פרידה ארוכה בין בני הזוג

1. האישה חייבת בקבלת גטה, כשבני הזוג פירודים קרוב לשבע שנים וכשהאישה מסרבת להתייצב לדין במשך חודשים רבים
בתיק מס' 818110-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(3), 8, 11 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

עובדות והליכים
א. לפנינו תביעת גירושין של הבעל אשר הוגשה לפני קרוב לשנה.
בני הזוג הינם יהודים אזרחי ישראל אשר נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1989.
היו אלה נישואין ראשונים לשני בני הזוג. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שני בנים, כיום בני 21 ו- 15. בשנת 1995 ניסו בני הזוג את מזלם ונסעו לארה"ב שם התגוררו במשך 10 שנים כאשר מעמדם המשפטי אינו מוסדר. בשנת 2005 גורש הבעל מארה"ב בעוד אשתו נשארת שם.
אין מחלוקת שהחל מיום גירושו של הבעל מארה"ב - לפני למעלה משש וחצי שנים - הצדדים פירודים זמ"ז.
האם הפירוד בין הצדדים בשל גירושו של הבעל מארה"ב הוא ה"סיבה" לקרע בין הצדדים או שמא אינו אלא "סימן" למשבר ששורשיו עמוקים יותר - אין אנו יודעים, לפחות בשלב זה.
בכתבי בית-דין מטיחים שני הצדדים זה בזה, מי במפורש ומי ברמיזה, האשמות הדדיות בדבר קיום כביכול של מערכות יחסים עם בני זוג אחרים.
ב. עד היום קבע בית-הדין חמישה דיונים בתביעת הגירושין של הבעל. לאף אחד מהדיונים לא התייצבה האישה, אשר הסתפקה בכל פעם בשליחת מכתב ובו בקשה - כל פעם בעילה אחרת - לדחיית מועד הדיון לתקופה קצרה בצירוף התחייבות להתייצבות לדיון הבא.
בית-הדין גילה סבלנות ורגישות רבה - במבט לאחור אולי רבה מדי - ונענה פעם אחר פעם לבקשותיה. לפחות שלוש פעמים התרה בית-הדין באישה שבמידה ולא תתייצב לדיון הבא שנקבע לבקשתה יינתן פסק-דין אף בהיעדרה.
אנו מוצאים לנכון להביא במלואה את החלטת בית-הדין מיום כ"א אייר תשע"א (25.5.11):
"א. לפנינו תביעת גירושין של הבעל.
עד היום קיים בית-הדין מספר דיונים בתביעה, לאף אחד מהם לא התייצבה האישה.
בהחלטה מיום כ"ו חשוון תשע"א (3.11.10) בקש בית-הדין מהאישה להודיע באופן מיידי את עמדתה בעניין תביעת הגירושין. במענה להחלטה זו כתבה האישה לבית-הדין שהיא עתידה לחזור ארצה בעוד 3 חודשים ובקשה לקבוע מועד דיון בו תהיה נוכחת.
בהחלטה מיום י"א כסלו תשע"א (18.11.10) נעתר בית-הדין לבקשת האישה וקבע דיון ליום כ"ו אדר תשע"א (2.3.11).
בסמוך למועד זה הגישה האישה בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון בחודש נוסף. בית-הדין נעתר גם לבקשה זו וקבע מועד לדיון ליום כ"ט ניסן תשע"א (3.5.11).
אתמול - יום לפני מועד הדיון, הגיע לבית-הדין מכתב נוסף של האישה בו היא מודיעה שלא תתייצב למועד הדיון. במכתב זה, בשונה מהמכתבים הקודמים, אף לא מבקשת האישה קביעת מועד נוסף.
בנסיבות אלו, בשל הדחיות הרבות והתמשכות ההליכים קובע בית-הדין מועד נוסף ליום כ"ו אייר תשע"א (30.5.11) בשעה 9:30.
בית-הדין מבהיר שאם האישה לא תתייצב לדיון, יינתן במועד זה פסק-דין שיתיר לבעל לשאת אישה על אשתו.
בית-הדין מורה לבעל לפעול לשליחת החלטה זו כמו גם את ההזמנה לדיון בדואר מהיר רשום לכתובתה של האישה ולהמציא אסמכתא מתאימה לבית-הדין."
ב. לפנינו בקשה - תחינה של האישה לדחייה נוספת ואחרונה של הדיון לסוף חודש יוני 2011.
לפנים-משורת-הדין נעתר בית-הדין לבקשה. מזכיר בית-הדין יקבע מועד לדיון.
בית מבהיר שלא ייעתר לכל בקשת דחייה נוספת ושאם האישה לא תתייצב לדיון שיקבע יינתן פסק-דין אף שלא בפניה ואף תישקל האפשרות לפסוק כנגדה הוצאות משפט גבוהות".
כשבועיים לפני מועד הדיון שנקבע ליום כ"ו סיוון תשע"א (28.6.11) הגישה האישה בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון. הפעם אף לא הציעה האישה מועד חילופי. בהחלטה מיום י"ח סיוון תשע"א (20.6.11) דחה בית-הדין את בקשת האישה.
האישה עשתה דין לעצמה ולא התייצבה לדיון.

דיון והכרעה
ג. לצערנו, אנו נאלצים לקבוע שהאישה ניצלה את סבלנותנו ורגישותנו והתלה בבית-הדין.
בנסיבות אלו, אנו קובעים שהאישה הינה בגדר מסרבת לעמוד לדין.
ד. על-פי דין תורה רשאי בעל לגרש את אשתו בעל-כורחה או לשאת אישה אחרת עליה.
לפני למעלה מאלף שנה גזר רבנו גרשון מאור הגולה (להלן: "רגמ"ה") שתי תקנות אשר שינו באופן דרמאטי את דיני המשפחה בישראל (להלן:"תקנות חדר"ג"). הראשונה, שאין בעל רשאי לגרש אשתו בעל-כורחה (כמבואר ברמ"א שו"ע אבן העזר סימן קיט). השנייה, המשלימה אותה, שאין בעל רשאי לשאת אישה על אשתו (כמבואר ברמ"א שו"ע אבן העזר סימן א').
עתה עלינו לדון האם לעובדה שאישה מסרבת לעמוד לדין תורה ישנה משמעות לעניין תקנות רגמ"ה.
בתשובות "ספר יהושע" (לר' יהושע העשל אב"ד טארנפול) פסק שאישה המסרבת לציית לדין תורה כאשר אין בידינו לכפותה בשום כפיה, הרי היא בגדר עוברת על דת ואם אינה רוצה לשמוע שום דברי בית-דין כשרים, הרי היא אישה רעה בדעותיה אשר מבואר בסימן קי"ט סעיף ד' שמצווה לגרשה.
גם בשו"ת "דברי חיים" (סימן נ"א) כתב על אישה שסירבה לבית-דין אשר חייבה לקבל גט שהיא בגדר עוברת על דת שעליה לא תיקן רבנו גרשום. וביאר דבריו, שאפילו לפי המבואר בב"ש ובח"מ (סימן קט"ו ס"ק ח') דבעינן דווקא עוברת על דת במה שנוגע לבעל, מכל מקום, מה שעוברת על צווי בית-הדין לקבל גט הרי זה נוגע לבעל, דהא על-ידי זה לא יוכל לקיים מצוות פריה ורביה כיוון דאגיד בה. בשו"ת מהר"ש ענגיל הרחיב וכתב שבזה שאישה מעכבת לקבל גט הרי היא מכשלת את הבעל בהרהורי עבירה בתמידות ובווודאי יש להחשיבה כעובדת על דת ויש להתיר את החדר"ג.
מצינו בפוסקים שהרחיבו היתר זה מאישה המסרבת לציית לדין גם לאישה המסרבת לעמוד לדין.
בשו"ת "אבני צדק" (סימן מ' הובאו דבריו באוצה"פ ס' ע"ז ס"ק נ"ד אות ג') הביא שגיסו הר"י אשכנזי אב"ד זלאטשוב העיד שבעל "חוות-דעת" עשה מעשה באישה שסירבה לעמוד עם בעלה לדין תורה והתיר לבעל יחד עם עוד מגדולי הדור לשאת אישה על אשתו.
גם בספר "פרדס רימונים" לר"י כץ אב"ד ערדער (דף ל"א) כתב שראה היתר מויזניץ משנת תרע"ב בו כתב המתיר שראה מעשה להגאון ר"ש מטארנופול שעשה מעשה בעצמו וסידר קידושין לבעל מסרבת וכן העיד בשם אביו "המנחת חינוך".
בשו"ת חת"ם סופר (חלק ב' סימן קס"ז) דן באישה המסרבת לבוא לבית-דין והבעל נתרצה לכל מה שיורו המורים וכתב שפשוט הוא שיכולים להתיר לו לישא אישה על אשתו על-פי מאה רבנים כנהוג.
גם המהרש"ם מבארזען בשתי תשובות (חלק ה' סימן מ"ח וחלק ז' סימן קצ"ג) פסק שיש להתיר חרם רבנו גרשום באישה המסרבת לעמוד לדין תורה.
הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת "יביע אומר" (חלק ז' אה"ע סימן ג') דן באריכות בדינה של מסרבת לדין תורה והעלה לדינא כדברי הפוסקים שהמסרבת לבוא לדין תורה נקראת עוברת על דת ומתירים לבעל לישא אישה אחרת עליה.
ה. יש מהפוסקים האחרונים (מנחת יחיאל חלק ג' סימן פ"ד, תשורת שי מהדורה קמא סוף סימן ר"ט, שו"ת מהרש"ג חלק ג' סימן ע"ט) שסייגו היתר זה בכך שבית-הדין השתכנע, לפחות לכאורה, שיש מקום להתיר את חדר"ג, או לפחות שהבעל טוען טענות אשר יכול ויביאו לכך שיזכה בדין על-פי טענותיו עד כדי כך שנתיר לו לישא אישה אחרת, ושלח בית-הדין אחר האישה שתבוא עמו לדין תורה והיא מסרבת, ומשכך, אי-אפשר לבית-הדין לפסוק - שהרי אין פוסקים בלי שמיעת שני הצדדים, במקרה כזה יש מקום להתיר חדר"ג בגין סירובה של האישה לעמוד לדין תורה.
אולם, במקום שלא שמענו את טענות הבעל או ששמענו את טענותיו, אך על פניו, אי-אפשר על בסיס טענותיו להתיר את חדר"ג אין מקום להתיר חדר"ג רק בשל סרבנות האישה לעמוד לדין תורה.
אנו סבורים שדברי פוסקים אלו מסתברים בטעמם. אין כאן המקום להאריך, אך דעתנו שמסתבר שגם הפוסקים שהזכרנו לעיל, המתירים חדר"ג במסרבת לדין, מודים לדבריהם.
ו. סדרי הדיון בבתי-הדין הרבניים שינו את דרך הדיון המסורתית בבתי-הדין בבקשת בעל להתיר את חדר"ג - אם בדרך כפית גט אם בדרך היתר נישואין.
בעוד שלאורך הדורות הדיון בבית-הדין התמקד מייד האם יש מקום להתיר את חדר"ג, על-פי הפרוצדורה המקובלת בבתי-הדין - שיש לה ביטוי גם בתקנות הדיון וגם בחקיקה - בשלב ראשון, דן בית-הדין בתביעת גירושין של הבעל. רק לאחר שקבל בית-הדין את תביעת הגירושין ובמידה והוגשה בקשה מתאימה, פותח בית-הדין בדיון על התרת חדר"ג אם בדרך כפיית גט ואם בדרך של היתר נישואין.
ז. במקרה אשר לפנינו אנו דנים בתביעת גירושין של בעל. בשלב זה אין אנו דנים בהתרת חרם דרבנו גרשום.
אנו סבורים שגם הפוסקים המתנים את התרת חדר"ג במסרבת לעמוד לדין בכך שבית-הדין השתכנע שיש ממש בתביעת הבעל, יודו שיש מקום לקבל תביעת גירושין של בעל ולקבוע באופן הצהרתי שהאישה חייבת בקבלת גטה, כשבני הזוג פירודים קרוב לשבע שנים וכשהאישה מסרבת להתייצב לדין במשך חודשים רבים, שכן טרם שנשקול אם יש מקום להתיר לבעל לישא על אשתו נקיים בירור מקיף עובדתי והלכתי.
ח. סוף דבר, אם יסכימו חבריי לדבריי, אני סבור שיש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולחייב את האישה בקבלת גט.
במידה ותוגש בקשה מתאימה על-ידי הבעל יקיים בית-הדין דיון בהיתר נישואין.
האישה תוזמן לדיון זה ואנו מקווים שהפעם תתייצב ותשמיע את טענותיה וטיעוניה.
בית-הדין ישמע את דבריה בלב פתוח ובנפש חפצה.



הרב שלמה שטסמן – דיין

אנו מצטרפים לפסק-דינו של חברינו הרה"ג שלמה שטסמן שליט"א.
הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד הרב מרדכי מזרחי בר אור – דיין".

2. חיוב בגירושין – פרידה בת שנתיים וחצי
בתיק מס' 573311-6 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 101 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת הבעל לגירושין ותביעת האישה לשלום-בית.
הצדדים פירודים שנתיים וחצי.
בית-הדין עדכן את הצדדים על שינוי מותב בית-הדין, והצדדים הביעו הסכמתם לדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים על-ידי ההרכב הקודם.
כמו-כן, בית-הדין עבר על כל החומר שבתיק.
בית-הדין נתן לב"כ הצדדים את האפשרות לסכם את עיקרי טענות הצדדים וכן להציג את עמדתם בתיק זה.
ב"כ הבעל מסכמת את עמדת הבעל: הבעל פתח תביעת גירושין כרוכה. האישה בקשה לקנות סמכות בכריכה בבית-המשפט. הבעל הסכים לכך. האישה הגישה לבית-הדין תביעת כתובה ולאחר-מכן תביעה לשלום-בית. תביעות האישה בבית-המשפט נמחקו עקב אי-שיתוף פעולה של האישה. כיום התיקים סגורים בבית-המשפט. לטענתה, בכל דיון שהתקיים האישה משחקת משחק שונה. בבית-המשפט ברור שהאישה מתגרשת, אך בבית-הדין דורשת שלום-בית. לדבריה, היה שלב שהבעל הסכים לחזור הביתה אך הוא סולק מהבית על-ידי האישה בטענות של אלימות. טוענת כי הצדדים נשלחו ליועץ נישואין וחוות-דעתו ברורה (תובא להלן). מבקשת להוציא פסק-דין המחייב את האישה בגט. עוד מוסיפה כי קיימת הסתה של הילדים כנגד הבעל.
ב"כ האישה מסכם את עמדת האישה וטוען כי בפני בית-הדין מונחות תביעות האישה לשלום-בית, מדור ספציפי ומזונות, ומלין על-כך שעדיין לא התקבלה בהם החלטה. מבקש החלטה למדור ספציפי. טוען כי התביעה למדור ספציפי היא כבר מיום 31.1.10 (תביעה שהוגשה על-ידי האישה) וכן קיימת בקשה מתוקנת מתאריך מאוחר יותר (7.10.10) הכוללת גם תביעה למזונות. מבקש החלטות בתביעות האישה הנ"ל.
לגופו של עניין טוען ב"כ האישה כי האישה תמיד רצתה שלום-בית, למעט פרוטוקול אחד שכתב בית-הדין שהם מקבלים את הסכמת הצדדים להתגרש. לדבריו, אמירה זו נכתבה בטעות, משום שלא הייתה כוונה מצד האישה בשום שלב להסכמה לגירושין.
כבר בשלב זה בית-הדין מעיר כי בהחלטת בית-הדין מיום 8.9.09 נאמר כי קיימת הסכמה עקרונית להתגרש וכן נאמר כי בית-הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש, כך שיהיה קשה לטעון שבית-הדין לא התרשם נכון מעמדת האישה. כן אמור גם בפרוטוקול הדיון מיום 1.2.10, בו נאמר על-ידי בית-הדין כי האישה הסכימה בעבר להתגרש. ועוד הוסיפה האישה עצמה (בפרוטוקול הנ"ל): "עבר הרבה זמן שהוא מחוץ לבית ואני פוחדת ולא רוצה, ואני נאלצת להתגרש", רק הוסיפה שהיא לא מוותרת על כתובתה. ואכן בהחלטת בית-הדין (סעיף א') נאמר כי בית-הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש. ואכן הצדדים יצאו לערוך הסכם עוד באותו היום, אלא שחזרו לאחר-מכן וטענו כי נחוץ להם פרק זמן של שבועיים לעריכת ההסכם. בנוסף, בפני בית-הדין מונחת הודעת שני הצדדים (הודעה משותפת) מיום 1.2.10 כי הצדדים החלו במשא ומתן על-מנת להגיע להסכם כולל והצדדים יודיעו לבית-הדין על מועד אפשרי לאישור ההסכם.
הרי שניכר בעליל שאף האישה סברה כי יש ללכת לגירושין בנסיבות העניין, מה שמעלה חשש כבד אודות כנות תביעתה כיום לשלום-בית.
הלכך, אמירת ב"כ הבעל כי "אמירה זו נכתבה בטעות, משום שלא הייתה כוונה מצד האישה בשום שלב להסכמה לגירושין", היא תמוהה, בלשון המעטה!
ברם ב"כ האישה טוען כי בית-הדין עצמו בהרכבו הקודם הפנה את הצדדים בהחלטה מאוחרת יותר לייעוץ נישואין, משמע שבית-הדין שינה את דעתו או שהבין שלא הייתה הסכמה לגירושין.
על-כך יש להשיב כי עובדה זו אינה משנה את המציאות כי בעבר אף האישה הבינה כי פני הצדדים לגירושין, ועובדה זו לכשעצמה מורה כי יחסי הצדדים לא היו טובים בלשון המעטה, עובדה המחזקת את ההנחה שתובא להלן כי הסיכוי להשבת השלום הביתה אינו קיים עוד.
לשם השלמת התמונה נוסיף עוד כי אף האישה פתחה תיק גירושין, עוד בשנת 2007, בטענות של בגידת הבעל ואי-קיום יחסי אישות, וכן בתאריך 22.12.09 פתחה האישה תביעת כתובה בה נאמר (סעיף 20) "מתבקש כב' בית-הדין להזמין את הנתבע לדיון ולחייבו לשלם לאישה את כתובתה באם הצדדים יתגרשו", מה שמרחיק עוד יותר את הכנות שבטענתה היום כי היא כל כך אוהבת את הבעל ורוצה שלום-בית.
כל העובדות המוצגות לעיל מעלות ספק רק בכנות תביעת האישה לשלום-בית, ואף התעקשותה בעניין צו למדור ספציפי מעלה חשש כבד כי פניה לעבר ה"בית" ולא לשלום שיהיה יצוק לתוכו.
במהלך הדיון האחרון שהתקיים, בית-הדין בדק עם האישה מדוע היא מסרבת להתגרש למרות שניכר בעליל שאין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים, לאור הפירוד הממושך, לאור חוות-דעתו של יועץ הנישואין (שתתואר להלן) ולאור הליכים המשפטיים הממושכים שבין הצדדים. האישה משיבה כי היא אוהבת את הבעל. כן מעלה טענה שהבעל היה עם אישה זרה. בית-הדין מבהיר לאישה כי על-פי כל החומר שבתיק כולל חוות-דעתו של היועץ אין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים וכדאי שהאישה תשכיל להיפרד בגט מבעלה.

