ומכאן לנדוננו, שהבעל מסרב בכל תוקף להשאר נשוי לאישה,ובחוות-הדעת שכתבה יועצת הנישואין של בית-הדין הגב' קפלן המליצה לבית-הדין, לעזור לבני הזוג להיפרד בהקדם וזו גם התרשמותי שהנסיונות לשלום-בית בנסיבות המורכבות למקרה זו לא יצלחו.המדובר במקרה רגיש בו הבעל מושפע מאוד מבנותיו שחוו משבר קשה של פטירת אמם החולה, ולוחצות עליו להתגרש. מה גם שהמדובר בזיווג שני ובמערכת נישואין קצרה ולא שיגרתית שהסתכמה בביקורים של פעמיים ושלוש בשבוע במשך תקופה קצרה של כשלושה חודשים.
ולאחר-מכן היו מספר שהיות בבית מלון, ומאז הצדדים פירודים (למעלה משנה) בנסיבות הללו יש לדעתי בסיס הלכתי לחייב את האישה בגט.

לסיכום פרק זה
לשאלה א. האם פער גילאים גדול בין איש ואישה נכלל בגדר מום שיש בכוחו לבטל קידושין או נישואין.
התשובה: לדעת הרבה מהפוסקים, כן.
לשאלה ב'. האם פער גילאים גדול נחשב כמום לכפות או לכל הפחות לחייב בגט את הצד המסרב?
התשובה: הבעל יכול לטעון קים לי כפוסקים הסוברים שיש במום שכזה משום ביטול הנישואין ומספק יש לחייב ואף לכפות בגט את המסרב.
לשאלה ג': האם קיים הבדל בין אם הבעל נשא אישה והתנה עמה לבין בעל שנשא סתם, והתברר לו שיש פער גילאים גדול ומה הדין בנדוננו?
התשובה: בהלכה קיים הבדל ברור בין בעל שמתנה במפורש על מומין לבעל שלא מתנה כלל.
בעל שמתנה במפורש הקידושין או הנישואין בטלים מחמת מקח טעות. בעל שלא התנה כלל נוצר ספק מקח טעות המצריך גט.
במקרה דנן שהבעל לא התנה במפורש רק גילה התעניינות אודות גיל האישה, יש להסתפק. דעתי הענייה נוטה שדי בהתעניינות כדי לבטל את המקח במום גדול שכזה, וכן נראה מדברי הפוסקים שהבאתי. אולם בכל מקרה יש צורך בגט מנימוקים נוספים שיפורטו בהמשך.
נימוק נוסף לחיוב האישה בגט, יש לראות במעשה הרמייה של האישה כלפי הבעל וכמו שהרחבנו על-כך בפתיח לנימוקים.
האישה שמסתבר שידעה את גילו של הבעל התחמקה מלהשיב לבעל כששאל אותה על גילה והסתפקה באמירת "בערך" דבר חמור לכשעצמו.
כבר הבאנו דברי המ"מ שמחובת האישה לגלות לבעל המיועד את המום ובמקרה זה את גילה האמיתי.
שום הצטדקות ותירוץ לא יעמדו בפני המציאות שהבעל לא ידע שהאישה בגיל שבעים וכי הוא בפירוש הוטעה על ידה.
מעשה זה גובל בתרמית מצד האישה כלפי הבעל, ודינו מבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"ה, שם הובא מקרה בו הבעל עשה שלא כהוגן שקידש אישה ברמאות ובתחבולות ודינו נפסק שכופין אותו לתת גט.
דברי הרא"ש הובאו להלכה ברמ"א אה"ע סימן ע"ז סעיף ג' וראה עוד פ"ת שם סק"ח מקרים נוספים של מעשה תרמית, וכן ב"ש סימן קי"ז ס"ק כ"ד.
למרות האמור עד כה שיש בסיס הלכתי לחיוב או אף לכפות גט על האישה, לא אוכל להתעלם משתי ריעותות שיש לתת להם משקל והן:
א. התנהגות הבעל לאחר שנודע לו מגיל האישה שיצא עמה לבלות לפחות שלוש פעמים וייתכן ויש לדון בזה כדין סבר וקיבל. ובגין כך יש לדחות תביעתו.
ב. הטענה שהבעל התמקד רבות בתביעתו להתגרש בגלל הבנות שדרשו זאת ממנו וכן ממניעים כלכליים בעקבות הפחתת הקיצבה מהביטוח לאומי שקיבל עד לנישואיו.
באשר לריעותא א' כבר נתתי על-כך את הדעת בפתיח לנימוקיי שיש לראות גם את האידך גיסא, כלומר, את העובדה שהבעל הציע לאישה גירושין ולאחר-מכן נישואין אזרחיים (שמי יודע אם התכוון להינשא לה שוב).
בתקופה זו בה יצא לבלות עמה מספר פעמים כניסיון מצידו להגיע עמה להסכמה ברוח טובה, ומכאן הסכמתו לצאת לבלות עמה, אלא שיש עדיין לפקפק בזה ולתת מענה הלכתי לשאלה זו.
וכאן המקום להביא דברי הרמב"ם פכ"ה מהלכות אישות ה"ו וז"ל"בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה... אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה".
דבריו הובאו להלכה בטור שו"ע אבן העזר סימן קי"ז סעיף י', וברבים מן הפוסקים. וראה שם במ"מ מקור הדין.
ונחלקו בדבריו הפוסקים ה"ה, שו"ת מהרי"ק שורש ק"ה, מחנה אפרים בחידושיו על הלכה זו ועוד. האם בדווקא כתב הרמב"ם כשבא עליה וגם שהה עמה או לאו דווקא ומספיק באחד מהם.
למחלוקת זו יש נפקותא הלכתית למקרה דנן, שכן לא התברר עובדתית האם היו יחסי אישות לאחר שנודע לבעל על גיל היהדות. ואם כן לסוברים שבדווקא הצריך הרמב"ם את שני התנאים לביטול טענת מקח טעות שהם א'. ביאה ב.שהייה יחד. הרי שלבעל הזכות לטעון קים לי כפוסקים הנ"ל ואין לדחות את טענתו למקח טעות בגלל טענת האישה וב"כ מדין סבר וקיבל.
מאידך, האישה יכולה לטעון קים לי כפוסקים שאינם מצריכים את שני התנאים הללו, ויש לדחות את תביעת הבעל בגין טענתי שהבעל סבר וקיבל. וראה עוד ערוך השולחן מה שכתב בזה.

לסיכום
באשר לשאלה ד', האם יש לראות בהסכמת הבעל לצאת עם האישה לבתי מלון לאחר שנודע לו מהגיל שלה כמי שסבר וקיבל ובכך לדחות את תביעתו?
תשובה:
יש צדדים לכאן ולכאן, הן מההיבט העובדתי והן מההיבט ההלכתי. וכל אחד מוחזק בטענתו לזכות בטענת קים לי.
באשר לריעותא ב'. גם כאן נתתי על-כך את הדעת בפתיח לנימוקיי, שיתכן ושילוב הגורמים הללו היווה את הבסיס לתביעתו להתגרש ויש לראות בכך "זה וזה גורם" כאשר לכל גורם צריך לתת את ההתייחסות ההלכתית הראוייה.
והואיל ולא ניתן להגיע לחקר האמת גם לאחר חקירות הבעל והאישה שעשה בית-הדין במאמץ לעמוד על כנות דבריהם.

לא נותר לנו אלא לבחון את מכלול הנסיבות העובדתיות המונחות לפתחנו כדלהלן:
א. בזיווג שני יש לראות הפרשי גיל כה גדולים כמום ולכל הפחות כמעשה רמייה מצד האישה.
ב. הבעל הוגדר כאדם "רפה שכל" על-ידי באת-כוחו, אין צורך במסמכים לאיבחון הבעל על-מנת להיווכח שהמדובר האדם שכזה. די להתבונן במה שטען מספר פעמים שרצה לשאת אישה בת בנים על-מנת להביא ילד שיאמר קדיש אחריו. טענה מגוחכת שכן ברור לכל אדם מן הישוב שלאישה בגיל שישים קשה וכמעט בלתי-אפשרי להביא ילדים בדרך הטבע.
טענה זו מצביעה על מעמדו של הבעל שעבר משבר קשה עם מות אשתו לאחר שסעד אותה בחולייה מספר שנים ונותר גלמוד, וניתן להסיק מכך את להיטותו להינשא עם האישה הבוגרת ממנו בעשר שנים, חזיון לא נפוץ כלל. מכאן אנו יכולים ללמוד ולהבין גם את אמירתו לשדכנית ולאישה שגם אם היא בת שישים יסכים להתחתן עמה.
כמו גם את הסכמתו לצאת לבילוי עמה גם לאחר שנודע לו מהגיל שלה.
עוד ניתן להבין את טיעוניו לגירושין ממניעי לחצים של בנותיו עקב המצב הכלכלי הקשה שנוצר עם הנישואין מבלי להתמקד בעניין העיקרי שהוא ליבת העילה לגירושין מהעילה של מקח טעות.
ג. מערכת נישואין קצרה ולא שיגרתית של ביקורים בבית האישה פעמיים ושלוש במשך כחודשיים שלושה. כאשר לא ברור האם התקיימו יחסי אישות ביניהם גם לאחר שנודע לו מהגיל.
ד. המלצת יועצת הנישואין של בית-הדין לסייע לצדדים להיפרד לאלתר.
ה. הסיכויים לשלום-בית בנסיבות העובדתיות המתוארות קלושים.
ו. האישה יכולה לטעון כנגד כל האמור. קים לי כפוסקים שאין פער גילאים נחשב כמום. וכן קים לי שהבעל סבר וקיבל וכל מניעיו להתגרש ממני נובע בגלל הלחץ של בנותיו עליו בעקבות המצב הכלכלי שהורע עם הנישואין, דבר שיכל לברר ולבדוק קודם הנישואין.
ז. טענת האישה וב"כ שבאם הבעל יתמיד בסירובו לשלום-בית תסכים להתגרש עם תשלום הכתובה בסך אלפיים ₪ לחודש.
ח. הצדדים מבני עדות המזרח ויתכן שלא קיבלו עליהם חדר"ג.
לאחר בחינה של הנסיבות הנ"ל נוטה אני לומר שכל צד מוחזק בעצמו ואינו יכול לכוף את השני לקבל עמדתו.
אבהיר דברי.
הבעל מוחזק בעצמו שיש כאן מקח טעות. מכוח טענה זו, אינו מחוייב לאישה מזונות גם לא מכוח ההסכם שבו נאמר בסעיף 3 כי גם אם ייחשבו על-פי דין כבני זוג בהתאם לכל דין הרי לא יחולו לגביהם הזכויות והחובות כפי שקיימים לבני זוג כנשואים כדמו"י.
האישה בחתימתה על ההסכם הסכימה לכך וממילא כאן הדין של כל תנאי שבממון תנאו קיים ולמבואר בטושו"ע אה"ע סימן ס"ט סעיף ו' הבעל פטור ממזונותיה.
הבעל מוחזק בעצמו שיש כאן מקח טעות מצד שהדבר נחשב למום וכן מעשה הרמאות, וכן שאין טענה שסבר וקיבל על עצמו מום זה, כדי לכוף את האישה לקבל גט, ולכן פטור מכתובתה.
אולם כל זה אין בו די, שכן מאידך גיסא האישה מוחזקת בטיעוניה כאמור לעיל.

בנסיבות הללו, מאחר והסיכויים לשלום-בית קלושים ואין טעם בהמשך הנישואין על הנייר כאשר הצדדים פירודים יש להורות לצדדים להתגרש תוך כדי מו"מ ענייני לכדי תשלום פיצוי כל שהוא שהבעל ישלם לאישה על-מנת שתיאות להתגרש בהסכמה.

לסיכום פרק זה
א. באשר לשאלה מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטענות האישה וב"כ שמניעיו האמיתיים של הבעל לגירושין הם לחץ מצד בנותיו ולא מקח טעות?
תשובה: יש צדדים לכאן ולכאן, ולא נותר אלא לאמץ את המלצת היועצת להורות לצדדים להתגרש. בהסתייגות שהצדדים וב"כ ינהלו מו"מ ענייני להסכם גירושין שיכלול פיצוי סביר לאישה על-מנת שתיאות להתגרש.
במדה והצדדים וב"כ לא ישכילו להגיע להסכם יבחן בית-הדין את עמדתו בשנית בעוד שלושה חודשים.
לאור האמור ובשיקלול כלל המרכיבים בתיק זה, נראה לי להחליט באם יסכימו עמי עמיתיי כדלהלן:
א. יש בסיס הלכתי לטענת הבעל למקח טעות הן מצד מום כהגדרת רבים מהפוסקים וזאת בשל פערי הגילאים ביניהם והן מצד מעשה הרמייה שנעשו כלפיו.
ב. הבעל מוחזק בטיעוניו ומשכך פטור הוא מזונותיה ויתכן גם מכתובה ותוספת.
ג. על הצדדים להתגרש.
ד. על הצדדים וב"כ לנהל מו"מ ענייני לסיום ההליך ברוח טובה ולהגיע להסכם גירושין שיכלול פיצוי סביר שיתן הבעל לאישה על-מנת לרצותה להתגרש.
ה. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 9.00-8.30 או 13.00-12.00 לצורך אישור ההסכם.
ו. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לבית-הדין הצעתו להסכם בתוך שלושים יום.
ז. בית-הדין ישוב ויבחן את עמדתו בהתאם להתפתחויות.

הרב מימון נהרי - אב"ד

עיינתי היטב במה שכתב ידידי כבוד אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א. עקר יסודי בפסק-דינו להטיל ספק בחלות הקידושין הוא על-פי ההבנה שפער הגילים הינו מום על-פי המבואר ברמב"ם ונפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ו') וז"ל:
כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה"ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.
נקדים ונאמר, שגיל כשלעצמו אינו מום אמנם יכול הוא להוות סימן למצב גופני המושפע מהגיל שיכול להוות סבה לבטול המקח. לפיכך דעתי נוטה שאין פער הגילים כשלעצמו, מהווה מום לביטול המקח כפי שנבאר זאת לקמן.
נוסיף ונאמר, אף אם נתיחס לצורך העניין, לחסרונות הגופנים הנובעים מהגיל, הרי גם לבן הזוג יש "גיל" וחסרונות הנובעים ממנו או חסרונות שאינם נובעים ממנו, הרי מדובר בנישואין בין שני צדדים ויש להתיחס לפגם באופן יחסי לבן הזוג השני וחסרונותיו.
בנידון דידן גילה המבוגר של האישה והחסרונות הנובעים ממנו ביחס למעלותיו וחסרונותיו של הבעל אין בו פער ברור עד כדי כך שנאמר על זה "שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום".
להלן נביא מדברי הפוסקים שדנו בהקשר של שידוכין בשאלה האם פער גילים או הטעיה בעניין הגיל מהוה סבה לבטול השידוכין מחמת מקח טעות.
בשו"ת חתם סופר (חלק ו' - ליקוטים סימן מ"ז) דן בעניין בטול שידוכין מחמת שהאישה כבר למעלה מארבעים ואינה ראויה להוליד. מדבריו משמע שפער גילאים אינו מום אלא במקום שמחמת כן האישה אינה בת בנים כיוון ואינה ראויה עוד לפריה ורביה. עיי"ש.
בשו"ת חבצלת השרון (ח"ב סימן ס"ג) דן במקרה דומה וכתב וז"ל:
ואם יש אנשים שמקפידים על זה לכתחילה, הוא רק כמי שמקפידים על יופי אבל לא לומר שמשום זה תהיה מאוסה עליו כל כך שלא יוכל לסבלה ולהתיר על זה חרם הקהלות ולבייש בת ישראל.
ושם הוכיח מדברי החתם סופר כמו שכתבנו לעיל והוסיף וכתב שיש מקום לבחון את פער השנים, אבל סיים וכתב שלא ברור הדבר דהוי מום לבטל השידוך והרי עקר דבריו:
ואולם לעניין מום הנה מבואר בסי׳ רל"ב בחו״מ ס״ו דכל מום שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים. ... ובנ״ד אי-אפשר לעמוד על המנהג אם מקפידים כל כך לבטל גם שידוך שכבר נעשה על זה וגם תלוי בשנות החתן אם הוא צעיר ממנה הרבה. ... כי בווודאי אם אינה גדולה ממנו רק בד' או ה׳ שנים אין קפידא כלל. ואמנם אם גדולה ממנו הרבה, שאז אף דווודאי רוב בני אדם מקפידים על זה, מכל מקום אין מבורר אם הקפידא גדולה כל כך לבטל גם שידוך שכבר נעשה על-ידי זה. וכדמוכח מדברי המחבר בסי׳ רל"ב ס״ו דבעינן שיהיה מום שמחזירין מקח זה על-ידי זה...
בספר שלחן העזר סימן ב' אות ט' ובשמלה לצבי סוף ה' הביא את שו"ת מהרש"ם (חלק ד' סימן עז') שאין מבטלים שידוך אפילו שהטעו אותו שהבתולה בת י"ח שנים ועתה נודע שהיא קרובה לשלושים שנים כיוון שראויה להוליד.
לעומת זאת, בספר לב יהודה (צירלסון) כשדן על מקרה דומה של הטעיה בשידוך בפער שנים קטן יותר, שאמרו לחתן שהיא בת כ"ז שנה ונתברר שהיא בת ל"ב, השיג על המהרש"ם על-פי המבואר בתפארת ישראל (אבות פ"ה קס"ה) שבהגיעו לשלושים שנה כבר נתבטל הכוח שבגוף בכל האפשרי ואין בו עוד כוח עלומים והוי הטעיה גמורה ולא עוד, אלא שהאישה עומדת אז על המפתן של שנת הארבעים, שבה היא פוסקת מלידת.
לביסוס דבריו הביא את המבואר בספר חסידים (מרגליות, סימן תצג') וז"ל:
...כמה הקפידה תורה על פריה ורביה. לפיכך אם בחור לקח בת שנים הרבה שקרובה לארבעים שנה שלא תתעבר הטובים לא יהיו באותה עצה.
ועוד הוסיף להוכיח על-פי המבואר בבבא מציעא (דף ס' ע"ב) גבי האי עבדא סבא דצבעי לרישא… דיש על זה שם מקח טעות וכמו-כן גם לגבי שידוכין.
אמנם הוסיף וכתב וז"ל:
שאם נודעה ההטעיה לאחר הקידושין, פשיטא, דחלילה לנו לבטלן בסבתה. לא מיבעי היכא דבעיל אחרי שנודעה לו ההטעיה, דאיכא ״חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" אלא אפילו היכא שלא היו שם עדיין לא ביאה ולא כינוס, מכל-מקום, משום חומר אשת איש, יש לנו לחוש בכל גווני שמא מחל על הטעיה.
ועיין שם שלמעשה חשש לפחות באופן חלקי, לדברי המהרש"ם, שאין זה נחשב כמום כשראויה להוליד, אפילו בשידוכין.
בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן פ') הביא חלק מדברי הפוסקים שהזכרנו לעיל והוסיף לחדש שאין להשוות בין מום במקח למום בשידוכין וז"ל (שם אות ג'):
וגם נראה לפע"ד דאין לדמות כלל מכל וכל שדוכין למום במקח, דבמקח מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ... אבל בשדוכין דקי"ל דאסמכתא נמי קני משום בושת...א"כ הסברא נותנת דכדי שלא יגרום בושת לא אכל מומא קפיד אינש ורק מה שמבואר בפוסקים משום אומדנא ובתשובת הרא"ש שם בארוכה.
דחה את הראיה מבבא מציעא (דף ס' ע"ב) גבי האי עבדא סבא דצבעי לרישא עיי"ש טעמו. הוסיף וכתב, שאם בקל היה יכול לדעת אודות השנים כי בימינו כל אחד נכתב בפנקס המדינה הוי כמום שבגלוי דמסתמא ידע. (עיין בית שמואל סימן נ' ס"ק י"א, סמ"ע סימן רל"ב ס"ק י' בשם המגיד משנה מכירה פרק ט"ו הלכה ג', משנה למלך הלכות מכירה פרק ט"ו הלכה ג' חולק ונתיבות שם).
לסיכום, הבאנו רבים מהפוסקים האחרונים, הסוברים שאף בשידוך טעות בשנים ואף הטעיה אין היא סבה לבטול השידוכין. מוסכם, שאם סבר לשאת אישה בת בנים והוטעה לשאת אישה מבוגרת שאינה בת בנים זה מום ויש לבטל השידוכין.
עוד עולה, שיש מקום לשקול כל מקרה לגופו האם בנסיבות המסויימות זה נחשב מום.
מצאנו רמז בתורה על-פי דברי חז"ל, שבגיל מבוגר יש מעלות לאישה על פני האיש, עד שיש מקום לומר שגם אם האישה מבוגרת מהאיש אין הדבר נחשב מום ולכן כל מקרה יש לשקול לגופו. כך בפרשת ערכין, על הפסוק, וְאִם מִבֶּן שישים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה-עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: (ויקרא פרק כז ז) כתב רש"י וז"ל:
כשמגיע לימי הזקנה האישה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאישה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:
ומקורו מתלמוד ערוך במסכת ערכין (דף י"ט עמוד א') עיי"ש.
עד עתה הבאנו ראיות להוכיח, על-פי הרחבת המקורות שהביא אב"ד, דאף לגבי שידוכין לדעת רבים מהפוסקים אין ה"גיל" נחשב מום.
אף אם נניח שבעיקרון פער בגיל הוא מום בבואנו לשקול מקרה לגופו בנסיבות המיוחדות למקרה זה את מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד מבני הזוג לפי ראות עיני בית-הדין אין פער הגיל נחשב מום. התרשמותנו היא, כי הבעל העדיף אישה זו על מעלותיה, למרות גילה המתקדם, על פני המשך חיי הבדידות.
בנדון דידן מדובר שנישאו ואף היו מספר פעמים ביחד אחר הנישואין אחרי שנודע לו על גילה. נוגע הדבר לנפסק בשולחן ערוך אבן העזר (סימן ל"ט סעיף ה') וז"ל:
המקדש אישה סתם, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק.
לדידנו הדעת נוטה, שאין בנידון שלפנינו גדר של מום ואין להטיל ספק בקידושין.

