botox

אי-קיום יחסי אישות

1. צדק בית-הדין האיזורי שטענת מאיס עלי של האישה, לא הוכחה כלל ותביעתה האמיתית להתגרש לא נבעה מתחושת המאיסות שקיימת בה, אלא, שהבעל לא הסכים לדרישותיה בתחום חיי האישות
בתיק מס' 810538-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 172, 174 (2011)} קבע בית-הדין הרבני הגדול:

"הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעורם על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי חיפה מיום ל' חשון תשע"א 7.11.2010 בו פוסק בית-הדין כדלהלן:
"לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. תביעת האישה לגירושין נדחית בהיעדר בסיס עובדתי והלכתי.
ב. בית-הדין מחייב את האישה לשלם לבעל את הוצאות הגרפולוגית גב' פ' אריאלי.
ג. תביעת הבעל לשלום-בית נדחית בהיעדר גישה נבונה ונכונה, כך שלא ניתן לצקת לתוכה תוכן מעשי.
ד. בית-הדין קורא לצדדים כאנשים מאמינים לעשות פסק זמן במלחמה אותה הם מנהלים, לעריכת חשבון נפש נוקב כל אחד עם עצמו בהתייחס למערכת הזוגית וההורית הראויה והרצויה.
בית-הדין מייחל לצדדים קבלת החלטה נכונה באשר לעתידם."
ב"כ המערער מיקד את ערעורו על האמור בסעיף ג' שבפסק-הדין, על-פיו דחה בית-הדין האיזורי את תביעת השלום-בית, למרות קביעתו שתביעת הבעל לשלום-הבית כנה. לדבריו בית-הדין האיזורי בנימוקי פסק-דינו דוחה אחת לאחת את כל העילות לגירושין שהעלתה ב"כ האישה כולל את טענת מאיס עלי. לטענתו דחיית בקשתו לשלום-בית מכוח התרשמות שלא ניתן לצקת תוכן מעשי לתביעה זאת, אין בה כדי לבטל את חוות-הדעת שניתנו בעבר בו הייתה המלצה לשלום-בית. לדבריו במקום לדחות את בקשת השלום-בית של הבעל, שנועדה להחזיר חזרה חיי נישואין מאושרים כבעבר, היה על בית-הדין האיזורי להכריז על האישה מורדת במטרה שתתעשת ותסייע לחיזוק שלמות הבית. ולשאלת בית-הדין האם בתביעת השלום-בית של המערער, צויין עניין המורדת. השיב ב"כ המערער שלא צוין, אולם היה על בית-הדין להיכנס למסלול של מורדת.
המשיבה בתשובתה לקריאת השלום-בית של המערער, טענה שעיקשותו של הבעל לשלום-בית נובעת מהיותו כפייתי. והוסיפה שכל התנהגותו בחיי הנישואין, נבעה מכוח הכפייתיות. ועל-מנת לחזק דבריה טענה, שאיזה אדם ירצה בשלום-בית אחר שלוש שנות פירוד. יש נשים אחרות שאיתן יוכל לבנות את חייו. כמו-כן הוסיפה לטעון על דברים שלטענתה מהווים סיבה למאיסות.
ב"כ המערערת הוסיף כי הבעל היה נוהג באלימות כנגד האישה. היה מתפרץ בצעקות ובקללות גסות. ובפגישה האחרונה עם היועצת, התפרץ בכעס וזרק תיק ואמר שלא יתן גט. והמערערת הוסיפה שבשבת האחרונה נהג כלפיה באלימות. לשאלת בית-הדין האם היו אירועים קודם לכן מסוג זה, השיבה המערערת שאלימות כזאת, לא. אבל במשך שנות הנישואין גזר את בגדי הילדים. וחתמה את דבריה שהוא מטורף וכפייתי, ושיעזוב אותי. יש נשים אחרות, שונאת אותו. והיא מבקשת שבית-הדין יחון אותה ויחייב אותו בגט.
ב"כ המערערת הוסיף שבפני בית-הדין טענה האישה שאי-צחצוח השיניים גורמת לריח הפה. והודה שנושא כפייתיות לא הועלה בפני בית-הדין האיזורי.
ב"כ המשיב בתשובתו לערעורה של האישה, טען כי ניתנו למשיבה שלוש שנים להביא עדים וראיות על כל טענותיה. והבעל הוסיף וטען שביום שישי לפני שבת, כשאני מחוץ לבית, אשתי התקשרה אלי שאבוא לשבת לשפר הכל. ואמנם סעודת השבת הייתה רגועה, ופתאום בבוקר התנפלה עלי. והשיב שהתנהגותה בסעודת ליל שבת הייתה בסדר, וכן אמר שהיו יחסי אישות ביניהם.
כתגובה לדבריו אמרה המערערת שנכון שישבו יחד עם הילדים בליל שבת, אבל שקר שהיו יחסי אישות.
הבעל חזר על טענתו: היו יחסי אישות חד וחלק.
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ והעיון בכל החומר הרב שבפנינו, ולאחר עיון בפסק-הדין נשוא הערעור הארוך והמנומק ביותר, דינם של שני הערעורים להידחות.
צדק בית-הדין האיזורי שטענת מאיס עלי של האישה, לא הוכחה כלל. ותביעתה האמיתית להתגרש לא נבעה מתחושת המאיסות שקיימת בה. אלא שהבעל לא הסכים לדרישותיה בתחום חיי האישות. כמו-כן צדק ב"כ המערער שלא יתכן שהאישה תכננה טיול לברלין, שבועיים לפני הגשת תביעתה לגירושין. כמו-כן עברה טיפולי הפריה כחודש לפני בקשתה לגירושין. וכן שבועיים קודם להגשת תביעתה, נסעו הצדדים יחד לבילוי בבית מלון בירושלים. גם במכתביה שנשלחו לבעל, תקופה קצרה לפני התביעה, מציינת כמה היא נהנית ממנו. התנגדותה של האישה להזמין את היועצת שליוותה אותם בשנות נישואיהם, למרות שעדותה בפני בית-הדין, יכלה לשפוך אור אמיתי על המניעים של האישה לגירושין ועל היות חייהם סוגה בשושנים.
עיינתי בנימוקי פסק-הדין של עמיתי הרה"ג, בהם הגיעו למסקנה שיש לקבל את טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. כאשר כבוד הגר"חי רבינוביץ' אינו מחייב בגט (כפי שנהגו רוב בנין ומנין בתי-הדין הרבניים, לא לחייב בגט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת) וכותב כדברי הרבנו יונה המובא בשטמ"ק כתובות ס"ד שמצווה עליהם להתגרש. וכבוד הגר"צ אלגרבלי קובע שיש לחייב את הבעל עקרונית, מתוך טענת מאיס עלי. אולם למסקנה מצטרף למסקנת כבוד הגר"חי רבינוביץ' לצוות על הבעל להתגרש וזאת למשך חודש ימים מהיום, ובמידה שלא יגרש יש לחייבו. לדעתי צדק בית-הדין האיזורי שמכיר ומלווה את הצדדים בתביעתם מספר שנים, ובידו היכולת לקבוע שטענת מאיס עלי של האישה אין לקבלה כלל. המפגש הקצר היחסית של בית-דיננו עם הצדדים, אינו יכול לתת לנו היכולת לחלוק על התרשמותו הברורה של בית-הדין האיזורי ונימוקיו המפורטים בפסק-הדין. צדק ב"כ הבעל שהוכיח שכל טענת מאיס עלי, אין לקבלם ואין הם יכולים להוות עילה לדחיית תביעת הבעל לשלום-בית.
למרות האמור, יש מקום לחייב את הצדדים להתגרש זמ"ז, לאור מצב הפירוד הממושך שקיים בין הצדדים.
ונסביר דברנו, לא עצם המצב הפירוד מהווה עילה לחיוב בגירושין. וזאת כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע אבהע"ז סי' עז' סע' ג' ברמ"א "אבל בנותנת אמתלא לדבריה... אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו". מקור הדין כמצויין בפנים הוא הטור בשם המהר"ם מרוטנבורג דפ' פראג סי תתקמו שכתב וז"ל:
"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאישה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר ענינים וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב"ר ברוך. תשובה הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופי' אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אף-על-פי (ס"ג ע"ב) בע"א. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב."
הרי שבטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא לדבריה, פוסק הרמ"א שמצב הפירוד ימשך ביניהם כשאין מחייבים אותה להיות עמו, ולמרות זאת אין כופין אותו לגרש. וכפי שנתברר הדבר אצל רוב בנין ומנין הפוסקים, שגם אין מחייבים אותו. וכפי שנהגו בתי-הדין שאין לחייב. מכאן ראיה ברורה, שלמרות הפסיקה שמצב הפירוד ימשך ביניהם, אין הוא כשלעצמו מהווה סיבה לחיוב הבעל בגט.
מכאן תשובה כנגד פסק-הדין שציטט ב"כ המערערת, "שבהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד-צדדית, אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן....". הגר"ש דיכובסקי קיבל קביעה עקרונית, כשצדדים גרים בנפרד מספר שנים, עצם הפירוד מהווה עילה לגירושין. בלי שיהיה צו רך לבדוק מי מבני הזוג גרם "למות הנישואין" כהגדרתו. וכתב לבאר שיטתו זו בזה"ל:
"מות הנישואין - אני מרבה להשתמש במושג זה, כאשר ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר, כשהבעל יצר קשר עם אישה אחרת ויש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו-של-דבר, אין מנוס מגירושין. אמרתי לא פעם, שקשה לי להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי-דין ובבתי-משפט. אם יטען צד זה או אחר לשלום-בית, בטענה כי הוא אוהב ועדיין האהבה יוקדת בו, ארשה לעצמי לפקפק, אם "אהבה" היא בגימטריה "ממון" ("סולם" הוא בגימטריה "ממון" - כך שהממון יכול להעלות את האדם למעלה או להורידו למטה). אינני מתרשם מהצהרות אהבה, לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף, אינני סבור שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז - גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית - אזי יש מקום לחיוב גט."
שיטתו זו של הרב דיכובסקי, מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם, ונטשו אותן לטובת אישה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האישה בגט, עקב עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין". ומרחיקים לכת בתביעותיהם לפוטרם ממזונותיה, עקב חיובה בגירושין. כפי שנפסק בפסקיו בנושא זה. כך שלא הנחת לבת אברהם אבינו לשבת תחת בעלה.
קביעה הלכתית זו שמצב של פירוד ("מות נישואין") מהווה עילה לחיוב בגט, נסתרת מן האמור בפסיקתו של הרמ"א לעיל. שגם כאשר מבחינה הלכתית ניתן להשאיר את מצב הפירוד, ולא לחייב את הטוענת מאיס עלי אפילו באמתלא לא מבוררת לחזור לבעלה, ובפועל מצב הפירוד נוצר כתוצאה מכך. למרות זאת לא חייבו את הבעל לגרש, מכוח עצם מצב הפירוד וכהגדרתו ("מות הנישואין"). על-כן נדחית טענת ב"כ המערערת, לחייב את הבעל בגירושין כפי שביסס על פסקיו של הרב דיכובסקי, שאינם מבוססים על מקורות הלכתיים.
לעומת זאת ב"כ המערערת, מבקש לחייב את הבעל על סמך דבריו של הרב חיים פלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב:
"דבדרך-כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האישה וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להינקם זה מזה מחמה, קינאה ושינאה ותחרות כאשר יהיה האופן פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידין ליתן את הדין ולעת מרן החבי"ב ב"ד מנדין אותו וכמו-כן להפך כשהאישה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה וכדי להינקם מהאישה מעכבים מלתת גט שלא לש"ש גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים."
ובסוף דבריו פסק :
"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני בדבר האמור."
המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל, הנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של חי' חודשים, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני, נמצא בדבריו המובאים לעיל בו ציין "כל שנראה לבית-הדין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האישה".
הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה ולהפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האישה. לא עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא מצב הפירוד גורם שהן האיש והן האישה, עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים.
על-פי זה ברור שדבריו של ר' חיים פאלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בי"ד לכפות על המצות לאפרושי מאסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו.
בפסק-הדין נשוא הערעור, בית-הדין האיזורי קובע: "המניע האמיתי לעילת הגירושין הוא סירובו של הבעל בתקופה זו, להיעתר לדרישתה לחיי אישות סוערים שלא כדרך הטבע החורגת מהנורמה החברתית אליה היו רגילים כאשר כל שאר העילות שאוזכרו שימשו ככסות להסתרת האמת".
קביעה זאת מתבססת על שתי מכתבים ששלחה האישה אל הבעל, ששופכים אור נגוהות לעילה האמיתית של האישה בתביעתה להתגרש מבעלה, אולם מפאת כבודה ומעמדה של האישה לא נצטט קטעים ממכתבים אלו ונסתפק בכך.
לאור זאת מתאימים דבריו של הגרח"פ בתשובתו לעיל שמצב הפירוד הממושך בין בני זוג, עלולים לגרום, "שגם האישה שהיא אשת איש אפילו תהיה כשרה עכ"פ בהיותה א"א בלתי בעלה עמה ח"ו יארע לה איזה מקרה רע או לפחות מאיזה פריצות כי לא ינקה כל הנוגע בה ולפעמים תהיה יוצאת מדעתה להמיר דתה ח"ו או לאבד עצמה לדעת כי יותר ממה שהאיש רוצה לישא אישה אישה רוצה להינשא". עיין במאמרי בקובץ כנס הדיינים תשס"ז, בנושא פירוד ממושך בין בני זוג כעילה לגירושין (בירור בדברי הגר"ח פלאגי' בספרו חיים ושלום), שהארכתי בבירור שיטתו.
לאור דברים חמורים אלו, בנסיבות המיוחדות האמורות לעיל, יש מקום שבית דיננו, ינהג על-פי הוראתו של רבי חיים פלאג'י, ובחובת בית-הדין להעמיד את משפטי התורה על תילה ולהציל מפני חשש של איסורים וחטאים. חובה עלינו להציל כל אחד מבני הזוג, מלהיכשל באיסורים חמורים. ולפעול לפרידתם ובמסגרת הדין של כפיה על המצוות, להורות לצדדים להתגרש זמ"ז, והבעל יתן גט פיטורין.
יודגש שאינני מצטרף לעמדת עמיתיי, לחייב את הבעל לגרש מכוח טענת מאיס עלי של המערערת. כפי שנתבאר לעיל יש לדחות טענת המערערת. מאידך לאור המצב הקשה של הפירוד ביניהם ולהשלכות החמורות העלולות להיגרם כתוצאת מצב הפירוד, יש להמליץ לבעל לפעול לסיים את נישואי הצדדים.


(-) אברהם שרמן

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית-הדין האיזורי מיום ל' חשוון תשע"א 7.11.10.
הבעל מערער על-כך שבית-הדין דחה את תביעתו לשלום-בית, והאישה מערערת על-כך שבית-הדין דחה את תביעתה לגירושין. בית-הדין האיזורי למעשה השאיר את הצדדים ללא פתרון בגלל שהאישה לא הצליחה להוכיח את טענותיה כלפי הבעל.
בדיון שהתקיים לפנינו האישה העלתה טענה חדשה שלא נדונה בפני בית-הדין האיזורי כי הבעל כפייתי, היא תיארה התנהגויות שונות שתומכות בטענתה. בית-הדין הבהיר לה כי לא יוכל לדון בדבר שלא עלה לפני בית-הדין האיזורי, אך דבריה אלו גרמו להתפתחות בדיון, מה שאפשר לבית-הדין לקבל תמונה די ברורה על מצב היחסים בין בני הזוג.
מכלל הדברים נראה שאכן הבעל מאוס לגמרי על האישה. האישה תיארה דפוס התנהגות קשה שבדיעבד היא מפרשת ככפייתיות, האישה טוענת כי במשך עשר שנות חייהם המשותפים היא ובעלה זכו ליעוץ מקצועי ולהדרכה אך כל זה לא הועיל. האישה טענה על מספר מקרים של אלימות שנידונים בבית-המשפט במסגרת כתב אישום שהוגש נגד הבעל.
הבעל מצידו חזר על דרישתו לשלום-בית, גם אחרי התיאורים הקשים של האישה, וגם לאחר שהבעל הודה שהיו ביניהם מקרי אלימות אם כי לטענתו האישה היא זו שהתחילה, חזר הבעל וטען כי תביעתו לשלום-בית כנה.
הניגודים בין הצדדים מראים על פניו שיש לבעל בעיה אובייקטיבית, התביעה של הבעל לשלום-בית נשמעת כנה אך לא סבירה בנסיבות הנוכחיות, וההסבר של האישה שמדובר בתוצר של התנהגות כפייתית נראית מאד לבית-הדין, בנוהג שבעולם לאחר מספר שנות פירוד וטענות על אלימות, כאשר גם החיים המשותפים היו מלווים בקשיים רבים, הטענות על שלום הם מהשפה ולחוץ והן נועדות בעיקר כדי להשיג הישגים כספיים, במקרה זה דווקא הלהט והרצון של הבעל להשיג שלום-בית מראה על נטיה כפייתית להיאחז באישה עד הסוף, למרות שברור גם לו כמו שברור גם לנו ששלום-בית לא יהיה פה.
יש להתייחס במסגרת זו לפסק-הדין הארוך והמנומק של בית-הדין האיזורי שמפרט את ההיסטוריה של התיק ומנמק היטב את החלטתו לדחות את תביעת הגירושין של האישה, אך בית-הדין החמיץ נקודה אחת חשובה, והיא, שהצדדים היו מטופלים על-ידי יועצת נישואין לאורך זמן, שלא העידה לפני בית-הדין בגלל התנגדות האישה, העובדה הזו מגלה טפח על טיב חיי הנישואין של הצדדים, ומערערת על הנחות היסוד של פסק-הדין, שכן כאשר בית-הדין נדרש להכריע בשל מי הסער הגדול הזה, לא נמצאה עילה מלבד העובדה שהאישה חוותה שינוי תפיסתי בכל מה שנוגע לחיי אישות, ומשלא סופקה על-ידי הבעל פנתה להליך גירושין.
עם כל הכבוד, זו מסקנה מרחיקת לכת, שבת ישראל שומרת מצוות תחליט יום אחד לפרק את מסגרת הנישואין בגלל צפיה בסרט כזה או אחר, או בגלל דרישה כזו או אחרת מהבעל שלא מולאה? האמת נראית מתוך הדברים כי בני הזוג היו במשך שנים בטיפול מה שמראה על בעיה יסודית בתפקוד הזוגי, האישה סירבה שיועצת הנישואין תעיד בפני בית-הדין מהסיבה הפשוטה, משום שלעיתים אנשי מקצוע מאמינים יותר מדי בפתרונות שלהם, כאשר ללקוחות לפעמים נמאס לפעול לפי תוכנית כזו או תוכנית אחרת, ואדרבא הם מעוניינים בחיים פשוטים ושגרתיים בלי להיות כפופים כל העת להליך טיפולי כזה או אחר, ולהנחיות של אנשי מקצוע. ככל הנראה בשלב מסויים האישה מאסה בחיים שמלווים בטיפול תמידי של אנשי מקצוע והחליטה לפנות לאפשרות של גירושין. ולפיכך יובנו גם הפעולות שנעשו סמוך להגשת תביעת הגירושין, דהיינו השהיה המשותפת במלון, תכנון נסיעה לחו"ל, הסכמה לטיפולי פוריות, כל הדברים הללו נעשו משום שהצדדים היו בטיפול ואחת ההנחיות הקבועות של המטפלים היא לשמור על סדרי חיים תקינים, ולחיות כאילו אין משבר, משום שהתנהלות חשדנית שבה כל צד מגן על עצמו מפני אפשרות של גירושין בסוף משמשת כנבואה שמגשימה את עצמה. לכן אין לראות בפעולות הללו אישור למסקנת בית-הדין, ונהפוך הוא, הדעת נותנת שהאישה לא הפכה תוך חודשיים את הבעל מאוהב לאויב בגלל סירוב לפעולות כאלה ואחרות במסגרת חיי האישות.
לאור האמור, השתכנענו כי האישה מואסת בבעל עם אמתלא, והיא חייהם רווי המשברים והטיפולים, ובכגון דא, על-אף שלא כופין לגרש יש להורות לצדדים שמצווה עליהם להתגרש כדברי רבינו יונה בכתובות ס"ד ע"ב שהיא הדעה הממוצעת בעניין זה [ראה פד"ר ז' מעמ' 201 הדעות השונות]. ולכך יש לצרף את העובדה כי הבעל לא הכחיש את טענת האישה שיש לו בעיה של ריח הפה, שבמקרים קיצוניים יכולה להוות עילה לכפיית גט, ובצירוף העובדה כי בני הזוג פירודים מזה זמן ואין תוחלת לחיי הנישואין, כפי שאף הבהרנו לבעל במהלך הדיון, לכן יש לדעתי לדחות את ערעור על הבעל על שלום-בית, ולקבל את ערעור האישה ולהורות לצדדים כי מצווה עליהם להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

(-) חיים יהודה רבינוביץ'

ראיתי מ"ש עמיתי הרה"ג ח' י' רבינוביץ' ונראה לי לאור המתואר שהמדובר באמתלא מבוררת למאיסות האישה בבעלה שמבחנה נמדד במבחן נחישות האישה להתגרש וכפי הנראה ומשתקף מהתיק האישה נחושה בדעתה להתגרש ודוחה כל בדל ניסיון לשלום-בית ולכן יש לחייב הבעל עקרונית להתגרש ובשלב זה מסתפק במסקנת עמיתי בתקווה שיפנים הבעל יכלכל צעדיו לגירושין כמצות בית-הדין וזאת למשך חדש ימים מהיום, אחרת יש לחייבו לגירושין.