ב"כ האישה טוען כי לא נעשה ניסיון אמיתי לשלום-בית ולא ניתן מדור ספציפי לאישה. לטענתו, לאחר שהאישה תקבל מדור ספציפי, יגברו הסיכויים להשבת השלום לבית. לעמדתו, עצם העובדה שהאישה לא זכתה מבית-הדין עד היום למתן צו למדור ספציפי, היא הסיבה העיקרית לכך שהשלום עוד לא שב הביתה.
הבעל טוען כי אינו רואה סיכוי לשלום-בית. באשר לטענות האישה כי היה לו קשר עם אישה זרה, הבעל מודה כי אכן בשנת 2000 הייתה לו מעידה והיה לו קשר עם אישה אחרת (כאמור אף בפרוטוקולים קודמים), אך לאחר-מכן חיו יחדיו 8 שנים ומאז לא היה עם אישה אחרת.
בית-הדין שוחח עם ב"כ הצדדים ביחידות, ללא הצדדים עצמם, ע"פ הסכמתם. בית-הדין בדק עם ב"כ הצדדים אפשרויות שונות.
עד כאן הובאו העובדות בתיק זה. מעתה תובא הכרעת הדין.

שלום-בית
לאור הנתונים שבתיק, אלו שפורטו לעיל ואלו שיפורטו להלן, בית-הדין סבור כי אין מקום לשלום-בית בתיק זה.
בית-הדין הפנה את הצדדים ליועץ הנישואין הרב אברהם גמליאל, וכך כתב היועץ בהודעתו לבית-הדין מיום 24.1.11: "הפערים שהתגלו היו עצומים מנשוא... החשדנות ההדדית שכל אחד הפגין ... לא הותירו מקום לשום גישור או בסיס משותף לצקת עליו התחלה משותפת. מבלי להיכנס לאבחונים מניסיוני הקליני, טובתו של כל אחד מהם באמת זה להגיע להסכם גירושין מוסכם, דבר שאינני רואה אותו בר ביצוע. לצערי נראה שבני הזוג ימשיכו לחיות בנפרד כפי שהם חיים היום וימשיכו להתכתש בבית-הדין".
בית-הדין מציין כי דבריו הנחרצים מדברים בעד עצמם, עד כמה הנתק עמוק וחריף - עד כדי שאף הפירוד נעשה קשה יותר ויותר. במציאות זאת, חידוש הקשר אינו בר ביצוע כלל, וכל הדיבורים אודות שלום-בית, טובים אולי על נייר הפרוטוקול, אך אינם ישימים במציאות הכואבת בה מצויים הצדדים. כן יהיה קשה להאמין לדברי האישה בדבר "אהבתה" את הבעל, לאור הניכור הקשה המתואר בדברי היועץ.
בנוסף, בדיון שנערך, אף בית-הדין עצמו התרשם במפגשו עם הצדדים כי אכן אין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים, לאור האיבה והניכור שבין הצדדים שהשתקפו במהלך הדיון כולו.
כאמור לעיל, ממהלך הדברים בתיק עולה שתביעתה של האישה לשלום-בית אינה כנה.
משכך, תביעת האישה לשלום-בית, נדחית.

גירושין
בנסיבות העניין המתוארות לעיל ולאור הפירוד הממושך שבין הצדדים, בית-הדין סבור כי על הצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
על הבעל לפתוח תיק לסידור גט.
בית-הדין סבור כי קיים בסיס לניהול משא ומתן בין הצדדים באמצעות באי-כוחם. על הצדדים לנהל משא ומתן אינטנסיבי בתוך 30 יום לשם הגעה להסכם גירושין כולל.
יש לדווח לבית-הדין בתום התקופה אודות ההתפתחויות.
במידה ויושג ההסכם המיוחל, הצדדים רשאים להופיע בבית-הדין בכל בוקר בשעה 8.45 לשם אישור ההסכם או הסכמתם, ללא צורך בזימון נוסף.



מזונות
כמובן שהפנית הצדדים לגירושין ודחיית תביעת האישה לשלום-בית, בין השאר מכוח הטענה כי תביעתה אינה כנה, מובילים למסקנה כי אין מקום לתביעת מזונות מצד האישה, אף אם עדיין טענת שלום-בית בגרונה.
בנוסף, האישה משתכרת 3400 ש''ח לחודש, כפי הצהרת ב"כ האישה בדיון מיום 13.12.10, שורה 43 (אף שטען שהיא אינה מסתדרת עם סך זה).

מדור ספציפי
לאור האמור, גם אין מקום לתביעת האישה למדור ספציפי.
ונבאר.
כבר מקובל בבתי-הדין כי צו למדור ספציפי ניתן רק כאשר קיים סיכוי לשלום-בית, אולם במידה ולא קיים סיכוי ממשי לשלום, אין מקום למתן הצו המבוקש. עמדה זו היא בניגוד לטענותיו של ב"כ האישה כי המדור הספציפי לאישה יקרב את הצדדים לשלום. בית-הדין סבור כי מתן מדור ספציפי לאישה עשוי להגשים מחצית ממשאלת ב"כ האישה לשלום-בית - עשוי (או שמא עלול) להגשים את ה"בית", אך וודאי שאת ה"שלום" הוא לא יקרב, וקרוב לווודאי שאף ירחיק, בנסיבות העניין.
בעניין זה, זכותה של אישה למדור ספציפי במקרים אלו או אחרים, דן הרב אוריאל לביא שליט"א, אב"ד צפת טבריה, בספרו עטרת דבורה, חלק א עמוד 206 והלאה. בסוף דבריו הזכיר את שני הנימוקים המקובלים למתן מדור ספציפי - מטעמי הגנת שלום-הבית ומטעם אי-פירוק השותפות נגד רצון השותף, והוכיח באריכות כי לא ניתן להסתמך על טעמים אלו כדי להצדיק מתן מדור ספציפי לאישה. לדבריו שם, מסגרת הדיון בשאלת המדור הספציפי היא רק בשאלת חיוב הבעל במזונות אשתו והגדרת חיובו. אבל כאשר כבר נתפרדה החבילה, דהיינו אפס הסיכוי לשלום, אין בעצם היותם שותפים למנוע את פירוק השיתוף במדור המשותף (זאת משום הסברא שבכגון זה ניתן לכפות חלוקה בדרך של גוד או איגוד, בטענה שעד עכשיו יכולתי לסבול וכעת איני יכול יותר להמשיך בשותפות, ולא כפי הסברא הפשוטה המובאת לעיל). כן אין להיתלות בטענה שהמדור הספציפי יחזיר את השלום לבית, כאשר אין יסוד סביר להניח שכך אכן יקרה בפועל (וכן משום שאין אנו נוקטים באמצעי כפיה כדי להחזיר את הבעל הביתה, ופעולה כעין זו מתפרשת ככפיה לכך).
בעניין זה, ראה שורת הדין י"ז, עמוד ש"נ, שם הביאו בית-הדין הגדול ציטוט מדברי הגר"ש דייכובסקי שליט"א בפסק-דין אחר שכתב: "אילו היה סיכוי ממשי לנישואין, הייתי שוקל שימוש באמצעי השהייה, כמו מדור ספציפי, על-מנת לתת סיכוי להצלת המשפחה, מה אעשה ואין סיכוי ריאלי לכך".
וראה גם פסק-דין אחר של כב' הגר"ש דייכובסקי שליט"א (תיק מספר 7978) שכתב כך: "לי שמורה זכות ראשונים לפני יותר משתי עשרות שנים, בשימוש במונח ובקביעה של זכאות למדור ספציפי וכו'. בתקופה מאוחרת יותר הגבלתי את השימוש בזכות זאת למקרים בהם לא אבדה התקווה לחידוש הקשר בין הצדדים. כתבתי שבמקרים של מות הנישואין לא הייתי משתמש בזה".
הרי שבנסיבות דידן, שאפסו הסיכויים לשלום-בית, האישה אינה זכאית לצו למדור ספציפי.
לא נעלמה מעינינו החלטת בית-הדין הגדול (תיק מספר 8479) שם קבעו הג"ר חגי איזירר והג"ר אברהם שרמן שליט"א כי המצב של חוסר סיכוי לשלום-בית אינו עוקר את הזכות לשלום-בית ואת הזכויות הנלוות לכך, כזכות למזונות, למדור ומדור ספציפי.
ברם, במצב בו אין הוכחות שהבעל חי עם אחרת ואין ביסוס לטענת האישה על-כך, והוראת בית-הדין לצדדים להתגרש נובעת מכוח העובדה כי אין סיכוי לשלום-בית ואף תביעת האישה לשלום-בית נראית לא כנה, כמובהר לעיל, נראה כי אף לשיטתם אין מקום לפסיקת מדור ספציפי לאישה.
וראה גם פסק-דין בית-הדין נתניה (תיק מספר 2518) שנטו לומר כך, שכאשר השאיפה היא לסידור גט, אין מקום למתן מדור ספציפי לאישה, אף לשיטת בית-הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל.

לשם חידוד העניין נוסיף את ההבהרה דלקמן
כמוזכר בהחלטת בית-הדין בתיק אחר, קיימים שני יסודות הלכתיים עליהם נסמכת זכותה של אישה למדור ספציפי: האחד, מכוח חובת המדור של הבעל לאשתו כחלק אינטגרלי מחיובו במזונות אשתו. זכות זו נקבעת לפי רמתו הכלכלית של הבעל, מהדין הידוע "עולה עמו ואינה יורדת" (וכבר פסק הרמב"ם: "וכן המדור - לפי עושרו"). היסוד השני לחיוב בעל במדור ספציפי לאשתו הוא מכוח זכותה של האישה כשותף למנוע את פירוק השותפות במקרים מסויימים.
למעשה ישנו יסוד נוסף העשוי להביא להחלטת בית-דין להעניק לאישה זכות במדור ספציפי, והוא - הפעלת לחץ על הבעל כדי שיאות לחזור לאשתו לחיים של שלום ושיתוף, דהיינו אמצעי הנועד להשיב את שלום-הבית לקדמותו.
להבדיל משני הנימוקים הראשונים שהובאו, נימוק זה אינו יכול לעמוד בכוחות עצמו בכל מקרה. נימוק זה יכול לשמש רק באשר בית-הדין משוכנעים כי עדיין קיים סיכוי מסויים שהשלום יחזור לבית. אולם, במידה ובית-הדין סבור כי השלום כבר מהם והלאה, אין להשתמש בנימוק זה כדי לאפשר לאישה לתפוס לחינם בבית המשותף.
אולם, על פניו היה מקום לומר כי שני הנימוקים הראשונים תקפים גם בכגון זה, שהרי אף אם הסיכוי לשלום קלוש או אינו קיים, עדיין חייב הבעל במזונות אשתו וממילא חייב במדורה, וכן עדיין האישה מוגדרת כשותפה בבית, ואין לפרק את השיתוף נגד רצונה.
ברם, בכגון נידון דידן, שבית-הדין סבור כי התביעה לשלום-בית אינה כנה ובעקבות זאת הורה לצדדים להתגרש, ממילא אין כבר מקום לחייב את הבעל במזונות ובמדור לאישה, כאשר נראה שאף האישה אינה חפצה בו, זאת למרות דבקותה בטענת שלום-בית שבגרונה.

לאור האמור, יש להורות כך:
א. בית-הדין סבור כי אין מקום לשלום-בית בתיק זה ואין כנות בתביעת האישה לשלום-בית.
ב. תביעת האישה לשלום-בית נדחית.
ג. על הצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
ד. על הבעל לפתוח תיק לסידור גט.
ה. על הצדדים לנהל משא ומתן באמצעות באי-כוחם לשם הגעה להסכם גירושין ראוי. יש לנהל משא ומתן אינטנסיבי בתוך 30 יום לשם הגעה להסכם כולל.
ו. יש לדווח לבית-הדין בתום התקופה אודות ההתפתחויות.
ז. הבעל פטור ממזונות אשתו.
ח. אין מקום לפסיקת מדור ספציפי לאישה.

(-) יצחק אושינסקי, דיין

לאור האמור, נפסק כך:
א. בית-הדין סבור כי אין מקום לשלום-בית בתיק זה ואין כנות בתביעת האישה לשלום-בית.
ב. תביעת האישה לשלום-בית נדחית.
ג. על הצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
ד. על הבעל לפתוח תיק לסידור גט.
ה. על הצדדים לנהל משא ומתן באמצעות באי- כוחם לשם הגעה להסכם גירושין ראוי. יש לנהל משא ומתן אינטנסיבי בתוך 30 יום לשם הגעה להסכם כולל.
ו. יש לדווח לבית-הדין בתום התקופה אודות ההתפתחויות.
ז. הבעל פטור ממזונות אשתו.
ח. אין מקום לפסיקת מדור ספציפי לאישה."

3. בני הזוג פירודים וחיים בפירוד מוחלט ובדירות נפרדות ללא כל קשר ביניהם למעלה מ- 21 חודשים
בתיק מס' 585594-4 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 94, 99 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת האישה לגירושין. הבעל אינו מעוניין להתגרש. הצדדים נישאו בשנת 2002 ומנישואים אלו נולדו להם 2 ילדים. לבעל אלו נישואין שלישיים ולאישה שניים.
הצדדים הינם רופאים במקצועם הבעל הינו רופא פסיכיאטר לילדים והאישה רופאה נוירולוגית לילדים. הצדדים פירודים מיוני 2009.
הצדדים מוכרים לבית-הדין הרבני בחיפה מדיון בתביעה שהגיש הבעל, אותה כינה "תביעה לשלום-בית ולחילופין גירושין, תוך כריכת מזונות אישה ומזונות ילדים".
תביעת הבעל הוגשה ביום 8.7.09. דיון בתביעת הבעל התקיים ביום 29.10.09 ובו ביום ניתנה החלטה לפיה נסגר תיק הגירושין של הבעל, תוך הפניית האישה לפתיחת תיק גירושין, אם רצונה בכך כפי שהצהירה, וכפי שעולה ממכתב כב' הרב אוקס שליט"א, אב"ד טורנטו ובנוסף תוך דרישה מהבעל להגיש הצעה מעשית לכינון שלום-בית, בו הוא חפץ לדבריו. עוד המליץ בית-הדין לצדדים לשאת ולתת באשר לעתיד הנישואין ולהגיע להחלטה משותפת שתהיה מקובלת על שניהם.
בכתב התביעה לגירושין מיום 29.11.2010 כתבה האישה:
בעת הדיון הראשון בתאריך 29.10.2009, שהתה האישה זמנית בקנדה. קודם לכך נקבעה פגישה לצדדים עם כב' הרב אוקס מתוך הסכמה לסדר בה גט פיטורין כדין, שכן הצדדים הגיעו למסקנה נחרצת משותפת באשר לכך שהנישואין הגיעו לקיצם. למרבה הצער נטש הבעל לקנדה מבלי ליידע את האישה ואף לא את כב' הרב אוקס, ולפיכך סוכלה הפגישה הזו. האישה מצידה פגשה את הרב הנכבד, מסרה לו את כתובתה ובעקבות זאת פנה כאמור כב' הרב אוקס אל כב' בית-הדין בחיפה.
הצדדים שרויים בפירוד תקופה ממושכת (מאז 3.6.09).
בעקבות ניסיון ההתאבדות שביצע הבעל כאשר שהו הצדדים בקנדה, ניתן צו הרחקה נגדו ובהמשך בחר הוא לעזוב את קנדה ולחזור לישראל ביום 25.6.09.