יתרה מזו אף אם נניח שיש כאן מום כיוון שאחר שנודע לו שתק והמשיך לחיות עמה הוי קידושי וודאי, כמבואר חלקת מחוקק (שם ס"ק ט') ובבית שמואל (ס"ק ט"ז):
דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קידושי וודאי ...
האם שאלת הבעל בעניין גיל האישה היא גילוי מילתא על התניה והאם האישה הטעתו?
שאלה נוספת הצריכה להתברר היא האם הבעל הקפיד והתנה על אודות גילה של האישה והאם האישה הטעתו באמירתה בעניין גילה.
בניתוח הצד העובדתי, שלא כדעת אב"ד, להבנתנו בנידון דידן לא מדובר שהאישה הטעתה את הבעל. אמנם נכון שהשדכנית הטעתה את הבעל יתכן שבמודע או שלא במודע. האישה לא מסרה לבעל מידע כוזב אלא רק לא מסרה את כל המידע.
כמובא בסיכומיה אשר לא הוכחשו על-ידי הבעל:
כאשר פנה אלי הבעל ושאל אותי לגבי גילי, אמרתי לו, שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר (לא ציינה לו את הגיל) אך תשובתו הייתה, גם אם את בת תשעים אני רוצה להתחתן אתך.
אמנם אב"ד בשאלות ההלכתיות סעיף ה' כתב שהבעל מכחיש שאמר לה, שהיה מתחתן עמה גם אם היא בת תשעים, אבל כשהביא את טיעוני הבעל עצמו ביחס לאמירה זו (סוף עמ' 3 לנימוקיו) משמע שאין הבעל מכחיש אמירה רק כתב לתרץ אותה, כי היה בצער גדול בגלל אשתו שנפטרה ואמר הרבה דברים (ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16.01.2011 שורות 63-62).
משמעות הדברים היא שהבעל מודע לכך שהאישה מבוגרת, אבל אינו טורח לברר את גילה המדוייק כי הוא מעדיף אישה זו על מעלותיה למרות גילה, על פני המשך חיי הבדידות.
אם עניין הגיל היה חשוב בעיני הבעל הוא לא היה מגיב כפי שהגיב אלא היה חוקר ודורש בגלוי אודות גילה.
אב"ד התייחס לשאלה זו ונקט שהשאלה אודות גילה של האישה הוי גילוי מילתא לכוונתו להתנות וכמוה כתנאי על-מנת שלא תהיי מבוגרת. עוד נקט שיש כאן הטעיה מצד האישה בזה שלא גילתה את גילה כשנשאלה.
להבנתי אין כאן הטעיה אלא התחמקות, וברור שמתשובתה נודע לבעל שהיא מבוגרת מהנאמר לו על-ידי השדכנית. הבעל אף יכול היה לבדוק או לשאול על גילה בזמן רישום הנישואין ולא עשה כן מהסיבה דלעיל, כל שניתן לומר על זה שהוא זה שהטעה את עצמו.
הסיבה לחזרתו של הבעל מרצונו העז בנישואין אלו, היא לחצי משפחתו וההפסד הכספי שנגרם לו ומממילא ההטבה שכבלו ילדיו, כפי שהתבאר בדיונים ובנימוקי אב"ד.
שאלה דומה אנו מוצאים בתשובת רב פעלים (חלק א' - אבן העזר סימן ח') שהזכירה אף אב"ד, בעניין מקרה שאמרו לו הסרסורים שהיא בת כ"ד שנים, ונשאה, ואחר נישואין נודע לו שהייתה בת ל"ב שנים, ואומר שאם היה יודע זאת לא היה מקדשה, אי חשיב זה קדושי טעות? והאריך שם בדברי תשובתו ובין היתר ביאר ששאלת הבעל בדבר גיל האישה אינה נחשבת גילוי מילתא שאינו רוצה אישה מבוגרת וז"ל:
... נראה וודאי הקדושין הם קדושין גמורים, דתנן בקדושין דף ס"ב, המקדש את האישה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' ה"ז מקודשת, מפני שלא הטעתו, ופירש רש"י הוא הטעה את עצמו, וכיוון דלא פירש לאו כל כמיניה, דהו"ל דברים שבלב... והאישה עצמה לא הטעתו, כי לא שאל ממנה קודם קדושין ואמרה בת כ"ד, וגם היא לא דברה בזה עם שום אדם על שנות חייה, והגם שהסרסורים אמרו שקרוביה אמרו להם שהיא בת כ"ד שנים, הנה האישה עצמה אין לה ידיעה מזה...
ואם נאמר דמתניתין לא איירי אלא בהיכא דלא גילה דעתו קודם קידושין, אבל אם גילה דעתו קודם קדושין אפילו שלא פירש הדבר בשעת קדושין, ואפילו שהיא לא הטעתו הקדושין בטלים, והכא כיוון ששאל לסרסורים על שנותיה חשיב גילה-דעתו דאינו רוצה באישה גדולה הרבה, וא"ל שהיא בת כ"ד חשיב זה גלוי-דעת, וקדושיו בטלים דהוי בטעות, זה אינו, חדא וודאי הוא לא אמר לסרסורים שאינו רוצה בה אם תהיה יותר מכ"ד שנים, אלא שאל על שנותיה כמה, והם השיבו שהיא בת כ"ד שנים, ושתק ולא אמר אם היא יותר איני לוקח אותה, אלא ד"ז היה בלבבו, וכנודע שכך היה מעשה, ועוד שנית אפילו אם היה מגלה דעתו לפני הסרסורים שאם היא יותר מכ"ד לא יקחנה, עכ"ז כיוון שהיא עצמה לא הטעתו קדושיו קדושין, דהא במתניתין תלה הדבר בהטעתו...
הבאנו את לשון תשובתו מפאת חשיבותה ודמיונה לנידוננו.
מתוך דבריו אלו עולים העקרונות הבאים:
1. באופן שהוא הטעה את עצמו, אין זה מקח טעות.
2. הטעיה על-ידי האישה זו סיבה לטענת מקח טעות.
3. הטעיה על-ידי הסרסורים שלא בשליחות האישה או ידיעתה אינה נחשבת הטעיה.
4. שאלת הבעל אודות גיל האישה אינה נחשבת כגילוי מילתא והתניה לבטול הקידושין מחמת זה.
הנה עולה מדבריו שלא כדעת אב"ד, שעצם השאלה בדבר הגיל אינה גילוי מילתא והתניה. כאמור לעיל סבור אני שתשובתה שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר אינה הטעיה.
לסיכום - בנידון שלפנינו שאלת הבעל בדבר גילה של האישה אינה נחשבת התנית הסכמתו לקידושין בעניין גילה וכמו-כן בתשובת האישה אין נחשב הדבר שהיא הטעתו ולכן אי-אפשר לפקפק בחלות הקידושין מצד מקח טעות.
למרות האמור יש להורות לצדדים להתגרש. בני הזוג נמצאים בפירוד זמן רב כשנה וחצי וכבר מתקיים כאן דינו של רבינו חיים פאלג'י בגין הפירוד הממושך. נוסף על-כך כל מטרתם בנישואיהם אלו, בזיווג שני, הייתה למען השגת תועלת ורווח, כל אחד מהם לפי עניינו, הקשר שהיה ביניהם אחר הנישואים גם הוא לא היה אלא קשר מזדמן ועראי ואין תוחלת והמשך לקשר זה. לכן על בית-הדין להורות לצדדים להתגרש וכל אחד יפנה לדרכו ולא להנציח מצב זה. אמנם על הבעל יוזם הגירושין לתת פיצוי מסויים על-מנת לרצות את האישה להתגרש ועל בית-הדין לסייע בידם לסיים פרשיה זו בהסכם הוגן בהתחשב בנסיבות.
על-פי המבואר מצטרף אני לדעה שעל הצדדים להתגרש.

הרב יוסף יגודה - דיין

עיינתי במה שכתב ידידי וריעי. היושב על מדין, הרב יוסף יגודה שליט"א.
שתי השגות היו לו על נימוקי החלטתי מיום י' ניסן תשע"א.
האחת. אין בהפרשי גיל משום מום המטיל ספק בנישואין ובפרט במקרה דנן, שהפער בין הגילאים מצטמצם כדבריו ברמת האישיות ביניהם.
השנייה. אין לראות בתשובת האישה לבעל מעשה רמייה אלא התחמקות גרידא ועל הבעל מוטלת הייתה החובה לברר את מקחו.
לאחר העיון במקורות שציטט ידידי, אני על משמרתי אעמודה שיש לבעל זכות לטענת קים לי כפוסקים הסוברים שיש לראות בפער כה גדול של 19 שנים בנסיבות של זיווג שני ובגיל שבעים, שאנשים מקפידים על-כך, וכמו שציינתי לדברי רבינו האי גאון בספרו המקח, ובצירוף דברי הרמב"ם שנאמרו בדין מום במקח שהכל הולך אחר הסכמת בני המדינה אם כן אין לצמצם את דיני מומים שנאמרו בתלמוד למומים הפוסלים בכהונה.
סבורני, שאין בימינו מי שלא יקפיד בנסיבות האמורות על פער גילאים שכזה.
האחרונים שהובאו בנימוקי ידידי לא דיברו בפער גילאים כה גדול ובנסיבות הנ"ל וכל מקרה נידון לגופו.
צא ולמד ממקור דין אונאה שנאמר בתורה, בספר ויקרא פרק כ"ה פסוקים י"ד י"ז, שם נאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך: לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך":
נמצינו למדים, שנצטוונו על הקפדה בעת מקח וממכר להתחשב במספר השנים שנותרו עד היובל כדי שלא לעבור על איסור אונאה.
והוא הדין והוא הטעם בנישואין כאשר האדם נושא אישה, שיש להקפיד על פערי גיל שנותרו עד לגיל בו האדם כבר "מחליף ציוד" כדרך כל הארץ ונהפך לנטל על בן זוגו.
באשר להשגתו השנייה. הרי שידידי מסכים שהאישה התחמקה בשיחתה עם הבעל מאמירה מפורשת לגיל האמיתי שלה, אלא שלדבריו יש לראות זאת כהתחמקות ולא הטעייה ומעשה תרמית.
אינני יכול להסכים להגדרה זאת. לדעתי, תשובת האישה המתחמקת יש בה משום מעשה תרמית ואונאה על-פי הכללים שקבעו לנו חז"ל, וכבר הרחבתי על-כך בפסק-דין אחר שלא פורסם (לפני למעלה מעשר שנים).
מסקנתי הייתה שכל עוד לא פירש המוכר את המום בפני הקונה, לקונה שמורה זכות המבוססת הלכתית לטעון לביטול מקח.
אציין קטעים מפסק-הדין "הנה הלכה פסוקה היא (רמב"ם פי"ג מהלכות מכירה ה"ג טושו"ע חו"מ רכ"ז סעיף א) "האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה. יש לו עליו אונאה, בד"א, בסתם שאין ידוע כמה הונאה יש בו כדי שימחול, אבל במפרש אין לו אונאה"... ועיין טור ריש סימן רל"ב מה שהעיר על דברי הרמב"ם הסובר שהמוכר צריך לפרש את המום לקונה בכדי שימחול כמו באונאה... ועיין תשובת שבות יעקב (ח"ב חו"מ סימן קס"ו)מחדש שגם אם המוכר אמר לשון המשתמעת לשתי פנים יכול הקונה לבטל המקח מדין מחילה בטעות דלאו שמיה מחילה... חיזוק לדברי, מצאתי בספר קרית מלך רב (פט"ו מהלכות מכירה ה"ו) שדקדק כן מלשון הרמב"ם שכתב "וימחול הלוקח" דאפילו אם אמר המוכר ע"מ שתמחול לי מום זה שיש בו, לא מהני עד שימחול הלוקח, אבל אם לא מחל הלוקח, אף שאמר המוכר ע"מ כאמור, יכול הלוקח לתבוע את המום ומבטל המקח. ע"כ תורף דבריו.
ובערוך השולחן (סימן רל"ב סל"א) ביאר טעם הדבר וז"ל "וטעמו של דבר, משום שכל מוחל צריך לידע בפרטיות מה שמוחל לו כמ"ש (בסימן רכ"ז) במוחל האונאה, ע"ש, וק"ו הדברים ומה באונאה שאינו חוזר בו עד כדי שיראה לתגר אפ"ה אינה מחילה, כ"ש במום שלעולם חוזר בו שצריך שיפרש על בירור מה הוא המום, או בכמה הוא המום".
ע"כ תקציר מפסק-הדין שכתבתי.
מוצא אני חובה לצטט משו"ת שבו"י שהבאתיו בקצרה שדבריו מבוססים על שיטת הרמב"ם והוכיח כן מהתלמוד ולענ"ד מהווים אבן יסוד ואבן הבוחן לדין אונאה שקבעו חז"ל.
וז"ל "ראובן היה לו טבעת מזוייף, ואמר לו שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב, ואמר לו ראובן אני מוכר לך טבעת זו, אבל אין אני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזוייף כאלו מסתפק בדבר, ואמר לו שמעון אין אני חפץ בערבות שלך וקנאו ממנו, אח"כ נתפרסם הדבר שהוא זיוף גמור ורוצה שמעון לחזור בו להחזיר לו מעותיו, וראובן אמר שמחל לו כאן שאמר אין אני חפץ בערבות שלך:
תשובה: חזרתי על כל צדדים, ולא מצאתי טעם לומר שמחל לו כלום. דמה שאמר אני אין חפץ בערבות שלך, הכוונה, לפי שאין צורך לערבות שלו, כיוון שאם אינה אותו, בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו, וא"כ לאיזה צורך יחפוץ בערבות שלו. פשיטא, אם המוכר יודע שהוא מזוייף, בווודאי ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח, דהוי מטעו גמור, ולא גרע מהא דאיתא בפרק השוכר את האומנין דף פ' , דאמר ר"י, המוכר פרה לחבירו, וא"ל פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא, והיה בה מום אחד וסינפו בין המומין, הרי זה מקח טעות. ופרש"י, לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וקסבר הוא בכולן משקר, הלכך מקח טעות הוא, דאדעתא דהכי לא זבן. והכי קיימא לן להלכה כמבואר בטור שו"ע חו"מ סימן רל"ב. הרי כל היכא שמוכר גורם שיטעה הלוקח אף שאמר לו המוכר שיש בה מום זה בווודאי, אפ"ה הוי מקח טעות, וכ"ש שעשה עצמו כלא ידע, דהמקח בטל.
אלא אף אם המוכר עצמו היה נסתפק באמת אם הוא מזוייף או לא, מ"מ, כיוון שעכשיו נתוודע שהוא מזוייף ושהלוקח טעה בה ג"כ המקח בטל.
ודמיא להא דאיתא (ב"מ פ' מ"א) "רב ענן שקל בידקא בארעא, אזל הדר גודא בארעא דחבריה, אתא לקמיה דרב נחמן..... א"ל, מחילה בטעות הוא, את גופך אי הוה ידעת, לא הוה עבדת וכו'
הרי להדיא דכל כה"ג, מחילה בטעות לא הוי מחילה. ואף שלא נעלם מאתי שהתוספות שם ... היינו מטעם שכתבו תוספות שם דאף אם היה יודע המוכר שיכול לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה, משא"כ כאן דנתרמה הלוקח במקח ליקח דבר מזוייף כאילו הוא טוב, בווודאי הוא חוזר ואין כאן מחילה.
זאת ועוד, כיוון דהלוקח לא ידע שהוא מזוייף, לא שייך מחילה כלל, וכדאיתא בב"מ, האומר לחבירו שאין לך עלי אונאה רב אמר, יש לו עליו אונאה. ומפרש בגמ' טעמא, דלא ידע אי איכא אונאה ולא מחל, והכי קיימא לן.
וגדולה מזו פסק הרמב"ם בפט"ו מהלכות מכירה "ואפילו אמר המוכר על-מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר, עד שיפרש המום כשמכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כדי כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול אותו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה" וכן הסכמת האחרונים.
לכן נראה לי פשוט וברור שהמקח בטל" עכ"ל.
כלל גדול למדנו בעל השבו"י, שכל עוד המוכר לא מפרש את המום (גם אם לא ידע ממנו באמת, ק"ו כאשר ידע ממנו) ונוקט בדרך של התחמקות כמו בנדון שלו, שאומר דבר המשתמע לשתי פנים, יש לקונה זכות לבטל את המקח מאחר ומחילתו אינה מחילה.
כאמור דבריו מבוססים על דברי הרמב"ם שכמותו נפסק בשו"ע, ומחזק זאת בראיות מהתלמוד.
לזאת הוספנו את דברי בעל קריית מלך רב וערוך השולחן שהלכו בדרך זו.
ודוק מיניה לנדוננו, בו האישה התחמקה כאשר הבעל התעניין אצלה אודות גילה לאחר שנודע לו מהשדכנית שגילה שישים שנים, היה מוטל עליה החובה לומר את האמת ולא להתחמק.
התחמקות זו כמוה כמעשה רמייה וכפי שציינתי בנימוקיי.
עוד ציינתי לדברי המ"מ שכותב שעל האישה מוטלת החובה לגלות לבעל את מומיה, וכן כתב בביאור הגר"א על דברי השו"ע סעיף ד' שדין אחד הוא גם לדין מום שנתגלה באישה.
ובאשר לטענה שהיה על הבעל לחוש כאשר האישה אמרה לו שבתעודת הזהות רשום יותר.
א. אין זו טענה לפי מה שהבאנו דברי השבו"י שגם כאשר המוכר אומר ללוקח שאינו אחראי על-כך שהמטבע לא מזוייף ומסיר מעצמו אחריות, אף-על-פי-כן פוסק בעל השבו"י שללוקח שמורה הזכות לטעון לביטול מקח, ולא אומרים ללוקח שעליך היה מוטל לברר אם אכן המטבע מזוייף.
והרואה בדברי התלמוד ב"מ פ' ע"א שנפסקו להלכה בטור שו"ע חו"מ סימן רל"ב סעיפים ה' ו', שגם כאשר המוכר מציין בפני הלוקח את המומים שיש לבהמה יש מקרים בהם ללוקח זכות לבטל את המקח. ורק במקרים בהם אין לטענה על מה להתבסס הגיונית הלוקח מאבד זכות זו. אולם כל זה דווקא במקרים בו המוכר מציין במפורש את המומים ולא כמו במקרה דנן שהאישה התחמקה.
מקרה דנן דומה להפליא למקרה שהובא בשבו"י שדינו נפסק שיכול הלוקח לבטל את המקח.
ב. הבעל שהינו רפה שכל כהגדרת באת-כוחו, עבר משבר קשה עם מות אשתו הראשונה לאחר חולי מתמשך וקשה, חיפש משענת וסמך על השדכנית והאישה ששניהם אמרו לו בערך גיל שישים, כך שניתן להבין את מניעיו לאי-חשדותיו.
ובאשר לטענה שלאישה שמורה הזכות לטעון קים לי כפוסקים הסוברים את הדין שהובא במ"מ בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר. ומשלא עשה כן הפסיד טענת ביטול מקח.
גם לטיעון זה התייחסתי באותו פסק-דין שלא פורסם. ושם הבאתי דברי הקרית מלך רב בהגדרת דבר שיכול להבחינו לאלתר וז"ל "שעל כרחך, לא ס"ל ליש מי שכתב, דכל שיכול להבחינו אינו חוזר, כי אם כשיכול לנסותו לאלתר מיד בלא שום טורח, כל כה"ג כשלא רצה לנסותו מוכרח שמחל. אבל אם צריך טירחא או זמן כדי ליודעו ולהכירו, גם היש מי שכתב ס"ל, דאם עבר זמן ולא רצה לראותו לא מחל, ואפילו כשידעו אחר זמן, כשלא נשתמש, לא אמרינן דמחל, והא דלא תבעו למוכר מיד, הוא משום שהיה צריך לטרוח אחריו בדין והמתין עצמו עד שיהיה לו שעת הכושר דכל שיש לו טענה מהני, מטעם דחזקה אין אדם מתפייס במומין" עכ"ל.
נמצינו למדים מדבריו הגדרה לדעת היש מי שכתב, שדווקא באופן שיכל לבדוק לאלתר יש גילוי-דעת שמחל, אבל את הדבר היה כרוך בטורח או זמן כדי לבדוק ולגלות את המום לא הפסיד הלוקח זכות הטענה לביטול מקח מאחר ו"חזקה שאין אדם מתפייס במומין".
ומכאן למקרה דנן. לדעתי בנסיבות הללו שבנותיו של הבעל התנגדו למהלך השידוך שעשה אביהן, יתכן מאד שהבעל גם אם היה רוצה לבדוק את גילה באמצעות בדיקה שתעשינה בנותיו במחשב, לא היה זוכה לשיתוף פעולה.
ובמעמדו ובמצבו המפורט לעיל, לא ניתן לדרוש ממנו לבדוק זאת לאלתר כאשר האישה והשדכנית מסרו לו מידע לא נכון.
זאת ועוד, כבר ציינתי בנימוקיי שדעה זו אינה מוסכמת ורבים הם החולקים.