(-) ציון אלגרבלי

לסיכום:
על הצדדים לסיים את נישואיהם, ומצווה על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו. בכפוף לאמור, ערעור הבעל נדחה.
לדעת המיעוט באם הבעל לא יפנים ויכלכל צעדיו לגירושין כמצוות בית-הדין תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה ניתן לחייבו במתן גט."

2. אם שנתיים ישנה איתו באותה מיטה, ושניהם מודים שלא חיו חיי אישות, אין לך מאיס גדול מזה ששנתיים שניהם באותה מיטה ולא מתקרבים זה אל זה ולא איירי כאן בפלטי בן לאיש, אלא וודאי הוי מאיס בעינה והאישה מודה שלא קיימו יחסי אישות בגללה, כשהבעל-כן רצה והיא לא הסכימה בכל תוקף
בתיק מס' 467862-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 153 (2011)} קבע אב בית-הדין, הרב מיכאל עמוס:

"ב) טענת "מאיס עלי"
מתוך דברי האישה בדיון עולה, כי האישה טוענת כי בעלה מאוס עליה.
והנה לך דבריה:
"אנחנו שנתיים לא חיים יחד יחסי אישות, כדי לקיים יחסי אישות צריך לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי. נכון שאנחנו באותה מיטה, זאת בגלל שרציתי להיות קרובה אל הילדים."
הבעל מודה שאכן אין ביניהם יחסי אישות למעלה משנתיים, אף-על-פי שישנים באותה מיטה.
עוד טוענת האישה:
"גם אחרי הדיון הראשון נסענו יחד לפראג והיינו במלון, וגם שם רבנו ולא קיימנו יחסי אישות ונסעתי איתו כדי לא לפרק, כדי לתת צ'אנס וזה לא הלך, רק רבנו."
לטענת האישה, הבעל היה משפיל אותה, מכנה אותה בכינויי גנאי "כלבה", "מטורפת", "חולת נפש", וזה קרה מספר פעמים, ולכן "אמרתי לו לעזוב את הבית, ואכן הוא עזב לזמן מסויים".
גם הבעל טוען כי עזב על-מנת שירגעו הרוחות.
מנגד, הבעל טוען כי הדבר קרה בעידנא דריתחא.
בדיון שהתקיים בתאריך ט"ו בטבת התשע"א (22.12.10), טוען הבעל שמספר הפעמים שכינה אותה בשמות אלו היה פחות מעשר פעמים. אולם, האישה טענה מנגד כי זה קרה כל הזמן ארבע או חמש פעמים בחודש שהיה מכנה אותה וזה התחיל מיד אחר הנישואין.
עוד טוענת האישה, כי הוא זרק ופיזר את כל תכולת הארון, גם טורק דלתות.
גם על טענה זו, הבעל הודה, אלא שטען כי זה ג"כ בעידנא דריתחא.
לשאלת ב"כ הבעל, אמרה האישה כי היא שונאת אותו (את בעלה). אולם אח"כ חזרה ואמרה כי היא מוכנה ללכת איתו אחר הגט למסעדה עם הילדים לאוכל, כי "אינני שונאת אותו, הוא אב ילדי".
מכול מקום האישה אומרת כי לפעמים אכן מתעבת אותו. עוד השיבה האישה לב"כ הבעל "אינני רוצה להיות נשואה לאחיך (ב"כ הבעל הוא אח הבעל) ואינני אוהבת אותו כלל. האדם הזה גורם לי לבכות כל היום ולהיות עצובה".
וכן בדיונים אמרה כמה פעמים כי היא אינה רוצה לחיות איתו, ו"הגיעו מים עד נפש".
בית-הדין הציע לאישה ללכת לייעוץ אולי זה יקצר את הדרך והבעל יבין כי אין מקום לשלום-בית. האישה סירבה בתוקף ואמרה:
"אני התחננתי לפניו שנלך בעצמנו ליעוץ, הוא לא הסכים וטען כי אין לו כסף. אני לא מוכנה לייעוץ. הוא גורם לי לבכות, הגיעו מים עד נפש."
הנה אם בדבריה יש טענת "מאיס עלי", לכאורה דבריה נתונים בספק, בתחילה אמרה "אני שונאת אותו", אמנם אח"כ חזרה בה ואמרה "אני לא שונאת אותו", לאחר-מכן אמרה "לפעמים אני מתעבת אותו". ושוב טענה כי כמה פעמים הוא השפיל אותה וכינה אותה בשמות גנאי כגון "כלבה", "חולת נפש", "מטורפת", האם טענות אלו מגלות כי אכן יש "מאיס עלי" לכולי עלמא.
הנה מהר"א ששון בספרו "תורת אמת" (סי' קפ"ו) (הובא ב"באר היטב" ס"ק י"ב וב"אוצר הפוסקים" ס"ק יד) נסתפק בזה וז"ל:
"וזה עיקר דברי הספק הוא אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא, כי הנה הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח' כשבא להזכיר דין 'מאיס עלי' כתב שואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, נראה מתוך דבריו המדוקדקים בכל מקום שכוונתו לאמר דמה שאמרה הגמרא (כתובות ס"ג) 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להבעל לו מחמת מיאוס, וכמו שמתוך דקדוק תיבת 'מאיס עלי' כבשר חזיר אבל אם לא הייתה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענת 'מאיס עלי'. ואף שתאמר 'איני רוצה בו או שנאתיו או לא יקרא בעלי'... אין מורים אלו הלשונות על טענת 'מאיס עלי' שאפשר שהשנאה לא הייתה מחמת מיאוס רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר ואז לא הויא טענת 'מאיס עלי'.
ויש עוד מעט ראיה על זה מדקאמר בגמרא הכי דמי מורדת אמר אמימר אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אמרה 'מאיס עלי', כייפינן. ואם איתה דכל שאינה רוצה בו, הויא כטענת 'מאיס עלי' אמאי שינתה הגמרא מלשונו הא דקאמר בעינה ליה... הוי ליה למימר אבל אמרה לא בעינא ליה... ומדנקט לישנא ד'מאיס עלי' משמע דבדווקא נקט ליה אבל דלא אמרה מאסתיהו אע"ג דקאמרה שנאתיו איני רוצה בו לא יקרא עוד בעלי וכו' אפשר דלא הויא טענתה טענת 'מאיס עלי' כל זה אפשר לצדד בזה.
ואפשר לומר גם כן להיפך ד'מאיס עלי' הוא פירוש שנאתיו איני רוצה בו ... דהיינו "מאיס עלי" היינו שנאתיו וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולא אמר למאיס עליה ... ומאי דלא נקט בגמרא לא בעינא ליה היינו לדייקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלא לכשתהיה שם שנאה.
ויש עוד ראיה ממה שכתב בטור בשם רבינו מאיר מרוטנבורג שכתב שהיה דן דין "מאיס עלי" כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו (הובא ברמ"א סעיף ג'). הרי אף-על-פי שלא הייתה המאיסות מחמת הבעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי ... ועוד ראיה מדברי הרא"ש בפסקים (כתובות פרק ה' סי' לה)."
ומסיים ב"תורת אמת":
"כל זה אני מסופק בנ"ד ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו ואפשר שהם הניחוהו לרב פשטותו."
ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי".
אם כן בנידון דידן שאומרת שנאתיו (אמנם חזרה בה) ושוב אמרה "לפעמים אני מתעבת אותו", והעיקר מחמת ההשפלות שעושה לה שמכנה אותה בשמות גנאי "כלבה", "חולת נפש", אף-על-פי שלבית-הדין אמר שזה בעידנא דרתיחא, מכל מקום הודה שאמר זאת כמה פעמים, ומה שאמר שאומר זאת בעידנא דריתחא, טענה זו אין בה ממש אם חוזר על עצמו, ווודאי שכאשר הכל מתנהל על מי מנוחות, אין אדם שיכנה אשתו בשמות גנאי כאלה.
אם כן הוי ספק אם דינא כדין "מאיס עלי".
אלא עדיין יש לעיין בנידון דידן שהרי גם האישה וגם הבעל מודים שאין בניהם יחסי אישות למעלה משנתיים, וגם מודים כי הם ישנים באותה מיטה. ואם כן אם מאיס עליה איך יכולה לישון עמו למעלה משנתיים באותה מיטה, הרי וודאי שאינם ישנים עם מעילים, ואיך יכולה לסבול אותו באותה מיטה. אמנם אמרה שלא עזבה את המיטה בגלל שהייתה רוצה להיות קרובה לילדים, אולם אם הבעל מאיס עליה, וודאי שלא יכולה לישון איתו באותה מיטה, יש ביכולתה לעבור לחדר אחר עם הילדים.
אולם אפשר לומר להיפך אם שנתיים ישנה איתו באותה מיטה, ושניהם מודים שלא חיו חיי אישות, אין לך מאיס גדול מזה ששנתיים שניהם באותה מיטה ולא מתקרבים זה אל זה ולא איירי כאן בפלטי בן לאיש, אלא וודאי הוי מאיס בעינה. והאישה מודה שלא קיימו יחסי אישות בגללה, כשהבעל-כן רצה והיא לא הסכימה בכל תוקף.
מכול מקום מידי ספק לא יצאנו.
ואחר העיון נראה דאין ספק כלל, הנה מלבד מה שפסק ב"תורת אמת" דגם טענת "שנאוי עלי" או "אינו בעלי עוד", הינה טענת "מאיס עלי".
יש לומר דבנידון דידן אכן יש "מאיס עלי" שהרי האישה כשנשאלה על יחסי אישות אמרה "צריך לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי". והנה לך מפורש שאומרת האישה על חיי אישות שאינה יכולה להבעל לו מרצונה רק אם יאנוס אותה, וזאת לאחר שיכבלו אותה באזיקים, כלומר דאם לא יכבלו אותה באזיקים, היא תתנגד לו ולא תרצה להבעל לו. וזה הוא לשון הרמב"ם "איני יכולה להבעל לו מדעתי" הויא טענת "מאיס עלי" מחמת בעילה.
ועיין תוספות (רי"ד) על כתובות (ס"ג) שכתב:
"דכיוון דבעלה מאיס בעיניה, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אישה כשרה אי-אפשר לה להיבעל לשנאוי לה, ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל וזה דומה לאדם שאין יכול במאכל השנאוי לו ונתעב עליו."
ועיין עוד באוצר הפוסקים (ס"ק י"ד) שהביא את דבר הר"מ ברדוגו בספרו "לב מבין" (סי' כ"ט) שכתב כי ב"באר היטב" (ס"ק ל"ב) הביא את דברי מהרש"ל (בשו"ת מהרש"ל סימן פ"ט) שכתב:
"אם אמרה "מאיס עלי" מחמת מעשיו הרעים ששותה יין תמיד, אין לך מאיס יותר מזה. ואם כן יש לומר כל שאמרה "מאיס עלי" מאיזה סיבה, דינא כאומרת "מאיס עלי"."
ושוב הביא את דברי התשב"ץ (ח"ג סי' ק"י) שכתב דאם לא רצתה לילך לעירו דינא כדין "בעינא ליה ומצערנא ליה" וכתב לחלק, לכן נראה דאם השנאה מחמת גופו או מעשיו הרעים הוי בכלל "מאיס עלי". אבל אם כשנראה מחמת סיבה חוץ מגופו וחוץ ממעשיו, הוי בכלל בעינא ליה.
ואם כן בנידון דידן שאמר לה "כלבה", "חולת נפש", טורק דלתות וכו', עד כדי כך שאמרה הגיעו מים עד נפש, איני יכולה להסתכל על הפרצוף הזה חמש שנים התחננתי לפניו שישנה את דרכיו ולא הועיל דבר". הרי זה בכלל מעשיו הרעים שהויא טענת "מאיס עלי".
ועיין עוד בשו"ת "אמרי אמת" לגאון ר' יצחק אלמליח שליט"א עמוד כ"ג.
עוד יש להוסיף בנידון דידן טעם וטענה לסיבת מאיסות האישה בבעלה.
הנה כפי שכתב חברי כי מדובר באישה שבאה מבית שומר תורה ומצוות (אבא ראש ישיבה) והבעל אדם חילוני שהבטיח לשמור תורה ומצוות. א"כ אישה זו מרדה בדרך בית אביה בבחירת חתן, ומ"מ היא המשיכה לשמור תורה ומצוות, ועדיין ממשיכה בדרך התורה והמצוות. אולם מרדה, מבחינה זו שהיא בחרה חתן שרחוק מדרך זו, בלשון המעטה. וודאי במעשה זה היא יצאה נגד כל בני ביתה וחשבה אחר הבטחת הבעל כי ילך עמה בדרך זו - ועתה אין הבעל עומד בזה, לא רק שלא מקיים מצוות התורה, אלא אף מחלל שבת בבית ובפרהסיא וזה גרם לאישה מפח נפש גדול. בבית אביה היא בגדה, ומנגד גם בעלה בוגד בה שאינו מקיים הבטחתו. נמצאה אישה זו טועה בעיני הוריה וכל משפחתה, ובעלה מהתל בה שמונה שנים רק מבטיח ולא מקיים.
עובדה זו גרמה לה גם למאוס בבעלה אחר שהקריבה את כל דרך משפחתה ונישאה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות וזה דבר לא קל, לצאת נגד כל בני ביתה ואף נגד מצפונה ודרך חייה, ובעלה שמונה שנים מפנה לה עורף. וודאי שגם זו סיבה בפני עצמה שגורמת לאישה מאיסות מבוררת בבעלה, וזאת מלבד המאיסות שכתבנו שנבעה מההשפלות והקללות של הבעל נגד אשתו ("חולת נפש", "כלבה") שבאו בעקבות בקשת האישה שיצא לעבוד ויפרנס את בני הבית שהרי הגיעו למצב שבו הוחזרו צ'קים שניתנו עבור שכר לימוד של הגן וכפי שכבר פרטנו בפסק-הדין.
סוף דבר. בנידון דידן איכא אמתלא מבוררת, ואישה זו מואסת בבעלה באמתלא מבוררת - בגלל:
1) אישה שמקללים אותה ומשפילים אותה ומכנים אותה בכינויי גנאי "כלבה", "חולת נפש", בגלל שביקשה מבעלה כי יצא לעבוד.
2) אישה שהקריבה את כל דרך הוריה ומצפונה ונישאה לאדם חילוני שהבטיח שילך בדרך המצוות ומפנה לה עורף שמונה שנים ואינו מקיים הבטחתו ואף לא הסתפק ב"שב ואל תעשה", אלא בקום ועשֵה, מחלל שבת, והאישה אינה יכולה לחיות עמו.
3) אישה שבמשך חמש שנים מתחננת לפני בעלה שיבוא ליעוץ והוא מסרב ואינו מוכן.
4) אישה שישנה עם בעלה באותה מיטה שנתיים ימים (וודאי שאינם ישנים עם מעילי חורף) ושניהם מודים כי אין ביניהם יחסי אישות.
5) אישה שאומרת "כדי לחיות חיי אישות עם בעלי צריך לכפות אותי למיטה ולאנוס אותי".
אם מאן דהוא יסבור כי זו לא נקראת מאיסות באמתלא מבוררת, הרי הוא טח עיניו בקרקע וממאן לראות את האמת וללכת בדרך הישר..."

3. האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
בתיק מס' 822170-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 86, 87 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תיק תביעה לגירושין של האישה כנגד הבעל.
בין הצדדים קימת הסכמה להתגרש. הבעל טען נגד אשתו שהיא חיה עם גבר זר והאישה אף הודתה בכך בדיון ונאסרה לבעל ולבועל וכן כתבה בסיכומיה שהיא גרה עם גבר אחר ומקימת יחסי אישות עמו.
בית-הדין סבר בדיון שהתקיים שיש להסדיר גט לאלתר. דא עקא, הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לביצוע סדור הגט. הבעל מבקש לעכב את סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים המתנהלים ביניהם בבית-המשפט. לעומתו, האישה תובעת להתגרש לאלתר.
בהחלטת בית-הדין מיום כ"ה שבט תשע"א (30.01.11) נקבע, שהצדדים יגישו סיכומיהם ובית-הדין ייתן את החלטתו.
סיכומי הצדדים וב"כ הגיעו ואנו נדרשים להכרעת הדין בשאלה זו.
להלן עיקרי טיעוני הבעל וב"כ לביסוס בקשתם לעיכוב סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים.
א. האישה היא הגורמת בבגידתה להרס הבית. בנסיבות הללו יש סימוכין הלכתיים שהבעל אינו חייב לגרש את אשתו, מהתוספות בזבחים דף ב', מבית יוסף סימן קי"ז, רבי עקיבא איגר בדרוש וחידושי שם אריה ועוד. לדבריהם, ממקורות אלו עולה שאישה שבגדה בבעלה וגרמה את איסורה על בעלה אין בעלה חייב לגרשה אלא תשב עד שילבין ראישה.
ב. התנאי למניעת חיוב בגירושין במצב שאסורה עליו הוא שלא יהא חשש שיבוא עליה. בנידון דידן אין כל חשש שיבוא עליה כיוון שקימת הפרדה מוחלטת ביניהם.
ג. האישה גזלה כספים מהבעל ואם תקבל את מבוקשה נמצאת נשכרת "עושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס".
ד. תימוכין לעמדתו הביא מפסיקת בית הרבני בתל אביב בתיק 9038-21-1 בו נאמר שרשאי אחד מהצדדים לעכב את הגירושין עד לסיום העניינים הכרוכים בגירושין להנחת דעתו של בית-הדין. כמו-כן בנדון דידן יש לבית-הדין להמתין עם סדור הגט עד ישוב המחלוקות שבין הצדדים.
להלן עיקרי טענות האישה וב"כ כמובא בסיכומיהם:
א. עילת הגירושין היא הקרע העמוק ששורר זה שנתיים בין הצדדים. המשבר בחיי הזוג נובע מהתנהגות הבעל לאורך שנות הנישואין. האישה עשתה רבות למען שלום-בית. לעומת זאת הבעל פגע באישה בכל דרך אפשרית.
ב. הבעל גנב סכומי כסף גדולים השייכים לאישה.
ג. הבעל רוצה לנצל את העיכוב בגירושין על-מנת לסחוט את האישה ואף שלח מכתב משמיץ למעסיקה.
ד. מניעת הגירושין תלויה במחלוקת הפוסקים וגם בזה לא דברו אלא במקרה שאינו רוצה לגרשה ולא כאשר רוצה לגרשה ומונע את הגירושין למטרות סחיטה. כוונת הפוסקים, אינה לתת כוח לבעל לאמלל את האישה.
ה. ציינו לדברי לפסק-דין מבית-הדין בנתניה 6472-21-1 שהביאו דברי רבי עקיבא איגר שהעלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה "...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע בידי. עכ"ל." וכן ציינו לפסק בג"צ 54/55.
ו. הנתבע מקיים קשרים עם נשים זרות ולמרות זאת לא מסכים להתגרש.
עד כאן תקציר עובדתי וטיעוני הצדדים וב"כ.
אחר העיון בחומר שבתיק ובסוגיה חמורה זו, עמדת בית-הדין שלמרות שאט הנפש שבית-הדין חש ביחס למעשיה של האישה, אשר ברגל גסה פגעה ופוגעת בקדושת חיי הנישואין, יש לחייב את הבעל להתגרש לאלתר, כמפורט להלן. להלן הנימוקים.
השאלה הניצבת בפנינו היא, האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
מענה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הראשונים והרחיבו בנושא זה גם באחרונים ובפסקי-הדין.
ביאור שיטת התוספות
התוספות (זבחים דף ב' עמוד ב' ד"ה סתם), אגב ביאור הנאמר בסוגיה "סתם אישה לאו לגירושין עומדת" התייחסו לשאלה זו וכתבו:
ואפי' זינתה תחת בעלה ... אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ...
משמע מדבריהם שאף שאסורה עליו אינו חייב לגרשה, ויכול לעגנה.
בביאור דבר זה, כתבו האחרונים, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה, היא נתנה אצבע בין שיניה, אין לכופו לגרשה. אלא שיש למנוע חשש שמא יבוא עליה. (הסבר זה הובא בדברי השואל את המגן אברהם בתשובתו בסוף פירושו על תוספתא נזיקין ונזכרה ברבי עקיבא איגר בתשובה סוף דרוש וחידוש, בחידושי רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף ס"ג עמוד ב' ד"ה הנה ובזבחים דף ב' עמוד ב' שביאר כן בדברי התוספות ונטה להסיק כן להלכה ועוד).
המגן אברהם בתשובתו כתב להוכיח מתוספות בכתובות (דף ס"ג עמוד ב' ד"ה אבל) שכופין את הבעל לגרש אשתו, כאשר זינתה וזה עומד בסתירה לדברי התוספות בזבחים. אמנם אין מקשים מתוספות במקום אחד למשנהו וגם רבי עקיבא איגר דחה ראייתו, אבל להלן נראה שאפשר לישב דברי התוספות השונים.
דברי תוספות בזבחים אומרים, דרשני! מדוע אחרי שהיא אסורה עליו ואסור הוא לחיות עמה כאיש ואישה, אין הוא חייב לגרשה לעולם ותהיה עגונה כל ימיה? אמנם מעשיה גרמו את איסורה לו, אבל מה טעם ותכלית שלא לגרשה לעולם, האם זה למטרת עונש וקנס!?
בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"מ) מובאת תשובת מהר"ם בן ברוך (מרוטבורג) ביחס לרואה דם מחמת תשמיש ובתוך דבריו מביא את דברי התוספות בזבחים וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה לאו לגירושין עומדת. כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפילו זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו...
הבדל יש בין לשון ר"י (כפי הנראה רבינו יצחק מבעלי התוספות) המובאת בתשובה, "ותשמשנו כשפחה בעלמא", ללשון התוספות שכתבו, "שלא תשמשנו" האם שינוי לשון זה מעיד על סתירה! עיין שו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן קיט') שהעיר על שינוי לשון זה ולא ישבו.
בפסקי התוספות נכתב, "אלא תשמשנו" ובסוגרים [מרובעים] נכתב [לא] וז"ל:
זינתה תחת בעלה אם (לא) ירצה הבעל לא יגרשנה אלא [לא] תשמשנו.