הבעל הגיש נגד האישה בבית-המשפט למשפחה בחיפה את התביעות הבאות:
א. תביעה רכושית, סעדים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, פירוק שיתוף.
ב. תביעת משמורת, הסדרי ראיה, מגורי הקטינים, ענייני הגירה וחינוך קטינים.
ג. בקשה לעיקולים זמניים.
ד. בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום.
ה. בקשה למתן אורכה להמצאת ערבות צד ג'.
ו. בקשה לקבלת מידע על הקטינים וקיום הסדרי ראיה.
ז. בקשה דחופה לצו עיכוב יציאה מהארץ.
ח. בקשה למתן החלטה (משלימה) בדבר עיכוב היציאה (של הקטינים).
ט. בקשה דחופה לעיקול מיטלטלין.
י. בקשה להרחבת בדיקת האקטואר.
יא. תביעה נזיקית ע"ס מליון ₪.
יב. בקשה דחופה למתן צו עשה.
יג. בקשה דחופה לגילוי דו"ח סודי.
יד. בקשה דחופה למתן צו לגילוי דו"ח סיכום בדיקת מסוגלות הורית ותלונה במשטרה.
טו. בקשה דחופה למתן צו אשר יורה למשיבה לאפשר שיחות יומיות של המבקש עם ילדיו בטלפון.
הבעל מאוס על האישה תכלית המיאוס, אין כל סיכוי שבעולם כי יכון שלום-בית בין הצדדים. לא בכדי נמנע הבעל מהגשת הצעה מעשית לשלום-בית לבית-הדין.
הבעל פגע באישה הן פיזית והן נפשית, מרד בה, הוציא לה שם רע, מעגן אותה מתוך כוונה צינית לסחוט ממון, אין הוא חפץ בה כפי שאין היא חפצה בו, הקרע ביניהם גמור ומוחלט.
בין היתר משמיץ הבעל את האישה ואת הוריה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן ומפיץ בדותות ועלילות עליהם ללא הרף. גם בטיעוניו בבית-המשפט מייחס הבעל לאישה התנהגות איומה ונוראה וברור מדבריו כי אין הוא חפץ באישה. (התובעת מכחישה כמובן את טענותיו).
הבעל שיקם את חייו וחי עם חברה לחיים.
עד כאן הובא מכתב תביעת האישה לגירושין שהגישה האישה וב"כ.

בכתב תביעה רכושית מיום 7.7.09 שהוגש לבית-המשפט לענייני משפחה על-ידי הבעל וב"כ נכתב בסעיף 7: "מזה שנים מספר שיחסי הצדדים הפכו לשליליים ורעים בעיקר בעטיה של הנתבעת הממררת את חיי הנתבע... בעת האחרונה הסלימה התנהגותה של הנתבעת בצורה קשה ביותר והיא החלה לנהוג בעויינות מופגנת כלפי התובע, יוזמת מריבות ואינה מדברת עם התובע וכאמור אינה מקיימת יחסי אישות עם הבעל, הנתבעת החלה לאחרונה שלא כמנהגה להתלבש בצורה פרובוקטיבית ולהיעדר מן הבית במשך שעות ארוכות בהן לטענתה שהתה בעבודה".
בסעיף 24 כותב הבעל: "התובע אינו מעוניין בהמשך קיום השיתוף בזכויות בדירה והוא עותר בפני כבוד בית-המשפט לפירוק השיתוף בדירה על-ידי מכירתה כחופשית למרבה במחיר... התובע אינו מעוניין בהמשך קיום השיתוף בזכויות במיטלטלין המהווים תכולת הדירה והוא עותר בפני כבוד בית-המשפט לפירוק השיתוף במיטלטלין".
עוד הגיש הבעל וב"כ תביעה נזיקית בתאריך 3.10.10 כנגד האישה לבית-המשפט ע"ס 1,000,000 ₪. וכך כתב בכתב התביעה סעיפים 4-2 "התובע ניהל מערכת רומנטיים עם הנתבעת אשר כתוצאתה נכנסה הנתבעת להריון עם בתם הבכורה. לאור המצב נישא התובע לנתבעת וזאת על-אף שלא היה בטוח כי זהו המהלך הנכון לעשותו... יודגש כי יחסי התובע והנתבעת היו כוחניים מתחילתם, הנתבעת נהגה לאיים על התובע חדשות לבקרים כי תתגרש ממנו ותיקח את ילדיהם עמה, הנתבעת חזרה בה כל פעם מאיומיה ואולם הצליחה להחזיר את התובע במצב של חרדה מתמדת לאובדן משפחתו וילדיו, בנוסף נהגה הנתבעת להשתלח בתובע ולקללו לדבר אליו בזלזול והתנשאות ולהפגין קור רגשי רב כלפיו".
ובסעיף 24 כתב הבעל "הנתבעת נהגה להימנע מלדבר אל התובע במשך ימים ארוכים ולא לענות לו כאשר פנה אליה, הנתבעת נהגה ללעוג לו על עצבותו, כאשר היה התובע נעצב אל ליבו עקב יחסה זה של הנתבעת היא נהגה ללעוג לו על עצבותו, כאשר היה התובע מנסה לברר את פשר עויינותה של הנתבעת כלפיו ואף להציע פרידה ממנה היא נהגה לאיים עליו כי היא לא תאפשר לו לראות את ילדיו וכי תפגע במקור פרנסתו, הנתבעת נהגה להשפיל את פניו של התובע בפני רבים, לרבות בפני חבריו של התובע ו/או חברים משותפים שלה ושל התובע באופן בו התובע היה מצטייר בפניהם כאדם נטול כבוד עצמי, התובע היה מקבל חדשות לבקרים מסרים מהסביבה בה חיו בני הזוג (שכנים אנשי מקצוע ומהחוג החברתי הסובב אותם) כי היא בוגדת בו עם גברים אחרים ומאיימת על התובע כי במידה ויעזוב אותה היא לא תאפשר לו כל מגע עם ילדיו".
ובסעיף 30 כתב "למרות התעללויות שעבר התובע מידי הנתבעת הוא לא נכנע ולא עזב את הבית מתוך דאגה לילדיו, לפיכך החליטה הנתבעת "לעלות מדרגה", ביום 3.6.09 התלוננה הנתבעת במשטרה כי התובע ניסה כביכול להתאבד וכי היא חוששת לחייו ולחיי הסובבים אותו ואף עתרה לאשפוזו של התובע בבי"ח פסיכיאטרי בטוענה שהוא מסוכן לעצמו".
עוד כתב בסעיפים 45-44 "לתובע נגרמו הנזקים הבאים כתוצאה ממעשיה ומחדליה של הנתבעת... לאור האמור דלעיל הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 55,000,000 ₪, משיקולי אגרה מעמיד התובע את סכום התביעה ע"ס של 1,000,000 ₪ בלבד ושומר לעצמו את הזכות לתבוע בעתיד את נזקיו העתידיים".
לצדדים נקבע דיון ליום י"ב אדר א' תשע"א 14.2.11 הבעל לא הופיע לדיון על-אף שבית-הדין דחה את בקשתו לדחיית מועד הדיון. בהחלטת בית-הדין הבעל הוזמן בצו הבאה על-ידי משטרת ישראל.
בתאריך ג' אדר ב תשע"א 9.3.11 התקיים דיון הצדדים וב"כ הופיעו.
האישה עומדת על תביעתה להתגרש. הבעל אינו מעוניין טוען שהוא רוצה את הילדים, האישה מדירה אותו מילדיו, לשאלת בית-הדין מה העילות שהאישה מעוניינת בגירושין אמרה האישה לפרוטוקול:
בית-הדין: מה עילות הגירושין?
האישה: במשך שנות הנישואין סבלתי מהתעללות קשה. אלו נישואין שניים בשבילי ושלישיים בשבילו. היינו נשואים כ- 6 שנים ואנחנו פירודים כבר שנתיים מיוני 2009, סבלנו מאד איתו, הוא התעלל פיזית, נפשית ומילולית בי ובילדים. ביוני 2009 הוא איים בהתאבדות שהסתבר כמניפולציה. בעקבות האירועים הקשים, הוא עזב את קנדה. אני הילדים נשארנו שם שנה נוספת ובעצם מאז נותק הקשר בינינו. הוא טען טענות רבות עלי, שאני לא מספיק טובה לו, הוא טען שאני בוגדת בו למרות שזה לא מה שהיה. הוא חשב שאני פועלת נגדו, כמו שחשב שאנשים מהעבודה פועלים נגדו. הוא מנע ממני שינה, כי היה צריך להאשים אותי. הם השפיל אותי במילים קשות. אין שום דרך שנוכל לחזור לחיות יחד. יש לו חברה לחיים ששמה נ' ב' ז'
לשאלת בית-הדין אם הוא מכיר את האישה נ' ב' ז' אמר הבעל לפרוטוקול:
הבעל: היא ידידתי.
בית-הדין: יצאתם פעם לבילוי משותף ?
הבעל: לא. גם כאשר נפגשתי איתה, זה היה בנוכחות הילדים. היא התבקשה על-ידי בית-המשפט להיות נוכחת.
ב"כ האישה: שמעתם עכשו שקר גס מפי אדם משכיל, הוא רופא במקצועו. מיד אראה מסמכים מפיו של האיש שזו בת זוגו שיש לו איתה קשר יציב ומספק והוא זה שהציע אותה לבית-המשפט כמלווה שלו כאשר הוא מוציא את הילדים ממרכז הקשר. המכון הפסיכיאטרי שבדק את הצדדים כותב שהנבדק מנהל כיום קשר זוגי ומספק.
הפסיכולוג ד"ר עמוס שרון אומר לבית-המשפט... ולבקשתו של מר ב', פגשתי את נ' ב' ז' בת זוגו הנוכחית ויש עוד הרבה מסמכים.
בית-הדין: מה תגובת הבעל למסמכים אלו ?
ב"כ הבעל: אני רוצה להשיב.
בית-הדין: קודם אנחנו נשמע את הבעל.
ב"כ הבעל: אני מבקשת שהדברים יירשמו.
בית-הדין: יש לך בת זוג או אין לך ?
הבעל: אין לי.
דברי הבעל שהגב' נ' ב' ז' היא אך ורק ידידה ומלבד זאת אין ביניהם כל קשר אחר, אין בהם מן האמת. הבעל עצמו אמר במכון שלם - אבחון יעוץ והדרכה עמוד 16 "הנבדק מתאר כי עם חזרתו לארץ עובר תהליך התארגנות ושיקום, החל לעבוד במקצועו בתפקיד ניהולי מנהל כיום קשר זוגי חדש ומספק".
ואם לא די בכך אף בהחלטת בית-המשפט לענייני משפחה מיום 5.1.11 בסעיף 2 נכתב "אני מורה למכון שלם, כפי שביקש האב למסור את מסקנותיו לגבי בת זוגו וזאת מוקדם ככל שניתן". גם במכתב מיום 11.1.11 שנשלח ממכון שלם על-ידי ד"ר עמוס שרון פסיכולוג קליני מומחה לכבוד השופטת נכתב "בהתאם להחלטת כבודך ובהתאם למתווה הטיפולי עליו המלצנו ולבקשתו של מר ד' ב' פגשתי את גברת נ' ב' ז' בת זוגו הנוכחית של מר ב' על-מנת לבדוק את האפשרות שהיא אשר תלווה את מפגשיו של מר ב' עם ילדיו בשבועות הקרובים". ואף בהחלטת בית-המשפט מיום 19.1.11 שכל עניינה של ההחלטה אם יש לאפשר לבת זוגו של האב ללוות את מפגשי האב עם ילדיו נכתב "האב הציע את בת זוגו הנוכחית גב' נ' ב' ז'" ובהחלטה כתבה השופטת "לאחר ששקלתי עמדתם של הגורמים המקצועיים אני בדעה כי בת זוגו הנוכחית של האב גב' נ' ב' ז' וכו".

אדם במעמדו של הבעל רופא פסיכיאטרי מנהל מרפאה לבריאות הנפש ביישוב... העובד בתפקיד ציבורי חשוב, יש לו לומר אך ורק את האמת ולא לנסות לשקר את בית-הדין, בית-הדין רואה זאת בחומרה רבה.
אף ב"כ הבעל טוב הייתה עושה אילו לא אמרה את דבריה בעניין זה, הרי בבית-המשפט טענה ב"כ הבעל בפרוטוקול מיום 5.1.2011 שורה 18 "פניתי למכון וקיבלנו מחיר ויש לנו את צד ג' שזו חברתו של האב, אפשר לאבחן אותה באופן מיידי...".
לאור האמור אין ספק שהבעל מנהל מערכת חיים משותפת עם האישה נ' ב' ז' משכך יש לחייבו בגט כמובא באבהע"ז סימן קנ"ד סעיף א' ברמ"א.
עוד יש לומר הצדדים מורדים זה בזה ואינם מעוניינים כלל אחד בשני, הבעל שאינו מעוניין בגירושין זה אך ורק משום שרצונו לעגן את אשתו ולנקום בה היות ואינו רואה את ילדיו כפי שהוא מעוניין גם כשנשאל אם הוא מעוניין להתגרש אמר אני רוצה את הילדים בית-הדין לא שמע ממנו שהוא רוצה את האישה.
די בדברים שכתב בכתב התביעה לבית-המשפט והובאו לעיל, המראים שאין רצונו כלל וכלל באישה, גם בדו"ח שנכתב על-ידי מכון שלם מתאר הבעל את מערכת היחסים עם האישה כמסכת של התעללויות והשפלות מצידה כלפיו לדבריו חש כי מופעל עליו לחץ נפשי משמעותי... את יחסה של אשתו מתאר כמשפיל ומזלזל מספר כדוגמה כי הרבתה לבגוד בו ולספר לו על-כך. ואף ב"כ הבעל בפרוטוקול מיום 5.11.2011 שורה 11 עמוד 20 אמרה "... השנאה שמדבר חברי שאומר יש מאין, יש אכן שנאה לאישה נולדה לבעל כי בכוח נכפה עליו להתאשפז בבית החולים לחולי נפש".
אין ספק שהצדדים מורדים זה על זה ובנידון דידן יפים דברי רבינו ירוחם ולאור האמור, שהצדדים מורדים זה בזה ודברי רבינו ירוחם (משרים חלק ח' נתיב כ"ג) שייכים לנסיבות מקרה זה וז"ל שם: "כשאישה אומרת לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת וכו'...אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'...".
על דינו של רבינו ירוחם הסתמכו גם בפסקי-דין רבניים חלק י"א עמודים 89 עד 95 בית-הדין הרבני האיזורי ת"א יפו בפני כב' הדיינים הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א וכתבו "כאשר הבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה כופין, או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה". וכתבו עוד שם "הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום-בית ואף הוא מורד בה אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה וכמו שהבאנו מדברי רבינו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה ואף אם לא נגיע לידי מידה זו של כפיה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה וכו'".

כמו-כן הצדדים פירודים וגרים בדירות נפרדות ואין ביניהם כל קשר כבר כ - 21 חודשים, וידועים דברי רבינו חיים פאלג'י שבכגון זה, יש לכפות על גירושין כמבואר בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב: "בדרך-כלל אני אומר, כל שנראה לבית-דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין, וכמו-כן להיפך כשהאישה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאישה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ד' ויש עונש מהשמים וכו'...והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד 18 חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית-הדין שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור". עכ"ל.
במקרה דידן הזוג פירודים וחיים בפירוד מוחלט ובדירות נפרדות ללא כל קשר ביניהם מאז חודש יוני 2009 יותר מ- 21 חודשים, ולכן יש להסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י.
אמנם בתי-הדין לא נהגו לכפות גט, אך צירפו את דבריו באשר לחיוב גט. ועיין בפסקי-דין רבנים ח"ט עמוד 200 ערעור בבית-הדין הגדול מה שכתבו בעניין זה.
עיין עוד בפסק-דין בית-הדין הגדול דעת הרוב הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א (לא התפרסם) מובא שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את בני הזוג לתת גט אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, כופין על המצוות לעשות הכל כדי להציל את הזוג מאיסור ואולי גם חובה על בני הזוג להשמע לבית-הדין בכך, אולם מובאת שם דעת המיעוט של הגר"צ בוארון שליט"א אשר לא הסכים עמם בכך וסבר שזו פרשנות שאינה נכונה בדברי הגר"ח פלאג'י שהרי שם נאמר היפך מכך שכן כופין את הזוג ליתן גט ודבריו צוטטו פעמים רבות בפדרי"ם ובפסקי-דין רבים.
וכך כתבו הדיינים בפסק של בית-הדין הגדול בערעור בראשות הגר"מ אליהו, הרב דיכובסקי והרב נדב משנת תשנ"ה (לא פורסם), בהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד צדדית אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו'....זכותו וחובתו של בית-הדין להוציא פסק-דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר.
תביעת הנזיקין רכושית המופרזת שהגיש הבעל בבית-המשפט כנגד האישה (בסך 1,000,000 ש''ח הסך המקורי של התביעה היה על סך של 55,000,000), וכן בזמן שהוא מאשים את הצד השני בטענות כה קשות וכן נלחם בה מלחמת חורמה משפטית כדי להוציא ממנו כמה שיותר כספים. אינם מותירים ברירה אלא לקבוע שאין הבעל מעוניין באישה כלל.
עוד יש לדון האם האישה אסורה לבעלה משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. הבעל עצמו כתב בכתב התביעה בסעיף 23, "התובע היה מקבל חדשות לבקרים מסרים מהסביבה בה חיו בני הזוג (שכנים אנשי מקצוע ומהחוג החברתי הסובב אותם) כי היא בוגדת בו עם גברים אחרים ומאיימת על התובע כי במידה ויעזוב אותה היא לא תאפשר לו כל מגע עם ילדיו". עוד אמר זאת בבית-המשפט, (האישה מכחישה).
עיין ברמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ז שכתב "מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהייתה אישה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה..." על-כן הואיל ואין ספק שהוא מאמין לאלו שסיפרו לו שהרי הם חבריו למקצוע ולחיים כפי שאמר ששמע זאת משכנים אנשי מקצוע ומהחוג החברתי הסובב אותם והאמין להם שהיא בוגדת בו ויש לה בן זוג, חייב להוציא את אשתו. ועיין עוד בשולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף ז', וכן פתחי תשובה שם ס"ק מב.