מכל הלין טעמי הגעתי למסקנה בנימוקיי שעל הצדדים להתגרש מאחר וכל אחד מוחזק בעמדתו ויכול לטעון קים לי כפוסקים הסבורים כן.

הרב מימון נהרי - אב"ד

לאחר שבית-הדין נשא ונתן בתביעת הגירושין של הבעל ולאור הנימוקים המצורפים, מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. על הצדדים להתגרש.
ב. על הצדדים לנהל משא ומתן להסכם גירושין הוגן בו ינתן פיצוי לאישה.
ג. בהיעדר הסכם, בתוך 30 יום, בית-הדין יזמן את הצדדים לפשר ביניהם."

2. האם בעל המקיים משכב זכר - נחשב לבעל מום גדול?
בתיק מס' 2109-13-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 1999(3), 1, 3 (1999)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום ו' כסלו תשנ"ח. אין ילדים.
מתדיינים בתביעת האישה לחייב את הבעל בגירושין ותביעת הבעל לחייב את האישה בשלום-בית ולחילופין גר'.

בכתב התביעה כותבת האישה:
בטרם נישאו הצדדים זל"ז הצהיר הנתבע כי בעבר קיים יחסים הומוסקסואליים עם מספר גברים אך נרפא מכך וכי הוא מעוניין להקים משפחה במובן המקובל.
לאחר הנישואין המשיך הנתבע בקיום יחסים עם מאהבים ממין זכר, בבילויים במועדוני הומוסקסואלים ובהחצנה מוחלטת של זכותו המינית באופן אינטנסיבי אשר הלך וגבר ומילא את כל חייו.
מובן שהתובעת אינה יכולה ואף אינה רשאית לחיות חיי נישואין עם אדם כזה.
חיי התובעת הפכו לגיהנום ואין כל סיכוי להמשיך בחיי הנישואין. פרטים על התנהגותו האכזרית ואורח חייו של הנתבע יפורטו בדיון עצמו.
אם התובעת נפגשה עם נציג מטעמו של הנתבע והלה הודיע, כי מחיר הגט הוא תשלום של -.70,000 ש"ח.
התובעת תטען, כי הנתבע חייב לגרשה הן מדין מקח טעות והן מדין נכפה והן מכל טעם אחר בהלכה.
כבוד בית-הדין מתבקש להזמין את הנתבע לדין ולחייבו במתן גט פיטורין לתובעת לאלתר ואם יסרב יש לכופו ליתן גט פיטורין לאשתו.

בתביעת הבעל לשלום-בית כותב הבעל:
חייהם של בני הזוג ידעו עליות ומורדות בעיקר על רקע התערבות הורי האישה, אשר מלכתחילה התנגדו לנישואין ואשר ניסו כל העת לשכנע את האישה להתגרש.
באחרונה הודיעה האישה לבעל על החלטתה להתגרש מהטעם שלדעתה תמצא את אהבתה בזרועותיו של גבר אחר.

הבעל יטען כי מאז נישואיהם נבעו קשיי הנישואין בעיקר מהעובדה שהאישה מקדישה עיתותיה לעבודתה ומזניחה את משק הבית. מאז הנישואין לא בישלה האישה לבעל ולו רק ארוחה אחת, ואף התברר לבעל לתדהמתו, כי האישה לא אחזה מימיה בידית של שואב אבק.
לאור האמור, סבור הבעל, כי יש להפנות את בני הזוג ליועץ נישואין אשר יבאר לאישה את מהות קשר הנישואין ויסביר לה את חובותיה כלפי הבעל.
לחלופין יתבקש בית-הדין לקבוע... כי האישה היא מורדת בעינא ליה ומצערנא ליה ומשום כך יש לשלול ממנה את מזונותיה, כתובתה ותוספת כתובה.
עוד יטען הבעל... יש לשלול מהאישה כל חלק במתנות... ולחייבה בפיצוי גדול על הנזקים הכרוכים בפירוק חיי הנישואין... וכן על פגיעה בשמו הטוב הנובעת מכניסתו למעמד של "גרוש" כחצי שנה אחר הנישואין... לחייב את האישה לקבל גט לאחר שבני הזוג יגיעו להסכם אשר ישקף את האמור לעיל.
בהופעתם בפנינו חזרו הצדדים על הטיעונים הנ"ל ולמעשה הודה הבעל כי אכן הוא הומוסקסואל אלא שטוען כי האישה ידעה בדיוק מה הוא והסכימה לכך. גם טוען שבמהלך הנישואין יצאו לחו"ל והלכה אתו למועדון של אנשים מסוגו של הבעל ולא העלתה כל טענה, אדרבה מהמכתבים ששלחה לאביה עולה, שהיא כ"כ שמחה ומאושרת עם הבעל. המכתבים צורפו לתיק. עוד מוסיף, כי אם זה מפריע לה מוכן הבעל להפסיק כל קשרים עם גברים רוצה בהקמת בית ולהוליד בן, כן הופיע עד מומחה. לדבריו יכול הבעל להפסיק יחסים עם גברים עם רצון חזק מצידו. כן טוען הבעל, כי רצונה בגירושין עקב רצונה לחזור לידידותה עם חבר מלפני הנישואין.
האישה מכחישה טענות אלו וטוענת, כי אינה יכולה להמשיך לחיות עם גבר זה לאור חולשותיו וקשריו עם גברים. לדבריה, לא ידעה כ"כ את הבעיה וחשבה שאכן נגמל כפי שהבטיח לה. כיום אינה מאמינה שיכול להפסיק אדרבה זה הולך ומתגבר אצלו יותר ויותר. הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם ונימוקים הלכתיים כל אחד לטענותיו.
ב"כ הבעל כותב בסיכומים שיש לדחות תביעת האישה מאחר והאישה ידעה בדיוק מחלתו של הבעל ומצטט מתוך מכתבי האישה להוריה ולבעל חודשים מספר לפני שהגישה תביעת הגירושין, בהם היא כותבת על אושרה ושמחתה להיות במחיצתו, גם בדיון שהתקיים ביום 29.7.98 ממשיך ב"כ האישה לומר כי מודה ב"כ האישה שהסכימה להינשא לו ולהקים עמו משפחה, על-אף חוליו, קיימה עמו יחסי אישות, ואף בילתה מרצונה במועדוני הומוסקסואלים והאישה מודה בפירוש שידעה זאת ואף הסכימה שימשיך עם זה.
לפיכך, כותב ב"כ הבעל, כי האישה מעולם לא הוטעתה על-ידי הבעל ובהשלמתה עם מחלתו הויא סברה וקיבלה, ומחלה זו אינה מן המומים הגדולים שמנו חז"ל בפרק המדיר היות וקודם נישואין קיבלה האישה את חוליו כמום קל עימו תוכל האישה להתמודד, הרי שלגבי האישה - מחלת הבעל - אף אינה יכולה להחשב כמום שדעת בני האדם אינה סובלתם - ולפיכך דין תביעת האישה לגירושין להידחות מציין פד"ר ה' 216.
ומוסיף עוד דאף אם מחלת הבעל הייתה מבין החולאים המוזכרים במשנה אזי אף במקרה כזה היות וידעה האישה עובר לנישואיה על החולי אין לחייב את הבעל במתן גט לאישה.
לפיכך יש לדחות טענת האישה למקח טעות והטעייה.
לאור הדברים שהוכחנו האישה ידעה קודם הנישואין בדיוק סוג המחלה.
אף הטענה שלמרות שידעה מחלת הבעל ואף אם לא החריפה יותר מ"מ נקעה נפשה ואינה יכולה עוד לסבול זאת. גם טענה זו יש לדחות לאור העובדה כי רק חדשיים לפני עזיבתה את דירת המגורים ביטאה האישה את שביעות רצונה ואושרה מנישואיה עם הבעל. לכן ברור הוא כי העילה האמיתית לתביעת הגירושין היא רצונה לחזור לזרועות מאהבה (פלוני ד' ק') טרם נישואיה. כן מוסיף, כי חוליו של הבעל אינו יכול להזיק לאישה שכן בכל מפגשיו המיניים של הבעל עם בני מינו הקפיד הבעל על כללי הגיינה ועל מין בטוח.
עוד טוען הבעל, כי מרידתה בו היא מרידה בעינא ליה ומצערנא ליה שכן למרות שיכולה ומסוגלת ורוצה לחיות עמו אין היא עושה זאת.
כן מציין ב"כ הבעל בשם הבעל, כי האישה מעולם לא עשתה מעשה מביש המהווה מעשה כיעור או בגידה בבעל. הבעל יטען, כי מעולם לא עבר על דת ואין היא יכולה לטעון כי הבעל הכשילה בשמירת מצוות הדת, ולכן אף אם אכן הבעל עובר על דת מאחר ואינו מפר חיוביו כלפי האישה אינה יכולה לחייבו בגירושין.
לסיכום מודיע ב"כ הבעל, כי אם יתברר שאכן חוליו של הבעל מפריע לחייהם המשותפים מוכן הוא לרתום את מיטב מרצו ומאמציו כדי לרפא חוליו.
לבסוף מסיים ב"כ הבעל, כי נקבע בהלכות רבות, כי הבטחת שלום-בית בין בני זוג הינה מחובתו העיקרית והראשונה במעלה של הדיין שכן להשכנת שלום-בית בין בני הזוג חשיבות עליונה ומצטט:
"כל בית-דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם, איזהו משפט שיש עמו שלום, הווה אומר זה ביצוע" [רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כב, הלכה ד']
"כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות."
ב"כ האישה בסיכומיו מציין, כי יש לחייב את הבעל בגירושין וזאת מתוך 4 סיבות עיקריות:
א) עובר על דת משה בעבירה חמורה ביותר שהיא תועבה.
ב) בעל המקיים משכב זכור נחשב לבעל מום גדול.
ג) מאיס עלי בטענה מבוררת.
ד) מפני הסכנה.
ב"כ האישה האריך לצטט על כל סעיף מהנ"ל מהפוסקים ופדרי"ם לבסס טיעוניו, ואכן עשה הלכתית עבודה יפה [גם ב"כ הבעל מצידו כתב והרחיב את אשר רצה להסביר באופן יפה].
הנה בטרם נדון ונברר היאך לפסוק בנ"ד יש לציין כדבר ברור, כי אין בית-הדין בא לפסוק אם לחייב את הבעל בגירושין מצד חומרת האיסור במעשיו של הבעל, אלא מה שנוגע לאישה. ולכן לחינם האריך ב"כ האישה לצטט חומר האיסור שיש במעשיו של הבעל, שכאמור לא בגלל זה נחליט בנדון וכפי שכתב הרמ"א סי' קנ"ד סעיף א':
"הגה. יש אומרים דמומר כופין אותו על-ידי כותים להוציא... ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או לשאר עובר על דת אלא-אם-כן פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור..."
לדעת היש חולקים גם אם הבעל עובר על דת ועושה עבירות חמורות אין כופין אותו להוציא אלא אם מכשילה באיסורים וכפי שמפורש הדבר יותר בדברי הנודע ביהודה תנינא סי' צ"א:
"... הנראה לע"ד בזה דאין חילוק בינו לבינה כלל וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשוב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו או בעוברת על דת יהודית שהם דברי פריצות שבזה יש לחוש שתבא לידי זימה, אבל בעוברת על שאר עבירות חמורות במה שאינה מכשילתו אפילו אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז לא מצינו שיכול להוציא בלא כתובה... וכמו"כ אני אומר באיש."
מהנ"ל עולה ברור כי אין מחייבים את הבעל בגירושין אף אם הנו עבריין גמור, כל עוד אין הוא גורם להחטיא את האישה, ולכן עלינו לברר האם בנ"ד יש לחייב את הבעל.
"בשו"ע אבה"ע סי' קנ"ד סעיף א' פסק הרמ"א מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאים לו ילדים [כותים] אין לחוש דילמא משקרים עליו [(חידושי אגודה ביבמות)], ע"כ."
ויש להבין מדוע ברועה זונות, דעת היש אומרים שכופין אותו מה שאין כן בשאר עבירות?
בערוך השלחן ס"ק ט"ז כתב להסביר זאת, וז"ל:
"ואע"ג דבשאר עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהתר ומים גנובים ימתקו לו ובווודאי שמאוס עליה ואפשר שיש סכנה בדבר ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עליה כופין להוציא אלא אפילו להחולקין במאיס עלי, בכהאי גוונא מודים..."
לדעת הערוך השלחן הא דכופין ברועה זונות לא משום חומרת החטא אלא שזה נוגע לה ישירות לעונתה.
והנה בנ"ד ברור שיש להשוותו לרועה זונות ואותו הטעם שכתב הערוך השלחן ישנו בווודאי ובווודאי ואדרבה יתכן שבנ"ד החשש יותר גדול שאם יתמיד בקשריו עם גברים לבסוף ימאס כלל שכיבת הנשים וכפי שידוע שרבים מאנשים מסוגו של הבעל אכן אינם רוצים אלא גברים וזה וודאי קשור ישירות לאישה.
אמנם בדברי האגודה האריכו באחרונים עיין במשפטי שמואל (ורנר) סי' כ"ז.
אולם מה שיש לדון, הוא בטענת ב"כ הבעל, כי האישה ידעה לפני הנישואין את קשריו עם גברים ולכן הויא כ"סבר וקיבל" ולא יכולה לבוא כיום לטעון מקח טעות, או אף "לא יכולה לסבול" כי אין זה "מום גדול" ומאחר וידעה על דעת כן נישאה לו.
הנה כל המצוי בעניינים אלו יודע, כי ההבדל שיש בין המומים. מתי יכולה לטעון "לא יכולה לסבול יותר אף שידעתי"? כאשר המום נשאר באותו מצב שהיה בעת הנישואין ולא התפתח יותר - לא יכולה לטעון כלום. וצודק הבעל באומרו, "סברה וקיבלה", ועל דעת כן נישאו. משא"כ כשהמום מתפתח ואינו באותו יחס שהיה בעת הנישואין, ברור שיכולה לטעון לא יכולה לסבול מצב זה, חילוק זה בורר והאריכו בזה בפוסקים, ואין צורך לצטט מדבריהם כאן.
ומעתה הבה נראה מה המצב בנ"ד, אמנם גם אם נקבל גרסת הבעל שאכן ידעה האישה ב"מומו" של הבעל (לטענתה, אמר לה, שכבר נגמל מזה) מ"מ מתוך קריאת החומר שהמציא ב"כ הבעל מתברר שהמום אכן אינו כפי שיכלה להכיר האישה, והוי בבחינת הולך ומתפתח.
ב"כ הבעל המציא לבית-הדין כתבה מעיתון ראיון עם האישה, שמתוכו עלה שהאישה יודעת בדיוק מי ומה הוא הבעל, אלא שדווקא מתוך זה נראה בעליל שצודקת האישה בתביעתה.
בראיון שכותרתו "יחד בגאווה" מספרת האישה את חוויותיהם עם בעלה וכך אומרת:
"הרגע הכי קשה שלי היה בירח הדבש. חזרנו לניו יורק... הגענו למועדון מאוד מפורסם... ואז בעלי קורא לי רוצה להכיר לי איזה בחור טוב, נעים אבל הרגשתי שאני בחרדה... ואז בדרך הביתה אנחנו מקפיצים את הבחור לדירה שלו. כשהגענו הביתה בעלי אומר "אני חוזר אל הבחור" ישר עבר לי בראש הוא התאהב, הכול אבוד, חששתי מה יגידו האנשים... חופשה יחד שאצל זוגות אחרים היא חויה זוגית משותפת עבר עלינו באופן שונה לגמרי, אני הרגשתי נטושה וזנוחה כאילו שאני סתם מפריעה..."
הנה מקרה אחד מני רבות שלכל הדעות פוגע ומפריע לאישה, ועל זה לא שייך לומר "סבר וקיבל" כי רק במום שידוע למה מפריע ומה השלכותיו ואין שום התפתחות אחרת, בזה אמרינן סבר וקיבל, משא"כ באופן כזה שבגלל "מחלתו" יכול להפתיע אותה בדברים שכלל וכלל לא יכלה להעלות על דעתה ושם אדם לא יכול לומר שהייתה יכולה לדעת, הרי המקרה אותו סיפרה באותו ראיון הנו כואב ומצער מאוד שהאישה הרגישה אותו טוב ואמנם משכה עוד קצת את חיי הנישואין והבליגה עוד ועוד עד שהתפוצץ העניין בקירבה והחליטה שאי-אפשר יותר.
והנה ב"כ הבעל היה ער קצת לזה, ולכן כתב כי אין "מחלתו" של הבעל פוגעת בחיי האישות של הצדדים וכי הם מקיימים יחסים אחת לשבועיים... והיא מאושרת.
כנראה שלדעתו של ב"כ הבעל זוג צעיר בחודשים הראשונים של הנישואין שמקיים יחסי אישות אחת לשבועיים זה נורמלי בהחלט?!
לנו לא נראה כן. אדרבה, זה הוכחה שאכן צודק הערוך השלחן הנז"ל בטעם הדבר שרועה זונות כופין לפי שממאס בהתר' ומשום כך מספיק לו לחיות עם אשתו אחת לשבועיים... כנראה שזה סוג מיוחד שהרי במסכת כתובות אמרו וכך גם נפסקה הלכה בשו"ע או"ח סי' ר"מ חיוב עונה: הטיילים שפרנסתן מצויה להם ... עונתן בכל יום, פועלים שעושים מלאכתם בעירם פעמיים בשבוע...
ואילו אחת לשבועיים איך סוג כזה... וברור שיש כאן צערא דגופא ובצערא דגופא לא מהני מחילה אף אם מתנים בפירוש ולכן טענת ב"כ הבעל שהאישה ידעה ולכן אינה יכולה להתחרט אין לה כל בסיס בהלכה ואמנם לכאורה יש לדחות סברא זו לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות הלכה י':
"כיצד כגון שקידש אישה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה שאומרים לו בכסות ושאר שהוא תנאי שבממון תנאך קיים אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך בעונה... ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה."
ומקור הדברים במס' כתובות דף נ"ו:
"האומר לאישה הרי את מקודשת לי על-מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים."
והלכה כדברי יהודה. וכתב רש"י שם בד"ה בדבר שבממון, שאר וכסות, אבל עונה לא מהני תנאה והטעם כתב רש"י במס' קידושין דף י"ג בד"ה. בדבר שבממון דניתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא ניתן למחילה. גם במסכת ב"מ דף נ"א ובסוף פרק הפועלים כתב כן רש"י דצערא דגופא לא ניתן למחילה וכ"כ הרשב"ם ב"ב דף קנ"ו:
"ולכאורה קשה מהא דאמרינן בב"ק דף הכני פצעני על-מנת לפטור פטור משום דעל צערו מוחל אדם ודווקא בראשי אברים אית ליה לרבא דאין אדם מוחל אלא דמשום פגם משפחה נגעו בה וחייבוהו ורבי יוחנן נמי סבי"ל הכי דאדם מוחל אפילו על ראשי אברים הרי דלכולי עלמא מהני מחילה אף על ראשי אברים כ"ש בצערא דגופא."
ועוד קשה הרי הרמב"ם פסק בפרק ט"ו מהל' אישות ה"א האישה שהרשית את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר ע"כ הרי שצערא דגופא ניתן למחילה.
עיין במשנה למלך בפק ו' מהלכות אישות הלכה י' שהקשה כן בד"ה ודע דבעיקר דברי רש"י ותירץ על-פי דברי השטמ"ק בפרק אף-על-פי שכתב בשם רש"י מהד"ק ע"ש עשו ועיקר דבריו הם דצערא דגופא אמנם ניתן למחילה אבל זה דווקא כאשר בפירוש אומר שמוותר כפי ששם בב"ק אמר הבני פצעני וכו' אבל כשאינו אומר בפירוש ואנו באים לפרש את דבריו בזה אמרינן דלא ניתן למחילה.
ועוד תירץ דהא דהאישה שהרשית לבעלה שימנע עונתה לא מדין מחילה נגעו בה אלא פשוט כל עוד אינה רוצה ואינה תובעת אינו חייב אבל ברגע שתחזור ותרצה חוזר החיוב כפי שהיה.
ועיין לחם משנה פרק ט"ו מהל' אישות ה"א ובמשנה למלך הנז"ל שכתב משום מהרימ"ט בחידושיו לקידושין שתירץ כפי שכתבנו לעיל.
מ"מ העולה מדברי פוסקים דלדעת רש"י והתוס' הרמב"ם והר"ן, הטור ורבינו ירוחם, אין תנאי מועיל בעונה ולעומתם ר"ת, המרדכי והריטב"א סבי"ל דתנאי מועיל בעונה.
לפי האמור גם לדעת הסוברים דתנאי מועיל בעונה, היינו אם מתנים בפירוש אבל לא התנה בפירוש לא מועיל וא"כ בנ"ד אף אם אמנם נאמר שידעה שהוא מתעסק עם גברים יתכן שחשבה שזה לא מפריע לחיי האישות שלהם ואת עונתה לא יגרע ולכן כשמתברר שאכן גורע לא יכול לומר כיוון שידעה מסתמא ויתרה ומחלה.
והנה לכאורה יש מקום מצד אחד לדחות תביעת האישה בנקודה זו והוא מאחר ואין הבעל מונע מהאישה כליל את עונתה, אלא מקיים לעיתים רחוקות יותר מחיובו וכבר דנו בזה בפוסקים אם יכול מי שעונתו אחת לשבת להתנות להיות כאחרים שעונתם רחוקה יותר עיין בבית דוד אבה"ע סי' כ"ז שכתב על-פי מה שכתבו התוס' (בכתובות נ"ו ע"ב) בעניין מתני שומר חינם להיות פטור משבועה דכיוון דרבתה תורה שומרים הרבה. שומר חנם, השואל, נושא שכר והשוכר, יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו הכא נמי כיוון דרבתה תורה עונות הרבה, טיילים בכל יום, פועלים פעמיים בשבת, גמלים אחת לשלושים יום, ספנים אחת לשישה חודשים, יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאי ואין בזה פקפוק כלל.
לפי"ז אין מקום לטענת האישה מאחר וסוף סוף מקיים אף שלא כפי שמגיע לה.
אלא שלפי מה שכתבנו לעיל, יש לומר דגם עניין זה מהני רק אם התנה בפירוש.