ישוב הסתירה בדברי התוספות ומובאותיו
נראה שיש לישב את שתי הגרסאות שהם תואמות לשינוי הלשון בין התוספות ללשון ר"י שבשו"ת הרשב"א.
הנראה בביאור שיטת התוספות שבאמת אין הבעל יכול לעגן את אשתו ללא תכלית ומטרה כל ימיה, למרות שהיא במעשיה הרעים גרמה את איסורה ופגעה בחיי הנישואים ומחוייבותה לבעלה שעמו באה בקשרי הנישואין. בעלי התוספות סוברים, שאין הבעל חייב לגרשה, אף שאין הם יכולים לקיים את חיי האישות כיוון ששאר המחוייבויות הנובעות מחיי הנישואין יכולים להתקיים אף במצב הזה אם יחיו באופן שלא יכשלו בחיי אישות האסורים עליהם. לפי זה אף אם תטען האישה, אין אני מוכנה לחיות באופן שדבר מהותי ביותר בחיי הנישואין, חיי האישות נמנעים ממני! תשובתה היא, שאין לה להלין אלא על עצמה, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה.
לפי המתבאר ניתן לפרש שאין סתירה בין דברי התוספות לדברי ר"י והם משלימים אלו את אלו. התוספות התייחסו לכך שצריך להימנע מחיי אישות "שלא תשמשנו" ור"י שכתב "ותשמשנו כשפחה בעלמא" הוסיף שהיא עדין מחוייבת בשאר חיובי אישה לבעלה, ללא חיי אישות. זו גם הפרשנות לשתי הגרסאות בפסקי התוספות. עיין פסקי-דין רבניים (חלק ט' עמוד 176) שישבו כעין מה שכתבנו.
לפי הסבר זה גם לפי שיטת התוספות אם שני הצדדים רוצים לנתק את קשרי הנישואין לחלוטין ומי מהם רוצה לעכב את הגירושין מסיבות צדדיות כגון נקמה או השגת רווחים טאקטיים כסחיטה כלכלית יש לכפותו על הגירושין. מצב זה דומה לשיטת רבינו ירוחם הידועה, בשם רבו, שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה יש לכפותם על הגירושין מכיוון שחיי הנישואין רוקנו מתוכנם ואין לבית-הדין להשלים אם מצב שכזה.

הדין כשתובעת גירושין
החתם סופר (חתנו של רבי עקיבא איגר) בחידושיו (נדרים דף צ' עמוד ב'), מחמת הקושיה, כיוון שאינו יכול לקיים עונתה למה יעגנה בחנם!? סייג את דברי התוספות וכתב שאין הבעל יכול לעכב את אשתו האסורה לו מלהתגרש אלא אם אינה תובעת גירושין וז"ל:
"... התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין בית-הדין כופין. אבל אם היא תובעת כיוון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אף-על-פי שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מכל מקום אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש..."
בהחלט יתכן שיש מצב שהמציאות של השותפות המוגבלת של חיי נישואין כגון זאת, נוחה לשני הצדדים ובכגון זה דברו התוספות והסיקו שאישה לאו לגירושין קיימא. אם נכונים דברינו, יש מקום לומר שהבעל חייב במזונות אשתו.
יש לציין שגם רבי עקיבא איגר בעצמו בתשובתו (בד"ה אמנם י"ל), העלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה וכל דברי התוספות נסובו על-כך שבית-הדין אינו כופה על הגירושין מחמת האסור, לכן לא אמרינן סתמא לגירושין. אבל אם מחמתה בית-הדין כופה על הגירושין יכולה לחזור בה ואז בית-הדין לא יכפה על הגירושין ולכן אין זה סתמא לגירושין. למרות זאת סיים וכתב:
"...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד."
אם כן למעשה נראה, שרבי עקיבא איגר, חשש לדעת תוספות שלא לכפות לגרש אף-על-פי שאסורה עליו ותובעתו לגירושין.
מצינו התייחסויות נוספות לדברי תוספות באחרונים. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב') אחרי שביאר טעם התוספות ציין שהוא דעת יחיד, וז"ל:
והוא על-פי מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם ... הא וודאי שזה דווקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיוון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואף-על-פי-כן הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה ...
... ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאישה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים.
אמנם בהגהות ברוך טעם שם ציין לשו"ת הרשב"א שהבאנו לעיל, אבל לדעתי נראה שאין שיטה נפרדת אלא אותה שיטה והוסיף שם וכתב כדברי חתם סופר וז"ל:
...וגם לדברי התוס' בזבחים, אין ראיה דהיכא שהיא תובעת גט שלא יהא ביד הב"ד לכופו לגרשה כדי שלא תעגן די"ל דכונתם דאף אם זינתה אינה סתמא עומדת לגירושין וכונתם כיוון שאין הבעל מחוייב מצד מצווה לגרשה רק אם תתבע היא שיגרשה וכי סתמא הוא שתתבע דלמא תתרצה להיות תחתיו לשרתו וכן צ"ל גבי הנהו שכופין את הבעל להוציא דעכ"ז לא אמרינן דמסתמא לגירושין עומדת דלמא תתפייס ולא תתבע לגירושין.
בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' צ"א, נקט כחתם סופר, היינו, שאם האישה דורשת גט גם התוספות מודים שכופין אותו לגרשה בכדי שלא תתעגן ובזינתה לא אמרינן דכיוונה לאסור את עצמה על בעלה אלא יצר אלבשה ומים גנובים ימתקו לה. מה שכתבו התוספות, אם ירצה לא יגרשנה, היינו, אם גם האישה אינה מבקשת גירושין בזה סברי דסגי בהפרשה. וכן כתב בספר נתיבות לשבת.

חיזוק לדעה זו על-פי מהר"ם מרוטנבורג
חיזוק משמעותי לדעה זו בביאור שיטת התוספות, שלא ראיתי שהתייחסו אליה, יש להביא משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז שכתב:
...ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאישה תובעת גט, פשיטא דאסור לעגנה.
הנה-כי-כן, המהר"ם עצמו שהולך בשיטת ר"י שבתוספות, נוקט שאינו יכול לעגנה כשתובעת גט.
לענ"ד מהאמור לעיל ובעיקר מדברי המהר"ם האחרונים, שיש לבארם באופן שלא יסתרו את דבריו המובאים בשו"ת הרשב"א ושיטתו כדעת ר"י, דהיינו תוספות בזבחים, יש להסיק שגם לשיטת תוספות כופין את הבעל לגרש את האישה אם היא תובעת גירושין. לפי זה נראה שהתוספות דברו שאין כופין לגרש, כשהדבר מוסכם על שני הצדדים. יתכן שאם רבי עקיבא איגר היה רואה את דברי המהר"ם הנזכרים היה פושט את ספקו כמו שהעלנו. מה גם שאין ספקו של רבי עקיבא איגר מוציא מידי וודאי, שלביאור שאר האחרונים בדברי התוספות.
פירוש מחודש ומעניין בדברי התוספות שלפיו אין להוכיח שבזינתה לא מחייבים את הבעל לגרשה, מצינו בשו"ת שם אריה סימן סו'. מתוך דברי התוספות נראה שהם הניחו שאף בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה, אם כן נשאלת השאלה מדוע הניחו כך עד שנדרשו לישב זאת כפי שישבו?
כפי הנראה היה להם הכרח לזה מגופא דקרא דאפילו זנתה, הוי סתמא ופסול משום שאינו לשמה.
משום דכתיב "וכתב לה" ודרשינן לשמה, משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה, ואינו מבורר הוא כסתמא וכיוון שפסוק זה מדבר גם על ערות דבר, דהיינו, זינתה שגם בזה בעינן מבורר זאת אומרת שגם בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה. על-פי זה גם מיושב מדוע הקשו תוספות דווקא על זינתה ולא על שאר מקרים שבהם כופין להוציא.
אם כן, כל דברי תוספות הם בהתייחס לדין התורה, אבל בגדרי דרבנן שחששו שמא יבוא עליה, לפיכך יש לחייבו שיגרשנה. אם כן, שוב סתמא לשמה, שהרי חייבו חכמים לגרשה.
אמנם להלכה הסיק, אחר שהאריך לפלפל מעניין לעניין, שלא חיישינן לתקנתה כיוון שמעשיה הרעים גרמו ואין לחוש שיבוא עליה, דמאוסה בעיניו כפי פסק הרמ"א. "ויותר יש לחוש שלא יהיה גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש, לכן אין לכופו...".

ההתניה למניעת הגירושין, ניתוק קשרי האישות
בתשובת המהר"ם הנזכרת בשו"ת הרשב"א יש גם התייחסות לאופן הקשרים ביניהם כך שלא יהיה חשש שיבא עליה במקרה שזינתה וכן ברואה דם מחמת תשמיש נשוא התשובה, וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה ולאו לגירושין עומדת, כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ומיהו נראה לי דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אישה אחרת ורוצה להשהות' על-ידי שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים אין צריך לגרש אם אינה באה מחמת טענה. אבל אם רצה לישא אחרת יוציא ויתן כתובה...
תשובה זו הובאה בבית יוסף ריש סימן קי"ז וכדעה זו פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קי"ז סעיף א') וז"ל:
י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות עם זו על-ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"מ). וכ"ש אם זנתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג (שם).
דהיינו ברואה מחמת תשמיש יכול להשהותה על-ידי שליש בשכונה אחת (כך על-פי הגהת חלקת מחוקק סק"ו) כל עוד אינו רוצה לישא אישה אחרת ואינה באה מחמת טענה. בזינתה יתכן שרשאי להיות אתה תחת קורת גג אחת כיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. עיין חלקת מחוקק ובית שמואל סק"ח שדנו האם אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ואכמ"ל.
לסיום העיון בשיטת תוספות נוסיף ונציין את שו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תשמ"ו) דחה נמרצות את שיטת תוספות מחמת החשש שמא יבוא עליה. וז"ל:
ואין אני רואה לסמוך על הוראה זו כיוון שהיא מכרת ברמיזותיו וקריצותיו ורגילה אצלו תשדלנו לדבר עבירה כיוון שזינתה עם בעלה ויצר לב האדם רע מנעוריו ולא יוכל לעמוד בעצתו ומי הוא זה שידור עם נחש בכפיפה ולא תסיתנו. ואפי' על-ידי עדים אני חוכך להחמיר שאין אפטרופוס לעריות...
מסקנה דמילתא - לפי שיטת תוספות בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו. אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה. אמנם יש שחששו, משום חומרה דגט מעושה, לכפותו לגרשה.

ביאור שיטת הרמב"ם
לעומת שיטת התוספות סובר הרמב"ם, אישה שזינתה ונאסרה על בעלה כופין את בעלה לגרשה, אף-על-פי שהאישה נאסרה על בעלה מחמת מעשיה. ז"ל הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח:
אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית-דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר-כך כופין אותו להוציא.
מסיום דברי הרמב"ם עולה, שאם יש עדות ברורה שהאישה זינתה כופין את הבעל לגרשה בניגוד לדברי התוספות הנזכרים לעיל.
את שיטתו ניתן לבאר את דעתו במספר הסברים.
א. הרמב"ם סובר שכופין את האיש לגרשה כיוון שיש עדות ברורה שהאישה אסורה על בעלה אין הוא יכול לעגנה ללא שום סבה. מהות הנישואין נפגעה ואין להמשיך ולקיימם באופן זה, ללא תלות בשאלה, בשל מי הרעה הזו?! כעין הסברה שהבאנו לעיל. ביתר תוקף ניסח זאת מהר"י באסן: "שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין", להלן יובאו עיקר דבריו.
ב. הרמב"ם מסכים עם העיקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל כופין אותו להוציאה מביתו מחשש שמא יבוא עליה. זה פירוש לשונו, "...ואחר-כך כופין אותו להוציא", הכוונה להוציאה מתוך ביתו כדי למנוע חשש שמא יבוא עליה. רבי עקיבא איגר הנזכר לעיל, העלה פרשנות זו, אבל דחאה מכיוון שפירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם. כן דחה זאת בשו"ת רדב"ז.
גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה בדברו על סדר הש"ס משמע שכופין על הגירושין, ולא רק על ההפרשה וז"ל: ואחר גיטין סוטה שעניינה בעניין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאישה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. ועיין בזה בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א' סימן א' אות ד' והגהת המלבה"ד).
ג. הרמב"ם מסכים לעיקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל מפאת החשש שתגרם תקלה ויבוא עליה אף-על-פי שאסורה עליו, כופין אותו לגרשה. לעומת זאת התוספות סוברים שאין לחשוש שיבא עליה כשאינם ביחד וגם בגלל שזינתה הרי היא מאוסה עליו. רבי עקיבא איגר נטה לקבל פרשנות זו בדעת הרמב"ם וביאר שם שכל אחד אזיל לשיטתו בעניין אם חושישין שיבוא עליה.
בנושא זה האריכו רבות בפסקי-הדין, נציין לחלקם: פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 53 פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 133, פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 237, פסקי-דין רבניים חלק ד' פסק-דין בעמוד 163, פסקי-דין רבניים חלק ה' פסק-דין בעמוד 156, פסקי-דין רבניים חלק ט' פסק-דין בעמוד 173 ותשומת לב לסכום השיטות שכופין, בעמוד 178 בד"ה ובאמת מצאנו לרוב הפוסקים שסוברים דבזינתה כופין אותו לגרשה. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ"ב סימן סו'. באוצר הפוסקים סימן יא סעיף א' ובהוספות בעניין זה בסוף הכרך. וראה עוד בהרחבה בספרו של מרן הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א שמע שלמה (ח"א אהע"ז סי' י"א) שהביא פוסקים נוספים שצידדו לכפות בגט כדעת רוב הפוסקים, ולכל הפחות הסכימו לחיוב גט, ועיין עוד שורת הדין כרך ז' מאמר של הרב ברדוגו שהיה בדעת מיעוט והאריך לדחות דברי המחייבים גט, אולם הדיעה הרווחת היא שיש לחייב בגט ואכמ"ל.
נוסיף ונציין שבשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ו') דחה מכל וכל את הסברה שאין כופין להוציא כיוון שהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה.

לאפרושי מאיסורא
עניין נוסף שיש לענות בו הוא, הצורך לכפות את הבעל לגרש מחמת החשש הגדול שמא האישה תמשיך ותזנה בעודה נשואה במיוחד בדור פרוץ וביתר שאת במקרה דנן שהדברים ידועים. יש מקום לומר שאחריות בית-הדין למנוע זאת, מחמת המקרה הפרטי וההשפעה הכללית וההשלכות הקשות שעלולות להיות למצב כזה. לפיכך, יש לכאורה לדון ולומר דאף לסוברים שבזינתה אין כופין את הבעל לגרש בגט, היינו, אם נכשלה פעם בזנות סברי הני פוסקים שהואיל ומעשיה הרעים גרמו לה להיאסר על בעלה אין לכוף לבעל שיגרש נגד רצונו כתביעת האישה, אבל אם החשש הוא שתיכשל ותכשיל לרבים יתכן שלכו"ע יש על בית-הדין לכופו לגרש בכדי למנוע ולהסיר המכשול, וכן כתב באריכות הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן א' אות ב' (וע"ע מש"כ בהערות לאוצר הפוסקים בסוף ח"ב).
אמנם בשו"ת מהר"י באסן סימן ח' דן בזה ושלל כפיה לגרש מסבה זה ולא ביאר טעמו, אבל קבע שכופין את הבעל לגרשה מסבה אחרת וז"ל:
וכמעשה שהיה זה ימים מזעיר בארץ הלזו, באשת איש שנתנה עיניה ברשע אחד, ונשתמדו גם שניהם, ונישאת לו ונתעברה ממנו, ואחר-כך ביקשה מבעלה הראשון שיגרש אותה כדת משה וישראל, ובעלה לא היה רוצה. וקצת מחכמי העיר נר"ו אמרו לכוף אותו לגרשה כדי שלא יוסיפו לחטא, ושלא ירבו ממזרים, ודברים אלו אינם כלום על-פי שורת הדין ואין צורך להשיב עליהם. אבל עקר הדין לע"ד שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין, אלא חייב מן התורה לגרשה בגט, ובית-דין כופין אותו על-כך.

לסיכום
שיטת תוספות
1. בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו.
2. אם האישה מבקשת להתגרש יש מהאחרונים, רבי עקיבא איגר ושם אריה, שלומדים בשיטת התוספות שאין כופין לגרש אף שזינתה ואסורה על בעלה ואין לחוש לתקנתה כיוון שהיא קלקלה לעצמה, מחשש לגט מעושה.
3. מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז משמע שגם בשיטת בעלי התוספות כופין לגרש כשהאישה תובעת גירושין וכך הבינו גם בדעת תוספות רבים מהאחרונים, החתם סופר וסייעתו.
4. יש שכתבו שיש לכפות על הגט מחשש שתמשיך לזנות אם לא יגרשנה, ויש שדחו סברא זו.