מסקנות
א. הבעל חייב ליתן גט לאישה.
ב. הצדדים רשאים לפתוח תיק לסידור הגט.
ג. באם הבעל יסרב ליתן גט לאישה במועד שנקבע לצדדים בית-הדין ידון בהטלת הגבלות על הבעל בהתאם לפתיחת תיק מתאים."

4. מהי המשמעות ההלכתית של עובדה ששני הצדדים - החיים בפירוד למעלה משנתיים - אינם רוצים זה בזה?
בתיק מס' 366705-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 170, 173 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

עובדות והליכים
א. לפנינו תביעת גירושין.
הצדדים, פלוני (להלן:"הבעל") ופלונית (להלן:"האישה") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.1.97. מנישואין אלו נולדה לצדדים בת בשם ת' - כיום בת ארבע- עשרה. בשנת 2002 עברו הצדדים להתגורר בקוסטה ריקה שם ניהל הבעל את עסקיו.
במחצית השנייה של שנת 2008 חל משבר בחיי הנישואין של בני הזוג שבעקבותיו נפרדו הצדדים.
ביום כ"ד אלול תשס"ט (13.9.09) הגיש הבעל תביעת גירושין ותביעות כרוכות בבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב.
ב. לדיון הראשון שהתקיים ביום כ"ו אייר תשס"ט (20.9.09) התייצבו הבעל וב"כ. האישה או מי מטעמה לא התייצבו. לתיק בית-הדין הומצאה אסמכתא המלמדת שהאישה סירבה לקבל את כתב התביעה. כמו-כן הוגש לתיק תצהיר המלמד שגם אביה של האישה שלמעונו הומצא כתב התביעה סירב לקבלו ולכן הודבקה המעטפה על דלת ביתו.
כפי שהוברר לבית-הדין, הצדדים ניהלו מו"מ לגיבוש הסכם גירושין במשך מספר חודשים עד סמוך למועד בו הגיש הבעל את תביעת הגירושין. האישה יוצגה במו"מ על-ידי עו"ד רפי כריסטוף.
עו"ד כריסטוף - שגם אליו נשלחו כתב התביעה והזמנה לדיון - החזיר לבית-הדין את כתב התביעה והודיע לבית-הדין שאין הוא מייצג את האישה בהליכים בפני בית-הדין.
בהחלטה מאותו יום נעתר בית-הדין לבקשת ב"כ הבעל וקבע שבאם לא תתייצב האישה או מי מטעמה למועד הדיון הבא ישקול בית-הדין ליתן פסק-דין בתביעות גם בהיעדרה.
ג. לדיון אשר התקיים ביום ז' תמוז תשס"ט (29.6.09) התייצבו הבעל וב"כ. גם הפעם האישה או מי מטעמה לא התייצבו בפני בית-הדין. לבית-הדין הוגש אישור המעיד על מסירת החלטת בית-הדין מיום כ"ו אייר תשס"ט (20.5.09) למעונה של האישה בקוסטה ריקה. המסירה נעשתה על-ידי נוטריון ציבורי קוסטריקני אשר כתב פרוטוקול הודעת מסירה בספרדית. תרגום מאושר של הפרוטוקול מצוי בתיק בית-הדין.
בנסיבות אלו, לאחר שהוברר לנו מעל לכל ספק שהאישה מודעת להליך המתקיים בבית-הדין - אך בוחרת במודע להתעלם ממנו - קיבל בית-הדין את תביעת הבעל לגירושין וקבע שהאישה חייבת לקבל את גטה.
ד. ביום ד' תשרי תש"ע (22.9.10) הגישה האישה לבית-הדין בקשה לביטול פסק-הדין, לעיון חוזר ולסתירת הדין.
בית-הדין מוצא לנכון לציין שעל הבקשה המנומקת, שעל פניו נוסחה על-ידי עו"ד כריסטוף (כפי שעולה מהבקשה עצמה וכפי שהתברר בבית-הדין בשלב מאוחר יותר) חתומה האישה עצמה.
בית-הדין ביקש את תגובת ב"כ הבעל לבקשה וזאת אכן הגיעה לשולחנו.
לתגובה המנומקת צורפו נספחים רבים המלמדים על הדרך המתעתעת, הקלוקלת וחסרת תום-הלב בה נקטו האישה והמסייעים על ידה.
לאחר עיון בתגובה החליט בית-הדין (החלטה מיום י"ג כסליו תש"ע 30.11.09), שאף שאין מקום לשנות או לבטל את פסק-הדין שמורה לב"כ האישה הזכות לבקש בתוך 15 יום דיון בעניין.
ביום י"ח טבת תש"ע (4.1.10) החליט בית-הדין לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין מאחר ולא הוגשה כל בקשה על-ידי האישה או על-ידי מי מטעמה לקיום דיון.
ה. מלבד עניין הגירושין דן בית-הדין גם בבקשת הבעל לקביעת הסדרי ראיה עם בתו הנמצאת בקוסטה ריקה. בית-הדין אף נתן החלטה בעניין אשר הורתה לאישה לאפשר לבעל לקיים הסדרי ראיה עם בתו כאשר יגיע לקוסטה ריקה. החלטה זו לא קוימה על-ידי האישה. בחודש מרץ 2010 הגיש ב"כ הבעל בקשה דחופה לקיום דיון בתביעות הכרוכות. בית-הדין נעתר לבקשה וקבע דיון לחודש מאי 2010.
בשלב זה - לראשונה - יצאה האישה "מהמחתרת" ושכרה לעצמה ייצוג משפטי מורחב ומשובח הכולל עורכת דין וטוען רבני. ביום כ"ז אייר תש"ע (11.5.10) קיים בית-הדין דיון במעמד הבעל ובאי-כוח שני הצדדים. בית-הדין גיבש בדיון הסכמה ולפיה הבעל יממן את הוצאות הטיסה של האישה לשם התייצבותה לדיון בבית-הדין. כמו-כן קבע בית-הדין שהצדדים יפעלו להסרת כל מניעה על יציאת הבת המשותפת מקוסטה ריקה כך שיתאפשר שגם הבת המשותפת תגיע לארץ.
ו. לאחר עיכובים רבים, התפתלויות, בקשות שונות ומשונות של הצדדים והחלטות של בית-הדין, הגיעה האישה לארץ, וביום כ"ד כסלו תשע"א (1.12.10) קיים לראשונה בית-הדין דיון במעמד שני הצדדים ובאי-כוחם. עיקרו של הדיון עסק בעניין חידוש הקשר ההורי בין האב ובתו. בית-הדין אף מינה מומחה מטעמו וקבע מסגרת לחידוש הקשר ההורי בין האב לבתו. בסיומו של הדיון שוחח בית-הדין עם הצדדים - ללא נוכחות ב"כ. הבעל עמד בתוקף על דרישתו לגירושין. האישה, מנגד, דיברה על רצונה בשלום-בית.
בית-הדין המליץ לצדדים להיפגש, לשוחח זה עם זה בפתיחות - ולהגיע להסכמות, ונתן להם אורכה של שבוע לגיבושן.
בדיון אשר התקיים ביום ו' טבת תשע"א (13.12.10) התברר לבית-הדין שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמות. בנסיבות אלו קבע בית-הדין דיון נוסף.

טענות הצדדים
ז. ביום י"ג טבת תשע"א (20.12.10) קיים בית-הדין דיון בעניינם של הצדדים. עיקרו של דיון זה נסב בתביעת הבעל לגירושין. ב"כ הבעל טען שאין מקום לפתוח את הסוגיה מאחר שישנו פסק המחייב את האישה בגירושין ומשכך אין מקום לדון בעניין. מנגד, ב"כ האישה טענו שמאחר שפסק-הדין הקודם ניתן בהיעדרה של האישה-שכעת נוכחת בבית-הדין- יש מקום לשמוע את טענותיהם.
לאחר שמיעת ב"כ הצדדים הבהיר בית-הדין שפסק-הדין המחייב את האישה בגירושין תקף - אך בשל הזהירות המתחייבת, מוכן בית-הדין לשמוע את טענות וטיעוני הצדדים.
האישה טענה שהיא אינה רוצה להתגרש ושרצונה בשלום-בית. ב"כ האישה טענו שאין כל עילה לחייב את האישה בגט. הבעל מנגד טען, שגם האישה רוצה בגירושין, ושדבריה על שלום-בית נאמרים לצורך השגת מטרות רכושיות. ב"כ הבעל חקר את האישה קצרות בדבר פעולותיה לשלום-בית מאז הגעתה לארץ לאחרונה.

דיון והכרעה
ח. נפתח בנימה אישית. חיוב איש או אישה בגט היא החלטה לא פשוטה שאנו משתדלים להימנע ממנה ככל האפשר. ריבוי התיקים אשר לפנינו לא גורם - כך לפחות אנו מקווים - להתקהות הרגשות. לעיתים קרובות אנו משקיעים מאמצים רבים וזמן רב על-מנת להביא צדדים להסכמות ולהימנע מהחלטה שיפוטית.
גם במקרה זה המלצנו והפצרנו באישה להסכים להתגרש בהסכמה - לצערנו לא נענינו.
הגיעה שעת ההכרעה. לאחר ששמענו את הצדדים ואת באי-כוחם באריכות ולאחר עיון נוסף בכלל החומר אשר בתיק אנו קובעים שפסק-הדין בדבר חיובה של האישה בקבלת גט לא רק שעומד בתוקפו אלא אף קיבל חיזוק. אין לנו כל ספק שהאישה אינה רוצה את בעלה ושדבריה בדבר שלום-בית אינם אלא רטוריקה טקטית מן השפה ולחוץ.
נציין מספר עובדות ואינדיקציות שהביאו אותנו למסקנתנו.
1. בתיק בית-הדין מופיע מייל אשר שלחה האישה לבעל ביום 4.10.08 ובו היא כותבת:
"אני רוצה להתגרש. אני מקווה שנוכל לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. עו"ד קרלוס ארייאה הוא עו"ד שמתמחה בדברים שבהסכמה הוא מוכן ויכול לנסח עבורנו הסכם, אשמח אם נבחר בדרך זו."
הדברים מדברים בעד עצמם וכל מילה מיותרת. הסבריה של האישה שהדברים נכתבו בשעת כעס אינם מתקבלים-על-הדעת, שכן, תוכנם הענייני כמו גם העובדה שהם נכתבו כארבעה חודשים לאחר שבני הזוג נפרדו, יש בהם ללמד, שהדברים נכתבו לאחר שיקול-דעת ומתוך גמירות-דעת.
2. במהלך הדיון בבית-הדין התברר שהצדדים ניהלו מו"מ לשם גיבוש הסכם גירושין בחודשים הראשונים של שנת 2009 כאשר האישה מיוצגת על-ידי אחיה ועו"ד כריסטוף. טענתה של האישה שהמו"מ נעשה שלא על דעתה ומבלי ליידע אותה מוזרה, תמוהה ואינה מתקבלת על הדעת.
3. התנהלותה של האישה מול הליך הגירושין בבית-הדין, ההתעלמות הבוטה כמו גם ההתחמקות מקבלת הזמנות וכתבי בית-הדין, אין בהם כדי לחזק את דבריה של האישה בדבר רצונה הרצוף והמתמשך בשלום-בית.
אישה הנתבעת לגירושין ורוצה בשלום-בית 'צועקת' מיד "רצוני בשלום-בית ואיני רוצה להתגרש" ולא מתחמקת במשך חודשים - בדרכים עקלקלות - מקבלת הזמנות לבית-הדין.
טענתה של האישה שלא הייתה מודעת לכל הקורה והטלת האחריות על בני משפחתה ועל עו"ד כריסטוף מצטיירת כהמשך המגמה של בריחה מאחריות והטלתה על אחרים.
4. בית-הדין השתכנע שבמהלך השנתיים האחרונות לא עשתה האישה כל פעולה שיש בה ככדי ללמד על רצון בשלום-בית. לא הוכח ואף לא נטען שהאישה שלחה - ולו שליח אחד - שיפעל לרצות ולשכנע את הבעל לחזור הביתה כך שישוב השלום למעונם. כמו-כן לא הוצג בבית-הדין מכתב, פקס או מייל שיש בו ללמד על רצון לשלום-בית. ההיפך הוא הנכון. כל מה שהוכח שהצדדים שוחחו - ישירות או באמצעות ב"כ - אך ורק על הסכם גירושין ועניינים משפטיים ושנפגשו אך ורק בבתי-משפט.
בשבועיים האחרונים נמצאת האישה בארץ. גם בתקופה זו לא עשתה כל פעולה שיש בה להעיד על רצון בשלום-בית.
5. בעיון מחודש שערך בית-הדין בתיק נמצא ממצא מעניין. ביום 15.9.10 הגישו באי-כוח האישה בקשה לביטול פסק-דין ולקביעת מועד דיון מוקדם. בסעיף 1 לבקשה נכתב:
"בניגוד לאמור בתגובה האישה אינה מסרבת להתגרש ההיפך הוא הנכון!"
גם כאן דברים מדברים בעד עצמם. בית-הדין מקווה שלפחות במקרה זה -ושלא כפי שנהגה עד כה- האישה לא תטען שהדברים נכתבו שלא על דעתה, תתנער מאחריותה להם ותטיל אותה על באי-כוחה.
ט. מהי המשמעות ההלכתית של עובדה ששני הצדדים - החיים בפירוד למעלה משנתיים - אינם רוצים זה בזה?
מסורת הפסיקה בבתי-הדין הרבניים הינה שיש מקום לחייב בגירושין ואין מקום לעכב סידור גט כאשר שני הצדדים אינם רוצים זה בזה. הרעיון היסודי העומד בבסיס פסיקה זו הינו שבנסיבות ששני בני הזוג שוללים אופציה אמיתית של שלום-בית וכשמסגרת הנישואין התרוקנה מכול תוכן אין מקום שאחד מבני הזוג - הבעל או האישה - יעגן את בן הזוג השני.
פסיקה זו מבוססת על דבריו של רבינו ירוחם בספר מישרים חלק ח' נתיב כ"ג. הפרשנות המקובלת לדבריו של רבינו ירוחם הינה שטענת עיגון היא טענה מספיקה מצד עצמה לחיוב בגט וכששני בני הזוג חיים בפירוד במשך תקופה משמעותית ואינם רוצים זה בזה מתקיימת עילה מספקת לפסיקת חיוב גירושין על בן הזוג המעכב את הגירושי
י. סוף דבר, נוכח המסקנה אליה הגענו ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה ושהדיבורים בדבר שלום-בית אינם אלא מס שפתיים בלבד, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל וקובעים שהאישה חייבת לקבל גט."





5. פירוד של 40 שנה, האם הוא עילה לחייב אישה הגט?
בתיק מס' 1782-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2009(1), 41 (2009)} קבע בית-הדין הרבני הגדול:

"הערעור נסוב על פסק-דין של בית-הדין האיזורי שניתן בתאריך י"א באדר ב' תשס"ח, ואשר כהמשך לכך, ניתנה הבהרה על-ידי בית-הדין האיזורי בתאריך ב' בסיון תשס"ח, לפיה, לדעת הרוב כיוון שהבעל מסכים לשלם לאישה עבור מזונותיה לכל ימי חייה או עד שתנשא שנית סך 1,250 שקל לחודש, היא חייבת לקבל את גיטה ואין להמשיך מצב הפירוד שיש בין הצדדים כבר כמה שנים וקובעים מועד לסידור הגט לתאריך כ"ב בסיון תשס"ח ואם האישה תסרב מאותו מועד יפחתו מזונותיה.
לטענת ב"כ המערערת לא חלו כל שינויי נסיבות מאז ניתן פסק-דין על-ידי בית-הדין הגדול, ואשר לפיו, לא רק שאין מקום לחייב האישה בגט אלא שיש לברך אותה על-כך שלמרות התנהגותו של הבעל מוכנה לחיות אתו. כמו-כן לא חלו כל שינויי נסיבות מאז נקבע באותו פסק-דין כי חיוב המזונות עומד בעינו כפי שנקבע על-ידי בית-דין אזרחי (בשנת תשס"ד), ולכן לא ניתן לחייבה בגט ולא להפחית ממזונותיה.
לעומתו, טוען ב"כ המשיב שמאחר והמשיב חי בפירוד מאשתו למעלה מ- 40 שנה, מאז הולדת ביתם הקטנה, הגיש בשעתו בקשה להגאל בשים-לב גם לעובדה שהסכים הבעל לשלם סך 1,250 שקל לחודש לכל ימי חייה של המערערת, ולכן בנסיבות הללו שנסתם הגולל על אפשרות שלום-בית, אין מקום להנצחת המצב התלוי של לא שלום ולא גירושין המוביל למבוי סתום, בעוד שהאישה מאוסה על המשיב ומשתמשת בטיעון שלום-בית שמאחוריו אין כיסוי וסיכוי לכך, ומתעקשת המערערת שלא להתגרש ע"מ שהמשך הנישואין על הנייר ישמש כבן ערובה להשגת תנאים כספיים, מזונות וכדומה.
לאחר העיון נראה לי שיש לדחות הערעור. בנידו"ד שהמדובר בבעל שחי למעלה מ- 40 שנים בפירוד למרות שיש מקום לומר שהאשמה תלויה בו בבגידותיו באשת נעוריו מ"מ כאשר מדובר רק בנישואין על הנייר בלבד ובצירוף מתן פיצויים הולמים לאישה המתבטאים במתן סכום חדשי כל חודש על סך 1,250 שקל כל חודש לכל ימי חיי המערערת יש מקום לחיוב האישה בגט ויצויין שבהתאם לחוק גם בהמלצה לגירושין לגט יש מקום להטיל סנקציות על המערערת בכפוף לזכות שימוע אצל הנשיא. וזאת מאחר והמדובר בזוג שלא חל עליו חרגמ"ה ויש איסור לגרש בע"כ רק מצד המנהג גם בהיעדר חוק, ושנית מצד המנהג שיסודו בחוק.
והנה אם הבעל היה תובע לשאת אישה על אשתו במקום לחייב את אשתו בגט, יש מקום לומר, שמאחר ובכתובה הנהוגה אצל הספרדים בארץ כתוב דלא ישא אישה על אשתו כ"א ברשות בית-דין, ובנסיבות של פירוד ממושך, והנישואין הם רק על הנייר, בווודאי שבית-הדין לא יתן ידו למצב של לא שלום ולא גירושין באם הבעל יפצה את אשתו כבנידו"ד, דק"ו ממ"ש הריב"ש בסימן צ"ט דאם נשבע שלא ישא א"א עליה כי אם מרצונה, שאם פייס אותה בדבר שאישה כמותה מתפייסת בכך ולא נתפייסה ולא נתרצית פטור משבועתו, וק"ו בנידו"ד דתלי ברשות בית-הדין ופייס את האישה בהתחייבות למתן קצבה חדשית כל חודש.
ועכשיו נדון גם ק"ו לאידך גיסא, שאם בשבועה דלא ישא אישה על אשתו מתירים, דיש לכך אצל הספרדים יסודות חזקים בתקנות דרק במקרים נדירים מתירים כגון אונס חולי המונע לידה או תשמיש, ק"ו שיש לחייב האישה בגט דלא מצאנו תקנות ברורות בנידון, ובפרט כל שמשלם כתובתה (וק"ו במפצה אותה כדבעי כבנידו"ד), ועיין בפ"ת סקט"ז שהביא דעות הסוברים דלגרש בע"כ הוא קל יותר מלישא אישה על אשתו וזאת אפי' לעדות שחל עליהם חרגמ"ה וק"ו בעדות ספרד שבתקנות הנהוגות לא מבורר המנהג.
ועיין בספר מעיין גנים בחידושיו על אבן העזר סי' קי"ט שהכריח דלא נתפשטה אותה תקנה ושכן היא דעת מרן בשו"ע סי' קיט שכתב בסתם שיכול לגרשה בלא דעתה וכתב דאין חושישין אלא במקום שיודעים שנהגו בה.
והנה כל מה שנכתב המדובר בארצות הגולה אולם בא"י החוק והמנהג מכוח החוק הוא שלא לגרש בע"כ לכל העדות בלי יוצא מן הכלל . אולם בנסיבות מיוחדות שנראה לבית-הדין שיש להביא הצדדים לגירושין, כלומר כשהמדובר כמו בנידו"ד במצב של פירוד ממושך, ויש פיצוי הולם מצד הבעל, יש לחייב האישה בגירושין וק"ו לגרום שתסכים לכך באופן עקיף, בהפחתת מזונות, או בביטולן כאשר ההפחתה לא עוזרת, ובמקרה של סירוב, ותוחלת הגירושין נכזבת, יש לדון במתן סנקציות, בכפוף לאשור הנשיא, כדי שלא להשאיר מצב תלוי עגום, ובית-הדין האיזורי יבחר הדרך כיצד להניע את האישה לגירושין בנוסף לאמור בפסק-דין, באם הפחתת המזונות לא תועיל.
ועיין ריב"ש סי' שלום-בית בנידון יבם נשוי דכתב:
"... לכו"ע מצות חליצה קודמת ... שיש לנו לומר בו דמצוות חליצה קודמת לכו"ע שאין לך מכניס קטטה לתוך ביתו כמו נושא אישה על אשתו ואם תאמר יגרש אשתו הראשונה וייבם את זו הרי קשים גירושין כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין פ"ג בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי התירו ליחד ולא לגרש וכ"ש באשתו ראשונה שאפ' מזבח מוריד עליו דמעות", עכ"ל.
והשאלה נשאלת כיצד מציע לגרש בעוד שיש איסור חרגמ"ה ומוכרחים לומר שהמדובר במקומות שלא נתפשט החרם שאז ישנה אפשרות לגרש למרות שהמנהג כפי שהוזכר בתשובותיו היה שלא לשאת אישה על אשתו מכוח שבועה וכן מוכח ממ"ש המביט ח"א סי' ר"י דתקנה שלא לגרש לא פשטה.
וכן משמע מהמחבר דס"ל שתקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ לא פשטה אחרת היה צריך להזכיר דין זה ולא לכתוב בסתמא דיכול לגרשה בע"כ, יחד-עם-זאת אין להבין מדברי שכן הוא כיום המנהג אצל הספרדים, ובזמננו המנהג הוא שלא לגרש בע"כ, בין היתר, גם מכוח החוק שלא לגרש בע"כ. אולם ברור שבנסיבות המיוחדות שמפצה את האישה והפירוד הממושך עלול לטמון בחובו פרצה ומכשול והוא מצב לא נורמטיבי לחלוטין, יש לחייב את האישה בגט. אולם בנוגע לסנקציות יש לבדוק היטב אם ניתן מבחינה חוקית להפעיל הסנקציה לשאת אישה על אשתו כסנקציה לגט לפני הפעלת סנקציות אחרות או שהחוק חוסם זאת ובית-הדין האיזורי יחליט בנושא.
כהמשך לאמור לעיל שלספרדים לגרש הוא רק מצד מנהג ולא מצד שבועה או חרגמ"ה, אצטט מספר מקורות החלוקים בנושא.
עיין ספר מליץ טוב עמוד 437 שכתב בד"ה אתאן: אתאן לעניין מנהג דידן בתאפיללת כבר נהגו משנים קדמוניות לגרש אישה שלא ברצונה ואפי' אין לו במה לפרוע כתובתה ... ונראה שכן דעת מרן ב"י שכתב בסימן נה וז"ל כתוב בתשובת הרשב"א סי' אף רנ"ד שמעתי משום הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפס בתשובה והביא ראיה מדתנן בכתובות לקתה חייב לרפותה ואם אמר הרי גטה וכתובתה ותרפא את עצמו רשאי אבל ללא כתובתה אינו רשאי וכן כתב רשב"ץ בתשובה.
ונראה שהמנהג היה מקומי בלבד היות ולא שמענו כדבר הזה ביתר המקומות ולא יבצר מהאמור שאם היה מנהג כזה שהיה נזכר באחד מהפוסקים.
יחד-עם-זאת, א"א להתעלם שיש סוברים אחרת שהמנהג שלא לגרש בע"כ התקבל אצל הספרדים והמגורשים.
עיין בספר ויען אברהם אבן העזר סי' א' שנשאל מהרב אברהם אנקאוה:
"באיש שעבר עליו רוח קינה ורצה לגרש את אשתו ולקחת לו אישה אחרת שלא מרצונה ולשלם לה סך כתובתה אם יש לאל ידו לעשות כדבר הרע הזה לשלם לה ס"כ כתובתה וכתובת אשתו במנהג המגורשים שכתוב בה שלא ישא אישה על אשתו אלא על-פיה ורצונה וכתב הרב השואל ... קבלנו עלינו המנהג הזה בתקנת המגורשים ולקיים אותו בכוח השבועה שהיא לטובת האישה ואדעתא דהכי נשאת לו, והגם שבנוסח הכתובה כתוב לאמור, ואם עבר ונשא דהיינו עבר על שבועתו ונקרא עבריין אזי יכול לגרש וליתן כתובה, אבל הכא בנידו"ד שרוצה לגרשה בע"כ שלא בטובתה ולתת כתובתה לא יחרוך רמיה דידו לתת לו יד ח"ו ומה גם בדבר שיש ח"ה בין האומות כאשר בא בשאלה אין לשום בי"ד שיזקק לזה ח"ו, ובפרט שהאישה ההיא היא אשתו ראשונה והדין נותן שאינו יכול לגרשה וכמ"ש מרן בסי' קיט ומה שסיים ואין ראוי למהר דלכאורא סתר דבריו הראשונים כבר עמד ע"ז חלקת מחוקק דאפשר דווקא אם רצון האישה או אם מצא בה ערות דבר. ועיין להרב ב"ש דאף לדעת רש"י דב"ש וב"ה פליגי בזיווג ראשון לב"ה דווקא אם מצא בה ערוות דבר, ומה גם, דמצאנו לכנה"ג שכתב משם הרא"ם ח"ב סי' א' דהלכה כבעל הט"ז דלא פליגי ב"ה אלא בזיווג ב' אבל בזיווג א' מודים לב"ש דמדינא אסור לגרש אא"כ מצא בה ערוות דבר. ועיין להרב ויאמר יצחק סימן קעט על עני אדם ששלח גט לאשתו ורצה שתכתוב עליו חוב הכתובה והעלה הוא דמטעם שהדור פרוץ לא יחרוך רמיה צדו לסמוך ע"ד מהר"ם [רמ"א] סי' קי"ט [ולאחר-מכן כתב הרב ויען אברהם] בשם הרב יעקב אבולעפיא [הדבר פשוט כביעתא בכותחא (כמ"ש הרב השואל) ... ורע ומר המעשה הזה אשר כל שומעו תצילנה שני אזניו דגזרה לעולם עומדת דהעולה מכל האמור כי האיש הלזה אסור בזיקים אין בידו ליקח אחרת כי לא יוכל לשלחה לאשתו הא' בע"כ ...
וחיזק דבריהם [הרב המחבר ועין אברהם (פאלגי) ]... אף ידי תכון עמם לכל הדברות ולכל האמירות כי האיש הלזה לא יוכל לגרש את אשתו אם לא ברצונה הטוב ... עכ"ל. "
ועיין גם בתבואות שמש סי' ר"ח ועוד סימנים אחרים שם שהרחיק את האפשרות של שימוש בגט בע"כ על-ידי מתן כתובה במקרה של פירוד ובינתיים הייתה לו חשוקה.
ודרך אגב י"ל דגם לעדות אשכנז שקבלו חרגמ"ה יש לדון בנסיבות דידן להתיר, דעיין מהרי"ק סי' ק"א דכתב בשם הרשב"א דתקנת ר"ג לא נתפשטה בכל ארצותנו והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי אבל לא על דעת שנתפשטה תקנתו אפי' באותם שאמרו חכמים שיוציא שלא בכתובה עד נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים אבל באלו שאמרו מן הדין לגרש או מן החיוב לגרש או לישא אחרת ובזה לא גזר הרב אפ' היה תקנה עולמית כל שכן ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף החמישי עכ"ל ומשמע מדברי שגם במקרה של חיוב האישה בגירושין לא פשטה תקנתו אלא עד סוף אלף החמישי ולא רק בנוגע לישא אישה על אשתו שהרי מתייחס לשני המקרים לחיוב האישה בגט ולאפשרות לישא על אשתו.
ולסיכום עיין יבי"א שכתב דלספרדים אם יפצה את האישה, יש לחייב בגט מאחר ולדעתו האיסור הוא כיום הוא רק מצד המנהג והחוק בארץ.
ולכן יש לחייב האישה בגט, ובנוגע לסנקציות האפשריות בית-הדין יבדוק בין יתר האפשריות הפעלת הסנקציה למתן רשות לאישה לשאת אישה על אשתו באם החוק מאפשר זאת באם לא תתרצה האישה לגט. ובית-הדין יעשה ככל שביכולתו לקרב עמדות הצדדים במידת האפשר בבחינת האמת והשלום אהבו.
עיין מ"ש בספר תעלומות לב סימן ח' באיש שרוצה לגרש אשתו ראשונה בטענה כי יש לה חולי ונשים בקיאים בדקוה ולא נמצא לה שום חולי ורוצה לגרשה בע"כ, כתב בסיכום דבריו, כיוון שהאיש עומד במרדו וימים רבים הניחה גלמודה כי מאוסה בעיניו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולהתיר לו לגרשה. ע"כ ראוי לבית-הדין לעשות דרך בקשה ואם לא נתרצה אחר עבור זמן ... בד"צ יפייס את אשתו במתן דמים ויגרשנה.
ועיין ספר באר משה אבן העזר סי' קי"ט בהתייחס לסעיף ג' בשו"ע לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערוות דבר:
"דאיסור יש בדבר כמ"ש המפ' ז"ל וכמ"ש הרשב"ש סי' תי"א והרב יכין ובועז וכן נתפשט המנהג פה א"י ג'רבה שלא לגרש אישה ראשונה בע"כ אא"כ מצא בה ערוות דבר ואם הוא רוצה לגרשה והיא אישה ראשונה ואינה רוצה להתגרש מחייבים אותו במזונות, ונ"ל דחייב הוא במדור וכסות וכמ"ש זולת זה אבל בעונה נראה דאין לכופו וג"כ אינו נקרא מורד להוסיף לה על כתובתה כל זמן שהוא אומר לגרשה בכתובה. וכמ"ש בזולת זה וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שם... עכ"ל
ולכאורא דבריו נוגעים מ"ש בספר תעלומות לב ואולי שאני מורד ואפסו הסיכויים לשלום-בית שאז יש מקום לומר לחייב בגירושין.
ועיין ברמב"ם שיש לכאורא סתירה בין דבריו בין הלכות אישות פרק י"ד לבין מ"ש בלהכות גירושין פרק י'. דבהלכות אישות פרק י"ד הלכה ט"ו כתב המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה משני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה... ואף-על-פי שכתובתם הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנא' לא יגרע שאם שנא ישלח אבל לענות אסור ... עכ"ל ולעומת זאת כתב הלכות גירושין פי' הלכה כ"א ל"א ... ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שנייה אם שנאה ישלמנה והסתירה נראית לעין שבהלכות אישות לא חילק בין זיווג א' לזיווג ב', דבכל מקרה רשאי לגרשנה אפ' אישה ראשונה כמו שמשמע בפשטות מדסתם דבריו ולכן נראה דלהרמב"ם מכיוון שהוא מורד בין כה אין איסור לגרשה בע"כ.
ועיין ספר קניין הגוף אות ג' גירושין, לעניין אומרם בש"ס דסנהדרין דכ"ב המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות, היינו דווקא כשהיא ורצה לעמוד תחתיו ובעלה מגרשה בע"כ, אבל אם היא אינה רוצה לעמוד תחתיו אין נדנוד עבירה בגירושין. הר"ן בתשובה הביאה מרן הב"י בסי' רכ"ח.
וההסבר לכך לענ"ד שכל שנישואין הם על הנייר בלבד והנישואין התרוקנו מתוכנן בהיעדר חיי אישות בשל מרידת האישה, אין איסור לבעל להביא את הנישואין לקיצן וה"ה גם כשהוא מורד ונסתם הגולל על אפשרות לשיקום התא המשפחתי בחיי זוגיות תקינין שאין איסור לגרש אשתו ראשונה.
ולכן בווודאי בנידו"ד יש בווודאי מקום לחייב האישה בגירושין ובפרט אחרי שריצה אותה כראוי וכדכתב ה"תעלומות לב".

(-)ציון אלגרבלי, דיין

דעתו של הגר"צ אלגרבלי שליט"א שנכתבה לעיל יש בה קביעות אחדות בענינים עקרוניים ומקיפים ועל-כן עלינו לברר את דעתנו על-פי פסקי-דין שנתנו בבית-הדין הגדול וכמובן על-פי המקורות בפוסקים.
יאמר תחילה שבית-הדין האיזורי אשר (בשורה של פסקי-דין) וכן בית-הדין הגדול באלול תשס"ד קבעו שאין עילות לחייב את האישה בגט (למרות הפירוד הממושך) שינה במפתיע את הכיוון ופסק לחייב את האישה בגט.
הנמוק היחידי הוא, שהבעל הציע מזונות לכל ימי חייה והאישה סירבה להצעתו. לפני שהסכים הבעל לתת מזונות לכל ימיה הייתה בפיו טענה שגם האישה איננה חפצה בשלום-בית וכל חפצה הוא בהבטחת מזונות, והנה הוכח שלא כדבריו. גם לאחר הצעתו הנדיבה האישה מסרבת להתגרש.
יתכן כי בית-הדין האיזורי ראה בכך סחטנות לשמה וכי היא רוצה את הכוס המלאה. או שמא סבר בית-הדין שמדין תורה לא מגיע לה מזונות יותר מהסך 1250 בגלל ההכנסות הנוספות שיש לה או מסיבות אחרות. אולם גם אם השערתו של בית-הדין היא נכונה מנין שזו עילה לחייב בגט אישה שבעלה נטש אותה והלך לרעות בשדות זרים. אם סבר בית-הדין שהדברים הנ"ל מהווים הוכחה שאינה רוצה בו ורק הנקם והסחיטה לנגד עיניה למה לא כתבו כן, מדוע לא יכתבו במפורש ששניהם אינם רוצים זב"ז ובכה"ג יש לחייב את האישה בגט.
אכן בפסק-דין מיום כ"ט באדר תשס"ד (22.3.04), הייתה דעת המיעוט בכיוון זה "לא הוברר לנו האם אי שלום-בית הוא רק באשמת הבעל במיוחד לאחר הניתוח של הבעל שחזרו לחיות יחד ולא החזיקו מעמד יותר מחודש".
אולם בנימוקי הרוב בפסק-דין נשוא הערעור אין זכר להנחה ששניהם מורדים זב"ז.
הגר"צ אלגרבלי העלה רעיונות אחדים להצדקת פסק-הדין נשוא הערעור. תמצית דבריו:
אצל עדות המזרח אין אסור חדר"ג שלא לגרש בע"כ. קיים רק מנהג קהילות וקיים מנהג במדינת ישראל שבה נשאו הצדדים זל"ז. בהתרת מנהג קבלות די אם הבעל מציע פיצוי ראוי שהאישה במצב ענינים כזה הייתה מתפייסת. הוא לומד דין זה מתשובת ריב"ש ומק"ו של פסקים בהתרת שבועה שלא ישא על אשתו. מביא שכן מורה הגאון ר"ע יוסף בספרו יבי"א.
ב. גם אצל אשכנזים אין חדר"ג נוהג לאחר שכלה האלף החמישי.
בשאלה אם החרם שלא לגרש בע"כ נתקבל ונתפשט אצל בני ספרד ועדות המזרח מוכיח הגר"צ מתשובת ריב"ש סי' שב שבמקומו לא נתפשט החרם דר"ג לעניין לגרש בע"כ. כמו-כן מביא החרם וכתב שיכול לגרש אישה בלא דעתה. וכן מוכח במבי"ט ח"א סימן רי, דהתקנה שלא לגרש לא נתפשטה.
אולם הר"ן בתשובותיו חולק, וס"ל שהחרם שבע"כ נתפשט בכל קהילות ישראל: "דבר זה פשט אסורו בכל ישראל ושלא שמענו ולא ראינו אישה מתגרשת בעל-כורחה. בנגוד לכך דעת הרשב"א בתשובות ח"ד סימן קפ"ו שחרם שלא יגש בע"כ "יש ארצות שקיבלוהו עליהם ויש ארצות שלא קיבלוהו" ובח"ג תשובה סי' תמו שחרם זה לא פשט בספרד ובקהילות פרובינציא. וכ"מ מהרי"ק שורש קז ושו"ת רא"א סי' יג ושות' מהרש"ל סי' לג ושו"ת מהר"ם אלאשקר סוסי' צח בדעת שו"ע סימן קיט הל' ו' שלא הביא תקנה זו (חדר"ג דבע"כ) לפי שלא פשטה בספרד ובמערב ובכל המזרח.
כ"כ ג"כ בשו"ת מהר"ם גלנטי סי' סז ובכנה"ג אהע"ז סימן קי"ט הגהת טור ל"ו-ל"ז. ועי' שו"ת רא' מזרחי סי' מו ושו"ת רדב"ז סי' תשלד.
לעומת זאת, הנודע ביהודה אהע"ז סימן ע"ז נקט על-פי הר"ן שחרם דבע"כ חמור יותר מהחרם דב' נשים כיוון שפשט איסורו בכל ישראל.
למרות דעת הנוב"י שנקט כר"ן נראה שסוגיא דעלמא של חכמי ספרד ועדות המזרח הוא שלא פשט החדר"ג דבע"כ במקומותיהם.
מה שכתב הגר"צ אלגרבלי כי גם לאשכנזים יש להקל ולומר שחרם לגרש בע"כ לא קיים אחרי האלף החמישי כך אמנם דעת הב"ש סימן קט"ז ס"ק ט"ז ועיין שד"ח מערכת גירושין סי' ב' אות ח' בשם אחרונים.
אבל הנוב"י קמא אהע"ז סימן ס"ג וסי' פ"ד ותנינא ס' ק"ב וק"ג ושו"ת חת"ס אהע"ז סי' ג' נקטו שחדר"ג דבע"כ לא קבע ר"ג זמן והאסור הוא לעולם וכ"פ בשו"ת עין יצחק ח"א סימן ד' ענף ד'. וכן בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן כא שכ"מ מתשובת ר"י בן הרא"ש, ומאידך הג"פ סימן קי"ט ס"ק כ"ב נסתפק בזה. נראה שדעת גדולי הפוסקים נוטה שהחרם דבע"כ קיים גם באלף השישי.
נמצא כי בנדו"ד שהצדדים הם בני עדות המזרח אין בגירושין בע"כ משום אסור חרם אבל ברור שיש בזה מנהג הצבור בישראל. תוקף המנהג יסודו בהלכה כיוון שבתי-הדין כולם נהגו כן והנהיגו כן בארץ. כמו"כ יסודרו ג"כ בחוק שאינו מאפשר זאת. ויש גם יסוד נוסף דכיוון שכך נהגו א"כ בעת הנישואין ע"ד כן נשאת שלא יגרשנה בע"כ. "וע"ד כן" יוצר התחייבות והשתעבדות הן בגדרי אישות והן מבחינת הממונות.
הגר"צ אלגרבלי מסכים עם האמור אלא שהוא סובר שהמנהג נתקבל ע"ד שבית-הדין יהיה רשאי להתיר את המנהג כאשר ימצא לנכון. לפיכך כאשר הם בפירוד כ- 40 שנה והוא מציע פיצוי הולם יש מקום לבית-הדין להתיר לבעל את החיוב במנהג במקרה זה.
אבל יש גם פנים אחרות לדבר. בשיקול שמסור לבית-הדין ראוי שבית-הדין יקח מצבים של פירוד ממושך כאשר הדבר נובע מאי התאמה ונגודים בין הצדדים. אבל כאשר הבעל הולך לנשים זרות וגם לבנות נכר ומשום כך נמשך הפירוד זמן כה רב, האם במקרה זה דברו האחרונים שיש להתיר לבעל לגרשה בע"כ (כאשר מפייסה ואינה מתפייסת)?!
כאשר רשאי בי"ד להתיר מנהג לפי ראות עיניו חייב הוא לשקול את תוקף המנהג מול הבעיה האנושית. במצבים רגילים שהבעיה האנושית נוצרה מנסיבות של ניגודים וטבע שונה ופירוד מתמשך אין בהתרת המנהג פגיעה כוללת במנהג וזלזול במנהג אלא פגיעה נקודתית למען ערך הנראה לבי"ד. אולם כאשר הבעל פגע בכבוד האישה וזלזל בחוקי הנישואין במשך שנים רבות וכתוצאה מכך נתמשך הפירוד, אין יסוד לבית-הדין להתיר המנהג כי התרה במצב שכזה היא פגיעה מנהג וזלזול בו ויש לה משמעות כללית לדיני נישואין וגירושין.
הגר"צ אלגרבלי הזכיר דברי ספר ויען אברהם שהעלה את השאלה של האסור לגרש אלא א"כ מצא בה "ערוה" או "דבר" (היינו שפשעה נגדו) וזו הלכה פסוקה בטור אהע"ז סי' קי"ט ובב"י ושו"ע שם. ואכן אי-אפשר לעבור לסדר היום על הלכה שיסודה בתנאים ונפסקה בראשונים והאחרונים.
הרי רבו הסוברים שהאסור לגרש (כשלא מצא "ערוה" ולא "דבר") הוא מדאורייתא. כך מבואר בתוס' סוטה ג', א' ד"ה ר' ישמעאל שהביאו דברי הירושלמי שהמחלוקת אם קנוי בסוטה הוא חובה או רשות תלווה במחלוקת ב"ש וב"ה. וכן בגיטין צ', א' בתוס' ד"ה מה להלן הביאו בשם הירושלמי שאם "מצא בה ערוה" היינו בעדים א"כ למה צריך קרא במחזיר סוטה תיפוק ליה שאסורה לו משום שיש עדים שזינתה. ותירץ דנמ' לעבור עליו בשני לאוין. ש"מ שהוא מדאורייתא לדעת הירושלמי. כך כתב ג"כ בהגהות מל"מ גירושין פ"י הל' כא בשם שו"ת הרשב"א חלק ס"ו סימן י"ח ושו"ת הר"ן סי' י"ז והריב"ש (קכז) כך כתב גם הפר"ח סי' קי"ט ד"ה גרסינן לד' הרי"ף.
וא"כ כיצד הקלו במנהגי הספרים כטענת הגר"צ אלגרבלי? בנדון דידן נראה שהם נשאו בזיווג ראשון, ולא נטענה טענת ערוה או דבר. גם בזיווג שני דעת רבים מהפוסקים שבהיעדר טענת ערווה או דבר פשיעה לא יגרש. בנוסף לזה מבואר בגמ' גטין צ', א' שרק אם גירש אזי בדיעבד לא כופין אותו להחזירה אבל לפני גירושין כופין אותו שלא יגרש וכך פסקו הב"ח והפר"ח בסי' קי, ט' וכיצד נכוף את האישה להתגרש או אפי' כיצד נחייב אותה ונטיל עליה סנקציות או נמנע ממנה מזונות.
ואבאר מעט יותר.
הגמ' גטין צ, א' דנה בשאלה אם לא מצא "ערוה" ולא "דבר" וגירשה האם בדיעבד היא מגורשת והביאו ראיה מאונס שגירש כי שם משמע שהוא חייב להחזיר רק בגלל מצוות עשה של ולו תהיה לאישה אבל בגירושין תפסו בדיעבד ומוטלת עליו מצ"ע להחזירה.
מבואר מההשוואה הזו, שבשני המקרים יש אסור לגרשה מן התורה. באונס בגלל לאו (בלא יוכל לשלחה) ובעשה של "לו תהיה לאישה", ומתוך ההשוואה של הגמ' אנו למדים שגם המגרש שלא מצא "דבר" יש אסור מן התורה לגרשה.
ויש לדחוק, שהאסור לגרש בלא מצא "דבר" הוא מדרבנן ובילפותא מאונס שגירש הוא בדרך ק"ו. אבל לשון הגמ' אינו כן. כי הגמ' משווה את שני הדינים לגמרי ואומרת שאם מגרש בלי שימצא דבר אין הגירושין תופסים א"כ מאי אצטריך באונס שגירש למצות עשה של עמוד והחזר. ואם איתא שבלא מצא "דבר" האסור הוא מדרבנן א"כ אפי' נאמר שהגירושין תופסים הרי אונס שגירש שעבר על אסור דאורייתא אינו דומה לזה. ואם איתא שבלא מצא שהגירושין בטלים מ"מ זה מדרבנן ואצטריך "ולו תהיה לאישה" כדי לחייבו מן התורה.
הנושא נדון בהרחבה במל"מ פ"י מהל' גירושין בדברי המגיה להלכה כב שם. הוא מביא תחילה את דעת כנה"ג יו"ד סי' קלט שהדין דלא יגרש אא"כ מצא בה וכו' אינו אסור דאורייתא ולא אסור דרבנן אלא עצה טובה בלבד. ראיה לדבר ממה שהוצרך ר"ג לתקן שלא לגרש אישה שלא מרצונה ועוד ראיה ממה שאנו נוהגים להתיר למי שנשבע לגרש דבשלמא את השבועה אפשר להתיר בהתרת נדרים ושבועות אבל את האסור דלא יגרש אם לא מצא בה ערווה או דבר כיצד אנו יכולים להתיר. וכ"כ בתשובת הרב מאיר עיני חכמים סי' קכג. ובמשפט צדק מהרח"ש ומהר"א ששון משמע כדעת ההכנה"ג.
המגיה שם תמה על דעות אלו שכן יש בראשונים ראיות שהאסור לגרש בלא מצא בה ערוה או דבר הוא דאורייתא.
ראיה א' מהתוס' טוטה דף ג'. א' דאמרינן בירושלמי שחובה לקנא לפי ב"ש כי אחרת אינו יכול לגרשה אלמא דמן התורה אסור לגרשה בע"כ. כך גם מבואר מתשובת הר"ן סי' י"ז במי שנשבע שלא לגרש הביאה מרן הב"י יו"ד סי' רכ"ח. את הראיה שהבאנו לעיל מהסוגיא גטין צ', א' הביא המגיה שם בשם המהרימ"ט (מהרי"ט) חו"מ סי' צ"ח. כמו"כ הביא ראיה מירושלמי שהובא בתוס' ורשב"א גטין צ', א' שלפי ב"ש אין צורך בילפותא שאסור להחזיר גרושתו כי הרי לב"ש אינו יכול לגרש אא"כ זנתה תחתיו, וא"כ אינו יכול להחזירה בגלל אסור (סוטה) א"א שנטמאה. משמע מכאן שאסור לב"ש לגרש אם לא מצא בה דבר ערוה הוא מדאורייתא. לכן ליכא אין התורה דנה אלא בגרושה שנאסרה באסור סוטה. לפיכך שואל הירושלמי מדוע צריך לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. המגיה שם מעיר שיש לדחות הראיות של הכנה"ג מזה שהוצרך ר"ג לגזור. סתם ולא פירש. ונראה שס"ג רצה לחזק את האסור דאסור חרם שהוא חמור בעיני אינשי.
גם על הראיה מזה שמתירים השבועה לגרש כתב המגיה שיש לישב בקל כי מי שנשבע לגרש יש חשש שהוא אנוס לגרש מכוח השבועה אבל אחרי שהתירו לו את השבועה הוא יכול לגרש כאשר האישה מסכימה. וא"כ כיצד חלה השבועה לכתחילה הרי זה נשבע לעקור דבר מן התורה י"ל שהשבועה חלה היכא שהאישה מסכימה להתגרש ומיגו דחיילא ע"ז חיילא גם על גירושין בע"כ.
מכאן אנו מגיעים ג"כ להבנה שהאסור לגרש אם לא מצא וכו' הוא רק כשמגרש בעל-כורחה כגון שזורק לקלתה או לחצרה בלי הסכמתה (ואפי' בלי ידיעתה) או שכופה אותה על-ידי איומים, הכאות וכיו"ב. אבל אם כופה אותה על-ידי מניעת שכ"ו יש לדון אם זה חשיב שלא לרצונה לעניין אסור זה.
נכון שלעניין חדר"ג קיי"ל שזה נחשב שלא לרצונה ונכלל בחרם אבל לעניין אסור ד"אם לא מצא" יש לי ספק.
שהרי לא בכל אישה מהוה מניעת מזונות גדר של כפיה. יש שמעשי ידיה מספיקין ויש שקרוביה זנים אותה. גם לעניין עונה יש נשים שיכולות למחול ולא להתגרש. אין למניעת שכ"ו גדר של כפיה על-ידי ייסורים או שוטים כי אם מניעת הטבה.
עכ"פ גם אם נאמר שמניעת שכ"ו הוי שלא לרצונה ואסור מהתורה כשמגרש ולא מצא בה ערוה או דבר והבעל כופה אותה על-ידי מניעת שכ"ו.
אבל כאשר לוחץ בתביעות חוזרות ונשנות (ולא ביסורים ולא במניעת שכ"ו) נראה שאין בכך אסור דאורייתא ולא אסור דרבנן.
בכך אנו מוצאים פתרון להבנת דברי הר"ח פאלאג'י הנודעים, שהרי מפשטות דבריו משמע שהחדוש שלא שכופים בני זוג שנמצאים בפירוד שמונה-עשר חודש אין לזה מקור כלל לא לגבי כפית הבעל ולא לכפית האישה. אולם מעתה נוכל לפרש שהוא חושש לאסור דאם לא מצא וכו' בהתאם לאסור זה אין לבי"ד לסייע לבעל לכפות גט על אשתו גם במקום שאין חדר"ג וגם במקום שאין מנהג, שהרי הם עוברים על האסור שלא יגרש אא"כ מצא בה וכו' לכן מחדש הר"ח פאלאג'י שאם יש דברי ריבות וקטטה ביניהם ונראה שכך הדבר ישאר א"כ בכה"ג שיעברו שניהם על "פן יוסיף" ועל "ואהבת" ועל לא תשנא לא צוותה תורה את האסור שלא יגרש אא"כ מצא בה וכו'. ולשון "כופין" שבדבריו היינו או כפיה בדברים (שגם היא אסורה מן התורה או מדרבנן "אם לא מצא" או כפיה גמורה על האישה כמקום שאין חדר"ג ואין מנהג. והר"ח פאלאגי הוצרך לחדש זכות כפיה כדי לדחות את האסור של "אם לא מצא". האסור של "לא מצא" אינו פוסל את הגירושין בדיעבד כמבואר בגטין צ', א'.
לכן אין בדברי הר"ח פאלאגי יסוד לכפיה על הבעל. נמצא שבכך שהוא משוה בדינו כפיה דבעל לכפיה דאישה מוכח שהוא מדבר על כפיה שגם אם אינה כדין אינה פוסלת את הגט, וכן אם הכוונה כלפי בעל הרי זה מדבר בכפיה בדברים או בהשתדלות של בית-הדין ככל יכולתו או גם בכפיה בדברים.
בעניין זה היה לי מו"מ עם הרה"ג מ' י' ר' שליט"א שכתב לי דברים חשובים בעניין וז"ל:
והנה גם אם נניח כדבריו של הגר"צ אלגרבי שבאופן כזה אין חדר"ג ומנהג שלא לגרש בע"כ. תחילה יש להדגיש שלא התברר בפסק-הדין מעמד הנישואין ביניהם, האם זה זיווג ראשון או שני. דבזיווג ראשן מבואר מדברי הב"י (סי' קי"ט ד"ה והרמב"ם כתב) שגם אם האישה פשעה נגד בעלה (דהיינו ראה בה "דבר") אסור לגרשה אלא אם ראה בה "ערות דבר". ובפשטות זו גם כוונת השו"ע שם שסתם כדברי הרמב"ם. וכך נראה מדברי הח"מ שם ס"ק ג'. ואם כן לספרדים שנוהגים כהוראות מרן, בזיווג ראשון נראה שיש איסור לגרש גם כאשר מצא בה "דבר". וגם לדברי רש"י בגיטין (צ', ב' ד"ה אם שנואה) שסובר שלבית הלל גם בזיווג ראשון אם מצא בה או דבר או ערוה מותר לגרש (ולדעת הב"ש שם בס"ק ב זו גם דעת הרמב"ם), מ"מ גם הם מודים שאם לא פשעה נגדו אסור לו לגרשה. ומבואר בב"י שם דהיינו אפילו אם שונא אותה, וכ"ה לפי התירוץ הראשון בח"מ שם ולפי הב"ש שם בס"ק ד'. ורק לפי התירוץ השני בח"מ שם יש מקום להתיר כאשר שונא אותה אפילו אם לא פשעה כנגדו. וגם אם מצא בה "דבר" שמותר לגרשה מ"מ הוא שנאוי לפי המקום ומזבח מוריד עליו דמעות.
ואפילו בזיווג שני, כתב הב"י שם דמ"ש הרמב"ם שאם שנאה ישלחנה, נראה דהיינו דווקא אם שונא אותה על-ידי שום דבר שעשתה אבל על-ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאתה, ומשמע מדבריו שגם בכה"ג הוא בכלל האיסור.
ומדברי הגמ' בגיטין (צ', א') שדנה האם בדיעבד שגירש כופין אותו להחזירה, ומביאה ראיה מדאיצטריך קרא באונס וכמו שפירש רש"י שם, נראה לכאורה שהאיסור לגרש הוא מדאורייתא.
ומבואר בב"ש שם בס"ק ב' שבמקרה כזה שלא מצא דבר ולא ערוה, לכתחילה כפינן ליה שלא יגרשנה. וכ"ש שאין לכפות אותה להסכים לגירושין.
וגם אם פשעה כנגדו שאין כופין אותו שלא לגרשה, מ"מ מכיוון ששנאוי הוא למקום ומזבח מוריד עליו דמעות, נראה שכ"ש שאין לכפות אותה לגירושין. וכ"ש לדעת הב"י ודעימיה שגם בכה"ג זה איסור גמור בזיווג ראשון.
ובשו"ת הרשב"ש (סי' תי"א) כתב וז"ל:
"ובאישה כזו שאסור לגרשה אם אינה רוצה להתגרש והוא רוצה לגרשה שהוא חייב במזונותיה, וכל שכן שאין בית-דין נזקקין לו להתגרש. ואני אומר דבי דינא דמזקקין ליה משמתין להו לפי שהוא עובר על דברי חכמים ז"ל, כדאמרינן בנדרים בפ"ב מי שנזר ועבר על נזירותו נוהג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינא דמזקקין ליה משמתינן ליה, אלמא כל שאסור לעשותו לכתחלה ועבר הבית-דין ההדיוט ההוא ונזקק לו משמתינן לההוא בי דינא, וחייבים הבית-דין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיוון דאיכא איסורא."
וגם דבריו אלו יתכן שנכונים גם במקרה שאסור לגרש לכתחילה. ועכ"פ במקרה שאסור מעיקר הדין וודאי שאין לבי"ד לכפותה לגירושין.
ואמנם יש לפקפק בזה שדינים אלו אינם נוהגים אלא בבעל ואשתו שחיים באמת יחד, שבזה ציוותה התורה שלא לגרש בלי סיבה. אבל במצב שאין הם חיים ביחד ממילא, יתכן שלא נאמרו כלל הלכות אלו. אמנם אין זה נראה כלל. שהרי כאמור דינים אלו נלמדו מהפסוק "ומצא בה ערות דבר", ובלא זה אסור לגרשה, ומה"ת שנאמר טעמא דקרא ונחלק בזה.
וראיה לזה מדברי הגמרא הנ"ל, שאם נאמר שאיסור זה אינו נוהג אלא במקרים מסויימים מה מקשה גמ' לשם מה צריך פסוק באונס, והרי צריך פסוק במקרה שאין בני הזוג חיים ביחד.
ואם כך נראה שאדם שעזב סתם את ביתו בלא שום סיבה אלא בגלל שמצא אחרת נאה ממנה, אין להתיר לו כלל לגרש את אשתו. ובזיווג ראשון כל הפוסקים מודים לזה, ואפילו בזיווג שני לדעת הב"י אין להתיר אלא אם מצא בה דבר, אבל אם רוצה לחיות עם אחרת ומשום כך שונאה אין להתיר לו לגרשה אפילו אם ל"ש חדר"ג ומנהג כלל. ועכ"פ נראה פשוט שאין לכפותה לקבל גירושין כלל.
במקום שמותר לגרש בעל-כורחה וגם במקום של"ש כל הנ"ל כגון אם מצא בה "דבר" בזיווג שני, ושונא אותה, שמותר לו לשלחה בעל-כורחה מדינא דגמרא. מ"מ כתב הרשב"ש שם בחריפות רבה מאוד שוודאי אין שום חיוב לאישה להסכים לקבל את הגט, ואין לכפות אותה כלל בזה. וכל הדין שיכול לגרש בע"כ היינו שיכול לזרוק גט לידה שתתגרש בו. וממילא גם בנד"ד גם אם נאמר שאין כאן חדר"ג ולא מנהג זה הדבר היחידי שניתן לעשות, ולא לכפות עליה על-ידי הורדת מזונות שתסכים לקבל גט.
וז"ל הרשב"ש:
"והרביעית היא שאין בגירושיה לא מצווה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שנייה שאין בה לא ערוה ולא דבר אלא כעין שהקדיחה תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה, בזו אין חובה על ב"ד ליזקק לו. שאף-על-פי ששנינו בפרק חרש האישה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אין הכוונה שבי"ד יכריחוה לבא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אף-על-פי שהיא אינה רוצה להתגרש גירושיו גירושין אף-על-פי שלא ברצונה.
ואף-על-פי שבמשמע שלא ברצונה הוא גם כן בעל-כורחה, כדאמרינן בפ"ק דגיטין גמרא אחד נשים בעל-כורחה הכא גירושין איתיה היינו שנתן הבעל הגט בעל-כורחה, אבל שיכפוה בית-דין אינו במשמע, שהיכן נמצא כדבר הזה שבמקום שאין בו מצווה ולא חובה שיזקקו בית-דין לכפות האישה לבוא לקבל גיטה, אין בזה הלכה ברורה ולא יושר סברא, אבל השכל והדת יחייבו הפך זה. וכמה מעשים אירעו בכאן ודן ככה אדוני אבי מורי הרב ז"ל, וכן דנתי אני בחייו ואחרי מותו, ואני הייתי המוציא הדין לאמיתו והמביא אותו אל תכונתו, ושבחני על זה וקלסני עליו הרבה, תנוח נפשו בעדן", עכ"ל.
וכ"כ גם בשו"ת שואל ונשאל ח"ה סי' ל"ב ובשו"ת שם אריה סי' ק"י. וא"כ נראה ברור שאין שום מקום להטיל על אישה זו שום סנקציות כדי לכפות עליה לקבל גט מבעלה. אפילו אם נאמר שבאמת אין כאן חדר"ג ומנהג שלא לגרש בע"כ. והנימוק היחיד שיש לכפות עליה להסכים לגירושין הוא אם נאמר שיש כאן טענת מאיסה עלי של הבעל וכפי שיבואר להלן. או מצד דברי ר' חיים פאלאג'י. אבל מצד זה שאין חדר"ג ומנהג אין בזה שום נימוק לכפותה לבוא לבית-הדין ולקבל גט, ואין שום סיבה לומר שיפחיתו ממזונותיה אם לא תבוא.
בפסק-דין של הגר"צ אלגרבלי ישנה התייחסות גם לעניין הפסד מזונות. בית-הדין האיזורי קבע שהאישה מפסידה מזונותיה אם לא תאות לקבלת גט.
בית-הדין האיזורי כרך את הפסד המזונות עם חיוב האישה בגט.

ישנם יסודות אחדים המאפשרים לבעל החפץ בגירושין ליפטר ממזונות גם אם אין גירושין בפועל.
א. כשאומר לה טלי גיטך וכתובתך לדינא דגמרא לפי הרא"ם.
ב. כשאומר לה טלי גיטך וכתובתך גם כשיש חדר"ג או הלכה אחרת האוסרת את הגירושין.
ג. כשיש אמתלא שמאיסה עליו ומשליש גט וכתובה.
ד. כשאומר טלי גיטך וכתובתך גם כשיש מנהג לאסור גירושין שלא לרצונה.
מכיוון שאין אנו נוטים לקבל את פסק-הדין של בית-הדין האיזורי בנדון חיוב גט, לפיכך יש חשיבות מיוחדת בסעיף השני של פסק-דינם בעניין המזונות.

חיוב מזונות במקרה שמותר לגרש בע"כ
אלא שבנד"ד עדיין יש לדון שאף-על-פי שאין לכופה לגירושין, מ"מ יש לומר שמכיוון שהוא רוצה לגרשה אין לו חיוב לזונה. והלכה זו תלויה במחלוקת המפורסמת שבין הרא"ם והח"מ. שלדעת הרא"ם אפילו במקום שאסור לו לגרשה בעל-כורחה, מ"מ מכיוון שהעכבה היא ממנה אין הבעל חייב לזונה. אבל הח"מ ועוד הרבה פוסקים חולקים עליו בזה ולדעתם במקום שיש חדר"ג חייב לזונה. ובאוצר הפוסקים (ס"ק ט' אות ח') ישנה רשימה ארוכה של פסקי-דין רבניים מגדולי הדיינים שכתבו בבירור שאין לומר אפילו קים לי כדעת הרא"ם.
אמנם כ"ז במקום שיש איסור חדר"ג, אבל במקום שמותר לגרשה יש לומר שהפסידה מזונותיה.
וכך באמת כתב הרשב"ש שם, וז"ל: "ואף בזו אני אומר שאם אינה רוצה לבוא לקבל גיטה אין לה מזונות, כיוון שאין איסור בגירושיה והעכבה היא ממנה אין לה מזונות".
וכן מבואר מדברי הבית מאיר והבית יעקב והישועות יעקב בתחילת סי' ע"ז שכתבו שהטעם דלא קיי"ל כרא"ם הוא משום שזה עצמו נכלל בתקנת רבינו גרשום שלא ימנע ממנה מזונות, מפני שאם ימנע ממנה הרי זה בעצם כפיה לגירושין. ומבואר מדבריהם שבמקום שלא שייך חדר"ג באמת יכול למנוע ממנה מזונות.
ובטעם הדבר נראה מדברי הבית יעקב שדין זה דומה למה שלמדנו לגבי שוטה, שמכיוון שהוא רוצה לגרשה אלא שאינו יכול בגלל שחכמים תיקנו שלא יגרש, אין לה מזונות לדעת הרמב"ם. וכ"ש שבמקום שהוא יכול לגרש והאישה היא שמונעת ממנו מלגרש שמפסידה מזונותיה.
ובנחל יצחק (סוף ח"א) כתב טעם אחר לדין זה. והוא מבאר שיש שתי סיבות לחיוב הבעל במזונות. א. מצד תנאי כתובה. ב. מצד שהיא מעוכבת מחמתו. וע"פ זה שכתב שבמקום שהוא רוצה לגרשה, ולא שייך הטעם שמעוכבת מחמתו, אם משליש לה גט וכתובה, שיש כאן כעין פרעון בעל-כורחה של הכתובה, פטור הבעל מכל חיוביו.
וגם לפי טעמו של הבית יעקב נראה שהיינו דווקא כשמשליש כתובתה, וכמ"ש הח"מ בסיק קי"ט ס"ק ט' שרק באופן כזה בשוטה מפסידה מזונות.
אמנם ההפלאה (בקו"א סי' ע"ז ס"ק ג') חולק על דברים אלו והוא כתב דמ"ש הרמ"א בסי' ע"ז שבעל שרוצה לגרש את אשתו אינו עובר בלאו דלא יגרע, אין זה אלא כלפי חיוב עונה. אבל מזונות וודאי שחייב הבעל לתת לה כל זמן שאינו מגרש אותה. שאף שמדינא דגמרא יכול לגרשה בע"כ, מ"מ כ"ז שאינו מגרשה הוא עומד בחיוב מזונות שלו, דבמה יפקע חיוב זה. וכן מבואר בשו"ת משכנות יעקב (סי' ט"ז) וכן דעת החזו"א (סי' ס"ט ס"ק כ"א) שוודאי גם מדינא דגמרא במקום שמותר לגרש בעל-כורחה, מ"מ כל זמן שאינו מגרש והיא נשארת תחתיו עומד הבעל בכל חיוביו לאשתו.
וכך נראה לכאורה מדברי הח"מ בסי' ע"ז שדחה את ראית הרא"ם מהגיע הזמן ולא נישאו, דשאני התם שלא חל החיוב עדיין. ומשמע מדבריו שהוא חולק על הרא"ם לגמרי, ולדעתו כאשר אין לבעל יכולת לגרש את אשתו חייב במזונותיה, אם המצב הזה נוצר לאחר שכבר התחייב בהם.
אמנם לדינא נראה שיוכל הבעל לומר קים לי כדעת הרשב"ש, הבית מאיר, הבית יעקב והישועות יעקב, בפרט שיש לצרף לדעתם את שיטת הרא"ם וסיעתו שלדעת הרבה פוסקים אפשר לומר קים לי כוותיה לבד. אולם היינו דווקא כאשר הבעל משליש את הכתובה וכנ"ל.
אלא שיש לומר שבמקרים מסויימים אין לנהוג כך. והיינו על-פי מה שכתב הגרי"ש אלישיב בפד"ר ח"ח עמ' 36, לגבי אישה שנעשתה בעלת מום. וז"ל שם: "והנה בשו"ת שם אריה הנ"ל העלה גם את עניין האכזריות שבדבר לזרוק אשת נעוריו לאנחות לאחר שנגעה בה יד ה', ויתכן לפי"ז שבכה"ג לא היה לבית-הדין לתת יד לבעל המתנהג באכזריות לאפשר לו השלושת הכתובה, ולפטור אותו - בגלל זה - ממזונותיה". דהיינו שמכיוון שאין אפשרות לבעל להיפטר מחיוב המזונות שלו אלא אם משליש כתובתה בבי"ד, הרי שהדבר מסור לשיקול-דעתו של בית-הדין שלא לתת יד למעשיו הרעים, ולא להסכים להשלושת הכתובה אצלם, וממילא לא יפטר ממזונותיה. וא"כ י"ל שגם בנד"ד שהבעל בגד באשתו בעזות מצח ועזב אותה לאנחות, שאין לבית-הדין לתת יד למעשיו המקולקלים, ועי"כ יצטרף לשלם מזונות.