דרישת האישה לחייבו בגט מחמת סכנה
בערוך השולחן שהזכרנו לעיל שכתב הטעם שרועה זונות חייב לתת גט הוסיף וכתב:
"...ואפשר שיש סכנה בדבר. לא כתב בדיוק מה הסכנה וגם כתב "ואפשר".
כיום לאחר שידוע ומפורסם לכל, כי חולי ה"איידס" שלא מצאו לו מרפא קשור מאוד ל"מחלה" זו של הבעל, צדק רב יש בתביעתה שאינה רוצה לסכן את עצמה, והנה ב"כ הבעל היה ער לכך ולכן כתב בסיכומים "חוליו של הבעל אינו יכול להזיק לאישה, שכן בכל מפגשיו המיניים של הבעל עם בני מינו הקפיד הבעל על כללי היגיינה ועל מין בטוח..."
בתקופה זו שלצערינו הרב פשטה מחלת האייידס המסוכנת איך יכולים להרגיע את האישה שתמשיך לחיות עם בעלה ותסמוך עליו שהוא ישמור על כללי היגיינה.
גם ב"כ הבעל יודע כמה וכמה אנשים שמתו ממחלה זו אף ששמרו על כללי היגיינה בטוחים מאוד, ורק בגלל פעם אחת שלא שמרו, נדבקו במחלה, הרי "מחלה" זו של הבעל אינה מופיעה בימים ו/או בשעות הקבועות שאז יתכן שיכול היה לשמור על כל כללי ההגיינה. הרי בכל יום ובכל עת ובבכל שעה עלול הבעל לפגוש אדם ברחוב שימצא חן בעיניו וכבר נמסר הוא בידי יצרו ואין חכמה ואין תבונה ואין דבר העומד בפניו.
ומאחר וכך, הרי אף אם האישה ידעה היטב בדיוק מה מצבו של הבעל ואפילו אם הסכימה אין שום הלכה האומרת היות והסכמת, עלייך להמשיך ולחיות אתו על-אף הפחדים והסכנות שיש בדבר.
ב"כ הבעל מסיים את הסיכומים שהגיש שבית-הדין ימנע את הגירושין משום שנאמר "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".
כמה נוגעת ללב חרדתו של ב"כ הבעל על צערו של המזבח [כמה דמעות צריך בשביל נימוק זה], טוב היה עושה אילו היה משפיע על הבעל להפסיק ממעשיו.
עוד כותב ב"כ הבעל, כי מחלת הבעל אינה יכולה להחשב כמום שדעת בני אדם אינה סובלתם... איני יודע על איזה בני אדם מדבר ב"כ הבעל הרי גם לאחר "שיצאו מן הארון" הרי מאחר ושהא בתוך ארון שהוא מתולע ומתועב, גם כשיצאו עדיין דבק בהם מהתולעים המתועבים וכל הקרוב להם בורח כמטחוי קשת.
עדיין רוב הציבור סולד מכך ובווודאי שאפשר לומר על "מחלה" זו דעת בני אדם אינה סובלתם ויש להוסיף עוד ואף גם זאת שיתרחקו ממנה חברותיה ושכנותיה מחשש ומפחד שהיא נדבקה ממנו מחולי האיידס.
ובלאו הכי רבים טועים בפירוש האימרא הנ"ל ולא כאן המקום להאריך בזה, רק אציין מה שכתב הב"י בסי' קי"ט משם בעל האגודה והביאם הרמ"א בסעיף ג':
"אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ודווקא בימיהם שהיו מגרשים בעל-כורחה אבל אם מגרשה מדעתו מותר."
וכ"כ הר"ן בתשובה סי' י"ז ס"א ובדרכי משה יו"ד סי' רכ"ח לדעת גדולים אלה אם מגרש את האישה מרצונה אין איסור בדבר וכ"ש אם האישה דורשת ותובעת גירושין.
כמו"כ ראיתי ביד אהרן הגה ב"י סי' קי"ט שכתב: "דהא דאמרינן דמזבח מוריד עליו דמעות היינו דווקא כשניסת והיא בתולה...". עי"ש.
מכל האמור נראה ברור שבנ"ד אין שייך כל הנ"ל.
ומש"כ, כי הוא מוכן להפסיק קשריו עם גברים, אף הביא עד מומחה לדבריו בענינים אלו ואמר בעדותו, כי אפשר גם אפשר להפסיק ולהרפא ממחלתו בתנאי שזה יהיה רצון כנה וחזק מצידו. וממשיך אותו עד ואומר שאכן נראה לו שהבעל רוצה ברצינות להפסיק למען האישה שתמשיך לחיות אתו.
תחילה אציין כי לדעתי אין לסווג את מעשיו של הבעל ל"מחלה" אלא ליצר ותאווה ככל התאוות האחרות ונקדים תחילה דברי הרמב"ם בפירוש במסכת סנהדרין פרק ז' על המשנה אלו הן הנסקלין - הבא על הזכור...:
"[וכן כל העריות אסור לאדם להתיחד עם אחת מהן] אין מותר לאדם להתיחד עם שום אחד מהם זולתי עם הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערים שהם חוץ מן המנהג הטבעי..."
לדעתו של הרופא הגדול הרמב"ם אין דבר זה לבא על הזכר עניין של מחלה, שעל מחלה לא שייך לומר חוץ מן המנהג הטבעי, למחלות אין שום מעצור ומחסום. ועוד איך יתכן שאדם שחולה במחלה יקבל עונש סקילה כפי שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי ביאה הי"ד הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיוון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שיהא בועל ובין שיהא נבעל.
אדם שהוא חולה ומסכן התורה תחייב אותו סקילה? מכאן ברור שאין זה מחלה אלא רק יש יצר שתקף את העושה כן ואת היצר אפשר לכבוש רק על-ידי מספר עיקרים כפי שכתבם רבינו יונה בשערי תשובה:
א) חרטה כשיבין שעשה דבר שאסור לעשותו ומתחרט.
ב) עזיבת החטא
ג) היגון
ד) הצער במעשה
ה) הדאגה
ו) הבושה...
לדעת רבינו יונה לא יתכן שאדם יתגבר על יצרו ויעזוב את החטא אלא לאחר שיתחרט על המעשה ויחליט לעזוב ולהפסיק וזה כשיהא ביגון ובצער על מעשיו וידאג ויתבייש במעשיו.
בנדון דידן כשאין הבעל מבין שעושה מעשה לא טוב ואדרבה הבושה שהייתה אולי בעבר במעשה זה כבר מתגברים עליה, בפרהסיה, בגאוה, יוצאים מהארון ואדרבה מכירים חברים חדשים נכנסים ונטמעים יותר ויותר ולכן ברור שבמצב כזה אם אינו מבין שמעשים אלו הנם שליליים ביותר אלא שהוא מוכן להפסיק למען אשתו, כלומר לעשות טובה לאשתו ולהפסיק למענה.
הניסיון מוכיח כי כאשר ישרור מתח כל שהוא בינו לבין אשתו, יחזור מיד לחפש מפלט אצל אותם שיצאו יחד אתו מהארון כל עוד לא יבין הבעל שמעשים אלו נתעבים לא יצליח להפסיק.

לאור האמור לעיל החלטנו:
א) תביעת הבעל לשלום-בית נדחית על-הסף.
ב) מחייבים את הבעל לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי."

3. הואיל ומחלתה הקשה של האישה הייתה לה לפני שנישאו, והיא לא גילתה לבעל את המחלה לפני שנישאו, כמו-כן הואיל והאישה לא יכולה להרות יותר כתוצאה ממחלתה – חייבת האישה פלונית לקבל גט מבעלה פלוני
בתיק מס' 8844-21-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2004(4), 156, 164 (2004)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים התחתנו זע"ז בזיווג ראשון בשנת תשנ"ו (1996) ולהם בן קטין, יליד 18.2.00, שנולד כשלוש וחצי שנים לאחר שנישאו.
הם גרים בנפרד מאז חודש מאי 2000, לאחר שפרצה מריבה גדולה בין הבעל וחמותו בברית של הילד, ומאז עזבה האישה הבית ועברה לגור עם הילד אצל הוריה.
הבעל הגיש תביעה לגירושין, והאישה הגישה תביעה לשלום-בית ומדור יחודי.
כמו"כ הגישה האישה תביעה לבית-המשפט בעניין מזונותיה ומזונות הילד וניתן שם פסק-דין בהסכמת הצדדים וב"כ.
בדיונים שהיו וכן בכתב התביעה טענו הבעל וב"כ, שהאישה סובלת ממחלת הנפילה (נכפית), ועברה פעמיים אירוע מוחי. פעם כשהייתה בגיל 19 לפני שנישאו ובשנייה לאחר לידת הבן. האישה מקבלת כל הזמן טיפולים גם בבית וגם בבי"ח.
עקב מחלתה היא מוגבלת בתנועה ותפקוד בבית, וגם לא יכולה להרות יותר. עניין מחלתה נודע לבעל רק לאחר האירוע המוחי שקרה לה לאחר הלידה.
קודם לכן היא לא סיפרה לו על-כך ורק לפני ההריון נודע לו שהיא סובלת מלחץ דם, ולכן טוען הבעל למקח טעות.
כמו"כ יש סכסוך קשה בין הבעל, ובין משפחת האישה, ובעיקר עם אמה, ואין מקום לשלום-בית ולכן דורש לחייבה בגט, לפתור אותו מכתובתה, ולחייבה להחזיר את המתנות שקבלה.
האישה טוענת שהכירו כארבע שנים לפני שנישאו וגם קיימו יחסי אישות ביניהם לפני שנישאו. לאחר שנישאו לפני שהילד נולד היא הרתה והפילה. הם הלכו יחד לרופאים להתייעץ בעניין ההריון ומחלתה והרופאים סיפרו לבעל על מצבה, והוא שיתף פעולה, והיה מודע על מחלתה.
האישה הכחישה שיש לה מחלת הנפילה וטוענת שיש לה מחלה אחרת שגורמת לדלקת כללית בכלי הדם, ונוצרים אטמים, ובזמן התקף הסתימות עלולות לפגוע באיברים שונים של הגוף, כולל המוח, וזה עלול לגרום לאירוע מוחי.
לדבריה בזמן שאין לה התקף היא יכולה לתפקד כרגיל בעזרת תרופות. מחלתה החמירה עקב ההריונות והלידה, ולכן "נסתחפה שדהו". לכן היא דורשת לדחות את תביעת הבעל לגירושין ועליו לחזור לשלום-בית.
לחילופין אם בית-הדין יחליט על גירושין יש לחייב את הבעל במלא סכום כתובתה שהוא 622,000 ש"ח.
נתקיימו דיונים ארוכים ונשמעו טענות הצדדים וב"כ, וכן עדויות של רופאים מומחים שכל צד הביא מצידו, והם מפורטים בנימוקים המצורפים ובסיכומים של ב"כ הצדדים.
כמו"כ יש לציין שכב' הגאון ש' מ' עמר שליט"א עזב את ההרכב באמצע הדיונים וסוכם שכב' הרה"ג ד' מלכא שליט"א שבא במקומו, והיה בסוף ההליכים והדיונים, יעיין בפרוטוקולי הדיונים ובחומר שבתיק.
כמו"כ נקבע דיון מיוחד לשמיעת עיקרי טענות הצדדים וב"כ בפני ההרכב החדש.
מדובר באישה שסבלה וסובלת ממחלת כלי דם נדירה. קיבלה אירוע מוחי תיכף אחר לידת הילד. כמו-כן לדברי האישה עשר שנים לפני כן היה לה אירוע מוחי. עיין בפרוטוקול מיום י"ד כסלו תשס"א, שורה 20.
לפי החומר שבתיק נראה שהיו לה שני אירועים מוחיים לפני הנישואין. גם לדעת ד"ר קפלינסקי, שלא היו אירועים מוחיים, מ"מ אומרת שהיו אירועים חריגים ביותר.
כתוצאה מכך יש אוטמים בכמה חלקי הגוף וכן שיתוק חלקי וחוסר תיפקוד, כפי המבואר בעדויות וחוות-דעת שבתיק. בסיכום, מדובר במחלה נדירה וקשה.
הילד שנולד היה על-ידי שנכנסה בסיכון. אולם בכדי להרות שוב, זה כרוך בסיכון גבוה, ואף רופא לא ממליץ לה להרות שוב.
לאור זה טוען הבעל שזה מקח טעות. האישה משיבה שידע וסבר וקיבל.
הנה נברר אם אכן הבעל ידע ואם ידע עד כמה ידע.
הבעל טוען שלא ידע ממחלתה לפני ההריון. האישה אומרת נטלתי כדורים כל יום. לא יכול להיות שבמשך שמונה שנים לא ראה שלוקחת כדורים. הכדורים בשביל להוריד לחץ דם (פרוטוקול מיום י"ד כסלו תשס"א שורה 22-23).
כמו-כן כותב ב"כ האישה בסכומיו סעיף ט': טוענת האישה, וגם קימת תמיכה בעדויות הרופאים, כי הבעל ידע טרם ההריון על מחלתה זו.
עולה מכך ברור שהאישה לא ספרה לבעל על מחלתה הן לפני הנישואין והן אחרי הנישואין. רק טוענת שלא יכול להיות שלא ידע שנוטלת כדורים או כפי שכותב בא-כוחה, שהבעל ידע מזה שד"ר קפלינסקי שוחחה עמם ע"ז ואמרה לו לפני ההריון (למעשה הבעל הכחיש זאת, ואומר שד"ר קפלינסקי היא נוגעת, כפי שכתב ב"כ הבעל, ובפרט שהיא רק עדות אישה אחת).
הוכחה נוספת לכך, שהבעל לא ידע לפני הנישואין על מחלת האישה, ועל הסיכונים הנובעים ממנה לכל הריון, הינה מעצם העובדה שהבעל לא ידע כלום לפני ההריון הראשון שלא צלח והייתה הפלה. רק בהריון השני פגש הבעל ברופאים שלדבריהם כביכול יידעו את הבעל במידע חלקי על מחלת האישה ועל הסיכון שבהריון. ברור הדבר שגם לאחר שהבעל שמע מידע חלקי מהרופאים, לא הבין את המשמעות הרפואית שיש לדברים על מהלך החיים הכללי.
אולם נניח שאכן הבעל ידע מהמחלה לפני ההריון, וגם אח"כ, הרי לפי דברי האישה יכול היה רק לדעת רק מהבעיה של לחץ דם או כפי דברי ד"ר קפלינסקי דלקת בכלי הדם ולא יותר מכך. כמו-כן ד"ר קפלינסקי נשאלה למה לא ספרה לבעל כל הידוע לה על האישה, היא ענתה לא באו לשאול אותי.
א"כ ברור שעל חומרת מחלתה של האישה, שיש לה מחלה נדירה, הגובלת באוטמים ושיתוק בחלקי הגוף וחוסר תיפקוד, לא ידע הבעל עד שנוכח בכך בפועל. כך גם לגבי ההשלכות שיש למחלתה, לפיהן אף רופא לא יכול לאשר לה להרות. כמו-כן לא ידע שהיו לה אירועים לפני הנישואין, ושמחלתה גרמה לה אירוע מוחי אחרי הנישואין, שזה וודאי הבעל לא יכול לדעת. בפועל מאז האירוע האחרון הוא כבר עזב הבית.
מכל הנ"ל מוכח שיש לקבל את טענתו של הבעל על מקח טעות.
כמו-כן יש לדון מצד אחר - אפילו נאמר שידע מכל המומין.
בסימן קי"ז סי' י"א מחלק הרמ"א בין מום גדול שכופין אותה להתגרש ובין מום קטן שלא כופין. וכתב הב"ש בס"ק כ"ד על מה שכתב הרמ"א במום קטן, וז"ל: "ונראה דאיירי במומים שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיוון דעשתה שלא כהוגן כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה כופין אותה" עכ"ל.
אלא שיש לטעון, הרי ידע ושתק וסבר וקיבל. ע"ז כותב אור גדול בתשובה מובא בפסק-דין הרבניים כרך א' עמוד 11 וז"ל: "מה שיש לפקפק... יען כי שהה עמה זמן מרובה מאוד, וא"כ הרי מבואר באהע"ז סי' י"ז דאינו יכול לטעון טענת מומין דחזקה שידע ונתפייס... לדידן בזה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת... דאם היה רוצה לגרשה משנודע לו, לא יכול לגרשה בלי היתר בי"ד, ומי יימר דמזדקקי בי דינא... וידוע הוא כמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בעל-כורחה או לישא אחרת על-פי היתר בי"ד אף היכא דהדין עמו, א"כ אין לך אונס גדול מזה... א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי ליה למיעבד, ותליוהו ויהיב כשידעינן באונסיה אינו כלום כמבואר בחו"מ סי' רמ"ב אף בלא מודעה" וכו' עכ"ל, וכ"ש בזמננו אנו, שהבעל נתון בין בלחץ של בית-הדין ובין בלחץ של בית-משפט.
יוצא לפי דברי ה"אור גדול" שאף שהבעל ידע ממומין הוי אונס, וכאלו שלא ידע ולכן יכול לגרש אשתו בע"כ מהאי טעמא אין לה לא כתובה ולא תוספת כפי שנפסק בשו"ע בסי' קי"ז בס' ד' "הכונס אישה ונמצא בה מומין תצא ללא כתובה וללא תוספת".
עוד נראה לומר, שכל הדין שנאמר במומין אם ידע סבר וקיבל היינו באותן מומין דמנויים בסי' ל"ט: ריח רע, קול עבה, דדיה גסים וכו', שאחרי שהוא ידע וסבר וקיבל תו לא יכול לטעון ע"כ, שהרי הוא השלים עם זה. אבל במום שכרוך במחלה ובסבל נפשי, יתכן שבתחילה אדם חושב שיכול לסבול ובסופו-של-דבר פוקעת סבלנותו וכוחותיו אוזלים, דבר שלא חשב עליו בתחילה שנודע לו, ואין לך אונס גדול מזה, ובפרט במחלה שהולכת ומחמירה.
עוד נראה טעם אחר, לפי מה שמובא בשו"ע בסי' קנ"ד סעיף א' באלו שכופין אותו לגרש, כתב הרמ"א "ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקיבלה".
והב"ש בס"ק ב' כתב וז"ל: "והנה לכמה פוסקים אפילו ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים" וכו'.
וכן כתב הגר"א בס"ק ד' ואם ידעה וכו' כ' המ"מ וכ"נ מדברי הרמב"ם, והרשב"א חולק וכו' והר"ן הביא ב' הדעות.
הרי במום גדול יש מחלוקת הפוסקים אם יכולה לומר סבורה הייתי ולכן יכולה לומר קים לי, וה"ה גם לגבי האיש יכול לומר במום גדול, סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל, ויכול לומר קים לי שלא להוציא ממנו כתובה.
חוץ מכל הנ"ל יש לברר, האם אין דינה של האישה כמורדת ורצונה בשלום-בית הינה מן השפה ולחוץ, ובאמת בתוך ליבה רוצה היא בגירושין. נביא כמה קטעים מהפרוטוקולים על סיבתה בעזיבת הבית.
בתאריך י"ד כסלו תשס"א שורה 14-13 הבעל טוען שהאישה עזבה הבית והאישה הגיבה "לא עזבתי. נאלצתי לעזוב לא הסכים לעזור לי לטפל בילד וכו'".
בשורה 46 ב"כ הבעל טוענים שלא קיבלה כספים. האישה לקחה חסכונות והאם חזרה לבית? כל כספי הברית לקחה וחזרה לבית? חברי אומר שאם הבעל יתן כסף שוטף היא תחזור. בואי נעשה ניסיון. אתן סכום של 5500 ש"ח והיא לא תעזוב אותו לחודש. בשורה 50 ב"כ האישה אני אומר שהיא תחזור אבל תיתן לה הלוואות שלקחה וכו' בית-הדין: "לפי הדברים שאומרים האישה רחוקה משלום-בית חבל על הזמן".
בדיון שהתקיים בט"ו שבט תשס"א, בו הופיעה עובדת סוציאלית זומר יפה, בשורה 31 אומרת העדה שהאישה מתלוננת על הכסף שלא מקבלת לחיות. ב"כ הבעל: יודעת ששילם לה כסף. העדה: כן. ב"כ הבעל: חזרה אחרי שקבלה הכסף. העדה: לא.
מכל הנ"ל יש להסיק כפי שאמר אז בית-הדין, שהאישה רחוקה משלום-בית.
בנוסף לכך ראה התמליל, באיזה ביטויים ואיזה דברים קשים האישה מדברת על הבעל. מזה יש להסיק, שלאור הסכסוך המשפחתי בין האישה ואמו של הבעל, האישה גמרה בדעתה שאין לה מקום לחזור ולחיות עם בעלה, וכל המעכב זה עניין של ממון ותביעת כתובה.
כמו-כן מפאת מחלתה של האישה, וכן הסכסוכים המרובים, וכן כמה שנים של פירוד בניהם נוצר מצב של טענת מאיס עלי מצד הבעל, ועיין באוצר הפוסקים סי' א' סעיף י' באורך.
כמו-כן האיש לא קיים מצוות פריה ורביה, והאישה לא יכולה להביא עוד ילדים.
גם יש לצרף את דעת המהרשד"ם בסי' קי"ח שהוא פוסק לגבי אישה שרואה מחמת תשמיש אחרי הנישואין דאמרינן נסתחפה שדהו מ"מ יש לה רק כתובה ולא תוספת. וכתב שבכל מקום שכתוב שיש לה כתובה יש לה רק כתובה ולא תוס', חוץ ממקום שכתוב או שמוכח שיש לה גם תוס' כתובה. וא"כ ה"ה גם במומין שנולדו אחרי הנישואין או שנודע לו מהם אחרי הנישואין ושתק וסבר וקבל מ"מ יש לה רק כתובה ולא תוס'. וגם בתשובת הרשב"א כתב שיש לה רק כתובה ולא תוס'. ועיין בח"מ בס"ק ה' שעמד על דברי הרשב"א והקשה מאי שנא מחייבי לאוין שלא הכיר בה דיש לה תוס' ומכוח זה נדחק לפרש בדברי הרשב"א שמדובר שהוא לא רוצה לגרש אלא להשהותה על-ידי שליש והיא תובעת גירושין אבל אם הוא תובע גירושין י"ל שיש לה תוס' ועיין בדבריו ובדברי הב"ש שם. ופשט דברי הרשב"א לא מורין כדבריו ועיין בבאר היטב הביא דברי הרשב"א שהם כדברי המהרשד"ם.
ויש לדחות הוכחתו של הח"מ שיש לחלק בין חייבי לאוין שיש לה תוס' בגלל שהוא יכול לברר לפני הנישואין וכמו שכתב הח"מ בסוף דבריו משא"כ מחמת תשמיש. וכן מובא חילוק זה בה"ה פ' כ"ה מהל' אשות הל' ח' וכן הוא בכמה פוסקים.
ואולם מדברי השו"ע בסי' קי"ז סעיף א' ממה שכתב ויתן כתובה כולה מוכח שיש לה גם תוס' כתובה כך דייקו הח"מ והב"ש, אלא שיש לומר שלגבי מומין מודה השו"ע שיש לה רק כתובה ולא תוס' והטעם כמו שכתב הח"מ שיתכן שהדם בא מחמת אצבע שלו שהוא גרם לכך, ולכן יש לה תוס' אבל באישה שנולדו בה מומין, ובפרט שהיו בה אלא שאח"כ נודע לו ושתק, בזה יש לומר שיש לה רק כתובה ולא תוס'.
ויש מקום להוכיח כן מדברי השו"ע שבסעיף ב' ובסעיף ג' לגבי נמצאו בה מומין כתב השו"ע תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוס', ואילו בסעיף ט' כתב, הביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהם ונתפייס הרי זה חייב בכתובה עכ"ל. ולמה לא כתב חייב בכתובה ובתוספת כמו שכתב בסעיף ב' ו- ג' או לפחות היה צריך לכתוב ויתן לה כתובה כולה כמו שכתב בסעיף א'. מזה מוכח שיש לה רק כתובה ולא תוס', ובפרט בהיו בה מומין ואחר-כך ראה ונתפייס יש לומר הגם שנתפייס לחיות איתה אבל לא לגבי חיוב תוס'. דיינו אם חייב לה הכתובה שהיא מעיקר תקנת חכמים. ועיין בגמ' כתובות ע"ג ואין כאן מקום להאריך.
מכל הנ"ל עולה בבירור שהאישה חייבת להתגרש ואין לה לא כתובה ולא תוספת כתובה.