שיטת הרמב"ם
בית-הדין כופה את הבעל לגרש את אשתו שזינתה. נתבארו דבריו בשלושה הסברים וכך הכריעו רבים מהראשונים - רדב"ז, רבי בצלאל אשכנזי, מהר"י באסן ועוד.
הרמ"א - הביא את שיטת המהר"ם שבשו"ת הרשב"א כך שיתכן שלושיטתו אין כופין לגרשה משום החשש שמא יבוא עליה, אבל יתכן שגם הוא מודה שכופין לגרשה כשיטת החתם סופר כשהיא תובעת להתגרש.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ"ב סימן ס"ו) שדן בנידון דומה וכן בפסקי-דין נוספים נטו לדעה שיש לחייב ולכפות לגרשה אבל משום חשש חומרת דגט מעושה, החליטו שיש לכפותו בדרך ברירה על-ידי חיוב הבעל במזונות מעוכבת.
מסקנה דמילתא - אשת איש שזינתה וכל שכן אם ממשיכה לסרך דרכיה יש לכפות את בעלה לגרשה, היות והרמב"ם ורוב הראשונים סוברים שיש לכפותה לגרשה ואף לפי שיטת תוספות אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה.
עמדת בית-הדין שרירה וקימת, על-פי המבואר לעיל, אף אם יטען הבעל וב"כ שאין רצונו לעגנה אלא לתקופת זמן מוגבלת, דהיינו, קבלת הכרעת בית-המשפט בעניין הרכוש. בית-הדין רואה בבקשה זו ניסיון של ניצול עיכוב הגט, במקום שיש חיוב להתגרש, כאמצעי להשגת מטרות שאינם ראויות.
לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. בית-הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט."







4. לטענת האישה יש לחייב את בעלה בג"פ היות ויחסי האישות מתחילת הנישואין אינם מתקיימים כסידרם אלא רק לעיתים רחוקות, פעם בחודשיים או שלושה חודשים ולפני עזיבתה את הבית לא התקיימו יחסי אישות במשך כשנה. הבעיות ביחסי האישות נובעות מחוסר ביטחון או קושי נפשי אחר של הבעל לקיים את מצוות חיובו בעונה לאשתו
בתיק מס' 5527-21-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2005(4), 45, 61 (2005)} קבע בית-הדין הרבני:

"לפנינו תביעת האישה לחייב ולכפות את הבעל בגירושין.
העובדות הם כדלהלן: בני הזוג פלוני ופלונית נישאו זה לזו כדמו"י לפני כשמונה שנים. מנשואיהם אלו נולדה להם בת אחת, שהיא היום כבת חמש. לפני יותר משנה הבעל עזב את בית מגורי הצדדים לבקשת ולדרישת הורי האישה, ומאז הצדדים גרים בנפרד.
גולת הכותרת של בעיות הזוגיות היא ללא ספק תלויה במוגבלות היכולת של הבעל בקיום "מצוות הבית".
לטענת האישה, הבעל אינו מסוגל לחיות חיי אישות באופן סדיר ותדיר כפי הנהוג. לטענתה, התקיימו יחסי אישות פעם בחודש - חודשים או שלושה חודשים ואף יותר מכך. ובחצי שנה האחרונה לפני עזיבת הבעל, לטענתה, לא היו כלל יחסי אישות. הבעיות החלו, לדבריה, בליל הכלולות ו"ירח הדבש" ונמשכו והחמירו במשך כל שנות הנישואין. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בבעיה נפשית שיש לבעל. בני הזוג היו אצל מספר יועצים, אך ללא הועיל.
הבעל הודה בכך שיש לו קושי לקיים יחסי אישות כסדרם. אך לגרסתו, העובדות שציינה האישה אינם מדוייקות. "יש גם בעיה פיזיולוגית, והתקופות מופרכות, קיימנו יחסים מלאים בשנה הראשונה, לפחות פעמיים שלוש בחודש. בשנה השנייה פחות ואולי גם חודש שלא קיימנו. ובהריון עוד פחות. בטיפול ראיתי שיש בעיה פיזיולוגית וגם בעיה נפשית". לטענתו, גם בחצי שנה שלפני הפירוד התקיימו חיי אישות בתדירות הרגילה ולא כפי שטענה האישה שלא התקיימו כלל. בדיון האחרון טען הבעל "היה יחסי אישות, לא חתמתי כמה פעמים לקיים, אני מקיים יחסים 4-3 פעמים בחודש". אך גם לפי דבריו, ברור הדבר, שמתחילת הנישואין לא התקיימו יחסי אישות כתקנם אלא במרחק של שבועות בין פעם לפעם. הבעל הסביר את הדבר כך "לגבי יחסי אישות הבעיה בעיקרה נעוצה בי, מדובר בעיקר בנושא של ביטחון עצמי, וזה נושא השיחה שלי עם הרבנים ואנשי המקצוע". בהזדמנויות אחרות טען שיש גם בעיה פיזיולוגית מלבד לבעיה הנפשית.
הבעל טען שטופל אצל שני נשים המתמחות בבעיות כאלו. ועתה לאחר הטיפול הוא מסוגל לחיות חיי אישות סדירים, מבחינה "תיאורטית" עתה הוא כבר בריא לחלוטין ואם יחזור לחיות עם האישה יוכל להוכיח זאת מבחינה "מעשית". הוא מבקש לאפשר לו להוכיח שאכן כך הם הדברים. לבקשת בית-הדין, מסר את שמה של אחת המטפלות, הגב' שרה ליטמן. אך סרב למסור את פרטיה של המטפלת השנייה. בית-הדין פנה לגב' שרה ליטמן שתדווח לבית-הדין על טיפולה בבעל. בתשובה כתבה הגב' ליטמן לבית-הדין, ש"הבעל הגיע למספר מועט של פגישות, שהיו בגדר הערכה ראשונית, אי-לכך לא התקיים תהליך טיפולי".
בית-הדין הפציר בבעל להמציא את פרטיה של המטפלת השנייה. אך הוא התחמק וסירב להפצרות בית-הדין, לחשוף את זהותה בטענות שונות ומשונות. וגם טען, שאינו בטוח שהיא רופאה.
לסיכום, הבעל טוען שעתה הינו בריא ויכול לתפקד כרגיל, אך לא הציג בפני בית-הדין כל מסמך או עדות מקצועית המחזקת את דבריו. הבעל מבקש מבית-הדין לחייב את האישה לחזור אליו לתקופה של ניסיון, הוא מוכן עתה ללכת לכל מומחה שיפנה אותו בית-הדין. ומצהיר, שאם לאחר תקופת הניסיון, לא תרצה האישה להמשיך לחיות עימו, לא יעגנה ויתן לה מיד את הגט. "מאחר וברצוני לסיים יפה, ברצוני לתת לזה צ'אנס ולעשות ניסיון".
אך האישה מסרבת לכך בתוקף "לא מוכנה, אין מצב, לא מוכנה יותר, שרפתי חמש שנים ולא מוכנה יותר". ובהזדמנות אחרת טענה בדמעות "אני לא אוהבת אותו, לא רוצה להיות במחיצתו, ולא רוצה להשתמש במילים בוטות, ולא מסוגלת להיות איתו".
יצויין, כי בית-הדין ניסה לדבר על לב האישה לחזור לשלום-בית, אך נתקל בסרוב מוחלט מצדה. גם לבעל נתן בית-הדין זמן לפייס את האישה ולדבר על ליבה.
הבעל הוסיף, שלפני מספר חודשים היו יחד בצימר בצפון וחיו יחד חיי אישות. ובעקבות זאת קבלו החלטה לחזור יחד לש"ב, אך בני משפחתה מתנגדים לדבר. האישה לא הכחישה שהיו יחד בצימר ושקיימו יחסי אישות. אך אינה חפיצה בבעל. ולשאלת בית-הדין השיבה "קיימתי יחסים היות ולי גם צרכים ואיני מחפשת במקום אחר ולא רוצה לבגוד. רוצה בצורה כשירה".
האישה מסרבת בתוקף לחזור לחיות עם הבעל. ודורשת בתוקף לחייב את הבעל לגרשה לאלתר.
טענה נוספת שהעלתה האישה במהלך הדיונים כדי לחייב את הבעל בגירושין, היא, שהבעל מהמר בפיס ובווינר, ומאבד כספים רבים במניות. וזאת בנוסף לכך, שהוא לא נשא בעיקר נטל הפרנסה, אלא האישה הייתה המפרנסת העיקרית. לדבריה, הבעל הפסיד סכומים של עשרות אלפי שקלים. הבעל הודה שהאישה הייתה המפרנסת העיקרית, ואמר, שהוא מודה לה על-כך. הבעל אף מאשר, שקנה מניות בחו"ל והגיע למינוס של 50,000. ובעניין ההימורים, טוען הבעל שמדובר בסכומים נמוכים בהרבה. אך לטענתו, בכל מקרה אינו מהמר יותר, גם בעניין זה הוא טופל ונרפא.
ב"כ האישה הגיש את סיכומיו, בהם הוא מונה את הסיבות שמחמתן, לדעתו, יש לחייב ולכפות את הבעל בגירושין. והבעל השיב מצידו על הטענות. זה תורף השאלה הנצבת לפנינו. וה' יסייענו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אמן.
א. הנה, נראה בס"ד, דבעל שאינו מקיים עונתו כפי חיובו, נחשב מורד מתשמיש, אף-על-פי שאיננו מונע תשמיש לגמרי אלא מאחר מלקיים עונתו בזמנו, דכל שאינו מקיים עונתו כפי חיובו מורד מתשמיש הוי. ודבר זה מפורש בדברי רבינו יונה המובא בשטמ"ק (כתובות ס"ב) דעל מה שמסיקה הגמ' שאין חמר רשאי להעשות גמל שלא ברשות האישה כתב בזה"ל:
"...הילכך יכולה לעכב עליו, ואם לא ירצה להניח, דיינינן ליה כמורד על אשתו."
וע"ש מה שהביא בשם הר"ר יהונתן. הרי לפניך, דאף-על-פי שאינו מבטל עונתו לגמרי אלא מאחר לקיימה באיחור זמן, ג"כ חשוב "מורד". ודין מורד ברור להלכה, שכופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. כן נפסק בסי' ע"ז ס"א. ועי' ב"ש סק"ה.
ב. אלא די"ל, דכ"ז אינו אלא כשלא מקיים את חיובו במרד או בשנאה, אבל היכא שאינו מקיים חיובו מחמת שאינו מסוגל, וכמו בנידון דידן, שאינו מסוגל לקיים את חיוב העונה כראוי בגלל בעיות נפשיות, בכה"ג, אינו בכלל "מורד" ואין לכפותו או לחייבו בגט, אלא יש להמתין עימו שישה חודשים.
דכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם, דז"ל הרמב"ם (פי"ד מ"ה אישות ה"ז):
"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה...ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין שישה חודשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואחר-כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה". עכ"ל.
ובהגהות אשר"י (כתובות פ"ה סי' כ"ט) כתב ע"ד הרמב"ם האלו בזה"ל:
"ופי' מורינו רבינו מאיר ז"ל טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה די"ל לא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדים ..." עכ"ל.
ואחר-כך, הכא נמי אינו "מורד" אלא אנוס בדבר ויש להאריך עימו שישה חודשים שמא יבריא.
ג. אלא דיש לומר, דאף-על-פי שאמת נכון הדבר, שנראה יותר דהכא לא חשוב "מורד". בכ"ז, אין לנו לעכב הגירושין, דהרי הכא כבר ניתנו - על-ידי האישה - לבעל כבר זמן זמנים טובא לנסות לרפאות את עצמו. והרי האישה לא רצה מיד לבית-הדין לסתור הבית, אלא ניסתה דרך יועצים ומטפלים ורבנים, ונתנה לו אורכה במשך שנים ארוכות, אלא שהדבר - למגינת לב כולם, לא צלח. בכהאי גוונא אין לבית-הדין לעכב אותה עוד שישה חודשים נוספים, כי הרי כבר המתינה כבר שישה חודשים כמה פעמים ומה יש לעכבה יותר.
אלא שמדברי הריא"ז נראה שלא הבין כך את דברי הרמב"ם. דז"ל הריא"ז שהביא השלטי גבורים (כתובות כ"ו):
"אף-על-פי שאין אדם רשאי לפחות עונת אשתו. אם תשש כוחו מקיים עונתו לפי כוחו. ואם אינו יכול לקיים עונתו אפילו בעונה שהיא פחותה מכל העונות או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה כמו שבאר מיימוני פי"ד מאישות". עכ"ל.
משמע, דסגי אם יכול לבוא עליה אחת לשישה חודשים, כיוון שיכול לקיים את ה"פחותה שבעונות", אין לחייבו לגרש, כיוון שאינו מקיים עונתו מחמת חולי ולא מחמת מרידה. ומדכתב שכן מבואר ברמב"ם, משמע שהריא"ז פרש דברי הרמב"ם כך: "ימתין שישה חודשים [בין עונה לעונה] עד שיבריא, דאין לך עונה גדולה מזו". וא"כ, בנידו"ד שבדרך-כלל מקיים עונה בפחות משישה חודשים, אין לחייבו בגט.
אלא דמי אני להעיר, ולענ"ד מן הרמב"ם לא משמע כן. דהרי הרמב"ם כתב "ימתין שישה חודשים עד שיבריא", משמע, דההמתנה היא כדי שבסוף ששת החודשים "יבריא", דהיינו, שאחר שישה חודשים יחזור לקדמותו, ויקיים מכאן והילך עונתו כסידרו. ולא כדדייק בש"ג, דאם יקיים עונה פעם בשישה חודשים, סגי, ואין כופין אותו. ומה שסיים הרמב"ם "שאין לך עונה גדולה מזו" בא לומר ולבאר, שהטעם שנתנו לו שיעור זמן כזה עד שיבריא, הוא משום שזו העונה הגדולה מן העונות. כך הפשט הפשוט בדברי הרמב"ם והשו"ע. [וכן הבין מהר"א אשכנזי בתשובתו הנ"ל, כמו שעולה מכל תשובתו. ובכ"ז הביא בתוך התשובה את דברי הריא"ז. והוא פלא] וצ"ע.
אלא דנראה דדברי הריא"ז בזה מוסכמים לפי רוב הפוסקים, דכ"כ בפשטות גם הג"ר בנימין מוטאל בשו"ת תמת ישרים בסי' ס"ח. והביא שם, דגם בחידושי הר"י מטראנה (בכתובות שם) כתב כדברי הריא"ז, דאם יכול לקיים עונת הספנים, לא נאמר בו הדין ד"יוציא ויתן כתובה" וגם הוא ז"ל כ' שכ"כ הרמב"ם (דבריהם הובאו בקיצור בפד"ר ח"ג עמ' 88 והלאה. ובאוצה"פ סי' ע"ו ס"ק מ"ח). וגם מכל הפוסקים שהביאו את דברי הש"ג בשם הריא"ז, ודנו בסוף דבריו, שכתב שאם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין אף יותר משישה חודשים. ודנו אם הרמב"ם פליג עליה או לא. ולא אישתמיט חד מינייהו להעיר דאין הפרוש בדברי הרמב"ם כדברי הריא"ז, משמע, דגם אינהו מודו ליה בזה. וכ"נ מתרוצו הראשון של הרב דינא דחיי (הוא בעל הכנה"ג. בלאוין פ"א). וכ"מ מפד"ר ח"ה עמ' שכ"ט. ע"ש וא"כ, לא מצאנו ידינו ורגלינו לחייב הבעל להתגרש, כיוון שיכול לקיים עונתו בפחות משישה חודשים. וגם האישה הודתה, שברוב חיי נישואיהם התקיימו חיי אישות כל חודשים שלושה.
ד. אלא דצ"ע בדברי הרמב"ם האלו, למה גבל הדבר בהמתנת שישה חודשים, הרי כיוון שהוא "חולה או תשש כוחו" הרי דמעיקרא אין לו חיוב עונה יותר מכפי יכולתו. דבר זה מבואר במשנה בכתובות (ס"א) דאין כל העונות שוות, וכל אדם לפי עיסוקו ולפי יכולתו חייב עונה. דז"ל המשנה "העונה האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום. הפועלים, שתים בשבת. החמרים, אחת בשבת. הגמלים, אחת לשלושים יום. הספנים, אחת לשישה חודשים". וכתב הטור ר"ס ע"ו:
"חייב בעונתה כיצד, כל אחד כפי כוחו וכפי מלאכתו...וכתב הרמ"ה, והני מילי במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים."
וכן נפסק גם בשו"ע (סי' ע"ו ס"ד).
ומעתה, לכאורה יש מקום לומר, דאף בעל זה הניצב לפנינו, כיוון שכל מה שלא מקיים עונתו כסידרה הוא מחמת מניעה שיש לו, שאינו מסוגל לקיים עונתו בעתו כפי הנהוג, ואנוס הוא מחמת קושי נפשי שיש לו, א"כ, אינו חייב יותר "ממה שאומדין אותו שיכול לקיים". וי"ל, דהבעל הזה קיים עונתו כהלכה כפי הראוי - לפי המגבלות שיש לו, דמעיקרא אין חייב יותר מזה.
וצ"ע, מדברי הרמב"ם שכתב שממתין שישה חודשים ולא יותר, לדברי הרמ"ה שכתב, שאינו חייב יותר מיכולתו.
ואין לומר דפליגי [כדמשמע מלשון השלטי גבורים], שהרי מרן השו"ע פסק בסעיף ג כדברי הרמ"ה ובסעיף י"א כדברי הרמב"ם. ואיך זיכה מרן שיטרא לבי תרי אי פליגי זה על זה. אלא וודאי דלא פליגי. וצ"ע.
ואין לומר גם שכוונת הרמ"ה, שאומדין כמה יכול לקיים - עד חצי שנה - ולא יותר. דהרי הב"ש בסק"ה כתב ע"ד הרמ"ה בזה"ל "קאי על כל העונות המבוארים בסעיף הקודם". דהיינו, גם על עונת המלחים, שעונתם אחת לשישה חודשים. הרי שדברי הרמ"ה כפשוטם, דאומדים אותו לפי כוחו אף ליותר משישה חודשים. וכ"כ בבאה"ט סק"ו. ועי' אוצה"פ.
ה. ומצאתי בס"ד דכבר עמד בשאלה זו הגאון בעל ה"כנסת הגדולה" בספרו דינא, דחיי (לאוין פ"א. דף ע"ב טור ב'. הובאו חלק מדבריו באוצה"פ ס"ק מ"ח אות ב ובהערה רצ"ז),
"דהרמב"ם איירי במי שהיה בריא בשעת נישואין ואחר-כך חלה או תשש, שימתין שישה חודשים ואחר-כך יוציא ויתן כתובה. ואין לומר דנסתחפה שדה שלה, דבאישה ליכא למימר הכי, דהאיש אינו נקרא שדה של אישה. אבל הרמ"ה איירי באדם שבשעת נישואין היה חולה ותשוש כוח, דאף-על-פי שהוא טייל אין אומדין עונתו הקצובה בכל יום אלא לפי מה שהוא יכול". עכ"ל.
והנה, לפי תירוץ זה מבואר, דהיכא שמתחילת הנישואין היה לקוי, אינו חייב לגרש גם אחר ו' חודשים, אלא מקיים עונתו כפי כוחו, אפילו יותר משישה חודשים. וא"כ, ה"ה והוא הטעם בנידון דידן, שמתחילת הנישואין היה פגום, מעיקרא, אינו חייב יותר מכוחו.
ו. אך כד תידוק שפיר, אתה תחזה שאין הדבר כן, מכמה טעמי, כדלקמן. הראשון, דהנה, טעמו של הרמ"ה מבואר בדברי הלבוש (או"ח ריש סי' ר"מ) וז"ל:
"שלא ציווהו התורה בפריה ורביה אלא כפי יכולת האדם, וכן בכל המצוות כתיב וחי בהם ולא שימית עצמו בהם. לפיכך שערו חז"ל הנהגת העונה לכל אדם לפי יכולתו וכוחו."
וכ"כ גם הגאון הראשל"צ מהר"א אשכנזי (בתשובתו שבס' בני בנימין סי' ל"ז) לבאר את סברת הרמ"ה בזה"ל:
"והיינו טעמא, דשעור עונה לכל או"א כפי מלאכתו שגבלו חז"ל לא הוזכר בתורה, אלא שרז"ל קבעו עונה לכל או"א כפי עבודתו ומלאכתו. ובכן, אי בתחילת הנישואין אנו רואים שגופו חלוש, כדי שלא יוזק כוחו - יש לאמוד אותו עונתו כפי כוחו, אף שתהיה פעם אחת בשנה וכיוצא. ואדעתא דהכי נשאת לאיש חלוש המזג."
ולפ"ז י"ל שהבעל חייב בעונתו כסידרה, דכל מה שמפחיתים מכמות העונה שחייב, היינו דווקא במי שאין "גופו" בריא (כדדייק לשון השו"ע), ולכן לא חייבוהו לקיים עונה במקום שמזיק לבריאותו. וכמ"ש בלבוש ומהר"א אשכנזי. משא"כ באדם שגופו בריא לגמרי ואין התשמיש מזיק לו כלל, וודאי מיבעי ליה לאמץ עצמו לקיים חיובו, ומוטל עליו לעשות כל תצדקי כדי לקיים עונת אשתו. ואי לא מקיים עונתו כראוי, חשוב כמי שלא קיים חובתו, דרק למי שהתשמיש מזיק לבריאותו פטרו חז"ל מחובת התשמיש כסידרו, ולא למי שבריא ואין התשמיש מזיקו.
[ומיהו, יתכן שיחשב כ"אנוס" ו"אינו יכול" לקיים חיובו, אך לא הוי "פטור מעיקרא", אלא כמי שנאנס ולא יכול לקיים חובתו. ולקמן בעה"י עוד נדבר מזה].
ז. זאת ועוד, דנראה דמעוד טעם הכא גרע טפי ממה שכתב הרמ"ה. דהרמ"ה לימדנו דבמי שאינו בריא "אומדים אותו כמה יכול לקיים", ואז חיובו ברור ומוגדר מתי חייב לקיים עונתו, וגם האישה תדע למה לצפות. משא"כ הכא, שהבעל הינו "בריא בגופו", שהרי מבחינה פיזית הינו בריא לגמרי ואין לו שום חולשה. אלא שיש לו קושי "נפשי" לקיים מצוותו, בכה"ג הרי לא שייך לתת אומד כמה יוכל לקיים, כי אין הבעיה מוגדרת לגמרי, ולעולם לא ברור מתי ירגיש טוב מבחינה נפשית, ומתי יוכל נפשית לקיים העונה, והוי כאילו אין לה עונה קבועה לעולם. ולא דמי לחולה שאומדין אותו, ויודעת בדיוק מתי לצפות לעונתו.
ח. גם עוד נראה, די"ל דהרמ"ה מיירי בידעה האישה שהבעל אינו אדם בריא, ולכן כשנשאת לו ע"ד כן נשאת לו, שיקיים עונתו לפי כוחו. דכל יסוד הדבר לחלק בין האנשים לעניין חיוב העונה, נובע מכך שהאישה יודעת ומוחלת. כמש"כ בשטמ"ק (כתובות ס"א) בזה"ל:
"ומיירי כשיודעין בזמן הנישואין מלאכתם, דכיוון דידעי מעיקרא, מוכחא מילתא דנתרצו בכך, ומחלה וגמרה לסבול בלבה. וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא, אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה, אינו חייב בזה, אלא אומדין אותו כפי כוחו." עכ"ל.
וכ"כ גם בתשובת מהר"א אשכנזי הנ"ל שכתב כתרוץ הדינא דחיי [בשו"ת מהר"א אשכנזי בסי' כ"ט. ותשובתו הובאה גם בשו"ת בני בנימין סי' ל"ז. וע"ש גם בסי' ל"ו בתשובת הראשל"צ הגאון היש"א ברכה זצ"ל].
"דהחילוק הוא, דהרמב"ם מיירי שכבר היה תחילת נישואין עמה כדרך כל הארץ ומשמש כפי חיובו, דרך אומנותו, ושוב תשש כוחו מפני אונסו או חלה ואינו יכול לבעול. והאישה שכבר טעמה טעם ביאה, יצרא אלבשה, ומבקשת תפקידה - עונה שקצבו לה רז"ל, ואדעתא דהכי נישאת, אמרינן לה המתיני ו' חודשים, שהיא העונה היותר פחותה עד שיבריא ושמא יחזור כמאז ומקדם, ואם לבתר ו' חודשים לא הבריא, לא תמתין עוד ויוציא ויתן כתובה. והרמ"ה ותר"י ז"ל מיירי, טרם האישה ידעה איש, ובתחילת נשואיה עמה חזינן דהאיש חלוש במזגו, אין לאמוד אותו כפי אומנותו אלא כפי בריאות גופו הגם שיתרבה מ"ו חודשים שהוא שעור העונה הגדולה. והיינו טעמא, דשעור עונה לכל או"א כפי מלאכתו שגבלו חז"ל לא הוזכר בתורה, אלא שרז"ל קבעו עונה לכול או"א כפי עבודתו ומלאכתו. ובכן, אי בתחילת הנישואין אנו רואים שגופו חלוש, כדי שלא יוזק כוחו - יש לאמוד אותו עונתו כפי כוחו, אף שתהיה פעם אחת בשנה וכיוצא. ואדעתא דהכי נשאת לאיש חלוש המזג. ודברי הרמב"ם מוסברים, אחר שתחילת נשואיו היה בריא וחזק, וחל חיוב עונתה שקצוב לו מרז"ל, אדעתא דהכי נשאה, ואין לה להמתין כשחלה או נאנס, שאינו יכול לבוא עליה אלא עד ו' חודשים, ואם עד זה הזמן נתרפא והבריא מה טוב, ואם לאו יוציא ויתן כתובה."
ובנידון שלפנינו, הרי לא ידעה מן הבעיות קודם, ואי-אפשר לומר דאדעתא דהכי נישאת לו. ולכן נראה, דהכא וודאי חייב לגרש מיד, כיוון דמיירי שיש לו בעיות בחיי האישות מתחילת הנישואין ולא ידעה מכך. דכל דברי הרמ"ה שעונתו היא לפי כוחו, מיירי כשידעה מן הבעיות שלו קודם הנישואין. והרמב"ם שכתב להמתין שישה חודשים, מיירי כשמתחילת הנישואין היה מתפקד כבעל רגיל ואחר-כך נתקלקל, אז יש ללכת לפי שיעורי העונות שקצבו חז"ל, ואז אם חלה או תשש כוחו ימתין שישה חודשים. אבל מקרה שלפנינו הוא שונה כי מתחילת הנישואין אינו יכול לקיים עונתו כראוי, והיא לא ידעה מכך, וודאי יכולה לחייבו לגרשה מיד, דלא גרע מכל מומים שלא ידעה מהם.
ט. וחילוק זה מסתייע מדבריהם של חברי בית-הדין הגדול בדור שלפנינו, הגר"י עדס והגר"ב ז'ולטי זצ"ל ויבדלח"ט הגרי"ש אלישיב שליט"א בערעור שבא לפניהם ונדפס בפד"ר ח"ג (עמ' ע"ז והלאה) וז"ל:
"כי זמן זה של שישה חודשים אשר קצב הרמב"ם על יסוד ההלכה של שעור עונה שאין לך עונה גדולה מזו, זה דווקא לאחר שנכנסה לחופה ונבעלה ואז סידרו חז"ל שיעורי עונות. ולכן, אם לאחר שחיו יחד חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, בזה פסק הרמב"ם שעליה לחכות שישה חודשים כשעור עונה הנזכרת, כי סדר הזמנים של העונות נקבעה לאחר הנישואין כשחיו יחד. לא כן במקרה ומהתחלת הנישואין הוא לקוי, בכה"ג לא שייך לדון מדיני עונה."
ולכן פסקו בנידונם שחייב לגרש מיד. ולמדו דבר זה מתוך תשובות הרלב"ח והראנ"ח שדנו בתשובותיהם לחייבו בגט מיד אף-על-פי שלא עברו שישה חודשים מן הנישואין. וא"כ, לכאורה קשיא עלייהו מדברי הרמב"ם הנ"ל. לזאת ישבו כנ"ל, שאם מתחילת הנישואין הבעיה, אין מקום לחכות שישה חודשים ודינו כאילו עברה תקופה זו והאישה זכאית לדרוש גט מיד. ע"ש.
ועי' בפד"ר ח"ה עמוד רל"ט בפסק-דין של הדיינים הגר"י קלופט והגר"א שאר ישוב והגר"י עטיה זצ"ל דחלק שם הרב הכותב זצ"ל על חידושם של חברי בית-הדין הגדול. ע"ש. מ"מ, גם לפי דבריו שם, בנידוננו יודה דיש לחייבו לגרש.
ולכאורה חילוקם זה נסתר מדברי ה"דינא דחיי" הנ"ל דלפי דבריו מבואר איפכא, דהיכא שמתחילת הנישואין היה לקוי, אינו חייב לגרש גם אחר ו' חודשים, אלא מקיים עונתו כפי כוחו. וזה בדיוק הפך סברת הגאונים הנ"ל.
אך כד מעיינת שפיר אתה תחזה, כדברינו למעלה, דלא קשה להו מדברי הדינא דחיי. וכל אחד דיבר בנידון שלו. דהדינא דחיי מיירי כשידעה שאינו בריא וע"ד כן נשאת לו. ודברי הגאונים חברי בית-הדין הגדול מיירו כשלא ידעה שהינו חולה. ולכן שפיר יש לה זכות לתבוע גירושין מיד, כי ע"ד כן לא נשאת לו. ולא גרע מכל מומים שהיו בה ולא ידעה.
ונראה, דדמי לאילו נישאת לטייל ונמצא ספן, דלא ע"ד כן נישאת לו, דוודאי יכולה לדרוש להתגרש. דאף-על-פי שהנשאת לספן עונתה אחת לשישה חודשים, זה משום שעל דעת שהוא ספן מתחילת הנישואין נישאת לו, ומעיקרא מחלה לו על זה, ולא נשתעבד לה יותר מזה. משא"כ כשנשאת ע"ד שהוא טייל ונמצא ספן וודאי לא ע"ד כן נשאת לו. הכי נמי הכא, דנהי שיש מקום לומר שהוא אינו חייב יותר מכוחו, כי אנוס הוא. אך וודאי היא רתיכולה לומר, שנישאת לו ע"ד שיהיה כאחד האדם בדבר זה שהוא עיקר בחיי נישואין והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה, וודאי שפיר יכולה לטעון, דע"ד רובא דרובא דאינשי נישאת לו, שהם בריאים ויכולים לקיים את מצוות הבית כתקנה. וכי גרע משאר מומים שלא ידעה שיש לו ויכולה לומר שאינה חפיצה בבעל כזה. ה"נ הכא.
ובמיוחד ובפרט בנידון דידן, דכפי טענת האישה - לא התקיימו יחסים כתקנם אפילו ב"ליל הכלולות" ו"בירח הדבש". וכן לאורך הנישואין אפילו בליל טבילה לא היה מקיים חובתו, ושפעמים אף חצי שנה ושנה לא קיימו יחסים. וכפי שספרה האישה בפנינו ותארה את אופי היחסים ביניהם, נראה, שכאן לא רק מרחק הזמן שבין עונה לעונה הוא המפריע, אלא כל היחס מסביב שהיה חסר - כפועל יוצא מאי יכולת הבעל לקיים עונתו כראוי - רבה צער האישה עד מאד, והרגישה פגועה ומושפלת. בכגון דא נראה, "דעיקר חסר מן הספר", וזכות האישה לתבוע להתגרש.