במקום שאסור לגרש מצד המנהג
ועכ"פ ברור שכל זה אינו אלא במקום שמותר לו לגרש בעל-כורחה. אבל כאמור לאחר חדר"ג שאסור לו לגרש הכריעו האחרונים דלא כרא"ם ואין האישה מפסידה מזונות.
וטעם הדבר כנ"ל משום שמסתבר לומר שזה גופא נכלל בתקנת רבינו גרשום שלא ימנע ממנה מזונות, דאל"כ הרי בטלה כל התקנה.
והנה בבית יעקב שם מדמה הלכה זו למחלוקת הראשונים בשוטה שאסור לה לגרש מדרבנן, האם מפסידה מזונות. וא"כ אין זו תקנה מיוחדת בחדר"ג אלא בכל תקנות חז"ל צ"ל כן.
וכמו-כן מבואר מדברי הרשב"ש שכך הדין גם במקום שאסור לגרש בזיווג ראשון, וכך נראה גם מדברי הב"ש בסי' ע"ז שהשווה דין איסור לגרש בזיווג ראשון לאיסור לגרש משום חדר"ג. וכן פסק בשו"ת שואל ונשאל ח"ה סי' ל"ב.
אולם הישועות יעקב סי' ע"ז (ס"קא) חולק על הב"ש שם, ולדעתו איסור לגרש בזיווג ראשון אינה סיבה לכך שהבעל יתחייב במזונותיה. וכך הביאו באוצר הפוסקים בשם עוד כמה אחרונים.
ויתר-על-כן כתב הרשב"ש שם, שאפילו במקום שיש מנהג שלא לגרש בעל-כורחה, חייב הבעל לזון את אשתו. וז"ל שם: "אמנם זה כלו הוא על-פי ההלכה. אבל בספר אורחות חיים כתוב, ונהגו העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם, אם כן כיוון שנהגו בכך וקיימא לן דכל כי האי גוונא מנהגא מעליתא היא חייב הוא במזונותיה עד שתתפייס להתגרש שזה דבר שבממון הוא, והמנהג [הזה] הוא אם נתברר דינו הוא כתנאי וכל תנאי שבממון קיים, וכבר שנינו הכל כמנהג המדינה". וכן פסק בשו"ת שואל ונשאל שם לאנשי ג'רבה שנהגו שלא לגרש בעל-כורחה משום דברי הרשב"ש.
אמנם בדבר זה עצמו ניתן לומר כטענת הר' אלגרבלי שבנד"ד שאין טעם לנישואין והבעל מפצה את האישה בדרך הוגנת, אין מנהג שלא לגרש בעל-כורחה.
ובאמת דבר זה הוא חידוש גדול. ונראה לכאורה שבמקום שידוע המנהג שלא לגרש בעל-כורחה, הטוען שבמקרה מסויים לא חל המנהג עליו להביא ראיה לדבריו.
ומה שהביא ראיה מתשובת הריב"ש סי' צ"ט לענ"ד נראה שאין זו ראיה כלל.
דהנה ז"ל הריב"ש שם:
"ומה שנסתפק לך: מאחר שלא נתקיים התנאי, דהא פייסה ולא איפייסה, ונשא אישה שלא ברצונה, מה דינו? אם יש לכוף אותו לגרש את רבקה ולתת לה כתובתה? ואם יש לו עונש על עוברו הקניין וכוח חרם ונדוי? בזה יש לעיין. כי לפי התנאי שהתנה, שלא ישא אישה אחרת אם לא ברצונה, כבר נראה שהייתה כוונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אישה. שכבר נראה מעניין האישה הזאת, שהייתה קלה בעיניה להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחילה בהיותו נשוי אישה אחרת, שהיו לו בנים ממנה, על דעת לשמשם, ולא על דעת לפרות ולרבות עמו, כי לא הייתה ראויה לכך. וא"כ, כל שפייס אותה בדברים, ובענינים שאישה כמותה הייתה מתרצת בכך, כגון שיוסיף לה על כתובתה, ויעשה לה ויתורים אחרים, ושלא יכניס צרתה לביתה, אלא שיהיה לה בית מיוחד, ושלא יגרע שאה כסותה ועונתה לפי כבודה ויותר, וכיוצא באלו הדברים, ועדיין לא נתפייסה ולא נתרצית לו, בזה יש לומר שהוא אנוס. דומיא דההיא דאמרינן בפ' כל הגט (ל) גבי: ההוא גבר אדאמר להו: אי לא מפייסנא עד תלתין יומן, להוי גיטא, אזל פייסה ולא אפייסה, ואמרינן התם: בלישנא קמא, דסביר' להו יש אונס בגיטין, מאי הוה לי' למעבד? אטו תרקבא דדינרי הוה ליה למית' לה? הא פייסה ולא איפייסה! ופי' רש"י ז"ל: הא פייסה, במה שבידו לעשות. וכתב הרמב"ן ז"ל: ושמעינן מינה, דמאן דמקבל עליה לחבריה לפייסי לפלוני, אי נמי: דעבידנא לפלוני הכי ואי לא, מחייבנא לך מהשת' מאה מנה, או: שדי נתונה לך מעכשיו, ואזל פייסיה ולא אפייס, פטור, דאונסא הוא, עד כאן. וראיתי מן האחרונים ז"ל שכתבו, דאפילו ללישנא בתרא, דאין אונס בגיטין, כיוון דקאמ': מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא אפייסה? משמע, דאי יהב לה תרקבא דדינרי וכיוצ' בו, שדרך כל אישה שכמותה להתפייס, ואי לא מתפייסה בהאי וודאי יש אונס, שלא קבל עליו לפייסה אלא בנוהג העולם, וכאונסא דלא שכיח כלל דמי, שהוא טענה אפי' בגיטין לכ"ע. וא"כ, כ"ש בשאר תנאים שיש בהם טענת אונס. כגון בנדון זה, שאם פייסה במה שדרך אישה שכמותה להתפייסה, ולא נתפייסה, שפטור, דאנוס הוא", עכ"ל.
והנה נראה להדיא מדבריו שהוא מדבר במקרה שיש אומדנא דמוכח שוודאי לא היה כאן תנאי שלא ישא אישה בשום פנים ואופן, בגלל הנסיבות המיוחדות של אישה זו, שבזמן שנשאה כבר היה נשוי לאחרת ונשא את זו רק כדי לטפל בבניו, ובווודאי לא הייתה דעתו להתחייב שלא ישא אישה אחרת בכל מקרה, אלא רק שיתחייב לפייס את האישה זו. וממילא כותב הריב"ש שברגע שלפי הנסיבות נראה שהוא מפייס אותה כהוגן, הוא נחשב כאנוס בדבר ואינו צריך לפייסה עוד, ווודאי ע"ד זה היה כל התנאי שלו שיפייס אותה לפי הרגילות לאישה כמוה.
וכל זה לא שייך כאן כלל. שהרי וודאי שאין שום צד בעולם לומר שיש אומדנא דמוכח שכל המנהג שלא לגרש היה שלא לגרש מבלי שיפייס, וכאן שהבעל מפייס אותה הוא נקרא אנוס בדבר, וע"ד זה לא נאמר המנהג אלא כאן העיקר הוא שלא יגרש בלא דעתה, וממילא לא שייכים כאן כלל דברי הריב"ש. ובפרט שברור שאף אישה בעולם לא תסכים להתנהגות כזו של הבעל כלפיה. ווודאי אין לומר שאם הוא נותן לה סכום של אלף מאתים שקל בחודש שיש כאן רגילות שכל אישה רגילה תסכים לגירושין במצב כזה. וגם אם הייתה לנו אומדנא כזאת, מ"מ לא היה בזה שום תועלת. שרק במקרה של הריב"ש מועילה סברא זו לומר למה הייתה כוונתו בדבריו שלא ישא אחרת אלא ברצונה. אבל בנד"ד וודאי לא שייך לומר שבאופן זה זה נקרא שהוא מגרש אותה ברצונה.
וגם בלי כל זה, לא שייך ללמוד משבועה לתקנות ומנהג, שאף אם שבועה חמורה יותר, מ"מ מכיוון שהיא נעשתה ברצונו של האדם, יש לומר שאדעתא דהכי לא נשבע. משא"כ תקנות או מנהג, שאין טענה כזו כלל. וכעין זה כתב בשו"ת שם אריה סי' ק"י לדחות טענה כזו.
ובאמת גם מדברי הר' אלגרבלי נראה שחלק ניכר מקביעתו בנוי על ההנחה שהמנהג בזה אצל הספרדים אינו מנהג מבורר כל הצורך, ולכן בנקל ניתן לדחות ולומר שבכה"ג אין מנהג.
ודברים אלו ניתן לאומרם אם אנו באים לאסור עליו לגרש בעל-כורחה מטעם המנהג, דהיינו שזה מנהג שנהגו לאסור. שבזה אולי ניתן לומר שאף בסברא קלה אפשר לומר שהנוהגים איסור לא התכוונו לנהוג כך אלא במקרים מסויימים. ובפרט במקום שזה הוא מנהג שמקורו מפוקפק.
אבל באמת ברשב"ש הנ"ל מבואר שמכיוון שנהגו כך, יש לזה דין של מנהג העולם בממון. וכמו במקום שמנהג המדינה לתת לפועל דבר מסויים, שהשוכר פועל בסתם מתחייב לשלם לו דבר זה.
וא"כ בימינו כל אדם שנושא אישה, הרי הוא כאילו מתחייב לה שלא יגרשנה בעל-כורחה. ולכל הפחות כלפי חיוב מזונות יש כאן התחייבות של הבעל שכל זמן שלא תסכים לגירושין הוא מתחייב לשלם לה מזונות, וחיוב זה חל מדין כל תנאי שבממון קיים. ועליו לשלם לה כל זמן שלא תחפוץ בגירושין. וכדי לבטל דין כזה צריך לטעון טענה שבדיני ממונות מועילה לבטל סתם מנהג בכה"ג. ונראה שאי-אפשר לומר דבר כזה מסברא דנפשיה בלי שום ראיה.
ובפשטות נראה שרק במקום שבני אשכנז מתירים חדר"ג, מסתבר לומר שבכה"ג אין מנהג לבני ספרד. ובפרט שגם אם נאמר שבאמת אין מנהג בכה"ג, מ"מ דעת ההפלאה והחזו"א שגם במקום שמותר לגרש אינה מפסידה מזונותיה. ואולי לחזו"א יש דין של בתראה שהלכה כמותו.
יש בעניין גם נימוקים נוספים לצדד בעמדת הגר"צ אלגרבלי. קי"ל שבטוען מאיסה עלי ויש אמתלאות מבוררות לכך יכול הבעל לפטור עצמו ממזונות (ישועות יעקב רב; פתח"ש ריש סימן ע"ז) ויתכן שאצל בני עדות המזרח שאין חדר"ג אלא מנהג יתכן שדי באמתלאות קלות. אולם כיוון שבמקרה דנן נקטו בתי-הדין לדורותיהם שהבעל נתן עיניו באחרת א"כ לא נדון אותו כטוען מאיס עלי. ואף-על-פי שברבות השנים של הפירוד נוצר אצלו מאיסות גמורה יש לדחות. א. הוא לא נאמן לטעון על מאיסות גמורה כי כאשר בא לבי"ד הוה רגיל בנשים אחרות. ב. מאיס עלי שנגרם על-ידי מעשיו אין לו תורת מאיס עלי (הגר"ש ישראלי פד"ר ח' ע' 112). ג. מאיס עלי היא טענה שצריך שיראה לבי"ד שהיא אמת. לכן באישה הטוענת כך צריך התנאי של "לא הוא ולא כתובתו". אולם כתב החזו"א שאם יש לבי"ד הוכחה אחרת שהיא מואסת בו גם זה נחשב מאיס עלי.
בנדון דידן כשהמאיס עלי הוא של הבעל אין נקודת הוכחה כלשהי, שהיא מאוסה עליו כי אם שחפץ באחרות.
דברי הר"ח פאלאג'י הידועים, יש בזה שיטות מחולקות, וכתב בזה באריכות ידידי הגר"א שרמן שליט"א שדברי ר"ח פאלאג'י לא נאמרו אלא כהוראה לבית-הדין להפעיל כוח השפעתו או כפיה על-ידי השתדלות בי"ד אבל אין בזה חיוב גט או כפיה ולכן אינה מפסידה מזונות אם לא נעתרת לקבל גט, בפרט שאין בסיס שהיא רוצה להנקם.
מרבית הדברים שכתבנו לעיל הם כללים ועקרונות. ונכתבו בעיקר לאור דבריו בעניין של הגר"צ אלגרבלי. אולם כשאנו באים לדון במקרה פרטי מסויים צריך לדון בכל מקרה לגופו.
במקרה דנן כשהפירוד בין הצדדים נמשך עשרות שנים והגענו לכך שהבעל מציע לאישה מזונות של 1,250 ש"ח לחודש לכל ימי חייה יש מקום לבחינה מעמיקה של גישת האישה. פעמים שהיא פגועה מהנטישה עד עומק נפשה והבגידה היא טראומטית לגביה ואינה מסוגלת לחשוב כלל על פיצויים כי אם על שלום-בית לבד (גם אחרי עשרות שנים) אבל זו תופעה לא מצויה.
בדרך-כלל לאחרי פירוד כה ממושך הנבגד מפעיל כבר שקולים רציונליים והוא אינו מצפה לשלום-בית וגם אינו שואף לכך. ברוב המקרים ברגע שהנבגד שוקל שקולים רציונליים מתעורר כעס על הנטישה ואפי' שנאה ורצון לנקום.
לכן בית-הדין צריך לעיין ולבחון מה התהליך שעבר בנדון דידן על האישה הנבגדת. באם יגיעו למסקנה שהשקול הרציונלי מנחה אותה והיא כועסת ורוצה להנקם, הרי שגם היא אינה רוצה שלום-בית והיא מחוייבת בגט משום ששניהם מורדים.
זהו מה שכתב בי"ד הגדול (בראשות הרה"ג י' נסים, י' ש' אלישיב ב' ז'ולטי) פד"ר ז' ע' 113-112 שכתבו בכגון זה:
"מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים אצלה כל קשר נפשי אליו ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל ואם כך ההסבר היחיד שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא בחינת "תמות נפשי עם פלישתים" ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת דבר זה לא משנה את העובדה שהיא בבחינת "לא בעינא ליה", משום שהוא שנאוי עליה ובכל זאת אינה רוצה להפרד ממנו. "אחזתיו ולא ארפנו". וניחא לה שהמצב הבלתי-נורמלי יימשך לעולמים וירעו שניהם עד שיסתאבו ... אלא מפני שרוצה להחזיק בו כבן ערובה מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה.
אמנם כפי שכתבו שם אין לבית-הדין הגדול לסמוך "על מה שהדעת נוטה"... על יסוד הרושם שהתקבל מקריאת החומר והנתונים שבפני בית-הדין הגדול ודבר זה מסור לברור לבית-הדין האיזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ועמד על טיבם, עליו לקבוע אם מה שאמרה בבי"ד "רציתי ורוצה שיבוא" אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא או אם היא אמנם מחכה לבואו אך ורק לשם מתן סעד לילדים מבלי כל רצון לקומם את הריסות המשפחה."
כפסק-דין הנ"ל, כך גם דעתי להחזיר התיק לבית-הדין האיזורי שיקבע אם האישה עדין ממתינה מכוח הפגיעה בה וממתינה להסדר שלום או שהיא משוכנעת שהמשפחה נהרסה והיא אינה מעוניינת יותר בשלום-בית ולא חפצה בו ואולי אפילו כועסת ורוצה להנקם או שרוצה לשפר מעמדה ולקבל זכויות שאינן מגיעים לה. הברור הזה מסור לבית-הדין והם מוסמכים להחליט ולקבוע בזה.

(-) חגי איזירר, דיין

לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האיזורי שניתן בתאריך י"א באדר ב' תשס"ח, ובהמשך לכך ניתנה הבהרה על-ידי בית-הדין האיזורי בתאריך ב' בסיון תשס"ח לפיו לדעת הרוב כיוון שהבעל מסכים לשלם לאישה עבור מזונותיה לכל ימי חייה או עד שתינשא סך 1250 שקל לחודש היא חייבת לקבל גט ואין להמשיך מצב הפירוד שיש בין הצדדים כמה שנים...
לטענת ב"כ המערערת אין עילה לחייב את האישה לקבל גט. טוען שבית-הדין הגדול באלול תשס"ד פסק לדחות תביעת הבעל לגירושין וכתבו שאין להסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י.
כמו-כן בחודש שבט תשס"ח, בית-הדין האיזורי פסק שדוחים תביעת הבעל לגירושין. חודש לאחר-מכן אותו הרכב של בית-הדין האיזורי ברוב דיעות פסק לחייב את האישה לקבל גט.
לטענתו לא חלו כל שינוי נסיבות. האישה עדיין מוכנה לקבל את בעלה בבית לכן טוען לבטל את הפסק-דין שקבע ברוב דיעות שהאישה חייבת לקבל גט.
לטענת ב"כ המשיב, הצדדים חיים פירוד זמן רב. הבעל הסכים בבית-הדין האיזורי לשלם לאשתו כל חודש סך 1250 שקל כל ימיה. למשיב כיום אין לו אישה. לטענת האישה, הוא חי בביתה בנתניה.
עוד טוען ב"כ המשיב, כי אין סיכוי שהבעל יחזור לאשתו. היא מקבלת כיום דמי מזונות חדשיים סך 2500 שקל על-פי פסיקה של בית-המשפט, אם יופחתו דמי המזונות, היא תסכים להיפרד ממנו מיד.
לאחר העיון בחומר שבתיק נראה שהפירוד הממושך בין הצדדים אינו מהווה עילה לחייב את האישה לקבל גט כיוון שהפירוד הוא בעטיו של הבעל שעזב את אשתו לטובת אישה אחרת.
האישה הצהירה שמוכנה לקבל אותו.
צודק ב"כ המערערת שלא נוצרו שינוי נסיבות שיש בהן לשנות פסקי-דין קודמים הן של בית-הדין האיזורי והן של בית-הדין הגדול, אולם צריך לברר אם האישה רוצה הסדר שלום, או שסירוב האישה להגיע להסדר לסיום הפרשה ביניהם נובע משום נקמנות ונדבר זה מסור יותר לבית-הדין האיזורי שטיפל בצדדים ושמע אותם ועמד על טיבם עליו לברר זאת.
לאור האמור מוחלט:
להחזיר את הדיון לכבוד בית-הדין האיזורי כדי לדון ולברר אם אין בסירובה של האישה להגיע לידי הסדר משום נקמנות ולפסוק בהתאם.
(-) מנחם חשאי, דיין

עולה מפסקי-הדין שנכתבו לעיל בנפרד כי בית-הדין פוסק ברוב דעות שיש להחזיר התיק לבית-הדין האיזורי שיבדוק ויברר אם כוונת האישה היא לבנות מחדש שלום-בית או שמא אינה חושבת על-כך ורק רוצה להנקם או להשיג זכויות יתר, ואז ישאר פסק-דינו בתוקפו.
ניתן ברוב דעות."