מ' אוחנונה ד' מלכא

הצדדים התחתנו זע"ז בשנת תשנ"ו (1996) בזיווג ראשון ולהם בן קטין, יליד 18.2.00, שנולד כשלוש וחצי שנים לאחר שנישאו.
הם גרים בנפרד מאז חודש מאי 2000, לאחר שפרצה מריבה גדולה בין הבעל וחמותו בברית של הילד, ועקב זה האישה עזבה את הבית, ועברה לגור יחד עם הילד אצל אמה.
הבעל הגיש תביעה לגירושין, והאישה לשלום-בית ולמדור יחודי.
האישה הגישה תביעה לבית-המשפט עבור מזונותיה ומזונות הילד וניתן שם פסק-דין זמני בהסכמת הצדדים.
בדיון שהיה ביום י"ד כסלו תשס"א (11.12.00), וכן בכתב התביעה, טענו הבעל וב"כ שהאישה סובלת ממחלת הנפילה (הנכפה), ועברה פעמיים אירוע מוחי. פעם אחת בגיל 19 ופעם שנייה לאחר הלידה. כתוצאה ממחלתה היא מקבלת כל הזמן טיפולים גם בבית וגם הייתה מאושפזת בביה"ח לעיתים תכופות היא מוגבלת בתנועה ותפקוד בבית, וגם לא יכולה להרות יותר. לדבריו עניין מחלתה נודע לו רק לאחר שנכנסה להריון והיו סיבוכים בהריון, והעלימה ממנו את מחלתה לפני הנישואין, ואמרה לו שהיא סובלת רק מלחץ דם. לאור זה הנישואים היו מקח טעות, והוא דורש לחיבה בגט ולפטור אותו מדמי כתובתה, וכמו"כ עליה להחזיר את המתנות שקבלה. (עיין בסיכומי ב"כ הבעל).
כמו"כ ישנו סכסוך קשה בין הבעל ומשפחתו, ובין אמה של האישה, ובברית של הילד זה הגיע לאלימות פיזית, ולכן אין מקום לשלום ביניהם.
האישה טוענת שהם הכירו כארבע שנים לפני שנישאו, וגם קיימו יחסי אישות ביניהם לפני שנישאו, וגם לאחר שנישאו. הילד נולד רק לאחר כשלוש וחצי שנים, ובעלה היה מודע על מחלתה לפני שהרתה, וגם הרופאים אמרו לו, ובעזרת תרופות ותמיכה חיובית מצד הבעל, היא מסוגלת לתפקד כעקרת בית.
היא מכחישה שיש לה מחלת הנפילה (נכפה), וטוענת שיש לה מחלה אחרת שגורמת לדלקת כללית בכלי הדם, ובזמן התקף זה עלול לפגוע באיברים שונים של הגוף, כולל בכלי הדם שבמוח, וזה עלול לגרום לאירוע מוחי.

מחלתה החמירה לאחר הלידה ולכן "נסתחפה שדהו".
גם עתה על-ידי טיפולים היא יכולה לתפקד כעקרת בית, ולכן יש לדחות את תביעת הבעל לגירושין. לחילופין אם בית-הדין יחליט שיש מקום לגירושין על הבעל לשלם לה את מלוא דמי כתובתה. סכום הכתובה הוא 622,000 ש"ח.
בדיון שהיה ביום ט"ו בשבט תשס"א (8.2.01) העידה מטעם הבעל פרופסור קפלינסקי, שהיא מומחית לכלי דם וטפלה באישה במשך כחמש שנים, החל משהייתה בגיל 19, ומסרה שהאישה סובלת מדלקת בכלי הדם מגיל ילדות, וזה גרם לה לחסימת דם ולאירוע מוחי, וכן פגיעה בדיבור, וביציבות העמידה, וללחץ-דם גבוה. לשאלה אם האישה יכולה להרות שוב ענתה: "אחשוב פעמיים אם כדאי לה להרות שנית".
לשאלת ב"כ הבעל, האם היא ספרה לבעל אודות מחלת האישה ענתה שלפני שהאישה נכנסה להריון הם באו שניהם להתייעץ אתה, האם מותר לה להרות עקב מחלתה של האישה, והיא הסבירה להם את פרטי מחלת האישה ואת הסיכונים בדבר, ולאחר שהתייעצה עם רופא בחו"ל, היא התירה לה להיכנס להריון.
לשאלת ב"כ הבעל מדוע לא סיפרה לבעל, שהאישה סובלת מהמחלה מגיל ילדות ענתה שלא נשאלה על-ידי הבעל על-כך (עיין פרוטוקול עמ' 3, שורות 24 עד 36).
ביום י"ז טבת תשס"ב (1.9.02) העיד ד"ר אפל, שהוא רופא משפחה בקופ"ח ומטפל באישה מזה כחמש שנים ואמר שהיא מטופלת באופן קבוע בתרופות שהומלצו על-ידי פרופסור קפלינסקי וד"ר רפפורט, וגם הוא מגרע לה או מחליף לה התרופות לפי הצורך.
כמו"כ הוא מסר, שהיא סובלת ממחלה נדירה בכלי הדם, שפוגעת בזמן התקף בכלי דם קטנים במקומות שונים בגוף, והיא גורמת לקשיים בזרימת הדם באיזור הפגוע, ולהרס האיזור. לא ניתן להתרפאות כלל מהמחלה ובעזרת תרופות ניתן לשמור על הפסקה ורגיעה. המחלה גרמה לאישה אטמים במוח בצד שמאל ובימין.
לשאלה האם האישה מסוגלת לתפקד כעקרת בית, ענה שבעזרת תרופות, בזמן שאין לה התקף היא יכולה לתפקד תפקוד מלא (עיין פרוטוקול עמ' 5 שורה 2-6).
ביום כ"ד טבת תשס"ב (8.1.02) העיד מטעם הבעל פרופסור אברהם רפפורט שהוא נוירולוג מומחה, ואמר שהוא לא טיפל באישה באופן אישי, ולכן הוא מעיד בתקן של עד מומחה, רק על סמך המסמכים הרפואיים שב"כ הבעל המציא לו. גם חיבר ביום 20.10.01 דו"ח מלא בכתב על מחלותיה של האישה שצורף לתיק (ע"ש). לשאלת ב"כ האישה ענה שהוא מאשר את כל הדו"ח שכתב בכתב ומסיק שמחלתה של האישה היא מחלה קשה ועלולה לפגוע בכל האיברים שבגוף, והיא מחלה כרונית ולא ניתן להתרפאות מזה כלל, אלא ישנם בזה עליות ומורדות.
לאור מחלתה היא הייתה בסיכון גבוה בזמן הריונה, ולכן ילדה לידה מוקדמת על-ידי ניתוח קיסרי. האישה סובלת ממחלתה מגיל ילדות.
כמו"כ העידה העו"ס זומר יפה שצרפה גם דו"ח לתיק, והיא טפלה בבני הזוג, ולדעתה הסיכוי לשלום-בית קלוש, וזה מאחר שהבעל נחרץ להתגרש, והאישה אמנם מבקשת שלום-בית, אבל לא החלטית בעניין. (עיין עמ' 5, שורות 5-4).
בדיון שהיה ביום ו' שבט תשס"ג (9.1.03) העיד פרופסור דן כספי מבי"ח איכילוב, שהוא מומחה לרמטולוגיה ומטפלת באישה בעת האחרונה, שהיא מקבלת בבי"ח פעמיים בחודש עירויים שתפקידם להרחיב את כלי הדם, ולשפר את זרימת הדם, וזה לאחר שהאישה סובלת מדלקת הגורמת להיצרות כלי הדם, ועקב זה קבלה שני אירועים מוחיים.
כתוצאה ממחלתה, כל איבר שבגוף חשוף לפגיעה (עיין פרוטוקול עמ' 2, שורות 19 ואילך). בעניין הריון נוסף הוא אמר, זה יתכן רק אם ישתפר מצבה הרפואי והגופני של האישה ותחול הפוגה במחלה, ויהיה עליה פיקוח רפואי צמוד. לשאלה ענה שהמחלה אינה תורשתית.
באותו דיון נחקר הבעל על-ידי ב"כ האישה, והשיב בין השאר שהכיר את האישה כארבע שנים לפני שנישאו, והם חיו כחברים, וקיימו גם יחסי אישות, אבל לא ידע על מחלתה, והדבר נודע לו רק בזמן שהאישה נכנסה להריון לאחר שכל הזמן הייתה במעקב רפואי, וביתר פירוט לאחר שילדה, וקבלה אח"כ אירוע מוחי. הוא מכחיש את עדותה של פרופ' קפלינסקי, שהיא ספרה לו על מחלתה לפני שהרתה, וטוען שהם הלכו ליעוץ לאחר שהאישה אמרה לו שלאמה ואחותה היו בעיות בזמן הריונם, ולכן גם הוא חושש מבעיות, אבל לא פירטה לו מה הבעיה.
בדיון שהיה ביום י' סיון תשס"ג (10.6.03) העיד ד"ר קופרמינץ שהוא מנהל המחלקה להריונות בסיכון גבוה בבי"ח איכילוב, ומסר (וגם צורף מכתב לתיק) שהאישה הייתה בטיפולו בזמן הריונה ועד הלידה.
כמו"כ מסר שבני הזוג באו להתייעץ עמו עוד לפני ההריון, בגלל מחלתה של האישה, ולאחר שעברה הפלה כחצי שנה לפני שהרתה, והוא הסביר לשניהם את הסיכון ואת פרטי המחלה, ובמשך כל זמן הטיפול הבעל שיתף פעולה וידע על מחלתה.
לאחר חקירת ב"כ הבעל השיב שאמנם אין לו תיעוד בכתב על נוכחותו של הבעל, וגם אין לו תיעוד בכתב מה אמר להם, אך הוא זוכר את נוכחותו של הבעל, ובדרך-כלל הוא אומר לבני הזוג מה הבעיות, ולא מסתבר שכאן נהג אחרת. לשאלה אם האישה מסוגלת להרות שוב ענה, שלאור מצבה הרפואי היום, היא תהיה בסיכון גבוה, ולכן הוא לא יכול להמליץ.
ב"כ הצדדים הגישו סיכומים המצורפים לתיק.
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועדויות הרופאים מתבררים העובדות הבאות.
אמנם אין האישה סובלת ממחלת אפילפסיה "נכפה" כפי טענת ב"כ הבעל, היות ובכל הסיכומים הרפואיים כולל מבי"ח איכילוב מיום 22.4.00, שבמכתב השיחרור של האישה לאחר אירוע המוחי, ובו מפורטים כל המחלות שהאישה סובלת מהם, ולא מופיעה מחלת האפילפסיה (נכפה), וכן בשאר המסמכים הרפואיים, ועדויות הרופאים. אבל היא סובלת ממחלה אחרת נדירה וקשה, של דלקת כלי הדם, שבזמן התקף באותו חלק שבגוף, ולפגיעה באיבר עקב אי-זרימת הדם. לכן כתוצאה מהמחלה היא קבלה שני אירועים מוחיים, אחת בגיל ילדות והשנייה לאחר לידה הילד.
כמו"כ מתברר שהאישה סובלת מהמחלה מגיל ילדות, ולמחלה עליות וירידות וכנראה שעל-ידי לקיחת תרופות הצליחה לפעול שהמחלה תהיה שקטה ולא פעילה. וכך היה עד לידת הילד. לאחר ההריון והלידה החמיר מצבה כתוצאה מהמחלה, שהפכה פעילה יותר וגרם לה לאירוע מוחי שני, ומאז היא מוגבלת בתנועה ובדיבור, ומקבלת טיפולים אינטנסיבים גם בבית וגם על-ידי עירוי בבי"ח. הריון נוסף במצבה הנוכחי תהיה בסכנה גדולה, ולכן אין אפשרות שתיכנס להריון נוסף, ולכן במצבה הרפואי הנוכחי, מחלתה נהפכה ל"מום גדול", ולא ניתן לחייב את הבעל לחיות עמה, ולכן היא חייבת להתגרש. ואפילו נקבל טענת האישה שהיא הודיעה לו על מחלתה, מה שהבעל מכחיש, ולכן סבר וקיבל, אך היות והמחלה החמירה ונהפך למום גדול יכול לומר שקיבל את המחלה בצורה שקטה, ולא לאחר שנהפכה לפעילה ומסוכנת.
וכן מבואר בשיטה מקובצת בסוף פ' המדיר בשם תלמידי רבינו יונה בבעל מוכה שחין אפילו שהאישה הסכימה בתחילה להיות עמו יכולה לחזור בה ולומר וז"ל: "עכשיו אינה יכולה לקבל שבכל יום ויום מכביד עליו חליו לפי כשהיא משמשת עמו והולכת וממיקה את בשרו, משא"כ (במומים) אחרים השנויים במשנה בעניין אחד הם עומדים, וכיוון דסברה וקיבלה בההיא שעתא, תו לא מצי למימר מאיס עלי עכ"ל.
בנוסף לזה היות ויש להם רק בן אחד, והאישה לא יכולה להרות יותר גם זה מהווה עילה לגירושין (עיין ב"ש באבהע"ז סי' קנ"ד ס"ק כ"ד).
בעניין דמי הכתובה נראה היות ומדובר בזוג חילוני, והם היו חברים, וגם חיו חיי אישות כארבע שנים לפני שנישאו, וגם המשיכו לחיות יחד כארבע שנים לאחר שנישאו עד לידת הילד, וגם לאחר הלידה הפירוד ביניהם לא נגרם בגלל מחלת האישה, אלא בגלל הריב שהיה לבעל בברית עם חמותו. כמו"כ האישה לא שרתה בצבא ואם באמת היה איכפת לבעל מצבה הבריאותי היה צריך לברר מה הסיבה שלא שרתה בצבא.
בתסקיר של פקידת הסעד מיום י"ג אלול תש"ס המצורף לתיק, בו צויין שהוא נערך לאחר שהעו"ס קיימה שלוש פגישות עם כל אחד מהצדדים, ובפגישות בד"כ הצדדים מופיעים לבדם, ושם הם מסיחים לפי תומם, בלי הדרכת עו"ד, ולכן בד"כ אומרים את האמת. שם צויין שהמשבר ביניהם נגרם בעיקר בגלל הסכסוך שבין המשפחות ומעורבותם בחייהם. בעניין מחלת האישה היא כותבת "פלוני ממעיט בבעיותיה של פלונית, ולדבריו היא התגברה יפה על מחלתה".
לבסוף היא מסכמת: "אי-לכך מוכן הזוג לשקול לחזרה לחיים משותפים וטיפול בתחנה לייעוץ נישואין".
כמו"כ בדיון הראשון ביום י"ד כסלו תשס"א (11.12.00) שהופיעו הצדדים וב"כ, ובית-הדין נוהג שתחילה משמיעים את הצדדים ורק אח"כ את ב"כ. בית-הדין שאל את הבעל מדוע תובע גירושין והוא ענה:
"האישה עזבה את הבית, מחודש מאי בנפרד, תובע גירושין . הסיבה שעזבה את הבית, לא מסתדרים, מריבות, לא נותנת לי לראות הילד". עכ"ל (עיין שורה 6, 7 בפרוטוקול).
אח"כ העו"ד מוסיף ומזכיר לו: "המחלה", ואז הבעל המשיך וקבל בקשר למחלתה. אם באמת המחלה היא הסיבה העיקרית לגירושין, היה צריך לציין זאת מראש, ולא לחכות עד שהעו"ד יזכיר לו. כמו"כ העידו הרופאים ד"ר קפלינסקי וד"ר קופרמינץ שהבעל היה מודע למחלתה, והם הופיעו ליעוץ לפני כניסת האישה להריון, בגלל מחלתה של האישה.
מכל הנ"ל יש להסיק שהבעל "סבר וקיבל" את המחלה, והסיבה לגירושין היא לא בגלל המחלה אלא בגלל המריבות ומה שהחמיר מצבה הרפואי לאחר הלידה, אין זה פוטרו מדמי הכתובה, והוה "נסתחפה שדהו". וכן נפסק להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' קי"ז סעיף ט' "שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה".
וכן נפסק בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ז וז"ל: "יעקב טוען על אשתו טענת מום (שהיה לה לפני שנישאו) והיא אומרת דידע ומחיל שהרי שהה עמה כמה ימים ולא ערער... וודאי לעניין כתובה מהניא הך סברא דכיוון שנתרצה שעה אחת ומתוך כך בעל הרי נתחייב בכתובתה מכוח אותה שעת רצון". עכ"ל. וכ"ש בנידון דידן שחיו יחד כמה שנים והרופאים העידו שהבעל ידע ממחלתה לפני שנכנסה להריון. ואף-על-פי שהמהרי"ק קובע שם שלא ניתן לגרשה בע"כ, אלא שאין כופים את הבעל לחיות עמה, אך במקרה שלנו מכיוון שלאחר הלידה נהפך למום גדול לכן חייבת להתגרש כפי שכתבנו לעיל.
וכן מובא בשו"ת "שואל ומשיב" חלק אבהע"ז סי' ק"פ וז"ל:
"אחד נשא בתולה ובליל הב' לאחר החתונה ראה שהיא נכפית ומ"מ בא עליה ואחר ג' שבועות ראה ג"כ החולי הנ"ל ולא אמר כלום, ואחר שעברו שני חודשים אמרו לו קרוביו שלא ידור עמה... ובאו לדון וטענה האישה שהוא ידע מזה... וקרוביו אמרו ג"כ שהם ידעו מזה אך לא הגידו לו ופסקו הבי"ד דמחיוב לתת לה כתובה כיוון שידע ומחיל." עכ"ל.
מכל הנ"ל יש להסיק שהבעל חייב בדמי כתובתה.
המורם מכל הנ"ל שהאישה פלונית חייבת לקבל גט מבעלה פלוני. הבעל חייב בדמי כתובתה בסכום של 622,000 ₪, ויש לדחות את הטענה של "מקח טעות".
לאחר שהבעל יודיע שהוא מסכים לשלם דמי כתובתה יקבע תאריך לקביעת שמות וסידור גט.