בדיון שהתקיים ביום כ' שבט תשס"ה ספרה האישה "כשעלינו הביתה לאחר החתונה היה מאד טבעי שנרד הבייתה ונקיים יחסי אישות. ונכון שנרדמתי כי זה טבעי. ואז בא ואמר, לא חייבים עכשיו ונחכה לבוקר - וזה היה ההשפלה הראשונה. ויצאנו לירח דבש ופעם אחת במשך חמישה ימים קיימנו יחסים. והיה מבקש שאלך למקווה ואחר-כך לא היה בא אלי ואחר-כך לא הסכמתי ללכת, כיוון שלא היה שום דבר ואף בליל הטבילה זה לא מחייב. הלכתי עם כל הנכונות ואני מקבלת אותו עם גב לקיר. ולפני שעזב בשנה האחרונה ישן עם גב לקיר ולא פנה אלי וישן על מיטה בצד החדר והייתי בוכה והייתי מדברת ולא היה שומע". ובדיון שהתקיים בג' ניסן תשס"ה הוסיפה "והעיקר יחסי אישות שלא היו קיימים כמעט מלבד פעם בחודש או חודשיים או שלוש או שנה. היה מבקש שאלך למקוה ולאחר זאת לא קרה כלום... הוא בכלל לא היה יוזם יחסי אישות. וגם כשיזמתי, לא תמיד היה נענה, והייתי צריכה לבכות ולהתחנן". וא"צ להאריך בציטוט דבריה יותר. אבל פשוט וברור, שכפי טענתה, וודאי אף אישה לא מוכנה למערכת יחסים כזו, ובווודאי גרע טפי מבעל חולה שאומדין אותו לקיים עונתו באיחור. וכל כהאי גוונא שאישה אינה מסכימה ואינה מוחלת, בווודאי אינה כשבוית חרב לפניו, ויכולה לחייבו לגרשה.
ונראה לענ"ד, דהכא גרע מסתם מומין שהיו בו מקודם הנישואין, דבכל מום הבעל הינו בעל טוב אלא שיש בו מום שאינה יכולה לסובלו. יותר מזה הוא נידון דנן, דיש הפרעות קשות בקיום חיי האישות והנלוה אליהן - בכה"ג גרע טפי, דהוי כמי שאין בעל, דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה. בכה"ג וודאי זכותה לחייבו בגט.
ואף-על-פי שהבעל מכחיש חלק מטענות האישה. אך גם לפי גרסתו פשוט הדבר שלא קיים עונתו תמידים כסדרם בעיתם ובזמנם. וגם הוא הודה שהמניעה הייתה מחמתו. ואין לכפות האישה להמשיך לחיות עימו בצורה כזו. ולקמן נבאר שהאישה נאמנת יותר ממנו במה שמכחישים זה את זה.
י. אלא דאכתי יד הדוחה נטויה לדחות ולומר, שסברת חברי בית-הדין הגדול לא תועיל לנידון דידן. דשאני התם, בנדון שלהם, שלא היה לו כוח גברא כלל ולא יכל לבוא עליה כלל, לכן גם לפי ריא"ז, יוציא מיד, כיוון שאינו יכול לבעול כלל ועיקר. ורק השאלה היא שמא יתרפא, וע"ז כתבו, שאם מתחילת הנישואין היה לקוי א"צ להמתין כלל, ומיד חייב לגרשה. אבל אם יכול לבעול אפילו העונה היותר פחותה, כמו בנידונינו, שמא אף אם זה מתחילת הנישואין, הרי זה לא יוציא, וכמו שכתב ריא"ז, כיוון שאם יכול לקיים את הפחותה שבעונות אין עילה לגירושין. וא"כ, י"ל, דכול סברת חברי בית-הדין הגדול היא רק כשאינו יכול לבעול כלל כי אין לו כוח גברא, מה שאינו בנידון דידן, שמקיים עונה כאחד העונות הכתובות.
אך לענ"ד אין לדחות כן, דהרי חברי בית-הדין הגדול כתבו את סברתם ע"ד הרמב"ם הנ"ל, שכתב, "ימתין שישה חודשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו". ולפרש את דברי הרמב"ם כתב הריא"ז דהיינו שיכול לקיים כעונה הפחותה שבעונות. וע"ד הרמב"ם האלו כתבו חברי בית-הדין הגדול את סברתם, שאם מתחילת הנישואין הוא פגום, א"צ להמתין כלל, ויגרש מיד. על-כרחך, שכל דברי הש"ג בשם ריא"ז לא נאמרו אלא כשחלה אחר הנישואין אבל כשהיה חולה מתחילת הנישואין לא אמר. כך סברו הגאונים חברי בית-הדין הגדול. והיינו טעמא, דוודאי כל עניין העונות הוא משום דע"ד כן נשאו זה לזה כמו שכתב בשטמ"ק שהבאנו בריש דברינו, וא"כ הו"ל כסברה שהוא טייל ונמצא ספן, דוודאי לא ע"ד כן נישאה לו, ויגרשה מיד, דהרי כל החילוק תלוי ועומד בהקפדת האישה ובאם מוחלת על זה.
ומעתה, כשנתבונן במקרה המצער שלפנינו, אין מי שיאמר, שאישה צעירה תסכים לחיי משפחה כאלו, דלחיים ניתנה ולא לצער, וכמו שתארה האישה לפני בית-הדין באריכות. שהרי לא רק מרחק הזמן בין עונה לעונה הוא המפריע, אלא צורת החיים הזו התולה את חייה בבעל שלא תמיד מסוגל נפשית להיות עימה לעת מצוא. וגם לעולם הוא אינו היוזם והיוצר אלא גרורי מיגרר בתרה [כמו שהוא עצמו הודה לפנינו]. מסתברא, שאין האישה מוחלת בזה כלל ואינה מסכמת לזה כלל. וזכותה לתבוע דינה שיפטרנה בגט מיד, כיוון שמתחילת הנישואין הוא לקוי ולא ידעה מזה קודם נישואיהם, דוודאי לא גרע משאר מומים שלא ידעה מהם ונמצאו בו, דוודאי זכותה לחייבו לגרש. [עי' ב"ש ר"ס קנ"ד. ובב"ח ובס' ב"מ שם. וע"ע בשו"ת אור גדול סי' ה' לגבי מומין שהיו ולא ידעה - ולפי כל הדעות נראה שבנידון דידן חייב לגרש, דלא מבעיא להב"ש דוודאי צריך לגרש אלא אף להב"ח והב"מ כיוון דוודאי אין להסתפק שמא ידעה ומחלה].
ועוד י"ל, דאם ריא"ז ס"ל כדברי הפוסקים ש"יוציא ויתן כתובה" היינו שכופין אותו כסברת ר"ת, י"ל, דלעניין כפיה דהיינו שלא יכפוהו סגי בכך שיכול לקיים את הפחותה שבעונות, אבל לעניין לחייבו לגרש אפשר דיודה. ועי' באור זרוע ח"א (הלכות יבום וקידושין סימן תרטו ד"ה מעשה שבאת ) דלא הסכים לדעת ר"ח שכתב שלא כופין אלא מחייבים. ולדעתו של האו"ז, אין כלל מוחלט בזה, יש מקומות שכופין ויש מקומות שלא כופין. ע"ש. וצ"ע בנידונינו מה סובר.
י"א. זאת ועוד, דיש מקום להסתפק אעיקרא דדינא, אם יש להחשיבו כ"אנוס", כיוון שאין לו בעיה גופנית המונעתו מחיי אישות, אלא יש לו קושי נפשי בכך. בכה"ג, אפשר דלא חשיב אנוס אלא מבעי ליה למינס נפשיה לקיים חיובו או לכל הפחות לרצותה ולפייסה לעכב הדבר, מי יימר דנחשב אנוס, אפשר שיש להחשיבו כ"מורד". ובמיוחד, כאשר לא הביא לבית-הדין שום מסמך מרופא או מומחה המאשש את טענותיו - על-אף הפצרותיו של בית-הדין בעניין. זאת ועוד, אף אם נימא שחשוב כחולה וכאנוס, בכ"ז יתכן שחשוב כמורד, כי לא טיפל בעצמו כראוי במשך שנים ארוכות. ואף-על-פי שהלך לכל מיני יועצי נישואין, מ"מ בבעיותיו המיוחדות לא טיפל כראוי אצל אנשי מקצוע.
י"ב. זאת העולה, דוודאי יש עילה לגירושין מיד ואין להשהות הדבר.
אך בכ"ז הרווחנו דין, דכיוון דמסקינן דאינו "מורד" אלא חולה שאנוס מלקיים חובתו. וכידוע, ב"מורד" כופין אותו לגרש אפילו בשוטים. ואילו בחולה שאינו יכול לקיים עונתו פסק מרן "יוציא ויתן כתובה". וכידוע כל מקום שנאמר "יוציא ויתן כתובה" נחלקו הראשונים האם כופין או מחייבים, דעת ר"ח והעומדים בשיטתו היא, כי כל מקום בש"ס שלא נאמר במפורש כופין אותו לגט, אלא יוציא הכוונה היא שהוא רק מחוייב לגרש, אבל אין ביד בית-הדין לכפותו לגט. ודעת הרשב"א (בתשו' סי' אלף רנה) דכופין אותו לגרש. וכ"כ ר"י בר"א ז"ל והביא ראיה מההוא דאמר שמואל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתו' ועוד נראה לי דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו. עי' תוס' כתובות ע' ד"ה יוציא. ובב"י סי' קנ"ד סכ"א. וא"צ להאריך בזה.
ומרן השו"ע (בסי' קנ"ד סעי כ"א) הביא את דעת הרשב"א ור"י בסתם ואת דעת הר"ח ביש אומרים. וא"כ לכאורה, לדידן דנקטינן בעלמא כסתם מרן לכאורה יש לפסוק כפיה. אך כידוע אין הדבר כן, שהרי כבר האריכו הפוסקים בכך שבאיסור ערוה החמורה חושישים לכל הדעות גם נגד דעת מרן. וכ"כ בתשובת הראשל"צ היש"א ברכה בשו"ת בני בנימין סי' ל"ז. ע"ש. ואכמ"ל.
י"ג. והנה, כל דברינו אמורים לפי דבריה של האישה במה שתארה לפנינו, אך כאמור לעיל, הבעל מכחיש את האישה ברבים מן הדברים, וא"כ, שמא האמת כדבריו.
אך כד תידוק שפיר אתה תחזה, שגם לפי דברי הבעל ותיאורו את מרקם חיי הנישואין של בני הזוג, ברור עולה, שלא התקיימו חיי אישות כסידרם מחמת בעיה של הבעל. וכל דברינו דלעיל נכונים גם לפי גירסתו.
אך מלבד זאת נראה ברור בס"ד, שיש לקבל את גרסת האישה. דבכול מקרה שיש ויכוח בין הצדדים על העובדות, לכל אחד גירסה אחרת מה היה ביניהם, בדברים שבינו ובינה, הוא אומר כך והיא אומרת אחרת, ואין אפשרות להביא עדים לידע מה באמת היה, אנו מאמינים לאישה, משום דחזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.
זאת למדנו מהא דאיתא בנדרים צא. פלוגתא דאמוראי, באישה שאמרה לבעלה גרשתני, האם היא נאמנת או לא. דדעת רב המנונא דנאמנת, דחזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה. ורבא פליג עליה, וס"ל, דאינה נאמנת, דלית ליה האי חזקה. ע"ש. ואיפסקא הילכתא כרב המנונא. וכ"פ כל הראשונים ובשו"ע סי' י"ז ס"ב וסי' ק' ס"י וסי' קנ"ד ס"ז.
ולמדו מזה הראשונים, לכל מקרה שיהיה ויכוח ומריבה בין בני הזוג בדבר שהבעל יודע, שתהיה האישה נאמנת, דחזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה. וכ"כ הר"ן בנדרים שם (ד"ה ולעניין הלכה). וכ"כ גם הריב"ש סי' קכ"ז. ע"ש. ולפי"ז, למדו הראשונים, בטוענת "אינו שוכב עימי" או שטוענת "שאין לאיש גבורתו וישען על ביתו ולא יעמוד", היא נאמנת, כיוון שהבעל מכיר בדבר זה, ואילולי שכן האמת לא הייתה מעיזה פניה בפניו. וכן כל כיוצא בזה. וכן פסק מרן (בסי' י"ז ס"ב) שהטוענת "גרשתני" נאמנת להינשא לכתחילה. וכן פסק (בסי' קנ"ד ס"ז) לעניין טוענת שאין לו גבורת אנשים, דכופין אותו לגרשה. וכשיטת הרמב"ם ודעימיה. וא"כ, הוא הדין והוא הטעם גם לנידון דידן, יש לקבל את גרסת האישה בכל דבריה, דהאישה נאמנת, דאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.
אלא דקשיא לן טובא, דמרן עצמו בסי' ע"ז (ס"ד) פסק בזה"ל:
"איש ואשתו שבאו לבי"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו. וכן אם טענה היא ואמרה הוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבי"ד, ואחר-כך אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושים פשרה כפי כוח הדיין". עכ"ל.
ומקורו הטהור מדברי רבינו הרמב"ם (בפי"ד מהלכות אישות הט"ז).
כן הקשו האחרונים ויצאו לחלק בד' דרכים כדלקמן.
זה יצא ראשונה בדרישה (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז) כ' בזה"ל:
"ויש לומר, דלעיל מיירי לעניין דין מורד, שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשת שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג"כ אינה נאמנת אלא לעניין שיוציאנה אבל לא לעניין שיתן לה כתובתה, ואין הכי נמי אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא. וק"ל". עכ"ל.
והביאו גם הב"ש (סי' ע"ז סקל"ב).
ואני תמה על עצמי איך תירץ כן, הלוא בסי' ק' ס"י פסק מרן להדיא דנאמנת גם לעניין הכתובה. וגם שם מקורו טהור מן הרמב"ם דז"ל "האישה שהוציאה שטר כתובתה ואין עימה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה". עכ"ל. הרי מפורש שנאמנת בטענה זו גם להוציא כתובתה.
אך יש לישב את דברי הדרישה, דבאמת לעניין "ממונות" אין נאמנת כלל מכוח חזקת רב המנונא, ומה שכתב הרמב"ם [ופסקו מרן בסי' ק' הנ"ל], דנאמנת לעניין עיקר הכתובה מכוח חזקה זו. הנה, כבר כתבנו במקום אחר, דהר"ן באר דלדעת הרמב"ם באמת אינה נאמנת לעניין הממון כלל, ומה שנאמנת לעניין הכתובה משום שזה היא מקבלת מתנאי כתובה. ע"ש. ולפ"ז, אתי שפיר חילוקו של הדרישה, דבסי' ע"ז אינה נאמנת, כי אינה רוצה גירושין אלא שיוסיפו לה בכתובתה. [אך הדרישה עצמו כתב להדיא שגם לעניין הכתובה אינה נאמנת. ולפ"ז מוכרחים אנו לדחוק, שכוונתו, לעניין התוספת כתובה. ופשוט].
למדנו מדברי רבינו הגדול בעל הדרישה ופרישה, דלעולם דעת הרמב"ם ומרן דכופין לגרש גם בטענה שהוא מורד מתשמיש, כמו שכופין לעניין טענת גבורת אנשים. ובשני הטענות, אינה נאמנת לעניין הממון (חוץ מעיקר כתובה).
והגאון רבי לוי בן חביב זצ"ל (בשו" מהרלב"ח סימן ל"ג) יצא לישב פסקי הרמב"ם (ומרן) באופן אחר. וז"ל:
"שחלוף גדול יש בין טענת שאין לבעלה גבורת אנשים לבא עליה ובין טענת שבעלה מורד מתשמיש ואינו רוצה להזקק עמה. כי אף-על-פי שבשתיהן יודע הבעל אם האישה אומרת אמת אם לא, עם כל זה בטענת שאין לבעלה גבורת אנשים היא מעיזה פניה דומיא דההיא דאומרת לבעלה גרשתני, כי היא מעיזה פניה בפני בעלה, לפרוק עולו מעליה. ומטעם זה היא נאמנת בשתיהן. אמנם, בטענה שהוא מורד מתשמיש אין בכאן העזה לדעתה, דאדרבה מתחננת לפני בית-דין, שיעתרו לפני בעלה וירצה וישיב אפו מעליה, דומיא דשרה אמנו דאמרה זה על-פי המדרש וח"ו שנאמר שהיה בדבר שום העזה ולפי זה נאמר דרך-כלל, כי האישה לשתהיה נאמנת בטענתה צריך שיהיו בה ב' תנאים, הא' שתדע היא שידע בעלה במה שטוענת היא אם הוא אמת אם לא. הב', שיהיה בטענתה העזה. ולכן, בטענת ש"אין לו גבורות אנשים", שיש בה הב' תנאים הנזכרים, נאמנת. ובטענה ש"אינו יורה כחץ" גם בטענת ש"הוא מורד" שאין בכל א' מאלה הטענות כי אם תנאי א' באחת אחד ובאחרת אחד כנזכר למעלה אינה נאמנת. והדין בשניהם שוה. וכן פסק הרב. וכבר ראיתי מה שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו דלרב המנונא אלו הב' חלוקות שוות בדינם שכתב וזה לשונו ונראה דלרב המנונא אם הייתה טוענת דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כוח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני ע"כ. גם ככה נראה מלשון הר"ן ז"ל גם לדעת בעל הטורים זכרונו לברכה נראה דיש חלוק בין כשאמר שאין לו גבורת אנשים לכשאמר שהוא מורד שהרי בסוף סימן ע"ז מטור אבן העזר הביא לשון הרב רבינו משה בר מיימוני זכרונו לברכה איש ואשתו שבאו לבית-דין וכו' או היא אומרת שהוא מורד וכו' ובסימן קצ"ד הביא הלשון האחרון של הרב רבינו משה בר מיימוני זכרונו לברכה אישה שבאה לבית-דין ואמר בעלי אינו יכול לשמש עמי וכו' ובאותו הסימן עצמו הביא הדין האחר שכתבתי למעלה בשמו שאם טוענת שאין גבורת אנשים שנאמנת. וכל אחד מאלו הדינין הביא בפני עצמו דמשמע דכולם אמת בלי חולק."
וכן כתב לתרץ בתשו' רש"ך מדנפשיה (בח"ג סי' מ"ב. והביאו הב"ש בסי' ע"ז) ואחר-כך מצא שכן חילק המהרלב"ח ושמח שזכה לכוון לדבריו. וכיו"ב כ' גם רבינו הש"ך בס' גבורת אנשים סי' נ"ד ובפת"ש סי' קנ"ד ס"ק כ"ג.
והב"ח (בסי' ע"ז אות כ' בקו"א) כ' ליישב באופן אחר, דבסי' ע"ז מיירי בדבר שאין הבעל יודע כגון שטוענת שהוא מורד מתשמיש שאינו בא עליה אלא כמי שבא על השנואה ואינו משמש ברצון או הוא טוען עליה שאינה מתרצית אלא בכפיה בא עליה לפי ששונאתו שגם זו נקראת מורדת, ולכן פסק הרמב"ם דעושים פשרה ואין כופים ואפילו אינה שואלת כתובה. אבל כאשר הבעל מכיר בשקרה וודאי מהימנא.
ובאור לדבריו, דנאמנותה שואבת את כוחה מזה שאין אישה מעיזה לומר דבר כזה בפני בעלה אם לא שזה אמת. אבל בדבר שהבעל יכול לסבור שכך היא מרגישה ואינו העזה גמורה כיוון "שאין הבעל יודע". דהיינו, אם טוענת שבא עליה כמי שבא על השנואה, אף שלדעתו אין זה אמת, אך ההעזה מצדה קטנה, ולכן אינה נאמנת.
ובט"ז (סי' קנ"ד סק"ו) כ' לתרץ באופן אחר:
"דלעניין אם החילוק בינהם במורד מתשמיש, דבר זה תלוי בבחירה שאינו רוצה או שונא אותה, בזה וודאי ראוי לחפש כל מה שאפשר לעשות שלום ביניהם, כדנקט התם שמייחדים אותם. ולפי' הרא"ש עושים שיעור עד שיתפייסו. ועושים שפשרה כפי הדין, היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הבי"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקים אנפשיה בהרחקת תשמיש עימה ואחר-כך יוציא ויתן כתובתה כל זמן שלא יהא אפשרי בהשוואה. משא"כ כאן שיש בו חיסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש, בזה לא שייך לומר לומר השוואה לא צריכים לשות הדין שיוציא אותה בגט על-ידי כפיה. ואה"נ אם יש אפשרות ברפואה, וודאי דאין כופין, ואם כופין הוה שלא כדין. כל זה הוא פשוט לענ"ד."
ולעניות דעתנו היה נראה בס"ד ליישב דעת הרמב"ם ומרן באופן אחר. והוא על-פי המבואר בריטב"א (בכתובות כ"ג). דיש הסוברים, דלא נאמנת בחזקת רב המנונא במידי דמשויא לבעלה רשע. [כ"ד הריטב"א (כתובות כ"ג.) והרדב"ז (ח"ג סי' ת"ז). וכ"פ לדינא בשו"ת אהל יצחק הכהן (אה"ע סי' ו) והנוב"י (תנינא צ"א)]. וא"כ, שפיר י"ל, דסובר הרמב"ם, דנהי דנאמנת בטענת "גרשתני" משום חזקת רב המנונא, בכ"ז אינה נאמנת לומר עליו שמורד מתשמיש ואינו שוכב עימה, שהרי בזה משויא ליה רשע. ולכן, שפיר פסק הרמב"ם (בפרק י"ד) שאינה נאמנת אלא יעשה הדיין פשרה ביניהם. וכ"פ מרן בסי' ע"ז. אבל לעניין טענת גבורת אנשים, דלא משויא ליה רשע בטענה זו, לכן פסק בסי' קנ"ד דנאמנת. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' ת"ז). וכמדומה לי, שפעם ראיתי בס' מעשה איש [להראשל"צ הרב יעקב שאול אלישר] שהביא, שכן תרץ את דעת הרמב"ם בס' נתיבות משפט. [אך אינו מצוי אצלי כעת לבדוק].
זאת העולה, נראה בס"ד, דבנידון שלפנינו שטוענת נגדו טענות עובדתיות קשות, כגון "שלא בא עליה גם בליל טבילה" ו"שפעמים שלא בא עליה תקופות ארוכות אפילו חצי שנה ויותר" "הייתי טובלת ומקבלת אותו עם גב לקיר" ודורשת גירושין מחמת טענות אלו, לכו"ע כופין אותו לגרשה. לא מבעיא לפי המהרלב"ח והרש"ך, כיוון שאינה משאירה לו פתח להישאר עימו, אלא מעיזה לפרוק עולו מעל צווארה. וגם בנידוננו לא משויא ליה רשע, כיוון שאינו עושה זאת מתוך רשעות אלא מחמת הבעיות הנפשיות שלו. ונראה שגם הט"ז יודה בניד"ד כיוון שנראה לעיני בית-הדין שאפסה התקווה להשכין השלום במעונם. כי האישה אינה מוכנה בשום פנים ואופן לחזור אליו. וגם הבעל לא הביא שום חיזוק לדבריו שאכן עתה הינו בריא. וגם שנים רבות שניסה לתקן עצמו ולא הועיל. וברור.
י"ד. אלא נשאר לנו לדון, האם גם בזמנינו שירדה עזות וחוצפה לעולם אישה נאמנת בחזקה זו. דז"ל המהר"ם (הובא במרדכי פ' עשרה יוחסין סי' תקמ"ב) "אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם". וכן הביא הב"י (בסי' י"ז) בשם האורחות חיים בשם הרמ"ה. וכ"פ מהר"י ווייל סי' כ"ב. וכ"כ מהר"ם אלאשקר (סימן פ"ט) "וכ"ש וכ"ש בזמננו זה ובדורנו הפרוץ כי רבו כמו רבו החציפות והעזות והפריצות כי אין להאמינה כלל". וכ"פ הרמ"א (סי' י"ז ס"ב וסי' קט"ו) "וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת. ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת".
אך בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ב) חלק על המהר"ם דגם האידנא נאמנת. וכתב דסברת מהר"ם יחידאה, דשאר פוסקים לא הזכירו חילוק זה. וז"ל "דהך סברת מהר"ם סברת יחיד דאם אית' דשאר הוי סבירא להו הכי כגון האי הוו להו לאודעי וכמו שכתב הרב האלפסי במסכת של רב האיי גאון אי איתנהו להנהו מילי דרב יהוודאי גאון לא הוה שתיק הגמרא וכ"ש דאית לן למימר בפוסקי' דדרכן לפרש ולא לסתום וראיתי שכתב הרא"ש ז"ל שהיה תלמידו על ההיא דמשנה אחרונה שחזרו לומר משום דנתקלקלו הדורות ואפילו הכי איתמר בגמרא דלא חיישינן להכי היכא דאיכא חזקה דאין אישה מעיזה". וכ"כ מהרלב"ח (סימן ל"ג) "ולהורות הוראה כללית לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים כדברי מהר"ם ז"ל, איננו נראה לעניות דעתי, מטעמא דאיכא אמבוהא רבתי מרבנן בתראי דלא מחלקי כלל. ראשונה, הרא"ש ז"ל בכל תשובותיו כמבואר בהם אדרבא הביא ראיה לדבריו מדברי מהר"ם ז"ל. גם בעל הטורים גם הרשב"א בתשובותיו הלכה למעשה. גם הר"ן ז"ל. גם הרי"בש ז"ל בתשובותיו הלכה למעשה. הא קמן, כל אילו רבנן בתראי דלא מחלקי כלל וראוי לעשות מעשה כדבריהם. גם דאפשר לומר דמהר"ם ז"ל לא דבר בכלל הנשים אלא באיזה אישה הנכרת ומוחזקת לחצופה ופרוצה ולא כסיפא לה מילתא ומעיזה בפני בעלה ודבריו מטה לזה שכתב אבל בדורות הלל שיש נשים פרוצו' אין ראוי להאמינם לאותן פרוצות. ובנשים כאילו וודאי כולי עלמא מודו בפסק מהר"ם דהא איתרע בהו חזקה דאין אישה מעיזה בפני בעלה ואף אם נאמר דמהר"ם זכרונו לברכה דבר בכל הנשים הרי לא עשה מעשה על-פי זה לבד עד שחזק סברתו במ"ש ועוד יש קצת וכו' משמע וודאי דבסתם נשים ובכללם ראוי לדון דנאמנת האישה בטענה זו". וכ"כ הש"ך בס' גבורת אנשים (סי' ס"ז) שכתב שדינו של הרמ"א מקורו במרדכי בשם מהר"ם אבל כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם דנאמנת, ולא חילקו בין זמן הש"ס לזמן הזה. ועיי"ש בסי' ע' שמסיק הש"ך לדינא בזה"ל: וא"כ נ"ל דינא, דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה, נאמנת אף בזה"ז, דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם, וגם מהר"ם יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש, ובפרט שיש להקל כיוון שהעליתי לעיל סי' מ"ב דאין כופין בטענת גבורת אנשים, א"כ ליכא כאן חשש איסורא דאורייתא. וכ"נ שתפס לדינא בשו"ת עדות ביעקב (סי' ל"ו). וגם בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' ל"ד) תפס לעיקר דאין לחלק בין הדורות בהכי וגם נשי דידן מהימני. וכן תפס לדינא גם בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סימן י"א) והוסיף, ש"מדברי מרן הש"ע סי' י"ז מוכח דס"ל דלא כהרדב"ז בטעמו האחרון, ומשום דחז"ל האמינו בזה אפי' לנשים פרוצות שבהן. וכמ"ש הריטב"א (כתובות כ"ג). וכן דעת גדולי האחרונים ז"ל". ע"ש.
