botox

מרידה

1. הבעת משאלה של אחד הצדדים לחזור ממרידתו אין בה כשלעצמה למחוק את העבר; המשקעים לריחוק קיימים, כל שכן כשהם מלווים באווירת מתח בבית והתנהגות הבעל כלפי בנם ובתם של הצדדים וילדי האישה מנישואיה הקודמים הגורמת ותורמת להגברת הריחוק
בתיק מס' 375302-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(3), 125, 132 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים מתדיינים בפנינו בתביעות שהגישה האישה - גירושין, מזונות וסילוק יד הבעל מהדירה, ומנגד - תביעת שלום-בית שהגיש הבעל.
לבעל אלו נישואין ראשונים, לאישה אלו נישואין שניים. מנישואין אלו נולדו להם ארבעה ילדים, שניים מהם בוגרים. האישה התאלמנה מבעלה הקודם [אלמוני] ז"ל ולה בן ובת ממנו שכיום הינם נשואים.
הצדדים מתגוררים בדירה שבה התגוררה האישה בנישואיה הקודמים, הרשומה מחציתה על שמה ומחציתה על שם בעלה המנוח. על עזבון בעלה המנוח טרם ניתן צו ירושה וחלקו בדירה שייך לעזבונו.
כאמור האישה הגישה תביעת גירושין ומזונות וסילוק יד בעלה מהדירה. לעומתה הבעל מבקש שלום-בית.
בדיון שהתקיים בפנינו בתאריך י' במרחשון התשע"א (18.10.2010) עלה כי הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת. אך יחסי אישות אין ביניהם, זה כשלוש שנים (נכון להיום). האישה ישנה בחדר השינה, הבעל ישן בסלון. הבעל לפרנסתו עוסק בהדרכה ואימון בהישרדות בתוך בית המגורים, ולהשלמת פרנסתו מנסה לעסוק בדברים נוספים. האישה עובדת כקופאית ומפרנסת את ביתה ותובעת מזונות עבור ילדיה והשלמת מזונותיה והוצאות החזקת הבית, משום שלדבריה אין הבעל מפרנס את הבית.
עקב משבר בחיי הנישואין, הצדדים היו בעבר בטיפולו של יועץ הנישואין מר מילרוד שמעון, והופנו שוב על-ידי בית-הדין לאחר שהבעל נתן הסכמתו לכך, לא לפני שנמלך עם גורמים אחרים.
להלן קטע מהפרוטוקול מתאריך י' במרחשון התשע"א (18.10.2010):
"האישה: פתחתי תביעת גירושין , הלכנו כמה פעמים לגישורים ולא עזר אני רוצה להתגרש.
הבעל: אני לא חושב שעשינו את כל הפעולות שיכולות להיות, יכולנו להפגש עם כמה יועצים ולא נפגשנו קשה מאוד לשבור דברים כשהם קיימים. אהבתי את אשתי ואת ביתי.
האישה: התחתנתי איתו הוא יהודי מאוד יקר יודע תורה חכם מאוד... בעלי נושא את הילדות שלו בתוכו, ואת זה הוא מעביר לילדים שלו, הלכנו לגישורים ולטיפולים ואני עומדת על דעתי לגירושין, הייתי התמודדתי כל הזמן הילדים שלי והילדים שלנו, זה לא קל, את הילד הוא גירש, הילד בן 17 הוא כל הזמן התגלגל עד שהכנסתי אותו לישיבה, הוא לא רוצה להגיע הביתה, אין לנו פרנסה כל הזמן הייתי אומרת לו שילך לעבוד אומר אני בן תורה, אמרתי לו צריך לחתן את הילדים אמר אני אחתן אותם כמו הספרדים שנותנים 20 אלף דולר, חיתנתי את הבת ולקחתי על עצמי את כל הפרוייקט, אני עובדת בחנות מרויחה 3,500 ₪, אין לנו יחסי אישות, לפני שנתיים הוא נסע לארה"ב והוא חזר. אז הוא התעצבן אמר שהילד גנב לו כסף ומאז הוא ישן בסלון, ואני בחדר שינה, ובחגים חזר לחדר השינה, לאחר שהגשתי את התביעה, ואין יחסי אישות, לא הולכת למקווה, אני צריכה ללכת למקווה אבל למה שאני אלך, החיים בבית הם קשים מנשוא. אני עם שתי רגליים על הקרקע, בעלי הקודם היה חולה סרטן וטיפלתי בו, פה יש בעיה עם אדם עם בעיות נפשיות, כשהוא חזר מאמריקה הלכתי למקווה והוא לא התקרב עלי, עשה מריבה היה בתוך עצמו וזהו..., היינו אצל היועץ שמעון מילרוד, אין לנו חוות-דעת, תמיד היה אומר לי שבעלי לא רוצה לקבל מרות מאף אחד.
הבעל: אני רוצה שלום-בית אני מוכן ללכת לקראת זה בכל דרך, אני רוצה לדעת איך לרצות אותה, לכן צריך ללכת לטיפול, למילרוד הלכנו רק פעם אחת, אני רוצה, הלכתי לרובינשטיין הוא מאוד מוכשר איש חכם מאוד רציתי לחזור עם אשתי וזה לא יצא לפועל, רציתי לשפץ כמה דברים, אני לא רוצה להתנצח עם אשתי העניין הוא רצוני לחיות בשלום עם אשתי... אם הייתי יודע איך לשכנע אותה שיהיה פרנסה הייתי עושה את זה, אני לא נותן לה להתמודד לבד, עשרים שנה אני משלם את החשבונות, יש הכנסה לבית היום, אני מכניס 1500 ₪ לחודש על הלימודי קבלה, בסביבות 1,500 ₪ על אומנויות לחימה, היחידי שמשלם את החשבונות טלפון 400 ₪ חשמל 1,600 ₪ אני משלם.
"בית-הדין: מה עם חיי האישות ביניכם.
הבעל: חזרתי מארה"ב מנסיעה של שלושה שבועות אולי לחודש, זה נסיעה של שנור, מאוד קשה, כל הנסיעות קשות, היא הלכה למקווה לא מיד בערך כשלושה שבועות אחרי, היא מנעה ממני, היינו יחד היא באה על סיפוקה ומנעה את זה ממני, זה אחרי שלושה חודשים שלא היינו אחד עם השני, הייתה לי תרעומת אני מודה שהייתה לי תרעומת והלכתי לישון בסלון, אולי מכאן התחילו כל הצרות, אני חזרתי לחדר שינה אחרי כשלושה חודשים.
בית-הדין: האישה אומרת שחזרת רק בחגים האחרונים.
הבעל: אין לי מגמה להתנצח איתה אני מעריך מאוד את מה שהיא עושה בבית, היא אמא יהודיה נלחמת בשביל הילדים שלה, כל אימת שאני רואה שיש עימות בינה לבין הילדים אני מצדיק אותה, וגם כשהיא לא נמצאת אני נותן להם שיחות על היחס לאמא, אני מאוד רוצה לתקן את המצב, אני לא צעיר היום אני לא לגמרי בריא היום, ביקשתי ייצוג אך עדיין לא קיבלתי ייצוג.
האישה...., היינו אצל מילרוד שלושה ארבעה פעמים, תמיד היה אומר שהוא לא רוצה לקבל מרות של מישהו.
הבעל: אצל מילרוד היינו פעם אחת, בשנה הראשונה של הנישואין היינו אצל מישהו אחר, פעם אחת הייתי אצל מילרוד הבנתי את המסר, הוא אמר ערב טוב האישה צודקת תכנסו פנימה אז הבנתי את המסר, אני מסכים ללכת שוב למילרוד.
האישה: לא מסכימה, אני רוצה להתגרש.
ב"כ האישה: אני מבקש לצאת להתייעץ עם האישה.
ב"כ האישה: הסברתי למרשתי שאני חושב שהצעת בית-הדין טובה.
הבעל: אני רוצה ללכת למילרוד לגשר לשקם."
בית-הדין לא פסק בשלב זה מזונות אלא המתין לתוצאות ההפניה אל היועץ.
התקבלה חוות-דעת של היועץ מתאריך 21.12.10 בה נאמר כי נפגש עם הצדדים, הבעל מוכן לשפר את הזוגיות ואילו האישה אינה מעוניינת בשלום-בית משום שלדבריה קיים נתק רגשי בינה לבין בעלה כבר שנים, וכן נתק פיזי. במצב כזה לא מתאפשר לי לעשות שלום-בית בין בני הזוג.
בית-הדין קיים דיון בתאריך כ"ה בשבט התשע"א 30.01.11. הופיעו הצדדים וב"כ עו"ד שטרוך ועו"ד חמדי הלוי:
"ב"כ האישה: הצדדים היו אצל מילרוד.
האישה עונה לבית-הדין: הוא לא הלך אחרי שבועיים אני הלכתי והוא התקשר לבעלי אח"כ שיבוא גם הוא לגישור, ובעלי גם בא אח"כ בעקבות הטלפון שלו, אני אמרתי את הדברים שלי מראש והייתי נחושה בדעתי והוא אמר שרוצה לשמוע אותו, והוא אמר שרוצה שלום-בית ובזה זה נגמר, בעלי לא רצה לבוא אז אני הלכתי לבד, ואחר-כך בא אליו והוא אמר שהוא שלום-בית.
הבעל עונה לבית-הדין: אני פניתי כמו שבית-הדין אמר לי למילרוד והוא אמר שהוא עמוס והוא יקבע לנו תור אחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שאשתי הגיעה אליו ללא תור ואז הוא קיבל אותה לבד, וקבע גם לי תור, וכאשר באתי לפגישה איתו התברר שכמה דקות לפני כן האישה התקשרה למילרוד ולא נשמעה כל כך החלטית, לא נחושה בדעתה להתגרש.
בית-הדין: לנו הוא כתב מסקנה.
הבעל: הוא התקשר ושאל מה קורה, ואמר שלאור השיחה האם זה השתנה או כמו שכתב לבית-הדין.
בית-הדין: אז האם נלך עם הראש בקיר.
הבעל: זה לא ראש בקיר, זה לא יחסים של שנאה ואיבה זה יחסים של השלמה, אחד משלים את השני, היחסים בינינו הם די קורקטים יש מי שמסית במשפחה שמעדיף שיהיו גירושין והוא לוחץ עליה....., ניסיתי לשכנע אותה בהתנהגות שלי, אפשר עדיין לשכנע אחד את השני, אני לא רוצה להתגרש, אני אוהב את אשתי ואת ילדי, אני חושב שאישה פועלת בצורה רגשית.
האישה: אין כל מקום לנסות, מאז שהיינו פה ומאז שהלך לגישור לא אמר בואי אני אוציא אותך למסעדה או משהו לעשות שבאמת זה יגשר, יש לו נתינה לאנשים בחוץ, את הילד זרקו מהישיבה, הקב"ה הביא לו בן יחיד, יש לי בת נשואה, ועוד בת, הילד צועק אמא בואי תעזרי לי, מה פשעתי, האם הילד צריך להזרק כמו כלב, איך אפשר לזרוק אותו לרחוב, למה אנשים אחרים צריכים לתת לו, אני לא מבינה את זה, תשעה חודשים אישה סובלת, איך אתה יכול לזרוק את הבן היחיד לרחוב, אין שום קשר עם בעלי, חזר לפני שנתיים מחו"ל אמר שגנבתי לו את הכסף אני לא גנבתי לו שילמתי בבית, את המיסים, הרבנים אמרו לו תסדר את הטלפון והוא לא סידר, סבא שלי זה [...], התאלמנתי והתחתנתי איתו חשבתי שאמצא קרן אור, לא יתכן שאני עושה את הכל בבית, אם הוא חושב שהילדים יפגעו מהגירושין הם כבר נפגעו, אם נתגרש הבעיה עם הבן תפתר, כי הוא בטיפולים, אנשים מטפלים בו, רוצים להחזיר אותו, הוא זרק את הילד שלו לרחוב, אין שלום-בית, את החתך בלב כבר יש לי, שום שיפור מהדיון האחרון.
הבעל: אדם בוחר את דרכו, גם אם יש לו הרבה יועצים, הבן הזה בחר את דרכו, אני לא גירשתי אותו.
האישה:.. הבן אדם הזה שומע רק את עצמו, כל הזמן חוזר בבית על המשפט אני נוקם ונוטר כמו נחש, כל הזמן אומר הוא היה מפקד בסיירת שקד, הבית מתנהל כמו בצבא, מפקד, הילדה שרה שיר קצת חילוני אמרתי לה לא לשיר, והוא אמר לה צפי פגיעה כל השבוע יהיה לך רע...
ב"כ האישה: האישה הגישה תביעת גירושין לבדה לפני שנה, המשבר הוא כבר חריף מאז, אחר כך הייתה הפוגה כי חיתנו את הבת הגדולה, היום אנחנו כעבור שנה והיא נחושה בדעתה להתגרש אז צריכים להתגרש..., לטעמי גם הבעל מבין שזה נגמר היא לא רוצה אותו, הוא איש קשה ומוזר, אבל הוא מתעקש, הוא רוצה לסחוט, אומר תנו לי חצי דירה ואני אתן לה גט, אנחנו מבקשים לקבוע את התיק להוכחות, ב' הגשנו בקשה ב- 22.12. למזונות זמניים עבור שלושה ילדים, עשינו חשבון צנוע מאוד של צרכי המשפחה, יש לאישה דירה חצי על שמה וחצי על שם בעלה הקודם, הסכום שלנו הוא 8,300 ₪, הורדנו את הכנסתה של האישה וזה עומד היום על 4,900 ₪, לאישה ולילדים.
הבעל: כרגע יש לי הכנסה של בערך 1,300 ₪ והיא לא קבועה, אין לי כסף, אני משלם היום את החשבונות, שברגע שיש כסף הוא הולך מיד לבית, אני לא קונה לעצמי בגדים, 20 שנה אותו חולצה ואותו ז'קט, כל מה שיש אני מוציא על הבית.
ב"כ הבעל: מה ששמעתי זה רק חיזק לי את הטענה, שמעתי את חברי, מה שהיה חשוב לי זה לשמוע את האישה שמענו מה מפריע לה ומציק לה, לא שמעתי שום דבר שמצדיק את קיום התביעה לגירושין, הבנתי שיש בעיה במסגרת הילד, אני יודע שזה מאוד כואב גם למרשי, הזוג הזה חי ביחד 20 שנה, יש להם 4 ילדים לא שמענו מרביץ לי מכה אותי משפיל אותי מקלל אותי במובן של תביעת גירושין ישירה מול בעלה, שום דבר שום טיעון, שמענו שיש בעיה כאובה עם הבן, שזה מפריע לאישה ואני מבין אותה. אין בין זה לבין חיוב כי הוא זה, הנתבע אומר והוכיח מאוד אכפת לי אשתי מאוד חשובה לי הבן שלי שניסיתי כל השנים למנוע ממנו להגיע למקום שהוא נמצא בו היום, להגיע לאותו מקום, אני גם חיתנתי את הבת שלי, אני יושב עם הבנות אני מכוון אותם משכיל אותם, בכיתה אומרים מדובר בגאונות, 20 שנה פירנס וכילכל את אשתו וילדיו, חברי מתלהם אבל חברי מצד שני לא סתר והוכיח את הדבר האלמנטרי..., ברגע שהתביעת גירושין אין לה עילה כל הכריכה נופלת, האישה לא טענה שלא מפרנס, היא לא סתרה כיהוא זה שמשך כל השנים הוא זה שפרנס את הבית, וגם לא היום, נכון יש כאלה שיכולים לפרנס ב- 1,000 ₪ ויש כאלה ב- 3,000 ₪, אני חושב שמדובר באדם לא טיפש, ירא שמים, והוא אמר אני מתנתק קצת מהתורה, בשביל הבית בשביל השלום-בית, לעזוב קצת את החשיבות בתורה ולפרסם בגיל 60 שאני מאמן ולחזר על הפתחים.
ב"כ האישה: אני מבקש בנוסף למה שביקשתי לחייב אותו בהוצאות הבית, מיוני 2010, פה ושם הוא שילם סכומים קטנים, ואת זה נקזז."
ניתנה החלטה כדלקמן:
א. מאחר וב"כ הבעל התמנה רק לאחרונה, בית-הדין מאפשר לו ללמוד את התיק היטב ולנהל מו"מ עם ב"כ האישה תוך 30 יום. על ב"כ הצדדים להודיע לבית-הדין על התקדמות המו"מ ביניהם, ובהתאם לכך בית-הדין יחליט על המשך ההליכים בתיק.
ב. בעניין מזונות האישה והילדים, ב"כ האישה יפרט את התביעה ויתייחס גם לתקופות שהבעל שילם, ויעביר את הפירוט לבית-הדין עם העתק לב"כ הבעל לתגובתו תוך 20 יום מאז קבלתו את הפירוט מידי ב"כ האישה. לב"כ האישה תהא זכות תגובה תוך 7 ימים.
לאחר מספר דיונים בית-הדין פסק בעניין המזונות והשתתפות הבעל בהוצאות והחזקת הבית כדלקמן:
1. הבעל [פלוני] חייב לשלם לידי אשתו סך 3,500 ₪ לחודש עבור מזונות הילדים ועבור השתתפות בהוצאות הבית החל מיום התביעה ביום 8.6.10 ועד להוראה אחרת.
2. באשר לחוב מזונות העבר מיום 8.6.10 עד 1.3.11, הבעל ישלם את הסכום בשלושה תשלומים החל מיום 1.4.11.
3. באשר לבקשת ב"כ האישה להוציא כנגד הבעל צו לסילוק יד מהדירה השייכת לאישה ובעלה המנוח מנישואין קודמים, שבה מתגוררים כיום הצדדים, על ב"כ האישה להעביר לבית-הדין נימוקים הלכתיים המצדיקים את הבקשה עם העתק לב"כ הבעל.
4. על ב"כ הבעל להגיב תוך 15 יום על נימוקי ב"כ האישה.
5. לאחר-מכן יחליט בית-הדין.
לאחר פסיקה זו גבר המתח בבית. המשטרה הוזעקה לבית הצדדים בעיצומו של חג הפסח, הבעל הורחק למספר ימים. לאחר-מכן הוגשה לבית-הדין בקשה להמשך הרחקת הבעל ובית-הדין נעתר למבוקש במעמד צד אחד עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים.
בדיון שהתקיים בתאריך ד' באייר התשע"א (8.05.11) הופיעו הצדדים וב"כ עו"ד חמדי הלוי ועו"ד שטרוך ועו"ד מורגנשטיין:
"ב"כ האישה: יש הצדקה לצו, המתח בבית כבר חודשים ארוכים, אפשר לחתוך אותו בסכין, ואחרי שבית-הדין נתן את פסק-הדין למזונות, לפני כחודש, המתח גבר, והבעל פסק-הדין של בית-הדין למזונות בשבילו זה אפילו לא המלצה, לא משלם, ביקש לבטל, ועשיתי נגדו תיק הוצל"פ, הבעל עשה את הבית ויחץ לשני מחנות, יש את הבן שמזמן לא בבית בגלל שהבעל תקף אותו וגרם לו שטף דם והילד לא מתגורר בבית, הוא עוד מעט 18, הוא זרק אותו..., היה אירוע ספציפי שאני ציינתי את זה והוגשה תלונה במשטרה, במהלך חג הפסח הגיעה הבת שלה, עם בעלה, והוא התנגד, והוא אמר לה אני אגמור עליכם אני אנקום בכם, כאשר הכוונה היא כלפיה וכלפי הבת מנישואין קודמים ואולי גם כלפי הבן שלה מנישואין קודמים, לא יתכן שמרשתי תחיה בבית שלה שהוא מנישואין קודמים חצי על שמה וחצי על שם בעלה הקודם, היא לא חייבת ולא יכולה ולא צריכה לחיות בבית שלה בפחד ובאיומים, אני מתאר לעצמי מה יקרה כשיבוא שליח של ההוצל"פ, שהצטבר לו חוב, היא לא יכולה לחיות במתח הזה..., השיקול הזה של הבית שלו לא קיים אין לו זכות קניינית, אין לו נכסי מלוג כי הם צריכים להתגרש, הוא אמר שהוא רוצה את היועץ מילרוד והוא אמר להם שיתגרשו, שם המשחק הוא כסף, וכסף מלוכלך, כתבתי את זה, וחברי לא הכחיש את זה, הבעל אמר תן לי חצי דירה, תקבל גט, ולכן הוא רוצה להתנחל בדיר הוא להגיד אני לא יוצא מפה, הגט לא בוער לה, הוא חייב לתת לה את הגט, לכן אנחנו רוצים שצו המניעה ימשיך כי היא בסיכון, הילדים הקודמים שלה הם בסיכון, היא נמצאת באיום מתמיד והיא לא חייבת לחיות ככה ולכן אנחנו רוצים את צו המניעה.
ב"כ הבעל: אתם הרבה יותר חכמים ממני, עו"ד שטרוך בהגינותו, בכל המשפטים האחרונים הוציא את המרצע מהשק, יש מחלוקת רכושית בין הצדדים, אין ואסור שיהיה כל קשר בין המחלוקת הרכושית כספית או אחרת שלטענה שלכאורה מבוססת על צו מניעה נגד הבעל או האישה, ולא בכדי בית-הדין אמר שהדיון היום הוא רק בצו המניעה, לצערי ישנם כלים, בקשה למתן צו מניעה זמני או קבוע, הן מהסוג הבקשות היותר קשות.
האישה: ביום חמישי בחג אני ראיתי בחדר סירטון, בחדר של הבנים, הפלפון שלי היה במטבח, בעלי היה בסלון ורץ למטבח לראות מי מתקשר, הוא ראה יעל, הוא שונא את הילדים שלי תהומית, הוא הרס אותם, הוא ראה שהילדה שלי מתקשרת היא עברה דירה בערב פסח אמרה לי אמא אין לי גז אני רעבה מאוד, אמרתי לה תבואי אני אעשה לך חביתה וירקות לה ולבעלה, הוא ראה אותם פתח להם את הדלת הוא צלצל בפלפון לחבר ורץ מהר בריצת אמוק לחדר הוציא את הקבלים מהמחשב את העכבר והחביא אותם, כשהם הלכו אמרתי לו תחזיר לי את הקבלים והעכבר, ראיתי שהוא שונא אותי, ואמרתי לו אני אזמין לך משטרה והוא אמר תזמיני משטרה, והזמנתי משטרה, הוא חושב שזה צחוק, הוא כל הזמן אומר אני אתנקם בך ובכם, צפי פגיעה, אני ארצח אותך.
"הבעל: לגבי האירוע בחול המועד בגירסה הראשונית שלה ביקרו ביתה ובעל הבת, קיבלו ארוחת ערב והלכו אחרי שהלכו אני הוצאתי מתג מהחשמל ובעקבות זה היא כעסה ואמרה אני אזמין משטרה ואני אמרתי לה תזמיני והיא הזמינה משטרה זה הגירסה הראשונה שלה, בגירסה ב', היא הוסיפה אחרי כן שאיימתי, אבל יש גם גירסה ג' שסופרה במשטרה, והגעתי לכלא בפסח, שאיימתי על שלושתם האישה ביתה וחתנה, במשטרה עשו עימות אחרי שישהיתי שבת בכלא, ביני לבין אשתי לבין ביתה לבין החתן שלה, אני שאלתי רק שאלה אחת איפה עמדתי כשאיימתי, אשתי ענתה במטבח, הבת ענתה בפרוזדור ליד הנרות והחתן אמר בסלון, איימת משם, אחרי שאשתי אמרה שהיא מזמינה משטרה החזרתי את המתג... זה היה האיום, אומר השוטר למה להכניס את אבי ילדייך בפסח לכלא תוותרי על זה ולי הוא אמר תהיה חכם תהיה מאופק, בירכו אותנו בחג שמח ובזה חשבתי שנגמר העניין, אבל הייתי מאוד נסער בפנים כי אשתי אמרה אני אצלצל ואגיד שאיימת עלי ברצח, זה מה שהיא אמרה לשוטר הוא איים עלי ברצח..., אני ביליתי את הלילה בחקירה ושם נאמר לי שאשתי ובתה וחתנה התלוננו שאיימתי עליהם ברצח, אני מרגע שאשתי הגישה את הבקשה לגט לכב' בית-הדין עשיתי הכל לרצות אותה.... האמת היא שעשיתי ניסיתי להיות יהודי טוב וגם אדם טוב, והשתדלתי גם בבית, אני וותרן מטבעי, אני לא איימתי עליה אף פעם, אני אף פעם לא מאיים, אני אמרתי שאם עושים מלחמה נגדי אני אחזיר מלחמה שערה, שאני אביא גם עו"ד, זו הכוונה שלי, לא היה שום דיבורים של צפה פגיעה חס ושלום.
"ב"כ האישה: הבעל הודה שהוא הציק לה וזה מודה במקצת, חיי הנישואין שלהם הסתיימו, אני מוחה שהם אומרים שהם רוצים להכניס את הבנות כשבית-הדין אומר לא לערב את הבנות.
בית-הדין: במידה ואתה חוזר הביתה האם אתה מתחייב לשמור על איפוק בבית.
הבעל: פשיטא, למעשה אני מוכן יותר מזה, אפילו להתקין מצלמות בבית.
בית-הדין: האם אתה מוכן לשמור על איפוק.
הבעל: בווודאי, אני תמיד מבקש מהבנות לתת כבוד לאם.
בית-הדין לצדדים: תשמרו על איפוק, אל תערבו את הילדים.
האישה: בעלי היה במעצר בית והוא הפר אותו לקח את הבת שלי והיא פתחה עלי פה כזה, אני לא נתתי לבת שלי 100 ₪, הילדה שלי צועקת עלי פה בחוץ, הוא לא מקיים את הכתובה שנתיים.
בית-הדין: האם את מוכנה ללכת למקווה.
האישה: לא, אחרי שהוא לא רצה אני לא רוצה ללכת יותר.
ב"כ האישה: אני אגש סיכומים בתביעת הגירושין תוך 10 ימים.
ב"כ הבעל: אני אשיב תוך 30 יום לתביעת הגירושין והרכוש."
לאחר שהתקיים דיון במעמד שני הצדדים וב"כ, בית-הדין ביטל את צו ההרחקה, והחליט על הגשת סיכומים במכלול הטענות שהוגשו וכדלקמן:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ בעניין צו המניעה שהוצא לבקשת האישה על-ידי בית-הדין בתאריך כד ניסן תשע"א 28.4.2011 ותוקפו הוארך בתאריך כט ניסן תשע"א 30.5.2011, מחליט בית-הדין כי צו המניעה הנ"ל נגד הבעל [פלוני] בטל.
בית-הדין פונה לצדדים לנהוג באיפוק אחד כלפי משנהו ולהימנע מלערב את הילדים בסכסוך שביניהם.
ב"כ האישה זכאי להשלים את כל טיעוניו בעניין התביעות הרכושיות וכן לעניין תביעת הגירושין תוך 10 ימים ולהעביר עותק לב"כ הבעל.
ב"כ הבעל ישיב לסיכומי ב"כ האישה תוך 30 יום מיום קבלתו את סיכומי ב"כ האישה עם העתק לב"כ האישה.
לב"כ האישה תהא זכות תגובה תוך 10 ימים.
לאחר-מכן בית-הדין יחליט.
בית-הדין רושם לפניו את הצהרות הצדדים לפרוטוקול."
התקבלו בקשות ארכה על-ידי ב"כ הצדדים להגשת הסיכומים ובית-הדין נעתר למבוקש.
התקבלו סיכומי ב"כ הצדדים. ב"כ האישה הרחיב את היריעה ופרש את האלימות ששררה בבית לדבריו כלפי בני הבית לאורך השנים. ב"כ הבעל שב על טענותיו כי אין עילה לגירושין וכי לא ניתן לשלול מהבעל את זכויותיו בדירה.
כמוכן ב"כ האישה ציין שעל-אף ההצהרה בפני בית-הדין, התרחש אירוע אלימות נוסף כלפי האישה בדירה ביום שישי עש"ק פרשת פינחס בתאריך 15.07.11 שבעטיו הורחק הבעל מהדירה לחמשה ימים.
לאחר עיון בכל החומר שבתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים, עולה כי נישואי הצדדים עלו על שירטון. המצב הלך והחמיר, ומזה כשלוש שנים אין בין הצדדים יחסי אישות עקב סכסוך שפרץ ביניהם, ולו השכילו, ניתן היה למנוע את המשבר וכפי שהבעל עצמו ציין: "הייתה לי תרעומת אני מודה שהייתה לי תרעומת והלכתי לישון בסלון, אולי מכאן התחילו כל הצרות".
אמרו חז"ל במסכת סנהדרין ז':
אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיוון דרווח רווח, אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא כיוון דקם קם.
ופירש רש"י - לצינורא דבידקא - כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים, ואם אינו סותמו מיד, הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו, והיינו דקאמר קרא פוטר מים ראשית מדון, כלומר ראשית מדון ומריבה דומה לפוטר מים, פוטר - פותח, כמו פטר רחם (שמות י"ג).
לגודא דגמלא - דפין של גשר בתחילה כשדורסין עליהם - מנענעות, וסוף - מתחזקות ונקבעות במקומן, והכי נמי כשאדם מרבה בקטטה - מתחזקת ובאה, ולא מקרא נפקא.
בראשית הקרע ביניהם שניהם מרדו זה בזה, הבעל עזב את חדר השינה וישן בסלון, האישה לא הלכה למקווה, מצב שנמשך לפחות מספר חודשים, מצב זה גרם להמשך והעמקת הקרע. הבעת משאלה של אחד הצדדים כיום לחזור ממרידתו אין בה כשלעצמה למחוק את העבר לאין, המשקעים לריחוק קיימים, כל שכן כשהם מלווים באווירת מתח בבית והתנהגות הבעל כלפי בנם ובתם הגדולה של הצדדים וילדי האישה מנישואיה הקודמים הגורמת ותורמת להגברת הריחוק.
אמנם הבעל חי בשלום עם הבנות הקטנות, אך חיי משפחה נמדדים בין איש לאשתו. יש להפריד בין המערכת ההורית לבין המערכת הזוגית. על-אף התנהגות הבעל ויחסיו החיוביים כלפי הסובבים אותו מחוץ לביתו והנקודות החיובית שבו כפי שאמרה האישה: "התחתנתי איתו הוא יהודי מאוד יקר יודע תורה חכם מאוד", מכל מקום מאחר ונידוננו הוא יחסיו עם אשתו והאם ניתן לשקמם, יש להביא במבחן אך ורק שיקול זה. המצב בבית כיום אינו מאפשר חיי משפחה תקינים בלשון המעטה. לא ניתן לכוף על האישה לחיות עם מי שאינה חפצה, וכלשון הרמב"ם בהלכות אישות פי"ד הלכה ח':
"האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה."
מן האמור לעיל עולה כי חיי הנישואין של הצדדים הגיעו לקיצם, המצב אליו נקלעו גם בעטיו של הבעל שתרם בראשית הדרך ליצירת הריחוק בינו לבין אשתו והמשך התנהגותו בפועל בבית שלא תרמה בלשון המעטה להנמכת הלהבות אלא להגברתם, מוביל למסקנא כי עליהם להיפרד. על-אף אמירת הבעל כי רצונו בשלום-בית, שלום-בית מכונן במעשים ולא במילים. על-כן הצדדים צריכים להיפרד זמ"ז בג"פ. על הבעל לתת גט לאשתו כתביעתה ויפה שעה אחת קודם.
בעניין הדירה, כאמור, מחצית הדירה שייכת לעזבון המנוח [אלמוני] ז"ל בעלה הקודם שהתאלמנה ממנו, ומחציתה לאישה. לאחר נישואיה עם הבעל הנוכחי, המשיכה להתגורר עם שני ילדיה היתומים מאביהם עם בעלה הנוכחי וארבעת ילדיהם המשותפים שנולדו לאחר-מכן.
כל עוד הייתה האישה אלמנה מבעלה הקודם, עמדה לאישה זכות מדור אלמנה בחלק הדירה השייכת לעזבון בעלה המנוח מתנאי כתובתה, זכות זו פקעה עם נישואיה לבעלה הנוכחי. זכות האישה להמשיך להתגורר בדירה נבעה משום שהאישה שותפה בדירה, שהרי מחציתה על שמה ואילו במחצית השנייה השייכת לעזבון, לא עמדה לה כל זכות הלכתית משום שמבחינת ההלכה הדירה שייכת ליורשים ההלכתיים. אם כי על-פי חוק, גם האישה מוגדרת כיורשת ומגיע לה חלקה כמפורט בחוק, מכל מקום האישה-האם שהינה כאפוטרופוס על היתומים הקטנים רשאית הייתה לגור בחלק השייך לעזבון מאחר ואין כל ספק שזו אכן טובת היתומים הקטינים שיגורו עם אמם ובעלה.
מגורים אלו, אין לראות בהם כל חזקה קניינית לדר בדירה. ומה שהיה יפה לשעתו בעת היות בני האישה היורשים קטנים, צריך להבחן מחדש מאחר וכאמור כל הזכות למגורים אלו כוחה יפה כל עוד היא נצרכת לטובת היתומים, וכיום הינם בגירים ונשואים.
באשר למחצית הדירה הרשומה על שם האישה מתקופת נישואיה, הרי הגדרתם ההלכתית הינה "נכסי מלוג" שהבעל זכאי לאכול את פירותיהם, ואכן הבעל התגורר בדירה ואכל את פירותיה.
באשר לטענת ב"כ הבעל כי לבעל זכויות קנייניות בדירה משום שהתגורר בה שנים רבות ושילם ארנונה, אין כל מקום לטענה זו. כל שוכר דירה משלם ארנונה, וכי משום כך רכש זכות בדירת המשכיר, תשלום הארנונה הינו ככל הוצאות שוטפות כמים חשמל וכיו"ב שעל הדר בפועל לשלמם, ואינם מקנים כל זכות קניינית בנכס.
יתירה מכך קיימא לן המוציא הוצאות על נכסי אשתו אפילו בנה פלטרין, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו חלק ונחלה בנכסיה, אם כי לגבי החזר הוצאותיו יש מקום לדון בהתאם לנסיבות, אך בנכס עצמו אין לו כל קניין ובעלות, וכדלקמן:
איתא בשו"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף ז':
הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וגרשה (בית שמואל אבן העזר סימן פ"ח ס"ק י' וגירשה - ואם היא תבעה הגט על-פי הדין שהדין נותן לכוף אותו, הרי הוא כאלו גירשה הוא אותה מרצונו ש"ג:) בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, (חלקת מחוקק סימן פ"ח ס"ק י"א בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט - במרדכי כתב לאו דווקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבניין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת, ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו, אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק). (בית שמואל אבן העזר סימן פ"ח ס"ק י"א ואכל - ה"ה אם בנה פלטרין ודר בהם כי לא חלקו בין הוצאה הניכרת לבין הוצאה שאינה ניכרת כן כתב המרדכי וש"ג):
בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרות אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, אין לו מההוצאה אלא כשיעור השבח, ובשבועה... (והא דנוטל בשבועה, דווקא כשאין האישה מכחישו, אבל מכחישתו, לא) (מרדכי פ' האישה שנפלו).
סעיף ט'.
בד"א, במגרש מדעתו. אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח.- (חלקת מחוקק ס"ק י"ט בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוצי' ויטול - לשון הרמב"ם אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו וכו') - (בית שמואל ס"ק י"ח מורדת - נראה אם אכל יותר מהוצאות אמרי' מה שאכל אכל ומל' הרא"ש והטור והמחבר משמע דאין מנכין לו מה שאכל, וברמב"ם מבואר דמנכין לו מה שאכל גם משמע מדבריהם דנוטל כל הוצאות אפי' אם היה הוצאות יתר על השבח)."
היינו על מחצית הדירה השייכת לאישה והמוגדרת כנכסי מלוג, יש לדון אם הבעל זכאי להחזר הוצאות משום שאינו מגרשה מדעתו, אלא שהיא תובעת הגירושין, ולפי דברי הבית שמואל בס"ק י' "ואם היא תבעה הגט על-פי הדין שהדין נותן לכוף אותו, הרי הוא כאילו גירשה הוא אותה מרצונו" דין החזר הוצאותיו עשוי להשתנות בהתאם לעילת תביעת הגירושין.
כאמור לעיל, במחצית הדירה השנייה השייכת לעזבון, הבעל והאישה רשאים היו לגור בדירה ודינם כיורד לשדה חבירו ברשות והוציא הוצאות ששמין לו וידו על העליונה. וכך מובא בשו"ע חו"מ סי' שעה סעיף ד':
"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם הייתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח.
סעיף ה'.
בעל בנכסי מלוג אשתו קטנה, והשותף בשדה שיש לו חלק בה, כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה. (וע"ל ס"ס קע"ח וס"ס ת"ד)."
אי-לכך, הוצאות שהוצאו להשבחת הנכס למעט הוצאות שוטפות, זכאי המשקיע לקבלם. הנה כפי שכתבנו, אין לבעל כל זכות קניינית בדירה על-פי ההלכה והדין העברי, ואף-על-פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973:
"5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"
היינו: הן מחצית הדירה השייכת לאישה טרם הנישואין אינה בת איזון ושייכת לאישה בלבד, והן המחצית השנייה השייכת לעזבון המנוח [אלמוני] ז"ל אשר יורשיה החוקיים הינם האלמנה ובני המנוח ולעת עתה לא ניתן עדיין צו ירושה. אף לכשינתן הצו ותיאורטית יסתלקו בני המנוח מחלקם בעזבון לטובת אימם וכל הדירה תרשם על שמה, גם המחצית שתתווסף לאישה אינה בת איזון, משום שממה נפשך: הן אם תוגדר כנכס השייך לאישה טרם הנישואין, והן כנכס שקיבלה בירושה, אין לבעל כל זכות גם על-פי החוק האזרחי.
בעניין פינוי הבעל מהנכס, הנה מחצית הדירה שייכת לעזבון, ויש ביכולתם לדרוש פינויו מכאן ולהבא. ולגבי המחצית השנייה השייכת לאישה, כל זכותו של הבעל נובעת מזכויות האישות, היינו זכותו לאכילת פירות נכסי מלוג, אך לא קיימת לו כל זכות מגורים עצמית בדירה.
מאחר ועד היום לא הוצא צו ירושה על העזבון, והבקשה לסילוק יד הוגשה על-ידי האישה בלבד ולא על-ידי כל היורשים, לכאורה יש להוציא צו ירושה, בו יוכרז היורש שיפעל כראות עיניו, אם לדרוש סילוק ידו של הבעל מהנכס, או שיגיע איתו להסדר כל שהוא, לחילופין על היורשים להמציא יפוי-כוח המסמיך את האישה בתביעתה לסילוק יד של הבעל.
אך מאחר וכל ירידתו של הבעל לנכס זה היה מכוח אשתו בלבד וללא כל זכות עצמית, הפה שהתיר כניסתו הוא הפה שאוסר כניסתו. אין לבעל כל זכות עמידה על החלק השייך לעזבון.
אין בזכות מגורים שעמדה לאדם מתוך הסכמה גרידא וללא כל התחייבות בקניין, להעניק לו זכות מדור, כפי המבואר בשוע חו"מ סימן ריב סעיף א':
"אין אדם מקנה, לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש, אינו נקנה. לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה, לא קנה עד שיקנה גוף בית זה לדור בו וגוף אילן לאכול פירותיו. הגה: האומר: ידור פלוני בבית זה, ולא קצב זמן הדירה, אפילו רק שעה אחת במשמע (הגהות מרדכי סוף ב"ב). ושטר שכתוב בו שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו ע"ז, יש לפרש השטר שקנה ממנו בעניין המועיל והקנה לו הגוף לדור בו. וכל שכן אם החזירו הקניין למטה בשטר, דוודאי ליפוי-כוח כתבו, וקנה ממנו בעניין המועיל. אבל אם לא כתוב בשטר רק: וקנו ממנו שנותן לו לדור בביתו, אינו כלום, דאז עיקר הקניין קאי על הדירה ואין בדירה ממש. (תשובת רמב"ן סימן ס"ז). שטר שלא היה כתוב בו קניין פירות כראוי, רק כתוב בו שנתן לו כוח ליקח הפירות כתקון חכמים, הרי הודה שהקנה לו כתיקון חכמים ויש לפרש שנתן לו באופן המועיל (מרדכי פרק מי שמת)."
ואף בחצר שאינה עומדת למיגר וגברא שאינו עביד לאוגר, זכאי בעל הנכס לדרוש פינויו לפחות מכאן ולהבא, וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' שסג סעיף ו':
"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. ואף-על-פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן) (נ"י פ' הנ"ל), אף-על-פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודווקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף-על-פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל ואם החצר עשויה לשכר, אף-על-פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה). וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז).
סעיף ז'.
יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף-על-פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, על-ידי מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ואם כן אם אין דרך זה לשכור, פטור, דהא לא נהנה ויש חולקים) (ר' ירוחם ני"ב שתי הדעות)."
בבואנו לבחון את הגדרת הנכס, עולה כי הדירה עומדת למגורי הדרים בה כיום, ואינה מיועדת להשכרה לזרים, משום שהאישה ובניה ממשיכים להתגורר שם אלא שדורשים את פינויו של הבעל לא למטרת הכנסת אחר במקומו או השכרת הנכס וכן לא להכנסת עצמם לדירה אלא מה שהיה הוא שיהיה פרט לסילוק הבעל. אם כן לא ניתן להגדיר את החצר "עבידא למיגר" שאז נוכחות הבעל בדירה גרמה להפסד הכנסות, אלא ניתן להגדירה כאינה עבידא למיגר, אם כי הבעל עביד לאוגר, מאחר ואין לו כל נכס חלופי שיכול להתגורר בו. אך מאחר ומגורי הבעל אינן בגפו אלא שבדירה שוהים גם האישה וגם הילדים, חלקו של הבעל בשימוש הדירה הינו כאחד מתוך חמשה, ואין לגלגל עליו דמי שימוש כדר יחידי, אלא כחלק יחסי.
מכל מקום אין הגדרה זו משנה מכאן ולהבא, ואין בידה לגרוע את הזכות לדרוש את סילוקו של הבעל. אין כל מקום לדון מצד כופין על מידת סדום, שהרי האישה טוענת שאינה רוצה ואינה מסוגלת לחיות בכפיפה אחת עימו, ומטעם זה אין לכופה על-כך מהלכות חושן משפט, אם כי מהלכות אבן העזר היה מקום לדון מצד זכותו לנכסי מלוג.
והנה זכות הבעל לפירות נכסי מלוג הינה מוגבלת ומוגדרת ל"רווח ביתא" אך אינה זכות שהבעל יכול להשתמש בה באופן שאין אשתו בעלת הנכס תוכל להשתמש, אלא שבאופן שהפירות עודפים על השימוש הביתי נחלקו הפוסקים אם יכול להשתמש מחוץ לביתו עם אישה אחרת שיש לו, וכמובא בשו"ע אה"ע סי' פה סעיף י"ט:
יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אישה אחרת שנשא [בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צ"ב], אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. הגה: אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר (טור בשם רש"י ושלזה הסכים הרא"ש, ב"י וכן משמע ל' הרמב"ם) וי"א דאם הם תכשיטים שאינן ראויין לה, שיכול ליתנם לאחרת דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (ב"י בשם הרשב"ץ).
ובנדוננו מדובר בנכס אשר מחציתו שייך לעזבון המנוח בעלה הראשון ובו אין לבעל כל זכות, ורק מחציתו שייך לאישה ומוגדר כנכסי מלוג. ובפועל, האישה משתמשת בנכס למדורה, וכל הדיון הוא על זכות אכילת פירות לבעלה, היינו: שימושו במדור יחד איתה, ואין כל מקום להעדיף את הבעל על פני האישה משום אכילת פירות, אם בכלל זכאי הוא לכך. ומה גם, שכפי שכתבנו לעיל, הבעל חייב לתת גט לאשתו.
כאמור לעיל, בית-הדין חייב את הבעל במזונות הילדים והשתתפות הבעל בהוצאות החזקת הבית בסך 3,500 ₪ לחודש כמפורט בפסק בדין שצוטט לעיל. מאחר וכיום הבן עבר את גיל השמונה עשרה, יש להפחית אתחלקו של הבן מסך המזונות. אך מאחר והוגשה תביעה לסילוק ידו של הבעל מהדירה שמחציתה שייכת לעזבון שאין לבעל כל זיקה אליו, וברור שניתן לסלקו או לדרוש דמי שימוש, ואף ממחצית השנייה השייכת לאישה, וכל זכותו של הבעל הינה מחמת קשר האישות שביניהם, היינו אכילת פירות בלבד לאור האמור לעיל, יש מקום לתשלום דמי שימוש כל עוד הבעל שוהה בדירה, על-כן הסכום שאותו הבעל ישלם לאישה יעמוד על סך 4,000 ₪ החל ממתן פסק-דין זה וכל עוד הבעל שוהה בדירה. בעת שהבעל יעזוב את הדירה, יופחת סך החיוב הכולל, ויעמוד החיוב למזונות שתי הבנות הקטינות בלבד, והבעל ישלם 2,400 ₪ לחודש.
לאור האמור בית-הדין פוסק:
א. הבעל חייב לתת גט לאשתו כתביעתה.
ב. הבנות תהיינה במשמורת והחזקת האישה.
ג. במידה ותוגש בקשה להעברת משמורת לידי האב, ייבחן הדבר שוב לאחר סידור הגט.
ד. הסדרי ראיה בין האב לבנותיו יהיו בתיאום ביניהם מחוץ למגורי האישה.
ה. כל עוד שוהה הבעל בפועל בדירה, הבעל חייב לשלם לאשתו החל מיום מתן פסק-דין זה סך 4,000 ₪ לחודש עבור מזונות שתי הבנות הקטינות והשתתפותו בהוצאות החזקת הבית ודמי שימוש בבית.
ו. מעת עזיבת הבעל את הדירה, חיוב הבעל יעמוד על סך 2,400 ₪ לחודש צמוד לתוספת יוקר, עבור שתי הבנות הקטינות, עד הגיען לגיל 18 שנה.
ז. לבעל אין כל זכות קניינית בדירה הרשומה על שם האישה ועזבון [אלמוני] ז"ל.
ח. על הבעל לעזוב את הדירה הנמצאת ברחוב [...] בני ברק [...] תוך 14 יום.
ט. כל השבחת הדירה על-ידי השקעות שהושקעו בבית במידה והושקעו, למעט הוצאות ואחזקה שוטפת, יוחזרו למשקיע כפי ערכן היום.
י. בכפוף לסידור הגט, הבעל יהא פטור מתשלום הכתובה ותוספתה.
יא. ניתן לפתוח תיק לסידור גט.
יב. מועד סידור הגט ייקבע לא לפני 14 יום ממתן פסק-הדין, בכדי שהבעל יוכל לארגן לו מקום דיור חלופי."

2. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב-השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זו, שיש לחייבם להתגרש
בתיק מס' 270937/2 (נת') {פלונית נ' פלוני, פדאור (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נשואים מזה כ- 17 שנים ולהם שלוש בנות – ז' (16), ש' (14) ו- י' (11). הם גרים תחת קורת גג אחת. האישה עזבה את חדר השינה, ומזה כשנתיים וחצי אין ביניהם יחסי אישות. את תביעת הגירושין הגישה האישה, אך הבעל טוען לשלום-בית. נתקיימו לפנינו חמישה דיונים ארוכים וממצים בהם שטחו הצדדים בפירוט את טיעוניהם, גוללו את מסכת חיי הנישואין שלהם, ונחקרו. יצויין כי בסופו של הדיון החמישי והאחרון הצליח בית-הדין להביא את הצדדים לידי הסכמה, והיא פורטה בפרוטוקול; ברם, הנתבע ביקש ארכה של מספר ימים למתן תשובה סופית. תשובתו הסופית הייתה שלילית, ומשכך הגישו לנו הצדדים את סיכומי התביעה וההגנה שלהם.



טענות הצדדים
התובעת גוללה בפנינו מסכת קשה של סבל – אלימות פיזית ומילולית אותה היא חוותה מבעלה. לדבריה, הוא נהג להשפיל אותה, לבזותה, ולרמוס את כבודה, תוך שהוא מטיח בה כינויי גנאי ונאצות גסות (בעיקר כאלו בעלות אופי מיני). לטענתה, פעמים רבות הקללות והנאצות הללו הוטחו בה בנוכחות הבנות, ופעמים שהבנות אף שימשו עבורה כמגן וכחוצץ בפני פרצי האלימות הפיזית שהוא הפגין כלפיה. אך לא די בכך. לדבריה, מסכת ההשפלות הללו הקיפה גם את בני משפחתו המורחבת של הנתבע. אחיו ואחיותיו מתגוררים בשכנות קרובה אליהם, ומאחר והנתבע קשור וקרוב אליהם מאוד, הוא נהג במקרים רבים לערב אותם בענייניהם האישיים. לדבריה הוא הושפע מהם, והוסת על ידם קשות כנגדה: "האחיות מטפטפות לו בראש שאני בוגדת"...(פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמוד ח'), וראה עוד ביאורך בפרוטוקול מתאריך י"ב סיון תשס"ט, 4.6.09 – בעמ' 5).
לדבריה גם מהם היא סופגת קללות ונאצות בפרהסיה, והיא רואה בהם כגורמים ראשיים שהחריבו וקלקלו את חיי הנישואין שלה עם בעלה. לדבריה, היא הציעה לבעלה בעבר להעתיק את מקום מגוריהם למקום מרוחק מבני משפחתו, אך הנתבע סירב. לדברי בא-כוחה מטעם הסיוע המשפטי, עורך-הדין מנחם לוי, יש לראות בסירוב זה כהחלטה עקרונית שמעדיפה את בני משפחתו על פני אשתו, ויש בה כדי להטיל פגם חמור בכנות טענת שלום-הבית שלו.
עוד טוענת התובעת כי הנתבע ניסה לקיים עימה יחסי אישות בעת נידתה – "אנו בנפרד מזה כשנה וחודשיים – הבעל סילק אותי בבעיטות מהמיטה, לא נותן לי לשמור נידה, שכב איתי בכוח. אני צריכה להראות לו שאני במחזור, ואני הייתי הולכת למקווה. גבר שלא מאמין לי לא יכול לחיות איתי. קורא לי "זונה" ואומר למשפחתו לומר לי שאני זונה... גבר שהוא רוצה לשכב איתי כל הזמן וזה לא מקובל עלי".. (פרוטוקול מיום כ"ג אייר תשס"ח, 28.5.08 עמ' 1). לדבריה זוהי הסיבה שבגינה היא עזבה את חדר השינה, וליתר דיוק - "הוא זרק אותי מהמיטה ברגלים שלו" (פרוטוקול מתאריך ו' באדר א' התשס"ח, 12.2.08, עמ' 1).
בנוסף, מציין בא-כוחה של התובעת לדברי הנתבע בפרוטוקול הדיון הראשון, (מתאריך ו' באדר א' התשס"ח 12.2.08 שורה 47) שם אמר: "אם היא רוצה להתגרש אז שתתגרש כמה שיותר מהר". באותו דיון לא היה הנתבע מיוצג. רק בדיונים הבאים בהם הוא כבר היה מיוצג, חזר בו הנתבע ודרש שלום-בית. עם זאת בדיון מיום כ"ג אייר התשס"ח, 28.05.08, בתשובה לשאלה השיב הנתבע – "אני כרגע לא רוצה להתגרש". כלומר עקרונית כן, אך לא עכשיו. מאוחר יותר. הרי כי כן, יש לראות בטענת שלום-הבית של הנתבע כטענה שאיננה כנה, והוא מעגן את התובעת מסיבות לא ענייניות.

טענות הנתבע
לנתבע יש גרסה משלו למשבר היחסים שבינו ובין התובעת. לדבריו, המשבר נעוץ ברובו בתאוות הבצע שלה. לדבריו היא נתנה את עיניה בנכס המשפחתי שלו אותו הוא ירש עם אחיו מאימו, ורצונה של התובעת שהנכס יירשם גם על שמה. לדבריו, התובעת היא זו שמחרחרת מדון ומריבה עימו ועם בני משפחתו. נציין כאן שהמשפחה מתגוררת בשטח ששייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן, אותו שיפצו הצדדים בשנים האחרונות והרחיבו אותו. מניעת יחסי האישות נובעת לדבריו גם מעובדה נוספת, והיא, שלפני כשנתיים התובעת עברה ניתוח קוסמטי (הגדלת חזה).
לדבריו, הדבר העלה לה את בטחונה העצמי, ומאז היא החלה לצאת מהבית ולהיעדר ממנו שעות מרובות, ולהתייחס אליו בזלזול. "את אישה עם שלושה ילדים, למי צריך סיליקון?... זה שיבש לך את כל הראש!... היא מרדה בי".. (פרוטוקול מתאריך 12.2.08, וראה פרוטוקול מתאריך 28.5.08 עמ' 3, 37). כפי שסיכם זאת בא-כוחו עורך-הדין רענן אנגל בסיכומיו (סעיף 10): "מאז היא איננה מרוצה מבעלה. היא שמה את עיניה באחרים ועל-כן, היא איננה רוצה בבעלה, וזו הסיבה היחידה שהיא רוצה להתגרש".
באשר לטענות האלימות והקללות, מכחיש זאת הנתבע מכל וכל. בחקירתו הנגדית במענה לשאלה – "האם קללת אותה במילים "זונה", "שרמוטה"?... הוא השיב - "בחיים לא אמרתי". – "מה כן אמרת?" - "לא אמרתי כלום... אני לא אמרתי זאת. שתוכיח".
באשר להאשמה של קללות ונאצות שהוא אמר בפני הבנות, השיב הנתבע "שיבואו לכאן ויגידו זאת"... ובאשר לבני משפחתו ולמערכת היחסים הקשה שלהם עם התובעת הוא השיב: "הם לא בקשר איתה. הם לא מדברים איתה" (פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמ' 4). כאשר נחקר הנתבע על אודות הצהרתו בדיון הראשון שבו אמר שהוא מעוניין להתגרש, הוא השיב: "כל מה שהיא אומרת זה שקר. אני בעד שלום-בית. שהיא תוכיח שאני אמרתי לה שאני רוצה להתגרש" (פרוטוקול ה' ניסן התשס"ח, (10.4.08).
בא-כוחו של הנתבע מפנה לחוות-הדעת הסוציאלית שנערכה לפי דרישת בית-המשפט בכפר סבא ושבמסגרתו ביקשה השופטת התייחסות לטענות האלימות של האישה.
לדבריו, בחוות-הדעת נכתב שהבעל איננו אלים, והאישה היא הדומיננטית בבית. היא החזקה והשולטת, ואילו הבעל הוא החלש והמוכה. לדבריו, יש לראות בכך כראיה שיש בה כדי לסתור את גרסתה של התובעת בטיעוניה בנושא אלימות של הנתבע.