ש' פופוביץ'

לאור כל הנ"ל ולאחר העיון, בית-הדין פוסק:
א) הואיל ומחלתה הקשה של האישה הייתה לה לפני שנישאו, והיא לא גילתה לבעל את המחלה לפני שנישאו, כמו-כן הואיל והאישה לא יכולה להרות יותר כתוצאה ממחלתה, ומנימוקים נוספים שפורטו לעיל, לכן האישה פלונית חייבת לקבל גט מבעלה פלוני, ודוחים את תביעתה למדור יחודי ושלום-בית.
ב) קובעים תאריך לקביעת שמות וסידור גט ליום חמישי י' שבט תשס"ה (20.1.05) בשעה 9.30 (ועל כל צד להביא עד קרוב אליו, תעודת זהות, שתי תמונות פספורט, אגרת גט וכתובה).
ג) לאור האמור בסעיף א' הבעל פטור מכתובתה. סעיף זה ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט, הבעל חייב במלא דמי כתובתה."

4. חיוב בגט עקב הסתרת מידע רפואי קודם הנישואין
בתיק מס' 9228-21-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2008(1), 42 (2008)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפני בית-הדין תביעת הבעל לגירושין.
בני הזוג נשואים ארבע וחצי שנים ולהם בן אחד. הדיון הראשון בתביעה זו התקיים לפני למעלה משנה ביום כ"ג כסלו תשס"ז. אמנם בכתב התביעה עלו טענות שונות, אך אחת הטענות שעלו בדיון הראשון הייתה טענה על התנהגות עצבנית של האישה ושהיא מנבלת את הפה באופן שאינו יכול להמשיך בחיים משותפים עמה. בנוסף הבעל טען - "אני חושש ממנה, היא נתנה לי מכות במקל, לאחר הדיון הקודם ניסינו שלום-בית ולאחר כמה חודשים החלה התפרצות".
בדיון אחר שהתקיים בבית-הדין ביום ז' אייר תשס"ז הבעל חזר וטען על התפרצויות מצד אשתו והוסיף שנודע לו שאשתו הייתה מאושפזת בבית חולים שער מנשה קודם לנישואין ולא סיפרה לו על-כך.
בתגובה האישה ענתה כדלהלן - "בגיל 21-20 היה לי חבר מרוקאי ואבא שלי לא רצה אותו ולכן נפרדנו וזה גרם לי לדיכאון והייתי מאושפזת שלושה ימים, נכון שלא סיפרתי לו על-כך קודם הנישואין, מדוע הייתי צריכה לספר לו, גם לי התברר שהוא היה במפתן, מאז האירוע לא היה לי כל טיפול נפשי".
בהחלטה שניתנה ביום כ"ז חשון תשס"ח בית-הדין קבע שיש מקום לבירור נושא האשפוז ולקבוע האם אכן האישה העלימה מידע בעייתי. וניתן צו לגילוי המסמכים הרפואיים מבית חולים "שער מנשה".
כעת בפנינו החומר מבית החולים "שער מנשה" וממנו עולה שהאישה עברה שלושה אשפוזים. האחד בהיותה בגיל 19. האשפוז נמשך ארבעה ימים ושוחררה בניגוד לחוות-דעת הצוות המטפל, ומהדו"ח הרפואי עולה תמונה של אירוע קשה שהאישה עברה בזמנו. אירוע נוסף אירע לאחר שנתיים, ואשפוז נוסף בהיותה בגיל 23, ואשפוז נוסף אירע בהיותה בגיל 26 במשך כחודשיים, חלקו היה במחלקה סגורה, עקב החמרה במצבה.
בפסק-הדין הנוכחי איננו רואים מקום להיכנס לפירוט מדוייק של המצב הרפואי של האישה בזמנו והדו"ח הרפואי נשאר חסוי, אך נציין שאמנם אין איבחון על מחלת סכיזופרניה אך אין ספק שהתפרצה אצל האישה מחלה נפשית קשה שלוש או ארבע פעמים, והיא עברה שלושה אשפוזים, וכן נציין שבסיכום המחלה מהאשפוז האחרון נכתב שהיא סבלה ממצב מניקאלי-רגזני.
סיכומו של דבר, האישה נישאה בהיותה בגיל 33 והעלימה מהבעל מידע חשוב על בעיות קשות שעברה מספר שנים קודם לנישואין, בין גיל 19 לגיל 26, בנסיבות אלו אף ניתן לראות קשר בין הטענות המייחסות לאישה התנהגות עצבנית ורגזנית ואף אלימה. ועוד נציין שהאישה הודתה שלא סיפרה דבר לבעל, ואף בבית-הדין המשיכה להעלים ממנו את המידע הבסיסי על מצבה בעבר. וכן נציין שהבעל לא חזר לחיים משותפים עם אשתו לאחר שנודע לו על האשפוזים שעברה.
בנסיבות אלו יש מקום לקבל את תביעת הגירושין ולחייב את האישה בגירושין וללא תשלום הכתובה.
אין ספק שהמידע הרפואי מהסוג הנזכר היה חייב להיות מועבר לבעל קודם לנישואין, והעלמתו מהבעל גוררת אחריה חיוב האישה בגירושין, כמו שכתב הב"ש סי' קי"ז ס"ק כ"ד:
"אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה, כיוון דעשתה שלא כהוגן, כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו, ה"ה דכופין אותה."
אך מלבד זאת העלמת מידע כזה יש בה כדי להביא לטענת מקח טעות. עיין שו"ע אה"ע סי' לט סעיף ה' שבעיה רפואית שדרך בני אדם להקפיד בה תחשב כמום. ובווודאי שבעיה מהסוג הנ"ל היא נכנסת לגדר זה של "דרך בני אדם להקפיד בה".
ועיין בפד"ר כרך טו בפסק-דין מבית-הדין ירושלים בהרכב הדיינים הגרס"ח עבודי ז"ל והג"ר אברהם שפירא ז"ל והגר"י כהן ז"ל שכתבו (עמ' 91) שביחס למחלת נפש שהתעוררה בעת הנישואין, יחשב כמום רק אם המחלה היא בדרגה המונעת את הזוג מחיי משפחה, אבל אם הטענה היא על העלמת מחלת נפש, קודם לנישואין "יש מקום לדון על כפיה מחמת מום גם אם אין המחלה בדרגה מלאה וחמורה".
אמנם בשו"ע סי' ל"ט הנזכר, הדיון הוא במום שהעלימו מהבעל ועדיין המום קיים בעת שהבעל מבקש לבטל את הנישואין, ובנידון דנן, אין ספק שכעת היא אינה במצב שהייתה בעבר. אך ככל שהדבר נוגע להעלמת מחלת נפש, אף שהיא כבר נתרפאה, יש מקום לטענת ביטול הנישואין.
בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ק"ע כתב:
"אחד שקדש אישה וקודם הארוסין יותר משנה נכפית פעם אחת ושוב לא נכפית עד שנתארסה ... נראה דאין לה כתובה, אבל בלא גט אין להתירה דספק קידושין הם, מיהו נראה דכפינן לה לקבל גט."
וכן פסק באבני נזר חלק אה"ע סי' קע"ו באישה שהתברר שקודם לנישואין חלתה במחלת הנפילה והעלימה מהבעל שהפסידה כתובה ויכול לגרשה בעל-כורחה.
ועיין בתשובת הרא"ש כלל מב בתשובת רבי יצחק ב"ר מאיר ז"ל שכתב לדון שחולי מחלת הנפילה יחשב כמום מפני שדומה לשוטה. על-כן נראה שדינם של מהר"ח או"ז והאבני נזר יאמר גם במחלת נפש.
ובספר תועפות ראם (להגרא"מ טויבש ז"ל) חלק אה"ע סי' מא כתב לעניין התרת התקשרות שידוכין שיש בהם חרם וקנס, שיש לחלק בין מום בעלמא שנודע שהיה ואחר-כך נתרפא למום של מחלת נפש, וז"ל:
"אבל בנשתטית כיוון דאמרינן בגמרא דבבא קמא דף פו: שוטה אין לך בושת גדול מזה, וא"כ אף שחזרה לאיתנה הרי כתבו התוספות בפרק המדיר דף עד: ד"ה חכם עוקר הנדר מעיקרו דבקפידת המומין תלי הטעם, שאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו שזוכר שהיו בה מומין עי"ש. וא"כ אף שחזרה לאיתנה, מ"מ כיוון שכבר נשתטית, גם היא נמאסת בעיניו כשזוכר מפגם הנשתטית מאז, ואדעתא דהכי לא נשבע, כנ"ל."
ובספר פתחא זוטא (להג"ר פנחס חיים הלוי הורוויץ ז"ל) חלק אה"ע סי' י"ט הביא מדברי התועפות ראם והוסיף:
"ועוד יש לבאר זאת ולחלק בין חולי השגעון לשאר מומין, דבשלמא שאר מומין שפיר כתבו משום דסתם בני אדם אין מקפידין במומין שעברו, דאין אדם מתבייש אם היו בו פעם אחת איזה מום שנתרפא. וכן עמא דבר דאם איש אחד יחלה ח"ו על חולי העיניים וכדומה ויתרפא, בווודאי אחר-כך לא יתבייש, ולא יכלם מאומה. משא"כ אם היה פעם אחת חולה השגעון והשוטה, אזי בווודאי אף שנתרפא עדיין הבושה במקומה עומדת קצת. ודוגמה לזה מימרת הש"ס ב"ק דף פ"ו שאמרינן שם שוטה אין לך בושת גדולה מזה ... ונראה לפענ"ד ברור ונכון שיש לדמות חולי השגעון ר"ל להא דמבואר בחלקת מחוקק סי' קי"ז סק"ב דאם הייתה מצורעת או חולי נכפית קודם הקידושין הוי מום אף שנתרפאה קודם הקידושין, משום דחיישינן שמא יחזור החולי ר"ל כנפלענ"ד ברור."
ובפד"ר כרך ה' עמ' 194 והלאה בפסק-דין מבית-הדין הגדול בהרכב הגר"ע הדאיא ז"ל והגר"ב ז'ולטי ז"ל ויבל"א הגרי"ש אלישיב שליט"א כתבו בנידון דומה, כדלהלן:
"והנה לדברי הפוסקים הללו דלאו דווקא מומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, אלא הם וכיוצא בהן דבר שרוב בני אדם מקפידים עליו הוה מום, וכמו מום במקח כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום - הוה מום, כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעי' ו' ... והנה אין ספק דבמקרה כעין זה שלפנינו בחלתה במחלת נפש לפני נישואיה, אף שנתרפאת, מ"מ בני אדם בזמנינו מקפידים ע"ז טובא. ואמנם גדולי הפוסקים נקטו הכי בדעת הח"מ סי' קי"ז סקי"ב דבנכפית, והוא הדין בנשתטית, ונתרפאת הוה מום.
בחת"ס באה"ע סי' קמ"א כתוב כשנתרפאת מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואיה רק שנודע לו שהיה לה כן בילדותה ונתרפאת, נהי דמ"מ יכול להוציאה משום אולי תחזור לקדמותה כמבואר בח"מ סקי"ב.
ובשו"ת תפארת צבי אה"ע סי' ל"ח - ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ז לעניין נכפה.
ובאור גדול סי' ה' - שפיר כתבו הח"מ והב"ש דאף בהייתה נכפית ונתרפאת מ"מ תצא שלא בכתובה דמ"מ הוה מום משום חשש חזרה.
ובשו"ת דברי חיים אה"ע סי' נ' - וביותר לפי אשר נראה לי בכוונת דברי הח"מ ז"ל הנ"ל דדווקא בנכפית ומצורעת דשכיח שתתעורר המחלה חשב למום גם אם נתרפא אבל לא בשארי מומים כמו שהבין הב"ש ז"ל בכוונת דבריו כן נ"ל ברור, וא"כ בנשתטית דעינינו רואות דדבר זה חוזר ומתעורר ובפרט בעת הריון והלידה דשפיר הוה מק"ט ויוכל לגרשה בע"כ ... ומעתה אם לפי האמור, דבר זה שחלתה לפני הנישואין במחלת נפש אף שנתרפאת יש לדון דהרי זה בגדר מום, כי רוב בני אדם מקפידים ע"ז, הרי כתב הב"ש בסי' קי"ז סקכ"ד בהיה בה מום והוא לא ידע, כופין אותה לקבל גט כיוון דעשתה שלא כהוגן ולא גילתה לו מאומה, וכבר העלו הבית שלמה אה"ע סי' ע"ח, תורת חסד אה"ע סי' ל"ה, אור גדול סי' ה' דאין אנו צריכין לטעמא דעשתה שלא כהוגן, אלא מכיוון דנמצא בה מום והוא לא ידע ובא בטענה של מקח טעות, אין בזה תקנת חרד"ג."
עד כאן קטעים מדברי פסק-הדין הנזכר.
על-כן יש לפסוק לחייב את האישה בגירושין, ושאינה זכאית לתשלום הכתובה ומזונות עבורה.

(-) הרב אוריאל לביא, אב"ד

בנסיבות אלו אנו פוסקים כדלהלן:
א. תביעת הגירושין מתקבלת והאישה מחוייבת להתגרש.
הצדדים מוזמנים לדיון שיתקיים ביום רביעי י"ט אדר ב' תשס"ח 26.3.2008 בשעה 10:15 ובאותו מעמד בית-הדין יסדר גט בין הצדדים. על האישה להביא את הכתובה והבעל יביא תעודת נישואין ועד לבירור שמותם.
ב. האישה אינה זכאית לתשלום הכתובה.
ג. שאר הנושאים הרכושיים העומדים על הפרק יידונו לאחר הגירושין. אין מקום לעיכוב הגירושין עקב היעדר הסכם גירושין. כל זכות ממון שעמדה לזכות האישה ערב הגירושין, תשאר גם לאחר הגירושין.
ד. הבעל באמצעות ב"כ תבע לקבל את הילד למשמורת שלו. ככל שהדבר נוגע לכשירות האם לגדל את הילד כהורה משמורן, הקביעה מושפעת ממצבה הנוכחי של האם ומתפקודה כאם, וכן מבחינת האלטרנטיבה.

על-כן האם פלונית מתבקשת לפנות תוך 15 יום למרפאה לבריאות הנפש בבית שאן להיבדק ולהמציא לבית-הדין אבחון מעודכן של מצבה הנפשי כעת והאם היא זקוקה כיום לטיפול תרופתי או אחר. עם קבלת הממצאים בית-הדין יקבע את המשך ההליך בנושא זה."