אך מצאנו לרבים מן האחרונים שהביאו את דברי מהר"ם בזה לדינא. כאמור למעלה. וכ"כ גם הרדב"ז (חלק ד' סימן קי"ח) "כל שכן בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד ודור מה רמו עיניו ועפעפיו יישירו נגד ההצלחות המדומות ושאר התאוות. ואם בדורו של מהר"ם היה הדור פרוץ כל שכן בדורנו. סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל. וזהו לשון מהר"ם ז"ל בתשובה אבל בישען על ביתו ולא יעמוד דידע בה לא משקרא הילכך מהימנא כדרב המנונא וכו'. אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם ויעשו דרך בקשה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא שבכל דור ודור הפריצות הולך וגדל וראוי לגדור פרצה זו ומוטב שתצא אחת או שתים לתרבות רעה משתצא דבר מלכות בכל הנשים שכופין להוציא בכל אחת מאלה הטענות ילמדו לשקר להפקיע עצמן מתחת בעליהן". וכ"כ עוד הרדב"ז (בסי' ת"ז) "ועוד אני אומר שבזה"ז שהדור פרוץ מרובה על העומד, ועזות פנים רבה על פני כל הדור, אפי' בההיא דרב המנונא לא מהמנינן לה לעניין שתנשא לכתחלה, אלא כמ"ש הרא"ה בשם אחיו, שלא אמרו כן אלא לעניין שלא להוציא מרשות בעלה, ושלא לדונה כדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א (כתובות כ"ג), ובווודאי שד"ז נכון הוא, והיה ראוי לדון כן באיסור א"א החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפו' להקל. ע"כ. והוא ז"ל כתב כן בדורו, אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו, ואפי' שאר פוסקים היו מודים בדור שלנו, שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב ומעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת ידי בעלה". עכ"ל. וכ"כ הגר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (עמ' רנ"ח).
ועד-כדי-כך הגיעו הדברים עד שנחלקו האחרונים הב"ח והח"מ (בסי' י"ז סק"ד) האם לפ"ד אלו הפוסקים, אם יש לחוש בזה"ז גם בדיעבד שאם נישאת תצא או לא. דדעת הב"ח דגם האידנא, בדיעבד אם נישאת לא תצא. ודעת הח"מ, שאפילו בדיעבד אם נישאת תצא. ומהב"ש (סק"ד) נראה נמי שמסכים לדברי הב"ח.
אך רוב האחרונים נקטו לעיקר כהב"ח, דבדיעבד אם נישאת לא תצא, דהבו דלא להוסיף עלה. כ"כ בערך השולחן (אות ח') ובחן טוב (סקי"ב) ובעין יצחק (ח"א סי ל') וכן משמע נמי מלשון מהר"י קאשטרו בס' ערך לחם שהעתיק וז"ל י"א שבדורות הללו לא מהמנינן לה להתירה להנשא לכתחילה. וכן ראוי לדון. עכ"ל. (הביאו כל זה באוצה"פ ח"ג עמ' 14. ע"ש בס"ק ט"ו אות ב'). וכן נראה לענ"ד, שהרי לשון מהר"ם "אין ראוי להאמינה" אך לא כתב "אינה נאמנת". וק"ל.
נמצא שדבר זה נתון במחלוקת גדולה בין הפוסקים, ומי יקל ראשו בדבר שנחלקו בו עמודי העולם, ובמיוחד בדבר שבערוה שחששו הפוסקים במקומות רבים אף נגד דעת מרן.
ומיהו, במקום שיש רגלים לדבר המסייעים לה, יש להאמינה גם האידנא. דכן כתב המהרי"ק (שם), דגם המהר"ם מודה דגם האידנא, אם יש רגליים לדבר המסייעים אותה דנאמנת. ואף-על-פי שגם על זאת פליגי הרדב"ז ומהר"ם אלשקר(שם) וכתבו, דאין לשון המהר"ם מורה כן. מ"מ נראה שכן עלתה הסכמת הפוסקים להלכה, דאם יש רגל"ד נאמנת גם האידנא. דכן כתב הרמ"א (בסי' קט"ו ס"ו ובסי' קנ"ד ס"ז) וכן הסכים לדינא הש"ך בס' גבורת אנשים (סי' ס"ח). וכ"כ גם הב"מ (סי' י"ז ס"ב). וכתב בפתחי תשובה שם בשם הגבו"א, דאין צורך באומדנות המוכיחות, ומספיק גם רגלים לדבר קצת. וכתב עוד הב"מ (שם) דאם הבעל מודה לדבריה הוי רגל"ד (הביאו הפת"ש שם סק"ט). וכן תפסו בפשטות לדינא בתי-הדין שבזמנינו (עי' בפד"ר ח"ג עמ' 87. וח"י עמ' 104. ועוד) וכן עיקר.
וכן יש לצרף, גם את מה שכתב מהרי"ק (סי' ע"ב), דהמהר"ם לא דיבר אלא בתובעת כתובתה. ע"ש. ומהריב"ל (בח"ג סי' ק"ב) הביא דברי המהרי"ק האלו בהסכמה. אך כבר השיבו על דבריו הרדב"ז (שם) ומהר"ם אל אשקר(שם). וכתבו שאין דבריו נכונים כלל בזה, שהרי לא כן משמע מדברי מהר"ם. וגם דלפ"ד מהרי"ק, המהר"ם יסבור כדברי הרמב"ם ודעימיה דחזקת רב המנונא היא גם בתובעת כתובתה, ודלא כשיטת התוס' ורבותינו הצרפתים, שזה וודאי דוחק גדול. וגם מה עניין חצופות ועזות לעניין כתובה. ע"ש בכל דבריהם. וגם מהר"י וייל (שם) הביא דברי המהר"ם להלכה בלי לסייג את דבריו בהכי. וגם הרמ"א בשו"ע בב' המקומות שהביא דברי מהר"ם להלכה לא חילק בהכי. וכן עיקר.
ומעתה, בנידון דידן, כשיש לפנינו ויכוח בין הבעל והאישה בכמה עובדות, יש לנו לקבל את גירסת האישה. לא מבעיא לפי הפוסקים שנאמנת גם בלא רגל"ד גם בזה"ז, וודאי שנאמנת. אלא גם להחולקים וסוברים כסברת מהר"ם, דהאידנא אין להאמינה, יודו הכא דשאני הכא דגם הבעל מודה ביסוד דבריה, שיש לו בעיות בתיפקוד חיי האישות, והוי שפיר רגל"ד כמש"כ הש"ך. ויש גם אומדנות רבות המסייעות אותה, דכל השנים נכנסו ובאו אצל רבנים ומטפלים, לנסות לפתור הבעיה. ואם כגרסת הבעל, שכל חודש קיימו שלושה או ארבעה פעמים, נמצא שכמעט כל שבוע קיימו יחסים. וא"כ, על מה הזדעזעה הארץ במשך כל אותם שנים. ולמה הלכו לכ"כ מטפלים. וודאי יותר מסתברת גרסת האישה, שלא התקיימו יחסים אלא פעם בכמה שבועות. וזאת ג"כ לא קרה אלא ביוזמת ובפניית האישה, כפי שהודה הבעל, שיש לו בעיה ליזום. וגם כך היא התרשמות כל הדיינים ממהלך הדיונים, שגרסת האישה מדוייקת יותר. (ואפס קצהו תראה בפרוטוקולים של הדיונים - שלא נכתבו בשלמות). ובפרט שאיננו באים לכפות אלא לחייב, כמובא בש"ך בס' גבורת אנשים הנ"ל.
ט"ו. אך עלינו עדיין להתבונן בטענת הבעל, שטיפל בעצמו ועתה הינו בריא לגמרי ויכול לתפקד כראוי. ולטענתו, אם תנתן לו האפשרות להוכיח זאת מבחינה מעשית, יוברר שכנים דבריו, לכן בקשתו בפיו, לתת לו "ניסיון אחרון" להוכיח שהינו בריא. בכל מקרה - לטענתו - הבעיה אינה גדולה וניתנת לתיקון ולרפואה, ובקשתו, לתת לו זמן לרפאות את עצמו.
ראשית, ברצוני להתייחס לטענת הבעל, שכלל אין לו בעיה רצינית בקיום יחסי אישות ורק יש לו בעיה של "יוזמה ראשונית", אך אין שום בעיה לגבי עצם קיום היחסים, שכשמגיעים לקיומם הם מתבצעים כפי שצריך. "תמיד נמשכתי אל רעייתי והיא אף מודה שקיימנו יחסי אישות והיא נהנתה מכך וכל שכן אני". מבחינה פיזית ונפשית הינו בריא לחלוטין אלא שיש לו "בעיה קלה" שכבר נמצא לה פתרון.
מבחינתנו, אין זה משנה אם הפגיעה בחיי האישות נובעת מ"בעיה קשה" או מ"בעיה קלה". הקובע הוא "מבחן התוצאה". אם בפועל לא מתקיימים יחסי אישות כהלכה, יש עילה לחיוב גט. אך אם באמת הבעיה תלויה בדבר הניתן לריפוי בקלות, לפעמים יש לזה משקל מבחינה הילכתית, כדלקמן. אך בנידון שלפנינו גם זה לא יועיל כדי לדחות את חיוב הגט. כפי שיבואר.
ועתה עלינו לברר לגבי טענותיו של הבעל. ויש לחלק דבריו לשתי טענות: א. הבעל טוען, שטיפל בעצמו והוא כבר בריא. האם יש לקבל את דבריו ולהאמינו. ב. הדבר ניתן לטיפול, ויש לאפשר לו לטפל בעצמו קודם שמחייבים אותו לגרש. ונבררם בס"ד אחת לאחת.
לגבי הטענה הראשונה שטוען הבעל טענת בריא כי לאחר שנפרדו חזר לאיתנו והוא דורש מחמת זאת, "איזיל ואבדוק נפשאי". ראשית יש לומר, שטענתו לא נראית אמיתית שנתרפא. כי הוא עצמו טען שטופל אצל גב' אלטמן. ובחוות-דעת שהגישה גב' אלטמן - לבקשת בית-הדין - התברר שלא טופל על ידה לעומק, בווודאי לא באופן שיתרפא. ואת זהותה של המטפלת השנייה שטיפלה בו, לטענתו, כלל לא הסכים למסור לבית-הדין. אחר-כך, אם כפי הידוע לנו לא טופל כראוי למה יש לנו לתלות שנתרפא. יותר מרגלים לדבר יש, שמצבו עדיין כפי שהיה.
ולגבי עצם הטענה. הנה, בב"י בשם תשובת הרשב"ץ (סי' קנ"ד אות ז ד"ה ואם טוענת) כתב בזה"ל "...ועוד אפילו העיזה בפניו, אי נמי הודה מעצמו כן, אפילו הכי, לא היה הדין נותן לכופו לאלתר אי טעין איזיל ואבדוק נפשאי כשאכנס עמה לסתר זמן אחר או אם טען שזה מום עובר על-ידי רפואות קרובות להועיל וכמה טענות אחרות. וכיוון שכן, אם כפוהו קודם טענותיהם בבית-דין ועמדו זה אצל זה, הוי גט מעושה שלא כדין (שם פ"ח). עכ"ל. וכן כתב הריב"ש בסימן קכ"ז. עכ"ל הב"י. א"כ, לכאורה יש הצדקה לטענתו של הבעל.
אך אין הדבר כן דכבר דנו בכגון זה בפד"ר ח"ג הנ"ל בבנידון דומה לנידונינו וכתבו שאין יכול לטעון כן. וז"ל: "ועיין מ"ש הר"ש בן הרשב"ש בתשו' הו"ד בב"י אה"ע סי' קס"ה: - במי שהיה נכפה בחיי אחיו וטוען שנתרפא, עליו להביא ראיה, וכיוון שנכפה הוי מומין שבסתר וא"א להביא ראיה הרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה, כן הובא בפסק-דין המעורער מ"ש בתורת אמת סי' רי"ד: - מי שהיה מוכה שחין ועתה אמר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו העלה מוהר"א ששון ז"ל שמן הדין יש להעמיד דבר על חזקתו ושאינו נאמן לומר נרפא הנגע, הנה אף בטוען בריא שנתרפא מ"מ אינו נאמן להוציא את עצמו מחזקתו הקודמת...ולכן במקרה שלפנינו מצד אחד יש להעמיד את המערער על חזקתו שעוד לא שב לאיתנו ועוד עומד במצבו הקודם, ומצד שני אין האישה יכולה להתגבר על רגשי שנאה שהתפתחו אצלה, אשר זה כשלעצמו גורם מפריע להחלמתו של הבעל ועי"ז הסכויים להבראתו עם אישה זו יותר קלושים, הרי בנדון זה אין הבעל זכאי לטעון איזיל ואבדוק נפשאי... לכן נראה שמן הדין יש מקום לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולחייבו במזונות כ"ז שלא יפטרנה בגט". וגם בפד"ר (חלק י' עמוד ק"ד) הביאו דברים אלו והסכימו עימם. ודון מיניה ואוקי באתרין. ובנידון דידן, עדיף טפי, שכבר ניסו כמה פעמים לטפל - ולא הועיל. והוא בחזקתו. וגם הוא בטענתו נשען על דברי המטפלת הגב' אלטמן, והיא אמרה שהוא לא טופל אצלה עדין ביסודיות בעניין, וכיוון שנפל עוזר כשל עזור. באופן שבנד"ד על פניו נראה של השתנה.
זאת ועוד, שגם הרשב"ץ עצמו לא חשש בזה הדבר אלא "אם כפוהו קודם טענותיהם בבית-דין ועמדו זה אצל זה", דאז "הוי גט מעושה שלא כדין". אבל בנדונינו ששמעו את טענות הצדדים בהרחבה, וזמן רב ש"עמדו זה אצל זה", וודאי גם לתשב"ץ אין שום חשש גט מעושה.
ועוד, דגם התשב"ץ לא דיבר אלא לעניין "לכפות" את הבעל, אבל לעניין "לחייב" י"ל דגם התשב"ץ יודה. וע"ד מה שכתבו שם (בפד"ר ג' הנ"ל) בדעת התשב"ץ (וע"ע בפד"ר ח"י עמוד ק"ד ד"ה ועי').
מכול הנ"ל נראה, שאין לקבל את טענתו, שהינו עתה בריא, "ואיזיל ואבדוק נפשאי".
ט"ז. נותר לנו לברר האם צדק בטענתו השנייה, שעדיין יש סיכויי להרפא מן הדבר, ולכן יש להמתין. האם יש לחייב למתן גט מיד או להשהות את הגט.
הנה גם בזה כבר האריכו גדולי הדיינים בדור שלפנינו בפסקיהם המובאים בפסקי בתי-הדין הרבנים.
יסוד הדבר הובא בבהירות ובמתיקות בפד"ר (ח"א עמ' פ"ד) בפסק-דין של הדיינים הגר"א גולדשמיט והגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי זצ"ל:
"המקור לכלל זה שלא למהר בגירושין הוא, תשובת הריצב"א המובאת בתשובות מיימוניות בסוף הלכות אישות או ו': על ראובן שנשאת בתו לשמעון, וישען על ביתו ואין יכולת בידו... שאלה ממנו גט... והחמרתי על האיש לחייבו... והנה האישה תלך ותבקש רופא לאיש, ולא תמהר לסתור בניינה, כי רחמי שדי מרובים. והביאו דברי הריצב"א אלו התוספות ביבמות ס"ה ע"ב ד"ה כי.
והשאלה המתעוררת מיד היא, מה יהיה הדין אם האישה לא תשמע לדברי בית-הדין, ולא תרצה לחכות, אלא תעמוד על התביעה לחייב את הבעל במתן גט מיד, אם גם אז אין בית-הדין פוסק גט מיד, ומאלצים את האישה לחכות, או שזהו רק בבחינה עצה טובה, ואם האישה אינה רוצה לשמוע לעצה, אין להכריחה, ופוסקין את הדין ומחייבין מיד למתן גט.
בשאלה זו נחלקו ראשוני האחרונים, בתשובות הריב"ש סימן קכ"ז (באמצע התשובה) כתוב: ולנדון שלפנינו באישה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, וכבר שהתה עמו בייחוד שמונה חודשים רצופים, ואחר זמן זה שני חודשים אחרים, ועדיין היא בתולה... ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה: תני דעתך על בעלך... שצריך להמתין זמן וזמנים,,, וצריכים לרופא יעשה לה תרופות... ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה, ולא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פירוד חבורן, ולומר שאינו יכול ושאין לו כוח אנשים... ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינים לדבר על ליבה ולרצותה, למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, לפי שקשין גירושין. אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד, אין חוסמין אותה... ויוציא ויתן כתובה. וכן משמע בתשובות הראנ"ח ח"א שאלה ס"ג, בטוענת אינו יכול ועברו ארבעה חודשים מהחופה, ודן הראנ"ח לעניין הנאמנות. משמע דאם מאמינים - פוסקים דיוציא ויתן כתובה, אף דעברו רק ד' חודשים. אולם בבית יוסף בטור אבע"ז סימן קנ"ד כתב: כתב הרשב"ץ בתשובה... ועוד אפילו העיזה בפניו, אי נמי הודה מעצמו כן, אפילו הכי לא היה הדין נותן לכופו לאלתר... אם טען שזה מום עובר על-ידי רפואות קרובות להועיל... ובתשובות הרשד"ם חלק אבע"ז סימן ק"ג מביא את דברי הרשב"ץ הנ"ל ומוסיף: משמע שאפילו בברור לנו האמת, אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו לאלתר, אלא ראוי להמתין ימים. ומצאתי בתשובות מורי הרב הגדול כמהר"ר לוין' חביב שכתב על עניין כזה וז"ל: ואפילו אם כנים דבריה, רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשה גירושין, וטוב לה שתמתין ב' או ג' שנים, אולי תזכה להבנות מבעלה, ע"כ. מכל זה נראה בעיני, שאפילו בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת, שאין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה שתוחלת ממושכה אין לה תקנה. הרי שלדעת הריב"ש רק מייעצים לאישה שלא למהר בגירושין, אבל אם היא עומדת על דעתה אין חוסמים אותה, ויוציא מיד. אולם מדעת התשב"ץ והרשד"ם, משמע, שבכל אופן אין כופין לגרש לאלתר. ולפי זה בנידון דידן, הדבר תלוי לכאורה במחלוקת. דלדעת הריב"ש יש לחייב את הבעל במתן גט מיד, מכיוון שהתובעת עומדת על דעתה לגירושין, ולדעת התשב"ץ והרשד"ם אין לחייב את הבעל לגירושין מיד, ויש להשהות את הגט בניגוד לרצונה של האישה".
"אולם השאלה היא, אם המקרה הוא שבית-הדין משוכנע שכל השהיה לא תועיל, להביא את הצדדים לידי ניסיון להיות יחד ולטפל בדרכי רפואה, מחמת איזה טעם שהוא, אם מפני שהמתיחות בין הזוג הגיע למצב כזה, עד שאין סיכוי להשלמה, או מפני שהאישה עומדת בתוקף על דעתה שאין ברצונה להמשיך לחיות עם בעלה ולחכות לרפואה, ונראים הדברים לב"ד שמדעתה זו לא תחזור, מה יהיה הדין אז לפי התשב"ץ אם באופן זה אין לחייב לגרש לאלתר, או שאז יש לחייב לגרש לאלתר, מכיוון שברור הדבר שההשהיה לא תצמיח ארוכה."
וכתבו שם, שההכרעה בשאלה זו תלויה בהסבר מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. והביאו שתי דרכי ביאור בזה. דרך אחת: לדעת הריב"ש, קיימת העילה לתביעה אף אם יש תקווה שהבעל יבריא. לעומת זאת סבורים התשב"ץ והרשד"ם, כי במקרה שהלקוי אינו קבוע וברור אין כאן עילה לחייב את הבעל במתן גט.
דרך שנייה: כולם סוברים כי האפשרות להבראת הבעל אינה מערערת את העילה לגירושין, והמחלוקת היא בשטח אחר - בהלכות דיינים, לדעת הריב"ש כוח בי"ד מוגבל רק להשהייה בדרך בקשה, לדעת התשב"ץ והרשד"ם אם טובת הצדדים וטובת העניין דורשת, כוח בית-דין יפה להשהות את הדין גם בניגוד לרצונו של הזכאי לדין. ע"ש.
לפי הדרך הראשונה, שכל זמן שלא עברה תקופה מסויימת שנוכל לקבוע כי הבעל לא יבריא מהר, אין עדיין עילה ברורה לחייב מתן גט, לפי התשב"ץ, אם כן אין הבדל אם ההשהייה תועיל או לא תועיל, וגם במקרה שאנו משוכנעים שהשהייה לא תועיל אין השכנוע מועיל לנו כלום, כי סוף-סוף הרי לא נתברר לנו כי הלקותא של הבעל כשלעצמה היא כזאת שאינה ניתנת לריפוי מהר, ואם כן הרי העילה לא קיימת, ובלי עילה אי-אפשר לחייב גט. אבל אם נאמר, כפי דרך ההסבר השנייה, שגם לפי התשב"ץ ישנה העילה, אלא שעל בית-הדין להשהות את מתן הפסק, מתוך התקווה שההשהיה תמנע גירושין קשים, ואם כן במקרה שתקווה זו איננה והשהייה לא תעלה ארוכה, השהייה זו למה היא? יש איפוא לפסוק את הדין מיד ולחייב את הבעל במתן גט, אחרי שהאישה זכאית לפסק-דין זה מצד ההלכה.
והביאו שם ראיה מדברי מהרלב"ח, כהדרך השנייה, שאין כאן שאלה בעילת חיוב הגט, דמכיוון דלפי שורת הדין יש לב"ד לפסוק דינה מיד, בהכרח שהעילה לחייב הגט קיימת, אלא שיש כוח ביד בית-דין לנקוט בכל האמצעים כדי להשהות את הגט, הן בימין מקרבת בדרכי רצוי והשפעה, הן בשמאל דוחה להשהות את פסק-הדין, לדחות מלפניהם את התובעת, כל עוד היא דורשת גירושין מיד. והרי הרשד"ם בונה יסודותיו על דברי התשב"ץ ועל דברי הרלב"ח בתשובה זו, ואם כן שיטת הרלב"ח זוהי גם שיטת התשב"ץ והרשד"ם. ולפי זה במקרה שיהיה ברור לבית-הדין שהזוג לא ישלים, וממילא לא תבוא הרפואה לבעל, אין להשהות את הדין ויש לפסקו מיד.
ומכוח זה פסקו בנידון דידהו: "ועכשיו נשובה לנדון דידן. במשך מהלך הדיונים התברר לנו מעל כל ספק, שלאור היחסים בין הצדדים שהגיעו למצב שהגיעו, אין סיכוי כלשהו כי הם ישלימו ביניהם, ובאי השלמה מתרחק סיכוי הרפואה, כדברי הרופא הנ"ל, ואם כן אין תועלת בהשהיית הדין, ואחרי שהעילה לחייב גט קיימת עלינו לפסוק את הדין מיד". ע"ש.
אך בפד"ר (ח"ג הנזכר למעלה) דחו את דברי הדיינים הגאונים הנ"ל. ע"ש. והסיקו באופן אחר, דלעולם אין מחלוקת שלפי כולם "מחייבים" מיד בגט. ורק לגבי "כפיה" צריך להמתין. וכידוע, אישה הדורשת גט בטענה שאין לבעלה גבו"א, והיא תובעת גט מיד ומסרבת לחכות לשוא שמא לא ייתרפא הבעל, דבר זה תלוי בעצם בפסק - הדין אשר יינתן בגוף העניין, היינו לאלה הסוברים שכופין את הבעל לגרש בטענה זו, אז מן הדין אי-אפשר לבית-הדין לפסוק עליו כפיה כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו שהיא תקווה שהוא ייתרפא. וכך סובר הרשב"ץ. אולם לדעת הפוסקים שאין כופין להוציא ופסק-הדין אשר בית-הדין יכול להוציא הוא רק חיוב לגט ותו לא, הרי לאחר שעברו שישה חודשים - שיעור עונה היותר גדולה - או פחות מזה במקרה והיו הפרעות בהתחלת הנישואין, כבר ישנו הבסיס לחייב גט, ומשורת הדין האישה זכאית לדרוש לחתוך דינה מיד, אלא שעל בית-הדין להחמיץ את דינה להשפיע עליה לחכות ולא תמהר להרוס בנינה, כי קשה גירושין. אך אם תרצה אין חוסמים אותה. וכך סובר הריב"ש. ובפד"ר (ח"י עמוד קד) נראה שהסכימו לחילוק זה גם הגרב"ש ורנר זצ"ל וגר"ע אזולאי זצ"ל והגרח"ג צימבליסט שליט"א. ע"ש.
נמצא, שיש ג' באורים במחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. ובפד"ר (ח"ה עמוד רלט) יש שיטה רביעית, והיא, דאין מחלוקת כלל בין הריב"ש והתשב"ץ וכולם הולכים בשיטה אחת. ע"ש. וסיימו שם "אבל היכא דאחרי שבי"ד השפיעו על האישה שתרצה להמשיך לחכות, היינו שתהיה עם בעלה ולא תסרב לחיות עמו, והוא ימשיך ברפואות, ותעבור תקופה מסויימת עד שבי"ד יווכח שתקוותם היא תוחלת ממושכת, אז לכו"ע כופין לגרשו, והיינו אף לפי דעת הרשב"ץ וגם לדעת רבו מהלב"ח".
ובנידוננו לפי כל הפרושים, אינה צריכה להמתין יותר. ודו"ק היטב.
י"ז. זאת העולה:
1. אדם שיכול לקיים עונתו בזמנה ואינו מקיימה, אף שאינו מבטלה לגמרי, כמו חמר ונעשה ספן, דינו כמורד, וכופין אותו להוציא מיד.
2. אם אינו יכול לקיים עונתו מחמת חולי וכיו"ב, ובשעת נשואיהם ידעה שהוא חולה וחלוש מזג, אומדין אותו כמה יש בכוחו, ויקיים כפי שאמדוהו, אף אם זה יותר משישה חודשים.
3. אם אינו יכול לקיים עונתו מתחילת נשואיהן מחמת חולי וכיו"ב, ולא ידעה מכך, "יוציא" מיד. ["יוציא" י"א שכופין וכ"ד מרן השו"ע. וי"א שלא כופין אלא מחייבין. וכן עיקר לדינא].
ואין חילוק בזה בין אם אינו יכול לקיים כלל או כשיכול לקיים כפחותה שבעונות, בשניהם - יוציא מיד.
4. היה בריא בזמן הנישואין ואחר-כן חלה, אם יכול לקיים עונתו כפחותה שבעונות, יקיים. ואם לאו, יוציא ויתן כתובה [כמש"כ הריא"ז בפרוש דכרי הרמב"ם].
5. בנידון דידן אין נאמן לומר שהינו כבר בריא. וגם אינה צריכה להמתין כדי שינסה להבריא.
ומעתה נגש לברור טענות אחרות בעניננו:
י"ז. לגבי הטענה שהבעל מפסיד כספים בהימורים. הנה, כידוע דיש לפחות חיוב גט בבעל ש"מאבד הון". ולדעת האגודה [הובא בסי' קנ"ד ס"א בהגהה. ובב"י (קנ"ד בסוף הסימן)] אף כופין ע"ז. אך כידוע, לדעת מרן השו"ע, אין לכפות בזה. ותפסו הפוסקים לחייב. וא"כ, לפנינו עילה נוספת לחייב בגט. אך בית-הדין לא מיצה את חקירות הצדדים וראיותיהם בנדון זה, כיוון שחיוב גט כבר קיים בנידון שלפנינו, ולא רצינו לעכב את פסק-הדין מחמת זה.
בית-הדין יקיים דיון בעניין במידת הצורך.
י"ח. ב"כ האישה העלה נמוק נוסף לחייב, והוא, משום דהבעל "מאיס על האישה". לענ"ד, נידוננו לא שייך כלל לדין "מאיס עלי", כי האישה מעולם לא טענה "מאיס עלי", טענת מאיסות לא הועלתה על-ידי האישה מעולם. ואדרבא, אם היה אמון מצד האישה שהבעל יבריא ויתפקד כראוי, לא הייתה מתנגדת לחיות עימו. דהיינו, האישה שלפנינו, אינה מואסת בבעל, אלא אינה חפיצה בו מחמת שרוצה יותר בקירבתו, אין פה דין מורדת דמ"ע.
י"ט. עוד טען ב"כ האישה שיש כאן טענת חוטרא. ולא צדק גם בזה כמש"כ ידידי ועמיתי הגר"א שמן שליט"א.