דיון והכרעה
יאמר כעת כי גרסתו של הבעל הן בתוכן דבריו, והן מהתרשמותנו מאופן הצגתם לפנינו בדיון, מתקבלת אצלנו בחוסר אמון מוחלט. איננו מקבלים את גרסתו ככזו שתשקף בצורה נכונה את המציאות העובדתית במשבר הנישואין, ובווודאי שלא את נסיבותיו ומניעיו של המשבר הקשה והעמוק הזה.
נפתח עם חוות-הדעת של לשכת הרווחה, עליו נשען הנתבע. תסקיר זה נערך במסגרת הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בנושא הקטינים – המשמורת המזונות והסדרי הראיה, והוגש שם בתאריך 27.5.08. יוער, כי בנוסף לתסקיר הזה נמצא בתיק שלפנינו גם פניה רשמית של האגף לשירותים חברתיים בקדימה וממוען עבור לשכת הסיוע המשפטי, ונושא תאריך 13.6.07.
פניה זו שתכליתה היא בקשה למתן סיוע משפטי עבור התובעת, כותבת פקידת הסעד כי המשפחה מוכרת להם ומטופלת על ידם מזה מספר שנים על רקע בעיות אישיות וכלכליות.
ונצטט מעט מהדברים:
"המשפחה מתגוררת על אדמה השייכת למשפחת הבעל. על רקע זה היו סכסוכים משפחתיים בעבר ואף הוצא צו הגנה נגדם... לאורך שנות הנישואין, סבלה פלונית מאלימות פיזית ומילולית מצד בעלה ואף מצד בני משפחת המוצא שלו. לפני כשנה הגישה (התובעת, א"י) בקשה לסיוע המשפטי בדבר סיוע בהליכי גירושין אך עד מהרה החליטה לוותר על-כך במטרה לשמור על התא המשפחתי לטובת הבנות. לאחר החלטה זו השלימה פלונית (התובעת, א"י) עם מערכת זוגית קרה וקונקרטית, אך מתוחה. חשוב לציין כי כל נטל ניהול משק הבית וגידול הבנות מוטל על כתפיה ללא סיוע מצידו. מזה מספר חודשים המתיחות בין בני הזוג הלכה וגברה. כיום פלונית סובלת מאלימות מילולית והשפלות מצד בעלה. כמו-כן היא חווה יחסי קנאה בולטים מצידו. בני הזוג מרבים לריב ולהתווכח ב"טונים גבוהים" וזאת לנגד בנותיהם. היו מספר ניסיונות של אלימות פיסית כלפי פלונית אך הניסיון הופסק עקב התערבות הבנות כהגנה על אמן... יש לציין כי הלחץ, המשקעים ורמת המתח בו שרויה פלונית משפיעים על מצבה הנפשי, והוא ירוד ביותר והיא נזקקת לטיפול תרופתי הרגעתי."
נחזור שוב ונאמר שיש לתת משקל חשוב לחוות-הדעת הללו, הן בתסקיר והן במכתב הבקשה הנ"ל. מלבד שמדובר בגורם חיצוני ובלתי-תלוי, הרי שהן גם מקובלות על הנתבע. כפי שצויין לעיל, בא-כוחו נתלה בהן בכתבי סיכומיו, ובהליכי הדיון אף לא הועלתה מצידו כל דרישה לחקירת עורכות התסקיר. נעבור מכאן לתסקיר הראשי שהוגש לבית-המשפט. גם בתסקיר הזה נכתב תוכן זהה:
"מערכת היחסים בין בני הזוג מורכבת וטעונה שנים רבות... מדובר בהורים הנמצאים בהליכי גירושין מספר שנים... מעורבות משפחות המוצא במערכת הזוגית והמשפחתית וכן הסכסוך בעניין הבית הביאו למריבות בין בני הזוג והמשפחות עד כדי אלימות מילולית ופיסית. בשנתיים האחרונות המצב הידרדר עד להחלטה של האישה להתגרש. כל אחד מההורים חווה את הליך הגירושין באופן שונה. בעוד האישה דומיננטית והחלטית, הבעל חלש וחווה זאת כמשבר קשה פיסית ורגשית. הוא עסוק בכאבו ובצרכיו שלו ואינו פנוי רגשית לטפל בבנותיו. אולם התרשמתי כי כאשר יסתיים המשבר הוא מסוגל גם לקבל תמיכה מהסביבה לחזור לתפקוד נורמטיבי ולקשר קרוב וחם עם בנותיו כפי שהיה בעבר."
מכאן עוברת עורכת התסקיר לחוות את דעתה באשר להשפעתו הקשה של המשבר על הבנות, מבחינה לימודית, הצורך לטיפול רגשי ותומך, על קונפליקט הנאמנויות כלפי ההורים, ועוד. בתמצית העניין נראה בעליל כי המשבר המשפחתי העמוק הזה קיים כבר שנים רבות, ורק בשנתיים האחרונות הוא התעצם. קיימת אלימות פיזית ומילולית וובשל כך גורמי הרווחה מלווים את המשפחה שנים כה רבות. בני משפחתו של הנתבע אכן מעורבת "עד צוואר" בסכסוך הזוגי של הצדדים, ובתווך נמצאות הבנות האומללות המשוועות לתמיכה ולשקט נפשי.
תיאור זה, מגורם מקצועי בלתי-תלוי, שעליו בא-כוחו של הנתבע בחר בו כראיה להתלות בו, נראה כטופח על פני גרסתו של הנתבע. כאמור, לדברי הנתבע הסכסוך צץ לו רק בשנתיים האחרונות בגין הגדלת החזה של התובעת, היה נקי מאלימות, ומקללות... וללא מעורבות פוזיטיבית של בני משפחתו! – "הכול שקר מה שהיא אומרת"... "שתוכיח"... כדבריו הלקוניים והציניים של הנתבע.
הופיעו בפנינו עדים רבים, ומדובר בבני משפחתם של התובע והנתבעת שמהם אכן ניתן לעמוד על גודל ועומק הסכסוך המשפחתי הזה. נוכחנו במטעני השנאה והאיבה שנפרקו בכל עדות ועדות. באמצעותם יכולנו לעמוד על גודלה והיקפה של מעורבותה של בני משפחת הנתבע המורחבת – במעגל הרחב של הסכסוך ובהשפעת הקשה על חיי הנישואין של הצדדים. חשוב לציין שהעדויות הללו וגררו את הצדדים להתפרצויות זעם, להפרעות קשות, ולמהלומות מילוליות – בעיקר בין הנתבעת עם בני משפחתו של הנתבע. התופעות הללו אף גרמו להוצאתה של התובעת מספר פעמים מאולם הדיון.
"אין האבן באה מרחוק" – אומר הפתגם הספרדי העממי. לאמור, פעמים ופוגע בך דווקא הקרוב אליך ביותר! קל וחומר כאשר אחד מעמודי הסכסוך שלפנינו אכן ויסודו בעסקי בלוקים ואבנים...
כאמור, הצדדים גרים בשטח השייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן שאותו הם שיפצו והרחיבו, והשקיעו בו כספים מהלוואות שנטלו. מכאן, דרישתה של הנתבעת שהנכס ירשם גם על שמה בטאבו, אולם בני משפחתו הנתבע התנגדו לכך וראו בה כפולש זר. וכידוע –אח שונא, הוא שונא לכל החיים; "עקרב בכיס ולא גיס" - כפי שאומר פתגם אחר. אך את הפתגמים החביבים הללו נניח לעת עתה במקומם המתאים להם, ונביא כעת מדברי רבותינו.
הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה י"ד כותב:
"וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עימהם בחצר מפני שמריעין לי ומציקין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."
דברי הרמב"ם הובאו להלכה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ד סעיף ט'), והוסיף שם הרמ"א:
"ודווקא שנראה לבית-דין שיש ממש בדבריה שהם מריעים לה וגורמים קטטה בינה לבעלה אבל בלאו הכי אין שומעין לה שהרי המדור אינו שלה אלא של בעלה. ונוהגים להושיב עימהם איש או אישה נאמנים ותדור עימהם עד שיתברר על-ידי מי נתגלגל הריב והקטטה."
סיום דברי הרמ"א לקוחים מדברי רבנו ירוחם בספר המישרים (נתיב כ"ג חלק ה') בשם תשובת הרי"ף שכתב בעניין אישה שנתקוטטה עם חמותה ולא רצתה לדור עימה, שיש לברר מי יצר את המריבה והביא למצב שאין אפשרות לגור ביחד. גם מדברי הרב המגיד על דברי הרמב"ם הנ"ל, נראה שהוא סובר שאין האישה יכולה לטעון כנגד קרובותיו של בעלה שהם מצירים ומעיקים לה "אלא-אם-כן הדבר נראה לבית-הדין" – דהיינו שקיימת הוכחה או בירור לטענה הזו.
אולם כבר העירו בזה שסתימת דברי הרמב"ם איננה מורה כך. הרמב"ם לא כתב שנדרשת הוכחה כלשהיא לטענתה של האישה. בנוסף, הרמב"ם גם לא כתב את הסיפא של דברי הרי"ף הנ"ל שהצריך להושיב איש או אישה נאמנים לצורך בירור הדבר.
הדבר מתיישב מתוך דברי "הבית מאיר" באבן העזר שם בסימן ע"ד. ה"בית מאיר" עמד על דקדוק לשון הרמב"ם שמכל קרובותיו של הבעל הוא הזכיר רק את אמו ואחותו, לעומת דבריו ברישא ששם כתב הרמב"ם:
"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם..."
הרי שכאן הוסיף הרמב"ם ביחס לטענה מצד הבעל, קרובי משפחה נוספים - אבי אשתו ואחיה. שינוי זה דורש ביאור!
כתב ה"בית מאיר":
"ונראה לעניות-דעתי שבדקדוק הוא, שהרי סיים מפני שמריעין לי... שהיא מוכרחת ובאה בטענה... וסובר נמי דמן הסתם היא נאמנת, דווקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה."
כלומר דברי הרמב"ם מתפרשים בדווקא על חמותה ועל אחיותיו של הבעל שהן כידוע מוחזקות לנשים השונאות אותה (הכוונה לחמש נשים שמוחזקות כשונאות – ראה בגיטין פרק שני וביבמות פרק עשירי, ונפקות החזקה הזו הוא להיעדר נאמנותן כלפיה בנושאי שליחות גט ועיגונא).
משום כך סובר הרמב"ם שביחס לנשים הללו מקבלים את טענתה של האישה כלפיהן שהן מריעות ומציקות לה ללא שום צורך של בירור והוכחה.
לעומת זאת ביחס לשאר קרובות משפחתו של הבעל תידרש הוכחה או בירור אחר לצורך אימות טענת ההצקה וההטרדה שלה.
וראה בעניין זה בהרחבה ובהעמקה בספר "עזר משפט" לגר"א גולדשמידט זצ"ל (חבר בית-הדין הגדול לערעורים) בסימן ד', ובספר "לב אריה" לגר"א הורביץ זצ"ל (כנ"ל), בסימן ח'. בנידון דידן, אכן מדובר באחיותיו של הבעל, ואת מפלס השנאה הגבוה שישנו בינן לבין התובעת יכולנו לראות ולמדוד בעצמנו תוך כדי הדיונים שנערכו לפנינו.
אותה ההלכה שנקבעה בדברי הרמ"א ואומרת שיש להושיב עימהם איש או אישה נאמנים בכדי לברר את עניינה של המריבה ונסיבותיה – התקיימה כאן, בהידור ובדקדוק רב. פקידות הרווחה מלוות את המשפחה הזו מזה שנים רבות, ומחוות-דעתן המקצועית ציטטנו לעיל.
נדון נוסף אשר נדון בפוסקים וקשור לענייננו, נוגע לעניין האלימות המילולית. הרשב"א בתשובותיו (חלק ז' תשובה תע"ז, ובמיוחסות תשובה ק"ב, הביאן ה"בית יוסף" בסימן ע"ד ובסימן קט"ו), דן בעניין אישה המקללת את בעלה. מדין המשנה הלכה פסוקה היא, שהמקללתו בחינם תצא ללא כתובה (כתובות ע"ב). וכתב הרשב"א:
"וקרוב בעיני, שאם דבר ידוע הוא שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, רצונו לומר, שמתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון שהיא הגורמת שמקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקי בפרוצה", עי"ש ובראיה שהביא.
כלומר, כשהבעל ידוע כמי שמכה את אשתו, הרי שהקללות שהוא מקבל מאשתו אינן מגיעות בחינם... ולפיכך לא יחול עליה דין המשנה שתצא בלא כתובה.
ואולם, דברי הרשב"א אינם אמורים בדווקא בהכאות פיזיות. גם בהכאות מילוליות הדברים אמורים. פעמים ואלימות מילולית כואבת בהרבה מאשר ההכאה הפיזית. פעמים ופצעי הנפש לא יגלידו לעולם."מכה עוברת, מילה נשארת", וכבר הפליגו חז"ל בתלמוד בחומרתן של אונאת דברים והלבנת פנים, והדברים ידועים.
בשו"ת "לחם רב" (תשובה ק"ג) נשאל באשר לאדם שאשתו מתקוטטת עימו מדי יום ביומו "ומחרפת אותו ואת הוריו בפניו כמה קללות נמרצות"... והעלה שם בתשובתו שדין המשנה במקללתו שתצא בלא כתובה הוא דווקא במקללתו בחינם כפי שכתב הרמב"ן. כלומר, דווקא כשהאישה היא היוזמת לקטטות והקללות. אולם כאשר הבעל מקניט או מקלל את אשתו והיא מחרפת אותו ומשיבה לו באותו מטבע לשון, פחות או יותר, לא קיים אצלה הדין שתצא בלא כתובה, והדברים נקבעו להלכה ב"כנסת הגדולה" וב"באר היטב" בסימן קט"ו ס"ק י"ד.
ומן הכלל אל הפרט. הסכסוך המשפחתי הקשה הזה נמשך מזה זמן רב והוא מקיף גם את שאר בני משפחותיהם של הצדדים במעגל הרחב יותר. המחלוקת והשנאה תהומית. ישנן קללות ונאצות, וכפי הנראה פעמים וגם הידים מונפות. המריבה הזו הולכת וגדלה, הולכת ומעמיקה, ככל שנוקפות השנים. כמו כדור שלג אשר הולך וגדל תוך כדי התגלגלותו והתדרדרותו במדרון, כך גם מערכת היחסים המשפחתית העכורה הזו אשר הולכת וגדלה ומדרדרת את כולם לקראת התרסקות מוחלטת. הנזקים הנפשיים שכבר נגרמו לצדדים עצמם, ולבנות הקטינות, כבר פורטו בתסקיר שצוטט לעיל. כפי הנראה, את הסאגה הזו צריך היה לסיים מזה זמן רב.
נאמר ברורות בסכסוך הזה בחר הנתבע לעמוד בעברו השני של המתרס. הוא בחר לעמוד בצידם של אחיו ואחיותיו, ולא בצידה של אשתו. הוא בחר בבני משפחתו על חשבון פירוק משפחתו שלו. זוהי המציאות העובדתית. במידה והוא אכן היה דבק ברצון אמיתי לשלום-בית היה עליו להסכים לבקשת אשתו ולהעתיק את מקום המגורים הרחק מבני משפחתו, לכל הפחות לפרק זמן מסויים בכדי להרגיע את הרוחות. לנסות בכך לשקם את חיי הנישואין שלו, ולקומם מחדש את התא המשפחתי שלו.
אין לי שום ספק שדיבורי שלום-הבית של הנתבע הם מן השפה ולחוץ.
כבר בדיון הראשון הוא אמר ש"אם היא רוצה להתגרש, שתתגרש". גם בדיון שלאחר-מכן (28.5.08) לאחר שבית-הדין עמד ונוכח על עומק הסכסוך, נשאל הנתבע:
"תסביר לנו למה אתה לא רוצה להתגרש אם רע כל כך כמו שאתה מתאר על אשתך."
תשובה: "אם היא רוצה להתגרש זו הבעיה שלה".
שאלה: "אז תיתן לה גט?"
תשובה: "שיגיע הכל."
שאלה: "אתה כורך זאת ברכוש?"
תשובה: "אינני רוצה להתגרש בינתיים."
בית-הדין: "מתי יגיע הזמן להתגרש לדעתך?"
תשובה: "לא רוצה, אני כרגע לא רוצה להתגרש."
שאלה: "אחרי מה שהיא אמרה לך מה הבעיה להתגרש?"
תשובה: "יש מכונת אמת שתקבע."
במילים פשוטות, הנתבע מתנקם בתובעת. "כרגע" הוא איננו מעוניין להתגרש. ש"מכונת האמת" תקבע מי צודק בסכסוך, וכ"שיגיע הכול" דהיינו כשהנושא הרכושי, שתלוי ועומד במאבק המשפטי שמתנהל בפני בית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, יגיע לכלל גמר, או אז אולי הוא יתרצה לתת גט.
נמצא איפוא, שהגט איננו משמש לו לנתבע רק כ"שוט" בעבור ההתדיינות הרכושית, אלא, ואולי בעיקר, משמש הוא לו כ"דבש". כלומר, כנקמה מתוקה על "מרדותה" ו"שתלטנותה" של התובעת, לפי השקפתו והשקפת אחיו ואחיותיו. ועלי להבהיר כי הדברים הללו נכתבים מתוך צער.
בנוסף לכך, מן הראוי לציין ולהפנות את תשומת-הלב גם לדברי הנתבע כפי שהם צוטטו בפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט בכפר סבא בתאריך ה- 5.12.07, שם אמר הנתבע בתחילה: "המשך חיי הנישואין שלנו תלוי באישה אני מעדיף שלום-בית". התובעת הגיבה - "אני רוצה להתגרש". המשיך הנתבע ואמר – "אני מוכן לקבל את הילדים אחרי הגירושין". כלומר, כאן משמיע הנתבע זמירות חדשות. את שלום-הבית הוא תולה באשתו, אך בתוך כדי דיבור הוא מצהיר שלאחר הגירושין הוא דורש לקבל את הילדים...
באופן כללי עלינו לסייג את הדברים ולומר שלעולם, ובכל שלב, יכול הבעל לחזור בו מהסכמתו לגירושין. אולם במה דברים אמורים, שאכן יש כאן חזרה כנה ואמיתית, ושנוכחנו לראות שאכן ופניו של הבעל הן לקראת ניסיון השכנת שלום אמת בביתו. אך לא כן הם פני הדברים כאן. הנתבע לא עשה שום צעד, ולו הצעד הקטן ביותר במשך השנים האחרונות, בכדי לבנות ולכונן את שלום-הבית שלו. הוא אף לא דרש את עזרתו של בית-הדין באמצעות הגשת תביעה לשלום-בית בכל אותן השנים. ונזכיר, שוב, כי בסופו של יום, בגמר דיון ההוכחות האחרון, הושגה בתיווכו של בית-הדין הצעת פשרה להתגרש תוך כדי תשלום סמלי לכתובה (1,800 ₪ בשני תשלומים).
פשרה זו הושגה מחוץ למסגרת הדיון הפורמאלי, תוך כדי משא ומתן ושכנוע של כל צד בנפרד. לאחר גיבוש הצעת הפשרה, נקבעה ההצעה הזו בפרוטוקול הדיון באופן רשמי כהצעה המוסכמת על הצדדים.
למרבה הצער, חזר בו הנתבע וביקש שהות של מספר ימים למתן תשובה סופית. בסופו-של-דבר תשובתו הייתה שלילית, ובמקומה הגיש בא-כוחו סיכומי הגנה. דומני שלא אפונה באם אומר, שלנוכח המציאות הקיימת, יתכן והתשובה הסופית הזו התגבשה תוך כדי התייעצות משפחתית שאותה קיים הנתבע עם אחיו ואחיותיו. שהרי במלחמה – כמו במלחמה, הולכים עד הסוף. הסוף ההרסני והכואב, המכה בכולם.
בסיכומו של דבר, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של התובעת. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זה וכדעת רבנו ירוחם הידועה (נכ"ד ח"ח) שיש לחייב אותם להתגרש.
(-) אריאל ינאי

אנו מצטרפים לפסק-דינו של כב' הדיין הרה"ג ר' אריאל ינאי שליט"א."

3. בנטישת האישה את הבעל ליחידה נפרדת, יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזו ולחייבם בגט בהתאם
בתיק מס' 2512-21-2 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תביעת גירושין של הבעל באמצעות ב"כ עורך-דין טל זלץ מאשתו באמצעות ב"כ עורך-דין עמוס צדיקה מיום ג' תמוז התשס"ח 6.07.08.
הצדדים וב"כ המציאו לבית-הדין את סיכומיהם בהתאם להחלטת בית-הדין לאחר מספר דיונים.

מן המקובץ עולה כדלהלן
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י מאז שנת 1957 ולהם שלושה ילדים בגירים.
ב. הצדדים חיים בנפרד מזה כשנתיים בבית אחד המחולק לשתי יחידות נפרדות.
ג. לצדדים רכוש משותף הכולל דירות, מגרש, ומכוניות וכן חשבונות בנק נפרדים.
ד. הצדדים איזנו את זכויותיהם והתובע מעביר לנתבעת מידי חודש 2430 ש"ח בהסכמה.
ה. הכנסות הבעל לחודש כעשרת אלפים ש"ח מזה הוא מפריש כאלפיים ארבע מאות שלושים ש"ח לאישה.
ו. הכנסות האישה לחודש כששת אלפים שלוש מאות ש"ח וביחד עם הסך האמור שמקבלת מהבעל, היא מגיעה לסך שמונת אלפים שבע מאות ש"ח לחודש.
ז. הבעל חולה במחלה קשה וגם האישה אינה בקו הבריאות; שניהם בגיל מתקדם.

להלן טיעוני הבעל וב"כ המבקשים לחייב את האישה בגט
א. הבעל מאס באשתו עקב התנהגותה האלימה הכוללות קללות, צעקות איומים והתעללה בו נפשית ומילולית. קראה לו נאצי.
ב. האישה נטשה את הבית ועברה להתגורר ביחידה נפרדת בבניין.
ג. האישה בגדה בבעלה בשנות השמונים והודתה בכך בפני הבעל ומאז כבר לא חיו חיי אישות.
ד. הבעל פתח תיק תביעה לגירושין, אולם סגר אותו עקב מחלתו והניסיון שעשה לחדש את הקשר.
ה. האישה הבריחה כספים משותפים רוקנה את הבית בעת מחלתו והזניחה אותו עת עבר טיפולים רפואיים קשים.
ו. האישה שמה עיניה בממון בלבד.

להלן תגובת הנתבעת וב"כ
א. טענות הבעל לא הוכחו והינם פרי דמיונו של הבעל העושה שימוש נלוז במחלה הקשה בה חלה.
ב. האישה מעולם לא הסכימה להתגרש וכפי שצויין בפרוטוקולים.
ג. האישה טיפלה בבעלה בהיותו חולה, ובעקבות כך סגר הבעל את תיק הגירושין שפתח וגם כיום מוכנה לטפל בו מאחר ולאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי.
ד. האישה לא הבריחה כספים, לא התעללה בבעל, הבעל הוא זה שמנצל את מצבו הבריאותי כדי להשחיר את פניה של האישה.
ה. האישה עברה לגור ביחידה הנפרדת לפני כשנתיים בהסכמה ביניהם.
עמדת בית-הדין נותרה כפי שהייתה ובאה לידי ביטוי בהחלטתו מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09 ובה נאמר כי הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, סלע המחלוקת ביניהם הנושא הרכושי ובעיקר דרישת האישה וב"כ להתחייבות הבעל שלאישה תהיה זכות לקבל מחצית מזכויות הפנסיה גם לאחר מותו.

עמדה זו התחזקה יותר עם קבלת סיכומי הצדדים וב"כ והעיון בחומר שבתיק הכולל
א. תביעת האישה בבית-המשפט למזונות מדור שקט ושלו סעיפים 3 אות ו' וסעיף 8.
ב. תשובת האישה וב"כ להצעת בית-הדין מיום 6.07.09.
ג. דברי האישה שהיה מקרה שהבעל רצה להרוג אותה בשינה ולשאלת בית-הדין אז למה את רוצה אותו השיבה "כמו שאמר בא-כוחי". (ראה פרוטוקול מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09)
נבאר דברינו.

בתביעת האישה בבית-המשפט למזונות ומדור נאמר
"התובעת עברה להתגורר בבית התחתון ביום 1.10.07 לאחר שלא יכולה הייתה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה של הנתבע, אלימותו המילולית והטרדותיו, ובסיכום מבקשת היא מבית-המשפט שיורה לנתבע (הבעל) להימנע מהטרדת התובע בכל דרך שהיא.
בקשה לצו מניעה בעניין המדור השקט והשלו של התובעת מוגשת לכב' בית-המשפט בד-בבד עם תובענה זאת."
הדברים הללו אינם מתיישבים עם האמור בסעיפים 14 ו- 19 לסיכומיה לפיה לאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי וכן שהיא עברה בהסכמה לדירה התחתונה. מניסיון בית-הדין אישה המעוניינת באמת ובתמים בשלמות התא המשפחתי תעשה כל מאמץ כדי לשמור על הקשר על-אף הקשיים אם על-ידי ייעוץ זוגי או כל דרך אחרת הראויה לשמירת התא המשפחתי. נקיטת אמצעים משפטים להפרדה בין בני הזוג היא פעולה הפוכה לשלום-בית.
הדבר מעיד על חוסר תום-לב שהוא הבסיס לתביעה לשלום-בית מה גם שהאישה מעולם לא פתחה תיק תביעה לשלום-בית, מעולם לא הביעה אמירה כל שהיא הן בבית-הדין והן בסיכומיה שהיא מעוניינת בשלום-בית.
כל אשר יכלה לומר הוא "אני לא מסכימה להתגרש" "אני לא רוצה להתגרש בגיל שלי" כביכול יש גיל לגירושין.
תשובתה לשאלת בית-הדין: למה את רוצה אותו? השיבה: "כמו שאמר בא-כוחי" (דיבר על הצורך בהבטחת עתידה הכלכלי) מוכח בעליל שכוונתה האמיתית היא רצונה בהבטחת עתידה הכלכלי בלבד, לא בבעלה, ולא בשלמות התא המשפחתי כערך עליון למערכת נישואין תקינה ובריאה. וכפי שהתרשם בית-הדין וציין זאת בהחלטתו מאותו יום.
בנסיבות הללו השקיע בית-הדין מאמצים על-מנת לגשר בין הצדדים וב"כ במטרה להגיע להסכם גירושין ובו פיצוי ניאות לאישה (בנוסף להכנסותיה) בסך של אלף ש"ח לחודש גם לאחר סידור הגט. התחייבות זו תעוגן במסגרת הסכם גירושין.
הצעה זו באה על הרקע העובדתי לפיה הצדדים מעוניינים להתגרש כאשר אבן הנגף לסיום ההליך היא בקשת האישה להבטחת הסכום גם לאחר מותו של הבעל.
הבעל וב"כ הסכימו להצעה זו, האישה סירבה, בית-הדין בקש מהאישה וב"כ לשקול בשנית את הצעת בית-הדין.
בתאריך 6.07.09 הגיעה לבית-הדין תשובת האישה וב"כ ובה נאמר: האישה לא תוכל לקבל הצעת בית-הדין וכי היא מציעה כי תבוא התחייבות הבעל כי תקבל מעזבונו את הגמלה שהייתה מגיעה לה בשארה לו הייתה ממשיכה להיות נשואה לו.
יצויין כי הצדדים וב"כ היו בניסיונות גישור קודמים אצל עורך-הדין יוסי שוורצברגר שלא צלחו.
לדעת בית-הדין דרישתה של האישה בתשובה זו אינה מוצדקת, ואינה הגיונית בנסיבות הללו בהן הכנסתה מגיעה קרוב לתשעת אלפים ש"ח לחודש ובידיה יישארו מספיק נכסים למימוש אם וכאשר תזדקק לכך, ועל כל פנים אין בדרישה זו הצדקה כדי לעגן את הבעל.
בית-הדין התרשם ואף שוכנע שזעקות השבר של הבעל בעקבות התנהגות האישה מביעים מאיסות גמורה מתוך כאב אמיתי.
האשמות האישה וב"כ בסיכומיהם, כי הבעל עושה שימוש נלוז במחלה הקשה תוך מניפולציות רגשיות שהפעיל על האישה, וכן דבריהם שהבעל הפריע וצעק (בדיונים) ולא איפשר ולו קיום דיון סביר אחד בעניינם, אינה מקובלת על בית-הדין. כאמור בית-הדין התרשם כי הבעל זעק כאב אמיתי ובצירוף הנסיבות בו האישה מעולם לא העלתה על דל שפתיה כי היא מעוניינת בשלום-בית ועשתה מעשים המורים על כוונה הפוכה מכך, כמפורט בדברינו, זעקת הבעל מקבלת מימד משמעותי וכנה.
בעניין זה ראה מה שכתב בהרחבה על-כך אב"ד הגר"א אטלס זצ"ל במאמרו החשוב: "תום-לב, הבסיס בתביעה לשלום-בית" (פורסם בספר שורת הדין כרך ה' מעמוד קל"ב והלאה) ובפרט במה שכתב בעמוד קל"ט אות ג', שרשאי בי"ד לקבוע על-פי אומדנות מוכיחות אם התביעות מוגשות ביושר ותום-לב, או שיש בהם משום הערמה ותחבולה כדי להשיג זכויות ממוניות והדברים ק"ו בנדוננו בו כאמור האישה לא פתחה תיק תביעה לשלום-בית ועמדתה מסתכמת בכך שאינה רוצה להתגרש.
בית-הדין רואה בתמונת המצב המפורטת לעיל, הכוללת מערכת יחסים עכורה המלווה באלימות מילולית, רגליים לדבר שהעילות שהוזכרו בתביעת הבעל מוצדקות שהרי לא ייתכן לנהל חיים משותפים באווירה שכזו, הן לגרסת האישה, בדבריה בבית-הדין שהבעל רצה להרוג אותה בשינה, והן לגרסתה בתביעת המזונות שלה בבית-המשפט שהיא עברה להתגורר בבית התחתון לאחר שלא הייתה יכולה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה, ק"ו לגרסת הבעל שהאישה היא זו שמשפילה אותו מקללת אותו ומכנה אותו בשם נאצי. דבר הפוגע בו עד למאוד עקב היותו ניצול שואה.
על כגון דא אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אמנם כן, אין לבית-הדין את הכלים לבדוק ולקבוע במקרה זה בעטיו של מי הגיעו למצב זה, אולם ברור שהגיעו מים עד נפש בין הצדדים קיים משבר אמון עמוק הבא לידי ביטוי במתיחות השוררת ביניהם ולחוסר יכולתם להתגבר אפילו כדי לסיים את ההליך בפשרה.
כך שניתן לומר בוודאות שלא ניתן לאחות את הקרעים לאחר ההתדרדרות וההקצנה ביחסים ביניהם.
מערכת היחסים המשותפת הגיעה לקיצה וכל חפצה של האישה להבטיח את עתידה גם לאחר מות הבעל.
כאן המקום להבחין בין שני סוגים של פסקי-דין המחייבים גירושין. הוי אומר, כי פסק-דין לגירושין יכול להתבסס על חיוב אישי כלומר, צד אחד חייב כאשר בית-הדין קבל את עילות התביעה של הצד שכנגד ואז בית-הדין פוסק כי הצד הנתבע חייב בגט.
שונה הדבר בפסק-דין בו אין הטלת אשמה על מי מהצדדים, אלא התשתית העובדתית אותה רואה בית-הדין בו הצדדים פירודים, אין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם מלבד המשך התגוששותם בבית-הדין או אז זכותו ואף חובתו של בית-הדין לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש. כאסמכתא הלכתית לפסק-דין זה יש לראות בתשובתו המפורסמת של הגר"ח פלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב סימן קי"ב) וראה פד"ר כרך ז' (עמודים 112-111 לרה"ג י' נסים, י' ש' אלישיב ו- זו'לטי) כרך י"א (עמודים 364-362 לרה"ג ע' יוסף, י' קאפח ו- מ' אליהו). ומעין זה פסק בית-הדין הגדול בראשות הגר"מ אליהו, ש' דיכובסקי ו- י' נדב תשנ"ב (לא פורסם) בזה"ל:
"בהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד-צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של בית-הדין להוציא פסק-דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר."
זו גם המסקנה המתבקשת למקרה דנן בו בית-הדין שוכנע כי אין סיכוי לשלום-בית בבית מפורק זה.
זאת ועוד, בנטישת האישה את הבעל ליחידה נפרדת לכלל גרסאותיה, יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזה ולחייבם בגט בהתאם לדברי רבינו ירוחם המפורסמים (מישרים נתיב כ"ג ח"ח).
ולא נעלם מעיני בית-הדין שכבר דשו רבים בדברי רבינו ירוחם הללו ונאמרו בהם פירושים שונים ראה פד"ר כרך ח' (לרה, ג' י' ש' אלישיב, ז'ולטי ו- אליהו עמודים 325-321), כרך י"א (לרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 259-253), כרך ט"ז (לרה"ג צימבליסט, אזולאי, ו- דיכובסקי עמודים 159-156), כרך י"ט (לרה"ג רוזנטל, פרבשטין ו- זמיר עמודים 71-57), שורת הדין כרך ו' (מאמרו של הרה"ג גמזו עמודים ר"פ - רצ"ג) ואחרון הגדיל והרחיב בנושא זה נשיא בית-הדין הגדול והרה"ר לישראל הרה"ג ש' מ' עמאר שליט"א בפד"ר כרך כ' (עמודים 71, 86-78).
ברם בנדוננו, בו הציע בית-הדין פיצוי לאישה על סך אלף ש"ח לחודש שיעוגן במסגרת הסכם גירושין והאישה מסרבת לקבל הצעה זו והיא דורשת התחייבות מפורשת שגם לאחר מותו תקבל מעיזבונו כספים כפי שמקבלת בעודו בחיים.
דרישה זו אין לה בסיס הלכתי אינה מקובלת על דעתנו בהיותה מנוגדת לשכל הישר, שכן לאישה מובטח משענת כלכלית הגונה, עם חלוקת הרכוש זאת בנוסף לסך של כשבעת אלפים ש"ח לחודש אותו היא מקבלת.
לדעת בית-הדין, במצב של מרידה הדדית כאשר אחד מבני הזוג מעכב את הגירושין בדרישות כספיות שאין להם הצדקה ואין להם בסיס בהלכה ובחוק האזרחי, הרי שיש להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם לכל הפירושים לכל הפחות בנוגע לחיובם בגט.
עם זאת מאחר ולצדדים רכוש משותף שעדיין לא נידון בבית-הדין יש צורך לקבל את עמדות הצדדים וב"כ באשר לרכוש זה.
לסיכום: דרישת הבעל להתגרש לאלתר מתקבלת.
אין צורך בהוכחות לטענות הבעל בנסיבות האמורות בו התרשם בעבר ושוכנע עתה כי זהו גם רצון האישה על-פי המסכת העובדתית שנפרסה.
דרישת האישה לקבל מחצית מזכויות הבעל מעזבונו גם לאחר מותו כתנאי להסכמה לקבל גט נטולת היגיון ואין לה בסיס הלכתי וחוקי.
יש לראות בהתנהגות הצדדים האחד כלפי השני כמורדים זה בזה, מבלי להצביע על האשם בפירוק השיתוף.
דברי האישה וב"כ בסיכומים כי לאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי אינם מתיישבים כלל עם דבריה בבית-הדין ואינם ריאליים בתנאים שנוצרו עם ההאשמות ההדדיות ומשבר האמון העמוק ביניהם.
לדעת בית-הדין אין די בהצהרות יפות ויש צורך לקום ולעשות דברים העשויים לקדם הצהרה שכזו דבר שלא נעשה במקרה דנן על ידה, כך שיש לראות את הצהרתה "מס שפתיים" בלבד.

(-) מימון נהרי

עברתי על דבריו של כב' אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א.
אני מסכים לתיאור העובדתי של מצב היחסים בין בני הזוג.
אולם אינני יכול להסכים לפרשנות העובדתית שהולידה את ההגדרה ההלכתית, שהאישה תיחשב במקרה זה למורדת, וזאת בעקבות נטישתה את הבית שבו חיו במשותף, לדירה תחתונה שהיא יחידה נפרדת. מכיוון שעזיבת האישה ליחידה נפרדת נבעה מחוסר ברירה, עקב התפרצויותיו של הבעל כלפיה בזעם רב ואלימות מילולית, עד כדי חשש לאלימות פיזית. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן חריף במהלך הדיונים בבית-הדין. בנוסף כל עוד האישה מצהירה שאינה רוצה להתגרש, למרות שאינה מצהירה שהיא חפצה בשלום-בית ובאהבתה לבעלה, ואף ניתן בהחלט להתרשם שסירובה של האישה בגירושין הוא כדי להבטיח את עתידה הכלכלי, עדיין לא ניתן להחיל את דינו של רבנו ירוחם המפורסם שהצדדים יחשבו כמורדים זה בזה דקודם שמחליטים שהאישה מורדת חובה עלינו להיות בטוחים שאין סיכוי לשלום-בית מצד האישה, במידה והאישה תידרש לכך.
כגון אי-הסכמה מצד האישה לשתף פעולה עם גורם מקצועי לייעוץ זוגי.
דכל עוד אין לנו הוכחה נחרצת שהאישה מתנגדת לשלום-בית, וכל כוונתה זה לעגן את הבעל אין היא נכללת בקטגוריה של הרבינו ירוחם. (וכבר הארכנו בפסק-דין אחר בהבנת דברי רבנו ירוחם וכתבנו, דאימתי נחשב הבעל כמעוגן על-ידי אשתו, כשאין לו כלל אפשרות להחזירה אליו. אבל כל עוד קיימת אפשרות שהאישה תחזור לחיים משותפים, אין הוא נחשב כמעוגן על ידה כדי שנוכל לחייבה בגט מדינא דרבנו ירוחם).
בהחלט צודק הגר"מ נהרי שדבריה המובאים בסיכומים שהיא מעוניינת לשמור על התא המשפחתי לוקים בחוסר תום-לב לפי התמונה המתקבלת מהחומר שבתיק ומהדיונים שהתנהלו בבית-הדין. אולם חוסר תום-לב בתביעה לשלום-בית היא עילה שבית-הדין ידחה תביעה זו. אבל היא אינה מהווה עילה לחייב את האישה בגט מדין מורדת אליבא דהרבינו ירוחם.
ואף במה שכתב כב' אב"ד שהעובדה שהצדדים פירודים ואין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם, מלבד המשך התגוששות בבית-הדין - חובתו של בית-הדין לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש, וכן ציטט את פסקו של בית-הדין הגדול בראשות הרבנים הגאונים מ' אליהו, ש' דיכובסקי, י' נדב שכתבו "שבהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד-צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של בית-הדין להוציא פסק-דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".
לעניות-דעתי נכון הוא שעל בית-הדין מוטל להוציא פסק-דין לגירושין במצב של חוסר סיכוי לשלום-בית. אבל אין לחייב צד כזה או אחר בקבלת גט.
ואצטט את פסק-דין של הרבנים הגאונים ש' מ' אזולאי, א' י' וולדנברג, י' קאפח (מובא בפד"ר א' עמ' 164-161) וכך לשונם:
"אמתלא זו של חוסר תקווה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום-הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאישה נמאסה עליו וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות.
אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקווה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואחר-כך יבוא וידרוש גט פיטורין בטענה כי אין סיכויים לשלום."
ועיין שם מה שהביאו מהשו"ת דברי מלכיאל. באחד שמאס באשתו לאחר חמשה חודשים מנישואיהם והיו פירודים ארבע עשרה שנה והאישה סירבה לקבל גט. ולא חייבה לקבל גט ואדרבה חייב את הבעל במזונות.
וכן יש להביא את פסק-הדין מבית-הדין הגדול בראשות הרבנים הגאונים א' י' וולדינברג, י' קוליץ, א' שפירא (מובא בפד"ר י"ג עמ' 365-361) וכך כתבו:
"בית-הדין האיזורי בהרכבו הקודם ובהרכבו זה, מכיוון שלא מצא כל עילה לגט פיטורין, לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שהשלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה כנימוק מספיק לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין. ובצדק דאם-לא-כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכל איש שירצה מאיזה סיבה להיפטר מאשתו וכו' יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בג"פ, היות ואין סיכוי לחיי שלום. ובמקרה שלפנינו נוסיף שהיא אשת נעוריו וילדה לו בן ושתי בנות."
אולם שומה עלינו להיות ריאליים. ומכיוון שהמצב ברור לכל הצדדים כמו לבית-הדין שבאופן מעשי לא ניתן לאחות את הפירוד שבין הצדדים ולכסות על השנאה והתיעוב שמגלה הבעל כלפי האישה, שבווודאי אינו גורם לאהבה יתירה של האישה כלפיו.
בנוסף יש לקחת בחשבון את גילם המתקדם של הצדדים (שאולי אף זה מהווה שיקול אצל האישה שלא להתגרש). וכן את עברם הקשה (ניצולי שואה) שבצירוף כל אלו לתת סיכוי לשלום-בית? הרי זה דמיון המנותק מן המציאות!
הנתונים הנ"ל צריכים להיות קטליזטור למהר ולהגיע להסכם גירושין על-מנת שיסודר גט בהקדם לאנשים בגיל מבוגר שכזה וכשהבעל הוא אדם חולה, יש לעשות הכול כדי לסיים את ההליך הנוכחי שגורם למתחים ולחצים נפשיים ולאפשר לאנשים אלו להמשיך את השנים שעוד נותרו להם עם מה שיותר שקט נפשי, ולכן יפה שעה אחת קודם, כי זו טובת האישה כפי שזה טובת האיש.

לאור כל האמור:
א. על הצדדים להתגרש.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. על הצדדים לנהל באינטנסיביות מו"מ ענייני להסכם גירושין כולל כל המרכיבים.

(-) אברהם מייזלס

לאחר שעיינתי בדברי עמיתי היושב על מדין הרה"ג א' מייזלס שליט"א מוצא אני לנכון להבהיר נקודה הראויה לציון היוצאת גם מדבריו.
בית-הדין כולו משוכנע כי אין מקום לשלום-בית. נקודת המחלוקת היא האם יש לראות בנטישת האישה את יחידת הדיור המשותפת כמרידה. דעת עמיתי שאין לראות זאת כמרידה מאחר ולדבריה נבע מחוסר ברירה עקב התפרצויותיו.

לדעתי ולטעמי יש לראות זאת כמרידה בנסיבות העובדתיות המתוארת, קרי:
א. גרסאותיה לעילת העזיבה.
ב. הסכמתה להליך גישור אצל המגשר עורך-דין שוורצברגר.
ג. תביעתה למזונות וצו מניעה בבית-המשפט ובמיוחד בסעיפים שציינו.
ד. תשובת האישה וב"כ להצעת בית-הדין.
ה. תשובת האישה לבית-הדין "כמו שאמר בא-כוחי".
ו. התרשמות בית-הדין שאכן הבעל מדבר מקירות לבו ויש כאן טענת מאיס עלי באמתלאה המבוררת. הבעל לא נחשד שנתן עיניו באחרת.
ז. מעולם לא בקשה האישה שלום-בית.
ח. עשתה דברים הפכיים הנדרשים לשלמות התא המשפחתי.
ט. דרישתה הלא מוצדקת לקבל מעזבונו זכויותיה לאחר מותו.
וכאן המקום לציין דברי הרה"ר לישראל הרב בן ציון מאיר עוזיאל - בספרו משפטי עוזיאל (כרך ד' חו"מ סימן א' אות ד') בהגדרת תפקידי השופט:
"תפקיד הדיין הישראלי איננו דווקא לפסוק את הדין שעומד לפניו לדון, אלא תפקידו היותר גדול הוא גם לפקוח עיניים עיוורות שאינן רואות חובה לעצמן ולהאירם ביאור הכרת הצדק לברר זיופו של הרמאי ולהראות על-ידי כך שאין הרמאות בעמדה לפני שופט הצדק ודורש האמת" וכו'.
הדברים הללו עומדים לנגד עיני מול הנגע הפושה בחברה בת ימינו לטייח דברים ולהסתירם מעיני בית-הדין. ובפרט בימינו בה תעשיית הדפוס קלה והנייר סובל הכול כולל אותיות הפורחות באוויר.
לנגד עיני היה גם פסק-דינו של הגר"א שרמן שליט"א דיין בבית-הדין הגדול הובא בפד"ר כרך כ' (עמודים 137-127) בערעור שהוגש על-ידי האישה על חיובה בגט על-פי דברי רבינו ירוחם המפורסמים. במסקנתו שם כתב שמכיוון שהאישה הביעה רצונה בשלום-בית בבית-הדין האיזורי וחזרה על-כך גם בבית-הדין הרבני הגדול יש להחזיר את התיק לבית-הדין האיזורי על-מנת שיבדוק את כנות בקשתה. ולסיום הסכים להצעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שיש לאפשר לה בדיקת פוליגרף להוכחת כנותה.
לדעת המיעוט הגר"מ טופיק שליט"א יש לדחות את הערעור ולחייבה בגט.
כאמור, לא קרב מקרה זה למקרה דנן בו האישה מעולם לא הצהירה על רצונה בשלום-בית, והסתפקה באמירה שאינה רוצה להתגרש בגיל כזה ובהסכמתה להתגרש בתנאי שאינו הגיוני אינו סביר במצבה הכלכלי המובטח.
קיימת תמימות דעים בין חברי ההרכב לחוסר כנותה בקיום התא המשפחתי כפי שכתבה בסיכומיה כך שאין צורך בבדיקת כנותה באמצעים נוספים.
שוכנעתי במלוא מובן המילה כי אין רצונה של האישה בבעל כבעל לשלימות התא המשפחתי על כל מרכיביו הכולל דאגה כנה לשלומו ובריאותו אלא כבעל לצורך הבטחת עתידה הכלכלי המובטח בלאו הכי.
ומכאן מסקנתי כי יש לראות בעזיבת האישה את יחידת הדיור המשותפת בנסיבות הללו כמרידה על כל המשתמע מכך.
(-) מימון נהרי

עיינתי היטב בדברי חברי כב' אבה"ד הגר"מ נהרי שליט"א ועמיתי הגר"א מייזלס שליט"א ונמצאתי מסכים חלקית עם כל אחד מהם.
סבורני שלאור החומר שבתיק לא הוכחה מרידתה של האישה בבעל וממילא אין להחיל על בני זוג אלו את דינו של ר' ירוחם לחייב בגירושין במקרה שבני זוג מורדים זה בזה.
עזיבתה של האישה את המגורים המשותפים בדירה העליונה של בני הזוג אינה מהווה ראיה על מרידה אלא נבעה מחוסר ברירה וזה הצעד המתבקש נוכח התנהגותו ויחסו של הבעל אליה, כפי שכתב חברי הגר"א מייזלס שליט"א. באופן תיאורטי, לו הבעל היה משנה את התנהגותו, יתכן מאוד שהייתה שבה לחיים משותפים עמו כאיש ואשתו.
מאידך מסכים אני עם חברי כבוד אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א, שהבעל מאס באשתו והדבר מבורר לעיני בית-הדין אף-על-פי שאין אמתלא מבוררת, ולפיכך יש לחייב את האישה לקבל גיטה.
ואפרש דברי, מאיסותה של האישה בעיני הבעל נכרת לעין כל, סלידתו של הבעל מהאישה כעסו וזעמו כנגדה, כפי שניכר היה בדיוני בית-הדין, הם בעוצמה העלולה לפגוע בבריאותו של הבעל, אשר רופפת היא בלאו הכי. סלידה נפשית עמוקה יש לבעל כנגד האישה, עזה עד כדי כך שאינו יכול לשהות במחיצתה.
יש לציין שבמצבו של הבעל אין כל חשש שמא עיניו נתן באחרת וגם האישה לא העלתה טענה שכזו. במצב שכזה אין הבעל זקוק לאמתלא כדי לשכנע את בית-הדין שאכן מאיסות גמורה יש כאן על כל השלכותיה, והרי הוא כאנוס לפרוש ממנה. ובעיני שופט בשר ודם יראה שאין סיכוי לשינוי בעמדתו של הבעל.
מבוארים הדברים על-פי התוס' רי"ד (כתובות דף ס"ד ע"א) שכתב:
"דכיוון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אישה כשרה אין אומרים להיבעל לשנוא לה, ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו."
ועיין בספר היכל יצחק להגריא"ה הרצוג (ח"א סימן ב' אות ה') שכתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש ובזמנינו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי-אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע."
בנידון דידן, ברור מעל לכל ספק שלבעל יש בחילה נפשית מהאישה גם אם לא הוכיח את טענותיו הקשות כנגד האישה. בפסקי-דין רבניים (חלק י"א עמוד 204-203 מהרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי). ביארו על יסוד המקורות הנ"ל שיש מצבים שאין זקוק הבעל לאמתלה בכדי להסביר את מאיסותו, שכן כל הצורך באמתלה, הוא רק לסבר את אזני בית-הדין, אבל כל שנראה לבית-הדין שהמאיסות ברורה ומוחלטת, אף-על-פי שאין שום מום ניכר בה (כדברי התוס' רי"ד), מקבלים את דבריו, כי האמתלה אינה אלא אמצעי עזר לשכנע אותנו במאיסות, וכשאנו משוכנעים אזי אין צורך בה. לפיכך ניתן לחייב את האישה להתגרש.
יצויין שבמצב זה האישה אינה חפצה בבעלה אינה יכולה וגם אינה רוצה לגור במחיצתו ואכן באופן אוביקטיבי מחמת תעובו של הבעל את אשתו אינם יכולים לגור תחת קורת גג אחת. במצב העובדתי נכון להיום דומה שגם האישה לא תולה תקוות שהמצב יבוא לתקנו. כל רצונה של האישה הוא לשמר את חיי הנישואין על-מנת למנוע את הפסד זכויותיה העתידות אחר מותו. במצב זה הנישואין התרוקנו מתוכנם לחלוטין.
לאור האמור מצטרף אני אל מסקנות אב בית-הדין.
(-) יוסף יגודה

לאור האמור פוסק בית-הדין כדלהלן:
א. הצדדים חייבים להתגרש. סעיף זה ניתן ברוב-דעות."

4. האם בהיעדר סיכוי לשלום-בית עסקינן או שמא במרידה הדדית של שני הצדדים?
בתיק מס' 288169-3 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 10, 14 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נישאו כדמו"י ביום – 10.8.92, ומנישואין אלו נולדו להם שני ילדים, עדיין קטינים. בין בני הזוג שורר סכסוך ממושך קשה ועמוק, ומאז חודש אוגוסט 2007 הם פירודים. הבעל עזב את הבית ולא שב אליו. לדבריו, בעקבות תלונות שווא שהגישה כנגדו האישה הוא הורחק מהבית על-ידי המשטרה לחמישה ימים. מחשש למימוש איומיה לפיהם בכוונתה להמשיך ולהגיש כנגדו תלונות שווא סדרתיות שכאלה-דבר שעלול, לדעתו, לפגוע בקריירה הרפואית שלו כרופא - הוא החליט שלא לחזור עוד הביתה.
מצידה של האישה התמונה שונה. לדבריה, הגשת התלונות הללו כנגד הבעל נבעו מתוך פחד. מהאלימות המילולית הקשה ומהתקפי הזעם שלו, שהופנו כלפיה.
במצב הנוכחי כיום, בשל היעדר סיכוי כלשהו לחזרה לחיי שלום, גם האישה מצהירה כי היא מסכימה להתגרש, אך היא תעשה זאת בלית ברירה, בכפוף לקבלת כתובתה (בסך 180,000 ₪), וקבלת פיצויים.
הבעל - שהגיש את תביעת הגירושין - דורש לחייב את האישה בקבלת גיטה ולהפסידה את כתובתה.
טענות הצדדים
שתים הנה עילות הגירושין שאותן מעלה הבעל (להלן - "התובע") כנגד הנתבעת (להלן - "הנתבעת"):
א. העילה הראשונה: לדברי התובע, הנתבעת זנתה תחתיו. היא ניהלה קשרים רומנטיים עם גברים ונשים זרים. היא נסעה מספר פעמים לסופי שבוע לבתי מלון בקפריסין עם המאהב שלה. באחת מהפעמים הללו כשהיא שבה, היא סיפרה שהיא נסעה עם חברתה לבית מלון בטבריה. לדבריו, מדובר בתירוץ מפוקפק הבא לכסות על בגידותיה.
ובלשונו:
"יש לי חשד סביר על זנות מצד אשתי, היא יצאה כל לילה, היה לה פלאפון חשוד... היא נסעה לחו"ל עם מי שהוא. יש לי מסמך שנרשם על שם גבר אחר ב"מגדת עתידות" ובאותו מסמך נכתב על גבר זר לגבי האופי שלו ועל כל מערכת הסבל שהוא עובר. אני מצאתי זאת. מאחר ולא יכולתי לעקוב אחריה בגלל שלא היה לי יכולת כלכלית". (פרוטוקול מיום ד' בחשוון תשס"ט, 2.11.2008).
כוונתו של התובע בעניין "מגדת העתידות" מתייחסת למסמך אותו מצא התובע אצל הנתבעת, וכלולים בו רשימות של שמות אנשים הקרובים לנתבעת (בעיקר בני משפחה) שעליהם היא ביקשה לקבל מידע מאותה "מגדת עתידות", ואת תשובותיה המפורטות של אותה "מגדת" בנוגע אליהם. אחד מן השמות שהוזכרו באותו מסמך היה שמו של מר אלמוני - המאהב שעימו היא נסעה לקפריסין, לדברי התובע. המסמך הנ"ל צורף כנספח לסיכומיו של התובע.
הנתבעת מצידה מכחישה את כל המיוחס לה. לדבריה, היא לא נסעה לקפריסין לסופי שבוע, ומעולם היא לא ניהלה כל קשר אינטימי כלשהו עם גברים או נשים זרים. באשר לפלאפון החשוד - לא היה ולא נברא.
בנוגע לאותו מסמך שנוגע ל"מגדת העתידות", ששמו של מר אלמוני שורבב לתוכו, אומרת הנתבעת שמדובר באדם שעימו היו לה קשרים עסקיים בלבד. מר אלמוני סייע לה בהקמת עסק לרפואת שיניים ואסטטיקה שאותו היא הקימה, כאשר הוא משקיע בעסק סכום של כעשרת אלפים ₪. בכדי לבדוק האם מדובר באדם אמין או לא, היא פנתה לאותה "מגדת עתידות".
בא-כוחו של התובע, עורך הדין אהרון בניסטי, דרש מהנתבעת שתציג את דרכונה המקורי, וכן שתציג אסמכתא המוכיחה את השקעתו של מר אלמוני בעסק אותו פתחה הנתבעת. זאת בשל העובדה כי בדיון שנערך ביום כ"ב האדר תשס"ט, 18.3.2009, הודתה הנתבעת שאת סכום ההשקעה הזה היא קיבלה בהמחאה ולא במזומן. בית-הדין הורה לה בצו שיפוטי שתמציא לו את המבוקש.
הנתבעת לא עשתה זאת. לדברי בא-כוחה, עורך הדין מאיר בר מוחא, הדרכון המקורי אבד וכל שנותר ביד מרשתו הוא צילום בלבד של הדרכון ואותו הוא המציא לתובע ולבית-הדין. יוער כי לנושא זה של "פרשיית הדרכון" הזו נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים.
באשר לטענות הבגידות וסופי השבוע בקפריסין של מרשתו, טוען בא-כוחה של הנתבעת כי הלכה פסוקה היא - ש"אין דבר שבערווה פחות משניים", וש"על-פי שניים עדים יקום דבר"! התובע לא הביא כל ראיה, בווודאי לא ברמה של עדות כי מרשתו זנתה, או אפילו התייחדה עם גבר זר כל שהוא - "הכול חשדות ולשון הרע", כלשונו.
בנוסף לכך, מאחר והתובע לא הצדיק את עזיבתו את הבית לפיכך יש לראות בו כבעל מורד, לדחות את תביעת הגירושין שלו, ולחייבו בתשלום הכתובה.
יתירה מכך. בא-כוחה של הנתבעת מפנה לדיון ההוכחות האחרון שהתקיים בבית-הדין ביום י"ז באלול תשס"ט, 30.9.2009, בו הביאה הנתבעת חוקרים פרטיים אשר תיעדו בצילום והעידו לפנינו אודות קשר רומנטי אותו קשר התובע עם אישה זרה. התובע נצפה מתרועע בחברתה של אישה זרה, ומדובר באשת איש בשם אלמונית. החוקרים העידו שבליל ה- 29.1.09, לאחר שהשניים סעדו והתגפפו במסעדה תל אביבית, הם נסעו יחדיו במכוניתו של התובע אל דירת האישה, שם הם בילו את הלילה. רק למחרת, בשעה 11.00 בבוקר, נצפה התובע יוצא מפתח בניין ביתה.
משכך, טוען בא-כוחה של הנתבעת, כי יש להכיר בעובדה זו כדי לקבל את תביעת שלום-הבית של מרשתו תוך קביעה שהתובע הוא בעל המורד באשתו, ו"רועה זונות". עם זאת, מאחר ובמציאות הנוכחית אפסו הסיכויים לשלום-בית - "על-כן על התובע לשלם כתובה וכפל כתובה בסך 360,000 ₪, תוך חיוב הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪", כלשונו, בסוף סיכומי ההגנה.
ב. עילת הגירושין השנייה אותה מעלה בא-כוחו של התובע היא, שיש לראות בשני בני הזוג כמורדים זה על זה, בהתאם לשיטת רבנו ירוחם הידועה לפיה בבני זוג המורדים זה על זה יש לחייב בגט גם בדרך של כפיה.
כראיה לכך שגם האישה מאסה בחיי הנישואין וכי רצונה האמיתי הוא בסיום המערכת הזו, מציין בא-כוחו של התובע מספר עובדות הנוגעות להתנהלותה המשפטית של הנתבעת בנושאי הרכוש:
1. ביום ה- 7.6.08, הגישה הנתבעת בבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת על-ידי מכירתה בשוק החופשי. את התביעה הזו היא הגישה באמצעות באת-כוחה הקודמת, עורכת הדין חדווה בר נפתלי. בנימוקי הבקשה נכתב כי חלה התדרדרות קשה ביחסיהם של בני הזוג, הבעל מתעלל באישה, נוהג בחוסר אחריות פיננסית ובפזרנות, מסית נגדה את הילדים, ועוד.
2. ביום ה- 7.10.07, לאחר שהנתבעת החליפה ייצוג משפטי ומינתה את בא-כוחה הנוכחי, עורך הדין מאיר בר מוחא, היא הגישה לבית-המשפט תביעת רכוש מתוקנת שכותרתה "שמירת זכויות וסעדים הצהרתיים", אולם מעיון בתוכנו של כתב התביעה ניתן לראות כי מדובר בתביעה זהה, פחות או יותר, לתביעת הפירוק הקודמת אותה היא הגישה בעבר. מלבד הבקשות למתן סעדים הצהרתיים בהן נפתחה התביעה החדשה והמתוקנת, דרשה הנתבעת בהמשך כתב התביעה דרישות אופרטיביות מוגדרות ורבות. בסעיף 42 היא דרשה שהתובע ישלם לה מחצית מהרווחים שאותם הוא צבר מהיום בו הוא קיבל את תואר ה"מומחה" לרפואת שיניים, שישלם לה "כספי מוניטין" לאחר שהם יוערכו על-ידי שמאי, שישיב לה סכום של שלושים אלף דולר אותו היא שילמה כמקדמה עבור דירת המגורים המשותפת, ועוד.
3. יתירה מכך. ביום ה- 30.11.08, הגישה הנתבעת בבית-המשפט תביעה לאיזון משאבים בהתאם לתיקון סעיף 5 שנחקק אז ב"כנסת" ואשר מאפשר את ביצוע האיזון עוד בטרם פקיעת הנישואין כאשר הצדדים פירודים זמן רב. יוער כי תיקון החוק נחקק ממש באותו פרק זמן - כשלושה שבועות לפני כן, ומשכך הזדרזה הנתבעת וניצלה את תיקון החוק לצורך הגשת תביעה לאיזון משאבים שמשמעותו חלוקה בפועל של כל הרכוש המשותף, כולל את דירת המגורים.
כלשונו של בא-כוחו של התובע:
"ברור הדבר כי אישה הרוצה באמת ובתמים בשלום-בית ולא רק לצרכים טקטיים לצורך גביית כתובה שלא כדין ועשיית הון שלא במשפט, לא מבקשת לפרק את השיתוף בדירה ו/או לעשות איזון משאבים טרם גירושי הצדדים. הפעולות הרכושיות הללו של הנתבעת בבית-המשפט נובעות מרצון להתגרש מהתובע, תוך מכירת דירת הצדדים וקבלת מחצית מרכושו הרשום על שמו בלבד". (סעיפים 6-5 לתגובתו לסיכומי הנתבעת).
כאן אנו מוצאים מקום להעיר ולהביע את פליאתנו שבנושא חשוב שכזה ישנה התעלמות מוחלטת מצידו של בא-כוחה של הנתבעת בסיכומיו. בסיכומי הנתבעת אין כל התייחסות לטענות הקשות הללו בדבר חוסר כנותה של הנתבעת בטענות שלום-הבית שלה. ואכן מדובר כאן בשאלות נוקבות וחמורות המנסרות להן בעוז בתיק זה שלפנינו: הכיצד יתיישבו תביעות הרכוש של הנתבעת בבית-המשפט המראות את כוונתה לביצוע פירוק שיתוף באופן מעשי עם טענות שלום-הבית שנטענות על ידה בבית-הדין? איך שני הדברים הסותרים והמנוגדים הללו יכולים לדור אצל הנתבעת בכפיפה אחת?
כאן גם עלינו להזכיר כי הנתבעת הגישה את תביעת שלום-הבית שלה לבית-הדין בתאריך כ' באדר א' תשס"ח, 26.2.08, (כתשעה חודשים לפני התביעה לאיזון נכסים), במסגרתו היא ביקשה וקיבלה מבית-הדין סעד למדור ייחודי (ספציפי). בנוסף לכך גם בדיון הראשון (בנושא תביעת הגירושין של התובע) שנערך לפנינו ביום ד' בחשוון תשס"ט, 2.11.08, הצהירה הנתבעת כי היא חפצה בשלום-בית! כך גם בדיון השני אשר נערך לפנינו ביום כ"ב באדר, 18.3.09, ובו חזרה הנתבעת על טענתה כי רצונה בשלום-בית - וכל זה כאשר בין שני מועדי הדיונים הללו, דהיינו ביום ה- 30.11.08, הגישה הנתבעת בבית-המשפט כתב תביעה לאיזון משאבים, שכלל גם את דירת המגורים!
לכל השאלות הנוקבות והקשות הללו אין כל התייחסות, בכתב סיכומיה של הנתבעת, וחבל.
אמנם אין לשאלות הללו כל התייחסות בכתב, אולם ישנה לכך התייחסות בעל פה. בדיון השני שהתקיים לפנינו (18.3.09) נחקרה הנתבעת על-ידי בא-כוחו של התובע. הוא הציג בפניה את השאלות הללו, אך הנתבעת בתשובתה העדיפה לגלגל זאת לפתחו של עורך-דינה, ונצטט מדבריה שבפרוטוקול הדיון:
"ב"כ הבעל: ב- 30.11.08 הגשת בקשה לחלוקת רכוש, איזון משאבים חצי בחצי?
תשובה: לא אני אמרתי, אלא העורך דין.
ב"כ הבעל: האם את חתומה על תצהיר?
תשובה: כן.
ב"כ הבעל: מה כתוב?
תשובה: לעשות הסדר משאבים.
ב"כ הבעל: הגשת בקשה או לא?
תשובה: אולי עורך דיני כתב.
ב"כ הבעל: הוא הסביר לך?
בא-כוח האישה: אני רוצה להתנגד!
האישה יוצאת מאולם בית-הדין.
בא-כוח האישה: היום קבוע להוכחות בתביעת הבעל לגירושין. עליו להביא ראיותיו. לא נקבע היום דיון בהוכחות בתביעת שלום-הבית.
בית-הדין: אם היא לא רוצה שלום-בית, אז גירושין!
בא-כוח האישה: קודם כל שומעים עילות גירושין. היה והוכיח - אז ייתנו פסק-דין. היה ולא - האישה מוחזקת בשלום-בית. בצדק קבעתם שהיום זה לתביעת גירושין (כלומר הדיון נקבע לנושא הזה, א"י) הוא רוצה לומר "היעדר כנות לשלום" יכול להיות שאין עילות לגירושין או שלום-בית, היום קבוע להוכחות לגירושין. בוגדת או לא בוגדת. זה מה שצריך לעשות. במועד אחר יתקיים דיון בשאלת שלום-הבית". (פרוטוקול מיום כ"ד באדר, 18.3.09).
כלומר, לדברי בא-כוחה של הנתבעת יש לערוך הפרדה: כנות טענת שלום-בית לחוד, ועילות גירושין לחוד. לדעתו, בנושא הזה של כנות טענת שלום-הבית של מרשתו יש לקיים דיון נפרד של הוכחות. כל עוד שלא נתקיים דיון הוכחות שכזה אזי "האישה מוחזקת בשלום-בית", כלשונו. לטענתו, גם אין לראות בהיעדר כנות בטענת שלום-הבית של מרשתו כקיומה של עילת גירושין. הוכחת עילת גירושין דורשת ראיה גמורה ברמה של עדות - "אין דבר שבערווה פחות משניים".
מנגד, כאמור, סובר בא-כוחו של התובע שיש לראות בכך קיומה של עילת גירושין ויש לקבוע כי שני בני הזוג מורדים זה על זה.
זוהי איפוא נקודת המחלוקת הדורשת את הכרעתנו: האם בהיעדר סיכוי לשלום-בית מדובר בתיק שלפנינו, או שמא במרידה הדדית של שני הצדדים עסקינן כאן.

הכרעה
ייאמר כעת כי אנו מקבלים את תביעת הגירושין של התובע. הנתבעת חייבת לקבל את גטה והיא הפסידה את תוספת כתובתה בהתאם לדברי רבנו ירוחם בבני זוג המורדים זה על זה. גישתו של בא-כוחו של התובע בעילת הגירושין השנייה מקובלת עלינו לחלוטין בנידון שלפנינו.
נבהיר את דברינו. על דרך ההכללה נקדים ונאמר שלא בכל מקרה שבו אין כל סיכוי לשלום-בית, או לחילופין כשטענת שלום-הבית של אחד מן הצדדים איננה כנה-ניתן בהכרח לראות בכך כקיומה של עילה עצמאית לגירושין. היעדר סיכוי לשלום-בית, ברובם של המקרים, איננו מהווה עילה לחיוב בגט.
יתירה מזו, לפי ההלכה רבים הם המקרים אותם יש לקבוע כ"לא לרחק ולא לקרב". כלומר, במקרים אלו בני הזוג תלויים ועומדים ללא הכרעה לחיוב גט מכאן או לחילופין לשלום-בית מכאן. זוהי ההכרעה בעצמה - אין לחייב בגט וגם אין לחייב את הצד השני לחזור לשלום-בית.
במקרים אחרים, גם כאשר קיימת אמתלא ברורה לביטול שלום-הבית ולאי הכרזת מורד/ת על אחד מהצדדים - לא ניתן לחייב בגט, ופעמים שאפילו חיוב המזונות יוותר בעינו. פעמים שאמתלא זו באה כמסייעת לתביעת הגירושין, ופעמים שהיא באה כמסייעת לטענה השוללת את שלום-הבית. בהתאם לכך תהיינה התוצאות וההשלכות ההלכתיות, בעיקר בנושא המזונות, אך לא כאן המקום להיכנס לחילוקי הדינים והפרטים במקרים השונים.
אולם, ללא צל צלו של ספק, המקרה שלפנינו שונה לחלוטין מהמקרים הנ"ל.
לפנינו עומדת נתבעת אשר הולכת בדרך פתלתלה של כחש, תוך גלגול עיניים צדקני המתגלגל לכיוונו של בא-כוחה. נאמר ברורות: הנתבעת איננה חפצה בבעלה כלל וכלל. כבר בזמן שהם התגוררו יחדיו באותה דירה משותפת, עם ילדיהם המשותפים, היא ניסתה לפרק בפועל את התא המשפחתי באמצעות הגשת תביעה לפירוק שיתוף אותה היא הגישה בבית-המשפט. כאמור, הבעל עזב את הבית רק כחודשיים לאחר הגשתה של התביעה הזו, ועזיבתו הייתה בעקבות הרחקתו באמצעות המשטרה.
פירוק שיתוף בדירה המשותפת על-ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח לפנינו סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה - כמוהו כאמירה קולנית חד-משמעית וברורה האומרת - "איני רוצה בך"! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך!
לא מדובר כאן בסתם פירוד מרצון, שפעמים שהוא נעשה בהסכמה, ופעמים שהדבר נעשה גם באופן חד-צדדי על-ידי אחד מבני הזוג לצורך בחינה מחודשת של מערכת היחסים הזוגית - תופעה מצויה, אם כי לא שכיחה, בציבור הרחב במערכות זוגיות. פירוד שכזה, גם כשהוא נעשה באופן חד-צדדי לכל היותר ייכנס לתחומם של הלכות מורד/ת, אך עדיין אין בכך קביעת עובדות בשטח כמו במכירת הדירה המשותפת.
פני הדברים בתיק שלפנינו שונים בתכלית.
כאן מדובר במהלך יזום שאותו נקטה הנתבעת, כבר בראשיתו של הסכסוך. קורה שבין בני זוג פורצות מריבות, ואפילו קשות, אך במקרים רבים ניתן עדיין ליישב את ההדורים גם במקרים קשים, בתנאי שעוד קיים מעט רצון טוב לתקן ולהציל את הנישואין ולא למהר לפרק את המשפחה. ברם, הפעלתו של "נשק יום הדין" בדמות הגשת תביעה לפירוק שיתוף לצורך מכירת דירת המגורים המשותפת כבר בתחילתו של ההליך המשפטי שנפתח בין הצדדים, מראה בעליל כי כבר גמלה אצל הנתבעת החלטה להתגרש והיא נחושה לפרק את הבית והמשפחה. יש לראות בכך החלטה עקרונית מצידה לפירוקו של התא המשפחתי וריסוקו לרסיסים, כמו אומרת: מעתה ואילך כל אחד מאיתנו יתגורר לו בגפו, בפני עצמו, ובדירה משלו! חסל סדר משפחה!
כמובן שגם למהלך חמור שכזה יש תיקון ו"תשובה", ויתכן שבחלק מהמקרים עוד קיימת אפשרות להשיב את הגלגל אחורנית. אולם במה דברים אמורים, כאשר הצד המקלקל חוזר בו, עושה תפנית חדה, ופונה בכנות לדרך של פיוס ושלום.
אך כאמור, אין אלו פני הדברים בתיק הזה שלפנינו.
לאחר הגשת תביעת הפירוק החליפה הנתבעת ייצוג משפטי. מתאימים כאן מאד דברי הפתגם המפוקח שאומר: "פרקליטים חדשים - זמירות חדשות"... כלומר, בהתחלפות הפרקליטים תתחלפנה גם הטענות.... ואכן, בתוך זמן קצר הוגשה לבית-המשפט "תביעת רכוש מתוקנת" במקומה של התביעה הראשונה שהוגשה שם. תביעה זו אמנם לא דרשה את פירוק השיתוף בדירה, אך היא בהחלט איננה בקשה תמימה למתן סעדים הצהרתיים כפי שנכתב בראשו של כתב התביעה. כפי שכבר צויין, מדובר בתביעות ממוניות בעלות משקל רב כמו תביעה לפירוק שיתוף בפועל וקבלת מחצית מזכויותיו הממוניות שאותן צבר התובע, המוניטין, ועוד.
יוער, כי תביעה מתוקנת זו אף נוגעת, אם כי בצורה עקיפה, לנושא פירוק השיתוף בדירת המגורים בדמותה של הגשת תביעה יצירתית מצידה של הנתבעת לקבלת דמי השקעתה (בסך שלושים אלף דולר!) שאותם היא שילמה כמקדמה לרכישת הדירה המשותפת. מדובר איפוא בפירוק שיתוף מינורי יותר מתביעה רגילה לפירוק שיתוף, ונראה כי בהחלט יש להגדיר זאת כ"תביעה מתוקנת לפירוק שיתוף"... או "פירוק שיתוף מתוקן"...
ואכן, מהשק של הנתבעת יצא לבסוף המרצע, כאשר זו הגישה בבית-המשפט את תביעתה לביצוע איזון משאבים כולל, ביום ה- 30.12.08. תביעה זו הוגשה סמוך ונראה למועד תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג ב"כנסת", וכאמור, מועד הגשתה היה בין שני מועדי הדיונים שנערכו בבית-הדין בהם הצהירה הנתבעת על רצונה בשלום-בית!
אמור מעתה, מדובר איפוא באותן "זמירות" חרף התחלפותם של הפרקליטים!... ואולי אף נוכל לומר כי הפעם השינוי הזה הופיע דווקא בעטיו של השינוי בחוק, וכעת גם פתגמנו ישתנה לו; כעת הוא יבוא בפנים חדשות ויאמר : "חוקים חדשים - זמירות חדשות"...
נמשיך את הקו הלאה. באם נבחן לעומק את טענות הנתבעת לשלום-בית נוכל להיווכח שבכלל אין כאן כל כוונה לחזור לחיי שלום עם הבעל אלא לכל היותר להחזרתו הביתה בעבור טובתם של הילדים, ותו לא. כלשונה של הנתבעת:
"ב"כ התובע: את רוצה שלום-בית?
תשובה: אמרתי שאני רוצה שלום-בית.
ב"כ התובע: עכשיו, היום ב- 18.3?
תשובה: זה תלוי בכמה דברים.
ב"כ התובע: תסבירי!
תשובה :שיתחיל להיות אבא, שישלם בהוצאה לפועל, יש לבת בעיות של קשב וריכוז, לקחתי את הילד לפסיכולוג והוא הפסיק (הכוונה לטיפול הפסיכולוגי, א"י) בגלל שלא רצה לשלם.
ב"כ התובע: ואם לא ישלם, אין שלום?
תשובה: התייחסות לילדים". (פרוטוקול הדיון השני, כ"ב באדר 18.3.09, עמוד 1).
נמצא איפוא כי שלום הילדים ותשלומי המזונות שבהוצאה לפועל הם אלו שעומדים בבסיסה של טענת שלום-הבית שלה. נראה כי עובדה זו אינה תואמת את רצונה המוצהר של הנתבעת לשלום-בית והוא מן השפה ולחוץ. היא איננה חפצה כלל בבעלה אלא בכספו, ברכושו, ובזכויותיו הממונית.
בנוסף לכך הנתבעת מעולם לא עשתה פעולה כלשהיא לצורך שלום-הבית שלה! כבר מההתחלה לא חסכה הנתבעת כל מאמץ כדי להיאבק בתובע לצורך ביצוע פירוק השיתוף בדירה. היא לא נקטה במאמץ כלשהו, ולו הקטן ביותר, לקראת כינונו של שלום-בית כפי שהיא טענה לפנינו. כך גם בדיון שנערך לפנינו (ד' חשוון, 2.11.08) השיבה הנתבעת לשאלת בית-הדין:
שאלה: "האם שלחת לו אנשים שיחזור?
תשובה: לא.
שאלה: הוא לא חשוב כל כך?
תשובה: ביקשתי ממנו שיחזור, הילדים חסרים לו..."
כדאי לציין כאן גם את דבריה של כבוד השופטת מרים קראוס בדיון שנקבע שם בנושא מזונות האישה והקטינים בהחלטתה מיום ה- 27.1.08, שם כתבה השופטת במילים ברורות:
"האישה טוענת מילולית (ההדגשה הוספה, א"י) שהיא מעוניינת בשלום-בית. הבעל איתן בדעתו שפניו לגירושין."
כמובן, שדברי השופטת נאמרו באופן אגבי במסגרת הדיון שנערך שם בנושא המזונות. הסמכות הייחודית בנושא הזה מסורה כמובן לבית-הדין. אך-עם-זאת יש לדבריה של השופטת משקל רב, וזאת בשל העובדה שבית-המשפט הפנה אז את הצדדים להליך גישור שנערך ביחידת הסיוע שעל-ידי בית-המשפט. הליך זה נחל כישלון חרוץ. כפי הנראה זהו הניסיון היחיד שנעשה עבור שלום-בית, וגם הניסיון הזה נראה לכאורה כמי שנכפה עליהם על-ידי בית-המשפט כהוראה מגבוה. לדברי התובע ביחידת הסיוע דובר בעיקר בנושאי הרכוש. נבהיר כי מה שדובר שם איננו ידוע לנו, הדברים לא נחשפו לעיננו, אך נראה כי דבריה של השופטת שקבעה כי טענת שלום-הבית של הנתבעת היא "מילולית" - לא נולדו בחלל ריק.
כבר הזכרנו לעיל את עובדת הסתבכותה של הנתבעת בחקירתה בעת שהיא נשאלה אודות תביעתה לאיזון נכסים. הנתבעת התפתלה ותלתה את הקולר בצווארו של בא-כוחה - "אולי עורך דיני כתב"... בא-כוחה, באמצעות תרגיל משפטי "מבריק", מיהר ותלה את הקולר שתלתה בו מרשתו על מסמר "הפרוצדורה הטכנית" - תוך הצגת התנגדותו להמשך החקירה בתואנה כי הדיון נקבע עבור נושא הגירושין, ולא עבור נושא שלום-הבית...
מכאן נמשיך ונבחן את דרכה הפתלתלה של הנתבעת בעניין נוסף שעלה לפנינו - "פרשיית הדרכון".
"פרשיית הדרכון" - דין מרומה?
בפרשייה משפטית עגומה זו ממשיכה הנתבעת להלך בעקביות בדרך עקלקלה תוך העלמת ראיות והפרת צווים שיפוטיים שניתנו על ידנו. הפרות אלה מאופיינות בחוסר תום-לב ומלוות בהצטדקויות מפולפלות ונפתלות.
כאמור, לדברי התובע, נהגה הנתבעת לבלות סופי שבוע בבתי מלון בקפריסין עם גבר זר. בא-כוחה דרש מהנתבעת שתציג את דרכונה בכדי להצדיק זאת. בדרכון ישנו תיעוד רשמי של היציאות והכניסות בארץ ובחו"ל.
בדיון שנערך ביום כ"ב באדר תשס"ט 18.3.09, נשאלה הנתבעת על-ידי בא-כוחו של התובע:
"שאלה: בקיץ 2007 אמרת לבעלך שאת נוסעת לבית מלון בטבריה.
תשובה: כן, הייתי בסוף שבוע.
שאלה:לא היית בקפריסין?
תשובה: לא!
שאלה: יש לך דרכון?
תשובה: אין לי עלי.
שאלה: תוכלי להציג?
תשובה: אין לי, אני אציג לבית-הדין."
מאז הדיון, במשך חודשים ארוכים הופנו לבית-הדין בקשות ותגובות רבות של שני הצדדים בנושא זה של הצגת הדרכון. למרות הוראה מפורשת של בית-הדין על המצאת הדרכון, הדבר לא נעשה. הוראה זו פתחה בתיק פרק חדש של התכתשויות והאשמות הדדיות של באי-כוחם של הצדדים סביב נושא זה. זה מאשים את רעהו באי-קיום החלטות ו"בבזיון בית-הדין", וזה משיב דורש רק את הדרכון המקורי וזה דורש ממנו להסתפק בצילום הדרכון בלבד.
בתחילה אמנם ניתנה החלטה שהתירה את המצאת ההעתק מהדרכון, אך לאחר שהתובע דרש, ובצדק, את הדרכון המקורי בלבד, ניתנה על-כך החלטה שיפוטית ברורה להמצאתו של הדרכון המקורי בלבד (ביום י"ב בטבת תש"ע 29.12.09). ומאז, נפתחה לפנינו סאגה שלימה של התחמקויות והתפתלויות מדהימות.
לצערנו הרב, חלק נכבד מתכולת התיק גדוש בבקשות/תגובות/התחמקויות סביב הנושא זה של המצאת הדרכון. כעת, גם בפסק-הדין נקדיש לכך התייחסות רחבה בשל החומרה הרבה שאנו רואים בהתנהלותה של הנתבעת ובא-כוחה בפרשייה מביכה זו.
לא נרחיב לפרט כאן את כל הבקשות והתגובות של הצדדים, אך בשורה התחתונה-הדרכון המקורי מעולם לא הומצא לא לבית-הדין ולא לבא-כוחו של התובע. גם לאחר שניתנה לנתבעת החלטה שיפוטית נוספת שהורתה לה להופיע ולהפקיד את הדרכון במזכירות בית-הדין, הדבר לא נעשה!
נצטט מהחלטה נוספת שניתנה על ידנו, ביום כ"ז באייר תש"ע 11.05.10:
הונחה לפנינו הודעתה של המשיבה כי- "דרכונה המקורי אבד, והדבר נאמר לבית-הדין מזה מכבר, ומשכך, הורה בית-הדין בהחלטותיו הקודמות על הצגת צילום הדרכון שלה".
נאמר, ובצער רב, שהודעה זו לחלוטין איננה מקובלת עלינו.
לאחר החיפוש והעיון בתיקי בית-הדין ובמערכת המחשוב לא מצאנו כל זכר להודעה שנשלחה בעבר על-ידי המשיבה שדרכונה המקורי נאבד (ההדגשה הוספה, א"י). במשך חודשים ארוכים ניהלה המשיבה 'קרב מאסף' להצגת ההעתק מהדרכון ולא את המקור. נציין כי כבר בראשית הדרך הורינו למשיבה להציג את הדרכון המקורי לבא-כוחו של המבקש.
לפיכך, עולה אצלנו חשד כבד על התנהלות פתלתלה ומתחמקת שלקויה בחוסר תום-לב, ובחשש לכאורי להעלמת ראיות.
החשש זה מתחזק אצלנו במיוחד לאור הודעתה הנוכחית של המשיבה. לדבריה, בשל איבודו של המקור הורה בית-הדין על הצגתו של צילום הדרכון. השאלה המתבקשת היא - הכיצד ניתן לצלם דרכון שאבד?? - ובאם נאמר שהצילום של הדרכון כבר הוכן מראש - עוד קודם ש"אבד" - אדרבה הלוא היא הנותנת: מדוע בכלל נצרכה המשיבה להכין לעצמה מראש העתק מהדרכון שלה , בפרט כאשר ניתנו לה הוראות ברורות על הצגתו של המקור בלבד!
אשר-על-כן, באם הדרכון המקורי לא יומצא במסירה י ד נ י ת במזכירות בית-הדין בתוך 5 ימים אנו נשקול לראות בכך כהודאה מצידה של המשיבה לטענותיו של המבקש סביב לנושא זה .
על המזכיר הראשי הרב יהושע כ"ץ, לעדכן אותנו בעוד 5 ימים האם הדרכון הופקד אצלו או לא. לאחר-מכן תינתנה על-ידינו הוראות להמשך ההליכים.

תגובת בא-כוחו של הנתבעת להחלטה זו הייתה מפתיעה מאוד.
ונצטט ממנה -
"לעניין זה תטען המבקשת כי בפרוטוקול הדיון מיום ה- 18.3.09 (בשורות 21-18) נשאלה המבקשת האם יש לה דרכון, וענתה: "אין לי". יובהר כי בעת שענתה המבקשת "אין לי", התכוונה כי אין בידה את הדרכון המקורי, ובכך למעשה הודיעה כי אין בידה דרכון, (ההדגשה במקור, א"י). כן יובהר כי מייד לאחר-מכן נשאלה המבקשת האם תוכל להציג לכבוד בית-הדין את הדרכון, וענתה: "אין לי, אני אציג".
כן יובהר כי כוונת המבקשת היה לצילום הדרכון אשר היה מצוי ברשותה. יוער כי מעבר לכך לא הודיעה המבקשת אודות איבוד הדרכון, כיוון שלא נדרשה לכך, שכן בהחלטות בית-הדין בעניין זה, נתבקשה המבקשת להציג את צילום הדרכון."
בנוגע למה שנכתב בהחלטתנו - " השאלה המתבקשת הכיצד ניתן לצלם דרכון שאבד?" - משיבה בא-כוחה של הנתבעת בהמשך תגובתו הנ"ל:
"לעניין זה תטען המבקשת, כי טבעי ונהוג שאנשים מצלמים את דרכונם, למקרה שזה ייאבד. כך נוהגים אנשים רבים, בפרט אלו המצויים בהליך גירושין... משכך לא ברור מדוע בית-הדין "רמז" כי המבקשת כי המבקשת איננה דוברת אמת, וביקש להציג דרכון מקורי אשר כבר נאמר לכבוד בית-הדין כי הוא אינו קיים!!!
למעלה מן הצורך, תטען המבקשת כי אף אם יחליט בית-הדין הנכבד, כפי שציין בהחלטתו כי "אנו נשקול לראות בכך כהודאה מצידה של המשיבה לטענותיו של המבקש סביב נושא זה" - גם אז, אין בכך בכדי להוכיח טענת בגידה כפי שטען המשיב. הדין הוא והלכה היא ש"ערווה בשניים": הרי כדי להוכיח בגידה שומה היה על הבעל להביא שני עדי ראיה שראו זנות...."
תגובתו של בא-כוחו של התובע לא איחרה לבוא. נצטט מעט ממנה:
"מצער שוב לראות כיצד ממשיכה המבקשת בהודעתה הנ"ל לזלזל בכבוד בית-הדין ובאינטליגנציה של הדיינים זלזול מעין זה היא לא הייתה מרשה לעצמה לעשות בבית-המשפט לענייני משפחה.
...ברור לכל כי המבקשת התחייבה ביום כ"ב אדר, 18.3, בעת חקירתה בדיון בבית-הדין להמציא את הדרכון המקורי ולא את צילומו. המבקשת נשאלה על-ידי הח"מ כפי שניתן לראות בפרוטוקול:
"שאלה: תוכלי להציג?
תשובה: "אין לי, אני אציג לבית-הדין".
ברור כי כוונת המבקשת "אין לי" מוכיחה כי הדרכון לא אבד לה, אלא הוא בסך הכול לא נמצא עימה בעת חקירתה בבית-הדין ולכן היא התחייבה להציגו בבית-הדין. אין ספק כי לו אבד לה הדרכון קודם חקירתה בבית-הדין, הייתה היא משיבה בפשטות כי דרכונה אבד.
באשר לדברי בא-כוחה של הנתבעת שהדבר טבעי שדרכם של מתדיינים לצלם את דרכוניהם, כותב בא-כוחו של התובע:
"זהו ההסבר השקרי שהנפיקה המבקשת כדי להסביר מדוע צילמה היא מראש את הדרכון המקורי טרם שאבד ושמרה אותו אצלה זמן רב. אולי ביום מן הימים היא תיחקר על נסיעתה לקפריסין עם מאהבה"...
וכאן עלינו לומר, ובצער רב, אנו בהחלט מסכימים עם כל מילה שנכתבה בתשובתו של בא-כוחו של התובע, גם בנוגע לסוגיית האינטליגנציה ...
ונוסיף מעט על דבריו הנכוחים. ב"כ של הנתבעת בתגובתו להחלטת בית-הדין כותב ש"הנתבעת נשאלה האם יש לה דרכון וענתה - "אין לי". סוף ציטוט.

כאן עלינו להעיר כי הנתבעת ענתה אחרת - "אין לי, אני אציג לבית-הדין".
כלומר, פשטות דבריה מורים כי באולם הדיונים דרכונה לא היה ברשותה ושבכוונתה להמציאו מאוחר יותר לבית-הדין. זו אכן ההבנה הפשוטה. נראה כי לא אחטא אל האמת באם אומר שגם בא-כוחו של הנתבעת הבין זאת. לא בכדי הוא השמיט בסעיף 3 לתגובתו, את הסיפא במשפט שאמרה מרשתו -"אני אציג לבית-הדין", דהיינו את הדרכון. למילים הללו הוא התייחס לאחר-מכן בהמשך תגובתו, אך הכניס בהן פרשנות מקורית ומתפתלת.
לדבריו, יש לפרש את דברי מרשתו בדרך הבאה : "אין לי", פירושו: כי הוא אבד... ו- "אני אציג לבית-הדין" - פירושו: את הצילום של הדרכון...
כמובן שיש לראות בפרשנות הזו כהוצאת דברים מפשטותם. את דבריה של הנתבעת יש ללמוד על דרך הפשט, ולא על דרך הדרש הרמז או הסוד.
בצער נאמר כי גם לחוסר תום-הלב יש לשים גבולות. לא ניתן לשטות ולהתפתל ללא כל מעצורים. הנתבעת מסתתרת לה מאחורי ההלכה ש"אין דבר שבערווה פחות משניים" ובכך היא מרשה לעצמה להתנהג ככול העולה על רוחה: להסתיר ראיות, להפר החלטות שיפוטיות, וחמור מזאת - לנסות להטעות את בית-הדין, תוך הצטדקות מפולפלת פתלתלה ועקלקלה.
במשפט העברי קיימת להתנהלות הזו הגדרה ברורה וחדה - "דין מרומה"!
פרטי הלכותיו של דין מרומה נתבארו בתלמוד במסכת שבועות בדף ל', ברמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ג', וב"שולחן ערוך" 'חושן משפט' סימן ט"ו, סעיף ג', ובנושאי כלים שם.
כתב הרמב"ם:
"מניין לדיין שהוא יודע בדיו שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים, תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג)... אבל אם היה ליבו נוקפו שיש בדין רמיות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף-על-פי שאינו יכול לפוסלם או שנוטה דעתו שבעל דין זה רמאי ובעל עורמה והשיא את העדים אף-על-פי שהם כשרים ולפי תומם הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים מסותרים ואינן רוצים לגלותם - כל אלו הדברים וכיוצא בהם אם באו לדיין בדין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שליבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר "כי המשפט לאלוקים הוא."
דברי הרמב"ם נקבעו להלכה גם ב"שולחן ערוך", ונוסף עליהם:
"וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה. במה דברים אמורים כשהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא יחקור יפה לבטל רמאותו."
וראה שם בנושאי כלים (בסמ"ע ס"ק י"ג, ובש"ך ס"ק ה') שהביאו מתשובת הרא"ש שכתב:
"אם הנתבע לא רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו - וודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר."
כוונת דברי הרא"ש הללו הם שנתבע שאיננו רוצה להשיב אזי יש לראות בשתיקתו כהודאה. כמובן שיש לסייג את הדברים מאחר והם נוגעים לדיני ממונות בלבד. לא ניתן על בסיס של "דין מרומה" לקבוע בענייני איסורים וערווה החמורה. "דין מרומה" תופס בדיני ממונות ולא בהלכות גירושין וחיוב לגט.
ונבאר את הדברים. החילוק שקיים בין דיני ממונות לדיני הגירושין איננו בשל רמת ההוכחה העודפת כביכול נדרשת בדיני הגירושין והערווה החמורה ביחס לדיני ממונות. הכלל ש"על-פי שניים עדים יקום דבר" נאמר הן בדיני ממונות והן בדבר שבערווה. בתלמוד מבואר שקיימת גזירה שווה ביניהם, ואדרבה הצורך הראייתי בעדות בשניים בדבר שבערווה נלמד מדיני ממונות, ("גזירה שווה "דבר דבר" מממון" - ראה גמרא קידושין דף ס"ה).
עם זאת ישנו חילוק מהותי ביניהם:
בדיני ממונות מלבד מערכת ההוכחות והעדויות, קיימת מערכת נוספת - מערכת של טענות. הלכות טוען ונטען. כאשר טענתו של התובע בריאה וברורה יותר מטענתו של הנתבע - יפסיד הנתבע בשל טענתו הגרועה ויתחייב לשלם לתובע את סך תביעתו. לדוגמה : ברי ושמא ברי עדיף (כתובות דף י"ב). התובע מנצח בטענת הברי שלו. להלכה נפסק אמנם כאותה הדעה בגמרא שחולקת וסוברת שלאו ברי עדיף והעמד ממון על חזקתו (ראה רמב"ם פרק א' מהלכות טוען ונטען, ושו"ע חו"מ סימן ע"ה). אך כל זה כאשר הנתבע טוען לכל הפחות טענת "שמא" (כמו איני יודע אם לוויתי או התחייבתי לך), אולם כאשר הנתבע אינו רוצה כלל להשיב על טענתו של התובע, אן שיש לחשוד שטענתו היא טענה מרומה - כאן לכולי עלמא יזכה התובע בדינו מכוח טענתו. ראה רמב"ם בפרק ו' מהלכות טוען ונטען.
מערכה זו של הלכות טוען ונטען איננה נוגעת לעניינו של תביעה לחיוב בגט. שם יידרשו עדים כשרים. "אין דבר שבערווה פחות משניים". ברם, באשר לתביעת הכתובה והמזונות - כאן מדובר בדיני הממונות הרגילים, והמערכה של הלכות טוען ונטען קיימת בהם. ראיה מפורשת לכך נמצאת בתלמוד במסכת כתובות דף י"ב בסוגיית "ברי ושמא". את דיני טענות ה"ברי ושמא" שבדיני מלווה ולווה מדמה התלמוד להלכות "ברי ושמא" שבתביעת כתובה. ידועה גם ההלכה שניתן להפסיד מזונות אישה בטענה עם אמתלא מבוררת למרות שאין בה כדי לחייב בגט. הביאור הוא כאמור: להוכחת עילות גירושין לחיוב בגט תידרש עדות ולא טענה מבורר.
ולענייננו. באשר לחיוב האישה בגט, כבר מילתנו אמורה, הוזכרו דברי רבנו ירוחם בנוגע לבני זוג המורדים זה על זה. אין לראות ב"דין מרומה" כיוצר עילה לחיוב בגט, אך בווודאי שיש לו משקל רב עבור הפסד הכתובה והמזונות. כאמור, מאחר וגם הנתבעת מסכימה להתגרש, הנידון שלפנינו עוסק בחיוב הכתובה, שהוא דין ממוני.
עוד יוער כי מבחינה עובדתית בנידון דידן לא ניתן לקבוע מכוחו של "דין מרומה" כי הנתבעת זנתה תחת בעלה באותו סוף שבוע בקפריסין. שהרי גם התובע איננו יודע בוודאות כי האישה זנתה תחתיו. הוא רק חושד בה בקשרים עם גבר זר. גם אם הנתבעת אכן נסעה לקפריסין, מניין לנו שהיא נסע עם גבר זר? ואם תמצי לומר שכן - מניין לנו שהיא גם התייחדה או נסתרה עימו? וכיוצא מספיקות שכאלה. כך שגם אם נראה בהתחמקויותיה של הנתבעת כהודאה שהיא אכן נסעה לקפריסין עדיין אין לראות בכך כהוכחה של עילת גירושין.
ברם, באשר לחיוב הכתובה - מאחר וזהו חיוב ממוני, בווודאי שיש להלכותיו של "דין מרומה" השלכה ישירה בנושא זה. כמובן שיש לראות בניסיונותיה של הנתבעת להעלמת ראיות כריעותא וכחסרון בתביעת הכתובה של הנתבעת, בפרט כאשר ביחס לחיוב הכתובה האישה נחשבת כ"מוציאה ממוחזק", דהיינו כמוציאה ממון מחזקת בעלה.
למרות זאת, נראה יש להעיר כי להתנהלותה השלילית של הנתבעת הייתה השלכה ישירה לסדר הדין גם באשר לפן האיסורי זה שנוגע לדיוני ההוכחות בעילות הגירושין. העלמת הראיות מצידה של הנתבעת וניסיונותיה של הנתבעת להסתיר את דרכונה המקורי יש בהם כדי לפגוע באפשרות לקיום דיון הוכחות בתיק. יתכן ובאם הדרכון המקורי היה מוצג לפנינו והיו מתועדות בו נסיעות רבות של הנתבעת לסופי שבוע לקפריסין, אזי יתכן והיה מקום לראות בעובדות הללו כבסיס ראייתי לטענותיו של התובע בנושא הכתובה.
אך כאמור, אפשרויות אלו נחסמו, ובעורמה, על-ידי הנתבעת.
כמובן שגם את ניסיונות החסימה והעורמה הללו ניתן היה לעקוף באמצעות מתן צו למשרד הפנים לצורך בירור היציאות והכניסות של התובעת מהארץ, באם היו, כפי שדרש בא-כוחו של התובע. אך לדעתנו אין הדבר נצרך. די והותר בחומר שהוצג לפנינו בכדי להכריע.
נעיר עוד בקצרה כי דיני "דין מרומה" קיימים גם בדיני גירושין וערווה, אך הם מתייחסים בעיקר להלכות העדות בהם ולא להלכות הטענות שבהם. לדעת רוב הפוסקים אין צורך ב"דרישות וחקירות" בעדות קידושין או גירושין (הכוונה ל"שבע הדרישות והחקירות", שאם אמר בהם אחד מהעדים 'איני יודע' שעדותו בטלה), אך לא כן בדין מרומה. ונחלקו בכך הפוסקים: לדעת הרמ"א ("חושן משפט" ל', ב') והריב"ש (בתשובה רס"ו) נדרשות "דרישות וחקירות" אך לא דרישות וחקירות ממש, אלא שהדיין צריך לחקור את העדות כל מה שאפשר, אך לא שתהיה העדות בטלה באם יאמר אחד העדים ''איני יודע על אחת מהשבע דרישות וחקירות. אולם בשו"ת בצלאל אשכנזי (תשובה ד') הביא את דעתם של פוסקים רבים החולקים וסוברים שתהיה העדות בטלה באומר 'איני יודע'. יסוד המחלוקת נתבארה בטוב טעם ודעת בפד"ר חלק ד' עמוד 37: האם תקנת חכמים בביטול הצורך בדרישה וחקירה של עדים בדיני ממונות משום תקנת "נעילת דלת" (ראה סנהדרין פרק שלישי) - היא תקנה גורפת בכל דיני ממונות, גם בדין מרומה; או לאידך גיסא, תקנת חכמים זו הייתה רק ביחס לדיני הממונות הרגילים, ולא ביחס ל"דין מרומה". בדין מרומה - חכמים לא ביטלו את דין התורה משום תקנת "נעילת דלת" ולפיכך נשאר כאן הדין הבסיסי של דרישה וחקירה.
הריב"ש והרמ"א סוברים כצד הראשון, ואין צורך אלא בחקירה לבירור האמת כל מה שאפשר, אך לא שתהא העדות בטלה באמירת 'איני יודע' על אחת משבע הדרישות והחקירות. משום כך הרמ"א גם קבע את ההלכות הללו של "דין מרומה" דווקא בהלכות דיינים - בסימן ט"ו, ולא בהלכות עדות - בסימן כ"ח, זאת משום שמדובר כאן בחובתם של הדיינים להגיע לחקר האמת, לחקור היטב את העדים, אך אין כאן דין שנוגע לביטולה של העדות על-פי גדריה של הלכות דרישה וחקירה המבוארות בהלכות עדות. לעומתם, הדעה החולקת סוברת כי חכמים לא תיקנו לבטל דין דאורייתא של דרישה וחקירה בדין מרומה, ולפיכך חזר הדין למקומו שאם העד אומר איני יודע שתהיה עדותו בטלה.
אולם כל זה בנוגע לדין העדות שבדין מרומה. הנידון שלפנינו עוסק בדין מרומה שיסודו בטענותיה של הנתבעת. כפי שכתבנו, בנקודה זו קיימת הבחנה בין דיני ממונות לדיני הגירושין.
בסיכומו של דבר, התנהלותה של הנתבעת בפרשיית הדרכון מחזקת את קביעתנו על חוסר תום-הלב המובהק של הנתבעת בכל ההליכים המשפטיים כבר מראשיתם כפי שגוללנו אותם למעלה בנושא פירוק השיתוף ורצונה של הנתבעת בפירוק טוטאלי של המשפחה לאורך כל הדרך.
התנהלותה הנוכחית בפרשת הדרכון, מהווה המשך ישיר להתנהלותה של הנתבעת בעבר, בבחינת "יבוא זה וילמד על זה", או "הוכיח סופו על תחילתו". כך או כך מדובר באותה נתבעת, ובאותו קו משפטי מחוסר כנות מפותל בו היא פוסעת בעקביות מראשיתם של ההליכים המשפטיים עד לשלבי הסיום הנוכחיים.
נראה כי יתאימו לכאן מילות הפיוט של אחד מגדולי משוררנו, אשר חי לפני כתשע מאות שנה:
מַרְאִים תּוּמָה וְתַחְתֶּיהָ עָרְמָה מַרְאִים נֶפֶשׁ זַכָּה וְנִטְהֶרֶת וְתַחְתֶּיהָ תַּעֲמד הַבַּהֶרֶת כִּכְלִי מָלֵא כְלִמָּה רָחוּץ מִחוּץ בְּמֵי עָרְמָה וְכָל אֲשֶׁר בְּתוכו יִטְמָא. (אבן גבירול, מתוך "כתר מלכות")
באשר לחשדות המיוחסות לתובע לפיהן יש לו קשר עם אישה זרה כפי שהעידו החוקרים בדיון שנערך לפנינו, הדברים הללו אינן רלבנטיים כאן לחלוטין. באם היה ממש בטענת שלום-הבית של הנתבעת היה אולי מקום לדון בהלכות "מורד" או "רועה זונות". כאן מדובר באישה שעוד בתחילת הדרך היא שמה את פניה לגירושין ולפירוק המשפחה. הקשר הרומנטי של התובע עם האישה הזרה שהוצג בפנינו היה בחלוף שנתיים מאז עזב התובע את הבית. שנתיים שבהן הוא חווה שנתיים מתישות של מאבקים משפטיים רכושיים שהם בעצם הליכי גירושין "דה פקטו". מסקנתו היחידה, והנכונה, לתמונת המצב שבה הוא והנתבעת נמצאים הייתה אחת ויחידה: גם הנתבעת רוצה בגירושין ואולי אף לא פחות ממנו. במצב שכזה אין כל מקום לדון את התובע כדין "רועה זונות" וכיוצא בזה.
ולסיום, נקודה נוספת וחשובה לא פחות:
נושא חלוקת הרכוש נידון בערכאה האזרחית. שם הנתבעת תובעת רכוש רב מהתובע. מדובר בזכויות ממוניות רחבות היקף שאותם צבר התובע בעבודתו כמומחה ברפואת שיניים במשך השנים, כולל זכויות מוניטין, הון אישי, ועוד.
יובהר: אין כפל תשלומים, ואין "כפל מבצעים".
לא ניתן לקבל גם את הכתובה וגם את איזון המשאבים. מעולם לא עולה בדעתו של אדם שנושא אישה להתחייב לה בשני ערוצים ממוניים במקביל: גם בכתובה וגם במחצית מכל זכויותיו הממוניות לפי חוק איזון משאבים.
הטעם לכך איננו כפי מי שסבר בשגגה והגדיר זאת במליצה - "או תלמוד בבלי או תיק בבלי"... לאמור, אי-אפשר לקבל ממון גם לפי ההלכה וגם לפי החוק.
כפי שכבר כתבתי במספר פסקי-דין גם חוק יחסי ממון בין בני זוג תקף לפי המשפט העברי - וראה בהרחבה רבה בדברים שכתבתי בתיק מספר 764411/1 (פורסם באתרים המשפטיים). אין כאן כל תרתי דסתרי בפן המשפטי. אין לראות בכך כל סתירה בין המשפט העברי לבין המשפט האזרחי. לדעתי, גם המשפט העברי מכיר בחוק ליחסי ממון כ"מנהג המדינה" שפשט בענייני הנישואין ויש לו תוקף מחייב. המליצה הנזכרת הייתה נכונה בעבר, בנוגע להלכת השיתוף שהיא פרי פסיקת בתי-המשפט ואיננה חקיקה של הציבור באמצעות בית הנבחרים כמו חוק יחסי ממון בין בני זוג. וראה שם בהרחבה בפסקה י"ב.
הסיבה הנכונה לאי-פסיקת כתובה בנוסף לקבלת זכויות ממוניות לפי חוק האיזון נובעת בראש ובראשונה מאומדנא ברורה לפיה אין בכוונתו של אף אדם "ללקות בכפליים", קרי, גם לשלם כתובה וגם לשלם מחצית מכל רכושו וזכויותיו. "מנהג המדינה" של חוק האיזון בא להוסיף על זכויותיה הממוניות של האישה, או להיפך - הכתובה באה להוסיף לאישה זכות ממונית על האיזון, הכול בהתאם לגובה הכתובה או לחילופין בהתאם לגובה הזכויות שנכללות באיזון המשאבים. את זכויות הכתובה ואיזון הנכסים יש לחשב תוך קיזוז הדדי אלא-אם-כן ישנן ראיות הלכתיות ברורות לפיהן בכוונתו של הבעל הייתה להוסיף על הזכויות הממוניות המגיעות לאישה לפי החוק.

מוצא דבר
כפי שפתחנו - הנתבעת חייבת בקבלת גטה. דין הצדדים כדין בני זוג המורדים זה על זה. במקרה שכזה האישה מפסידה את תוספת כתובתה. מאחר ועקר כתובה של מנה ומאתיים, כיום, מסתכם לכמה מאות שקלים בלבד, איננו מוצאים מקום לפסוק אותו מאחר וסכום זה בווודאי שיקוזז וייבלע במסגרת איזון המשאבים.

(-) אריאל ינאי, דיין

אנו מצטרפים למסקנת פסק-דינו המנומק של ידידנו הרה"ג אריאל ינאי שליט"א כי אין פניה של האישה לשלום וגם היא חפצה בגירושין שהרי שלוש תביעות רכושיות הוגשו על ידה לבית-המשפט, וחל עליהם דינו של רבנו ירוחם. אין כאן מקום לחיוב בכתובה גם משום הכלל של "או תלמוד בבלי או תיק בבלי".

(-) מיכאל עמוס, אב"ד

(-) שניאור פרדס, דיין."

5. תשע שנים של מריבות בלתי-פוסקות, הטחת האשמות ועלבונות הדדיות, הפרדת חשבונות העו"ש, לינה בחדרים ובקומות נפרדות, הילדים שבגרו והמצב הבריאותי הנוכחי של בני הזוג - נתנו את אותותיהן. מציאות עגומה שכזו הביאה את האישה ואולי קצת באיחור, לידי הכרה מפוכחת וריאלית: הנישואין הללו קיימים רק על הנייר
בתיק מס' 1902-21-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(4), 69 (2009)} קבע בית-הדין הרבני:

"הצדדים נישאו בשנת תשל"ג-1973, ולהם ארבעה ילדים משותפים, כולם בגירים.
הליכי הגירושין/שלום-הבית שביניהם משתרעים לאורך זמן של כתשע שנים.
הבעל הגיש את תביעת הגירושין, והאישה את תביעת שלום-הבית.
בית-הדין בהרכבו הקודם קיים מספר דיונים ארוכים, הוגשו לפניו סיכומים, וניתנה על ידו - בתאריך ט"ו באדר א' התשס"ח, (21.02.08) - פסיקה ובה נקבע שעילת הגירושין של הבעל לא הוכחה חד-משמעית. באשר לתביעת שלום-הבית שהגישה האישה כתב בית-הדין שקשה להכריע בה:
"לבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים. קשה להכריע בתיק זה."
עם זאת בהתחשב בעובדות הבאות - בין בני הזוג מתקיימות מריבות מרובות, הם גרים באותו בית, אך בקומות ובחדרים נפרדים, חשבונות הבנק המשותפים הופרדו כבר בשנת 2000, וניסיון הגישור שנערך ביניהם כשל - קבע בית-הדין בפסק-דינו שנראה שיש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
האישה סירבה להתגרש. הבעל הגיש בשנית תביעת גירושין. תביעה זו נידונה בפנינו, בהרכב בית-הדין הנוכחי. נתקיימו מספר דיונים בנושא זה ובנושא הרכוש, והוגשו על-ידי הצדדים סיכומים.
את הבעל - התובע - מיצגת עורכת הדין רונית פינקלשטיין. את האישה - הנתבעת - מיצגת עורכת הדין אורלי מנע שני.

דיון והכרעה
נחרוג הפעם ממנהגנו. נקצר ונדלג כעת על הצגת טיעוני הצדדים אשר פורטו באריכות בכתבי סיכומיהם. לדעתנו בדיון האחרון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ד בשבט התשס"ט (18.2.09), נפלה ההכרעה.
בית-הדין פנה ושאל את הנתבעת האם היא מעוניינת להתגרש. היא השיבה בחצי-פה:
"בשלב זה לא." (פרוטוקול עמ' 1 שורה 11)
מיד לאחר-מכן לאחר שבית-הדין פנה והציע לה שהיא תקבל את כל מה שהיא רוצה בנושא הרכוש, השיבה הנתבעת:
"שיתן לי מה שאני רוצה ואחר-כך גט."
לדרישת באת-כוח התובע שדרש גט, השיבה הנתבעת -
"כרגע לא. אין הסכמה לגירושין."
לאחר ההצהרות הללו פנתה הנתבעת ובאת-כוחה והשתתפו בערנות רבה בדיון ארוך וממצה בנושא חלוקת הרכוש. בדיון זה פירטו בהרחבה באות-כוחם של הצדדים את זכויותיהם, רכושם, שלושת הדירות וערכן. הבעל הציע לאישה הצעות נדיבות, שאותן היא דחתה. בית-הדין שוחח עימה בנפרד וניסה לגשר על הפערים. לאחר-מכן המשיך הדיון ובו הצהירה הנתבעת שהיא דורשת כינוס נכסים:
"יש לו עסק ומגיע לי 50%, לא מעניין אותי הכסף..."
כלומר עיקרון השוויון וקבלת מחצית מזכויות התובע מהשתכרותו כיועץ מס בכיר חשובות לה יותר מהכסף עצמו...
בסופו של הדיון, ולאחר הסכמת הצדדים, מינה בית-הדין את באות כוחם של הצדדים ככונסות נכסים לכל שלוש הדירות, ובכללם גם אותו בית משותף בנתניה שבו מתגוררים הצדדים. מועד הקרע נקבע לנובמבר 2000 (!).
בתאריך 23.02.09 פנו הצדדים, ביוזמתם, וביקשו מבית-הדין לעכב את הליך הכינוס מאחר והם הגיעו להסכמה בדבר מכירה עצמאית, בכוחות עצמם, שלא בדרך של כינוס. בית-הדין אישר בקשה זו ועיכב את הליך הכינוס לשישה חודשים כפי שנתבקש. שוב בתאריך י"ט באלול התשס"ט 08.09.09, הוגשה בקשה נוספת ומוסכמת על-ידי הצדדים לעכב שוב את הליך הכינוס, והפעם לתשעה חודשים נוספים. בקשתם אושרה.
הדברים מדברים בעד עצמם. שם המשחק כיום הוא כסף, רכוש, וכינוס נכסים. טענת שלום-הבית, כיום, איננה שווה אפילו את הנייר שעליו היא כתובה.
כותבת באת-כוחה של הנתבעת בסיכומיה כי לא אפסו הסיכויים לשלום-בית, ולצורך העניין היא מצטטת מדבריה של הגב' יפה חזן - עו"ס - שמונתה על-ידי בית-הדין לצורך גישור בין הצדדים - ממכתבה לבית-הדין. במכתב זה, הנושא תאריך 25.3.07, כותבת העו"ס:
שהנתבעת "עדיין מעוניינת בשלום-בית אמיתי ובטיפול זוגי למענם ולמען משפחתם".
בנוסף, מציינת באת-כוחה של הנתבעת שגם בית-הדין בהרכבו הקודם הוסיף וכתב בפסק-דינו (שהוזכר לעיל) כי - "אין ספק שבני הזוג רבים הרבה זמן ביניהם. אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום".
אמנם בית-הדין דחה את תביעת שלום-הבית והמליץ על גירושין, אולם אין זו דחיה גמורה, אלא כדחיה על דרך הספק, וכפי שנכתב בפסק-הדין שקשה להכריע בדבר. משכך, אל לו לבית-הדין, בהרכבו הנוכחי, לחרוץ דין ולבטל לחלוטין את הסיכוי האחרון לשלום-הבית שעדיין קיים כאן.
בטרם שנתייחס לטיעונים הללו, נסקור מעט את יחסי הגומלין של בני הזוג בעבר. כאמור, מועד הקרע נקבע לחודש נובמבר 2000, ולא בכדי. הסמוך למועד זה חשדה האישה בבעלה שהוא מנהל קשר רומנטי עם אישה זרה:
"חברה אמרה לי שראתה אותו עם מי-שהיא ב"פארק הקופים" ... ובאותו זמן מצאתי אצלו בכיס כרטיס זוגי לאותו פארק..."
לשאלת בית-הדין האם יש לה הוכחות מוצקות יותר, היא השיבה שזוהי ההרגשה שלה וכך אומרת לה האינטואיציה שלה.
כפי הנראה שההרגשה האינטואיטיבית הזו השיאה אותה לחשוב שאכן כך הם פני הדברים - בעלה בגד בה בעבר, ובוגד בה בהווה. אוטוסוגסטיה בהתגלמותה - שכנוע עצמי עמוק שמקבע אצלה את הדמיון לעובדה מוגמרת. האינטואיציה הזו קרמה עור וגידים והפכה אצלה לעובדה. היא מיהרה להפריד את חשבון העו"ש המשותף ופתחה לעצמה חשבון עו"ש משלה. חוסר אמון - גם במישור הכלכלי, שהרי לשיטתה בעלה בוגד בה. ומאז, במשך שנים רבות שוררת בין בני הזוג אוירה של עויינות, חשדנות, וניכור הדדי.
יוער, כי גם בדיוני בית-הדין שבהם הצהירה האישה על רצונה בשלום-הבית היא הטיחה בבעלה - כמשקל נגד רצונו להתגרש - את אותה פרשיה מ'פארק הקופים' המוכיחה בעליל את חייו הכפולים ועל בגידותיו בה. היא מאמינה בכך, ומשכך היא ממאנת לסלוח לו ולתת בו אמון. האינטואיציה שלה מנחה אותה גם כיום. חשבונות הבנק של הצדדים מתנהלים בהפרדה, וכשיש חוסר אמון, קשה מאוד לבנות שלום-בית.
הערה נוספת. בית-הדין בהרכבו הקודם פקפק בטענות שלום-הבית של האישה וקבע שקשה לעמוד על האמת וכלשונו -
"האם מטרת האישה בשלום או במזונות שלמים."
ועם זאת, בהמשך פסק-הדין נכתב -
"אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום-בית."
והתמיהה בוקעת - לכאורה זהו דבר והיפוכו!
אולם אין בכך כל סתירה, לדידה של האישה. אמנם לא נוכל במסגרת זו לרדת לנבכי נפשה של האישה, אולם ברור הדבר שיחס חיובי ורצון אמיתי לשלום לא היה לה כלפי בעלה. הוא איבד אצלה כל אמון. מצידה הוא הרי בעל בוגד. ברם מאידך, הפחד מפני פירוקו של התא המשפחתי דבר שיש בו להשליך לרעה על ילדיהם החולים ועל הטיפול בהם, והעתיד הכלכלי הקשה שמצפה לה בעטיים של הגירושין, הביאו אותה לדבוק בטענת שלום-הבית. הרצון הכן והאמיתי שלה לתקווה מקורו במסירותה לילדיה והם אשר גברו על חוסר האמון שלה בבעלה, ואולי אף בצדק.
אשר-על-כן קבע בית-הדין קמא:
ש"היא מאמינה שיש סיכוי לשלום"
מאחר ובאותו הזמן פירוק המשפחה והתא המשפחתי לא באו אצלה בחשבון. וזאת, ולמרות שגם אז היחס שלה כלפי בעלה היה יחס של חוסר אמון ניכור וחשדנות, ולפיכך כתב בית-הדין בפסיקתו הנ"ל -
"יתכן ומטרת האישה במזונות שלמים ולא בשלום."
שלום-הבית וניכור בכפיפה אחת: ניכור וחשדנות בבעל מחד, ושלום-בית עבור הילדים ו/או המזונות, מאידך. מלחמה ושלום.
מאז שניתן פסק-הדין האמור, חלף זמן רב. הילדים בגרו, ובין הצדדים נפל דבר. ללא ספק גם כיום פניה של האישה לגירושין, ומשום כך גם היא מעוניינת למכור את בית המגורים המשותף שבנתניה.
באם הפירוד עד כה היה בחשבונות הבנק, ובחדרים ובקומות הנפרדות בהם הם חיו, כעת האישה חפצה שהפירוד יהיה מוחלט, ובית המגורים עצמו ימכר, בהסכמה.
נציין שבדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"א באלול התשס"ח (21.09.08), דיון שבו גוללה האישה את מסכת חייה הקשים, את מסירותה לבעלה, ולטיפול בילדים החולים, ובו ציינה שלפעמים ("לפני שלושה חודשים") הם קיימו יחסי אישות (הבעל הכחיש זאת), למרות זאת היא סירבה אז למכור את הבית המשותף. (פרוטוקול עמ' 8 שורה 9).
כיום המצב השתנה לחלוטין. גם האישה חפצה בפירוק שיתוף מוחלט, בכל שלושת הדירות - וגם בבית המגורים המשותף, בו הם גרים כיום.
העובדה כאן ברורה, וחדה. כיום האישה איננה חפצה כלל בבעלה. היא מעוניינת להתגרש ולקבל את חלקה וזכויותיה ברכוש המשותף.
כפי הנראה תשע שנים של מריבות בלתי-פוסקות, הטחת האשמות ועלבונות הדדיות, הפרדת חשבונות העו"ש, לינה בחדרים ובקומות נפרדות, הילדים שבגרו והמצב הבריאותי הנוכחי של בני הזוג - נתנו את אותותיהן. "כשל כוח הסבל" (נחמיה ד', ד'). מציאות עגומה שכזו הביאה את האישה ואולי קצת באיחור, לידי הכרה מפוכחת וריאלית: הנישואין הללו קיימים רק על הנייר. הם ריקים מכל תוכן חיובי, אך, מלאים בתוכן שלילי של מרירות, תסכול וסבל. יש לשים להם קץ. ואם כך פני הדברים - גם לדידה של האישה - הרי שאין לה מנוס אלא לעמוד, ולהתמקח על המחיר של פירוק הנישואין הללו, על אופן וביצוע החלוקה ושאר המפרטים הטכניים אשר נוגעים לפירוק השיתוף. כאמור, מועד הקרע נקבע מכבר לחדש נובמבר 2000.
מוצא דבר. טענת שלום-הבית של האישה מופרכת לחלוטין, אף היא מעוניינת כיום בגירושין, ומשכך היא מחויבת בקבלת גיטה. יש לראות בבני הזוג כיום כמורדים זה על זה, חובה עליהם להתגרש והאישה הפסידה את תוספת כתובתה ומזונותיה.

הרב אריאל ינאי, דיין

בפנינו תביעת גירושין מחודשת של הבעל.
הצדדים נישאו בשנת 1973 ולהם ארבעה ילדים בגירים.
הצדדים הגישו תביעות זה כנגד זה. הבעל הגיש תביעת גירושין והאישה הגישה תביעת שלום-בית.
בתאריך ט"ו באדר א' התשס"ח (21.02.08), ניתן פסק-דין הדוחה את תביעת שלום-הבית שהגישה האישה, ומנגד המליץ לצדדים להתגרש. וז"ל פסק-הדין מתאריך 21.02.08:
"לפנינו תביעה לשלום-בית שהגישה האישה בתאריך י"ג בכסלו התשס"ז ותביעת גירושין שהגיש הבעל מספר שבועות לאחר-מכן בתאריך בד' בטבת התשס"ז.
בית-הדין קיים דיונים ארוכים, ניתנו סיכומים על-ידי הצדדים.
בני הזוג נשואים מתאריך 19 בדצמ' 1973 ולהם 4 ילדים בגירים.
בני הזוג סבלו רבות בגלל המחלה של אחד הילדים בלוקמיה ומחלת נפש שבה חולה אחת הבנות.
בית-הדין כבר בהחלטה מתאריך כג' בניסן התשס"ז כתב: "לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט, אולם מאידך המצב כפי שהוא כיום, אינו מאפשר את המשך חיי הנישואין, ולבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים."
קשה להכריע בתיק זה.
בית-הדין הפנה את הצדדים לעו"ס של בית-הדין והיא לא הצליחה, זה כשש או שבע שנים כי הצדדים מנותקים, חיים בחדרים נפרדים ובשנה האחרונה גם גרים בקומות נפרדות, אם כי האישה טוענת שאף-על-פי-כן קיימו מדי פעם יחסים, ואילו הבעל הכחיש זאת. לדברי הבעל כבר בשנת 2000 יש לצדדים חשבונות בנק נפרדים.
הבעל עבר צנתור והאישה אף לא ידעה מזה, האישה מקבלת כדורי הרגעה באופן קבוע, האישה חושדת בבעל וכנראה בטוחה בכך שהוא בוגד בה, אם כי הראיות שהיו בידה, הינן ראיות חלשות בלשון המעטה.
אין ספק שבני הזוג רבים הרבה זמן ביניהם.
אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום.
אין לפנינו עילת גירושין חד-משמעית, אבל מאידך, ברור שאין להשאיר מצב זה להמשיך ללא סוף וכיוון שברור שבני זוג אלו לא יחזרו לשלום יש להפריד בין בני הזוג על-ידי גירושין.
על-כן פוסק בית-הדין, דוחים את תביעת האישה לשלום-בית, ממליצים לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם."
לאמיתו של דבר כבר בתאריך כ"ג בניסן התשס"ז, כתב בית-הדין:
"לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט."
כך שבפנינו זו עתירה שלישית שבה מבקש הבעל לחייב את האישה בקבלת גיטה.
בית-הדין קיים שוב דיונים ודיוני הוכחות.
גם בעתירה האחרונה לא הוכיח הבעל ואף לא הביא כל ראיה שיש בה ממש כדי לחייב את אשתו בקבלת גט. מלבד העובדה שמאז פסק-הדין עברו עוד שנתיים ימים.
אריכות זמן כמו בנידון דידן אינו משפיע ואינו יכול לגרום לחייב האישה בקבלת גיטה.
ב"כ הבעל הביא את דברי רבינו ירוחם ודברי רבינו חיים פלאג'י, אך אין מקומם בנידון דידן שהרי לאורך כל הדיונים ביקשה האישה שלום-בית. מה עוד אף שהצדדים חיו בחדרים נפרדים הרי האישה טענה שאכן המשיכו לקיים יחסי אישות מידי פעם, דבר שלא הוכחש לגמרי על-ידי הבעל.
ואכן לבית-הדין (בהרכבו הקודם) היה קשה להכריע בתביעת שלום-הבית. מכל מקום תביעת הבעל לגירושין לא הוכחה כלל.
אולם הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק-הדין (בתאריך 21.2.08), שינה את עמדתה של האישה וכעת היא מבינה שאין סיכוי לשלום-בית. כמו-כן לא נותרו בה עוד כוחות לניהול מאבקים כפי שהיו לה בתחילת תביעת הגירושין. האישה הסכימה למנות כונס נכסים למכירת הדירה, ואף ביקשה מבית-הדין לתת לה ולבעלה ארכה בכדי ששניהם יחד יעשו את פירוק השיתוף והחלוקה ביניהם.
משכך בית-הדין פוסק כי על הצדדים להתגרש. האישה אינה חייבת בקבלת גיטה, אך לאור הסכמתה לחלוקת הרכוש, שוב לא ניתן להמשיך את מסגרת הנישואין על הנייר בלבד.
לכן חייב הבעל בכתובתה ובתוספת כתובתה.
בית-הדין מבהיר בזה כי לא נכתב בפוסקים כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, ומנגד האישה דבקה ורוצה בשלום-בית, אולם מאחר והבעל עקבי בתביעתו ופתח תביעת גירושין בשנית (למרות שתביעתו הראשונה נדחתה), וממשיך בדרכו וגורם לו ולאשתו סבל לאורך שנים, עד אשר האישה נשברת ושוב אין בה את הכוחות לעמוד על דעתה ומסכימה לחלוקת הרכוש וחפצה בחלוקה שויונית ובקבלת זכויותיה. עדיין אין בכך עילה לחייבה בקבלת גיטה. היעלה על הדעת כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, והאישה מסכימה לגירושין מחוסר ברירה, יקרא כי אישה זו חייבת בגט היתכן להוציאה ללא כתובה ולמנוע ממנה את זכויותיה ההלכתיות?

לאור כל האמור לעיל בית-הדין פוסק כדלהלן:
א. על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב. הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.
ג. בית-הדין יקבע מועד לסידור גט.
הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמ'ן.

הרב מיכאל עמוס, אב"ד

בדיון מתאריך כד' בשבט התשס"ז (12.2.07) אמרה האישה: בינואר פברואר 07 קיימנו יחסים!
האישה פתחה תיק לשלום-בית בתאריך 4.12.06.
בהחלטה מתאריך כג' בניסן התשס"ז כתב בית-הדין:
"לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט אולם מאידך המצב כפי שהוא כיום אינו מאפשר את המשך חיי הנישואין ולבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים."
בתאריך 25.3.07 בחוות-דעת של עו"ס של בית-הדין הגב' יפה חזן כותבת היועצת:
"האישה עדיין מעונינת בשלום-בית אמיתי וטיפול זוגי ולמען משפחתם."
בדיון מתאריך כ"ג בניסן התשס"ז האישה אמרה שחברתה ספרה שפגשה את הבעל עם חברה באילת בפארק הקופים ומשום כך הפרידה חשבונות העו"ש (שלא יבזבז כסף על בחורות – על-פי מכתב עובדת סוציאלית יפה חזן).
הבעל: נכון הייתי עם בחורה בפארק הקופים וזה רק בעקבות בקשתה להצטרף אלי לנסיעה מטעם המלון אך בגידה לא הייתה. ואם טעיתי מדוע התגובה של אשתי צריכה להיות מתקפה.
בית-הדין: האם בחודש פברואר 2007 קיימתם יחסים?
הבעל: רק לפני כמה חודשים זה בספ' או אוק' 2006.
האישה: רק לפני כמה ימים.
הבעל: לא נכון, האישה טענה שנתפס לה הגב ובקשה מסאג' ועשיתי, האם זה נקרא קיום יחסים?
בתאריך 13.5.07 ב"הודעת עמדה מטעם האישה" נכתב:
התובעת אוהבת את בעלה ומוכנה לנסות הכל על-מנת לשקם את חיי נישואיהם. בין הצדדים נמשכים חיי אישות ואינה מורדת ומעונינת בשלום-בית.
בדיון בתאריך כ"ה בתמוז התשס"ז 11.7.07 אמרה האישה שמלבד שחברתה סיפרה לה על פארק הקופים, ראתה קבלה. הוצגה קבלה מתאריך 1.7.2000 על סך 96 שהם תשלום 2 כרטיסים בפארק הקופים. האישה הוסיפה בדיון מאוחר שמצאה את הקבלה בכיס מכנסיו.
בפסק-דין מתאריך י"ג באדר התשס"ח 19.2.08 כותב בית-הדין אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום. בית-הדין דחה את תביעתה כי ברור שלא יחזרו לשלום ולפיכך ממליצים לצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם.
בתאריך 6.7.08 פנתה האישה לבית-הדין במכתב ובו כותבת:
"אני כותבת מכתב זה מכל הלב עם דמעות בעינים... לא קל לפרק ולכתוב החלטה גירושין איך יש לכם לב לכתוב דבר שכזה. (מודגש במקור, שז"פ) ולהרוס משפחה.
במקום לשלוח את הבעל והאישה ליעוץ, אני מבקשת מבית-הדין הרבני לשקול מחדש שלום-בית אני אוהבת את בעלי ולא רוצה להרע לו."
בתאריך כ"ד בשבט התשס"ט (18.2.09) בדיון בבית-הדין:
אמר הבעל: אני מעוניין להתגרש.
האישה: בשלב זה לא.
בית-הדין: נסיים את הרכוש ואז תתגרשו.
האישה תיתן לי מה שאני רוצה ואחר-כך גט.
בית-הדין: את רוצה אותו.
האישה: לא רוצה, אני משרתת אותו אני מכבסת ומנקה ומבשלת לו.
ב"כ ב: נבקש פסק-דין לחיוב.
האישה: כרגע לא, אין הסכמה לגירושין.
ב"כ ב: סיכמנו את העקרונות של הרכוש.
ב"כ א: אני אפרט את הרכוש... דירת מגורים... יש רכב דמי השכירות... הפירוד מנובמבר 2000. . . אני מגלה את הנכסים שיש לגב' חסכונות מקרן מקפת...

ולאחר דיון ממצה ברכוש נכתב:
ב"כ ב: אנו נבקש להתמנות ככונסי נכסים.
בית-הדין: לאחר-מכן תתגרשו.
האישה: נדבר.
הבעל: אני מבקש היתר נישואין, האישה מצהירה והצהירה שרצונה להתגרש. הדבר בלתי נסבל.
בית-הדין: אתה אוכל איתה?
הבעל: לא.
האישה: רק השבוע.
בתאריך כ"א באלול התשס"ח (21.9.08) התקיים דיון נוסף בבית-הדין, בו אומרת האישה:
גם היום אני אומרת לו יש לנו משפחה להציל יש לנו בת חולה נפש...
ביום שישי האחרון עשינו ארוחת שבת ואני מכבסת ומנקה לו אני עוזרת לו בעסק והוא אומר לי אני אוהב אותך. ולא עשיתי לו שום דבר רע, אני מוכנה להכניס אדם שלישי הביתה.
בית-הדין: האם את מוכנה ללכת ליעוץ גישור שלום-בית או גירושין ומה שהיועץ יעשה תעשי...
האישה: אני מוכנה.
ובהמשך אמרה האישה: לא יהיה גט.
בית-הדין: כמה זמן אתה בנפרד?
האישה: על יחסי אישות איננו מדברים על זה יש הסכם בינינו.
בית-הדין: פה את צריכה לומר.
האישה: אני מוכנה ללכת למכונת אמת.
בית-הדין: כמה זמן יש יחסי אישות.
האישה: מדי פעם, ואני מוכנה להיבדק.
בית-הדין: מתי לאחרונה?
האישה: 4 חודשים האחרונים לא, לפני 3 חודש היינו ביחד, ויש תדירות של פעם בחודש.
הבעל: את לא צריכה לשקר בבית-הדין. היא ישנה לבד.
בית-הדין: מה עם אוכל וכביסה?
הבעל: כביסה כן, אוכל רק ביום שבת ואני אוכל במקום עבודתי.
בית-הדין: מה עם ארוחת ערב?
בעל: לא, מדי פעם.
בגלל שיש אירועים משפחתיים קרובים אני חייב ללכת מה אני לא אלך.
ש: ניסית להיכנס לחדר אשתך?
ת: לא ניסיתי, היא בקשה מים לכדורים ובגלל בקשתה.
ש: אתה כמו בן זוג דואג כשאשתו חולה אתה סועד אותה.
ת: אני אדם מאוד אנושי.
ש: היא יוצאת ובאה בטיפולים ואתה מלווה אותה.
ת: כן , ורוב הפעמים היא מסתדרת לבד.
לטענת הבעל היא מכבסת מעת לעת היא עושה הצגות.
ש: אני יכולה להעלות אתכם לפוליגרף האם היו יחסי מין במשך 7 חודשים ההפך.
ת: כן.
בית-הדין: האם הבעל יסכים להיבדק בפוליגרף בעניין יחסי אישות בתקופה האחרונה בין בני הזוג.
ב"כ ב: אנו לא נסכים אני יודעת בבירור ששום דבר לא ישנה גם אם התוצאות יהיו לטובת הבעל גט לא תסכים.
נמצא כי הבעל וב"כ מתנגדים למכונת אמת בדיון מתאריך כא' באלול התשס"ח (21.9.08), אל מול הסכמת האישה המוכנה להיבדק. מלבד טענותיה של האישה על יחסי אישות, אמנם לא באופן רציף. אל מול תחנוניה של האישה במשך שנים שהבעל ישוב לשלום-בית.
גם מה שבדיונים האחרונים נראה כי האישה מוכנה לחלוקת הרכוש ומדברת על אפשרות של גט לאחר שיושלם הליך הרכוש. עדיין לא הוכח בעליל אם הבעל ישוב לאשתו אף היום, תסרב האישה. ויתכן וכך נראה לי שתחפוץ לשוב ולשקם את ביתה. ולפיכך דינו של רבינו ירוחם אינו שייך לנד"ד.
לפיכך, לענ"ד, יש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

הרב שניאור פרדס, דיין

בדעת הרוב אנו פוסקים:
א) על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב) הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.
ג) אנו קובעים מועד לסידור גט פיטורין ליום ___ בשעה ___, על כל צד להביא עמו עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה, כתובה + תעודת נישואין וכן תעודת זהות וספח. וכן לפתוח תיק לסידור גט פיטורין במזכירות בית-הדין, בצירוף ב' תמונות פספורט."








6. קבלת תביעת הגירושין של האישה. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זה ויש לחייב אותם להתגרש
בתיק מס' 270937-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(1), 82, 88 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"פסק-דין

הצדדים נשואים מזה כ- 17 שנים ולהם שלוש בנות - ז' (16), ש' (14) וי' (11). הם גרים תחת קורת גג אחת. האישה עזבה את חדר השינה, ומזה כשנתיים וחצי אין ביניהם יחסי אישות. את תביעת הגירושין הגישה האישה, אך הבעל טוען לשלום-בית. נתקיימו לפנינו חמישה דיונים ארוכים וממצים בהם שטחו הצדדים בפירוט את טיעוניהם, גוללו את מסכת חיי הנישואין שלהם, ונחקרו. יצויין כי בסופו של הדיון החמישי והאחרון הצליח בית-הדין להביא את הצדדים לידי הסכמה, והיא פורטה בפרוטוקול; ברם, הנתבע ביקש ארכה של מספר ימים למתן תשובה סופית. תשובתו הסופית הייתה שלילית, ומשכך הגישו לנו הצדדים את סיכומי התביעה וההגנה שלהם.

טענות הצדדים
התובעת גוללה בפנינו מסכת קשה של סבל - אלימות פיזית ומילולית אותה היא חוותה מבעלה. לדבריה, הוא נהג להשפיל אותה, לבזותה, ולרמוס את כבודה, תוך שהוא מטיח בה כינויי גנאי ונאצות גסות (בעיקר כאלו בעלות אופי מיני). לטענתה, פעמים רבות הקללות והנאצות הללו הוטחו בה בנוכחות הבנות, ופעמים שהבנות אף שימשו עבורה כמגן וכחוצץ בפני פרצי האלימות הפיזית שהוא הפגין כלפיה. אך לא די בכך. לדבריה, מסכת ההשפלות הללו הקיפה גם את בני משפחתו המורחבת של הנתבע. אחיו ואחיותיו מתגוררים בשכנות קרובה אליהם, ומאחר והנתבע קשור וקרוב אליהם מאוד, הוא נהג במקרים רבים לערב אותם בעניניהם האישיים. לדבריה הוא הושפע מהם, והוסת על ידם קשות כנגדה: "האחיות מטפטפות לו בראש שאני בוגדת"...(פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמוד ח'), וראה עוד באורך בפרוטוקול מתאריך י"ב סיון תשס"ט, 4.6.09 - בעמוד 5).
לדבריה גם מהם היא סופגת קללות ונאצות בפרהסיה, והיא רואה בהם כגורמים ראשיים שהחריבו וקלקלו את חיי הנישואין שלה עם בעלה. לדבריה, היא הציעה לבעלה בעבר להעתיק את מקום מגוריהם למקום מרוחק מבני משפחתו, אך הנתבע סירב. לדברי בא-כוחה מטעם הסיוע המשפטי, עוה"ד מנחם לוי, יש לראות בסירוב זה כהחלטה עקרונית שמעדיפה את בני משפחתו על פני אשתו, ויש בה כדי להטיל פגם חמור בכנות טענת שלום-הבית שלו.
עוד טוענת התובעת כי הנתבע ניסה לקיים עימה יחסי אישות בעת נידתה - "אנו בנפרד מזה כשנה וחודשים - הבעל סילק אותי בבעיטות מהמיטה, לא נותן לי לשמור נידה, שכב איתי בכוח. אני צריכה להראות לו שאני במחזור, ואני הייתי הולכת למקוה. גבר שלא מאמין לי לא יכול לחיות איתי. קורא לי "זונה" ואומר למשפחתו לומר לי שאני זונה... גבר שהוא רוצה לשכב איתי כל הזמן וזה לא מקובל עלי".. (פרוטוקול מיום כ"ג אייר תשס"ח, 28.5.08 עמוד 1). לדבריה זוהי הסיבה שבגינה היא עזבה את חדר השינה, וליתר דיוק - "הוא זרק אותי מהמיטה ברגלים שלו" (פרוטוקול מתאריך ו' באדר א' התשס"ח, 12.2.08, עמוד 1).
בנוסף, מציין בא-כוחה של התובעת לדברי הנתבע בפרוטוקול הדיון הראשון, (מתאריך ו' באדר א' התשס"ח 12.2.08 שורה 47) שם אמר - "אם היא רוצה להתגרש אז שתתגרש כמה שיותר מהר". באותו דיון לא היה הנתבע מיוצג. רק בדיונים הבאים בהם הוא כבר היה מיוצג, חזר בו הנתבע ודרש שלום-בית. עם זאת בדיון מיום כ"ג אייר תשס"ח 28.5.08, בתשובה לשאלה השיב הנתבע - "אני כרגע לא רוצה להתגרש". כלומר עקרונית כן, אך לא עכשיו. מאוחר יותר. הרי-כי-כן, יש לראות בטענת שלום-הבית של הנתבע כטענה שאיננה כנה, והוא מעגן את התובעת מסיבות לא ענייניות.

טענות הנתבע
לנתבע יש גרסה משלו למשבר היחסים שבינו ובין התובעת. לדבריו, המשבר נעוץ ברובו בתאוות הבצע שלה. לדבריו היא נתנה את עיניה בנכס המשפחתי שלו אותו הוא ירש עם אחיו מאימו, ורצונה של התובעת שהנכס יירשם גם על שמה. לדבריו, התובעת היא זו שמחרחרת מדון ומריבה עימו ועם בני משפחתו. נציין כאן שהמשפחה מתגוררת בשטח ששייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן, אותו שיפצו הצדדים בשנים האחרונות והרחיבו אותו. מניעת יחסי האישות נובעת לדבריו גם מעובדה נוספת, והיא, שלפני כשנתיים התובעת עברה ניתוח קוסמטי (הגדלת חזה).
לדבריו, הדבר העלה לה את בטחונה העצמי, ומאז היא החלה לצאת מהבית ולהיעדר ממנו שעות מרובות, ולהתייחס אליו בזלזול. "את אישה עם שלושה ילדים, למי צריך סיליקון?... זה שיבש לך את כל הראש!... היא מרדה בי".. (פרוטוקול מתאריך 12.2.08, וראה פרוטוקול מתאריך 28.5.08 עמ' 3, 37). כפי שסיכם זאת בא-כוחו עורך-הדין רענן אנגל בסיכומיו (סעיף 10) -"מאז היא איננה מרוצה מבעלה. היא שמה את עיניה באחרים ועל-כן, היא איננה רוצה בבעלה, וזו הסיבה היחידה שהיא רוצה להתגרש".
באשר לטענות האלימות והקללות, מכחיש זאת הנתבע מכול וכול. בחקירתו הנגדית במענה לשאלה - "האם קללת אותה במילים "זונה", "שרמוטה"?... הוא השיב - "בחיים לא אמרתי". - "מה כן אמרת?" -"לא אמרתי כלום... אני לא אמרתי זאת. שתוכיח".
באשר להאשמה של קללות ונאצות שהוא אמר בפני הבנות, השיב הנתבע "שיבואו לכאן ויגידו זאת"... ובאשר לבני משפחתו ולמערכת היחסים הקשה שלהם עם התובעת הוא השיב - "הם לא בקשר איתה. הם לא מדברים איתה" (פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמוד 4). כאשר נחקר הנתבע על אודות הצהרתו בדיון הראשון שבו אמר שהוא מעוניין להתגרש, הוא השיב - "כל מה שהיא אומרת זה שקר. אני בעד שלום-בית. שהיא תוכיח שאני אמרתי לה שאני רוצה להתגרש" (פרוטוקול ה' ניסן תשס"ח (10.4.08).
בא-כוחו של הנתבע מפנה לחוות-הדעת הסוציאלית שנערכה לפי דרישת בית-המשפט בכפר סבא ושבמסגרתו ביקשה השופטת התייחסות לטענות האלימות של האישה.
לדבריו, בחוות-הדעת נכתב שהבעל איננו אלים, והאישה היא הדומיננטית בבית. היא החזקה והשולטת, ואילו הבעל הוא החלש והמוכה. לדבריו, יש לראות בכך כראיה שיש בה כדי לסתור את גרסתה של התובעת בטיעוניה בנושא אלימות של הנתבע.

דיון והכרעה
יאמר כעת כי גרסתו של הבעל הן בתוכן דבריו, והן מהתרשמותנו מאופן הצגתם לפנינו בדיון, מתקבלת אצלנו בחוסר אמון מוחלט. איננו מקבלים את גרסתו ככזו שתשקף בצורה נכונה את המציאות העובדתית במשבר הנישואין, ובווודאי שלא את נסיבותיו ומניעיו של המשבר הקשה והעמוק הזה.
נפתח עם חוות-הדעת של לשכת הרווחה, עליו נשען הנתבע. תסקיר זה נערך במסגרת הדיון בבית-המשפט לעניני משפחה בכפר סבא בנושא הקטינים – המשמורת, המזונות והסדרי הראיה, והוגש שם בתאריך 27.5.08. יוער, כי בנוסף לתסקיר הזה נמצא בתיק שלפנינו גם פניה רשמית של האגף לשירותים חברתיים בקדימה וממוען עבור לשכת הסיוע המשפטי, ונושא תאריך 13.6.07.
פניה זו שתכליתה היא בקשה למתן סיוע משפטי עבור התובעת, כותבת פקידת הסעד כי המשפחה מוכרת להם ומטופלת על ידם מזה מספר שנים על רקע בעיות אישיות וכלכליות.
ונצטט מעט מהדברים:
"המשפחה מתגוררת על אדמה השייכת למשפחת הבעל. על רקע זה היו סכסוכים משפחתים בעבר ואף הוצא צו הגנה נגדם... לאורך שנות הנישואין, סבלה פלונית מאלימות פיזית ומילולית מצד בעלה ואף מצד בני משפחת המוצא שלו. לפני כשנה הגישה (התובעת, א"י) בקשה לסיוע המשפטי בדבר סיוע בהליכי גירושין אך עד מהרה החליטה לוותר על כך במטרה לשמור על התא המשפחתי לטובת הבנות. לאחר החלטה זו השלימה פלונית (התובעת, א"י) עם מערכת זוגית קרה וקונקרטית, אך מתוחה. חשוב לציין כי כל נטל ניהול משק הבית וגידול הבנות מוטל על כתפיה ללא סיוע מצידו. מזה מספר חדשים המתיחות בין בני הזוג הלכה וגברה. כיום פלונית סובלת מאלימות מילולית והשפלות מצד בעלה. כמו כן היא חווה יחסי קנאה בולטים מצידו. בני הזוג מרבים לריב ולהתווכח ב"טונים גבוהים" וזאת לנגד בנותיהם. היו מספר נסיונות של אלימות פיסית כלפי פלונית אך הנסיון הופסק עקב התערבות הבנות כנגנה על אמן... יש לציין כי הלחץ, המשקעים ורמת המתח בו שרויה פלונית משפיעים על מצבה הנפשי, והוא ירוד ביותר והיא נזקקת לטיפול תרופתי הרגעתי".
נחזור שוב ונאמר שיש לתת משקל חשוב לחוות-הדעת הללו, הן בתסקיר והן במכתב הבקשה הנ"ל. מלבד שמדובר בגורם חיצוני ובלתי-תלוי, הרי שהן גם מקובלות על הנתבע. כפי שצויין לעיל, בא-כוחו נתלה בהן בכתבי סיכומיו, ובהליכי הדיון אף לא הועלתה מצידו כל דרישה לחקירת עורכות התסקיר. נעבור מכאן לתסקיר הראשי שהוגש לבית-המשפט. גם בתסקיר הזה נכתב תוכן זהה:
"מערכת היחסים בין בני הזוג מורכבת וטעונה שנים רבות... מדובר בהורים הנמצאים בהליכי גירושין מספר שנים... מעורבות משפחות המוצא במערכת הזוגית והמשפחתית וכן הסכסוך בעניין הבית הביאו למריבות בין בני הזוג והמשפחות עד כדי אלימות מילולית ופיסית. בשנתיים האחרונות המצב הידרדר עד להחלטה של האישה להתגרש. כל אחד מההורים חווה את הליך הגירושין באופן שונה. בעוד האישה דומיננטית והחלטית, הבעל חלש וחווה זאת כמשבר קשה פיסית ורגשית. הוא עסוק בכאבו ובצרכיו שלו ואינו פנוי רגשית לטפל בבנותיו. אולם התרשמתי כי כאשר יסתיים המשבר הוא מסוגל גם לקבל תמיכה מהסביבה לחזור לתפקוד נורמטיבי ולקשר קרוב וחם עם בנותיו כפי שהיה בעבר."
מכאן עוברת עורכת התסקיר לחוות את דעתה באשר להשפעתו הקשה של המשבר על הבנות, מבחינה לימודית, הצורך לטיפול רגשי ותומך, על קונפליקט הנאמנויות כלפי ההורים, ועוד. בתמצית העניין נראה בעליל כי המשבר המשפחתי העמוק הזה קיים כבר שנים רבות, ורק בשנתיים האחרונות הוא התעצם. קיימת אלימות פיזית ומילולית ובשל כך גורמי הרווחה מלווים את המשפחה שנים כה רבות. בני משפחתו של הנתבע אכן מעורבת "עד צוואר" בסכסוך הזוגי של הצדדים, ובתווך נמצאות הבנות האומללות המשוועות לתמיכה ולשקט נפשי.
תיאור זה, מגורם מקצועי בלתי-תלוי, שעליו בא-כוחו של הנתבע בחר בו כראיה להתלות בו, נראה כטופח על פני גרסתו של הנתבע. כאמור, לדברי הנתבע הסכסוך צץ לו רק בשנתיים האחרונות בגין הגדלת החזה של התובעת, היה נקי מאלימות, ומקללות...וללא מעורבות פוזיטיבית של בני משפחתו! - "הכל שקר מה שהיא אומרת"... "שתוכיח"... כדבריו הלקוניים והציניים של הנתבע.
הופיעו בפנינו עדים רבים, ומדובר בבני משפחתם של התובע והנתבעת שמהם אכן ניתן לעמוד על גודל ועומק הסכסוך המשפחתי הזה. נוכחנו במטעני השנאה והאיבה שנפרקו בכל עדות ועדות. באמצעותם יכולנו לעמוד על גודלה והיקפה של מעורבותה של בני משפחת הנתבע המורחבת - במעגל הרחב של הסכסוך ובהשפעת הקשה על חיי הנישואין של הצדדים. חשוב לציין שהעדויות הללו וגררו את הצדדים להתפרצויות זעם, להפרעות קשות, ולמהלומות מילוליות - בעיקר בין הנתבעת עם בני משפחתו של הנתבע. התופעות הללו אף גרמו להוצאתה של התובעת מספר פעמים מאולם הדיון.
"אין האבן באה מרחוק" - אומר הפתגם הספרדי העממי. לאמר, פעמים ופוגע בך דווקא הקרוב אליך ביותר! קל וחומר כאשר אחד מעמודי הסכסוך שלפנינו אכן ויסודו בעסקי בלוקים ואבנים...
כאמור, הצדדים גרים בשטח השייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן שאותו הם שיפצו והרחיבו, והשקיעו בו כספים מהלוואות שנטלו. מכאן, דרישתה של הנתבעת שהנכס ירשם גם על שמה בטאבו, אולם בני משפחתו הנתבע התנגדו לכך וראו בה כפולש זר. וכידוע - אח שונא, הוא שונא לכל החיים; "עקרב בכיס ולא גיס" - כפי שאומר פתגם אחר. אך את הפתגמים החביבים הללו נניח לעת עתה במקומם המתאים להם, ונביא כעת מדברי רבותינו.
הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה י"ד כותב:
"וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר מפני שמריעין לי ומציקין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו".
דברי הרמב"ם הובאו להלכה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ד סעיף ט'), והוסיף שם הרמ"א:
"ודווקא שנראה לבית דין שיש ממש בדבריה שהם מריעים לה וגורמים קטטה בינה לבעלה אבל בלאו הכי אין שומעין לה שהרי המדור אינו שלה אלא של בעלה. ונוהגים להושיב עמהם איש או אישה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על-ידי מי נתגלגל הריב והקטטה."
סיום דברי הרמ"א לקוחים מדברי רבנו ירוחם בספר המישרים (נתיב כ"ג חלק ה') בשם תשובת הרי"ף שכתב בעניין אישה שנתקוטטה עם חמותה ולא רצתה לדור עימה, שיש לברר מי יצר את המריבה והביא למצב שאין אפשרות לגור ביחד. גם מדברי הרב המגיד על דברי הרמב"ם הנ"ל, נראה שהוא סובר שאין האישה יכולה לטעון כנגד קרובותיו של בעלה שהם מצירים ומעיקים לה "אלא אם כן הדבר נראה לבית-הדין" - דהיינו שקיימת הוכחה או בירור לטענה הזו.
אולם כבר העירו בזה שסתימת דברי הרמב"ם איננה מורה כך. הרמב"ם לא כתב שנדרשת הוכחה כלשהיא לטענתה של האישה. בנוסף, הרמב"ם גם לא כתב את הסיפא של דברי הרי"ף הנ"ל שהצריך להושיב איש או אישה נאמנים לצורך בירור הדבר.
הדבר מתיישב מתוך דברי "הבית מאיר" באבן העזר שם בסימן ע"ד. ה"בית מאיר" עמד על דקדוק לשון הרמב"ם שמכל קרובותיו של הבעל הוא הזכיר רק את אמו ואחותו, לעומת דבריו ברישא ששם כתב הרמב"ם:
"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם..."
הרי שכאן הוסיף הרמב"ם ביחס לטענה מצד הבעל, קרובי משפחה נוספים - אבי אשתו ואחיה. שינוי זה דורש ביאור!
כתב ה"בית מאיר":
"ונראה לעניות דעתי שבדקדוק הוא, שהרי סיים מפני שמריעין לי... שהיא מוכרחת ובאה בטענה... וסובר נמי דמן הסתם היא נאמנת, דווקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה."
כלומר דברי הרמב"ם מתפרשים בדווקא על חמותה ועל אחיותיו של הבעל שהן כידוע מוחזקות לנשים השונאות אותה (הכוונה לחמש נשים שמוחזקות כשונאות - ראה בגיטין פרק שני וביבמות פרק עשירי, ונפקות החזקה הזו הוא להיעדר נאמנותן כלפיה בנושאי שליחות גט ועיגונא).
משום כך סובר הרמב"ם שביחס לנשים הללו מקבלים את טענתה של האישה כלפיהן שהן מריעות ומציקות לה ללא שום צורך של בירור והוכחה.
לעומת זאת ביחס לשאר קרובות משפחתו של הבעל תידרש הוכחה או בירור אחר לצורך אימות טענת ההצקה וההטרדה שלה.
וראה בעניין זה בהרחבה ובהעמקה בספר "עזר משפט" לגר"א גולדשמידט זצ"ל (חבר ביה"ד הגדול לערעורים) בסימן ד', ובספר "לב אריה" לגר"א הורביץ זצ"ל (כנ"ל), בסימן ח'. בנידון דידן, אכן מדובר באחיותיו של הבעל, ואת מפלס השנאה הגבוה שישנו בינן לבין התובעת יכולנו לראות ולמדוד בעצמנו תוך כדי הדיונים שנערכו לפנינו.
אותה ההלכה שנקבעה בדברי הרמ"א ואומרת שיש להושיב עמהם איש או אישה נאמנים בכדי לברר את ענינה של המריבה ונסיבותיה - התקיימה כאן, בהידור ובדקדוק רב. פקידות הרווחה מלוות את המשפחה הזו מזה שנים רבות, ומחוות דעתן המקצועית ציטטנו לעיל.
נדון נוסף אשר נדון בפוסקים וקשור לעניננו, נוגע לעניין האלימות המילולית. הרשב"א בתשובותיו (חלק ז' תשובה תע"ז, ובמיוחסות תשובה ק"ב, הביאן ה"בית יוסף" בסימן ע"ד ובסימן קט"ו), דן בעניין אישה המקללת את בעלה. מדין המשנה הלכה פסוקה היא, שהמקללתו בחינם תצא ללא כתובה (כתובות ע"ב). וכתב הרשב"א:
"וקרוב בעיני, שאם דבר ידוע הוא שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, רצונו לומר, שמתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון שהיא הגורמת שמקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקי בפרוצה", עי"ש ובראיה שהביא.
כלומר, כשהבעל ידוע כמי שמכה את אשתו, הרי שהקללות שהוא מקבל מאשתו אינן מגיעות בחינם... ולפיכך לא יחול עליה דין המשנה שתצא בלא כתובה.
ואולם, דברי הרשב"א אינם אמורים בדווקא בהכאות פיזיות. גם בהכאות מילוליות הדברים אמורים. פעמים ואלימות מילולית כואבת בהרבה מאשר ההכאה הפיזית. פעמים ופצעי הנפש לא יגלידו לעולם. "מכה עוברת, מילה נשארת", וכבר הפליגו חז"ל בתלמוד בחומרתן של אונאת דברים והלבנת פנים, והדברים ידועים.
בשו"ת "לחם רב" (תשובה ק"ג) נשאל באשר לאדם שאשתו מתקוטטת עימו מדי יום ביומו "ומחרפת אותו ואת הוריו בפניו כמה קללות נמרצות"... והעלה שם בתשובתו שדין המשנה במקללתו שתצא בלא כתובה הוא דווקא במקללתו בחינם כפי שכתב הרמב"ן. כלומר, דווקא כשהאישה היא היוזמת לקטטות והקללות. אולם כאשר הבעל מקניט או מקלל את אשתו והיא מחרפת אותו ומשיבה לו באותו מטבע לשון, פחות או יותר, לא קיים אצלה הדין שתצא בלא כתובה, והדברים נקבעו להלכה ב"כנסת הגדולה" וב"באר היטב" בסימן קט"ו ס"ק י"ד.
ומן הכלל אל הפרט. הסכסוך המשפחתי הקשה הזה נמשך מזה זמן רב והוא מקיף גם את שאר בני משפחותיהם של הצדדים במעגל הרחב יותר. המחלוקת והשנאה תהומית. ישנן קללות ונאצות, וכפי הנראה פעמים וגם הידים מונפות. המריבה הזו הולכת וגדלה, הולכת ומעמיקה, ככל שנוקפות השנים. כמו כדור שלג אשר הולך וגדל תוך כדי התגלגלותו והתדרדרותו במדרון, כך גם מערכת היחסים המשפחתית העכורה הזו אשר הולכת וגדלה ומדרדרת את כולם לקראת התרסקות מוחלטת. הנזקים הנפשיים שכבר נגרמו לצדדים עצמם, ולבנות הקטינות, כבר פורטו בתסקיר שצוטט לעיל. כפי הנראה, את הסאגה הזו צריך היה לסיים מזה זמן רב.
נאמר ברורות בסכסוך הזה בחר הנתבע לעמוד בעברו השני של המתרס. הוא בחר לעמוד בצידם של אחיו ואחיותיו, ולא בצידה של אשתו. הוא בחר בבני משפחתו על חשבון פירוק משפחתו שלו. זוהי המציאות העובדתית. במידה והוא אכן היה דבק ברצון אמיתי לשלום-בית היה עליו להסכים לבקשת אשתו ולהעתיק את מקום המגורים הרחק מבני משפחתו, לכל הפחות לפרק זמן מסויים בכדי להרגיע את הרוחות. לנסות בכך לשקם את חיי הנישואין שלו, ולקומם מחדש את התא המשפחתי שלו.
אין לי שום ספק שדיבורי שלום הבית של הנתבע הם מן השפה ולחוץ.
כבר בדיון הראשון הוא אמר ש"אם היא רוצה להתגרש, שתתגרש". גם בדיון שלאחר מכן (28.5.08) לאחר שבית-הדין עמד ונוכח על עומק הסכסוך, נשאל הנתבע:
"תסביר לנו למה אתה לא רוצה להתגרש אם רע כל כך כמו שאתה מתאר על אשתך".
תשובה - "אם היא רוצה להתגרש זו הבעיה שלה."
שאלה: - "אז תיתן לה גט?"
תשובה: "שיגיע הכל"
שאלה: "אתה כורך זאת ברכוש?"
תשובה: "אינני רוצה להתגרש בינתיים."
ביה"ד: "מתי יגיע הזמן להתגרש לדעתך?"
תשובה: "לא רוצה, אני כרגע לא רוצה להתגרש."
שאלה: - "אחרי מה שהיא אמרה לך מה הבעיה להתגרש?"
תשובה - "יש מכונת אמת שתקבע."
במילים פשוטות, הנתבע מתנקם בתובעת. "כרגע" הוא איננו מעונין להתגרש. ש"מכונת האמת" תקבע מי צודק בסכסוך, וכ"שיגיע הכל" דהיינו כשהנושא הרכושי, שתלוי ועומד במאבק המשפטי שמתנהל בפני בית-המשפט לעניני משפחה בכפר סבא, יגיע לכלל גמר, או אז אולי הוא יתרצה לתת גט.
נמצא איפוא, שהגט איננו משמש לו לנתבע רק כ"שוט" בעבור ההתדיינות הרכושית, אלא, ואולי בעיקר, משמש הוא לו כ"דבש". כלומר, כנקמה מתוקה על "מרדותה" ו"שתלטנותה" של התובעת, לפי השקפתו והשקפת אחיו ואחיותיו. ועלי להבהיר כי הדברים הללו נכתבים מתוך צער.
בנוסף לכך, מן הראוי לציין ולהפנות את תשומת הלב גם לדברי הנתבע כפי שהם צוטטו בפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט בכפר סבא בתאריך ה- 5.12.07, שם אמר הנתבע בתחילה - "המשך חיי הנישואין שלנו תלוי באישה אני מעדיף שלום-בית". התובעת הגיבה - "אני רוצה להתגרש". המשיך הנתבע ואמר - "אני מוכן לקבל את הילדים אחרי הגירושין". כלומר, כאן משמיע הנתבע זמירות חדשות. את שלום הבית הוא תולה באשתו, אך בתוך כדי דיבור הוא מצהיר שלאחר הגירושין הוא דורש לקבל את הילדים...
באופן כללי עלינו לסייג את הדברים ולומר שלעולם, ובכל שלב, יכול הבעל לחזור בו מהסכמתו לגירושין. אולם במה דברים אמורים, שאכן יש כאן חזרה כנה ואמיתית, ושנוכחנו לראות שאכן ופניו של הבעל הן לקראת ניסיון השכנת שלום אמת בביתו. אך לא כן הם פני הדברים כאן. הנתבע לא עשה שום צעד, ולו הצעד הקטן ביותר במשך השנים האחרונות, בכדי לבנות ולכונן את שלום הבית שלו. הוא אף לא דרש את עזרתו של בית-הדין באמצעות הגשת תביעה לשלום-בית בכל אותן השנים. ונזכיר, שוב, כי בסופו של יום, בגמר דיון ההוכחות האחרון, הושגה בתיווכו של בית-הדין הצעת פשרה להתגרש תוך כדי תשלום סמלי לכתובה (1,800 ₪ בשני תשלומים).
פשרה זו הושגה מחוץ למסגרת הדיון הפורמלי, תוך כדי משא ומתן ושכנוע של כל צד בנפרד. לאחר גיבוש הצעת הפשרה, נקבעה ההצעה הזו בפרוטוקול הדיון באופן רשמי כהצעה המוסכמת על הצדדים.
למרבה הצער, חזר בו הנתבע וביקש שהות של מספר ימים למתן תשובה סופית. בסופו של דבר תשובתו הייתה שלילית, ובמקומה הגיש בא כוחו סיכומי הגנה. דומני שלא אפונה באם אומר, שלנוכח המציאות הקיימת, יתכן והתשובה הסופית הזו התגבשה תוך כדי התייעצות משפחתית שאותה קיים הנתבע עם אחיו ואחיותיו. שהרי במלחמה - כמו במלחמה, הולכים עד הסוף. הסוף ההרסני והכואב, המכה בכולם.
בסיכומו של דבר, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של התובעת. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זה וכדעת רבנו ירוחם הידועה (נכ"ד ח"ח) שיש לחייב אותם להתגרש.

אנו מצטרפים לפסק-דינו של כב' הדיין הרה"ג ר' אריאל ינאי שליט"א".