5. כאשר מדובר בהפרעה נפשית או "הפרעת אישיות" שהגיעה עד כדי אשפוזים חוזרים ונסיונות להתאבדות, נראה כי החשש שהפרעה נפשית זו עדיין "מקננת", והחשש שמא תחזור המחלה למלוא עוצמתה הוא חשש ממשי. וודאי שיכול הבעל, שחווה אירועים קשים על בשרו, לטעון כי מחמת חשש עתידי זה, אשתו מאוסה בעיניו. בפרט כאשר הטענה כי האישה הבריאה לחלוטין אינה מבוססת לגמרי ביחס לחידוש הקשר הזוגי
בתיק מס' 3738-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2009(3), 28, 37 (2009)} קבע בית-הדין הרבני הגדול:

"הערעור שלפנינו נסב על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בירושלים מיום כ"ג חשון תשס"ט לפיו נפסק בין היתר:
א. יש חיוב על האישה להתגרש ועליה לקבל גט מיד בעלה מכוח טענת הבעל מאיס עלי באמתלא מבוררת, ומאחר וכבר כמה שנים שאינם חיים יחד לא יתכן להשאיר את האיש עגון, דקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתא, ואם תסרב האישה לקבל הגט ביום שיקבע, בית-הדין יחליט על היתר נישואין לבעל לשאת אישה אחרת ובלי דיון נוסף, וזאת לאחר שיפקיד את הגט ואת סך כתובתה ב"כספת בית-הדין".
ב. באשר לסך הכתובה שעל הבעל להפקיד נחלק בית-הדין לג' דעות.
לדעה א': גם אם נקבע על-ידי בי"ד קמא של האישה מצווה לקבל גיטה לא נקבע שהפסידה כתובתה ומאחר והאישה מוחזקת בנישואין אין לחייבה להסכים לסכום הנמוך של מאתיים זקוקים (שיטת הדרישה) ואין להטיל סנקציות כל עוד לא יתחייב לשלם כתובתה לפי שיעור החזו"א שהם 57,603 גרם כסף צרוף ולתאריך כ"ז חשון תשס"ט שיעורו בשקלים לפי הולנדר-מורן 84,289 ש"ח לפי 1.46 ש"ח לגרם כסף צרוף.
לדעה ב': הבעל ישלם סך השווה לשבעה ק"ג כסף כפי שהתחייב הבעל לשלם פעמיים כתובתה.
לדעה ג': יש לעשות פשרה בין השיטות כמה הם מאתיים זקוקים כסף צרוף ולפיכך ישלם סך השווה לעשרה ק"ג כסף.
העולה מן האמור כי לדעת הרוב על הבעל לשלם לאישה עבור כתובתה כפשרה סך השווה לעשרה ק"ג כסף ליום התשלום (שהוא היום 14,600 ש"ח).
לטענת ב"כ המערערת בין היתר כפי שעולה מפרוטוקול בית-הדין ומהחומר המצורף בתיק, בית-הדין קפץ מדרגה בעלותו ממצווה לגרש לחיוב האישה בגט וזאת ללא קיום ממצה בהוכחות וראיות, באופן שמבחינה עובדתית העובדות שעל-פיהן קבע בית-הדין קביעת מאיסות באמתלא מבוררת לא היו מספיק ברורות. כמו-כן מבחינה הלכתית לא הרי מצווה לגרש - שאז בית-הדין הגדול דחה הערעור - כהרי חיוב האישה בגט, שישנה מחלוקת הפוסקים אם לחייב האישה בגט. ובאשר לטענת מום - האישה הבריאה.
לעומתו ב"כ המשיב טוען בנוגע לצד העובדתי אין דרך כיום לערער על קביעת מאיסות באמתלא מבוררת אשר נקבעה בבית-הדין האיזורי ואושרה בבית-הדין הגדול.
ולצד ההלכתי שנטען, ישנם תקדימים בבית-הדין הגדול לפיהם ישנו חיוב או כפיה לגט כאשר יש מאיסות באמתלא מבוררת. באשר לטיעון שהבריאה המערערת ממומה - מאחר והמערערת הוחזקה בארבעה ניסיונות התאבדות נחשבת מוחזקת לכך, ומצב של ריפוי עכשוי איננו משמש מחסום בפני אפשרות החזרת המצב לקדמותו.
לאחר העיון אנו פוסקים לדחות הערעור במכלול הטיעונים שנטענו, הן בצד העובדתי והן בצד ההלכתי. מאחר וקביעת מאיסות באמתלא מבוררת אושרה על-ידי בית-הדין הגדול, לא ניתן לערער על הקביעה הנ"ל כאשר מבחן התוצאה הנובע מהקביעה הנ"ל הוא שונה. כלומר שדרוג התוצאה ממצווה לחיוב גט. אם כי יצויין שיש פוסקים שדנו בנושא אם מום שנתרפא נחשב אמתלא מבוררת. עיין ספר צל הכסף סימן יא שדן בנושא, והביא מספר אמונת שמואל דס"ל בנתרפא הבעל מהמום וטוענת מאיס עלי דהויא אמתלא מבוררת. לעומת זאת החק"ל חולק וס"ל שלא דנין בדינא דמתיבתא. אולם בנידוננו שיש פירוד ביניהם, י"ל שהויא אמתלא מבוררת. ואשר לצד ההלכתי להלן מקורות לפיהם רבים ונכבדים סוברים שיש לחייב האישה בגט כאשר יש מאיסות באמתלא מבוררת.
עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ז:
"י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה) (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). (ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כ"א, י') אינו עובר)."
חלקת מחוקק סימן ע"ז ס"ק ג':
"... וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם: הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו'. ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו', עכ"ל. ולפ"ז תקנת ר"ג לא הייתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו... נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח. וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו."
ועיין ב"ש אבן העזר סימן ע"ז ס"ק ו':
"...נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג, מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיוון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל, פטור ליתן לה מזונות. ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו. שאני התם דעדיין לא כנסה. כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה..."
יוצא עכ"פ מדברי שניהם שהויכוח נסוב רק על פטור מעונה וממזונות כשהמורד רוצה לגרש ולתת כתובה, משא"כ לעניין שלא נתיר חרגמ"ה או שבועה.
ועיין שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ' לגבי איש ואישה שנשבעו להינשא זה לזו:
"אבל אם האישה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת: מאיס עלי, חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו). וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אישה על אשתו."
ועיין ש"ך יורה דעה סימן רכ"ח ס"ק נו שכתב: "דאפילו אם כבר נשאה כו' חייב להוציא - וכמו שנתבאר בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באישה הנשואה מה שאין כן הכא, מהרי"ו סי' קל"ז".
וממשמעות דברי הש"ך בהבנת דברי הרמ"א שיש חיוב על הבעל לגרש כאשר האישה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ניתן להסיק לפי שיטת שו"ת הרא"ש (כלל מ"ב) שהובאה בשו"ע אבה"ע סו"ס קיז, דלא עדיף כוח האישה אחרי חרגמ"ה מכוח האיש ויש להשוות המידות שיש לחייב האישה בגט ע"מ שלא להנציח מצב של עגון.
ובשו"ת דברי חיים אבן העזר חלק א' סימן מ"ח:
"שאלה אחד נשא בתולה ולא יוכל לבא עליה מחמת שרחמה אטומה ונשתהא הדבר הרבה שלא דרו ביחד על-ידי זה ועתה האישה טוענת שהייתה אצל רופאים ונתרפאת שיוכל מעתה להזדקק לה ורוצה לדור עמו והוא טוען שמאוסה בעיניו על-ידי מה שנעשה לה רפואה על-ידי רופאים בחתיכת בשרה ורוצה לפוטרה בגט בלא כתובה..."
וכתב במסקנת דבריו: "גם הסברא מאיסא עלי סברא טובה היא ולכן יכול להוציאה בעל-כורחה בלא כתובה או לישא אחרת עליה".
ועיין שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג' - אבן העזר סימן רע"ד.
"אמנם מ"ש כת"ר בשם צ"צ החדש דהוכיח דבטוען מאוסה עלי ליכא חדר"ג, דהרי בטוענת מאיס עלי, הרגמ"ה גופי' ס"ל דכופין אותו, ולכאורה מסתבר למימר הכי עפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב דעכ"פ לא עדיף כוח האישה מכוח האיש.
אלא דעכ"ז לענ"ד איכא למישדי בי' נרגא, דבשו"ת תשו"ש הנ"ל כתב, ומ"ש החכם דבהג"א פ' אף-על-פי כ' דגאונים תקנו שכופין הבעל לגרשה מיד בטענת מאיס, וכ"כ רגמ"ה, ואיך יתכן שאם הבעל טוען הכי שלא יגרשנה בע"כ, את"ד. זה אינו, דהא ברא"ש שם מבואר משום שלא ירבו ממזרים בישראל, ומבואר בקדושין ד"פ דנשים דע"ק כו'.
ועוד בנשים לא חישיינן כ"כ שתאמר לעולם מאיס עלי, דטב למיתב טן דו וב"כ"ד ניחא לה. ואפי' במקום קטטה זכות הוא לה שלא להתגרש כיבמות קי"ח ע"ב, ורפ"ב דקידושין ברש"י מבואר דאיש אינו מתגנה על אשתו, ואם יועיל טענת מאוסה לבעל לגרשה בע"כ, לא הנחת בת לא"א שתשב תחת בעלה, כי יתן עיניו באחרת וימאס באשת נעוריו, אבל מחמת חדר"ג יכוף יצרו. יע"ש עוד להלן."
ועיין בשו"ת נושא האפוד עמוד 182, שכתב:
"חזינא לתרי גברי רברבי רבני זמננו רבי יצחק קובו והרש מטאלון בתשובה כיבאה בספר צל הכסף אבהע"ז סימן יוד שכתבו להתיר לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיסא עלי וסמכו על תשובת פאת נגב סימן טוב...וזאת תורת העולה דראובן פטיר ממה שנשבע בעת הנישואין שלא לגרשה בע"כ...דמאיסא ליה מחמת מום."
ועיין אוצר הפוסקים שהביא מספר השיב משה סימן ט"ז שדן באישה שלא ראתה דם נידות לעולם... ומאוסה בעיניו, שכתב:
"דכיוון שהיא מאוסה יש היתר על-פי הרמב"ם... ואף דהכנה"ג הגב"י סובר אחרת אך ממהר"ם ב"ב סימן תתרכא נראה דהיכא דטוען מאוסה עלי התירו לו לגרש בע"כ."
ומנגד יש חולקים.
בשו"ת נושא האפוד סימן ג':
"תשובה יודע הלבבות ובוחן הכליות ינחני כמעגלי צדק ויושר ודרך אמת ראשונה יס"ע על מה שטוען הבעל שכיוון ששמע שהייתה זבה מבשרה מוגלא ומים הרעים שנה א' מאיס אליה לשכב אצלה אפי' שתהיה בריאה מה גם דלפי דבריו עינו ראה שרייא קטרין ותחבושת בשעת נישואיה ומאיסא ליה באנו לההיא דכתב מור"ם בהגה /אה"ע/ סי' ע"ז ס"א בטוען האיש מאיסא עלי דאם רוצה לגרש מיד ולתת לה כתובתה רשאי ובד"מ כתב דהכי משמע מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות וכנה"ג בסק"ג הביא שכ"כ בשה"ג פ' אף-על-פי בשם ריא"ז וסיים מדעתו דה"ד במקומות שלא קבלו עליהם חרגמ"ה = חרם רבינו גרשום מאור הגולה = שלא לגרש אשר בע"כ וגם לא נשבע על-כך כמו שנוהגים בקושטא לכתב ב"כתו' שנשבע שלא ישא אחרת ושלא יגרשנא בע"כ (בלתי כצ"ל) רשות ב"ד אבל במקו' שנוהגי' חרגמ"ה או שנשבע על-כך אם רוצה לגרש אין שומעין לו וכו'."
ובשו"ת שואל ונשאל חלק ה' - אבן העזר סימן ל"ב:
"שאלה. בעל שמרד על אשתו ומזה זמן הוא בפרישות דרך ארץ בטענת מאיסא עלי ושהוא מוכן לגרשה בגט וכתובה. והאישה אינה רוצה לקבל הגט והיא אישה ראשונה דאסור לגרשה כפי דעת מרן ז"ל וכפי מנהגנו ואדעתא דמנהג העיר נשאה. וגם הב"ד לא רצו להתטפל בגירושין עפ"ד הרשב"ש ז"ל סימן תי"א. האם הוי מורד ומוסיפין על כתובתה ומחוייב במזונותיה וכסותה ומדורה ורפואתה. או לא?
תשובה... ראיתי להב"ח ז"ל סי' ע"ז שכתב דמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה וגו'. משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא באומר בעינא לה ומצערנא לה. אבל באומר מאיסא עלי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן הכתובה שהרי האיש מגרש לה שלא לרצון האישה ומה תוספת שייך הכא ושכן מצא להדיא בהגהות חדשות להרי"ף ז"ל בשם רבינו ישעיה האחרון ז"ל וז"ל אם רוצה לגרשה מתחילת מרדו ולתת לה כתובתה הרשות בידו ואינו מוסיף על כתובתה. ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה. ואפילו בזה"ז שאין מגרשין האישה בעל-כורחה מתקנת רגמ"ה אף-על-פי-כן אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיוון שאין עיכוב הגירושין מחמתו. וה"ה דאינו חייב לזון אותה דכאלו נעקר האישות דמי מאחר דמאיסא עליו. וה"ה דאינו עובר בלאו דלא יגרע. וסיים ושוב מצאתי כן להרה"ג הרא"ם ז"ל בתשו' סימן ל' והביא ראיה מפרק קמא דכתובות דקתני הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וגו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכלות משלו וגו' ולפ"ז ג"כ יורשה אף-על-פי שאינו מעלה לה כיוון שהעיכוב הוא ממנה עכ"ל.... וקשה כיוון דמנהגם שלא לגרש אישה בעל-כורחה א"כ אדעתא דהכי נשאת לו ואדרבא כופין אותו שלא לגרשה בע"כ וכ"ש שחייב במזונותיה וכמו שכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שזכר מרן ז"ל. ועוד דא"כ תקנת רגמ"ה אזדא לה לגמרי שכל אחד יעשה כן למרוד על אשתו ויניחנה בלתי מזונות ובעל-כורחה תסכים לקבל הגט ומאי אהניא תקנת רגמ"ה. ועוד ק"ל טובא דהוא מוכיח מהרא"ם ז"ל ואלו הרא"ם גופיה בתשו' שבס' מים עמוקים סימן א' כתב דבאישה ראשונה גם דמאיסה ליה אינו יכול לגרש ומשמע שם דכן דעתו לדינא אפילו בלתי צירופי שאר הטעמים ע"ש. ועו"ק דהלא הב"ח ז"ל עצמו בסימן קי"ט כתב דהרמב"ם ז"ל סובר דבזיווג ראשון גם כי שנאה לא ישלחנה. וליישב זה נ"ל דהב"ח ז"ל ס"ל כמהר"ם מלובלין ז"ל דהתנא עצה טובה קמ"ל ואין איסור בדבר וא"כ לדידן דנקיטנן כדעת מרן ז"ל ודעמיה וכמעט רוב הפוסקים וודאי דחייב במזונותיה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהרא"ם בתשו' הנז' מיירי בזיווג שני דאלת"ה הוי סותר דידיה אדידיה מח"א סימן ל' לח"ב סימן א' הנז"ל. ועוד אפ"ל דהב"ח סובר דיש איסור לגרש אישה ראשונה אבל אין איסור זה מוטל רק על הבעל שאסור לו לעשות כן אבל אם בא להב"ד לגרש הב"ד מתטפלין וא"כ לדידן דנקיטנן היפך זה והב"ד כופין אותו שלא לגרש וכאמור מינה נמי דחייב במזונותיה. ועוד י"ל דגם הב"ח עצמו מיירי בזיווג שני דב"כה"ג כי שנא שלח ואין עומד נגדו רק תקנת רגמ"ה ולזה ס"ל דכיוון דלא נמצא בתקנת רגמ"ה רק שאינו יכול לגרשה בעל-כורחה הבו דלא להוסיף עלה ואין לנו לעשות רק מה שנזכר בדבריו אבל במה שלא נזכר בדבריו מעמידין הדבר על הדין וכדקי"ל בעלמא כל ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא..."
אלו דבריו והעולה מהם שסגר את השער בפני אפשרות להתיר חרגמ"ה בגלל טענת מאיסות. אך למרות המחלוקת בין הפוסקים נראה שיש לדחות את הערעור, משום שמטרת הערעור היא לברר האם הייתה טעות בהלכה, ובנד"ד יש לחברי בית-הדין האיזורי על מה שיסמוכו. ותנא דמסייע להו בשו"ת שמע שלמה סימן כא שהאריך לדון בנושא והביא הוכחות שבאמתלא מבוררת יש להתיר חרגמ"ה.
בנוסף לאמור מאחר וגם לדברי ב"כ המערערת היה מום באישה, ומכיוון שקיימת אפשרות שהמום יחזור, הדין הוא כמו באישה שנמצא בה מום. עיין שו"ע אבן העזר סימן ל"ט סעיף ה':
"המקדש אישה סתם, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק."
ובסעיף ו' שם:
"קידשה ע"מ שאין בה מומין, והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת. אבל אם התנה האישה שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא וריפא, הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאישה אינה מקפדת על זאת."
והחלקת מחוקק שם (ס"ק י') כתב:
"וריפא אותה - כלו' אף שריפא אותה קודם שנודע לבעל דכה"ג גבי נדרים מקודשת אפ"ה גבי מומין אינה מקודשת שנמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין. ומיהו אם בשעת הקידושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם קידושין נרא' דמקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא יהיו בך מומין מעולם ואינו מקפיד רק שלא יהי' בה עתה מום אף שתרפא מן המום מ"מ נמאסת בעיניו."
יוצא מהאמור שגם לו נניח שנרפאת האישה, עדיין הדבר נחשב למום משום שקיימת אפשרות שהמצב יחזור לקדמותו, ומפורש בח"מ שבכה"ג הדבר נחשב למום.

(-) ציון אלגרבלי

בפנינו הופיעו הצדדים וב"כ בערעור האישה על פסק-דינו של בית-הדין בירושלים מיום כ"ג בחשון תשס"ט (21.11.08) בו החליט בית-הדין כדלהלן:
"יש חיוב על האישה להתגרש, ועליה לקבל גט מיד בעלה מכוח טענת הבעל מאיס עלי באמתלא מבוררת. ומאחר וכמה שנים שאינם חיים יחד לא יתכן להשאיר את האיש עגון, דקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתה וכו'."
ב"כ האישה עתר בפנינו לקבל ערעורו שאין לחייב האישה לקבל גט ושאין מקום להיתר נישואין.
לטענתו טענת מאיס עלי היא טענת שקר שב"כ הבעל למדו לטעון. והוסיף שגם אם תתקבל טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין היא מהווה עילה לחייב האישה להתגרש ולא למתן היתר נישואין.
כמו"כ טען שכיום האישה נתרפאה ומצבה הבריאותי תקין ותקוותו היא שאם בית-הדין יקבל הערעור יחזור המשיב אליה.
ב"כ המשיב בתגובתו לערעור טען שאין לערער על קביעת בית-הדין שיש כאן מאיס עלי בטענה מבוררת משום שקביעתו זו של בית-הדין אושרה על-ידי בית-הדין הגדול, והוסיף שאין לקבל שטענת הבעל מאיס עלי היא שקר משום שאין חולק ע"כ שהאישה חולת נפש נסתה להתאבד, אושפזה, והוחזקה כבעלת מום שבווודאי יוצר מאיסות אצל הבעל ואפילו אם היא תתרפא הבעל לא מוכן לחזור עליה שוב הן משום המאיסות והן משום שחושש שמחלתה תחזור אליה, ואין אדם שיכול לתת ערובה שהעניין לא ישנה.
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בכל החומר שהוגש לנו על-ידי הצדדים, ולאחר העיון בפסק-דינו המנומק בהרחבה מרובה של כב' עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א אני מצטרף לפסיקתו לדחיית הערעור.
ברצוני להוסיף שבית-הדין האיזורי בפסק-דינו נשוא הערעור השתית את פסיקתו על שנים:
1. טענת מאיס עלי בטענה מבוררת.
2. כמה שנים שהצדדים אינם חיים יחד ולא יתכן להשאיר האיש עגון.
ביחס לנימוק של הפירוד הממושך בין הצדדים יש להוסיף שבנידון שבפנינו יש מקום להוסיף את דבריו של ר' חיים פאלאג'י בספרו "חיים ושלום" אבהע"ז סימן קי"ב שכאשר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה לאיש ואשתו שיש לכופם ליתן גט עד שיאמר רוצה אני בדבר האמור, כפי שהארכנו בכמה פסקי-דין, וכן נתבאר הדבר במאמרי "פירוד ממושך בין בנ"ז כעילה לחיוב גט" - בירור בדברי ר' חיים פאלג'י בו הוכחנו שדברי הגרח"פ לכפות בצו גט לא נאמרו במסגרת דיני חיוב וכפית גט שבהלכות אבהע"ז, אלא כפי שמוכח בדבריו, שחובת בית-הדין לעשות כל מאמץ לכפות על הצדדים לבצע גט, היא מחובת בית-הדין לאפרושי מאיסורא ולהציל בנה"ז ממצב של חוטאים וחטאים.
לאור זאת, יש לומר שנימוקו השני של בית-הדין שקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתא מתאים להוראתו של ר' חיים פאלאג'י מנידוננו מדובר בבנ"ז שומרי מצוות ועצם התמשכות המצב העלול לגרום לבעל להכשל באיסורים חמורים, מצווה בית-הדין מדיני דכל ישראל ערבין זל"ז לעשות הכל כדי שהצדדים יתגרשו זמ"ז. יש להדגיש שבנידון בפנינו שמדובר בבנ"ז מעדות אשכנז שחל עליהם חדר"ג שלא לגרש אישה בע"כ. לא נאמרים דברי ר"ח פאלג'י שניתן לכפות על האישה להתגרש בע"כ. ע"כ בצירוף העילה של מאיס עלי בטענה מבוררת שקיימות בהן שיטות שלא נאמר חדר"ג יש מקום לקבל פסיקת בית-הדין האיזורי שמכוח שתי העילות יחדיו חייבת האישה להתגרש.
יש לדחות את טענת ב"כ המערערת שמאחר ולדבריו האישה החלימה ממחלתה יחזור הבעל ויתברר לו שיכול להמשיך ולחיות עמה. וזאת משום שמאחר וטענת מאיס עלי מבוררת אין מקום לכפות על הבעל לחזור ולחיות עם האישה מאחר ומוחזק בגופו ואין היא מצווה למלא חובתו לאישה ולחזור ולחיות עמה יחד. במקום שקיימת מאיסות מבוררת בלבו מלחזור ולחיות עמה.
לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור.

(-) אברהם שרמן

ערעור זה מתייחס להחלטת בית-הדין הרבני האיזורי מיום כ"ג חשון תשס"ט (ולמעשה אף לקודמיה), לפיה המערערת חייבת לקבל גט, ואם לאו, יש לתת לבעלה היתר נישואין.
הדיונים בתיק זה החלו כבר בשנת תשס"ו, עם תביעת הבעל לגירושין, ומאז חיים בני הזוג בנפרד. כבר בחודש תמוז תשס"ו כתב הרב ג' רוזנברג לבית-הדין האיזורי (לאחר שהצדדים הסכימו לפנות אליו) כי "נוכחתי בלי ספק, כי אין סיכוי ממשי להביא לשלום-בית... כפי שאנמק להלן...".
הגר"צ אלגרבלי שליט"א והגר"א שרמן שליט"א כבר כתבו לדחות את הערעור. מסקנה זו מבוססת על שילובם של שני יסודות יחד: א. חוסר סיכוי לשלום-בית. ב. טענת "מאיס עלי" של הבעל.
לאחר עיון מעמיק בתיק זה, ולאחר הופעת הצדדים בפנינו, אני מצטרף לדעתם כי אין סיכוי שיחזור שלום בין הצדדים, ונוכח מסקנה זו, אני מצטרף לדברי עמיתי שיש לדחות את הערעור. בנוסף לנימוקים הרחבים שכתבו, ברצוני להוסיף כדלקמן:
1. בעניין טענת "מאיס עלי" והגדרתה:
לטענת המערערת בכתב הערעור, למרות האשפוזים ונסיונות ההתאבדות שהיו בעבר, היא אינה מוגדרת כ"חולת נפש" אלא כמי שסובלת מ"הפרעת אישיות". סימוכין לטענה זו נמצאו "בתעודת רופא" (של ד"ר ש' שטרוסברג, פסיכיאטר המטפל, מיום 2.5.06) שצורפה לתיק). לפי תעודה זו, המערערת "נמצאת בטיפול פסיכיאטרי מסודר... מאמצע אב תשס"ה, אוגוסט 2005, בגלל 'הפרעת אישיות' ". בהמשך דבריו הגדיר זאת הרופא הנ"ל כ"תסמונת של הפרעת אישיות", וחזר והדגיש כי "הפרעת אישיות אינה מחלה, ולפיכך שרה איננה חולת נפש".
תחת הגדרה זו, מתואר בתעודה הנ"ל מצבה של המערערת כך:
"... מצבים של משבר עם ביטויים של דיכאון וחרדה, אי-יציבות במצבי הרוח, בעיה של שליטה על דחפים, ערך עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי. מצבים אלו באו לידי ביטוי אך ורק במסגרת חיי הנישואין, כאשר בחיי היום-יום ההסתגלות החברתית הבין אישית והמשפחתית הייתה תקינה ללא משברים והתפרצויות, כפי שהיא סבלה מהם במשך הנישואין אי-יכולת ההסתגלות של בני הזוג... וחוסר התערבות מקצועית... הביאו להתפרצויות הקשות ובלתי-בוגרות מצד המטופלת אשר הצריכו את האשפוזים הפסיכיאטרים. יש לציין שאיומי ונסיונות ההתאבדות מצד המטופלת היו קריאה לעזרה טיפולית, ושרה לא התכוונה להתאבד אף פעם... אם ההבחנה היא הפרעת אישיות, המטופלת תצטרך להמשיך בטיפול תרופתי לאורך שנים, אבל התנהגותה ותפקודה יהיו כשל כל אישה נורמאלית. לפיכך המטופלת יכולה לחזור לחיות חיי משפחה תקינים..."
לאור נתונים אלו, ניתן להבין את החלטת בית-הדין האיזורי ביום ט' שבט תשס"ז (28.1.07) המבוססת על תסקירים של אנשי מקצוע, בה נקבע כי: "משמורת הילדים הקטינים תישאר בידי האב".
בפסקי-דין קודמים כבר הבהרתי, כי כאשר באים אנו לבחון טענת "מאיס עלי" (הן של הבעל כלפי אשתו והן של האישה כלפי בעלה), נוכח הקושי להגדיר במדוייק את מצבו הנפשי של אדם, משקל יתר ניתן לשאלה זו מבחינת התנהגותו של אדם בחברה בכלל וביחס לבן/בת זוג בפרט. הקובע הוא אינו אם מצב זה מסווג במילון הרפואי כמחלה, אלא הקובע הוא "מבחן התוצאה". השאלה אינה אם התנהגותו של אדם מאובחנת כמחלה בקנה מידה קלינית, אלא האם יש בהתנהגות זו לגרום למאיסות של בן או בת הזוג המתמודד יום יום עם התנהגות זו.
כך למדים אנו מדברי הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן שם) שנשאל: האומרת מאיס עלי, אם יש רשות ביד האישה לומר בלתי טענות, ומום אין בו?". והשיב:
"האומרת מאיס עלי, אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה, מפני מה הוא מאוס בעיניה. לפי שכשם שהדעות במאכל, כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה, ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה."
בתשובה נוספת (ח"א סי' תקע"ג) כתב הרשב"א:
"במה שהסתפקתם במה שאמרה היא מאיס עלי, אם נחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים. ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה... אם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס, אבל לא על איש יפה תואר וחזק כמו שאמרתם... אינו זה. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם."
אף במאירי (ס"ג, ב') מצאנו, שטענת מאיס עלי שייכת לא רק ב"דברים מכוערים" אלא אף ב"מידות".
יסוד העניין מבואר בשו"ת "היכל יצחק" (אה"ע ח"א סי' ב' אות ה') בכותבו:
"ועוד יש לחלק דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו גילו חכמי הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי-אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע... וזה יש לו מקום רק באישה נשואה לבעלה ואנו מהפכים בזכותה, שמה תעשה אם יש לה מחלה נפשית כזאת, רגש של בחילה כלפי גוף זה לעניין חיי האישות... תדע שלא אמרו חז"ל טוענת שנאה כלפיו, אלא מאיס עלי, שהוא עניין אחר ממקור הטבע, חיי האישות, ובשטוענת סתם שנוא יש תקווה שתעבור השנאה והרבה שונאים נעשים אוהבים, אבל טענה נפשית גופנית כזו - מאיס עלי - הוא עניין אחר. ואם דעת בית-דין מתיישבת שיש מקום לכך מתחשבין עמה."
שוב ראיתי בדברי התוספות רי"ד (כתובות ס"ד, א'), שכתב:
"דכיוון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר, ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אישה כשרה אין אומרים לה להיבעל לשנוא לה. ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל אף-על-פי שאין בו שום מום ניכר. וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנוי לו ונתעב לו.
צא ולמד, כי בבואנו לדון בטענת "מאיס עלי" שנשמעת בכנות מפי אחד מבני הזוג, הגורם הקובע הוא אינו אם מצב זה מסווג במילון הרפואי "כמחלה נפשית" או "הפרעת אישיות", או כל מונח אחר, אלא הקובע הוא 'מבחן התוצאה'. המקורות הנ"ל עוסקים באישה הטוענת כלפי בעלה טענת "מאיס עלי" (כאשר הדברים נוגעים לשאלה הלכתית קשה של גט מעושה), ועל אחת כמה וכמה שהדברים נכונים ביחס לבעל הטוען כך כלפי אשתו (כאשר הדיון הוא התרת חדר"ג).
לצערנו במקרה שלפנינו, העובדות אינם משאירות הרבה מקום לספק. התיאור של "חרדה, אי-יציבות במצבי הרוח, בעיה של שליטה על דחפים... התפרצויות הקשות... אשר הצריכו את האשפוזים הפסיכיאטרים" (כלשון תעודת הרופא הנ"ל), ומעל כולם נסיונות התאבדות (בין אם היו אלו אכן במטרה לשים קץ לחייה, ובין אם מדובר על "קריאה לעזרה טיפולית") - מהווים ללא ספק חריגה מהתנהגות נורמאלית, ומצדיקים טענת הבעל המתקשה להתמודד עם תופעות אלו. ייתכן שתהיה שאלה אם להגדיר מצב זה כהפרעה נפשית מובהקת מבחינה רפואית, אך אין בכוחן של מילים לשנות את המציאות ואת העובדות אודות עברה של המבקשת, וגם באשר לחששות העתידיות המלוות כל אדם עם עבר נפשי רעוע. ובעניין זה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (וראה פד"ר ח"ט, עמ' 332).
למעשה הוגש ערעור על קביעה זו בעבר, וכבר בשנת תשס"ז קבע בית-הדין הרבני הגדול כי:
"לאור התיאורים של התנהגות האישה בעבר ונסיונות ההתאבדות שלה שגרמו קרע בנפשו של הבעל יש לקבל את טענת הבעל שיש כאן טענת מאיס עלי באמתלות מבוררות, ואף-על-פי שטוענת כיום שהבריאה, בעלה חי את זכרון העבר וכך נקבע בנפשו."
מאז שנקבעה קביעה זו על-ידי דייני בית-הדין הגדול, אינני רואה שינוי משמעותי במצב, ולא מצאתי הצדקה לשנות קביעה זו. טענת המערערת כי בית-הדין הגדול לא היה מספיק מעורה בפרטים כדי לראות עד כמה טענת מאיס עלי היא טענה שקרית - אינה ראויה להתיחסות.
היה זה דווקא ב"כ האישה שהסביר לבית-הדין (בדיון שהתקיים בניסן תשס"ו) בזה הלשון:
"זה הפרעת אישיות, זה לא מחלת נפש. אני מסכים שאם המצב הזה היה נמשך, אז אי-אפשר היה לדור בכפיפה אחת אבל העניין הזה עומד לריפוי..."
מעל הכל בולטים נסיונות התאבדות. מעבר לטענת מאיס עלי, יש מקום לדון אישה לאחר ניסיון התאבדות, שהיא עבירה חמורה ביותר, כאשר יש לכך השפעות חמורות על ילדי המשפחה - כדין עוברת על דת.
עוד נזכיר כי בניסן תשס"ו, ב"כ האישה רמז לכך כי "יכול להיות שהמחלה של היום הייתה קיימת לפני הנישואין". עניין זה לא נדון בהרחבה, אך כידוע אם אכן הדבר נכון, אזי יצטרף נימוק נוסף לכפיית גירושין, כפי שכבר כתבו הפוסקים ורבו פסקי-הדין (ראה ב"ש סוף סי' קי"ז ס"ק כ"ד), ואכמ"ל בזה.
נציין כי ב"תעודת רופא" מיום 18.11.07, תיאר ד"ר ש' שטרוסברג את ההפרעה כהפרעה "גבולית", וטען כי הפרעה זו "אינה קיימת יותר". ברם, מסמך זה מתייחס אך רק לנושא משמורת הילדים ויכולת ההורות של המערערת, בלא כל תזכור של יכולתה של המערערת לחזור לחיי נישואין תקינים. אף עם יוכח כי הבריאה האישה, הרי החשש העתידי קיים. אף אם יטען מומחה כי הסיכויים קלושים, לאחר שהוחזקה מספר פעמים בנסיונות להתאבדות ואשפוזים פסיכיאטריים, קל מאוד להבין את חששו של הבעל כי אירוע מסויים בעתיד עלול לגרום להרעה, ושמא התאבדות של ממש בעתיד חלילה תהיה על מצפונו. בעבר הבעל שהציל את אשתו, כפי שאמר בדיון ביום כ"ה ניסן תשס"ו: "אני הצלתי אותה כשרצתה לקפוץ מהחלון". אירוע דרמטי נוסף תיארה האישה עצמה בדיון שהתקיים בפני בית-הדין האיזורי: "הייתה לי בעיה שרציתי להרביץ לעובר, הוא נשכב עלי למנוע זאת, ולכן הרבצתי לו". אפשר להבין כי אירועים כאלו יש בהם כדי לגרום לקרע בליבו של הבעל.
עיון במכתבו של הרב גבריאל רוזנברג (תמוז תשס"ו) מלמד כי דווקא חידוש הקשר בין בני הזוג יש בו כדי לגרום להחרפת מצבה הנפשי של האישה:
"נוכחתי בלי ספק כי אין סיכוי ממשי להביא שלום-בית... כפי שאנמק להלן: ראשית הבעל מייצג עבורה סמכות נוקשות מאיימת. עבורה החיים לצידו הם סיוט מתמשך ופחד תמידי, היא רואה בחיי נישואין כאלה אילוץ מדכא... היא די מכונסת בעצמה, ולא ברור לה, עד כמה היא מסוגלת להיפתח לחיים משותפים... היא חשה צורך לברוח... מסגרת נישואין כזו תקשה עליה יותר מדי ועלולה לדרדר את מצבה הנפשי."
אף במכתבו של ד"ר ש' שטרוסברג (הנ"ל), עולה כי דווקא קשר הנישואין היה גורם מרכזי למצבה הנפשי של האישה בעבר.
מכאן עולה כי הגירושין הם לא רק הכרח, אלא אף לטובת האישה. מדוע אם כן מסרבת האישה מזה שלוש שנים להתגרש?
תשובה אפשרית לשאלה זו אפשר למצוא בדברי הרב גבריאל רוזנברג שכתב כי: "הגברת אינה מגלה רצון ודעה עצמית לחזור לבעלה... העניין שלה היחיד הוא לחזור לילדים". למעשה הייתה זו האישה עצמה שהצהירה בפני בית-הדין ביום כ"ז תמוז תשס"ו, כך: "אני לא יתן לו גט, רק אחרי שהילדים יהיו אצלי...". במועד אחר הצהירה האישה: "אני לא רוצה להתגרש זה יזיק לילדים, נחכה עד שאני אבריא".
כמי שמכיר את מסדרונות בית-הדין, הסבל והמתח המלווים בני זוג בהליך גירושין מתמשך, נדמה כי דווקא הפירוד, ועמו החזרת הרוגע לסדר יום חדש, יש בו כדי לקרב את האישה לתכלית זו. ואילו הסרבנות והמתח, ודיונים חוזרים ונשנים במצבה הנפשי בפני בית-הדין רק מרחיקים אותה ממטרה חשובה זו.
2. באשר לטענה כי האישה נתרפאה:
חוץ מהעובדות דלעיל, ראה בשולחן ערוך אבן העזר [סימן קי"ז סעיף ה'] כי אם "טען על אשתו שהיא מצורעת - הוי מום". וכתב ה"חלקת מחוקק" (ס"ק י"ב) כי:
"לאו דווקא מהנהו ארבע מראות נגעים דכתיבי בקרא, אלא הוא הדין שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזיקין למום ולא הוי מום עובר. ואפשר שכל שהייתה מצורעת אף שנתרפאה קודם אירוסין - הוי מום, דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ודמי למה שאמרו לא ישא אישה ממשפחת מצורעים וכשהייתה צרעת בגופה אפשר דיש לחוש אפילו לפעם אחד, והוא הדין שהייתה נכפה פעם א' בילדותה - יש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה תחתיו."
בפסקי בתי-הדין הרבניים (חלק י"א עמ' 15 ואילך) הובאו דברי ה"תפארת צבי" שביקש ללמוד מדברי החלקת מחוקק "דבנשתטית... אם יש לחוש שתחזור לשטותה, יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ז לעניין נכפה". נוכח הקושי בביאור דבריו, וכיצד למד כן מדברי החלקת מחוקק, כתבו בפסק-הדין הנ"ל לבאר:
"כוונתו של "תפארת צבי" לנידון שכזה שקיים חשש מבוסס שהמחלה טרם עברה ואמנם רואים הקלה במחלה ואף הגיעה למצב שיכולה לקבל גט, אבל כיוון שרואים בעליל שהמחלה מקננת בקרבה, לכן מזכותו של הבעל לחייבה בגט ולכופה על-כך. אבל חלקת מחוקק מתכוון לחולה שסבלה בעבר וכעת הבריאה וכל הליכותיה היא כמו אישה בריאה, אלא שהבעל טוען כיוון שהייתה סובלת בעבר ממחלה, הרי הוא חושש שמא תחזור המחלה, וחשש כזה יש צדדים לכאן או לכאן, ולכן אין לכופה לקבל גט בנסיבות אלו. ואם כי תפארת צבי ציין את חלקת מחוקק, והמשמעות היא שהוא דן באותו הנידון, אך אין זה מן הדוחק לומר שציין אמנם את חלקת מחוקק רק לגבי חשש של חזרה, אך לא לגבי כל פרטי הנידון, כי בעיקר הוא רוצה לנמק שבנשטתית לא חל חרם דרבינו גרשום וכך הוא מנמק את דבריו: דלא תיקן הגאון רק על הרוצה לבגוד באשתו ולא כה"ג... ולא נתחבטו הגאונים אם יש להתיר חדר"ג רק אם היא בת גרושי... אבל כל שאינה בת גירושין, לא נחלקו כלל ויש להתירו... ואף אם תשתפה, אם יש לחוש שתחזור לשטותה, יכול לכופה לגרשה, כמבואר לעניין נכפה, א"כ מה צורך לתקנתה דידה..." (ע"ש באריכות).
במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בהפרעה נפשית (או "הפרעת אישיות") שהגיעה עד כדי אשפוזים חוזרים ונסיונות להתאבדות, נראה כי החשש שהפרעה נפשית זו עדיין "מקננת", והחשש שמא תחזור המחלה למלוא עוצמתה הוא חשש ממשי. וודאי שיכול הבעל, שחווה אירועים קשים על בשרו, לטעון כי מחמת חשש עתידי זה, אשתו מאוסה בעיניו. בפרט כאשר הטענה כי האישה הבריאה לחלוטין אינה מבוססת לגמרי ביחס לחידוש הקשר הזוגי.
הרושם המצטייר הוא, כי הבעל עשה השתדלות ותמך באשתו בשעות קשות ואף הצילה בעבר, אך כיום אינו מסוגל יותר. נוכח הנתק הממושך וחוסר הסיכוי לשלום בעתיד, אין מנוס אלא לבחור באחת משתי פתרונות: גירושין, או לחילופין מתן היתר נישואין. ברור לכולם, כי האפשרות הראשונה היא הרצויה.
מכל האמור לעיל, הנני מצטרף לדברי חברי שיש לדחות את הערעור.

לאור האמור לעיל מחליטים לדחות את הערעור."