כ. סיכום:
1) לגבי המחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות, יש לקבל את גרסת האישה.
2) כיוון שהיו בעיות קשות ביחסי האשות, מתחילת האישות, והאישה דורשת גט, הבעל חייב לגרש לאלתר.

(-) הרב ציון אשכנזי, דיין

הצדדים קיימו מספר דיונים בפני בית-הדין וכאשר הופיעו הצדדים לראשונה כבר נפרדה דרכם. בית-הדין ציוה על הצדדים להגיש סיכומיהם לתביעת האישה לחייב את בעלה ובעקבות כך בית-הדין פסק שהבעל חייב לגרש את אשתו. בית-הדין מנמק את החלטותיו כדלהלן.
הנה ב"כ האישה העלה בסיכומיו לפני בית-הדין שלוש טענות שבהן היה מקום לפסוק בתביעה שלפנינו אילו הוכחו והיו קיימות.
1) טענה ראשונה שהאישה בעיא חוטרא ולבן כדי שיסעדנה לעת זקנתה.
2) טענה שנייה שהבעל מאוס בעיניה.
3) טענה שלישית שהבעל לא מקיים מצוות עונה.
והנה טענת האישה דבעיא חוטרא טענה יש לדחות אל הסף וזאת משני טעמים:
א) מבואר באבן העזר בסימן קנ"ד סעיף ו' דטענת חוטרא יכולה האישה לטעון רק אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה וכאן במקרה דילן האישה התעברה ויש לה בת.
ב) מבואר בבית שמואל בסימן הנ"ל בסק"י בשם הב"י דאפילו אם יש לה בת לא כייפינן לה עיי"ש.
ולטענה השנייה שטענה האישה שהבעל מאוס בעיניה בטענה מבוררת הלא ידועה מחלוקת הרמב"ם ורוב הראשונים האם באישה האומרת שהבעל מאוס בעיניה האם כפינן ליה דלדעת הרמב"ם כפינן ליה וכן דעת הרשב"ם אך רוב ככל הראשונים ס"ל דלא כפינן ליה ומרן בשו"ע באבן העזר סימן ע"ז אף לא פסק שמצווה על הבעל לגרשה וכתב בסעיף ב' וזה לשונו האישה שמנעה מבעלה תשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותו מפני מה מרדה ואם אמרה מאסתיהו ואינו רוצה להבעל לא מדעתי אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה... עכ"ל הרי כיוון דפסק מרן דלא כרמב"ם וודאי אי-אפשר לחייבו מטעם זה.
ג) לטענה השלישית שטענה האישה שהבעל לא מקיים מצווה עונה כראוי לה ואף כאשר עכ"ז התקיימו יחסי אישות זה רק אחרי תחנוני האישה ולא בצורה סדירה, נראה כי מטעם הנ"ל יש לחייבו.
דהנה מבואר בשו"ע אבן העזר בסימן ע"ו סעיף י"א וז"ל אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול ימתין שישה חודשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואחר-כך או יטול רשות או יוציא ויתן כתובה עכ"ל והנה במקרה דילן הבעל לא נטל רשות מהאישה ואדרבא צעקה והתחננה בפניו לבוא עליה כדרך כל הארץ והבעל בסרוב מתמשך לא קיים המצווה כדבעי וכבר והודה בדבריו בבית-הדין ביום כ"א אייר תשס"ה בדיון שהתקיים בבית-הדין דלא חתמתי כמה פעמים לקים הרי דאינו מודע לחובתו שהיא מן התורה דעונתה לא יגרע וסבר דתלוי בחתימתו ואף אם לא היה מודה יש מקום לחייבו על-פי המבואר בסימן קנ"ד סעיף ז' דאישה הטוענת על בעלה דאין לו גבורת אנשים ואפי' לא שהתה עמו עשר שנים נאמנת וכופין אותו להוציא וכתב שם ברמ"א "דהטוענת על בעלה דאינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים" דנאמנת ואין לחלק ולומר דשאני התם דטוענת אליו שאין בא עליה כלל והכא מודה היא שבא עליה לפעמים דזיל בתר טעמא דנאמנותה היא מטעם כמבואר בבית שמואל סקי"ח. דמטעם "דכל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו ולכן נאמנת אף תוך עשר שנים ודווקא שאמרה כן בניו וכמבואר בסימן י"ז דבאמרה גרשתני ואפילו בלא טענה דבעינן חוטרא לידי מהני כאן כיוון דלא יכול לקיים מצות עונה עכ"ל. הרי דמבואר דהיכא דמעיזה נאמנת אף אם הוא מכחישה וכ"ש במקרה דידן דמדברי הבעל אין הכחשה לדבריה אלא דטוען דהוא מוכן להשתנות עתה ובית-הדין רואה שדבריו הם מהפה ולחוץ ואינם כנים וראיה כאשר בית-הדין דרש ממנו את הכתובת של המטפלת שלדבריו טיפלה בו סירב בכל תוקף ולעומת זה הודה שיש יותר מגרעין של אמת בטענות האישה וכלן גם טענה שבדור כמו שלנו שיש נשים חצופות אין נאמנות לאישה אין לקבלה. ונראה דאף אם היינו מקבלים את טענתו תביעתו שהאישה תחכה לו עד שישתנה והוא מוכן להשתנות, נראה דמבקרה דילן אין בית-הדין יכול להענות לבקשתו, וזה מהטעמים דהלן:
א. כל מאי דאמרינן באישה שאומר מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו דנחלקו הראשונים אם כפינן או מחייבים הבעל נראה דכל זה כשהאישה מבררת דבריה שמאוס אליה ובאמתלאות שאינן פוגעין בחיובי הבעל כלפי אשתו אך כאשר הבעל לא מקיים את עונתו כראוי לבת ישראל והודה בכך ולכך נועדו הנישואין נראה דבזה כו"ע יודו בדבר.
ב. דהנה מבואר בתשובת ריב"ש סימן קכ"ז באמצע התשובה וז"ל ולנדון שלפנינו באישה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים וכבר שהתה עמו שמונה חודשים רצופים ואחר זמן זה שני חודשים אחרים... ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעלך...שצריך להמתין זמן וזמנים... וצריכים לרופא יעשה לה תרופות... ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה ולא שיבואו לבית-הדין לתבוע פירוד חבורן... ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינים לדבר על ליבה... למען ידובקו לא יתפרדו לפי שקשין גירושין אמנם אם תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד אין חוסמין אותה... ויוציא ויתן כתובה". הרי כאשר האישה אינה מוכנה לסבול עוד ותובעת מבית-הדין לחייב הבעל לפטרה בגט פיטורין חובת בית-הדין לפסוק כך ולא לחייבה לחיות בעל-כורחה וכ"ש בדורנו זה הפרוץ ואף דמבואר בבית יוסף באבן העזר סימן קנ"ד בשם הרשב"ץ בתשובה... ועוד דהעיזה בפניו אי נמי הודה מעצמו כן אפי' הכי לא היה הדין נותן לכופו לאלתר... אם טען שזה מום עובר על-ידי רפואות קרובות להועיל... עכ"ל ומבואר בתשובת הרשד"מ בחלק אבהע"ז סימן ק"ג לאחר שהביא את דברי הרשב"ץ הנ"ל מוסיף ד"משמע שאפילו בברור לנו האמת אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו אלתר אלא ראוי להמתין ימים הוביא את דבריה רלב"ח ואפי' אם כנים דבריה רחמי שמים מרובים ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה כי קשה גירושין וטוב שתמתין לה ב' או ג' שנים אולי תזכה להבנות מבעלה ע"כ וסיכם הרשדם דמכל זה נראה בעיני שאפי' בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת שאין לכופו לגרש לאלתר עד שיראה תוחלת ממושכה שאין לה תקנה עכ"ל ( ודברים אלו הובאו בפד"ר חלק א' עמוד 86 עיי"ש) מ"מ נראה דיש לחייבו במקרה דילן כיוון שמן הדין הוא חייב לגרשה וע"ז לא נחלקו הרשב"ץ והרשד"ם וכ"ש במקרה דילן דהצדדים ניסו בעבר נסיונות לשקם את הבעל ונישואיהם ולא צלחו והצדדים פירודים זה מכבר וכבר אין מחלוקת רכושית בין הצדדים לאחר שכבר הסדירום בהסכם גירושין שנחתם ע"כ נראה דיש לחייב את הבעל לפטור את אשתו בג"פ לאלתר.
ועיין עוד בפד"ר כרך ג' בפסק-דין שעליו חתומים הרה"ג י' הדס זצ"ל הרה"ג י' ש' אלישיב שליט"א והרה"ג ב' זולטי זצ"ל והאריכו במחלקות הריב"ש והרשב"ץ ובדף 88 סיכמו וכתבו וז"ל העולה מהאמור - אישה הדורשת גט בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והיא תובעת גט מיד ומסרבת לחכות לשווא שמא לא יתרפא הבעל דבר זה תלוי בעצם בפסק-הדין אשר יינתן בגוף העניין, היינו לאלו הסוברים שכופין הבעל לגרש בטענה זו, אז מן הדין אי-אפשר לבית-הדין לפסוק ע"ז כפיה כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו תקווה שהיא ירפא אולם לדעת הפוסקים שאין כופין להוציא ופסק-הדין אשר בית-הדין יכול להוציא הוא רק חיוב לגט ותו לא הרי לאחר שעברו שישה חודשים -שיעור העונה היותר גדולה או פחות מזה במקרה והיו הפרעות בתחלת הנישואין כבר ישנו הבסיס לחיוב גט ומשורת הדין זכאית האישה לדרוש לחתוך דינה מיד, אלא שעל בית-הדין להחמיץ את דינה להשפיע עליה לחכות ולא תמהר להרוס בנינה, כי קשה גירושין עכ"ל הפד"ר והנה במקרה דילן הבעל כל חיי הנישואין נמנע תקופות ארוכות לבוא על האישה מסיבות פסיכולוגיות לדבריו וכבר הודה בעיקר הדבר אלא שאמר שלא היו כל כך תקופות ארוכות והוא מוכן לטפל בעצמו, גם כיום ממשיך בדרכו הנלוזה לענות האישה ומבטיח לטפל בעצמו כאשר הבטחות שקיים בעבר לא ביצע ובווודאי כו"ע יודו שהאישה אינה צריכה להאמין בו אחר שישיטה בה מבכל לשנות מהלך הנישואין, וכבר כתבו באותו פסק-דין בכרך ג' בעמוד 86 שזמן של שישה חודשים שקצב הרמב"ם על יסוד ההלכה של שיעור עונה "שאין לך עונה גדולה מזו" זה דווקא אם נכנסה לחופה ונבעלה. וזו דווקא כאשר הוא אנוס אבל במקרה של בעל שמשטה באשתו וכמו שבית-הדין התרשם מכך נראה שאינה משועבדת לו לחכות עד שיתרפא והרי זה כמו שנתבאר באבהע"ז סימן ע"ו דברוצה להעשות גמל או ספן בזכות האישה למנעו אף-על-פי שזה לצורך פרנסה וכ"ש כאשר נובע מחוסר רצון לעזור לעצמו זה בווודאי בזכות האישה לחייבו לגרשה לאלתר.

(-) הרב אברהם שמן, דיין

בפנינו הוגשה תביעת האישה לחייב את בעלה לפטרה בג"פ.
הצדדים נישאו לפני כשמונה שנים ומנישואין אלו נולדה להם בת שכיום הינה בת כחמש שנים.
הצדדים גרים בנפרד מזה למעלה משנה כאשר האישה ממשיכה לגור ביחידה שליד בית הוריה והבעל מתגורר בבית הוריו.
הצדדים ערכו הסכם ממון וגירושין אשר אושר בבהימ"ש לעניני משפחה. אך לטענת הבעל הסכים לחתום על הסכם זה כדי לרצות את אשתו אך אינו חפץ אלא בשלום-בית.
בפני בית-הדין התקיימו מספר דיונים בהם שטחו הצדדים את טענותיהם וראיותיהם כמפורט בפרוקטול.
הבעיות בחיי בני הזוג נובעות מאי-קיום יחסי האישות כסידרם מצד הבעל.
לטענת האישה יש לחייב את בעלה בג"פ היות ויחסי האישות מתחילת הנישואין אינם מתקיימים כסידרם אלא רק לעיתים רחוקות, פעם בחודשיים או שלושה חודשים ולפני עזיבתה את הבית לא התקיימו יחסי אישות במשך כשנה. הבעיות ביחסי האישות נובעות מחוסר ביטחון או קושי נפשי אחר של הבעל לקיים את מצוות חיובו בעונה לאשתו.
הבעל הודה בכך שמתחילת הנישואין לא התקיימו יחסי אישות כסידרם ורק לעיתים רחוקות, אך מכחיש את טענת האישה שבמשך השנה האחרונה לפני הפירוד לא היו כלל יחסי אישות. לטענתו, אכן התקיימו יחסי אישות גם בשנה זו כל חודשיים, שלושה.
הבעל טען בפני בית-הדין שהוא טיפל בבעיותיו על-ידי רופאה סקסולוגית והיום הינו בריא, אך לא הסכים לגלות את זהותה ולא הוצג בפני בית-הדין כל מסמך רפואי המאשר את טענותיו.
לאור האמור לעיל ולאור הנימוקים שינתנו (כאמור בסעיף 3) בית-הדין פוסק:
1) הבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם."