בגידה

1. האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
בתיק מס' 822170-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 86, 87 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"בפנינו תיק תביעה לגירושין של האישה כנגד הבעל.
בין הצדדים קימת הסכמה להתגרש. הבעל טען נגד אשתו שהיא חיה עם גבר זר והאישה אף הודתה בכך בדיון ונאסרה לבעל ולבועל וכן כתבה בסיכומיה שהיא גרה עם גבר אחר ומקימת יחסי אישות עמו.
בית-הדין סבר בדיון שהתקיים שיש להסדיר גט לאלתר. דא עקא, הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לביצוע סדור הגט. הבעל מבקש לעכב את סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים המתנהלים ביניהם בבית-המשפט. לעומתו, האישה תובעת להתגרש לאלתר.
בהחלטת בית-הדין מיום כ"ה שבט תשע"א (30.01.11) נקבע, שהצדדים יגישו סיכומיהם ובית-הדין ייתן את החלטתו.
סיכומי הצדדים וב"כ הגיעו ואנו נדרשים להכרעת הדין בשאלה זו.
להלן עיקרי טיעוני הבעל וב"כ לביסוס בקשתם לעיכוב סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים.

א. האישה היא הגורמת בבגידתה להרס הבית. בנסיבות הללו יש סימוכין הלכתיים שהבעל אינו חייב לגרש את אשתו, מהתוספות בזבחים דף ב', מבית יוסף סימן קי"ז, רבי עקיבא איגר בדרוש וחידושי שם אריה ועוד. לדבריהם, ממקורות אלו עולה שאישה שבגדה בבעלה וגרמה את איסורה על בעלה אין בעלה חייב לגרשה אלא תשב עד שילבין ראישה.
ב. התנאי למניעת חיוב בגירושין במצב שאסורה עליו הוא שלא יהא חשש שיבוא עליה. בנידון דידן אין כל חשש שיבוא עליה כיוון שקימת הפרדה מוחלטת ביניהם.
ג. האישה גזלה כספים מהבעל ואם תקבל את מבוקשה נמצאת נשכרת "עושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס".
ד. תימוכין לעמדתו הביא מפסיקת בית הרבני בתל אביב בתיק 9038-21-1 בו נאמר שרשאי אחד מהצדדים לעכב את הגירושין עד לסיום העניינים הכרוכים בגירושין להנחת דעתו של בית-הדין. כמו-כן בנדון דידן יש לבית-הדין להמתין עם סדור הגט עד ישוב המחלוקות שבין הצדדים.
להלן עיקרי טענות האישה וב"כ כמובא בסיכומיהם:
א. עילת הגירושין היא הקרע העמוק ששורר זה שנתיים בין הצדדים. המשבר בחיי הזוג נובע מהתנהגות הבעל לאורך שנות הנישואין. האישה עשתה רבות למען שלום-בית. לעומת זאת הבעל פגע באישה בכל דרך אפשרית.
ב. הבעל גנב סכומי כסף גדולים השייכים לאישה.
ג. הבעל רוצה לנצל את העיכוב בגירושין על-מנת לסחוט את האישה ואף שלח מכתב משמיץ למעסיקה.
ד. מניעת הגירושין תלויה במחלוקת הפוסקים וגם בזה לא דברו אלא במקרה שאינו רוצה לגרשה ולא כאשר רוצה לגרשה ומונע את הגירושין למטרות סחיטה. כוונת הפוסקים, אינה לתת כוח לבעל לאמלל את האישה.
ה. ציינו לדברי לפסק-דין מבית-הדין בנתניה 6472-21-1 שהביאו דברי רבי עקיבא איגר שהעלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה "...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע בידי. עכ"ל." וכן ציינו לפסק בג"צ 54/55.
ו. הנתבע מקיים קשרים עם נשים זרות ולמרות זאת לא מסכים להתגרש.
עד כאן תקציר עובדתי וטיעוני הצדדים וב"כ.
אחר העיון בחומר שבתיק ובסוגיה חמורה זו, עמדת בית-הדין שלמרות שאט הנפש שבית-הדין חש ביחס למעשיה של האישה, אשר ברגל גסה פגעה ופוגעת בקדושת חיי הנישואין, יש לחייב את הבעל להתגרש לאלתר, כמפורט להלן. להלן הנימוקים.
השאלה הניצבת בפנינו היא, האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
מענה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הראשונים והרחיבו בנושא זה גם באחרונים ובפסקי-הדין.

ביאור שיטת התוספות
התוספות (זבחים דף ב עמוד ב' ד"ה סתם), אגב באור הנאמר בסוגיה "סתם אישה לאו לגירושין עומדת" התייחסו לשאלה זו וכתבו:
ואפי' זינתה תחת בעלה ... אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ...
משמע מדבריהם שאף שאסורה עליו אינו חייב לגרשה, ויכול לעגנה.
בביאור דבר זה, כתבו האחרונים, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה, היא נתנה אצבע בין שיניה, אין לכופו לגרשה. אלא שיש למנוע חשש שמא יבוא עליה. (הסבר זה הובא בדברי השואל את המגן אברהם בתשובתו בסוף פירושו על תוספתא נזיקין ונזכרה ברבי עקיבא איגר בתשובה סוף דרוש וחידוש, בחידושי רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף ס"ג עמוד ב' ד"ה הנה ובזבחים דף ב' עמוד ב' שביאר כן בדברי התוספות ונטה להסיק כן להלכה ועוד).
המגן אברהם בתשובתו כתב להוכיח מתוספות בכתובות (דף ס"ג עמוד ב' ד"ה אבל) שכופין את הבעל לגרש אשתו, כאשר זינתה וזה עומד בסתירה לדברי התוספות בזבחים. אמנם אין מקשים מתוספות במקום אחד למשנהו וגם רבי עקיבא איגר דחה ראייתו, אבל להלן נראה שאפשר לישב דברי התוספות השונים.
דברי תוספות בזבחים אומרים, דרשני! מדוע אחרי שהיא אסורה עליו ואסור הוא לחיות עמה כאיש ואישה, אין הוא חייב לגרשה לעולם ותהיה עגונה כל ימיה? אמנם מעשיה גרמו את איסורה לו, אבל מה טעם ותכלית שלא לגרשה לעולם, האם זה למטרת עונש וקנס!?
בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"מ) מובאת תשובת מהר"ם בן ברוך (מרוטבורג) ביחס לרואה דם מחמת תשמיש ובתוך דבריו מביא את דברי התוספות בזבחים וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה לאו לגירושין עומדת. כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפילו זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו...
הבדל יש בין לשון ר"י (כפי הנראה רבינו יצחק מבעלי התוספות) המובאת בתשובה, "ותשמשנו כשפחה בעלמא", ללשון התוספות שכתבו, "שלא תשמשנו" האם שינוי לשון זה מעיד על סתירה! עיין שו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן קיט') שהעיר על שינוי לשון זה ולא ישבו.
בפסקי התוספות נכתב, "אלא תשמשנו" ובסוגרים [מרובעים] נכתב [לא] וז"ל:
זינתה תחת בעלה אם (לא) ירצה הבעל לא יגרשנה אלא [לא] תשמשנו.

ישוב הסתירה בדברי התוספות ומובאותיו
נראה שיש לישב את שתי הגרסאות שהם תואמות לשינוי הלשון בין התוספות ללשון ר"י שבשו"ת הרשב"א.
הנראה בבאור שיטת התוספות שבאמת אין הבעל יכול לעגן את אשתו ללא תכלית ומטרה כל ימיה, למרות שהיא במעשיה הרעים גרמה את איסורה ופגעה בחיי הנישואים ומחוייבותה לבעלה שעמו באה בקשרי הנישואין. בעלי התוספות סוברים, שאין הבעל חייב לגרשה, אף שאין הם יכולים לקיים את חיי האישות כיוון ששאר המחויבויות הנובעות מחיי הנישואין יכולים להתקיים אף במצב הזה אם יחיו באופן שלא יכשלו בחיי אישות האסורים עליהם. לפי זה אף אם תטען האישה, אין אני מוכנה לחיות באופן שדבר מהותי ביותר בחיי הנישואין, חיי האישות נמנעים ממני! תשובתה היא, שאין לה להלין אלא על עצמה, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה.
לפי המתבאר ניתן לפרש שאין סתירה בין דברי התוספות לדברי ר"י והם משלימים אלו את אלו. התוספות התייחסו לכך שצריך להימנע מחיי אישות "שלא תשמשנו" ור"י שכתב "ותשמשנו כשפחה בעלמא" הוסיף שהיא עדין מחויבת בשאר חיובי אישה לבעלה, ללא חיי אישות. זו גם הפרשנות לשתי הגרסאות בפסקי התוספות. עיין פסקי-דין רבניים (חלק ט' עמוד 176) שישבו כעין מה שכתבנו.
לפי הסבר זה גם לפי שיטת התוספות אם שני הצדדים רוצים לנתק את קשרי הנישואין לחלוטין ומי מהם רוצה לעכב את הגירושין מסיבות צדדיות כגון נקמה או השגת רווחים טאקטיים כסחיטה כלכלית יש לכפותו על הגירושין. מצב זה דומה לשיטת רבינו ירוחם הידועה, בשם רבו, שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה יש לכפותם על הגירושין מכיוון שחיי הנישואין רוקנו מתוכנם ואין לבית-הדין להשלים אם מצב שכזה.

הדין כשתובעת גירושין
החתם סופר (חתנו של רבי עקיבא איגר) בחידושיו (נדרים דף צ' עמוד ב'), מחמת הקושיה, כיוון שאינו יכול לקיים עונתה למה יעגנה בחנם!? סייג את דברי התוספות וכתב שאין הבעל יכול לעכב את אשתו האסורה לו מלהתגרש אלא אם אינה תובעת גירושין וז"ל:
"... התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין בית-הדין כופין. אבל אם היא תובעת כיוון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אף-על-פי שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מכל מקום אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש..."
בהחלט יתכן שיש מצב שהמציאות של השותפות המוגבלת של חיי נישואין כגון זאת, נוחה לשני הצדדים ובכגון זה דברו התוספות והסיקו שאישה לאו לגירושין קיימא. אם נכונים דברינו, יש מקום לומר שהבעל חייב במזונות אשתו.
יש לציין שגם רבי עקיבא איגר בעצמו בתשובתו (בד"ה אמנם י"ל), העלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה וכל דברי התוספות נסובו על-כך שבית-הדין אינו כופה על הגירושין מחמת האסור, לכן לא אמרינן סתמא לגירושין. אבל אם מחמתה בית-הדין כופה על הגירושין יכולה לחזור בה ואז בית-הדין לא יכפה על הגירושין ולכן אין זה סתמא לגירושין. למרות זאת סיים וכתב:
"...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד."
אם כן למעשה נראה, שרבי עקיבא איגר, חשש לדעת תוספות שלא לכפות לגרש אף-על-פי שאסורה עליו ותובעתו לגירושין.
מצינו התייחסויות נוספות לדברי תוספות באחרונים. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב') אחרי שביאר טעם התוספות ציין שהוא דעת יחיד, וז"ל:
והוא על-פי מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם ...הא וודאי שזה דווקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיוון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואף-על-פי-כן הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה ...
... ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאישה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים.
אמנם בהגהות ברוך טעם שם ציין לשו"ת הרשב"א שהבאנו לעיל, אבל לדעתי נראה שאין שיטה נפרדת אלא אותה שיטה והוסיף שם וכתב כדברי חתם סופר וז"ל:
...וגם לדברי התוס' בזבחים, אין ראיה דהיכא שהיא תובעת גט שלא יהא ביד הב"ד לכופו לגרשה כדי שלא תעגן די"ל דכונתם דאף אם זינתה אינה סתמא עומדת לגירושין וכונתם כיוון שאין הבעל מחוייב מצד מצווה לגרשה רק אם תתבע היא שיגרשה וכי סתמא הוא שתתבע דלמא תתרצה להיות תחתיו לשרתו וכן צ"ל גבי הנהו שכופין את הבעל להוציא דעכ"ז לא אמרינן דמסתמא לגירושין עומדת דלמא תתפייס ולא תתבע לגירושין.
בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' צ"א, נקט כחתם סופר, היינו, שאם האישה דורשת גט גם התוספות מודים שכופין אותו לגרשה בכדי שלא תתעגן ובזינתה לא אמרינן דכיוונה לאסור את עצמה על בעלה אלא יצר אלבשה ומים גנובים ימתקו לה. מה שכתבו התוספות, אם ירצה לא יגרשנה, היינו, אם גם האישה אינה מבקשת גירושין בזה סברי דסגי בהפרשה. וכן כתב בספר נתיבות לשבת.

חיזוק לדעה זו על-פי מהר"ם מרוטנבורג
חיזוק משמעותי לדעה זו בביאור שיטת התוספות, שלא ראיתי שהתייחסו אליה, יש להביא משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז שכתב:
...ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאישה תובעת גט, פשיטא דאסור לעגנה.
הנה-כי-כן, המהר"ם עצמו שהולך בשיטת ר"י שבתוספות, נוקט שאינו יכול לעגנה כשתובעת גט.
לענ"ד מהאמור לעיל ובעיקר מדברי המהר"ם האחרונים, שיש לבארם באופן שלא יסתרו את דבריו המובאים בשו"ת הרשב"א ושיטתו כדעת ר"י, דהיינו תוספות בזבחים, יש להסיק שגם לשיטת תוספות כופין את הבעל לגרש את האישה אם היא תובעת גירושין. לפי זה נראה שהתוספות דברו שאין כופין לגרש, כשהדבר מוסכם על שני הצדדים. יתכן שאם רבי עקיבא איגר היה רואה את דברי המהר"ם הנזכרים היה פושט את ספקו כמו שהעלנו. מה גם שאין ספקו של רבי עקיבא איגר מוציא מידי וודאי, שלבאור שאר האחרונים בדברי התוספות.
פירוש מחודש ומעניין בדברי התוספות שלפיו אין להוכיח שבזינתה לא מחייבים את הבעל לגרשה, מצינו בשו"ת שם אריה סימן סו'. מתוך דברי התוספות נראה שהם הניחו שאף בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה, אם כן נשאלת השאלה מדוע הניחו כך עד שנדרשו לישב זאת כפי שישבו?
כפי הנראה היה להם הכרח לזה מגופא דקרא דאפילו זנתה, הוי סתמא ופסול משום שאינו לשמה.
משום דכתיב "וכתב לה" ודרשינן לשמה, משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה, ואינו מבורר הוא כסתמא וכיוון שפסוק זה מדבר גם על ערות דבר, דהיינו, זינתה שגם בזה בעינן מבורר זאת אומרת שגם בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה. על-פי זה גם מיושב מדוע הקשו תוספות דווקא על זינתה ולא על שאר מקרים שבהם כופין להוציא.
אם כן, כל דברי תוספות הם בהתיחס לדין התורה, אבל בגדרי דרבנן שחששו שמא יבוא עליה, לפיכך יש לחייבו שיגרשנה. אם כן, שוב סתמא לשמה, שהרי חייבו חכמים לגרשה.
אמנם להלכה הסיק, אחר שהאריך לפלפל מעניין לעניין, שלא חיישינן לתקנתה כיוון שמעשיה הרעים גרמו ואין לחוש שיבוא עליה, דמאוסה בעיניו כפי פסק הרמ"א. "ויותר יש לחוש שלא יהיה גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש, לכן אין לכופו..."

ההתניה למניעת הגירושין, ניתוק קשרי האישות
בתשובת המהר"ם הנזכרת בשו"ת הרשב"א יש גם התיחסות לאופן הקשרים ביניהם כך שלא יהיה חשש שיבא עליה במקרה שזינתה וכן ברואה דם מחמת תשמיש נשוא התשובה, וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה ולאו לגירושין עומדת, כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ומיהו נראה לי דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אישה אחרת ורוצה להשהות' על-ידי שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים אין צריך לגרש אם אינה באה מחמת טענה. אבל אם רצה לישא אחרת יוציא וייתן כתובה...
תשובה זו הובאה בבית יוסף ריש סימן קי"ז וכדעה זו פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קי"ז סעיף א') וז"ל:
י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות עם זו על-ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"מ). וכ"ש אם זנתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג (שם).
דהיינו ברואה מחמת תשמיש יכול להשהותה על-ידי שליש בשכונה אחת (כך על-פי הגהת חלקת מחוקק סק"ו) כל עוד אינו רוצה לישא אישה אחרת ואינה באה מחמת טענה. בזינתה יתכן שרשאי להיות אתה תחת קורת גג אחת כיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. עיין חלקת מחוקק ובית שמואל סק"ח שדנו האם אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ואכמ"ל.
לסיום העיון בשיטת תוספות נוסיף ונציין את שו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תשמ"ו) דחה נמרצות את שיטת תוספות מחמת החשש שמא יבוא עליה. וז"ל:
ואין אני רואה לסמוך על הוראה זו כיוון שהיא מכרת ברמיזותיו וקריצותיו ורגילה אצלו תשדלנו לדבר עבירה כיוון שזינתה עם בעלה ויצר לב האדם רע מנעוריו ולא יוכל לעמוד בעצתו ומי הוא זה שידור עם נחש בכפיפה ולא תסיתנו. ואפי' על-ידי עדים אני חוכך להחמיר שאין אפטרופוס לעריות...
מסקנה דמילתא - לפי שיטת תוספות בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו. אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה. אמנם יש שחששו, משום חומרה דגט מעושה, לכפותו לגרשה.

ביאור שיטת הרמב"ם
לעומת שיטת התוספות סובר הרמב"ם, אישה שזינתה ונאסרה על בעלה כופין את בעלה לגרשה, אף-על-פי שהאישה נאסרה על בעלה מחמת מעשיה. ז"ל הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח:
אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית-דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר-כך כופין אותו להוציא.
מסיום דברי הרמב"ם עולה, שאם יש עדות ברורה שהאישה זינתה כופין את הבעל לגרשה בניגוד לדברי התוספות הנזכרים לעיל.
את שיטתו ניתן לבאר את דעתו במספר הסברים.
א. הרמב"ם סובר שכופין את האיש לגרשה כיוון שיש עדות ברורה שהאישה אסורה על בעלה אין הוא יכול לעגנה ללא שום סבה. מהות הנישואין נפגעה ואין להמשיך ולקיימם באופן זה, ללא תלות בשאלה, בשל מי הרעה הזו?! כעין הסברה שהבאנו לעיל. ביתר תוקף ניסח זאת מהר"י באסן: "שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין", להלן יובאו עיקר דבריו.
ב. הרמב"ם מסכים עם העיקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל כופין אותו להוציאה מביתו מחשש שמא יבוא עליה. זה פירוש לשונו, "...ואחר-כך כופין אותו להוציא", הכוונה להוציאה מתוך ביתו כדי למנוע חשש שמא יבוא עליה. רבי עקיבא איגר הנזכר לעיל, העלה פרשנות זו, אבל דחאה מכיוון שפירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם. כן דחה זאת בשו"ת רדב"ז.
גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה בדברו על סדר הש"ס משמע שכופין על הגירושין, ולא רק על ההפרשה וז"ל: ואחר גיטין סוטה שעניינה בעניין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאישה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. ועיין בזה בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א' סימן א' אות ד' והגהת המלבה"ד).
ג. הרמב"ם מסכים לעיקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל מפאת החשש שתגרם תקלה ויבוא עליה אף-על-פי שאסורה עליו, כופין אותו לגרשה. לעומת זאת התוספות סוברים שאין לחשוש שיבא עליה כשאינם ביחד וגם בגלל שזינתה הרי היא מאוסה עליו. רבי עקיבא איגר נטה לקבל פרשנות זו בדעת הרמב"ם וביאר שם שכל אחד אזיל לשיטתו בעניין אם חושישין שיבוא עליה.
בנושא זה האריכו רבות בפסקי-הדין, נציין לחלקם: פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 53 פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 133, פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 237, פסקי-דין רבניים חלק ד' פסק-דין בעמוד 163, פסקי-דין רבניים חלק ה' פסק-דין בעמוד 156, פסקי-דין רבניים חלק ט' פסק-דין בעמוד 173 ותשומת לב לסכום השיטות שכופין, בעמוד 178 בד"ה ובאמת מצאנו לרוב הפוסקים שסוברים דבזינתה כופין אותו לגרשה. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ"ב סימן סו'. באוצר הפוסקים סימן י"א סעיף א' ובהוספות בעניין זה בסוף הכרך. וראה עוד בהרחבה בספרו של מרן הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א שמע שלמה (ח"א אהע"ז סי' י"א) שהביא פוסקים נוספים שצידדו לכפות בגט כדעת רוב הפוסקים, ולכל הפחות הסכימו לחיוב גט, ועיין עוד שורת הדין כרך ז' מאמר של הרב ברדוגו שהיה בדעת מיעוט והאריך לדחות דברי המחייבים גט, אולם הדעה הרווחת היא שיש לחייב בגט ואכמ"ל.
נוסיף ונציין שבשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ו') דחה מכל וכל את הסברה שאין כופין להוציא כיוון שהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה.

לאפרושי מאיסורא
עניין נוסף שיש לענות בו הוא, הצורך לכפות את הבעל לגרש מחמת החשש הגדול שמא האישה תמשיך ותזנה בעודה נשואה במיוחד בדור פרוץ וביתר שאת במקרה דנן שהדברים ידועים. יש מקום לומר שאחריות בית-הדין למנוע זאת, מחמת המקרה הפרטי וההשפעה הכללית וההשלכות הקשות שעלולות להיות למצב כזה. לפיכך, יש לכאורה לדון ולומר דאף לסוברים שבזינתה אין כופין את הבעל לגרש בגט, היינו, אם נכשלה פעם בזנות סברי הני פוסקים שהואיל ומעשיה הרעים גרמו לה להיאסר על בעלה אין לכוף לבעל שיגרש נגד רצונו כתביעת האישה, אבל אם החשש הוא שתיכשל ותכשיל לרבים יתכן שלכו"ע יש על בית-הדין לכופו לגרש בכדי למנוע ולהסיר המכשול, וכן כתב באריכות הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן א' אות ב' (וע"ע מש"כ בהערות לאוצר הפוסקים בסוף ח"ב).
אמנם בשו"ת מהר"י באסן סימן ח' דן בזה ושלל כפיה לגרש מסבה זה ולא ביאר טעמו, אבל קבע שכופין את הבעל לגרשה מסבה אחרת וז"ל:
וכמעשה שהיה זה ימים מזעיר בארץ הלזו, באשת איש שנתנה עיניה ברשע אחד, ונשתמדו גם שניהם, ונישאת לו ונתעברה ממנו, ואחר-כך ביקשה מבעלה הראשון שיגרש אותה כדת משה וישראל, ובעלה לא היה רוצה. וקצת מחכמי העיר נר"ו אמרו לכוף אותו לגרשה כדי שלא יוסיפו לחטא, ושלא ירבו ממזרים, ודברים אלו אינם כלום על-פי שורת הדין ואין צורך להשיב עליהם. אבל עקר הדין לע"ד שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין, אלא חייב מן התורה לגרשה בגט, ובית-דין כופין אותו על-כך.

לסיכום:
שיטת תוספות
1. בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו.
2. אם האישה מבקשת להתגרש יש מהאחרונים, רבי עקיבא איגר ושם אריה, שלומדים בשיטת התוספות שאין כופין לגרש אף שזינתה ואסורה על בעלה ואין לחוש לתקנתה כיוון שהיא קלקלה לעצמה, מחשש לגט מעושה.
3. מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז משמע שגם בשיטת בעלי התוספות כופין לגרש כשהאישה תובעת גירושין וכך הבינו גם בדעת תוספות רבים מהאחרונים, החתם סופר וסייעתו.
4. יש שכתבו שיש לכפות על הגט מחשש שתמשיך לזנות אם לא יגרשנה, ויש שדחו סברא זו.

שיטת הרמב"ם
בית-הדין כופה את הבעל לגרש את אשתו שזינתה. נתבארו דבריו בשלושה הסברים וכך הכריעו רבים מהראשונים - רדב"ז, רבי בצלאל אשכנזי, מהר"י באסן ועוד.
הרמ"א - הביא את שיטת המהר"ם שבשו"ת הרשב"א כך שיתכן שלושיטתו אין כופין לגרשה משום החשש שמא יבוא עליה, אבל יתכן שגם הוא מודה שכופין לגרשה כשיטת החתם סופר כשהיא תובעת להתגרש.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ"ב סימן ס"ו) שדן בנידון דומה וכן בפסקי-דין נוספים נטו לדעה שיש לחייב ולכפות לגרשה אבל משום חשש חומרת דגט מעושה, החליטו שיש לכפותו בדרך ברירה על-ידי חיוב הבעל במזונות מעוכבת.
מסקנה דמילתא - אשת איש שזינתה וכל שכן אם ממשיכה לסרך דרכיה יש לכפות את בעלה לגרשה, היות והרמב"ם ורוב הראשונים סוברים שיש לכפותה לגרשה ואף לפי שיטת תוספות אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה.
עמדת בית-הדין שרירה וקימת, על-פי המבואר לעיל, אף אם יטען הבעל וב"כ שאין רצונו לעגנה אלא לתקופת זמן מוגבלת, דהיינו, קבלת הכרעת בית-המשפט בעניין הרכוש. בית-הדין רואה בבקשה זו ניסיון של ניצול עיכוב הגט, במקום שיש חיוב להתגרש, כאמצעי להשגת מטרות שאינם ראויות.

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. בית-הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסדור גט."

2. מהן הראיות הדרושות להוכחת בגידה?
בתיק מס' 10836-6 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 336 (2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"לפנינו מונחת תביעתה של האישה לחייב את הבעל במתן גט ובתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

טענות האישה
עילת הגירושין שמחמתה תובעת האישה להתגרש מבעלה היא בגידתו של בעלה עם נשים אחרות כאשר האחרונה שבהן היא אישה נשואה בשם [אלמונית].

ראיות האישה לטענותיה
א. הצדדים הסכימו במהלך הדיונים להיבדק בפוליגרף לצורך בירור העניין ואף קיבלו קניין על-כך. לאחר שבית-הדין אישר את נוסח השאלות נבדקו הצדדים, תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות ולפיהן האישה דוברת אמת אולם הבעל שיקר, ולמעשה קיים יחסי אישות עם [אלמונית] ואף תמך בה כלכלית.
ב. הודאתו של הבעל כי היו לו קשרים עם הגב' [אלמונית], הוא הלווה לה כספים, הביא לה שעון מחו"ל לטענתו מ"כספה" אך אינו יכול לומר מתי קיבל ממנה כסף לשעון. הודעת הבעל כי ביקר אצל [אלמונית] בבית בשעות הלילה המאוחרות כשבעלה לא היה, בטענה ש"הוא בא לקחת ממנה מצלמה".
ג. עדותו של מר [אלמוני] הגרוש של הגב' [אלמונית] הנטענת על-ידי האישה כי זינתה עם בעלה. בעדותו טען העד כי העילה שבגללה התגרש מאשתו היא רק בגלל יחסיה האינטימיים עם הבעל (הנתבע). הוא סיפר כי פגש את [אלמונית] יוצאת ביחד עם [פלוני] (הבעל) במרכז קניות בפתח תקווה. הוא סיפר על מסרונים שהחזירה ל[פלוני] ממכשיר הפלפון שלה. בנוסף לכך סיפר העד, כי תבע את [פלוני] לבית-הדין של הרב גרוס אשר חייב את [פלוני] לנתק קשר עם אשתו הגב' [אלמונית] ואף הציג את מכתב ההתחייבות לבית-הדין.
ד. במהלך חקירתו של העד מר [אלמוני] על-ידי ב"כ הבעל התברר כי הבעל קיבל מהגב' [אלמונית] (הנטענת) את כל החומר המצוי בתיק הגירושין של הגב' [אלמונית] שהתגרשה מהעד מר [אלמוני], דבר המראה את קשריהם ההדוקים של הגב' [אלמונית] עם הבעל.
ה. עדותו של חוקר פרטי - אליהו שבתאי - שומר שבת. אשר העלה ממצאים מחקירה ממושכת אחר הבעל ומעקבים שביצע, ולפיהם ביום 26.10.08 בשעה 23:30 בלילה עלה [פלוני] (הבעל) לביתה של [אלמונית] (הנטענת) בשעה ש[אלמוני] (בעלה של הנטענת) לא היה בבית, וזיהה את [פלוני] מציץ מהתריסים. במועד נוסף צפה החוקר וראה את [פלוני] אוסף לרכבו את הגב' [אלמונית].
ו. מכתבים הכתובים בכתב ידם של אחיו ואחותו של הבעל אשר נוזפים בו על-כך שהוא אינו שומר אמונים לאשתו ורועה בשדות זרים.
ז. עדותה של אמה של הנטענת אשר העידה וסיפרה כי בתה סיפרה לה ש[פלוני] (הנתבע) קנה לבתה (הנטענת), מגפיים יקרים, שעון יקר. כמו-כן סיפרה העדה כי [פלוני] היה עם בתה בבית חולים לאחר שעברה תאונה.
עוד סיפרה העדה כי הקשר בינה לבין בתה נותק בשל בקשת האם שתבטיח לה שלא תינשא ל[פלוני] (הנתבע) לאחר שתתגרש מבעלה, ובמידה ותענה לבקשה יעזרו לה הוריה בהליך הגירושין עם בעלה. הבת סירבה לבקשה ובשל כך נותק הקשר ביניהם.
ח. אחותו של הבעל הודתה כי היא זו שכתבה את המכתב שכתבה לאחיה הוצג בפני בית-הדין, ולפיו ידעה האחות כי אחיה מקיים מערכת יחסים אינטימית עם אישה זרה ששמה "ק'" שהכיר אותה במסגרת עבודתו בעיר שדרות. במכתב זה הודתה האחות כי הבעל טען בפניה כי אינו אוהב את אשתו, ולכן הוא רועה בשדות זרים, ובגלל שהאחות האמינה וידעה שכך אכן ארע, נאלצה לשלוח לו מכתב ולעורר אותו כדי שלא תתפרק המשפחה.
ט. מכתב ברוח דומה שלח אחיו של הבעל אל הבעל, אולם למרות התחייבות הבעל להביאו לצורך מתן עדות בעניין, בחר האח שלא להופיע. עובדה המחזקת את הטענה כי האח אכן כתב את המכתב ועומד מאחורי הכתוב בו אלא שמחמת חוסר רצון לפגוע באחיו ולא להביך אותו, לא להופיע למתן עדות בפני בית-הדין.

טענות הבעל
הבעל מכחיש את טענות האישה על בגידתו כביכול עם הגב' [אלמונית] וטוען להד"מ וטוען שהוא מסכים לנסות ולחיות עמה בשלום-בית כן ואמיתי. עוד טוען הבעל כי התנהלות בני הזוג הייתה שלא ע"פ גדרי הצניעות, אלא התנהלות פתוחה אך אינה עולה ח"ו על מעשים אסורים, למשל, היו נכנסים אנשים זרים לדירתם משעת חצות הלילה והילך אפילו בזמנים שלא שהה הבעל בביתו אלא רק אשתו בלבד. ולכן אין לראות בהתנהגותו כשונה מהנהוג אצלם.

פירכות הבעל לראיות האישה
א. אין להסתמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף, מאחר ומשקלם אינן אלא בגדר של השערות בלבד. זאת ועוד, הרי מעדותם של עדי האישה עולה כי לא היה בין הבעל לגב' [אלמונית] כל קשר רומנטי.
ב. עדותו של החוקר אינה קבילה מכמה טעמים.
1) אינו שומר שבת וממילא אינו עד כשר.
2) באותו אירוע שנצפה הבעל עולה לדירתה של הגב' [אלמונית], עוזרו מר נ' י' התלווה אליו ברכבו וחיכה לו ברכב עד שמר [פלוני] ייקח את המצלמה מהגב' [אלמונית] ויחזור לרכב, וכך אכן ארע.
3) עדות החוקר היא מגמתית ואינה אמינה.
ג. עדותו של הגרוש [אלמוני] אינה אמינה כלל ומגמתית, בעדותו האשים העד את הבעל באשם לפירוק משפחתו, אולם מתיק הגירושין שהתנהל בבית-הדין בת"א עולה, כי הרקע לגירושין הוא אלימותו של מר [אלמוני] וכן בכך שהרעיב את משפחתו ויצר חובות כבדים שבגינן ניתקו למשפחתו את החשמל והמים.
יתירה מכך, כנגד טענתו של העד ולפיה ניהלו הנתבע ואשתו רומן. עומדים ניסיונותיו של מר [אלמוני] להציל את ביתו. מר [אלמוני] פנה להגר"ח קנייבסקי שליט"א, וכן עד היום מנסה מר [אלמוני] להשיב את גרושתו ולחזור ולחיות עימה, ניסיונות אלו מעידים על-כך שהעד מר [אלמוני] מודה כי הנתבע וגב' [אלמונית] לא עברו על "איסור".
ד. עדותה של אמה של הגב' [אלמונית] אינה קבילה מהטעם שאינה מעידה עדות ראייה אלא עדות שמיעה בלבד.

התרשמות בית-הדין
לאחר דיונים ארוכים והעדויות שנשמעו לפני בית-הדין כולל תוצאות בדירת הפוליגרף הגיע בית-הדין למסקנות דלהלן:
א. בית-הדין השתכנע כי הבעל (הנתבע) אכן קיים מערכת יחסים רומנטית עם נשים זרות כולל יחסי אישות וזאת בעודו נשוי לאשתו.
ב. בית-הדין דוחה את האשמות של הבעל כלפי האישה על יחסים אינטימיים שהיו לה עם גבר זר. אדרבא בית-הדין התרשם כי האישה ניסתה לשקם את חיי הנישואין של בני הזוג וזאת למרות שידעה על הרינונים שנטענו כלפי הבעל באשר לבגידותיו עם נשים זרות.
ג. בית-הדין מפקפק באמינות עמדתו של הבעל הטוען לשלום-בית עם האישה, נראה כי הצגת עמדה זו היא לצורך טקטי בלבד, וזאת כדי לפטור אותו מתשלום הכתובה לאשתו.

פירוט הראיות שבגינם השתכנע בית-הדין כאמור לעיל:
א. האומדנא של בדיקת הפוליגרף שקבע כי הבעל שיקר, ואכן הוא קיים יחסי אישות עם הגב' [אלמונית] ואף תמך בה כלכלית.
ב. מטענותיו של הבעל עולה כי הוא הודה שהיו לו קשרים עם הגב' [אלמונית] ואף הותרה על-כך על-ידי בית-הדין של הרב גרוס לניתוק קשרים אלו, ולכן הוצרך לכתוב מכתב התחייבות לניתוק הקשרים עמה.
ג. עדותו של מר [אלמוני] שבית-הדין פסק שעדותו קבילה על-פי ההלכה שהרי שונא כשר לעדות כפי שצוין ונומק בפרוטוקול הדיון, קודם למתן עדותו של מר [אלמוני] על הקשרים שהיו בין אשתו לבין הבעל. בית-הדין השתכנע שהעד דובר אמת, וזאת מהפירוט המדוייק של האירועים עד לכדי כך שידע לפרט את המקרה שבו "תפס" אותם בבילוי במרכז קניות, וכן בכך שחיזק את עדותו של החוקר שצפה בבעל שמגיע לביתה של הגב' [אלמונית] בשעות הלילה המאוחרות כאשר הבעל נעדר מהבית.
ד. מכתביהם של אחי הבעל ואחותו המאשרים את החשדות כנגד הבעל על-כך שהוא רועה בשדות זרים, ואף ניסו להניא אותו מכך, כאשר בסיכומיו לא טרח הבעל להתייחס לכך.
במכתב הנזיפה שכתבה אחותו של הנתבע נכתבו הציטטות דלהלן:
"מה היא (האישה) בסה"כ רוצה שבעלה לא ידבר עם נשים זרות, והרי כל אישה רוצה את זה".
"עד לאיפה הגעת, אשת איש? כל הנשמות שיוצאות מהזרע לבטלה יבואו וידרשו ממך אנחנו מתקרבים ליום הדין".
"מה אתה מתלהב מאישה זונה שמפקירה את גופה לגבר זר, והיא עדיין נשואה"?, היא מסחררת אותך בגלל שזה אסור, היא מסכימה לעשות את הדברים הכי... שמעלים לרגע של הנאה ומה קורה אח"כ שהכל נגמר".
"כשישראל מדרדרין מדרדרין עד תהום, שהרי אתה מתנהג יותר גרוע מחילוני, גם אצל חילונים הכול עד לבגידה".
"כ"כ כואב לי עליך שאתה לא תופס באיזה מצב אתה שאפילו אתם לא מתביישים שכ"כ הרבה אנשים זרים מכירים את הסיפור שלכם "[פלוני] וק'", אני מתביישת כמה פעמים יצא לי ששאלו אותי עליך, אה זה שעובד ב[...] וכו'."
המכתב מדבר בעד עצמו על הרינון של קלא דלא פסיק על בגידתו של הבעל עם אשת איש. בנוסף לכך, בעדותה של אחות הבעל הודתה העדה כי היא זו שכתבה את המכתב, ואף ענתה בשלילה על שאלת ב"כ האישה האם היא שיקרה במכתב.
בחקירתה טענה העדה שכל ידיעותיה באשר לבגידת הבעל הייתה מהגב' [פלונית], והיא זו שהפיצה את השמועה במשפחה אבל היא (העדה) עצמה לא האמינה לשמועה.
דבריה אלו נסתרים מהכתוב במכתב (ציטטה אחרונה שהובאה לעיל), "הרבה מכירים את הסיפור שלכם '[פלוני] וק''. אני מתביישת כמה פעמים יצא לי ששאלו אותי עליך, אה זה שעובד ב[...] וכו'".
ה. עדותה המוצקה של אימה של הגב' [אלמונית], אשר פרטה את ההשתלשלות הכרונולוגית שבקשרים בין הנתבע (החשוד) לבין בתה הגב' [אלמונית], אשר הצביעה על הקשרים ההדוקים בין הנתבע לבין בתה. והטילה את האשמה להרס חיי לנישואיה של בתה עם מר [אלמוני], על מר [פלוני] (הנתבע), אשר חיזר אחרי בתה בעודה נשואה ואף קנה לה דברים. העדה העידה כי התנתה עם בתה את מתן גיבויה ועזרתה להליך הגירושין של ביתה עם מר [אלמוני], בכך שתתחייב כי לא תינשא למר [פלוני], אולם לאור סירובה של ביתה נותק הקשר ביניהם.
העדה ביטלה כלאחר יד את הניסיון לתלות את האשם בפירוק הבית של בתה, בטענה של חובות כביכול שיצר הבעל והמצב הכלכלי הקשה שהיו מצויים בני הזוג, וסיפרה כי בתקופה הנ"ל ניסתה לדובב את בתה ואף הציעה את עזרתה בנושא הכלכלי של בני הזוג, וזאת במטרה להציל את נישואי בתה לחתנה אשר שיבחה אותו.

דיון הלכתי
לפני בית-הדין מונחת תביעת האישה לחייב את הבעל במתן גט, ובחיוב הבעל בתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.
ונראה שבמקרה דידן יש לחלק את הנושא לשני נידונים.
הנידון הראשון הוא, תביעת האישה לחייב את הבעל במתן גט. הנידון השני הוא, תביעת האישה לחייב את הבעל בתשלום כתובת האישה.
על-אף שבדרך-כלל הנידון השני תלוי ונובע מההכרעה בנידון הראשון, נידון דידן שונה, וההכרעה בו פשוטה וברורה יותר מהנדון הראשון. ולהלן נרחיב ביתר ביאור את דברינו.
במקרה והאישה תובעת את תשלום כתובתה, ובני הזוג חלוקים בנידון המהותי האם להתגרש. הבעל דורש שלום-בית מהאישה, אולם האישה תובעת להתגרש ואף דורשת לחייב את הבעל במתן גט.
במקרה שכזה יש לדון האם יש צדק ועילות מספיקות בתביעת האישה לחייב את הבעל במתן גט. במידה וכן, חייב הבעל לשלם לאישה את כתובתה. אולם אם אין צדק בתביעת האישה, והבעל דורש שלום-בית מהאישה, והאישה היא המסרבת לשלום-בית שלא כדין, פטור הבעל מתשלום כתובתה של האישה.
במקרה הנ"ל יש לדון ולהכריע ראשית במהות הדיון האם לחייב את הבעל בגט, ורק לאחר-מכן ההכרעה הנ"ל תשליך ותכריע גם בנושא תביעת האישה לכתובתה.
אולם מקרה דידן שונה, וזאת מהטעם כי בדיון שהתקיים בתאריך ט' תמוז תשס"ט קיבלו הצדדים עליהם בקניין גמור ובאופן המועיל את תוצאות בדיקת פוליגרף לכל דבר ועניין.
לגבי ממון, ההלכה היא שיכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול כדין "נאמן עלי אבא או נאמן עלי אביך". שהרי בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ונאמן אף כנגד עדים. לכן בתביעת האישה לכתובתה שהוא נושא ממוני, וודאי שיש לקבל את תוצאות הבדיקה וניתן להכריע על-פי הממצאים את הנדון הנ"ל. ומכיוון שתוצאות הבדיקה קובעות שהאישה דוברת אמת, ואילו הבעל קיים אישות עם [אלמונית] ותמך בה כלכלית, לפיכך יש להכריע ולפסוק שהבעל חייב לשלם לאישה את כתובתה ותוספת כתובה, וזאת במידה ויתגרשו הצדדים.
אולם לגבי הנידון האם אפשר לחייב את הבעל במתן גט לאישה . נדון זה מסור לבית-הדין בלבד, מכיוון שנדון זה הוא מהלכות אבן העזר, ובמקרה שכזה צריך בית-הדין להכריע על-פי שמיעת דברי הצדדים והבאת הראיות ושמיעת העדויות.
א"כ הנדון שבו צריך בית-הדין לדון ולהכריע הוא, האם האישה צודקת בהאשמותיה כנגד הבעל באשר לבגידותיו, או שמא הצדק עם הבעל בהכחשתו הגורפת.
ברמ"א חאהע"ז לסימן ע"ד סעיף י', וכן בסמן קנ"ד סעיף ג' מבואר, שבענייני אישות כשיש מחלוקת בין בני הזוג והאשמות הדדיות של בני הזוג אחד כלפי משנהו על אופן התנהגותם בתוך הבית וכדומה, ניתן להסתמך אף על עד פסול כגון אישה. ועל-פיה יתברר מי האשם בריב ובקטטה שפרצה ביניהם.
ונראה שהמקור לדין זה הוא מהמרדכי שהביאו הד"מ בחו"מ סימן ל"ה סק"ג, וכן פסק הרמ"א בהגהותיו על השו"ע שם בסעיף י"ד, "דתקנת הקדמונים היא, דבמקום שאין אנשים רגילים להיות... נשים נאמנות".
על-פי האמור אפשר להסתמך על עדים פסולים כאשר פסולם אינו מטעם נגיעה או חשש משקר, שאז אין לקבלו בשום עניין, כיוון שאין להאמין עד שכזה.
בנוסף לכך, מצינו שכמדובר בחשד לזנות של אשת איש, הקריטריונים ההלכתיים לעדות שונים מהקריטריונים שנאמרו לגבי חיוב מיתה או אפילו על הוצאת ממון מהמוחזק.
השו"ע חאהע"ז בסימן י"א פוסק, שבמקרה וישנם עדים המעידים שאשת איש עשתה דבר מכוער עם גבר זר כגון, "שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה וכו'", ואפילו בכיעור בדרגה פחותה (כפי שכתב הרעק"א ויובאו דבריו להלן) "שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול", אם בנוסף לכך יש רינון בעיר על-כך שהיא מזנה עם הנטען (החשוד), לדעת השו"ע אם גירשה בעלה ואחר-כך נישאה לנטען (החשוד) ועדיין לא נולדו להם ילדים בנישואין אלו, מחייבים את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו, (מדין אישה שזינתה תחת בעלה שאסורה לבעל ולבועל).
לדעת הרמ"א (שם) אין צורך בשני התנאים כדי לחייב את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו, אלא אפילו אם התקיים אחד מהתנאים, שישנם עדים על מעשה כיעור שעשתה האישה עם גבר זר, או שיש רינון בעיר שמוכח שהוא רינון לאורך זמן והתברר שמקור הרינון אינו על-ידי שונאים של אחד מהם להוציא את הרינון מסיבות אחרות. באחד מהמקרים הללו מחייבים את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו.
בפתחי תשובה שם ס"ק י' הביא את תשובת רעק"א בסימן צ"ג שתמה על דעת הרמ"א שמקור דינו הוא מהרא"ש בפ"ב דיבמות, שמדברי הרא"ש אנו למדים שדווקא במקרה של כיעור חמור פוסק הרא"ש שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו כגון שמצאו אותה העדים באותו חדר עם הנטען (החשוד) שהיא לובשת מכנסים או חוגרת אזורה. אבל מנ"ל לרמ"א שבאיכות של מעשה כיעור בדרגה פחותה, כגון שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול, שגם בכה"ג מחייבים את הבעל לגרשה. ועיין שם שהסיק הרעק"א וז"ל, "ובהכרח לומר דהרמ"א כתב כן בדרך הכרעה מדעתו לחוש לדעת הרמב"ם באיכות הכיעור, אבל בדעת הרא"ש נראה לי ברור דלא מתסרא אלא בכיעור דחוגרת בסינר". ומצינו בדעת הרמ"א בהגהותיו שם על השו"ע שהביא מספר דוגמהות למעשי כיעור שכתב וז"ל "וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים". ובגר"א ס"ק ח כתב שמקור הדין הוא על-פי הירושלמי.
מכל האמור נראה להסיק שאם לאחר שבית-הדין שומע וחוקר את הצדדים ושומע את ראיות הצדדים, ועל-פי אומדן דעת בית-הדין ישנה אומדנא דמוכח שזינתה האישה הנשואה עם גבר זר, יש לפסוק שאכן כך קרה, ולחייב את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו אם נשאה ועדיין לא נולדו לה ממנו ילדים.
וכן מצאתי בשורת הדין חלק טז עמ' תב, בנימוקי פסק בית-הדין הרבני הגדול, וז"ל "ואף-על-פי שכתב הרמב"ם (סנהדרין, פכ"ד, א'), כי נהגו בתי-הדין שלא לפסוק אלא בראיה ברורה, מ"מ בהיעדר אפשרות אחרת לבירור, ניתן לסמוך על אומדן דעת. כן כתב התשב"ץ בתשובה (ח"א, סי' פ'). וכ"כ ה"שבות יעקב" (אבה"ז, ח"א סימן קיג), שבאומדנא ברורה ניתן גם להוציא אישה מבעלה. ועיין בפסק-דין שכתבתי בעניין האזנות סתר בהלכה ("תחומין" כרך י"א 299), שם פורטו הדברים".
אומנם במקרה דידן הנדון הוא, האם אפשר לחייב את הבעל לגרש את אשתו שהיא לא נחשדה בזנות עם גבר זר, אלא אדרבא הבעל הוא הנטען (החשוד) שזינה עם אשת איש. בעילה זו, דורשת אשתו לחייב את בעלה לתת לה את גיטה. וא"כ יש לדון האם גם במקרה שכזה ניתן לחייב את הבעל לגרש את אשתו כפי שתובעת האישה.
הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף א' פוסק "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא. אבל משום שמביאים לו ילדים גויים אין לחוש, שמא משקרים עליו".
מדוקדק מדברי הרמ"א שמקורם מחידושי האגודה כפי שיובאו דבריו להלן, שאין צריך עדות על הניאוף עצמו, אלא די בכך שראו אותו עם מנאפים, ובמקרה שכזה מספיקה אומדנא להאמין לאשתו. וכפי שהורחב לעיל בעניין.
ונראה להוסיף עוד ולנמק את הדין הנ"ל, שהרי הטעם העיקרי לכך שכופין רועה זונות לגרש את אשתו הוא כפי שסיים האגודה בדבריו, שסברה הוא שאי-אפשר לאישה לגור יחד עם בעל שכזה ואין דעת האישה סובלת דבר שכזה. וכן נראה מדברי ערוך השולחן שביאר בדעת האגודה כפי שיובאו דבריו להלן.
וכדי שהאישה לא תוכל לסבול את בעלה, מספיקה האומדנא דמוכח שיש כנגדו, בכדי שהאישה לא תוכל להמשיך לחיות עימו. שהרי אין רק מעשה הזנות בפועל דוחה את האישה מבעלה, אלא גם הרינון והאומדנא דמוכח שהוא רועה זונות גורם לאישה שדעתה לא תוכל לסבול את בעלה ולהמשיך לחיות עימו, וממילא מואסת בו.
יעויין בב"י סימן קנ"ד שהביא את דברי ספר האגודה בפרק הבא על יבמתו (סי' ע"ז) וז"ל, "פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא, דאמרינן הכא (ס"ה סוע"א עיי"ש ברי"ף) והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה יאבד הון. סברה, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (ע"ז) ודווקא שיש עדים שראו אותו עם מנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה, לא כייפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות".
ויעויין עוד בערוך השולחן סימן קנ"ד סעיף טז שכתב וז"ל "עוד כתב (הרמ"א), מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, י"א שכופין אותו לגרש... ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין. דווודאי נוגע לה לעונתה, דרועה זונות ממאס בהיתר, ומים גנובים לו ימתקו, ובווודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא, אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים, והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין, וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור".
על-פי האמור, מכיוון שבית-הדין השתכנע במקרה דידן שאכן הבעל רעה בשדות אחרים ובגד באשתו, מחליט בית-הדין לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ותוספת כתובתה.
בנוסף לכך, יש להוסיף את דברי האגרות משה בחיו"ד סימן ט"ו "ובדבר איש ואישה שזה הרבה שנים שליכא שלום-בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי-דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות לשום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט".
ומכיוון שבית-הדין התרשם כי הבעל אינו רוצה את אשתו, אלא שבשל הנושא הרכושי ותביעת כתובתה של האישה הוא מעכב את מתן הגט לפיכך יש לחייב את הבעל במתן גט.

הרב מרדכי רלב"ג - דיין

בפני בית-הדין מונחת תביעתה של האישה כי בית-הדין יחייב את בעלה ליתן לה גטה.
לטענתה קינן בלבה חשד כי הבעל משרך דרכו ולכן שכרה שרותי חוקר פרטי ובתום החקירה הוברר לה מעל ומעבר לכל ספק סביר כי בעלה מנהל קשר אישי רומנטי עם אישה נשואה, ולכן תובעת היא להתגרש.
מאידך גיסא טען הבעל בכתב ההגנה כי מכחיש את כל האשמות וכי האישה "חולה" בקנאות מטורפת - מדמיינת בגידה בכל תזוזה או דיבור שלו עם מאן דהוא וכי מוכן הוא לנסות ולחיות בשלום-בית עם אשתו בתנאי שהאישה תשפר את התנהגותה החולנית והקנאית.
ביום ט' בתמוז תשמ"ט 1.7.09 התקיים דיון בו נחקרה האישה וטענה כי לבעל יש עיניים גדולות וקשר קשרים עם נשים וכותב להם מכתבי אהבה... והרס 3 משפחות כולל משפחתה ומשפחת [אלמוני ואלמונית].
הבעל הנתבע, צלם ולדבריה מצלם בגן של [אלמונית] כ- 3 שנים ומשכנע אותה להתגרש ואומר לה שיש בנינו אהבה ומתאימה להיות אשתו... והוא לא מפסיק כי לו יצר הרע ואני בן אדם ויש לי כבוד.
כנגדה הבעל השיב כי רוצה שלום-בית למען איחוד המשפחה וכי חשדו באשתו לא מבוסס.
ביום ח' בכסלו התש"ע 25.11.09 הוגש לבית-הדין תוצאות פוליגרף על-פיהם נבדקו הצדדים ועל-פיהם נמצא הבעל לא דובר אמת בתשובתו כי לא קיים יחסי אישות עם הגב' [אלמונית].
ב"כ הצדדים נחלקו בדבר משמעות הראיה של הפוליגרף והשלכותיו ההלכתיות.
ביום י' בשבט התש"ע 25.1.10 התקיים דיון בו נחקר הבעל ובתשובה לשאלה ענה כי הקשר שלו עם [אלמונית] היה, קשרי יעוץ בלבד וכי סיפרה לו שלא מסתדרת עם בעלה ויש להם חובות ותיקים במשטרה ועיקולים והציע לה שתיקח ייצוג וכי לא נפגש עם [אלמונית] כ- 6 חודשים מלבד צילומים בגן בו עובדת ובמסגרת זו השאיל לה מצלמה שבא לקחתה מביתה בערב ולאחר אירוע בר מצווה בו צילם כשבעלה לא היה שם והיה שם כ- 20 דקות.
ביום י"ז באדר התש"ע 3.3.10 התקיים דיון בו נחקר העד [אלמוני] שטען כי הבעל הכיר את אשתו [אלמונית] דרך צילום תמונות ועריכת אלבומים וקשר ידידות זה גרם לרצון אשתו [אלמונית] להתגרש ממנו, ויצר קשר עם [פלוני] הבעל שאמר לו שאין לו קשר ורק ניסה לעזור לה כי אין לה מה לאכול בבית.
לדברי [אלמוני] הקשר של [פלוני] המשיך דרך הודעות טלפוניות וכן היה מגיע לגן בו עובדת לצלם את הילדים וכן פעם התקשר אליו אדם ממשמרת הצניעות ואמר לו ש[פלוני] נמצא בביתו וכשהגיע אשתו הכחישה זאת. ותבע את [פלוני] אצל הרבנים שהתרו בו לנתק הקשר עם אשתו וכי היום הוא גרוש באשמת [פלוני].
בהמשך נחקר העד [אלמוני] על-ידי ב"כ הבעל וטען כי רצה שלום-בית בכל מקרה להציל ביתו ולשאלה כיצד רצית שלום-בית אם היו לך חשדות באשתך ענה העד כי מכל מה שדיבר לא הייתה לו ראיה שהם שכבו יחד ודיבר רק על קשר ביניהם ולא איסורים.
לשאלת בית-הדין לעד אם חוץ מהבעיה שהעלת בין אשתך ובין מר [פלוני] היו בניהם עוד בעיות? ענה העד כי לא היו שום בעיות והיו לנו חיים מאושרים עד לכניסת האדם הזה לתמונה.
בהמשך העיד החוקר ש' א' שנשכר על-ידי התובעת לעקוב אחרי בעלה וטען כי ביום 26.10.08 קרוב לחצות ראה את [פלוני] עולה לדירת [אלמונית] ושהה שם כחצי שעה.
ביום כ"ג בניסן התש"ע 7.4.10 הופיעה כעדה הגב' י' ר' אם הגב' [אלמונית] והעידה כי [פלוני] היה בקשרים עם ביתה וקנה לה מגפים ופאות וכאשר נודע לה שביתה רוצה להתגרש אמרה לה שאם הרב כץ ימליץ תהיה מוכנה לעזור לה ובלבד שתבטיח לה שלא תינשא ל[פלוני] כי מאז התמונות והצילומים הרגישה שזה האדם שגרם לגירושין והוא המפריע.
לשאלת ב"כ הבעל אם ידוע לה כי היו קשרים אסורים בין [אלמונית] ל[פלוני] השיבה, כי לא ידוע לי.
ביום י"א באייר התש"ע 25.4.10 הופיעה כעדה הגב' [אלמונית] ולשאלה כי נשמעה טענה שהגירושין שלך בעקבות הקשר עם [פלוני], השיבה, ממש לא, והיה לנו קשר של עבודה וגירושיי היו בעקבות התנהגות בעלי בלבד והיה לנו סכסוך מהחתונה ולטענתה כי התובעת טענה שהעדה בגדה עם [פלוני], השיבה, כי "לא היה איתי בחיים, והגרוש שלי רוצה לחזור אלי וזה סימן שלא בגדתי" וכי קשריה עם [פלוני] היו קשרי עבודה והבוסית מזמינה אותו ואני מתקשרת על-פי הוראתה לצלם בגן.
לשאלת בית-הדין ענתה העדה כי יוצאת עם מישהו ואין סיכוי ותינשא ל[פלוני].

דיון
מעיון בטענות הצדדים והעדים עולות העובדות הבאות:
א. לתובעת חשש בלבד כי בעלה בוגד בה.
ב. הנתבע מכחיש את החשדות.
ג. ע"פ בדיקת פוליגרף נמצא הנתבע אשם בחשד וב"כ הצדדים חלוקים במשמעות ותוצאות בדיקה זו.
ד. העד [אלמוני] הודה כי מכל דבריו וידיעותיו אין לו ראיה שהנתבע עשה מעשה איסור עם אשתו לשעבר.
ה. העד א' ש' לא ראה איסור.
ו. אם הנטענת [אלמונית] העידה כי לא ידוע לה על קשרים אסורים בין ביתה לנתבע.
ז. הנטענת, [אלמונית] העידה כי לא היו לה יחסי אישות עם הנתבע והגירושין מבעלה היו בגלל מעשיו והראיה שהגרוש שלה מבקש לחזור אליה.
בעניין הפוליגרף עיין ספר "משפטיך ליעקב" חלק ד' סימן כ"ג שדן בהרחבה בנושא זה עמ' שנ"א שכתב "ואם נאמר דהוי אסמכתא שקנו עליה בבית-דין חשוב, לכאורה מהני דווקא לענייןן ממון, משא"כ באומר אם תוצאות הבדיקה בפוליגרף יהיו כו"כ אני מתחייב ליתן גט, לכאורה לא גרע מהתחייבות מוחלטת ליתן גט דהוי קניין דברים... ובהמשך בעמ' שנ"ה כתב "לפ"ז אם הבעל יקבל על עצמו ויתחייב לגרש בהתאם לתוצאות הבדיקה במכונת אמת, אף שעליו לקיים את מה שקיבל על עצמו, אם החיוב חל על גופו ובאופן המועיל אך מ"מ עדיין יהיה זה גט בעל-כורחו, כיוון שאין כאן דין המחייב אותו לגרש...
ועיין שם במסקנתו שכתב שרק במקום שנראה לבית-הדין נחיצות גדולה, ישלחו את הצדדים להיבדק בפוליגרף אחרי שיקבלו בקניין סודר שבית-הדין תהיה הסמכות לפרש את תוצאות הבדיקה, ועל בית-הדין לצרף תוצאות הבדיקה לנתונים אחרים הקיימים בתיק ושעלו במסגרת הדיונים בבית-הדין...
כפי שהבאנו לעיל, הנתונים מורים כי הקשר שהיה לנתבע עם הנטענת [אלמונית], לא כלל ולא הגיע לכדי יחסי אישות. הנתבע עסק לפרנסתו במקצוע הצילום באירועים וכן במוסדות לימוד וגנים, על-פי הזמנתם.
במסגרת עבודתו הכיר את בעלה של הנטענת שעבדה כסייעת בגן ילדים ודרכו קשר קשרי עבודה עם הנטענת, כצלם ילדים בגן בו עבדה.
כפי שיוכח לקמן, בין הנטענת לבעלה פרץ סכסוך, כאשר הנטענת תבעה את בעלה לגירושין מפאת חובותיו הכבדים וחוסר פרנסה.
הנתבע שכאמור הכיר את הנטענת במסגרת עבודתו וידע על מצבה הכלכלי הקשה, היה מסייע לה מידי פעם בהסעתה או בעזרה קטנה אחרת.
אין חולק כי הנתבע פעל שלא כהלכה ובניגוד לגדרי הצניעות המחייבים הימנעות מקשר עם נשים כאשר הנתבע מתגרה ביצרו בעצם עיסוקיו עם נשים במקצועו כצלם.
הנטענת הייתה מצויה בסכסוך גירושין עם בעלה, ולדבריה סכסוך זה פרץ כבר בראשית נישואיהם וכפי שאמרה בפרוטוקול הדיון בבית דיננו מיום 21.4.10 בתשובה לשאלה כי נשמעה טענה שהגירושין שלך בעקבות הקשר עם [פלוני], השיבה הנטענת, "ממש לא, והיה לנו קשר של עבודה, וגירושיי היו בעקבות התנהגות בעלי בלבד, והיה לנו סכסוך מהחתונה". דבריה אלו של הנטענת נתמכים בפרוטוקול דיון של בית-הדין הרבני בתל אביב בו הופיעו הנטענת ובעלה לדיון במסגרת תיק הסכם גירושין בו נאמר על-ידי האישה כי רוצה להתגרש וכי הוא לא מביא אוכל הביתה כבר חודש ימים, הוא התעלל בי נפשית, הוא עושה בושות בחוץ, נקלע לחובות של 200 אלף ₪, הוא שנים רוצה להתגרש, היינו אצל אלפי יועצים והוא לא חושב להשתנות, הוא פותח חשבונות בנקים ונכנס לחובות, חשבוניות הפלאפון שלו מגיעים לסכומים של 16 אלף ₪... הייתה הרמת ידיים מצידו, לא סתם הלכתי למשטרה והרחיקו אותו, מאידך גיסא הבעל טען שם כי "ניסינו את כל הדרכים לשלום-בית אולי בית-הדין יצליח לשכנע אותה לשלום-בית, יש לי כרגע צו הרחקה מהבית ואיני יודע מדוע... 3 החודשים האחרונים יש בעיות בבית, החובות לא קשורים אליה, אני מוכן להשתנות".
מאחר ולא הייתה הסכמה להתגרש נסגר התיק, וביום 16.6.09 הגישה האישה תביעת גירושין על-ידי ב"כ בה טוענת "כי מאז הדיונים המצב החמיר כאשר הבעל מלבד שאינו מפרנס את המבקשת וילדיה הרי שהוא נוקט באלימות מילולית, קללות גסות הסתה והשפלות כלפי המבקשת וילדיה, המצב בביתה הפך מכבר לבלתי אפשרי... כאשר הקשר היחיד בינה לבין בעלה הוא במסגרת הנושים הרבים הדופקים על דלת הבית בתביעות כספיות כנגד הבעל ובאיומים ולכן תובעת לזמן הבעל ולחייבו בגירושין".
בתיק מצוי גם מכתב מהבעל מיום 17.11.09 בו פונה הוא בהתרגשות לרבנים לפעול להצלת ביתו...
הארכתי בהבאת מובאות בעניין הקשר בין הנטענת לבעלה כדי לפרוך את הטענה המרכזית לאורך כל הדיונים כנגד הבעל דנן כאילו היה לו קשרי אישות עם הנטענת.
מהאמור לעיל עולה בברור כי הנטענת התגרשה מבעלה [אלמוני] מפאת התנהגותו ומעשיו והסתבכויותיו הכספיות ומניעת מזונות ממנה וילדיהם ובכל כתבי הטענות לא הוזכר צל של חשד לקשר אסור של האישה עם הנתבע [פלוני] ומודגש כי כל האירועים שהעיד עליהם החוקר א' ש' ובעלה של הנטענת [אלמוני], היו לפני הגירושין של הנטענת, ובכל זאת, כאמור לא מוזכרים במסגרת ההתדיינות של [אלמוני] ו[אלמונית] בבית-הדין בת"א , מה עוד שכמובן העד [אלמוני] גרושה של הנטענת תבע לאורך כל הדרך שלום-בית וכאמור בעדותו לא חושד באשתו לשעבר על קשר אסור שלה עם [פלוני] וגם הנטענת העידה שעד היום מבקש בעלה לשעבר לחזור ולשאתה בשנית, הרי ברור מכך כי לא היה לעד [אלמוני] חשד על קשר אסור של גרושתו לשעבר עם הנתבע [פלוני] אלא שנוח לעד מבחינה תדמיתית כלפי החברה ובמיוחד אם רוצה למצוא שידוך להסיר את אחריות הגירושין מעליו וממעשיו ולהפילם על כתפיו של הנתבע-[פלוני] וכן לא יעשה.
כאמור מכל האמור לעיל עולה כי לא הוכח שלנתבע היה קשר של יחסי אישות עם הנטענת ולכן וודאי שאין להחיל כאן עילת גירושן של רועה זונות.
זאת ועוד, גם אם נניח ונאמר כי לנתבע היה קשר של יחסי אישות עם הנטענת, הרי כיום, וודאי אין לו קשר כזה, וגם אם יש, חובה על בית-הדין להתרות בו שיעזוב דרכו הרעה טרם שימוש בעילת רועה זונות וזאת על-פי המובא בפד"ר ח' בפסק-דין שנכתב על-ידי כבוד הדיינים ורנר, אזולאי וצימבליסט והביאו שם את דברי האגודה שהם מקור דברי הרמ"א האמור בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד ס"א "מי הוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר... יש אומרים שכופין אותו להוציא".
ובספר האגודה יבמות פרק הבא על יבמתו בסוף דבריו כתב "היכא דאיכא סהדי או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא".
והנה הגאון "חכם צבי" בתשובותיו סימן קל"ג כתב "ודברי חדושי האגודה שהביא הרב רמ"א אינם עניין לכאן, שהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא, מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה... הכא בלהוציא כתובה מיד הבעל על אחת כמה וכמה דצריך התראה... וזה ברור בעיני אף לפי דעת האגודה... ועוד שהרי שב בתשובה ורוצה לקבל עליו דברי חברות ואפילו היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, וודאי שאף האומרים לכוף, יודו כיוון דלא כפוהו בעודו בהמרתו, כיו שחזר בו שוב אין לכופו ומש"כ ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים, ודבר פשוט הוא שאין דבר העומד בפני התשובה" עכ"ל ה"חכם צבי".
וע"ע בערוך השולחן סימן קנ"ד סעיף ט"ז בסוף דבריו ד"רועה זונות כופין... וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור".
כאמור בנדון דידן לא נתברר בבירור גמור כי הנתבע בגד בתובעת, לא הודה ולא הופיעו עדים שראו אותו בוגד.
גם אם בגד הרי כפי דברי ה"חכם צבי" אף לדברי האגודה יש להתרות בו טרם חיובו בגירושין ורק אם הוחזק להיות רועה זונות מחייבים אותו להתגרש, ובנדון דידן הטענות נגד הבעל - הנתבע הם מהעבר ואילו כיום לא נשמע על קשר עם הנטענת וא"כ כדברי החכם צבי אין דבר העומד בפני התשובה ובמיוחד לאור רצונו של הבעל לשקם את חיי נישואיו ולהחזיר השלום למעונו.
לא ניתן לומר בנדון דידן כי האישה מואסת בבעלה שהרי מעיון בכתבי הטענות לא עלתה טענה זו, מה עוד שבחקירתה בבית-הדין כפי האמור בפרוטוקול שמיום ט' בתמוז התשס"ט 1.7.09 אמרה האישה "וכשדיברתי איתו אמר לי שהוא טעה ויפסיק עם זה, והוא לא מפסיק כי יש לו יצר הרע, ואני בן אדם ויש לי כבוד... והבעיה שבעלי ממשיך לחיות רגיל ולא מתנצל ועושה מה שרוצה ולכן רצוני בגירושין".
לדעתי במילים פשוטות אלו מודה האישה כי תובעת גירושין כנקמה בבעלה על התנהגותו הבעייתית עם נשים. כאמור, הבעל, לא טלית שכולה תכלת, ומרשה לעצמו להתגרות ביצרו באופן של פיתוח קשרי עבודה עד עזרה לזולת גם אם הם נשים, ושיחות ארוכות איתם, דבר המביא את אשתו לחשוד בו ולקנא לו, והוא, לא שת ליבו לזאת ומביא עצמו על סף חורבן ביתו כאשר האישה תובעת גירושין כי "הוא לא מתנצל והיא בן אדם עם כבוד".
זאת ועוד הגע עצמך אילו אמת היה הדבר כי הנתבע מנהל פרשת אהבים עם הנטענת כטענת התובעת, מדוע כיום, שהנטענת פנויה ומאז הגשת התביעה התגרשה מבעלה, לא מגשימים השנים, הנתבע והנטענת את תשוקותיהם כטענת התובעת, ונישאים זה לזו, מה עוצר בעדם, לא ניתן לומר כי הנתבע מנסה להתחמק מתשלום הכתובה שהרי גם אם יזכה ותדחה תביעת האישה ולא יחויב בכתובתה, הרי אם הוא ירצה לגרש האישה, במידה ותחזור אליו יצטרך לשלם כתובתה, וא"כ מדוע נכון לעכשיו לא נעתר לתביעת אשתו להתגרש ולשלם כתובתה ובכך לסלול את דרכו לאישה הנטענת עליו.
אלא וודאי כדברינו כי לבעל לא הייתה פרשת אהבים עם הנטענת וגם היא אמרה שלא רוצה בו ואמנם הבעל חפץ באשתו ובשלמות בית אלא שנוהג להתגרות ביצרו וביוצרו ולהביא צרות על עצמו.
בית-הדין קורא לאישה להיעתר לבקשת הבעל לחזור לשלום-בית וזאת תוך ליווי גורם מטפל מקצועי. העולה מהאמור לעיל כי האישה בתביעתה לגירושין, כאשר הבעל חוזר ומבקש שלום-בית, היא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובזכותו להגיש תביעה נגד אשתו כי תפסיק את מרידתה ותחזור לחיות עמו ובמידה ולאחר שבית-הדין יתרה באישה תחזיק האישה במרידתה יפטר הבעל מתשלום כתובתה.
אשר-על-כן סבור אני כי על בית-הדין לדחות את תביעת האישה לחייב את בעלה בגירושין ותשלום כתובתה.
בהתייחסות לנימוקי דעת הרוב אומר כי תמוה בעיני כיצד חברי חורצים דין ע"פ התרשמות כנגד עדויות מפורשות של כל הנוגעים בדבר שהעידו כי להבנתם וידיעתם הבעל לא זינה עם הנטענת וא"כ כיצד ניתן לקבוע כי הבעל מוגדר כרועה זונות.
וידועים דברי השו"ע חו"מ סימן י"ז סעיף ה', ומודגש כי כבר כתב ערוך השולחן שחידוש זה של האגודה כי רועה זונות מהווה עילת גירושין מותנה כי יודה הבעל בכך או שיהיה ברור ווודאי על-ידי עדים, הרי ברור מכך דלא ניתן לקבוע כי הבעל הוחזק רועה זונות ע"פ התרשמות.
מה שכתב אב"ד כי הייתה התראה על-ידי הרב גרוס, אומר, כי התראה שדיבר עליה ה"חכם צבי" היא התראה לבעל לא לעשות מעשים שיש בהם עילת גירושין כגון מעשה זנות, ומאחר ואין בשיחות עם נשים זרות להוות עילת גירושין לכן גם אין בהתראה בדבר זה בכדי להיחשב כהתראה "דחכם צבי".

אני מקבל את דברי אב"ד שהביא להוכיח כי במקום שאין טעם להתראה ולא תועיל במאומה אין צורך לקיים את שלב ההתראה אולם חלוק אני על דעתו בנדון דידן וסבור אני כי לא הוכח כי אין טעם להתראה, לבית-הדין אין ניסיון עם בעל זה, לא התרנו בו ולא עבר על התראתנו.
מה עוד שהצדדים עצמם ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת דבר שיש בו ללמד שיש עדין מידת אמון בין הצדדים וכי בהכוונת בית-הדין ותחת שרביטו ניתן לפעול לשיקום חיי נישואיהם.

הרב מיכאל צדוק - דיין

לאחר שעיינתי בנימוקי עמיתיי הדיינים, מצטרף אני לדעתו של הרב רלב"ג. אלא שברצוני להתייחס על טענתו של כבוד הרב צדוק בנימוקיו בשם תשובות החכם צבי, שיש להתרות בבעל טרם חיובו בגט, מה שלא נעשה במקרה דידן.
שתי תשובות בדבר. האחת עובדתית, בתאריך כ"ד תשרי תש"ע חתם הנתבע על כתב התחייבות בפני בית-הדין של הרב גרוס לא לדבר עם הגב' [אלמונית], לא להחליף עימה מילים קצרות לא פנים מול פנים ולא בטלפון. ההתחייבות תקיפה גם לאחר שתתגרש אלא אם יקבל היתר. ומכיוון שכך, יש לראות בהתחייבות זו כהתראה.
הגב' [אלמונית] הודתה בעדותה (פרוטוקול הדיון מתאריך ז' אייר התש"ע) כי גם לאחר מועד מתן ההתחייבות, יש קשר ידידות בינה לבין הנתבע וכי ילדיה הם חברים של ילדיו, ואף הודתה כי שהו בפארק ביחד, היא וילדיה ביחד עם הנתבע וילדיו.
בנוסף, הודתה הגב' [אלמונית] כי הנתבע התקשר אליה וסיפר לה על הדיון בגירושין שמתקיים בבית-הדין בינו לבין אשתו, וביקש ממנה צילום מתיק הגירושין שהתנהל בינה לבין בעלה. עוד סיפרה הגב' [אלמונית], כי הנתבע הגיע אליה לגן (מקום עבודתה) כדי לקחת את הצילום.
פעולות אלו מוכיחות כי הבעל עבר על ההתראה, וממילא אפילו לשיטת החכם צבי יש לחייבו במתן גט לאשתו.
התשובה השנייה היא, הרכב בית-הדין של הרבנים ורנר, אזולאי, צימבליסט, שציטט הרב צדוק בנימוקיו, המביאים את תשובת החכם צבי ומצדדים כמותו. אותו הרכב פסק פסק-דין המובא בפד"ר ח' עמוד 30 ובנימוקי 3, פסק-הדין כתב הגר"ח צימבליסט שליט"א:

"עוד כתבו בפסק-דין מבי"ד הגדול הנ"ל זאת ועוד, דכתב בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' וז"ל ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לחם דכופין, מ"מ מי לא בעי התראה, וכי עדיף כוח האישה מכוח האיש, ובכל הני שהאישה יוצאה בלי כתובה בעי התראה... אלא וודאי דווקא כשהתרו בו הבי"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן... ובנ"ד הרי לא התרו במערער... א"כ פשוט שאין לחייב לתת גט למשיבה. והנה מצינו גם בשו"ע דין התראה לעניין לחייבו לגרשה והוא בסי' קנ"ד ס"ג בהגה, איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. אומנם נראה דאין התראה זו מדין אין עונשין אא"כ מזהירים דא"כ מהו העניין דמתרין בו פעם אחת או שתים וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות, ועוד שא"כ הי' צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש, והרמ"א לא כתב אלא שמיסרין אותו שלא יעשה עוד, ומתרין בו שאין זה מדרך בנ"י, ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש,דהיינו שיכפוהו לגרש (עי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז לעניין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה), אלא ע"כ עיקר ההתראה לעניין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בוודאות שאין עוד תקווה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקווה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם. ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בי"ד תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד. ואם אחרי ההתראה הוא שב על אולתו, רק אז נודע שאין תקווה ומחייבים או כופים לגרש, והכול תלוי בראות עיני הדיינים, ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין מחליטים שאין תקווה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שנייה, ורק אחרי הפעם השנייה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקווה. וזהו עניין שתי ההתראות שכתב הרמ"א. ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסי' קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה לעתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שציוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה, אז מחייבים אותו לגרשה, וא"כ דון מינה דאם ברור לנו שאישה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה, והתתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה. ובנדון נודע ביהודה הנ"ל הייתה תקווה שיחזור למוטב ויתחיל לפרנס את אשתו, כמבואר שם, ולכן הצריך התראה. משא"כ בנידון דבי"ד הגדול הנ"ל, וכן בנידוננו - שהאיש נשפט לשבת שנתיים בבית הסוהר, דשנתיים אלה היא מנועה ממזונות וגם אלף התראות לא תועלנה, דגם אם ירצה לזונה לא יוכל, דכבול הוא בבית הסוהר, וא"כ מה עניין התראה לכאן, והרי זה ככל בעל שאינו יכול לתת לאשתו את המזונות כפי צרכיה דהעלנו לעיל שחייב לגרשה. וראיה ברורה לכך, שהרי לדעת רוב הפוסקים, בעל שאין לו לתת לאשתו אפילו לחם כופין אותו לגרשה, כנ"ל, ופשיטא דהתם לא שייכא התראה כלל, דעל מה יש להתרות בו, הרי לא באשמתו אינו נותן לה לחם אלא משום שאין לו. וכן מוכח מתשובתו של בעל עונג יו"ט שהובאה בספר אבן ישראל (אבן בוחן) שהעתיקו בפסק-דין הנ"ל בנידון איש רע מעללים שיצא משפטו לשלחו לארץ גזירה לעבודת פרך לשנים רבות, והשיב הגאון הנ"ל שכופין אותו לגרשה, כיוון שהוא מונע ממנה כל עניני אישות, תשמיש ומזונות, עיי"ש, וגם שם לא הייתה התראה, האם בהכרח העונג יו"ט חולק על הנו"ב ואינו מצריך התראה. אין צריך לומר כן, אלא בנידון עונג יו"ט גם הנו"ב מודה שא"צ התראה, דכיוון שההתראה לא תועיל מאומה אין להתראה זו כל טעם, וכמו שנתבאר", עכ"ל בפסק-הדין.
העולה מהאמור, שההתראה נצרכת דווקא במקרה שההתראה על-פי שיקול-דעת בית-הדין יכולה למנוע מהבעל להמשיך בדרכו הקלוקלת, אבל כשבית-הדין סבור שאין תועלת בהתראה, אין צורך בהתראה קודם לחיוב הבעל בגט. ומכיוון שבמקרה דידן הוחזק הבעל כרועה בשדות זרים ואף-על-פי-כן ממשיך הבעל להכחיש את כל החשדות כנגדו, ולא מראה כל חרטה על מעשיו מהעבר וכמובן שלא מביע כל נכונות לשנות את דרכו הקלוקלת בעתיד, במקרה שכזה, אין תועלת בהתראה בית-הדין, ויש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.
טעם נוסף יש להוסיף לכך שאין צריך התראה במקרה דידן, כפי שמובא בפד"ר חלק ג' עמ' 224 בפסק-דין מבית-הדין בירושלים בהרכב הגרא"י וולדינברג ז"ל ויבל"א הגר"ע יוסף שליט"א והגר"י קפאח ז"ל שפסקו לכפות על בעל שניסה להרוג את אשתו ופצע קשה אותה ואת אחיה, ואף שלא התרו בו קודם לכן לית לן בה, ובארו דבריהם וז"ל:
"בכגון נידוננו שהוא בעצמו הופיע בדמות הרוצח וגם גזים ועביד מעשה, כו"ע מודים דלא בעינן התראה על-כך, דכו"ע כמותרים ועומדים על-כך, וזיל קרי ביה רב הוא. ועיין בכה"ג בפתחי תשובה סי' קט"ו סקי"א שמביא בשם השבות יעקב דס"ל דבמשמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשם שוב א"צ התראה אחרת ע"ש, ובכאן י"ל דכו"ע יודו בכך דא"צ התראה מכיוון דאין לך דבר הידוע לכל מחומר איסור רציחה וגם המתוקנים שבהם זהירי בזה מאד ומענישים קשה על-כך."
ולפי זה י"ל בכל מעשה שידוע וברור לכל אדם שהוא אסור ומתועב, אין צריך להתרות בו וכמותרה ועומד הוא, וכמו שלמדו כן מאיסור נדה הידוע לכל הנשים.
ומכיוון שבמקרה דידן להבנת בית-הדין זינה הנתבע עם הגב' [אלמונית] בעודה נשואה, ואיסור זנות עם אשת איש ידוע לכל ובייחוד לנתבע המגדיר עצמו כאדם חרדי. לפיכך אין צורך בהתראה, ויש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.
בנוסף לכל האמור, הארכתי בספרי "משפט השלום" להוכיח כלל מוסד, שלעניין גט לא נאמר כל עניין התראות. והבאתי את לשונו של הגרעק"א בתשובותיו תנינא סוף סימן פ"ב, וז"ל "והסכמת האחרונים דלעניין גט לא צריך התראה", והכרעתי שם שכל עניין ההתראות נאמר דווקא לעניין הכתובה.

הרב יקותיאל כהן - אב"ד

א. לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר שבתיק והעדויות מחליט בית-הדין בדעת רוב לחייב את הבעל במתן גט לאשתו וכן לחייבו בתשלום כתובת האישה ותוספת כתובתה. לדעת המיעוט יש לדחות תביעת הגירושין של האישה וכן יש לפטור הבעל מתשלום כתובת האישה.
ב. על המזכירות לזמן הצדדים לסידור גט בפני הרכב מלא."

3. מעשי כיעור של האישה הביאו את בית-הדין הרבני למסקנה כי האישה עוברת על דת ולכן אישה עוברת על דת מצווה לגרשה ויכול בעלה לתת לה גט בעל-כורחה
בתיק מס' 366406-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(3), 83, 85 (2010)} קבע בית-הדין:

"א. לפנינו תביעת גירושין. הצדדים, פלוני (להלן:"הבעל") ופלונית (להלן:"האישה"), נישאו זה לזו כדמו"י ביום ד' אדר תשנ"ח (4.3.98). מנישואין אלו נולדו לצדדים בן - כיום כבן 7, הלוקה ב[...] והסובל בשל כך- בין היתר, גם מ[...]. הבעל עוסק ב[...] והאישה מנהלת [...]. הצדדים המשתייכים - לפחות מגזרית - לציבור החרדי, הינם בוגרי מוסדות חינוך חרדיים ומתגוררים ב[...].
ב. ביום ה' אדר תשס"ט (1.3.10) הגיש הבעל תביעת גירושין ותביעות כרוכות לבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב. כשבועיים לאחר-מכן הגישה האישה תביעת שלום-בית. עניינם של הצדדים נדון בפני הרכב ב' בבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב אשר קיים בעניינם שלושה דיונים. פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפני הרכב ב' מלמדים שהדיונים עסקו רובם ככולם בקשר רומנטי אשר קיימה האישה עם גבר בשם ק' ב' האישה הודתה בקיומו של קשר רומנטי ממושך עם ק' ב' שכלל גם קרבה גופנית אך הכחישה קיומו של קשר מיני. האישה הודתה "שעשתה מעשים שאינם יאים לבנות ישראל" אך טענה להגנתה "ניתן לחזור בתשובה - כולנו בני אדם". (פרוטוקול דיון מיום י"א טבת תש"ע (28.12.2010) עמ' 4, שורות 6-4) טענת הגנה נוספת אותה טענה בעקביות האישה הינה, שעל-אף ההשתייכות המגזרית של הצדדים לציבור החרדי, הם ניהלו אורח חיים 'מודרני עד חילוני למדי', שכלל חשיפה לתקשורת הכללית - הכתובה, האלקטרונית והמקוונת, ובילויים משותפים גם במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם. עוד טענה האישה שגם הבעל אינו "צדיק פרוש" ואף שאין היא טוענת שהייתה לו מערכת יחסים מחוץ לנישואין, מכל מקום, היא טוענת שהוא קיים יחסים ידידותיים עם נשים במקום עבודתו ושלח תכנים לא ראויים בדואר אלקטרוני לאחותה. בשל רגישות העניין ומתוך רצון לשמור על כבוד האישה החליט בית-הדין בסיומו של הדיון הראשון לעכב את פרסום פרוטוקול הדיון כדי לאפשר לאישה לשקול את עמדתה בעניין הגירושין. בעקבות הודעתה של האישה שאין היא נכונה להתגרש ובהסכמתה שוחרר הפרוטוקול לצדדים.
ג. בעקבות בקשה לפסילת ההרכב הועבר התיק לטיפולינו (הרכב ג') על-ידי כבוד הראב"ד שליט"א. לבקשת הצדדים - ועוד טרם התקיים דיון בפני ההרכב החדש, פעל הראב"ד להביא את הצדדים להסכמה. ביום י"ג אייר תש"ע (27.4.2010) נתן כבוד הראב"ד החלטה, ולפיה, הצדדים היו קרובים להסכמה - אך האישה חזרה בה. הראב"ד קבע שהוא סבור שהאישה טועה אך בנסיבות אלו אין לו ברירה אלא להחזיר את התיק להמשך דיונים בהרכב ג'.
ד. ביום ח' תמוז תש"ע (20.6.2010) התקיים דיון בעניינם של הצדדים בפנינו. בתחילת הדיון טען הבעל שהוא עומד על תביעתו להתגרש. מנגד, הודיעה האישה שאף שהיא מבינה את המצב ושבלית ברירה תתגרש אין היא מוכנה להתגרש בשלב זה. ב"כ הבעל טענה שישנן ראיות חדשות ולפיהן האישה זינתה תחת בעלה ובקשה להציגן. ב"כ האישה טען מנגד שהוא מתנגד להצגת הראיות החדשות עד לאחר שיוגש כתב תביעה מתוקן. בית-הדין דחה טענה זאת מאחר שאין היא מעוגנת בתקנות הדיון. לאחר שנדחתה טענתו הראשונה, העלה ב"כ האישה טענה חדשה, ולפיה, זוהי ישיבה ראשונה בפני ההרכב החדש הנועדת- לדעתו, לנאומי פתיחה ולא להצגת ראיות. לאחר שמיעת הצדדים ובהתאם לסמכותו לפי תקנה ע"א לתקנות הדיון, הודיע בית-הדין לצדדים כי החליט שלא להתחיל את הדיון מהתחלתו אלא להמשיך את הדיון מהשלב בו נפסק הדיון בהרכב הקודם.
ה. בפני בית-הדין הופיע חוקר אשר עקב אחר האישה בימים שישי ושבת 7 ו- 8 במאי 2010. החוקר תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם גבר זר חובש כיפה במלון "[. . . ]" בעיר [. . . ] במהלך השבת, שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות בחדר המלון 'ובילוי של שבת בצהריים' במרפסת החדר כאשר האישה, הלבושה בשמלה קצרה, מלטפת את הגבר הזר הלבוש בתחתוניו בלבד והמצוי במצב אינטימי מביך, כשלאחר-מכן נכנסים השניים לחדר המלון. החוקר הגיש תמונות המתארות את הסיטואציה המביכה - והמדברות בעד עצמן. האישה הודתה שבילתה באותה שבת במחיצת אדם בשם א' ר' אלא שלדבריה הם רק 'התייעצו ודברו'. האישה אף הודתה שהתייחדה עם א' ר' אלא שלגרסתה, הנראית תמוהה בלשון המעטה, לא לנה איתו אלא א' ר' יצא מהחדר 'מיציאה בלתי-ידועה' ולן בחדר אחר. כשנשאלה האישה על-ידי בית-הדין בדבר 'הלבוש' בזמן הבילוי במרפסת ענתה האישה: "זה שהוא מסתובב עם תחתונים וגופיה זה עניין שלו" (פרוטוקול הדיון מיום ח' תמוז התש"ע (20.6.2010) שורות 41-40 ).
לשאלת ב"כ הבעל האם בלתה עם א. ר. בעוד בתי מלון השיבה האישה בחיוב - אך טענה שהיה זה בחג הפסח ביחד עם חברים נוספים. כשהזכירה לה ב"כ הבעל שזה היה אך לפני שבועיים "נתרענן" לפתע זיכרונה והיא נזכרה בכך. חוקר שהופיע בבית-הדין תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם א' ר' בימים שישי ושבת 5 ו- 6 ביוני 2010 במלון בחיפה שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות רבות בחדר במלון לרבות בשעות הלילה וטיולים באזור המלון כשהאישה ו- א' ר' נראים הולכים צמודים כבני זוג. חוקר נוסף העיד על שהות של האישה בדירתו של א' ר' בימי שישי ושבת 21 ו- 22 במאי 2010. האישה הודתה שבאה לביתו של א' ר' עם כניסת השבת אלא שלדבריה לא שהתה שם במהלך השבת. ב"כ האישה חקר את החוקרים חקירה קצרה בה התמקד במספר הרישיון שלהם והאם בקשו רשות מבעלי המלון היתר לערוך את המעקב.
ו. בית-הדין ביקש מב"כ הצדדים לסכם את דבריהם. ב"כ הבעל סיכמה בקצרה וטענה שיש במה שהוצג בפני בית-הדין כדי לחייב את האישה לקבל גט. ב"כ האישה טען שהראיות שהוצגו בבית-הדין אינם קבילות מאחר שהעדים חיללו שבת וגם עברו, לדעתו, על חוק האזנות סתר. כמו-כן ביקש ב"כ האישה לקיים דיון נוסף כדי להוכיח שגם הבעל אינו "צדיק".
ז. ביום י"ב תמוז תש"ע (24.6.2010) הגישה האישה לבית-הדין בקשה למתן צו איסור פרסום על פרטי הדיון מאחר שלטענתה פרוטוקול כמו גם ראיות שהוגשו לבית-הדין 'מטיילים' בין גורמים שונים כך שהמעורבים בפרשה חשופים לסחיטה. בית-הדין נעתר לבקשה ונתן החלטה בה הבהיר שבין על-פי חוק ובין על-פי התקנות חל איסור מוחלט לפרסם פרטים על מהלך הדיונים. בית-הדין גם כתב שלנוכח רגישות העניין שבאה לידי ביטוי גם בבקשה שהוגשה לפניו הוא ממליץ לצדדים להגיע להסכמה בעניין הגירושין. בית-הדין הבהיר שזכויות כל מי מהצדדים לא ייפגעו בשום אופן במידה ויסודר גט וכי ייקבע דיון בהקדם בכל העניינים שנשארו תלויים ועומדים לרבות ענייני הרכוש ומזונות הבן הקטין. ביום ט"ו תמוז התש"ע (27.6.2010) הגיעה לשולחנו של בית-הדין הודעה של ב"כ האישה ולפיה היא מקבלת את הצעת בית-הדין ונכונה להתגרש - אך רק לאחר סיום הדיונים הרכושיים. בית-הדין נתן החלטה נוספת בה קבע שיש בידו תשתית עובדתית והלכתית מספקת על-מנת ליתן פסק-דין לגירושין. בית-הדין גם המליץ לאישה להסכים להתגרש ללא תנאי ובכך לייתר את הצורך במתן פסק-דין מנומק. למחרת היום הגיעה הודעה נוספת מב"כ האישה בה נכתב שהאישה סבורה שיש לקיים דיונים נוספים בתביעת הגירושין.
ח. אנו מוצאים לנכון להבהיר שעל-אף שאין אנו מקבלים את דברי ב"כ האישה הטוען לפסלותן ההלכתית והמשפטית של הראיות שהוצגו בפני בית-הדין - ושיש עמנו דברים בזה, אין אנו רואים כל צורך לעסוק בזה בנדון דידן. לנוכח הודאותיה של האישה על התייחדות ומעשי כיעור עם ובמחיצת א' ר' אין כל צורך בעדים. די בהודאות המגובות בתמונות המדברות בעד עצמן כדי לגבש תשתית עובדתית מספקת.
ט. סדרת ההתייחדויות של האישה עם א' ר' כמו גם המעשים המכוערים שתוארו לעיל מביאות את בית-הדין לקבוע שהאישה היא בגדר עוברת על דת. הלכה פסוקה היא (שו"ע אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד' וברמ"א שם) שאישה עוברת על דת מצווה לגרשה ויכול בעלה לתת לה גט בעל-כורחה. גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ובכללם: תרומת הדשן, מהר"ם פאדווה, רבי עקיבא איגר, שו"ת מהר"י הלוי, תשובות גאוני בתראי, בית מאיר והנודע ביהודה (הובאו דבריהם בפת"ש שם ס"ק י"ד), שרשאי הבעל לגרש אישה עוברת על דת אף אם לא התרה בה תחילה. במקרה אשר לפנינו האישה הותרתה אפילו באולם בית-הדין במסגרת הדיונים שהתקיימו במהלך השנה האחרונה ועסקו בקשר הרומנטי שקיימה עם ק' ב' (ועיין גם ב"ש סימן י"א ס"ק ו'). המקרה אשר לפנינו אינו רק "עוברת על דת" אלא גם "מעשה כיעור" ברור. תמימות היא לחשוב כי הצדדים קראו תהילים או לחילופין פרקי אבות במשך כל אותן שבתות בהם בילו ביחד.
זאת ועוד, האישה עצמה בהודעה שמסרה לבית-הדין ביום ט"ו תמוז התש"ע (24.6.2010) הביעה את נכונותה להתגרש אך התנתה זאת בסיום הדיונים הרכושיים, במסגרתם היא מעוניינת להוכיח שגם בעלה אינו 'צדיק', לפני סידור הגט. במקרה זה אין אנו רואים כל קשר בין ענייני הרכוש לפגמים מוסריים בהתנהלותו של הבעל וזאת מבלי לקבוע אם אכן קיימים פגמים כאלו.
י. ברור לנו שאילו הבעל היה בא לשאול "האם אשתי מותרת לי או לאו" התשובה הייתה שלילית. כיוון שכך האישה היא זו הגורמת לפירוד ועל-כן הפסידה כתובתה. הב"ש בסימן קטו ס"ק ח' כתב לגבי ספק זינתה שאין הבעל נחשב כמי שטוען שמא פרעתיך, ואז הוי כחוב וודאי ופרעון ספק, "שכן שאני הכא שהיא אסורה לו היא גרמה האיסור, לכן לית לה כתובה כמו בקינוי וסתירה".
יא. אנו מוצאים לנכון להתייחס לטענתם העקבית של האישה וב"כ, ולפיה, אין לראות במעשיה של האישה מעשי כיעור - על השלכותיהם ההלכתיות, לנוכח אורח חייהם 'המודרני והפתוח'. אנו סבורים שזו טענה מופרכת ואף מסוכנת ודוחים אותה בתקיפות. גם נשים נשואות שאינן שומרות תורה ומצוות - ואפילו יהיו ליברליות ומתירניות, אינם יוצאות לבלות 'סופי שבוע' עם גבר זר. כך נהגו אולי בסדום ועמורה!
יב. אשר-על-כן, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל ופוסקים שהאישה חייבת לקבל את גטה. מזכירות בית-הדין תקבע לצדדים מועד לסידור גט. במידה ותרצה האישה להינשא ל- א' ר' יצריך הדבר בירור בבית-הדין.
יג. מזכירות בית-הדין גם תקבע לצדדים מועד קרוב לדיון בכל העניינים שנשארו תלויים ועומדים."








4. כאשר האישה הרחיקה את בעלה מעליה, ומשכך, פנה הבעל לקיים יחסים מזדמנים עם נשים אחרות - אין מקום לכפות את הבעל במתן גט
בתיק מס' 1-21-1956 (ת"א) {האישה נ' הבעל, פדאור (2009)} קבע בית-הדין הרבני:

"1. בני הזוג נישאו זל"ז ביום 1.9.1998.
הבעל משרת כקצין בכיר בצבא הקבע והאישה עוסקת בקוסמטיקה. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים.
לפני למעלה משנתיים חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ועלו על שרטון. הבעל הורחק מהבית למשך שלושה חודשים בעקבות תלונה של האישה שהוגשה בחודש מאי 2007. מאז אותו אירוע מתגוררים בני הזוג בנפרד.
לבני הזוג אין רכוש משותף מלבד זכויותיו הפנסיוניות של הבעל.
תביעה לפירוק שיתוף שהגישה האישה מתנהלת בבית-המשפט לענייני משפחה.
בית-המשפט לענייני משפחה גם עוסק בתביעת המזונות שהגישה האישה.
לפנינו תביעת הגירושין של האישה.
2. ביום כ"ח סיון התשס"ח (25.7.08) לאחר דיון במעמד הצדדים נתן בית-הדין החלטה כדלקמן:
"לפנינו תביעת גירושין אשר הוגשה על-ידי האישה. כפי שהתברר בדיון בני הזוג פירודים באופן מעשי למעלה משנה וחצי. לשאלת בית-הדין הודתה האישה שזנתה תחת בעלה ושיש לה בן זוג עמו קיימה יחסי אישות.
הצדדים ניהלו ומנהלים מו"מ לקראת גירושין ומנהלים הליכים בבית-משפט לענייני משפחה. הבעל ביקש לקראת סוף הדיון להגיש כתב תגובה לתביעת הגירושין.
לאחר שמיעת הצדדים פוסק בית-הדין שעל הצדדים להתגרש זמ"ז בהקדם.
כמו-כן פוסק בית-הדין שהאישה הפסידה את כתובתה."
כמו-כן קבע בית-הדין שהחלטה בעניין חיובו של הבעל למתן גט תינתן במועד מאוחר יותר.
בעקבות תגובה מנומקת שהגיש ב"כ הבעל, שלא היה מיוצג בדיון הראשון, קבע בית-הדין שלא יוכל להחליט על חיוב בגט אלא לאחר דיון נוסף במעמד הצדדים.
3. בדיוני ההוכחות אשר קיים בית-הדין תבעה האישה לחייב ולכפות את הבעל במתן גט.
את תביעתה ביססה האישה על שתי עילות.
העילה הראשונה הנה שהיא נתנה עיניה בגבר אחר בשם פלוני עמו היא מקיימת יחסי אישות. לדבריה, הבעל מודע ויודע על-כך שהיא חיה עם גבר זה.
העילה השנייה התבססה על-כך שהבעל עצמו מקיים יחסי אישות עם אישה אחרת בשם אלמונית.
4. במהלך הדיונים בבית-הדין טען הבעל בתוקף שהוא אינו מאמין לדבריה של האישה שהיא מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר. בית-הדין עימת את הבעל עם כתב הגנה בתביעת מזונות אשר הגישה ב"כ לבית-המשפט לענייני משפחה שבו נטען שהתובעת "הינה אישה נואפת אשר שמה עיניה בגבר אחר והדבר יתברר בפני כבוד בית-הדין הרבני". הבעל טען שדברים אלו נכתבו על-ידי באת כוחו לצורך ההתגוננות בתביעת המזונות וזאת אף שהוא לא האמין בהם.
כשנחקר הבעל בבית-הדין בדבר קשריו עם אלמונית הודה הבעל שהוא מקיים לעיתים יחסי אישות עם אישה זאת. לדבריו, מאז שהורחק מהבית הוא מקיים יחסי אישות מזדמנים עם מספר נשים ולא רק עם אלמונית.
גב' אלמונית נחקרה אף היא בבית-הדין וטענה שמערכת היחסים האינטימיים עם הבעל החלה רק לאחר שהבעל עזב את הבית. לדבריה, הקשר ביניהם אינו מחייב והם אינם בני זוג קבועים. לשאלת בית-הדין, אף הודתה גב' אלמונית שהיא מודעת לכך שהבעל מקיים יחסים אינטימיים גם עם נשים נוספות.
5. מלבד טענתה של האישה שהיא מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר ושגם הבעל נוהג כך מאז הורחק מהבית, לא העלתה האישה כל עילת גירושין כנגד הבעל.
זאת ועוד, האישה אף לא העלתה כל טענה בדבר התנהגותו והתנהלותו של הבעל במשך חיי הנישואין.
בית-הדין העלה עניין זה במהלך הדיונים וביקש מהאישה וב"כ להעלות טענות וטיעונים נוספים, במידה וישנם כאלה, אולם האישה וב"כ לא העלו כל טענות או טיעונים נוספים.
6. נפנה עתה לדיון ההלכתי בעילות הגירושין אותם העלתה האישה.
א. האישה טוענת שהבעל מקיים יחסי אישות עם נשים אחרות ולפיכך הוא בגדר "רועה זונות".
הרמ"א (שו"ע אה"ע סימן קנ"ד סעי א') פסק שמי שהוא "רועה זונות" ואשתו קובלת על-כך יש אומרים שכופים אותו להוציא.
במקרה אשר לפנינו אנו סבורים שאין מקום לכפות את הבעל במתן גט בשל יחסיו עם נשים אחרות. אין ספק ואין מחלוקת שהבעל, שהוא איש נורמטיבי וקצין בכיר בצבא קבע, הורחק מהבית על-ידי האישה.
אין גם ספק שהאישה החליטה שהיא אינה רוצה יותר בבעלה. לדבריה של האישה, אף יש לה בן זוג חדש עוד בהיותה נשואה.
בנסיבות אלו, כשהאישה הרחיקה את בעלה מעליה - תרתי משמע - ומשכך, פנה הבעל לקיים יחסים מזדמנים עם נשים אחרות, אין מקום לכפות את הבעל במתן גט.
אנו סבורים שסיוע לדברינו ניתן למצוא בדבריו של "החכם צבי" בתשובותיו (סימן קל"ג).
אנו רואים חובה להבהיר שאין בקביעתנו זו משום מתן "הכשר" הלכתי או מוסרי להתנהגותו של הבעל בקיום יחסי אישות מזדמנים. שכן זוהי התנהגות אסורה ופסולה הלכתית ומוסרית.
ב. האישה טוענת שיש לחייב את הבעל במתן גט מאחר שהיא נתנה עיניה באחר עמו היא מקיימת יחסי אישות באופן קבוע.
בשו"ע (אה"ע סימן קט"ו סע'ו') נפסק שאישה הטוענת שזינתה תחת בעלה ואין עדים על-כך, אין חושישין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר.
עוד נפסק שם בשו"ע שאם הבעל מאמין לדברי אשתו הרי זה חייב להוציאה אבל אין כופים אותו להוציאה.
במקרה אשר לפנינו אין אנו יכולים לקבוע אם כנים דבריו של הבעל הטוען שאין הוא מאמין שאשתו מזנה תחתיו ומקיימת יחסים עם גבר אחר.
מכל מקום, אף אם היינו יכולים לקבוע שהבעל מאמין לדברי אשתו, ולפיכך היא אסורה עליו, אין מן הדין לכפות אותו לגרש את אשתו.
ג. זאת ועוד, גם אם אכן האישה זנתה תחת בעלה נחלקו הפוסקים אם יש מקום לחייב את הבעל במתן גט בשל היותה אסורה עליו (עיין אוצר הפוסקים סימן י"א ס"ק א' אות ב').
אנו סבורים שגם הפוסקים הסוברים שיש מקום לכפות את הבעל במתן גט יודו שהדין שונה במקרה אשר לפנינו, כשאין מדובר במעידה חד פעמית מחמת תאווה רגעית אלא בהתנהלות מתוכננת של האישה שמטרתה להביא לחיובו של הבעל במתן גט (עיין שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תת"ס, שו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן תמ"ב וסימן תתק"ו, שו"ת מהרי"ק שורש כ"ט).
7. אנו מוצאים לנכון לחוות את דעתנו על דרך ניהול תביעת הגירושין של האישה.
הדיבר "לא תנאף" הוא אחד מעשרת הדיברות שהתקבלו כקוד אתי ומוסרי גם אצל אומות העולם.
אנו מביעים את תמיהתנו על הגשת תביעת גירושין של אישה שאינה מעלה כל טענה כנגד הבעל על התנהגותו במהלך חיי הנישואין ושמתבססת בעיקרה על טענתה של האישה שהיא החליטה לנאוף ולקיים יחסים עם גבר זר עוד בהיותה נשואה.
8. סוף דבר, אנו חוזרים על החלטתנו מיום כ"ב סיוון התשס"ח (25.6.08) שעל הצדדים להתגרש זמ"ז בהקדם אולם קובעים שבנסיבות העניין לא ניתן לכפות את הבעל ליתן גט."

5. האם ראיות כגון: הוכחת שיחות הפלאפון בין האישה למאהב; דו"ח הביטחון על זמני עזיבת רכב המאהב את היישוב ועדות החבר שפגש את הבועל עם האישה יחד במסעדה ועדותו שהמאהב אמר לו שקיים יחסים עם האישה - מספיקים כדי לקבוע כי האישה זינתה?
בתיק מס' 4432-21-1 (ב"ש) {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין הרבני:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים הסיכומים והנימוקים המצורפים קובע בית-הדין:
א. האישה חייבת לקבל את גיטה.
ב. בית-הדין קובע את זמן הפירוד החל מ – 1.9.07.
ג. החל מהתאריך הנ"ל הבעל לא חייב במזונות האישה ומדורה.
ד. בית-הדין יפסוק בעניין הכתובה והוצאות הדיון בהמשך הטיפול בתיק.
ניתן ביום כ"ו אלול התשס"ט (15.09.2009)

(-) הרב אליעזר איגרא, אב"ד (-) הרב אהרן דרשביץ, דיין (-) הרב משה בצרי, דיין

נימוקים
א. בעניין האומר ראיתי שאשתי זנתה כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ז:
"מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינת אשתו בין שהיה האומר איש בין שהייתה אישה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה וייתן כתובתה, ואם הודתה לו שזינת תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר-כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול."
השולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ז' העתיק את הרמב"ם הנ"ל:
"(כט) מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהייתה אישה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, וייתן כתובה. ל"ד] ואם הודית לו שזינתה, תצא בלא כתובה. ל"ב ל"ה] ולפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר-כך תגבה כתובתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול. הגה: הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). וע"ל סי' קע"ח סעיף ט'. ל"ז] וי"א דלא יכול לומר שמאמין לעד לג אלא אם מאמין לו ג"כ בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שורש פ"ב)."
הרמ"א מפנה לסי' קע"ח סעיף ט' שם כתב:
"לא קינא לה, ובא עד א' ואמר לה: זינתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא וייתן כתובה; ואם לאו, מותרת לו. הגה: והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו'. וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אישה בעל-כורחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף-על-פי שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האישה. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר), אף-על-פי שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאישה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על-פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי"ק, וכן משמע מהרמב"ם פכ"ד). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דוודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי"ק). ועיין לעיל סימן קט"ו סעיף ז'. ביחס לעד א' אמר שזינתה ואם היא עצמה אומרת לו שזנתה, הביא הרמ"א שלוש דעות מה הדין בזה"ז בגלל חדר"ג שאסור לו לגרשה בע"כ. אולם, ביחס לבעל שאומר אני ראיתי שאשתי זנתה, הרמ"א לא מגלה דעתו בנדון בשו"ע ונחלקו הפוסקים בעניין זה."
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח כתב:
"הורה רבי יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה ע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה על כורחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים מנימוקי הר"י קורבי"ל וכן השיב הרב שמעיה מיינבי"ל בתשובה ועיין בסימן ל"ד ע"כ":
וכן כתב בשו"ת מהרי"ק סימן ק"ז:
"ואשר כתבת דיש לומר שמא עיניו נתן באחרת והבאת ראיה מההיא דהאומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה פשיטא דלא דמי כלל דהתם הוי דבר השווה בכל הנשים שאם מאמינה אם כן כל פרוצה תטעון כן כדי להפקיע עצמה מבעלה כמו שכתב רבינו אשר בטענת דמאיס עלי ומשום כך תקנו במשנה אחרונה שלא להאמינה וכמו-כן יש לתרץ בההיא שהשיב רבינו שמעון מנבי"לא באוסר אשתו עליו דוודאי אי מהימנן ליה אם כן מה הועיל ר"ג בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרש את אשתו בע"כ ומשום כן תקנו שלא להאמינה וכן שלא להאמינה לאחר שנגזר גזירה ..."
אולם בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תקנז משמע לכאורה שחולק וסובר שבמקרה וראה באשתו שזינתה לא תקן ר"ג ויכול לגרשה בע"כ וז"ל:
"שאלת על אודות דברי ראובן שראה דברי' מראים באשתו שזינתה. אם תיקן בזה רבינו גרשון ז"ל שלא יגרשנה?
תשובה אברא כל כי האי גוונא חס ושלום שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה. אדרבה הרב ז"ל מצריך לגרשה כדי שלא יהא רשעה בתוך ביתו. דלא גרע מרוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר או רוק למעלה מן הכילה (יבמות פ"ב דף כ"ד ב'). ואפילו אם תמצא לומר שהוא מדת חסידות מכל מקום מפני מדת חסידות מוציאה והיאך יתקן הרב ז"ל שלא יתנהג במידת חסידות. ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדבית שמאי דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא-אם-כן מצא בה ערות דבר. ואף על גב דיליף לה בגמרא בגזירה שווה. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר (דברים כ"ד) וכתיב הכא על-פי שני עדים יקום דבר (שם,דברים י"ט). מה להלן בעדים אף כאן בעדים. נראה דלאו בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר (שם, דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה? והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחילה. ועוד דהא קאמרי לא יגרש אלא-אם-כן מצא בה. ואי בעדים ממש אדרבה בכי הא חייב לגרש על כורחו? אלא ה"ק בית שמאי כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצווה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו. וכמו שאמר זכה שני משלחה שנא' (שם, דברים כ"ד) ושלחה ואם לא קברתו שנאמר (שם, דברים כ"ד) או כי ימות. כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה לתוך ביתו. וקרוב אני בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתתרי עם פלוני אלא בעדים ונסתתרה בעיניו בלא עדים אף-על-פי שמדין תורה אינה מתגרשת מכל מקום מצווה לגרשה. דהא דאמר ליה שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי אפקה. אלמא אע"ג דאיתא דאמרינן לא מתסרו אפילו הכי כל דמהימן ליה כבי תרי מצווה לגרשה. ולא גרע מאישה שהרי יצאו עלה כמה קולות ומהמני ליה. ובווודאי רשעה היא זו ואינה נוהגת כדת משה ויהודית שאחד מהם מדברת עם כל אדם. ואף-על-פי שאינה חשודה להם כיוון שחשדוה מזה ואמר לה שלא תדבר עמו ואחר כמה אמתלאות ואחר כמה התראות כ"ש וכ"ש שנמצא כריסה בין שיניה (שיניה). וחס ושלום שיאמר באלו הרב שלא יוציא. אדרבה אני אומר שהרב היה מוציא בשוטים."
גם המרדכי מסכת קידושין הגהות מרדכי פרק שלישי רמז תקמז כתב במפורש שאפילו אחרי חדר"ג נאמן הבעל ורק נחלק על רבו שסבר שהפסידה כתובתה והוא סובר שלא נאמן להפסידה כתובתה וז"ל:
"והאיש שאמר שאשתו נבעלה ברצון לפניו והיא כופרת ואין עדים בדבר נראה דאין נאמן להפסידה כתובתה אבל בעניין לאוסרה עליו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אא"כ חוזר בו ונותן אמתלא לדבריו ומה שכתב מורי דהבעל נאמן במידי דידע דאיהי ידעה ביה דלא משקר כדאמרינן שילהי נדרים גבי דידה [בשמעתא]...ע"ש שמחלוקתם להפסידה כתובתה היא אחרי חדר"ג אבל לגרשה בע"כ לכו"ע שרי."
בשו"ת הרמ"א סימן י"ב אף-על-פי שבשו"ע סתם דבריו משמע במפורש שגם באמר בעצמו שראה שזנתה אינו נאמן וז"ל:
"ומאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד ואוסרה עליו. כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה בעצמו שרצה לחזור אצלה לולא דברי העדים הללו כמבואר בטענותיו וכמו שהעידו שאר עדים, כמו שאכתוב לקמן אי"ה, פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה."
בים של שלמה מסכת יבמות פרק ב סימן יח הביא מחלוקת בדבר זה:
"ועוד כתב המרדכי (קידושין סימן תק"ל) משמו, וכן הג"ה במיימוני (ה' אישות פכ"ד אות י') האומר על אשתו שזינתה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורה ואסורה לו, ומיהו לפי משנה האחרונה, שהאישה אינה נאמנת לומר נטמאתי, משום דשמא עיניה נתנה באחר, ה"נ אחר תקנת ר"ג, שאינו יכול לגרשה בע"כ, חיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ומותר בה, וכופין אותו להיות אצלה ע"כ, ודבר זו אין לו שורש, וכי סברא (שאין) לכפות אותו במאי דאסר ליה בעל כורחו, אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה, או שמעתי מעידים תרי דמהימני, איך להתירה לו בעל כורחו, ולהאכילו דבר האסור, בשלמא שהאישה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה, אם לא בקינוי וסתירה, וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה, התורה התירה לו, והיא משועבדת לו, וקרקע עולם לפניו, אבל הוא שיודע בווודאי שזינתה, ואסורה לו, ולב יודע מרת נפשו, שלא נתן עיניו באחרת, איך נוכל לכפות אותו להיות עמה, ולעשות מעשה באיסור...
...גם קרוב לדברי כתב מהר"ם בפ' האומ' (הגה"מ קידושין סימן תקמ"ז) וז"ל...והאיש שאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון, והיא כופרת, ואין עדים בדבר, נראה דאין נאמן להפסידה כתובתה, אף דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסור', אם לא שחוזר ונותן אמתלא לדבריו, אבל כתובתה לא הפסידה...ה"ה לגבי בעל, ולא חיישינן לעיגונא שלא יוכל לגרשה בע"כ, אלא אסורה לו, ותשב עמו, ע"כ תוכן דבריו, ונראה שאותן הדברים צריכה ראות עיני הדיין היטיב, אם דעת הבעל לעקל, כי שמא עיניו נתן באחרת, אלא צריך דרישה וחקירה היטב, וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן א' רל"ז) היכן שנתן עיניו לגרשה, שאינו נאמן, ויתן לה שאר וכסות כל ימי חייה, אם אינה רוצה לצאת בגט, רק שהרשב"א כתב, שהוא מותר בה אפי' בעונת תשמיש, כפי משנה אחרונה כו', וזה לא נ"ל, ולעולם אסורה ליה, עד שנותן אמתלאות לדבריו, וחוזר ונותן טעם שמחמת כעס דיבר, וכן פסק הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סימן י"ב) והטור הביאו סי' קע"ח, אבל לא להתיר לו להיות אצלה, בלא אמתלא וחרטה, אלא לעשות סייג, אפי' לעבור על דברי תורה, משום תקנת בנות ישראל, ולא כמו שכתב הרשב"א, תקנה זו לא ידעינן ממי קבל, ואינו אלא נביא. דמאחר שראה שזינתה, ה"ל כב' עדים שהעידו להדיא שזינתה, דיותר עדיף ראיית עיניו מעדים, ואף דגבי דבר מכוער לא עדיף ראיית עיניו כעידי כיעור, שאני כיעור, דאינה ברור, אלא ספק הוא, ומשום הכי לא מפקינן מיניה היכא דלא הוי פרסום, דלא חשו חכמים לאסרה בכה"ג, ודבר ברור הוא לחלק ביניהם, משא"כ היכא שראה שזינתה, או שמאמינה, ומה שהביא מהרי"ק דברי ר"ש בשורש (כ"ז) [ק"ז] ונותן טעם לדבריו, מאחר שתיקן ר"ג מ"ה שלא לגרש' בעל-כורחה, אם נאמין לו, מה הועיל ר"ג בתקנתו, כל אחד יאמר כן, כדי לגרש אשתו בעל-כורחה, שהדברים מתוקין וישרים, אבל מה נעשה, מאחר שאחר כל הדרישה והחקירה יאמר שראה שזינתה בפניו, וכי יהיה עיגון, לבטל פרי' ורבי' כל ימיו, ולרווחא דמלתא אומר אני, שישביע הדיין בשבועה ובאלה בחרם הגדול, שראה שזינתה, וה"ה אם שמע מפיה ומאמין לה, והיא כופרת, אבל לא ישביע (אותו) [אותה] בדברי', כדי שלא להוציא לעז עליה, (דלאו) [ולאו] דווקא כה"ג, אלא אפי' דבר מכוער שראה בה, ומאמין, שיכול להוציאה, אף אם ירצה לא ליחוש לאותו כיעור, וכן מצאתי בתשובה דהלכות אישות (תשו' מיימוני אישות סימן ח') וז"ל, ...., ואף שכתבנו לעיל בדבר מכוער בראיית הבעל, מאחר דאיכא תקנת ר"ג לא יכול להוציאה בע"כ, מ"מ מודה מהר"ם לדברי תלמידו, היכא שהוא מאמין שישימשה בווודאי יכול להוציאה, בשלמא גבי [דבר] מכוער, כגון חוגרת בסינר וכה"ג, ספיקא איכ' בדבר, ואין כאן וודאי, וא"כ מאחר שלא חייבו חכמים להוציאה, חל תקנת ר"ג, אבל הכא ששמע בחוש קול התשמיש, הוי כאלו ראה בעיניו, דאסורה, ....גם אח"כ מצאתי בתשוב' רשב"א (ח"א סימן תקנ"ז) וז"ל היכא שמרגיש אדם באשתו שזינתה, אם תיקן ר"ג מ"ה שלא יגרשנה בעל-כורחה, תשובה, כל כה"ג ח"ו לא תיקן, אדרבא מצווה לגרשנה דלא גרע מרוכל כו', ואפי' אם ת"ל שהוא חסידות, מ"מ לא תיקן הרב ר"ג ח"ו שלא ינהוג מנהג חסידות, והאריך, ותשובות ר' פנחס מעל צדק פסק נמי, האומר שאשתו זינתה אסורה לו, וצריך להוציאה בגט, אלמא דלא חיישינן לתקנת ר"ג, ולולי רוב הראיה לא מלאני לבי לחלוק על דברי ר"ש מיינבי"ל שהתיר, וגם לחלוק על דברי מהרי"ק, שנוטה דבריו שלא להאמין לבעל להוציאה בעל-כורחה מחמת תקנת ר"ג, אבל מחמת כל הראיה קדמאי ובתראי, אומר אני הלכה למעשה, שמוציאה בגט, אפי' האידנא.
לפלא בעיני פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 129 שכתבו: "ועי' בים של שלמה דיבמות סי' י"ח דמחמיר אף היכא דהבעל בעצמו אומר שראה שזינתה. כאשר אנו רואים מפורש מדבריו שנאמן ומוציאה בגט."
ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב פסק ג"כ, שכשהבעל שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שוב לא שייך בו חדר"ג. וז"ל:
"בדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט בהג"ה מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה: הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה כי לא שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכן לומר שיש כוח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה עיין בר"ן שילהי נדרים כל אלו הטעמים די לאמרם על חז"ל בעלי תלמוד לא על הגאונים שאחר התלמוד ובפרט שלא מצינו לר"ג מ"ה שתקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו ואף הר"ש מאיברא במרדכי פרק האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מיעקר תקנת רגמ"ה שכל אחד יאמר כן, וגם בזה נלענ"ד דלא אמר הר"ש אלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן כתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת וחרם רגמ"ה מ"מ גם לדידיה אפי' בכשירה שבנשים שוב אי-אפשר לחייבו לשמש עמה, ...אבל עכ"פ שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש מאייברא. ...והיא גופא חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה."
וכן בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג' סימן ל':
"ופירוש האומר אשתו זינתה מפורש בתשובת רמ"א סימן י"ב שהוא באומר שראה שזינתה, הרי מפורש דאף שלפי דבריו אסורה עליו וודאי סובר שיטה זו דמנדין אותו, ומש"כ הרמ"א הדין רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ולא באומר שראה בעצמו שזינתה, הוא בשביל דין הראשון שכתב שאינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד כדאיתא בנו"מ (צ"ל בנו"ב) תנינא חלק אה"ע סימן י"א, דדין זה לדעת השואל הגאון ר' טעבל מליסא לכו"ע מותרת לו שלכן על מה שאיתא ברמ"א מחלוקת הוא רק במאמינה ומאמין להעד, ולהנו"ב הוא להיפוך דבראה שזינתה אסורה עליו לכו"ע עיי"ש, אבל לעניין שמנדין אותו בזה אין חלוק. והטעם משום דאנן לא מהימנינן לו שראה שזינתה אלא שישיקר כדי שיזדקקו לו הב"ד לסדר גט לגרשה בע"כ."
וכן בבית יצחק (שמעלקעס) חלק אבן העזר א', סימן מ"ז כתב:
"הנה ברמ"א אין מבואר רק באומר שמאמינה או מאמין לדברי העד אבל באומר שראה שזינת הרמ"א לא סבירה ליה דאינו נאמן רק במרדכי פרק האומר מבואר דבאומר על אשתו שזינתה דאינו נאמן בזמן הזה אבל רמ"א ומהרי"ק ותוס' סוף נדרים ל"ס כן וכן דעת הרבה פוסקים ועיין נוב"י סימן י"ב."
וכן כתב ר' יונתן אייבשיץ בשו"ת בני אהובה סימן...
לסיכום העולה מכל הנ"ל, רבים מהפוסקים סוברים, כי בבעל האומר שראה אשתו שזינתה, אין חדר"ג ויכול להוציאה בעל-כורחה.


ב. הנאמנות במקרה דנן
נראה, שאפילו לחולקים כגון הרמ"א בתשו' יודו במקרה שבפנינו יהיה נאמן. שתי סיבות עיקריות עולות מדברי הפוסקים מדוע אינו נאמן:
א. אם נאמין לבעל הרי עקרת כל תקנת חדר"ג, שכל בעל יאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון, ונעקרה תקנת חדר"ג.
ב. "מאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן, וראוי לנדות, כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה ...פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה". כדברי הרמ"א בתשובתו בסי' י"ב. זאת אומרת שבית-הדין לא מאמין לבעל שהרי אין לבית-הדין שום הוכחה שאכן הבעל דובר אמת.
אבל במידה ויש רגלים לדבר שהבעל דובר אמת כבר כתב הרמ"א בשו"ע שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו:
"אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חושישין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. ודווקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב)."
א"כ, במקרה שבפנינו שהבעל טוען אני ראיתי שאשתי זנתה, לדעות שאם נאמין לבעל עקרת כל תקנת חדר"ג הדבר דומה לתקנת משנה אחרונה בנדרים שהאומרת טמאה אני לך לא נאמנת, ופסק הרמ"א בס' שולחן ערוך אבן העזר הלכות סוטה סימן קע"ח שמנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה. ובכ"ז אם יש רגלים לדבר נאמנת, ק"ו באומר אני ראיתי שאשתי זנתה.
א"כ מה שיש לדון במקרה שבפנינו הוא האם יש לנו כאן רגלים לדברי הבעל באומר אני ראיתי שאשתי זנתה. הבעל צרף את הראיות הבאות:
1.שיחות הפלאפון.
2. דו"ח הביטחון במיתר על זמני עזיבת רכב המאהב את מיתר.
3.עדות החבר שפגש את הבועל עם האישה יחד במסעדה ועדותו שהמאהב אמר לו שקיים יחסים עם האישה.
4. הבעל טוען שיש לו חומר המתעד את בגידתה של אשתו אבל הוא לא מציג אותו לבית-הדין בגלל החוק.
לאחר העיון נראה כי די בראיות 3-1 כדי להיות רגלים לדבר לטענות הבעל. מאחר ומכל הדברים שנאמרו על-ידי האישה (וגם המאהב) נצטיירה תמונה של אישה אשר בקושי דברה חמש פעמים עם המדביר, ובטעות פעם אחת היה אצלה בבית. כאשר למרבה הפלא מתברר (רק אחרי קבלת הצו) כי נערכו מאות שיחות בין המאהב לאישה. גם התפתלויות ב"כ האישה לחלוקה בין שני מספרי טלפון, משאירה את האישה כלא אמינה, ובפער עצום בין הקשרים שתארה לבין המציאות העולה.
כמובן גם "נס" רישום הרכבים של המאהב התואמים בדיוק את זמני טענות הבעל, שהבועל שהה אז בביתו כאשר קבלת הרישום נתקבלה זמן רב לאחר טענות הבעל, מאוששת את אמינות טענת הבעל, מול היתממות האישה והבועל.
באשר לעדות מר ב' גם ב"כ האישה בסיכומיה כותבת "כל מה שטען שראה את האישה והנטען אוכלים פעם אחת במסעדה". לטעמנו הודאת האישה באכילה עם הנטען במסעדה חוזרת ומערערת את גרסת האישה על יחסיה עם הנטען שאינם רק "הזמנת הדברה".
כותבת ב"כ האישה בסיכומיה אין בשיחות הטלפון משום מעשה כיעור או בגידה, וכן ביחס לרישומי הרכב בביטחון מיתר כדי להוכיח זנות. טיעון זה נכון גם בקשר לאכילה המשותפת במסעדה.
בית-הדין יכול היה לקבל טענות אלו, אם הדיון שבפנינו היה סביב השאלה לאסור אישה על בעלה, ולחייב את הבעל לגרש את אשתו על סמך הראיות הנ"ל. אבל מאחר וכאמור במקרה שבפנינו הבעל רוצה לגרש את אשתו, והוא טוען אני ראיתי את אשתי שזינתה, ומבקש לחייב את האישה לקבל את גיטה והסיבה שאינו יכול לחייבה הוא חדר"ג וכבר הוכחנו כי רבים מן הפוסקים סוברים, כי בטוען אני ראיתי את אשתי שזינתה נאמן גם לאחר חדר"ג.
אבל גם לפוסקים הסוברים שלא נאמן הרי לא גרע מבעל המאמין לאשתו ויש רגלים לדבר שנאמן ק"ו בבעל באומר אני ראיתי שאשתי זנתה ויש רגלים לדבר שנאמן.
ועיין בפסק-דין רבניים חלק ב' עמוד 208 - 211 מערכה ארוכה בעניין רגליים לדבר. ושם העלו שרגליים לדבר הם בידוע שיש מעשים הדומים לכיעור. אולם, בנדון דידן שהבעל אומר אני ראיתי שאשתי זנתה ושוויא אנפשי חתיכה דאיסורא כו"ע יודו שנאמן על-ידי רגליים לדבר אפילו פחותים יותר. וע"ש בתוך הדברים שכתבו:
"נראה דה"ה במקרה שלפנינו אפילו אם נאמר כי בצירוף כל הפרטים הרי זה מהוה רגלים לדבר, והוא אמר שאשתו הודתה לפניו שזינתה, מ"מ חלות האיסור במקרה כזה הוא עליה ומשום שוי' נפשה חד"א, לא עליו והיא הא מכחישה אותו ולגבי דידי' אמרינן נתנה עיניה באחר, ואין אנו רואים הבדל בין אם שמע מפי ע"א הנאמן עליו כבי תרי המוסר מפי אשתו שהודתה בפניו שהיא זינתה ויש רגלים לדבר כעובדה דפסקי מוהרא"י, לבין זה שהוא בעצמו אמר ששמע ממנה, שניהם לדעתנו עולים בקנה אחד לפי יסודו של מוהרא"י ז"ל. וכ"כ בשו"ת רמ"א ח"ב ס' א' ס"א וז"ל: ויוצא לנו היתר ברור בנ"ד אף אם היה בכאן רגלים לדבר כיוון דאין האיסור מצד הבעל כ"א מצד האישה והיא מכחשת אותו דלא הודית לו מעולם כלל. ודמי ממש לעובדא דמהרא"י, ואין לחלק משום דהבעל שמע בעצמו הודאתה דמ"מ אין שייך לומר וכי מאכילין כו' דהא צווחה דאין שום איסור לה ואין לבעל לחשוש עליה יותר ממנה דהא גם בעובדא דמהרא"י הבעל מאמין לבעהב"י כאילו שמע בעצמו הודאתה כמבואר שם וזה ברור מאוד."
מדברים אלו עולה בברור, כי גם לרמ"א, במקרה שהאיסור נובע מהבעל, והרגלים לדבר אכן מוכיחים כדבריו, כו"ע יודו שאין עליו חדר"ג ויכול לגרשה בע"כ, ואין צורך לסוג רגלים לדבר שיש בהם עצמם כיעור המוכיח את הזנות.
ודי לנו במכלול ראיות אלו בכדי להוריד את החשש שהבעל אמר דבריו בדדמי ושויא אנפשיא חתיכה דאיסורא.
גם הטענה, שכל בעל יאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון ונעקרה תקנת חדר"ג, לא שייכת שהרי במקרה שבפנינו יש רגליים לדבר כפי שנתברר לעיל.

ג. התנגדות האישה להצגת הראיות
הבעל טוען שיש לו חומר המתעד את בגידתה של אשתו, אבל הוא לא מציג אותו לבית-הדין בגלל החוק. כאמור בסעיף הקודם אין לבית-הדין כל צורך בסעיף זה כדי לחייב את האישה לקבל את גיטה, והבעל אפילו לא ביקש זאת. אולם ב"כ האישה התייחסה מספר פעמים לעניין זה וכתבה בסעיף 57 בסיכומיה, אין היגיון שלבעל ראיות, והוא לא מציגם יש לזקוף התנהלות זו לחובת הבעל ולטובת האישה... וכן בסעיף 61 כותבת ב"כ האישה: מדוע לא הביא את התיעוד לבית-הדין? גם בסיכומיה האחרונים מתאריך... האריכה ב"כ האישה לטעון, כי אי-הגשת הראיות על-ידי הבעל מהווה הוכחה, כי כל טענות הבעל לא היו ולא נבראו.
לדעתי טענות ב"כ האישה הם כבומרנג נגדה, שהרי הבעל הגיב כמה פעמים, שהוא יודע שמבחינה חוקית יש בעיה בהצגת ראיות אלו, ולכן הוא לא מביא אותם.
אם כן נהפוך הוא, אם אכן האישה טוענת, שאין ממש בראיות הבעל תתכבד להסיר את התנגדותה להצגת הראיות, ותודיע לבית-הדין שהיא מסכימה להצגת הראיות, ושלא תטען בשום ערכאה נגד הראיות או נגד הבעל בגין הראיות.
כל זמן שהאישה וב"כ לא מתמודדים מול טענות הבעל, יש לזקוף התנהלות זו נגד האישה ולא נגד הבעל (כלשון ב"כ האישה).
וראיה לדבר מסוגית הגמרא מסכת בבא מציעא דף ל"ט עמוד ב':
"מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה: פלוג לי! - אמר ליה: לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שפיר קאמר לך, שנאמר (בראשית מ"ב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. - אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את. - אמר ליה: אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא. - אמר ליה לדידיה: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא. - אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה! - אמר ליה: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך."
וכן פסק הרמב"ם הלכות עדות פרק ג' הלכה י"ב:
"כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים עד שיביאם לבית-דין, ואם ידעו בית-דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו הרי בית-דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהן לאלם."
וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כ"ח סעיף ה':
"ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד, (ויש הוכחה לדבריו) (טור), הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם."
מהלכה זו אנו למדים, כי אף-על-פי שבדרך-כלל חובת הראיה היא על המוציא מן המוחזק (במקרה שבפנינו מחזקת הכשרות של האישה), הרי שכאשר בעל הראיות לא יכול להביאן מפחד הצד השני הרי שנטל הראיה עובר למוחזק.
אולם כבר כתבנו שאין לנו צורך בכל זה לעניין חיוב האישה לקבל גיטה.


ד. שמיעה או ראיה?
טוענת ב"כ האישה בסעיף 59 שהבעל העיד ששמע מהחלון ולא כתוב שראה .בעוד שבסיכומיו כתב הבעל שהוא ראה במו עיניו את אשתו שוכבת עם הנטען.
לדעתנו יש בדברי הבעל בפרוטוקול שנרשם: "הגיע אדם ...התפשט ונכנס אתה למטה ושמעתי הכל". ולאחר-מכן נכתב:... "והכל נשמע ומתועד".
שזה מתאים לדברי הבעל בסיכומים שכתב ראה במו עיניו את אשתו שוכבת עם הנטען. וכן כתב הבעל בתצהירו המצורף לסיכומים: ..."ובכך גיליתי תעצומות נפש... ואף לא מצאתי לנכון להפריע למבקשת במהלך האקט המיני בו צפיתי". יש לציין כי כך גם עלה מדברי הבעל בדיון אולם הדברים נרשמו בעידון מה.
לדעתנו יש להסתפק בעניין זה בסיכומי הבעל מפאת כבוד האישה. אולם, אם רצון ב"כ האישה בכך בית-הדין יבקש תצהיר מפורט או יערוך דיון מה בדיוק ראה הבעל.

ה. אם היה לו קטט עמה, אינו נאמן
טוענת ב"כ האישה בסעיף 55 שאין להאמין לבעל מכיוון שהוא נתן עיניו באחרת וכבר פסק הרמ"א שולחן ערוך אבן העזר הלכות סוטה סימן קע"ח:
"ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דוודאי מחמת שנאה אומר כן." (שם במהרי"ק)
דברים אלה נכונים אולם כ"ז נכון כשאין רגליים לדבר שאנו טוענים שהדברים הם בדדמי. אבל לאור סעיפים ב'-ג' שלעיני בית-הדין יש רגליים לדבר חזקים בבעל שאומר אני ראיתי שאשתי זינתה הרי שהאישה חייבת לקבל את גיטה, אלא-אם-כן תהיה מוכנה להתמודד מול ראיות הבעל שלא הובאו. ועיין פסקי-דין רבניים חלק א פסק-דין בעמוד 134 שסיכמו את הדברים:
"ומידת הקטטה לא נתבאר ברמ"א, ובפ"ת שם הביא מהברית אברהם ס"ס ע"ד דדווקא בקטטה שהוחזק כפרן אינו נאמן. מיהו בח"ס סי' הנז' כ' דאפי' לא הוחזק כפרן אלא אם מתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא נמצא שקרן בשום פעם לא מהימן לאוסרה. וכתב שם דהיכא שיש כמה אומדנות שדברי הבעל הם רק עלילות ברשע להפריד בין הדבוקים, אינו נאמן, אף למהרש"ל ביבמות פ"ב שמחמיר לאסור אף במקום קטטה. ע"ש. ועי' בכנסת הגדולה סי' קט"ו ס"ק כ"ז שהביא מס' משפט צדק ח"ב סי' ס' דאם הייתה קטטה בינו לבין חמיו נמי מיקרי מקום קטטה ואינו נאמן. ונראה מכל זה דהכל תלוי בשקול דעת ב"ד אם אין כוונתו להעליל עליה עלילות" עכ"ל.
כאמור דעתנו היא שהוכחות הבעל מוצקות דיין בכדי להוות רגלים לדבר לטענות הבעל שאשתו אסורה עליו.

ו. חיוב הכתובה
כבר הבאנו בראשית דברנו את דברי הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד:
"מי שראה אשתו שזינת ...ואסור לו לבוא עליה וייתן כתובתה, ...לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר-כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול."
ובעקבותיו השו"ע שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קט"ו ס"ז פסק כנ"ל.
אמנם ה"ה שם חולק על הרמב"ם וסובר שלא חייבת שבועה חמורה אבל כבר פסק השו"ע כרמב"ם.
והנה כבר נהגו כל בתי-הדין לפשר בשבועה כפי שכתב שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ב סעיף ב':
"ואם חייבו בית-דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית-דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה."
וע"ש בפת"ש ס' י"ב ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' סימן קל"ג. ופסקי-דין רבניים חלק ב' פסק-דין בעמוד 297:
"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מדת האפשרות, ויש להם הרשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה כנפסק בחו"מ סי' י"ב, סעי' ב', וש"ך סק"ז, ולכן גם בנידוננו יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קב"ח, עיין שם בפ"ת סק"ג דפשרה הקרובה לדין היינו שליש פחות ממה שזכאי לקבל על-פי הדין או פחות מזה, הכל כפי ראות עיני הדיין ע"ש."
והנה במקרה שבפנינו חייבת האישה שבועה חמורה אבל אפילו אם הייתה רוצה להישבע, נראה לענ"ד כי במקרה שלנו יש להטיל את השבועה על הבעל, שישבע ויפטר כמו שמצינו במסכת בבא מציעא דף ל"ד עמוד ב':
"מי נשבע - מי שהפיקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון."
להלכה הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק י"ג, הלכה ד', והשולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן ע"ב, סעיף י' פסקו כסוגיה זו.
ומאחר והבעל טוען שבידו ראיות לטענתו, הרי שיש מקום שהבעל הוא זה שישבע ויפטר.
מכל האמור נראה לבית-הדין לפשר שהבעל חייב במחצית הכתובה.
יש לציין כי חיוב בפועל של הבעל במחצית סכום הכתובה תלוי במימוש בפועל של נכסי הבעל ע"פ חוק יחסי ממון בנכסים שישיכים לאישה ולא לפי ההלכה. לכן בית-הדין יתייחס לכך בסיום הליך פירוק השיתוף.

ז. חיוב מזונות ומדור
לכאורה פשוט הדבר לאחר שקבענו כי האישה חייבת לקבל את גיטה ממילא אין היא זכאית למזונות ומדור. ואין להקשות מתשובת הרשב"א ס' אלף רל"ז (הובאה פסקי-דין רבניים חלק ג' פסק-דין בעמוד 289): "דאין בעל יכול לפטור א"ע ממזונות אשתו בטענה שראה אותה שזינתה".שהמעיין בדברי הרשב"א שם יראה שמדובר בבעל שישיקר בכמה טענות והוא לא נאמן בטענה שראה אותה שזינתה ולכן חייב במזונותיה. וז"ל שם:
"...וכל שכן בזה דוודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו. וקרוב הדבר שאפי' בעונה שהוא משועבד לה מותר דבית-דין מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא. וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי-אפשר לגרש אלא בטענה ועל-פי בית-דין. כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילין בכך. ומכל מקום אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורה. הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת ויפה אמרת. זהו שנראה לי עיקר לנדון לפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפרוצים בעולתה ידיהם". עכ"ל.
אבל במקרה שלנו שהאמנו לבעל והאישה חייבת לקבל גיטה הרי שהבעל לא חייב במזונות ומדור האישה.

ח. זמן הפירוד
הצדדים פירודים סופית החל מחודש אוגוסט 07, ובית-הדין קובע את תאריך הפירוד ביחס לחוק יחסי ממון ועניינים נוספים את יום 1.9.07."






6. דברי כיעור מהווים עילה לגירושין - באם הבעל חפץ בהם - אף אם אין בהם כדי להוכיח שהאישה אכן זינתה באותה הזדמנות. חיבוקים נשיקות, וכניסה ביחד לבית והלינה בה, מהווים דברי כיעור לעניין זה {דעת מיעוט}
בתיק מס' 581601-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(3), 105, 124 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"הנידון שלפנינו הוא תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט פיטורין בה כרך גם את הרכוש ומזונות האישה. טענות הבעל כנגדה: חוסר ניקיון הבית, וכן מיעוט יחסי אישות עקב מצב הבריאותי של האישה.
האישה תבעה לחייב את בעלה בשלום-בית וכן במזונות האישה ומדור ספציפי, והאשימה את הבעל שנשא עיניו לאישה אחרת. אולם היא מוכנה לסלוח לו ושיחזור לחיי שלום.
בית-הדין הפנה את הצדדים ליועצת הנישואין סידי כרמלה. היא שלחה חוות-דעת וכן העידה בבית-הדין בתאריך י"ט טבת תש"ע 5.1.10, ומדבריה יש לאמת את גירסת האישה שהאישה כנה בבקשתה לשלום-בית.
בית-הדין חייב את הבעל בתאריך ח' חשון תש"ע 16.10.09 במזונות זמניים עבור האישה בסך 2,500 ₪ וכן בהוצאות המדור ומדור ספציפי עבור האישה.
בינתיים נמכר הבית כיוון שהצדדים לא שילמו את המשכנתא, ובפועל נמצא ביד כונס הנכסים סכום של כשני מליון ₪, שממנו אמורים שני הצדדים לקבל סכום של 900,000 ₪ כל צד, לאחר ניכוי ההוצאות.
אמנם עדיין קיים צו של בית-הדין לעקל את כספי תמורת הדירה, עבור מדור ספציפי חילופי לאישה.
כמו-כן עומדת בפני בית-הדין התביעה לחלק את הרכוש המשותף כולל זכויות וחברה שבבעלות הבעל, ויש בקשה למנות מומחה שיעריך את שווי החברה.
לאחר כך טען הבעל שיש לו הוכחות שהאישה בגדה בו. ביום ג' מנחם אב תש"ע 14.7.10 נערכה ישיבת הוכחות, והבעל הביא עדות חוקרים בצרוף דיסק ועל-פי עדותם האישה לנה בדירתו של [אלמוני]. וכן נראית שהיא מנשקת אותו וכן הוא מחבק אותה. האישה הודתה כי אכן לנה בביתו רק בסלון ולא קיימה עמו יחסים.
לטענת האישה הגבר הזה איננו שוחר נשים. והקשר עמם הוא קשר עבודה בלבד, והבעל ידע מזה הקשר כבר הרבה שנים. והמשכנו לקיים יחסי אישות רגילים עם בעלי. וכעת שהוא בגד בי הוא מעליל עלי, ואני מוכנה להיבדק בדיקת פוליגרף שלא קיימתי יחסים עם גבר זר. וכן רוצה לקיים דיון הוכחות להזים את הוכחות הבעל.
בתאריך 27.07.10 הוציא בית-הדין החלטה להיעתר למבוקש, שהאישה תיבדק במכון הורוביץ שבית-הדין מנוסה בו שהוא מכון אמין, כדי למנוע המשך הדיונים, שאם התברר שאכן איננה דוברת אמת, אזי יוציא בית-הדין החלטה שהיא הפסידה את מזונותיה וכתובתה. ואם היא תצא דוברת אמת אזי ידון בית-הדין לפי החומר שבתיק על כל הדברים הנידונים.
בתאריך 10.08.10 התקבל בבית-הדין חוות-דעת ממכון פוליגרף הורביץ שהאישה נבדקה בתאריך 08.08.10 ויצאה דוברת אמת שמאז הנישואין היא לא קיימה יחסיים עם גבר או גברים אחרים.
בתאריך 10.08.10 הגישה האישה תביעת נזיקין נגד הבעל ע"ס 551.765 ₪, וכן תביעה לעקל את כספי הבעל שנמצאים אצל כונס הנכסים בגין מכירת הבית, וכן הוגשה תגובת הבעל על הבקשות הנ"ל.
ולפי החומר שבתיקים נראה לברר את הדברים הנידונים לפנינו.
בתחילה יש לברר מה הטעם שבמעשי כיעור מפסידה כתובתה ותנאי כתובה, ומהו מעשי כיעור:
א. הנה יש להסתפק האם הטעם שבמעשי כיעור הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה, זהו מפני שעשתה מעשי פריצות גדולים, או הטעם מפני שנראה שהיא זינתה ונאסרה לבעלה.
והנפ"מ בין הטעמים אם ראו עדים דרך החלון שלא זינתה, או שהאיש ההוא אין יכול לקיים יחסי אישות, או שהבעל מודה שהוא מאמין לאישה שלא קיימה יחסי אישות עמו.
דלטעם הראשון הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה כיוון שעשתה מעשה כיעור.
אולם לטעם השני אינה מפסידה כתובתה ותנאי כתובה כיוון שלא עשתה מעשה זנות ולא נאסרה על בעלה.
והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז כתב, וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים, או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק על-פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות, וכיוצא בדברים אלו, אם רצה הבעל להוציאה, תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה, עכ"ל.
והנה הרמב"ם כתב שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין עדות ברורה בזנות וכו' עכ"ל.
וצ"ב למה מוסיף הרמב"ם שהדברים מראין שהייתה שם עבירה.
ומוכח מזה שהטעם שמפסידה כתובה ותנאיה, כיוון שהדברים מראין שהייתה שם עבירה.
וכן כתב בתשובות מהבי"ט ח"א סימן רפ"ז וז"ל, כי הדבר המכוער המפסידה הוא שנראה מתוך הדבר ההוא קרוב לוודאי שהייתה שם עבירה, וכתב הרמב"ם ז"ל, שהדברים מראים שהייתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה, נראה שלא חסר באותו הדבר המראה שהייתה שם עבירה, אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור, וכו' וגם אם יש ספק אם היה דבר מכוער או לא, אינה מפסדת, עיי"ש.
ולפ"ז אם ראו עדים דרך חלון שלא הייתה שם עבירה, או שהאיש אינו יכול לקיים יחסי אישות, או שהבעל מודה שהוא מאמין לאישה שלא קיימה יחסי אישות איננה מפסידה הכתובה ותנאי הכתובה.
ובנידון דידן, לטענת הבעל יש לה הרבה זמן קשר עמו, וגם ישנה מספר פעמים אצלו, והבעל המשיך לגור ולקיים יחסי אישות עמה. מזה מוכח שהוא האמין לגרסתה שאין לה יחסי אישות עמו, רק קשרי עבודה ולכן אינו נאמן עכשיו לטעון שחושש שיש לה יחסי אישות עמו. וכן לטענת האישה הגבר הזה שישנה אצלו אין לו משיכה לנשים.
וכן כסניף בעלמא יש להוסיף שהיא נשלחה להיבדק בבדיקת פוליגרף על-ידי בית-הדין במכון הורביץ על-כך שלא קיימה יחסי אישות עם שום גבר, מאז נישואיה. ונמצאת דוברת אמת. ואף שאין לסמוך על בדיקת פוליגרף, מ"מ כסניף בעלמא יש לצרף את בדיקת הפוליגרף.
ולכן נראה שאין במעשי הכיעור שעשתה,ראיה ברורה שהייתה שם עבירה, ובספק מעשה כיעור פסק המהבי"ט שאין היא מפסדת כתובתה ותנאיה.
אם הבעל הגיש תביעת גירושין מפני שנשא עיניו באישה אחרת ובטענות אחרות ואחר-כך טוען על מעשי כיעור האם מפסידה כתובתה ותנאי הכתובה
ב. הנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ו כתב, וז"ל, כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות, וכו', אם רצה בעלה להוציאה תצא, ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה, עכ"ל.
וכתב הכסף משנה וז"ל, מה שכתב שאינה צריכה התראה, פשוט הוא, שכיוון שעברה כבר נאסרה על בעלה, ותו לא שייך התראה. עכ"ל.
וברמב"ם בהוצאת שבתאי פרנקל, מובא במקורות וציונים, בספר ישרש יעקב כתב שדבריו צ"ע דלרבינו לא נאסרה.
וכן כתב בשו"ת צמח צדק החדש באה"ע סימן כ"ד קיצור י', שדברי הכ"מ הם שלא בדקדוק דהא הרמב"ם ס"ל דלא נאסרה על בעלה.
וכוונתם דהרמב"ם שם בהלכה ט"ז, כתב וז"ל, עוברת על דת משה, או על דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער, אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא, ואף-על-פי שלא הוציא, אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ"ל.
הרי מפורש ברמב"ם שאינה נאסרת על בעלה, אלא אם רצה לא יוציא והאיך כתב הכ"מ שכיוון שעברה כבר נאסרה על בעלה.
וכן צ"ב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ו', כתב, וז"ל, מי שזינת תחת בעלה, אין לה לא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה, עכ"ל.
למה צריך הרמב"ם לטעם שמעשיה גרמו לה להאסר על בעלה, הרי מספיק בטעם שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות.
ג. ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם שם בהלכה י' כתב, וז"ל, מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מילוג, ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או דת יהודית, או היוצאת משום שם רע, אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד. עכ"ל.
ומפורש ברמב"ם, שהעוברת על דת משה ויהודית והיוצאה משום שם רע, אין לה תוספת ואין לה מהנדוניה שנאבדה או שנגנבה.
ובהלכה ט"ו כתב הרמב"ם, שאין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו וכו'.
ומשמע מהרמב"ם שאין להן כתובה, אבל תוספת והנדוניה שהכניסה אף-על-פי שנאבדה לא מפסידה.
וכן הקשה בשו"ת המהר"ל צינץ אה"ע סימן י"א, עיי"ש.
ד. ונראה לישב, יוצאה משום שם רע, שמפסידה את הכתובה, עיקר ותוספת, וכל תנאי הכתובה, וכן את נדונייתה שאבדה, זהו דווקא אם הבעל מגרשה משום שיש עדים על מעשי כיעור, וכן משמע מלשון הגמרא והרמב"ם, יוצאה משום שם רע, היינו שהוא מגרשה משום השם רע, ולא אמרו מי שיצא עליה שם רע. היינו שבאו עדים על מעשי כיעור, אלא דווקא אם בעלה מגרשה משום מעשי הכיעור.
ולפ"ז מיושב דברי הכסף משנה בהלכה ט"ו, שכתב, יוצאה משום שם רע, וכו' שכיוון שעברה כבר נאסרה על בעלה, וכו', עכ"ל.
והקשה הישרש יעקב והצמח צדק, הרי הרמב"ם ס"ל בהלכה ט"ז, שאם הבעל רוצה, אינו צריך להוציא אותה.
ונראה דאם הבעל אומר שהוא חושש לעדים שראו מעשי כיעור, ולכן הוא מגרשה משום חשש שנאסרה עליו, אזי היא מפסידה כתובה ותוספת ונדונייתה שנאבדה.
ולכן הרמב"ם שם בהלכה י' כתב, וז"ל מי שזינת תחת בעלה, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. כדי להפסידה גם התוספת והנדוניה שאבדה.
וס"ל לכ"מ שגם יוצאה משום שם רע, הטעם שמפסידה כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, הוא משום שמעשיה הרעים גרמו לה להאסר על בעלה, ואף שאיננה נאסרת, ואם רצה הבעל לא יוציא, אבל אם הבעל רוצה לגרשה, וטוען שמעשיה גרמו לה שהוא חושש לעידי כיעור והיא אסורה עליו מפסידה את כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, אולם אם הבעל רוצה אינו חייב להוציא אותה, וכשהם ממשיכים לגור ביחד לא הפסידה את התוספת ונדונייתה שאבדה, אבל הרמב"ם בהלכה ט"ז כתב, שכתובה אין לה, שכתובה תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
ה. ולפ"ד יש לדון בעשתה מעשי כיעור, והבעל ידע מזה והמשיך לגור עמה, ואחר-כך הוא רוצה לגרשה, מפני שאר סיבות, ורוצה להפסידה הכתובה והנדוניה משום שעשתה מעשי כיעור, ונראה דכתובה מפסידה, כיוון שלא תיקנו אלא לבנות ישראל הצנועות, ולא לפרוצות, דהרי מצווה לגרשה. אולם התוספת והנדוניה אין היא מפסידה, דדווקא כשמוציאה משום מעשי הכיעור מפסידה את התוספת והנדוניה, אבל כיוון שהמשיך לחיות עמה אחר שנודע לו מעשי הכיעור, מוכח דהגירושין הם מפני שאר סכסוכים שבינם, לכן אין מפסידה את התוספת והנדוניה שאבדה, אבל אם לפי ראות בית-הדין הוא מגרשה מפני מעשי הכיעור, והוא לא היה מודע עד עכשיו לחומר האיסור, או שעשה תשובה, וחושש שמא היא נאסרה עליו, אזי מפסידה את התוספת והנדוניה.
ו. וכן נראה אדם שבגד באשתו, והגיש תביעת גירושין, ובאו עדים שהאישה עשתה מעשי כיעור אחר שהוגש נגדה תביעת גירושין אינה מפסידה התוספת ונדונייתה, דהרי הוא מוציא אותה לא מפני המעשי הכיעור, אלא מפני שרוצה לגרשה. ואין זה מוציא את אשתו משום שם רע.
ואף שהוא טוען שהוא מוציאה משום מעשי כיעור. אנן סהדי שהוא מוציאה משום שרוצה לגרשה. שהרי בגד בה והגיש תביעת גירושין . עוד לפני שעשתה מעשי כיעור. אולם כתובתה תפסיד, לדעת הרמב"ם, כיוון שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.


ז. לסיכום שיטת הרמב"ם
א. אם עשתה מעשי כיעור והוא מגרש אותה משום שהוא חושש שמא נאסרה עליו. אין לה כתובתה ותנאי כתבה ותוספת ונדונייתה. דמעשיה גרמו לה להיאסר עליו.
ב . בעשתה מעשי כיעור, ובעלה ידע על-כך והמשיך לחיות עמה. ואחרי כן רוצה לגרשה מפני שאר סכסוכים שבינם. אין לה כתובה, כמו שכתב הרמב"ם, שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות. אולם תנאי כתובה התוספות ונדוניה שהכניסה לו יש לה, כיוון שאין זה מוציא את אשתו משום שם רע. אלא מפני שאר סכסוכים. אם לפי ראות בית-הדין, הוא מגרשה משום שם רע, אלא שעד עכשיו לא היה מודע לחומר האיסור. או שעשה תשובה וחושש שהיא אסורה עליו אין לה נדוניה.
ג. אדם שבגד באשתו והגיש תביעת גירושין. ואחר-כך היא עשתה מעשי כיעור, ובאו עדים על-כך, אין לה כתובה, אולם יהיה לה תנאי כתובה תוספת ונדוניה. כיוון שהוא מוציאה משום שאר טענות, ולא משום מעשי הכיעור שעשתה.
שיטת הרשב"א שבעדי כיעור לא הפסידה כתובתה.
בתשובות מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"א, כתב לעניין אישה שהיו בה עדי כיעור, ובסוף התשובה כתב, וז"ל, ולעניין הכתובה, אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה, כיוון שכתב הרשב"א באותה תשובה, וז"ל, ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא כשב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה, ועליו הייתי סומך, עכ"ל.
הרי מפורש דהרשב"א והמהרשד"ם פליגי על הרמב"ם, וס"ל דבעדי כיעור שאינה אסורה עליו, לא הפסידה כתובה עיקר ותוספת.
ח. אולם צ"ע דלכאורה הרשב"א בתשובה אחרת כתב כרמב"ם.
דהמהרש"ם בתשובה ח"א סימן קי"ז כתב, וז"ל, ואני מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ד סימן ע"ט, אחר שכתב דבנודרת ואינה מקיימת צריכה התראה, סיים, וז"ל, ולא אמרו שאין צריך התראה אלא ליוצאה משום שם רע ודבר מכוער, דכיעורה התראתה, עכ"ל. הרי מפורש דבכיעור אין צריך התראה.
ט. ונראה לישב את הרשב"א. דהנה בתשובות הרשב"א חלק א' תשובה אלף קפ"ז, כתב, וז"ל, שאלת ראובן בא לביתו בלילה ונר בידו ואשתו ישנה על מטתו, ולפי דבריו מצא גוי תחת מיטתה וכו' ואחר-כך אמר הוא ליהודים שבמקומו, שחס ושלום שאינו חושד את אשתו, כי שמא הוא נכנס לגנוב, או לאנוס אותה, או לדברים אחרים, ואחר-כך היה עם אשתו כבעל עם אשתו וכו'.
תשובה וכו' ומכל מקום אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובה, אלא מי שבית-דין מוציאין אותה בעידי טומאה, אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה, ועדים אין בה, אינה מפסדת כלום מכתובתה, דדילמא עילא מצד בה כדי להפסידה, אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובה ותוספת, אלא שנוטלת בלאות הקיימין של נכסי צאן ברזל וכו'. עכ"ל, עיי"ש.
ונראה מהתשובה שכיוון שהוא אמר בתחילה שאינו חושד את אשתו וכן גרו אחר כך כאיש ואשתו, לכן אם בא אחר כך להוציא, נותן לה כתובה עיקר ותוספת, דדילמא עילא מצה בה כדי להפסידה, אבל אם אחר שבאו עדים על מעשה כיעור בא להוציאה משום מעשי הכיעור, בזה אין לה כתובה ותוספת כתובה.
וכמו שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם שאם הוא מוציא אותה משום שם רע, היינו שמחמת מעשי הכיעור הוא מגרשה, אין לה כתובה ותוספת כתובה ונדוניתא שאבדה דמעשיה גרמו לה שהוא מוציאה.
אבל בתשובת הרשב"א מיירי שאחר כך גרו כבעל עם אשתו, וכן אמר בתחילה שאינו חושד את אשתו, ולאחר-מכן הוא בא להוציאה, ולכן אינה מפסדת מכתובתה כלום, דדילמא עילא מצה בה כדי להפסידה כתובתה, דרגלים לדבר שלא מפני המעשי כיעור הוא מגרשה.
ולפ"ז מיושב שפיר תשובות הרשב"א, דלכן כתב כאן בתשובה שאינה מפסדת מכתובתה כלום, אולם בתשובה בחלק ד' סימן ע"ט, כתב שביוצאה משום שם רע, אינה צריכה התראה, דכיעורה התראתה, עכ"ל. דשם כוונת הרשב"א אם מוציאה מיד משום שם רע, המעשי הכיעור, אזי מפסדת כתובתה עיקר ותוספת, דמעשיה גרמו לה שהוא מגרשה.
י. וכן נראה לישב את תשובות מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"א דשם בתשובה כתב, וז"ל, ואף-על-פי שלע"ד אין לך עדי כיעור גדולים מזה, וכו', מ"מ מן הדין אין בידנו כוח לאסור מה שהתירה התורה, וכו' אבל כשטען ואומר שאשתו מותרת לו, ומכחיש הדבר, אין אוסרין אותה אלא בעדי טומאה ממש, וכן העלו בתוספות והרמב"ם, והרא"ה, והריטב"א, ובנידון דידן הבעל מכחיש ואומר שאשתו כשירה, וכו'. ועל כל פנים אני אומר שארורים הם הבעל והבועל וארורה האישה וכו'. והטעם שאני מקלל לבעל וכו' ואיך אירע דבר זה לפי העד הראשון שלושה פעמים בעשרה ימים, וכו' אלא שכבר אמרתי שלעניין הדין אני מסכים שאישה זו מותרת לבעלה, ואין בידינו כוח לאוסרה מן הדין, אלא שאני אומר, שארורים הם הנואף והנואפת, הבעל והעדים כמו שכתבתי, ולעניין הכתובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה. היה חייב ליתן לה כל כתובתה, כיוון שכתב הרשב"א באותה תשובה, וז"ל, ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה, אלא שבית-דין מוציאין אותה בעדי טומאה, ועליו הייתי סומך וכו' עכ"ל. עיי"ש.
והנה התשובה שם מיירי באופן שהבעל טוען שאשתו כשירה וכן הוא לא בא מיד לבית-הדין, אלא שהה י' ימים, ומסתמא היו גרים כבעל ואשתו, ולכן כתב המהרשד"ם שאם בא להוציאה חייב ליתן לה כל כתובתה, וזה כמו בנידון של הרשב"א, ואף-על-פי שהמהרשד"ם כתב שם בתשובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה. משמע שמוציאה משום השם רע, מ"מ כיוון שבתחילה הוא לא טען כך וכן גרו ביחד כעשרה ימים לכן חיישינן שמא עילא מצה בה להפסידה כתובתה, כמו בנידון של הרשב"א שטוען עכשיו שהוא מאמין לדברי העדים, ומ"מ כיוון שבתחילה לא טען כך, וגרו כאיש ואשתו, אחר שידע ממעשי הכיעור, לכן חיישינן שמא עילה מצה בה להפסידה כתובתה וכן בנידון של המהרשד"ם.
אולם אם רוצה לגרשה כשנודע לו ממעשי הכיעור, אז מפסידה כתובתה עיקר ותוספת בלא התראה, וכש"כ הרשב"א בתשובה חלק ד' סימן ע"ט.

יא. סיכום שיטת הרשב"א
א. אם מוציא אותה משום שם רע, מעשי כיעור, מפסדת כתובה עיקר ותוספת והנדוניה שכלתה ללא התראה, כמו שכתב ברשב"א ח"ד סימן ע"ט.
ב. אם אחר שנודע לו המעשי כיעור אמר שאינו מאמין, והיא אישה כשירה בעיניו, וכן אם התנהגו אחר כך כאיש ואשתו, ולאחר כן בא להוציאה משום שטוען שחושש לעדי הכיעור, אזי לא הפסידה מכתובתה כלום, וכש"כ הרשב"א בתשובה ח"א, סימן אלף קפ"ז, והמהרשד"ם באה"ע תשובה קס"א.
ובזה חולק על הרמב"ם שכתב בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז שאין לה כתובה, שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו. ולדברי הרשב"א יש להם כתובה. כיוון שגר עמה כבעל ואשתו אחר מעשי הכיעור. אבל לעניין התוספת והנדוניה שאבדה לא הפסידה בין לרמב"ם ובין לרשב"א.

שיטת השו"ע בעניין בעדי כיעור האם מפסידה הכתובה
א. בשו"ת מוהרא"ל צינץ זצוק"ל באה"ע סימן י"א, הוכיח מהשו"ע דס"ל דבבאו עדים על מעשי כיעור לא הפסידה כתובה, ללא התראה.
דז"ל השו"ע באה"ע סימן י"א סעיף ג', כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, עכ"ל. ומשמע דווקא כשנאסרה על בעלה שבאו עדי טומאה, אבל באו עדי כיעור, שמבואר בסעיף א' דלא תצא מבעלה לא הפסידה כתובה.
וגם בסימן קט"ו לא כתב השו"ע הדין של הרמב"ם, שבעדי כיעור אין צריך התראה, משמע דס"ל דלא הפסידה כתובתה רק אחר התראה.
יב. אולם לכאורה מדברי הח"מ והב"ש לא משמע כן. דבשו"ע אה"ע סימן קט"ו בח"מ ס"ק י"ח, ובב"ש ס"ק י"ט, הביאו את דברי הרמב"ם שזאת שעשתה דבר מכוער תצא שלא בכתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ"ל הרמב"ם.
ונראה אם אין מוציא אותה, והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עמה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו, עכ"ל הח"מ.
וכיוון שהביאו דברי הרמב"ם שלא תיקנו כתובה לפרוצות, משמע דס"ל להלכה כשבאו עדים על מעשה כיעור אין לה כתובה.
וכתב המהרא"ל צינץ זצוק"ל שם, ואולי לא הביא הח"מ והב"ש, את דברי הרמב"ם שמפסידה במעשי כיעור, אלא לעניין מנה ומאתים שהם תקנת חכמים, אבל נדונייתה לא תפסיד, אלא כבר כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דמפסדת גם נדונייתא.
או אפשר דלא ס"ל כדברי הרמב"ם, כי אם אחר התראה, דדמי לעוברת על דת, אבל בלא התראה לא מפסדת כתובתה, מאחר שכבר כתבתי, שאין המפרשים מפרשים יוצאת משום שם רע כדברי הרמב"ם בעדי כיעור, אלא בעדי טומאה, וגם הלשון יוצאת משמע היכא שאסור לקיימה בשביל השם רע, עיי"ש שהאריך בעניין.
ולכאורה מפורש בח"מ ובב"ש כדבריו של המהרא"ל צינץ זצוק"ל, שכתבו, וז"ל, שאם היא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וכו' אסור לדור עמה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה, בשעה שעברה על התראתו, עכ"ל.
ומדכתבו בשעה שעברה על התראתו, והרי כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ו ביוצאה משום מעשי כיעור, אין צריך התראה, משמע מדברי הח"מ והב"ש, דס"ל להלכה שגם במעשי כיעור, הפסידה כתובתה רק אחר ההתראה.
אולם צ"ב דהב"ש בסימן קט"ו ס"ק ח' הביא את דברי הרמב"ם שבעדי כיעור אין צריך התראה. משמע קצת דס"ל כן להלכה.
אולם אינו מוכח, דאפשר דלרווחא דמילתא כתב כן, דהרי שם מיירי הב"ש באופן שהמירה דתה ברצון, וכתב דלהני פוסקים דס"ל דאסורה על בעלה, דדינה כזינתה, אז אין צריך התראה, שהרי לדעת הרמב"ם אפילו בעדי כיעור אין צריך התראה. ואפשר דלהלכה ס"ל דצריך בעדי כיעור התראה וכמו שכתב הח"מ בס"ק י"ח.
יג. אמנם נראה דדברי הח"מ בס"ק י"ח והב"ש ס"ק י"ט, מיירי דווקא בעוברת על דת. דבזה מועיל תשובה, שאם היא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות יש לה כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה, אולם בעשתה מעשי כיעור, שמבואר ברמב"ם בהלכה ט"ו, וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים, שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראים שהייתה שם עבירה, אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות, וכו'. עיי"ש.
בזה לא יועיל תשובה, דהרי יש חשש שהיא אסורה עליו, וכוונת הח"מ והב"ש להביא את דברי הרמב"ם על עוברת על דת משה ויהודית, שעל זה מדובר בסעיף ד' בשו"ע, אולם על מעשי כיעור מדובר רק בסעיף ה'.
ובעוברת על דת משה ויהודית, שמפסידה כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, מיירי אחר התראה כמו שמפורש בשו"ע סעיף ד'.
ולפ"ז לא קשה כלל, דהשו"ע בסימן י"א סעיף ג' פסק, דדווקא כשתצא בעדי טומאה הפסידה כתובתה. אולם בעדי כיעור לא הפסידה כתובתה, כמו שמדייק המהרא"ל צינץ. והח"מ והב"ש כתבו על עוברת על דת משה ויהודית, אחר התראה שמפסדת עיקר כתובתה והתוספת, ונדונייתה שאבדה, אולם אם ממשיך לגור עמה, שיתחייב בעיקר כתובה ועל זה הביאו לשון הרמב"ם, שלא תיקנו כתובה, אלא לבנות ישראל הצנועות.
ומה שכתב הח"מ בס"ק י"ח וז"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז, עוברת על דת משה, וכן זאת שעשתה דבר מכוער, אין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוציא וכו'. כוונתו להוכיח מהרמב"ם דס"ל כרשב"א דאין מצווה להוציא, רק רשות, וכתב מיהו בפרק י' מהלכות גירושין כתב הרמב"ם שאינה צנועה כבנות ישראל הצנועות מצווה לגרשה.
ומה שכתב הח"מ אחר כך וסיים הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות בדין הנ"ל, ואף-על-פי שלא הוציא אין לה כתובה וכו', זה מדובר רק על עוברת על דת משה ויהודית, שעל זה מדובר בסעיף ד', ולא בבאו עדים על מעשי כיעור.
אולם המהר"ל צינץ ס"ל דדברי הח"מ והב"ש מדובר גם על מעשי כיעור, וכיוון שמביא על זה את דברי הרמב"ם שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו, משמע דס"ל דבמעשה כיעור מפסידה כתובתה אפילו בלא התראה, ולכן הקשה דמסימן י"א סעיף ג' הוכיח דהשו"ע ס"ל דבמעשי כיעור לא הפסידה כתובתה.
ותירץ דאפשר דהח"מ והב"ש הביאו את דברי הרמב"ם רק לאחר התראה. ולפי מה שכתבנו לעיל, כן משמע מדברי הח"מ והב"ש שמדברים אחר התראה. שסיימו וז"ל דכתובה הראשונה נמחל שעבודה משעה שעברה על התראתו. עכ"ל.
ד. באוצר הפוסקים באה"ע סימן י"א סעיף ג', מביא בשם עצי ארזים ס"ק י"ג, שמבאר את השו"ע שכתב, וז"ל, כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, עכ"ל.
דכוונת השו"ע, כל מקום שאמרו תצא מהבועל, אע"ג דלבעל אין כופין להוציאה, מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה, וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות.
ובבית משה ס"ק ב' אות ט' כתב על עצי ארזים, דמה שכתב לפרש, דכל מקום שאמרו תצא מהבועל, וכו', דלא דק, דהא אף היכא דלא תצא מהבועל, רק דלכתחילה לא תנשא לו, כגון בעדי כיעור, מוציאה הבעל בלא כתובה, עיי"ש.
והעצי ארזים, והפני משה, שוים בזה, דלא ס"ל כמהרא"ל צינץ זצוק"ל, דהוא לומד פשט בשו"ע כל מקום שאמרו תצא מהבעל, תצא בלא כתובה, וכוונת השו"ע, דדווקא בעדי טומאה יוצאת בלא כתובה, אבל בעדי כיעור יש לה כתובה. אולם לפ"ד העצי ארזים והפני משה, דעת השו"ע כדעת הרמב"ם שגם בעדי כיעור יוצאה בלא כתובה.
ה. אולם פשטות לשון השו"ע משמע כדברי המהרא"ל צינץ, דכל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, משמע שהכוונה על אותו שיוצאה ממנו.
וכן ראית המהרא"ל צינץ למה השו"ע בסימן קט"ו סעיף ו, שכתב, וז"ל, וכן הדין דמי שזינתה או שיוצאת משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה וכו', עכ"ל.
לא הביא דברי הרמב"ם שיוצאת משום שם רע אין צריכה התראה. והוכיח מזה דהשו"ע ס"ל דצריך התראה, עיי"ש.
אולם צ"ב למה לא כתב השו"ע דצריך התראה, כמו שכתב בסעיף ד' לגבי עוברת על דת משה ויהודית. שדווקא אחרי התראה ועברה על התראתו מפסידה כתובתה.
וכן צ"ב דלשון השו"ע וכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת וכו'. וכיוון שכתב ביחד הדין זינתה, עם יוצאת משום שם רע, משמע כמו בזינתה ברור אינה צריכה התראה, כן ביוצאה משום שם רע אינה צריכה התראה.
וכן צ"ב בלשון השו"ע בסעיף ה', וז"ל, כל אלו אין להם לא עיקר כתובה, ולא תנאי כתובה, ולא תוספת, וכו' וכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת וכו'.
ובתחילה כתב השו"ע דין עוברת על דת משה ויהודית, שהפסידה כתובתה ותוספת וכו', ואחר-כך כתב שכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע, ולמה לא כתב כולם ביחד, עוברת על דת משה ויהודית, וזינתה, ויוצאה משום שם רע, ולכאורה נראה דלכן לא כלל השו"ע הכל ביחד, דיש חילוק בינם, דעוברת על דת משה ויהודית, מפסידה הכתובה והתוספת רק אחר התראה, ואילו זינתה ויוצאה משום שם רע, מפסידה הכתובה בלא התראה, כשיטת הרמב"ם.
ו. ונראה לישב את כל הדיוקים בלשון השו"ע, דס"ל כשיטת הרמב"ם והרשב"א וכמו שביארנו לעיל, דאם מוציאה משום שם רע, אינה צריכה התראה, אבל אם הוא אינו מוציאה משום השם רע, אלא ממשיך לגור עמה, אינה מפסידה הכתובה משום המעשי כיעור, רק אחר התראה, כמו בעוברת על דת משה ויהודית.
ומה שכתב השו"ע בסימן י"א סעיף ג', כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, הכוונה שתצא לכתחילה מהבעל, שמצווה לגרשה, אזי אם הוא מוציאה משום המעשי כיעור, תצא שלא בכתובה, אבל אם הוא ממשיך לקיימה אז יש לה כתובה.
ומיושב לשון השו"ע שמדבר על הבעל, אלא שצריך לדחוק, שהלשון תצא, היינו לכתחילה, אולם הבית משה שהובא באוצר הפוסקים, גם מבאר כך, שהכוונה תצא היינו שלכתחילה לא תנשא לבועל. ולפי דברינו הכוונה שתצא היינו שהבעל מוציאה משום עדי כיעור כיוון שמצווה עליו לגרשה.
והשו"ע ס"ל דאם מוציאה משום מעשי כיעור אין לה כתובה, אולם אם לא מוציאה יש לה כתובה. וכמו שמבואר בתשובות הרשב"א חלק א' תשובה אלף קפ"ז, ובספר עבודת השם על אה"ע סימן כה כתב דהרבה ראשונים ס"ל דאם ממשיך לגור עמה יש לה כתובה, ורוב הפוסקים ס"ל כן, דלא כדעת הרמב"ם.
ובסימן קט"ו כתב השו"ע דין יוצאה משום שם רע, סמוך לזינתה, כיוון דאם היא יוצאה משום שם רע אינה צריכה התראה כמו בזינתה, ולא דמי לעוברת על דת משה ויהודית שצריכה התראה, ולכן מיושב לשון השו"ע דכתב דין עוברת על דת בפני עצמו, ודין מעשי כיעור בפני עצמו.
ומה שלא כתב השו"ע בהדיא שאינה צריכה התראה, כמו שכתב הרמב"ם כיוון דלדעת הרמב"ם היא מפסידה הכתובה מנה ומאתים, אפילו אם ממשיך לגור עמה, דלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות, ולא לפרוצות.
אולם השו"ע ס"ל כשיטת הרשב"א ורוב הפוסקים, שיש לה כתובה אם ממשיך לגור עמה, ורק כשמגרשה משום השם רע אזי מפסידה עיקר הכתובה והתוספת וכו', ולכן לא כתב השו"ע בהדיא שאינה צריכה התראה, כיוון שאם ממשיך לגור עמה אזי לא מפסידה הכתובה בלא התראה ורק אם מגרשה משום השם רע, אזי אינה צריכה התראה, דומיא דזינתה שאינה צריכה התראה.
נמצא שעיקר החילוק שכתבנו שאם מוציאה משום שם רע, אזי מפסידה כתובה ותוספת ונדונייתה שאבדה, ואם ממשיך לגור עמה אינה מפסידה התוספת והנדונייתה שאבדה שיטת השו"ע כשיטת הרמב"ם והרשב"א ושאר הפוסקים.
אלא דלעניין הכתובה מנה ומאתים, ס"ל לשו"ע כרשב"א שלא הפסידה אם ממשיך לגור עמה, ולא כדעת הרמב"ם שהפסידה עיקר הכתובה, דלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.
ז. המהרא"ל צינץ בסוף דבריו כתב, וז"ל, והנה לדינא הגם שנלע"ד העיקר, שלא הפסידה כתובה כשהיא מותרת עליו, וגם בסימן קט"ו השמיט השו"ע דברי הרמב"ם במה שכתב שאינה צריכה התראה בדבר מכוער, מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל, מאחר שהרמב"ם וסמ"ג וגם הריטב"א, סבורים שמפסדת הכתובה אם רצה להוציא, אך הנדוניה ותוספת שליש וכו', נראה שאינה מפסדת כשאינה אסורה עליו, וצריך ליתן לה הנדוניה ותוספת שליש עכת"ד עיי"ש שהאריך בעניין.
ונראה כוונתו שלהוציא מהבעל שהוא המוחזק, לא מלאני ליבי, אולם הנדוניא ותוספת שליש, שזה האישה הביאה לא מקרי הבעל מוחזק, ולכן צריך ליתן לה הנדוניה ותוספת שליש.
והנה אין סתירה מפסק המהרא"ל צינץ לדברינו, דהוא מדבר במוציאה משום שם רע, ובזה כתב שכתובה אין לה ונדוניא ותוספת שליש יש לה, אבל באינו מוציאה משום שם רע, אף-על-פי שיש עדים שעשתה מעשי כיעור אפשר שמודה להלכה לדברינו שיש לה כתובה ותוספת ונדוניא.

לסיכום שיטת השו"ע
א. אם מוציאה משום עובדת על דת משה ויהודית צריך התראה, ועדים שעברה על התראתו.
ב. אם מוציאה משום שם רע מעשי כיעור, מפסידה עיקר ותוספת ונדונייתה שאבדה, אפילו בלא התראה, דומיא דזינתה.
ג. אם אינו מוציאה וממשיך לגור עמה, יש לה עיקר כתובה ותוספת ונדונייתה שאבדה כרשב"א וכרוב הפוסקים, ולא כשיטת הרמב"ם דלא תיקנו כתובה, אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.
ד. אם הוא המשיך לגור עמה, ולאחר זמן הוא מוציאה משום טענות אחרות, לא הפסידה כלום, וכשיטת הרשב"א. ולא כרמב"ם דעיקר הכתובה הפסידה.
ה. אם הוא בגד בה, והגיש תביעת גירושין, ואחר-כך מביא עדים שעשתה מעשי כיעור לא הפסידה כלום, וכשיטת הרשב"א. ולא כרמב"ם דעיקר הכתובה הפסידה.
ובנידון דידן שהוא מאס באישה בגלל טענות אחרות אלא שלאחר כך הביא עדים על מעשי כיעור שהאישה עשתה. והתביעה לגירושין היא לא מחמת המעשי כיעור של האישה.
לכן מצד הדין וכפי שביארנו לשיטת הרשב"א ושאר הראשונים ושיטת השו"ע אין היא מפסידה כתובתה תנאי הכתובה התוספת והנדוניה שאבדה ואינה בעין. אלא דלרמב"ם מפסידה את עיקר הכתובה.
ובפרט שהוא המשיך לחיות עמה אף שידע מעשי הכיעור, והוא בא לגרשה משום טענות אחרות, לשיטת הרשב"א ושאר הראשונים ושיטת השו"ע, אין היא מפסידה הכתובה ותנאיה והוא חייב במזונות. אלא לשיטת הרמב"ם מפסידה את עיקר כתובתה.
ובנידון דידן שלא ברור שהיה כאן מעשי כיעור גמורים, שמראין שהיה כאן עבירה, וכפי שביארנו. מסתבר שגם הרמב"ם יודה שלא הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה.
אולם כיוון שנראה שאין שום סיכוי לשלום-בית והפירוד הוא ממושך, וגם יש רגלים לדבר על מעשי כיעור, נראה שיש לסמוך על הפ"ת בסימן ע"ז ס"ק ב' שמביא בשם הישועות יעקב "ומעשה באחד שטען על אשתו שעברה על דת, ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת, וכתבתי שהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל הגט. ובזה יש לסמוך על הרא"ם ומהר"א ששון עכ"ד עיי"ש.
ולכן נראה שאם הוא ישליש את גיטה ויוטל עיקול בנכסיו על סכום כתובתה הוא לא יתחייב במזונות.

לכן מחליט בית-הדין
א. אין לחייב את האישה לקבל גט.
ב. כיוון שהפירוד הוא ממושך, ואין שום סיכוי לשלום-בית, על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. הבעל פטור ממזונות האישה. וכן פטור ממדור ספציפי מיום השלושת הגט.
ד. יוטל עיקול על חלקו של הבעל בכספי הדירה כדי להבטיח את חלקה של האישה באיזון משאבים ובכתובה.
הבעל יוכל לרכוש דירה בכספים הנ"ל בכפוף לכך שהדירה תעוקל למטרה הנ"ל.
ה. על הצדדים להציע שם של מומחה מוסכם להערכת שווי החברה של הבעל ובהיעדר הסכמה ימנה בית-הדין מומחה מטעמו שכר הטרחה יוטל על שני הצדדים בשוה.
ו. פסק-דין סופי בעניין הכתובה ינתן לאחר שיתברר כמה האישה קבלה בזכויות הבעל.
ז. לעניין תביעת הנזיקין שהגישה האישה יתייחס בית-הדין בהחלטה נפרדת לאחר דיון בעניין.
יצחק שמואל גמזו - אב"ד
אני מצטרף למסקנות פסק-הדין של האב"ד מנימוקים אחרים כמפורט להלן.
והנה בנידון שלפנינו השאלה העיקרית היא האם יש כאן מעשה כיעור ברור. וכבר נתלבטו האחרונים בהגדרת כיעור. מאידך קיי"ל שאין אוסרים (אשת איש) על היחוד ואפילו נסתרו על דעת ערוה עיין שו"ע סימן קע"ח סעיף ו' מאידך גיסא כתוב בירושלמי "היו יוצאים ממקום אופל" או נכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות" הרי זה דבר מכוער.
ובשו"ת רעק"א סימן צ"ט כתב שצריך לומר שדווקא נכנסו זה אחר זה רצוף וניכר עצת זימה ביניהם הוי כיעור.
ועיין בחזו"א אבהע"ז סימן י"ז סק' ז' שדווקא בשינו מדרך העולם ונכנסו לבית גלמוד וכו'.
כמו-כן מובא בתשובות הרשב"א ח"א סימן א' רנ"א שמהני אמתלא והדבר תלוי בראות עיני הדיינים כפי שכתב בחזו"א שם.

לכן בנידון דידן אף שממבט ראשון נראה שיש כאן מעשה כיעור גם מכוח הנשיקות והחיבוקים בין האישה למר אוריאן בצירוף השהיה בבית לבד בלילה. והכניסה לבנין יחד אולם לא ברור שראו כאן "הגפת דלתות".
כמו-כן האישה נותנת אמתלא שהיו לה קשרי עבודה עם מר אוריאן וכפי שעולה מהחומר שבתיק עובדה זו לא הוכחשה גם העובדה שישהו לבד בבית בלי אדם נוסף ידועה מפי האישה בלבד ויש כאן לדון מצב הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדי להאמין לטענתה שישנה בסלון. גם יש סניף לצרף את בדיקת הפוליגרף. שנמצאת דוברת אמת.
לכן לאחר התלבטות רבה אני נוטה לומר שבצרוף כל הנ"ל אי-אפשר לקבוע באופן החלטי שזהו מעשה כיעור. ואף-על-פי שנזכר בירושלמי חבוק או נישוק בתור מעשה כיעור אני מסתפק אם זה מוגדר ככיעור ברור בחברה החילונית של היום.
לכן קשה לי לקבוע שיש חיוב על האישה להתגרש.
אמנם ברור שיש כאן רגליים לדבר על מעשה כיעור ולכן אף שאין לפסוק שהאישה חייבת להתגרש אולם ברור שהבעל יכול להפטר מחיובי מזונות ומדור על-ידי השלושת גט וכתובה כפי שמביא הפת"ש סימן ע"ז ס"ק ב' בשם ישועות יעקב. ועיין עוד פד"ר ז' עמוד 111 שהצריכו גם השלושת גט וכתובה.

הרב מיכאל בלייכר - דיין

הנדון שלפנינו הוא תביעת הבעל לגירושין בטענה שהאישה מורדת בו. האישה טענה לשלום-בית, והאשימה את הבעל בבגידה. הבעל הוסיף וטען שהאישה מקיימת קשרים עם גברים זרים, ובוגדת בו. הצדדים חיים כבר בנפרד זמן רב.
נערכה ישיבת הוכחות בתאריך 14.07.10, ובה הציג הבעל עדות חוקרים בצירוף הסרטות וידאו. דיסק ההסרטות ודו"ח מעקב צורפו לתיק.
על-פי החומר שהוצג, נראתה האישה ביום 30.03.10 מתחבקת ארוכות עם גבר רווק אשר זוהה כמר [אלמוני], בחניון ציבורי בק. עתידים. באיזור החניון מקבץ של מסעדות. לאחר-מכן נכנסו השניים לרכבה של האישה, כאשר מר [אלמוני] אוחז בהגה, נסעו לביתו, ונכנסו איליו. כעבור זמן לא רב יצאו מהבית, ונצפו מתנשקים ומתחבקים.
ובתאריך 31.03.10 נצפו השניים מבלים בת"א, ובסביבות השעה אחת בלילה נסעו לביתו של מר [אלמוני], בו שהו יחד עד ליציאת האישה בבוקר.
ובתאריך 01.04.10 בשעת לילה מאוחרת, פגשה האישה את מר [אלמוני] והשניים התהלכו מחובקים זה עם זו. לאחר-מכן נכנסה האישה ללון בבית גבר גרוש ממכריה, בשם מר [פלוני-אלמוני] - עת שעה האיש בביתו. האישה עזבה את הבית בשעת בוקר מוקדמת, האיש יצא את ביתו בשעה מאוחרת יותר.
האישה הודתה שלנה בבית לבדה עם מר [אלמוני], אולם לטענתה לא קיימה כל יחסים עמו, וישנה בסלון הבית. כמו-כן, החיבוקים שהתחבקה עמו לא היו אלא חיבוקים של תמיכה.
עוד הוסיפה לטעון כי היא מכירה את מר [אלמוני] זה שנים רבות, ויש לה עמו קשרי עבודה הדוקים, וכי היא לנה בביתו כאשר עיסוקיה עיכבו אותה בת"א.
באשר למר [פלוני-אלמוני], הודתה האישה שלנה בביתו פעמים רבות, ואף הוא התארח וישן בבית הצדדים. אלא שהוא קרוב משפחתה, ומקיים עימה קשרי ידידות. לשאלה האם ישנה אצלו גם כאשר לא נמצאו בבית אנשים נוספים, ענתה בשלילה, וכי אשתו שהתה בבית, או חברתו, ולפעמים אף לנה אצלו יחד עם ילדיה.
הבעל טען, שכיום אין למר [פלוני-אלמוני] אישה וגם לא חברה, וכי כאשר התארח בביתם, היה זה בזמן שהוא עצמו נעדר מהבית. כמו-כן לטענתו, נהגה האישה לומר שיש לה עבודה המונעת את שובה לביתם, והייתה יוצאת לבלות עמו ולישון בביתו.
לטענת האישה, בעלה בוגד בה, ואולם היא לא בגדה בו מעולם. האישה הוסיפה שהיא מוכנה להיבדק בפוליגרף על-כך שלא בגדה בבעלה, ובתנאי שגם הבעל ייבדק על קשריו עם נשים זרות.
לאחר מספר ימים הגישה האישה בקשה להיבדק גם ללא בדיקת הבעל. בהחלטה מיום 27.07.10 אושרה בקשתה, ונקבע כי "השאלה העיקרית עליה יש להיבדק - 'האם האישה קיימה קשרים אינטימיים או רומנטיים עם גברים זרים מאז נישואיה לבעלה'. וביום 28.07.10 הגיש הבעל בקשה לביטול ההחלטה, ולצד הבאת נימוקים הלכתיים ומשפטיים לחוסר קבילות ממצאי בדיקות הפוליגרף, כתב "... שהאישה תינשא לעשות הכול על-מנת שתוצאות הבדיקה יהיו כפי רצונה... על-מנת להטות תוצאותיה...". בקשת הבעל נדחתה.
בבדיקה היא נמצאה דוברת אמת, כאשר אמרה שלא קיימה יחסים "אינטימיים מיניים" עם גברים זרים. העיון בדו"ח הבדיקה מעלה שהיא לא נשאלה האם היא קיימה 'קשרים אינטימיים או רומנטיים' עם גברים זרים - כנוסח ההחלטת מיום 27.07.10 הנזכרת, וכי - "השאלות לבדיקה נוסחו בהסכמת הנבדקת ובלשונה".
באשר לנטען על בגידות מצד הבעל. בית-הדין הזמין מספר פעמים עדה בשם [אלמונית], אשר מיאנה להופיע.
לדברי האישה, הבעל מנהל עם העדה קשר רומנטי. ובתאריך 27.07.10 צורף לתיק תיעוד האמור להוכיח את האמור.
כמו-כן, בתאריך 27.07.10 הגישה האישה בקשה, ובה רשימה ארוכה של עדים שהיא מבקשת להזמין, בכדי להבהיר את טיב קשריה עם מר [אלמוני] ומר [פלוני-אלמוני].
לאחר העיון, נראה שיש לקבל את עתירת הבעל לחיוב האישה בקבלת גיטה.

והרי הנימוקים
א) כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה ט"ו) וז"ל:
"כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו... "
הדברים המכוערים אשר מונה כאן הרמב"ם מוזכרים בתלמוד בבלי מסכת יבמות (דף כ"ד ע"ב ודף כ"ה ע"א), והם הדברים המכוערים ביותר, אשר מראים - "שהייתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות". ועל אלה וכיוצא באלה, כתב בשו"ת המבי"ט (חלק א סימן רפ"ז - "נראה שלא חסר באותו דבר המראה שהייתה שם עבירה אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור". הדגש הוא 'שהייתה שם עבירה' - בשעת מעשה הכיעור.
המאירי במסכת יבמות (דף כ"ד ע"ב) מבאר באריכות שלושה סוגים של מעשים אשר מעלים חשד לזנות. וביחס למעשי כיעור כגון אלה, הוא כותב (שם ד"ה המין השלישי):
"שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער, ר"ל שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם. ונתפרשו מהם כאן שלוש: הראשון - רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר... ואף גדולי המחברים (הרמב"ם הנ"ל) כתבו בה, שנכנסו מיד אחר יציאת הרוכל ומצאוה יורדת מעל המטה וחוגרת. והשנייה - רוק למעלה מן הכילה... שאף זו ארוכל יוצא קאי כלומר שראו החשוד יוצא, ונכנסו מיד ומצאו דבר זה, הא בלא יציאת הנטען לא. ויש מפרשין אותו אף בלא ראיית יציאתו. והשלישי - מנעלים הפוכים... ואף זופירשוה דארוכל יוצא קאי, והייתה שם ראיית יציאת הנטען וסימן זה... "
מבואר במאירי, שסוג מעשי כיעור אלה הם - "דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם", והוא כדברי הרמב"ם - "שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אף-על-פי שאין שם עדות ברורה בזנות".
אולם הרמב"ם מוסיף וכותב בהלכה הנזכרת, וז"ל:
"או שראו אותו מנשק על-פי חלוקה או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה."
הדברים המכוערים אשר מתאר הרמב"ם בסוף ההלכה, מוזכרים בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות (פרק ז' הלכה ו'). בשונה מדברי הכיעור המתוארים ברמב"ם בחלקה הראשון של ההלכה, אין בדברי כיעור אלה הוכחה שבאותו מעמד התקיים מעשה זנות. אולם הואיל ודברים אלה מביאים לידי עבירה, הרי שיש בהם כדי להעלות חשש שאכן האישה זינתה בהזדמנות אחרת. או שמא, תזנה בהזדמנות נוספת. ועל-כן יכול בעלה לגרשה, אף אם היא מתנגדת לכך.
מבואר אם כן, שדי במעשה כיעור המעלה חשש לזנות, על-מנת לחייב את האישה בגט ולהפסידה כתובתה, אם כך רצונו של הבעל (וזאת, למרות שאין במעשים אלה כדי לחייב את הבעל להתגרש).
המאירי הנ"ל מתייחס אף הוא לסוג זה של כיעור, וכך הוא כותב:
"המין השני הוא שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות, אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף העניין, כגון חבוק ונשוק או שניהם יוצאים מבית אפל או מעלים זה את זה מן הבור או שהיו נכנסים בבית אחד וסוגרים אחריהם. ומין זה לעניין הפסד כתובה, וודאי הפסידה ואינה צריכה התראה לדברי הכול. אכן אם בא לישאל אומרין לו שמצווה עליו לגרשה... ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר פ"ז ה"ו אמרו: מגפפין - סוטה, מנשקין - סוטה, תרעא טריק - סוטה... מעלין זה את זה מן הבור - כעור הדבר, תצא. שניהם יוצאים ממקום אפל - כעור הדבר, תצא. וכן הזכירום שם עם עידי דבר מכוער הנזכרים בסוגיא זו, שהם חגירת סינר, ורוק למעלה מן הכילה, ומנעלים הפוכים על הדרך שיתבאר, אלמא שכולם בדין אחד. אלא שראיתי לקצת גאונים שכתבו שהנשוק והגפוף אינם עידי דבר מכוער לעניין איסור לכוף בהוצאה אם לבעל אם לבועל... וכשראיתי דבריהם חזרתי בי ונסמכתי לומר כדבריהם ממה שראיתי בסוגיא זו..."
ולסיכום ההלכה בסוג מעשי כיעור האחרונים, כותב המאירי וז"ל: "ונמצא שבמין זה אין כופין להוציא כלל לא בעל ולא חשוד לדעתנו, אלא שמצווה עליו לגרשה". ואם יחפוץ הבעל בגירושין, הרי שתחוייב האישה להתגרש.
מבוארת אם כן דעתו של המאירי, שדי במעשה כיעור המעלה חשש לזנות - "שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות", על-מנת לחייב את האישה בקבלת גט. וזאת, למרות - "שאינם דברים שיהו הוראה על גוף העניין". אלא שבתחילה סבר שיש במעשים אלה כדי לכוף את הבעל לגרש, אף בניגוד לרצונו. אולם למסקנה אימץ המאירי את דעתם של "קצת גאונים" הסוברים שאין לכוף את הבעל לגרש, אם אין רצונו בכך. ורק אם הוא חפץ בגירושין, יכול לחייב את אשתו להתגרש.
זו היא גם דעתו של הרמב"ם כמבואר בחלק השני של ההלכה, וכנ"ל. וכן הוסיף המאירי, שזו דעת הרמב"ם, ודייק כך (שם סוף ד"ה המין השני) מסידור הלכותיו, וז"ל:
"וכן התבוננתי בדברי גדולי המחברים, שלעניין הפסד כתובה (כלומר, זכות הבעל לגרשה בע"כ ולהפסידה את כתובתה) צירפו את כל אלו ביחד בהלכות אישות. ולעניין איסור בהלכות סוטה (שאז גם כופים את הבועל לגרש, עי"ש בפרק ב' הלכה י"ג) לא כתבו אלא חגירת סינר ורוק בכילה."
והוסיף עוד המאירי, שדעתו נתמכת מדברי הירושלמי (שם ד"ה ועיינתי בתלמוד המערב).
זכותו של הבעל לגרש את אשתו ולהפסידה כתובתה - כאמור, מתבארת בהלכות נוספות ברמב"ם (הלכות אישות שם, הלכה י' והלכה ט"ז), וכן בהלכות גירושין (פרק י' הלכה כ"ב), עיין שם.
גם מדברי הרמב"ן (במסכת יבמות, שם) מתבאר שאף בכיעור שאין בו כדי להוכיח באופן ברור על מעשה זנות, יכול הבעל לגרשה. הגמרא בשילהי מסכת נדרים (דף צ"א עמוד ב') דנה באישה שהתייחדה עם גבר זר, ונתפסה מתחבאת עימו בביתה כאשר בעלה הופיע באופן בלתי צפוי. הגבר הזר פרץ מחיצה ועזב את הבית, ולא ניסה להסתיר את נוכחותו. על-כך אומרת הגמרא - "אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא, ארכוסי הוה מירכס". מבואר הוא, שאילו היה האיש מנסה להסתיר את עצמו, היה בכך העלת חשד שנעשתה עבירה, ואם כן הייתה האישה נאסרת על בעלה, ובית-הדין היה מחייב את הבעל לגרשה.
אולם כתב הרמב"ן להסביר, שאין במעשה די כיעור המתואר בכדי לחייב את הבעל לגרש את אשתו, וז"ל:
"לא שתצא בב"ד, אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית - שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה... וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת יהודית... ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה, וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת...", עי"ש.
מבואר אם כן בדברי הרמב"ן, שדבר מכוער אשר אינו מוכיח על מעשה זנות ושלכן אינו אוסר את האישה על בעלה, מכל מקום מאפשר הוא לגרשה בעל-כורחה.
גם הרשב"א בחידושיו למסכת יבמות (דף כ"ד עמוד ב') כתב לבאר את הגמרא בנדרים כנ"ל, וכך הוא כותב:
"...מיהו לאו קושיא היא, דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר. ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם, וכעין העוברת על דת שאם רצה הבעל להוציא מוציא בלא כתובה, ואם רצה לקיימה אין ב"ד מוציאין אותה מידו".
וכן איתא גם בר""ן, שילהי נדרים (שם), עי"ש.
גם הנמוקי יוסף ביבמות (דף ו עמוד א מדפי הרי"ף ד"ה אמר המחבר) כתב לעניין דבר מכוער, וז"ל:
"ומיהו אפילו רבי כי אמר תצא מן הבעל, לאו בעל כרחו קאמר, דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור, כדאמרן. אלא לומר שאם רצה להוציאה הבעל מפני שליבו נוקפו, תצא ממנו בעל-כורחה (שלא בכתובה), וכעוברת על דת משה ויהודית."
וציין לדברי הריטב"א שם (יבמות דף כד עמוד ב ד"ה ועוד הקשו) שכתב כנ"ל, וז"ל:
"תצא מן הבעל, לומר שאם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל-כורחה, כעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא. ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה (דף כה עמוד א) אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה... וכל הני עובדי דבשלהי מסכת נדרים... דאמרן התם דאסירה להו, כולהו כשרצה לגרש ובא לצאת ידי שמים."
וכן כתב עוד הריטב"א במסכת קידושין (דף פא עמוד א) וז"ל:
"והא דאמרינן בשילהי מסכת נדרים... אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות, דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה, התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאילו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה... חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, ואם הודה בבית-דין בכך מוציאין אותה ממנו.."
ועוד כתב שם הריטב"א:
"בעוברת על דת משה ויהודית או בעדי דבר מכוער, אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה... אבל בעדי דבר מכוער אינה צריכה התראה."
ואולם יש לתמוה על הריטב"א, מדוע תלה את זכותו של הבעל לגרשה בכך - 'שליבו נוקפו', והרי גם ללא נקיפת לב הבעל, יכול הוא לגרשה בעל-כורחה, כבכל עוברת על דת שיכול לגרשה אף אם אין ליבו נוקפו, ואינו חושד שזינתה תחתיו. ועיין במגיה על הריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק, שם) שדייק מלשונות הריטב"א בסוגיה, ובמסכת קידושין (הנ"ל), שכאשר ליבו נוקפו בעידי כיעור, נאסרת האישה על בעלה מדינא. ואם יודה בכך בבית-הדין, יוציאו אותה ממנו בעל כרחו. ואם כן מה שכתב הריטב"א 'אם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו', איו כוונתו שהבחירה אם לגרש אם לאו תהיה נתונה לו, משום שאכן באופן זה יהיה חייב לגרשה מדינא, וכמש"כ (במסכת קידושין, שם) - "ואם הודה בבית-דין בכך מוציאין אותה ממנו". אלא שכאשר לא הצהיר על-כך שליבו נוקפו, אין עליו חיוב לגרש, ומכל מקום אם רצונו לגרשה, יכול הוא לחייב אותה לקבל את גיטה.
הרי מבואר גם ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א, בר"ן, ובנ"י, שבדבר מכוער יכול הבעל לגרשה בעל-כורחה, זאת למרות שמעשה הכיעור אינו מוכיח שהייתה עבירה, וכנזכר ברמב"ם ובמאירי. אלא שבאופן זה, אין בית-דין כופין אותו לגרשה. ולהנ"ל בדעת הריטב"א, אם הצהיר בבית-הדין שליבו נוקפו, כי אז אף כופין אותו לגרש.
ב) והנה, השו"ע (בסימן יא סעיף א) הזכיר את דברי הכיעור המובאים ברמב"ם הנ"ל, הן את אלה המובאים בתלמוד בבלי, אשר מהווים הוכחה לקיום מעשה זנות, והן את המוזכרים בירושלמי, אשר מהווים רק "אמתלא לזנות או להקדמות של זנות". וכך כותב השו"ע:
"...או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות, וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים - רמ"א)."
על כל אלה - המהווים רק "אמתלא לזנות או להקדמות של זנות" - יחד עם מעשי הכיעור המובאים בתלמוד בבלי, אשר מהווים הוכחה לקיום מעשה זנות - כתב השו"ע: "אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה...". כלומר, הבעל זכאי להוציא את אשתו אם התקיים אחד ממעשי הכיעור המוזכרים. וציין הב"ש (שם, ס"ק ו') שמקור דברי השו"ע הוא מהרמב"ם, ושכן איתא בסמ"ג. והוסיף הב"ש - "דבעל רשאי להוציה בע"כ, אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה... אפילו בזה"ז דאיכא חר"ג יכול להוציאה... וא"צ התראה כמ"ש ברמב"ם פכ"ד ה"א...". עוד ציין הב"ש שם, שכך דעת הפוסקים, ודלא כדעת הרש"ל.
וכך מבאר גם הגר"א בביאורו (שם אות י"ג) וז"ל:
"הרמב"ם מפרש שם שאם רוצה להוציאה בלא כתובה, דהרשות בידו בדבר מכוער לבד, כמו בעוברת על דת... וז"ש הרמב"ם בכל הני דבר מכוער דהתם, אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה."
גם הט"ז (שם סוף אות א') כתב כדבריהם, וז"ל:
"ואם אין שם אלא עידי כיעור לחוד... וודאי אם הבעל עצמו אינו רוצה לדור עמה, אין כופין אתו לדור עימה, ובזה אפילו הרמב"ם ס"ל תצא בלא כתובה אם רוצה לגרש. ואפילו באותן מדינות שנוהגים חר"ג שלא לגרש בע"כ..."
גם בכנסת הגדולה (שם הגהב"י סוף אות י"ג) ציין את מש"כ הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טז) בעניין העוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זו שעשתה דבר מכוער, ש- "אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא...". והביא ע"ז מש"כ הר"ר אייזיק שטיין, שאין כוונת הרמב"ם שבידי הבעל האפשרות להחליט אם רצונו לגרש, אם לאו. שמצד הדין, חייב הוא לגרשה. אלא שאם החליט הבעל שלא לגרש, למרות חיובו, ו- "רצה לעשות שלא כדין", כי אז קבע הרמב"ם שאף-על-פי שלא הוציא אין להן כתובה וכו' (שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה - לשון הרמב"ם שם). והוסיף הכנה"ג, שבעדי כיעור מצווה לגרשה, ושכן כתבו הרא"ש והר"ן, ושכן הביא הרי"ף מהירושלמי. ושלדברי הכל הפסידה כתובה ותוספת, כדאיתא בירושלמי הביאם המהר"ם ז"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים, ואינה צריכה התראה, עיי"ש.
ושם בהגהב"י (אות י"ט) הוסיף הכנסת הגדולה, שאם הבעל לא גירש את אשתו - "אסור ליעצו עצה שיקיימנה", וכ"כ עוד שם בהגה"ט אות ה'.
ובספר פרשת מרדכי (סימן ח') כתב שאף לדעת הרי"ף והרמב"ם הסוברים שמש"כ בגמרא 'תצא' - היינו מבועל, מכל מקום גם הבעל חייב לצי"ש ולהוציאה, ושכ"כ הרשב"א, וכן אין הבדל לעניין זה אם יש לה בנים או לא.
ובאוצה"פ (סימן י"א אות כ"א) הביא חבל פוסקים שכתבו כנ"ל, שאף בזה"ז יכול הבעל לגרש את אשתו בע"כ כשעשתה מעשי כיעור, ואין בזה חדר"ג (שו"ת מהריב"ל, שו"ת הרא"ם, שו"ת מהא"ם פדווא, שו"ת מהר"ם מלובלין, שו"ת מהר""י הלוי, שו"ת צ"צ החדש, שו"ת מהרא"ל צונץ, שו"ת ברית אברהם, שו"ת ויאמר יצחק, ושו"ת אבני נזר).
ג) והנה הובאו דברי השולחן ערוך (סימן י"א סעיף א') המפרט דוגמהות של דברי כיעור, וביניהן: "... או שהיו יוצאים ממקום אפל... או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול), וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים - רמ"א)". והביא רע"א בתשובה (מהדורה קמא סימן צט) בשם המבי"ט (סימן רפ"ז) לבאר, שהשהות במקום נגיש לעוברים ושבים, לא יחשב כ- 'מקום אופל', ומשום כך זאת לא יחשב כדבר מכוער. ואילו - "מקום אופל היינו דבאותו מקום אופל לא היה דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנוס באותו מקום אופל... וכן נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הוא מקום יחוד וסתר כיוון שהוא בית מוקף מכל צד, ואין שום אדם יכול לכנוס ולראות מה הם עושים."
וכתב רע"א לדחות את מה שכתב הרמ"א בתשובה (סימן י"ז) שאף העמידה באישון לילה בחוצות העיר, נחשבת לדבר כיעור, מדקדוק דברי הרמב"ם, מקורו של השו"ע הנ"ל, וז"ל:
"ונ"ל להסתייע לדבריהם מדקדוק לישנא דהרמב"ם והוא מהירושלמי, שניהם יוצאים ממקום אופל ולא נקט שראו אותם עומדים יחד במקום אופל, א"ו דמקום אופל היינו מקום סתר לגמרי שאין רגל אדם עובר שם, ולא מזדמן שיראו אותם אנשים עומדים שם, כיוון שאיש אינו עובר שם, רק זהו באפשרי שרואים אותם דרך יציאתם ממקום הזה, דידוע עי"כ דכשהיו בפנים היו מוסתרים במקום אופל. ואף דדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל ס"ל דעמידתה עם הנחשד בחצות לילה על פתח ביתה הוי כיעור, מ"מ כיוון דהרש"ל והחכם ר' נפתלי הירץ ז"ל הנ"ל ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דבריהם בטוב טעם ודעת, וכוותייהו כיוון ג"כ בשו"ת המבי"ט הנ"ל, נ"ל דכוותייהו נקטינן להלכה."
גם הבית מאיר בתשובתו המובאת בשו"ת רע"א (סימן ק'), כתב כדבריו, שמקום אופל הוא - "מקום שאין דרך בני אדם לבוא שם", ודחה את דעת הרמ"א בתשובה הנ"ל.
כמו-כן, כתב בתשובות צדקה ומשפט (אבן העזר סימן ג') וז"ל:
"מקום אופל, היינו שאין רגל בני אדם מצוי שם... פרש רע"א בתשובה, דע"כ לא ראו אותם במקום אופל מיירי, דבמקום אופל זה אין הולך שם אדם, ואין מציאות להעיד עליהם. רק שראו אותם יוצאים משם, וזה נחשב כמו סגרו במנעול."
וע"ע בחזו"א (אבן העזר סימן י"ז אות ז') שכתב וז"ל:
"הגרע"א תמה בהא דחשבינן הגפת הדלתות כיעור, ולכו"ע אין אוסרין על היחוד... ההיא דכיעור, בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה או לבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים, וגם נעלו במנעול וכיוצ"ב..."
ועי"ש בחזו"א, ולקמן יבואר עוד. מבואר אם כן, ש'מקום אופל' - אשר הכניסה איליו מהווה דבר כיעור - הוא מקום שבו אין דרך לשום אדם שאינו דר שם להיכנס, ולראות מה הם עושים.
ד) והנה, בדין העוברת על דת, ביאר השולחן ערוך (אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד') וכתב איזו היא דת יהודית - "הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל". ומתאר השו"ע "אלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית... ", ואשר הצד השווה בין כולם הוא החריגה מהתנהגות צנועה, המקובלת בחברת נשות ישראל. אשת איש אשר חרגה בהתנהגותה, ועשתה את אחד הדברים המתואר כמעשה פריצות - "....בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה...". ומסיים השו"ע: "ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצווה עליו שיוציאנה". והרמ"א מוסיף: "ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל-כורחה, ואין בזה משום חרם ר"ג (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנ"ז)". וכן כתב הרמ"א בסימן קי"ט סעיף ו'.
ועיין בית שמואל (סימן קט"ו ס"ק י"ט) שכתב להסביר מדוע ניתן לגרש עוברת על דת בע"כ, וז"ל: "לא אפשטא הבעיה בסוטה אם יכול לקיימה, וכיוון דלא אפשט לא כפינן ליה לגרשה, ומ"מ מצווה הוא להוציא אותה". ולהראשונים הסוברים שאפשטא הבעיה בגמרא שם, ורשאי הוא לקיימה - "מ"מ ס"ל מצווה לגרש. מ"ה שפיר מה שפסקו דחר"ג לא שייך בזה". כלומר, כיוון שישנה מצווה לגרשה לכו"ע, שוב לא קיים חדר"ג, משום שלא גזר ר"ג במקום מצווה (וע"ע ב"ש שם ס"ק ז', ופ"ת סימן קיט ס"ק ח', שיתכן ולדעת הב"ש בזמה"ז כבר כלה זמן החרם לגרש בע"כ).
בניגוד להפסד כתובת העוברת על דת, היכולת לגרשה בעל-כורחה אינה דורשת התראה. כך כתב מהר"ם פדוואה בתשובה (סימן י"ג):
"מאחר שלפי העדיות כנ"ל לכל הפחות היא כעוברת על דת יהודית, ואפשר אף בכלל עידי כיעור. ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בדין עוברת על דת הוזכר שצריכה התראה, דזהו דווקא אם רוצה להפסידה כתובתה... אבל פשיטא שמצווה לו לגרשה אף כי לא התרה בה ויתן כתובה... וכן לא נמצא בשום אחד מן המורים הנ"ל שכתבו היתר לגרשה על כרחה שהזכיר התראה כי לא נזכר התראה בתלמוד ובפוסקים רק להפסידה כתובתה, וסברא נכונה היא.."

וכן כתב רע"א בתשובה (מהדורה קמ"א סימן קי"ד), והוכיח שכן איתא בדברי הרא"ש בתשובה (כלל מ"ב) - "דהדבר פשוט אצלו שלא עשה ר"ג תקנתו על עוע"ד... ", וציין שכן מפורש ברשב"א בתשובותיו (סימן תקנז), בתה"ד (תשובה רע"ב) ובמהר"ם פאדוה (תשובה י"ג). כן כתב גם הנו"ב (תשובה קנט, עי"ש ד"ה ולא עוד), והט"ז (אה"ע סימן קט"ו סק"ט). ובפ"ת (שם ס"ק י"ד) ציין שכ"כ הנו"ב בתשובה נוספת (תי' סימן כ"ו), הבית מאיר ועוד). וע"ע בתשובות חתם סופר (חלק ה', השמטות סימן ר"ג) שהאריך לדון בזה, עי"ש.
ה) כתב התרומת הדשן (סימן רמ"ב), וז"ל:
"הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת. כ"ש הנסתרת עם הנכרים... אפילו אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה, אלא שגרמה כמה פעמים על-ידי הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר, ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פרק השולח... כיוון דרגילי בהכי, כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלושו. וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת, מצווה לגרשה. ואם אינו מוציאה נקרא רשע, ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון."
מבואר בתה"ד שאישה המתייחדת מרצונה עם גבר זר נקראת עוברת על דת, ומצווה לגרשה, ויכול בעלה לגרשה אפילו בעל-כורחה, ואין בזה חדר"ג. כמו-כן, אישה אשר כמה פעמים מעמידה את עצמה במצב שבו תאלץ בסופו-של-דבר להתייחד עם גבר זר - אפילו בניגוד לרצונה - נקראת אף היא עוברת על דת. הלכה זו קיימת ביחס לכל גבר שהוא, ק"ו אם אינו מוגדר כאדם כשר. ועיין שורת הדין כרך י"ג (עמוד רסד) שהביא מתוספות (כתובות דף י"ג עמוד א' ד"ה מעלה) ומתוספות הרא"ש (שם) שיש להבדיל בין אדם כשר, ובין אדם המוגדר כ- 'נואף'. ביחס לאחרון, לא נאמר הכלל שאין אוסרין על היחוד. והוסיף - "שגבר שמבלה עם אישה נשואה בשעות הקטנות של הלילה, מתחבק ומתנשק עמה, בהחלט מוגדר בהלכה כ"נואף", ויחוד עמו אוסר את האישה ומחייבה להתגרש". וראה עוד לקמן בעניין זה.
ועיין רמ"א (אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד') שהביא את דברי התה"ד להלכה. וציין הב"ש (שם ס"ק כ') שמבואר בתה"ד, שהאישה תיחשב עוברת על דת אפילו על יחוד פעם אחת. אלא שאם אין היא מתייחדת מרצונה ומיוזמתה, אלא שעיסוקיה - דוגמת העיסוק במשא ומתן - הביאו אותה למצבים של יחוד עם גברים זרים, כי אז היא לא תיחשב עוברת על דת אלא אם כן רגילה בכך. ונראה שכן היא גם דעתו של מהר"ם פדווה בתשובותיו (סימן כ"ו), עיין שם.
ו) זאת ועוד. אף שכאמור אישה שהתייחדה עם גבר זר מצווה לגרשה, מכל מקום אין היא נאסרת על בעלה ולא מחייבים אותו לגרשה, שהרי קי"ל – "אין אוסרים על הייחוד" (עיין קידושין דף פ"א עמוד א', כתובות י"ג עמוד א', שו"ע אה"ע סימן כ"ב סעיף ב' וסימן קע"ח סעיף ו', וכן רמ"א שם סימן ז' סעיף י"א). והוסיף השולחן ערוך (אבן העזר סימן קע"ח סעיף ו') - "אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה", אינה נאסרת על בעלה ולא מחייבים אותו לגרשה.
אולם הב"ש ציין (שם ס"ק ו') שהרמ"א (סימן ז' סעיף י"א) פסק להחמיר אם נתייחדה לשם זנות. ובסימן ז' האריך הב"ש (בס"ק ל"ד) לבאר את דעת הרמ"א, שבנתייחדה לשם זנות נאסרת לבעלה, עי"ש (ועיין ח"מ שם ס"ק כ"ב החולק על הרמ"א, וכן עיין שטמ"ק כתובות דף י"ג עמוד א' מש"כ בשם הראב"ד, ובשם הריטב"א, ושם עמוד ב' בשם הרא"ה).
ובגדר "נתייחדה לשם זנות", ביאר המהרי"ק בתשובותיו (סימן ק"ס) - והוא המקור לדברי הרמ"א הנזכרים - שכאשר נצפתה האישה מדברת 'דברי טפלות' עם הגבר איתו נסתרה לאחר-מכן, כה"ג מראים הדברים שהתייחדו לשם זנות. ובאופן זה לא נאמר הכלל שאין אוסרין על היחוד.
וכך כתב המהרי"ק:
"ועוד יש לחלק ולומר, דהתם מדבר בנסתרה אדעתא דזנות כדמשמע לישנא דראוה מדברת, כלומר מתחילה היו מדברים יחד מענייני תפלות, ושוב ראוה נסתרת עמו דמוכחא מילתא שנתרצה לו. ומשום כך נסתרה עמו מתוך דבריהם... דיחוד הוה משתמע אפילו לא דברה עמו קודם ואפילו קדם האחד להיכנס בבית מעצמו ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו... אלא דווקא בנסתרת עמו דמתכוונים להסתר יחד... ומשמע בהדיא דיש לחלק בין נסתרת אדעתא דניאוף מנסתרה ממילא, וכן בין לישנא דייחוד ללישנא דסתירה... דהיינו דווקא בייחוד בעלמא אבל בראוה מדברת ואחר-כך נסתרה, לעולם אימא לך דמודה רב דאוסרים כרב יהושע דאומר לא מפיה אנו חיין... דיש לחלק בין מדברת לנסתרת מתוך כך ובין ייחוד בעלמא..."
הרי שאישה אכן נאסרת על בעלה כאשר התייחדה עם גבר זר, וכשקדמו ליחוד מעשים שיש בהם כדי להצביע על קירבה רומנטית בין השנים, דוגמת החלפת 'דברי תפלות' ביניהם, או חיבוקים ונשיקות וכדומה. וכך קבע החתם סופר בחידושיו למסכת כתובות (דף י"ג עמוד א') - "אם כן לדינא יש לומר, דמדברת אוסרים אשת איש על היחוד".
כמו-כן, הוזכרו לעיל דברי התוספות ותוספות הרא"ש, ועל-פיהם הכלל שאין אוסרין על היחוד לא יחול על אישה שהתייחדה עם אדם שאינו מוגדר כאדם כשר - דוגמת המבלה באישון לילה עם אישה נשואה. כן מבואר גם ברשב"א, בחידושיו למסכת כתובות (דף י"ג עמוד ב') שכתב וז"ל: "... אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצין, אין אנו מחזיקין אותה כוודאי בעולה". הרי שרק במוחזק כ'אינו פרוץ' ניתן לקבוע שהיחוד עימו אינו אוסר, ואילו כשאינו מוחזק כאמור, ניתן לקבוע בוודאות שנבעלה. וכך כתב בשטמ"ק (כתובות שם) בשם הרשב"א.
בנוסף, יש להבחין לעניין זה בין יחוד לזמן קצר, לבין יחוד ארוך. כאמור, פסק הרמ"א שאם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר, וכתב בערוך השלחן (שם סעיף כב) שהמדובר באשת איש שהתייחדה, וכי אין לפרש כדכתב הבית מאיר - שאף שאין אוסרין על היחוד, מ""מ על הבעל בעצמו לחוש ולהחמיר. אלא מש"כ הרמ"א הוא מעיקר הדין והאישה אכן אסורה לבעלה, כיוון שיש רגלים לדבר - "והיחוד היה על זמן ארוך". והוסיף שכ"מ בהגר"א סק"מ, אולם בליקוט שינה דבריו, עי"ש (ועיין במרדכי שלהי קידושין, שכתב לחלק בין יחוד לשעה מועטת לבין יחוד ארוך, והביאו בתה"ד הנ"ל. וכן כתב לחלק הרא"ש (עבודה זרה פרק ב' סימן ב') בשם הרב אלחנו ז"ל, עי"ש).

לסיכום
דברי כיעור שיש בהם כדי לחייב את הבעל בגירושין - אף בניגוד לרצונו - הם דברים מכוערים ביותר, אשר בכוחם להוכיח בדרגת סבירות גבוהה כי האישה אכן זינתה באותה הזדמנות.
דברי כיעור מהווים עילה לגירושין - באם הבעל חפץ בהם - אף אם אין בהם כדי להוכיח שהאישה אכן זינתה באותה הזדמנות. חיבוקים נשיקות, וכניסה ביחד לבית והלינה בה, מהווים דברי כיעור לעניין זה.
בנסיבות אלה, יכול הבעל לגרש את אשתו בעל-כורחה גם בזמה"ז, ואין הגבלה מצד חדר"ג.
גם העוברת על דת יכול הבעל לגרש בעל-כורחה, ואין צורך בהתראה.
אישה המתייחדת מרצונה עם גבר זר, וכן כאשר מעמידה את עצמה במצב שבו תיאלץ להתייחד עם גבר זר, הרי היא נחשבת עוברת על דת. האמור הוא אף אם האיש מוחזק כאדם כשר.
י"א שהכלל לפיו 'אין אוסרים על היחוד', לא יחול בנסיבות בהן קדם ליחוד מעשים המצביעים על קירבה רומנטית בין השניים, או שהאיש אינו מוחזק כאדם כשר, או שהיחוד לא היה לזמן קצר. יחוד בנסיבות האמורות מחייב את הבעל לגרש את אשתו.
לאור האמור ולאחר שיקול הדברים, יש להחליט שנעשו מעשי כיעור - גם לפי הסטנדרטים המקובלים כיום על הציבור הרחב, וכי אין בממצאי בדיקת הפוליגרף בכדי להפריך את האמור. גם עובדת קיום קשרי עבודה עם מר [אלמוני], אינה יכולה לספק הסבר מניח את הדעת, בנסיבות המקרה הנידון. כמו-כן, טענת האישה על בגידת הבעל - אף אם נניח שהיא נכונה - אינה פוטרת את האישה מתוצאות מעשי הכיעור.
על-כן, יש לקבל את עתירת הבעל לחיוב אשתו בקבלת גט.

הרב מאיר קאהן - דיין

על יסוד הנימוקים דלעיל פוסק בית-הדין:
א. לדעת הרוב, אין לחייב את האישה לקבל גט. לדעת המיעוט, יש לחייב את האישה בגירושין. הלכה כדעת הרוב.
ב. כיוון שהפירוד הוא ממושך, ואין שום סיכוי לשלום-בית, על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. הבעל פטור ממזונות האישה. וכן פטור ממדור ספציפי מיום השלושת הגט.
ד. יוטל עיקול על חלקו של הבעל בכספי הדירה כדי להבטיח את חלקה של האישה באיזון משאבים ובכתובה.
הבעל יוכל לרכוש דירה בכספים הנ"ל בכפוף לכך שהדירה תעוקל למטרה הנ"ל.
ה. על הצדדים להציע שם של מומחה מוסכם להערכת שווי החברה של הבעל ובהיעדר הסכמה ימנה בית-הדין מומחה מטעמו שכר הטרחה יוטל על שני הצדדים בשוה.
ו. פסק-דין סופי בעניין הכתובה ינתן לאחר שיתברר כמה האישה קבלה בזכויות הבעל.
ז. לעניין תביעת הנזיקין שהגישה האישה יתייחס בית-הדין בהחלטה נפרדת לאחר דיון בעניין."

7. לנוכח הודאותיה של האישה על התייחדות ומעשי כיעור עם ובמחיצת גבר {שאינו בעלה} אין כל צורך בעדים. די בהודאות המגובות בתמונות המדברות בעד עצמן כדי לגבש תשתית עובדתית מספקת
בתיק מס' 366406-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(3), 83, 85 (2010)} קבע בית-הדין הרבני:

"א. לפנינו תביעת גירושין . הצדדים, פלוני (להלן:"הבעל") ופלונית (להלן: "האישה"), נישאו זה לזו כדמו"י ביום ד' אדר תשנ"ח (4.3.98). מנישואין אלו נולדו לצדדים בן - כיום כבן 7, הלוקה ב [...] והסובל בשל כך- בין היתר, גם מ [...]. הבעל עוסק ב [...] והאישה מנהלת [...]. הצדדים המשתייכים - לפחות מגזרית - לציבור החרדי, הינם בוגרי מוסדות חינוך חרדיים ומתגוררים ב [...].
ב. ביום ה' אדר תשס"ט (1.3.10) הגיש הבעל תביעת גירושין ותביעות כרוכות לבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב. כשבועיים לאחר-מכן הגישה האישה תביעת שלום-בית. עניינם של הצדדים נדון בפני הרכב ב' בבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב אשר קיים בעניינם שלושה דיונים. פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפני הרכב ב' מלמדים שהדיונים עסקו רובם ככולם בקשר רומנטי אשר קיימה האישה עם גבר בשם ק' ב' האישה הודתה בקיומו של קשר רומנטי ממושך עם ק' ב' שכלל גם קרבה גופנית אך הכחישה קיומו של קשר מיני. האישה הודתה "שעשתה מעשים שאינם יאים לבנות ישראל" אך טענה להגנתה "ניתן לחזור בתשובה - כולנו בני אדם". (פרוטוקול דיון מיום י"א טבת תש"ע (28.1.2010) עמ' 4 שורות 6-4) טענת הגנה נוספת אותה טענה בעקביות האישה הינה, שעל-אף ההשתייכות המגזרית של הצדדים לציבור החרדי, הם ניהלו אורח חיים 'מודרני עד חילוני למדי', שכלל חשיפה לתקשורת הכללית - הכתובה, האלקטרונית והמקוונת, ובילויים משותפים גם במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם. עוד טענה האישה שגם הבעל אינו "צדיק פרוש" ואף שאין היא טוענת שהייתה לו מערכת יחסים מחוץ לנישואין, מכול מקום, היא טוענת שהוא קיים יחסים ידידותיים עם נשים במקום עבודתו ושלח תכנים לא ראויים בדואר אלקטרוני לאחותה. בשל רגישות העניין ומתוך רצון לשמור על כבוד האישה החליט בית-הדין בסיומו של הדיון הראשון לעכב את פרסום פרוטוקול הדיון כדי לאפשר לאישה לשקול את עמדתה בעניין הגירושין. בעקבות הודעתה של האישה שאין היא נכונה להתגרש ובהסכמתה שוחרר הפרוטוקול לצדדים.
ג. בעקבות בקשה לפסילת ההרכב הועבר התיק לטיפולינו (הרכב ג') על-ידי כבוד הראב"ד שליט"א. לבקשת הצדדים - ועוד טרם התקיים דיון בפני ההרכב החדש, פעל הראב"ד להביא את הצדדים להסכמה. ביום י"ג אייר תש"ע (27.4.2010) נתן כבוד הראב"ד החלטה, ולפיה, הצדדים היו קרובים להסכמה - אך האישה חזרה בה. הראב"ד קבע שהוא סבור שהאישה טועה אך בנסיבות אלו אין לו ברירה אלא להחזיר את התיק להמשך דיונים בהרכב ג'.
ד. ביום ח' תמוז תש"ע (20.6.2010) התקיים דיון בעניינם של הצדדים בפנינו. בתחילת הדיון טען הבעל שהוא עומד על תביעתו להתגרש. מנגד, הודיעה האישה שאף שהיא מבינה את המצב ושבלית-ברירה תתגרש אין היא מוכנה להתגרש בשלב זה. ב"כ הבעל טענה שישנן ראיות חדשות ולפיהן האישה זינתה תחת בעלה ובקשה להציגן. ב"כ האישה טען מנגד שהוא מתנגד להצגת הראיות החדשות עד לאחר שיוגש כתב תביעה מתוקן. בית-הדין דחה טענה זאת מאחר שאין היא מעוגנת בתקנות הדיון. לאחר שנדחתה טענתו הראשונה, העלה ב"כ האישה טענה חדשה, ולפיה, זוהי ישיבה ראשונה בפני ההרכב החדש הנועדת- לדעתו, לנאומי פתיחה ולא להצגת ראיות. לאחר שמיעת הצדדים ובהתאם לסמכותו לפי תקנה ע"א לתקנות הדיון, הודיע בית-הדין לצדדים כי החליט שלא להתחיל את הדיון מהתחלתו אלא להמשיך את הדיון מהשלב בו נפסק הדיון בהרכב הקודם.
ה. בפני בית-הדין הופיע חוקר אשר עקב אחר האישה בימים שישי ושבת 7 ו- 8 במאי 2010. החוקר תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם גבר זר חובש כיפה במלון "[. . . ]" בעיר [. . . ] במהלך השבת, שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות בחדר המלון 'ובילוי של שבת בצהריים' במרפסת החדר כאשר האישה, הלבושה בשמלה קצרה, מלטפת את הגבר הזר הלבוש בתחתוניו בלבד והמצוי במצב אינטימי מביך, כשלאחר-מכן נכנסים השניים לחדר המלון. החוקר הגיש תמונות המתארות את הסיטואציה המביכה - והמדברות בעד עצמן. האישה הודתה שבילתה באותה שבת במחיצת אדם בשם א' ר' אלא שלדבריה הם רק 'התייעצו ודברו'. האישה אף הודתה שהתייחדה עם א' ר' אלא שלגרסתה, הנראית תמוהה בלשון המעטה, לא לנה איתו אלא א' ר' יצא מהחדר 'מיציאה בלתי-ידועה' ולן בחדר אחר. כנשאלה האישה על-ידי בית-הדין בדבר 'הלבוש' בזמן הבילוי במרפסת ענתה האישה: "זה שהוא מסתובב עם תחתונים וגופיה זה עניין שלו" (פרוטוקול הדיון מיום ח' תמוז תש"ע (20.6.10) שורות 41-40 ).
לשאלת ב"כ הבעל האם בלתה עם א' ר' בעוד בתי מלון השיבה האישה בחיוב - אך טענה שהיה זה בחג הפסח ביחד עם חברים נוספים. כשהזכירה לה ב"כ הבעל שזה היה אך לפני שבועיים "נתרענן" לפתע זיכרונה והיא נזכרה בכך. חוקר שהופיע בבית-הדין תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם א' ר' בימים שישי ושבת 5 ו- 6 ביוני 2010 במלון בחיפה שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות רבות בחדר במלון לרבות בשעות הלילה וטיולים באזור המלון כשהאישה ו- א' ר' נראים הולכים צמודים כבני זוג. חוקר נוסף העיד על שהות של האישה בדירתו של א' ר' בימי שישי ושבת 21 ו- 22 במאי 2010. האישה הודתה שבאה לביתו של א' ר' עם כניסת השבת אלא שלדבריה לא שהתה שם במהלך השבת. ב"כ האישה חקר את החוקרים חקירה קצרה בה התמקד במספר הרישיון שלהם והאם בקשו רשות מבעלי המלון היתר לערוך את המעקב.
ו. בית-הדין ביקש מב"כ הצדדים לסכם את דבריהם. ב"כ הבעל סיכמה בקצרה וטענה שיש במה שהוצג בפני בית-הדין כדי לחייב את האישה לקבל גט. ב"כ האישה טען שהראיות שהוצגו בבית-הדין אינם קבילות מאחר שהעדים חיללו שבת וגם עברו, לדעתו, על חוק האזנות סתר. כמו-כן ביקש ב"כ האישה לקיים דיון נוסף כדי להוכיח שגם הבעל אינו "צדיק".
ז. ביום י"ב תמוז תש"ע (24.6.10) הגישה האישה לבית-הדין בקשה למתן צו איסור פרסום על פרטי הדיון מאחר שלטענתה פרוטוקול כמו גם ראיות שהוגשו לבית-הדין 'מטיילים' בין גורמים שונים כך שהמעורבים בפרשה חשופים לסחיטה. בית-הדין נעתר לבקשה ונתן החלטה בה הבהיר שבין על-פי חוק ובין על-פי התקנות חל איסור מוחלט לפרסם פרטים על מהלך הדיונים. בית-הדין גם כתב שלנוכח רגישות העניין שבאה לידי ביטוי גם בבקשה שהוגשה לפניו הוא ממליץ לצדדים להגיע להסכמה בעניין הגירושין. בית-הדין הבהיר שזכויות כל מי מהצדדים לא ייפגעו בשום אופן במידה ויסודר גט וכי ייקבע דיון בהקדם בכל העניינים שנשארו תלויים ועומדים לרבות עניני הרכוש ומזונות הבן הקטין. ביום ט"ו תמוז תש"ע (27.6.10) הגיעה לשולחנו של בית-הדין הודעה של ב"כ האישה ולפיה היא מקבלת את הצעת בית-הדין ונכונה להתגרש - אך רק לאחר סיום הדיונים הרכושיים. בית-הדין נתן החלטה נוספת בה קבע שיש בידו תשתית עובדתית והלכתית מספקת על-מנת ליתן פסק-דין לגירושין. בית-הדין גם המליץ לאישה להסכים להתגרש ללא תנאי ובכך לייתר את הצורך במתן פסק-דין מנומק. למחרת היום הגיעה הודעה נוספת מב"כ האישה בה נכתב שהאישה סבורה שיש לקיים דיונים נוספים בתביעת הגירושין.
ח. אנו מוצאים לנכון להבהיר שעל-אף שאין אנו מקבלים את דברי ב"כ האישה הטוען לפסלותן ההלכתית והמשפטית של הראיות שהוצגו בפני בית-הדין - ושיש עמנו דברים בזה, אין אנו רואים כל צורך לעסוק בזה בנדון דידן. לנוכח הודאותיה של האישה על התייחדות ומעשי כיעור עם ובמחיצת א' ר' אין כל צורך בעדים. די בהודאות המגובות בתמונות המדברות בעד עצמן כדי לגבש תשתית עובדתית מספקת.
ט. סדרת ההתייחדויות של האישה עם א' ר' כמו גם המעשים המכוערים שתוארו לעיל מביאות את בית-הדין לקבוע שהאישה היא בגדר עוברת על דת. הלכה פסוקה היא (שו"ע אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד' וברמ"א שם) שאישה עוברת על דת מצווה לגרשה ויכול בעלה לתת לה גט בעל-כורחה. גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ובכללם: תרומת הדשן, מהר"ם פאדווה, רבי עקיבא איגר, שו"ת מהר"י הלוי, תשובות גאוני בתראי, בית מאיר והנודע ביהודה (הובאו דבריהם בפת"ש שם ס"ק י"ד), שרשאי הבעל לגרש אישה עוברת על דת אף אם לא התרה בה תחילה. במקרה אשר לפנינו האישה הותרתה אפילו באולם בית-הדין במסגרת הדיונים שהתקיימו במהלך השנה האחרונה ועסקו בקשר הרומנטי שקיימה עם ק' ב' (ועיין גם ב"ש סימן י"א ס"ק ו'). המקרה אשר לפנינו אינו רק "עוברת על דת" אלא גם "מעשה כיעור" ברור. תמימות היא לחשוב כי הצדדים קראו תהילים או לחילופין פרקי אבות במשך כל אותן שבתות בהם בילו ביחד.
זאת ועוד, האישה עצמה בהודעה שמסרה לבית-הדין ביום ט"ו תמוז תש"ע (24.6.10) הביעה את נכונותה להתגרש אך התנתה זאת בסיום הדיונים הרכושיים, במסגרתם היא מעוניינת להוכיח שגם בעלה אינו 'צדיק', לפני סידור הגט. במקרה זה אין אנו רואים כל קשר בין ענייני הרכוש לפגמים מוסריים בהתנהלותו של הבעל וזאת מבלי לקבוע אם אכן קיימים פגמים כאלו.
י. ברור לנו שאילו הבעל היה בא לשאול "האם אשתי מותרת לי או לאו" התשובה הייתה שלילית. כיוון שכך האישה היא זו הגורמת לפירוד ועל-כן הפסידה כתובתה. הב"ש בסימן קט"ו ס"ק ח' כתב לגבי ספק זינתה שאין הבעל נחשב כמי שטוען שמא פרעתיך, ואז הוי כחוב וודאי ופרעון ספק, "שכן שאני הכא שהיא אסורה לו היא גרמה האיסור, לכן לית לה כתובה כמו בקינוי וסתירה".
יא. אנו מוצאים לנכון להתייחס לטענתם העקבית של האישה וב"כ, ולפיה, אין לראות במעשיה של האישה מעשי כיעור - על השלכותיהם ההלכתיות, לנוכח אורח חייהם "המודרני והפתוח". אנו סבורים שזו טענה מופרכת ואף מסוכנת ודוחים אותה בתקיפות. גם נשים נשואות שאינן שומרות תורה ומצוות - ואפילו יהיו ליברליות ומתירניות, אינם יוצאות לבלות 'סופי שבוע' עם גבר זר. כך נהגו אולי בסדום ועמורה!
יב. אשר-על-כן, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל ופוסקים שהאישה חייבת לקבל את גטה. מזכירות בית-הדין תקבע לצדדים מועד לסידור גט. במידה ותרצה האישה להינשא ל- א' ר' יצריך הדבר בירור בבית-הדין."








8. לבעל יש דין מורד ודין רועה זונות ואולם האם יש בפי הבעל כמה טענות אשר בגללם הגיע למצב זה, של עזיבת הבית ולרעות בשדות זרים ומי שגרם לכך זו אשתו?
בתיק מס' 4542-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2008(3), 144, 148 (2008)} קבע בית-הדין הרבני:

"הוגשה לפנינו תביעת גירושין, מזונות וכתובה על-ידי האישה בתאריך יד' במנחם-אב התשס"ו (08 באוג' 2006).
לצדדים שלושה ילדים קטינים, א' יליד 95 וה' והד' תאומים ילידי 97.
תולדת התביעות שהוגשו באמצעות התובעת, הם תוצאה של סגירת תיק "אישור הסכם גירושין" שנפתח בהסכמה על-ידי בני הזוג ק' בתאריך יג' באדר א' התשס"ה (24 במרץ 2005) בבית-הדין.
בדיון הראשון שהתקיים בפנינו בתאריך י"ד באייר התשס"ה בתיק הסכם הגירושין.
(23 במאי 2005), לשאלת בית-הדין את הבעל, האם אתה חי עם מישהי אחרת?
השיב הבעל - זה לא לעניין.
בית-הדין - האם יש לכם דירה משותפת?
הבעל - כן.
בית-הדין - מי ישאר הבעלים של הדירה?
האישה - לי.
הבעל - עד גיל 18.
האישה - אני נשארת כי ...
וכאן הבעל זועם וצועק ומקלל את אשתו "יא מטומטמת".
בית-הדין החליט לסגור את התיק כאמור, וכן דרש מהבעל להגיש מכתב התנצלות על התפרעות באולם.
ב- 08.06.06 הוגשה תביעת גירושין מזונות וכתובה.

בדיון הראשון שהתקיים בתביעה זו בתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006) הופיעו הצדדים לבדם בלא כל יצוג. (וזאת לדעת - וראוי לכתוב - אף-על-פי שידוע הדבר, כי בדרך-כלל כאשר מופיעים הצדדים בפני בית-הדין בלא יצוג, ועדיין לא למדו לשונם לשנות דברים "ולעגל פינות" (כלשון העם) הרי שהצדדים דוברים אמת בדרך-כלל!!!).
וכן מבואר בש"ע (חו"מ סי' פ') שאם יצא מבית-דין אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר.
ואכן בדיון שהתקיים בתאריך טו' במרחשון התשס"ח (06 בנוב' 2006) האישה תבעה גירושין, אולם הבעל מנגד ביקש הדרכה בעשיית שלום-בית, ולשאלת בית-הדין - האם הייתה לך אישה אחרת?
הבעל השיב: - בעוונותיי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי, אני אוהב אותה, אני עברתי משברים בחיים, הייתה לי ... לזוגיות.
בית-הדין שאל: האם התחתנת איתה? (הכוונה לאישה האחרת)
הבעל השיב: לא, אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות, כאשר יצרי גבר עלי.
ומנגד האישה טוענת - "אחרי כל כך אכזבות איני יכולה לחזור אליו... אני יוצאת פגועה מ"הסיפור".
יש לציין כי בדיון שהתקיים בתאריך י"ד באייר התשס"ה (23 במאי 2005) הודו הבעל והאישה כי הם גרים בנפרד כשלוש שנים, כלומר שבדיון שהתקיים ב 06 בנוב' 2006 הרי הם פירודים כבר כ- 4 וחצי שנים.
לשאלת בית-הדין - היכן היית כל השנים האלו אם אתה רוצה שלום-בית.
ענה הבעל: אני הייתי נכנס ויוצא לבית וגם ישן.
האישה: אני הרשתי לו להיכנס רק בשביל הילדים (ראה פרו' מתאריך ט"ו במרחשון התשס"ז, 06.11.06)
עוד הוסיף הבעל וטען באותו דיון בעמ' 2 לפרוטוקול (מול שורות 14-6): "אני לא התחתנתי עם אותה אישה, אני פשוט הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי, האישה לא הייתה מוכנה "לתת לי".
האישה השיבה - אישה לא צריכה לעמוד דום כאשר הבעל דורש.
ושוב הבעל - עזבתי את אותה אישה לפני שבעה חודשים ואין לי ילדים ממנה.

א. טענות הבעל לשלום-בית
לפני שבית-הדין ידון בטענות לחיוב בגט וכתובה, נתייחס לבקשת הבעל לשלום-בית. הנה, טענה זו אין בה ממש.
אחד - הבעל עצמו הגיש עם האישה בקשה לאישור הסכם גירושין כבר בתאריך 23 במאי 2005, והדיון נפסק בגלל אי רצון האישה להסכים לתנאיו לתת לו מחצית הדירה.
שנית - מאז הבעל לא פנה עד היום לבית-הדין בבקשה לשלום-בית, יותר מדוייק וזאת 2001, מועד בו עזב הבעל את הבית דהיינו כשש שנים ורק עתה נזכר. ואת מאחר וחברתו עזבה אותו או הוא אותה לפני כשבעה חודשים. נכונים דבריו של העד שהופיע בפני בית-הדין בדיון מתאריך י"ד בסיון תשס"ז - עמוד 2 שורות 61-51.
שאלות ב"כ הבעל לעד:
שאלה : דר' ונונו, חשבתי שאתה עד כמומחה בגלל שאתה רופא?
תשובה: הזמינו אותי כשכן, ומקצועי רפואי.
שאלה : שאלו אותך לגבי העתיד של פלונית (זהו שם האישה), האם לקחת את שניהם לשיחה, דברת עמם, האם אתה מכיר את הסכסוך המשותף.
תשובה: אנחנו חיים במדינה לא ראיתי הרבה זוגות שבעל יוצא מהבית וחי עם אישה אחרת שש שנים, וזה נושא שמדובר, וכולם מדברים על זה. במצב כזה סביר שאין שלום-בית. וכך הבנתי מפלוני, הוא דיבר על גלינה (חברתו לחיים) בהערצה שאין לו ספיקות לחזור לפלונית (האישה). אף אחד לא מדבר בהערצה על אחרת והוא רוצה לחזור לאשתו.
שלישית - התביעה היחידה שהגיש היא פירוק שיתוף שהגישה מחוץ לכותלי בית-הדין בתאריך 15 בדצמבר 2006, וכנראה רוצה מחצית הבית ולא שלום-בית. ודעתו של בית-הדין ניתנה כהחלטה כבר בתאריך ט"ו בכסלו תשס"ז (06.11.06). כתובה לקמן.
רביעית - דברי הבעל שהוא פנה לאחי האישה ואמה שיעשו שלום-בית - דברים אלו אינם אלא מלל דברים שהרי טענה אינה עושה אפילו ספק, לא רק שלא הביא עדים על טענות אלו, אלא אף לא ביקש להעיד עדים על טענה זו.
חמישית - בדיון האחרון שהתקיים ב- ט"ו באדר א' תשס"ח (21.02.08), לא שכח ב"כ הבעל לטעון ואני מצטט: "אנו מבקשים סידור גט מידי הואיל והאישה עומדת על תביעתה לגירושין... אני אבקש סידור גט מידית אין לי עדים על הכתובה". אם באמת ובתמים חפץ בעל זה בשלום-בית לא היה מבקש נחרצות גט מידית, הרי אמר שלמה המלך - "בוז יבוזו לו", אדם שרוצה באשתו יתן כל הון בעד אשתו.
סוף דבר, כל טענת הבעל לשלום-בית, אין בה ממש, בלשון המעטה, ולו הבעל היה מכבד עצמו לא היה מעלה טענה זו על שפתיו.
וכי איזה אישה תרצה בשלום-בית עם בעל שעוזב את אשת נעוריו עם שלושה ילדים קטנים במשך למעלה מארבע וחצי שנים בלי מזונות, לטובת אישה זרה וכל חטאה הוא בגלל שהבעל צריך למלא את תאוותיו או כלשונו "אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי".

דין מורד ורועה זונות
א. טענות האישה לחייב הבעל בגט
האישה טענה בכתב התביעה לגירושין (מתוקנת) [סעיף 2] "הנתבע עזב את הבית לפני כארבע שנים וחצי ונטש את התובעת ושלושת ילדיהם ללא אמצעי מחיה וזאת לטובת אישה אחרת ששמה גלינה עמה חי כל השנים האלו בדירה ברמת גן.."
בפרוטוקול בדיון מתאריך ט"ו במרחשון התשס"ז (06.11.06) עמוד 1 (מול שורות 10-5):
בית-הדין: הייתה לך אישה אחרת.
הבעל: בעוונותיי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי, אני אוהב אותה, אני עברתי משברים בחיים, הייתה לי מטרה לזוגיות.
האישה: אני אחרי כל כך הרבה אכזבות איני יכולה לחזור אליו. אני רוצה יותר מזונות מאשר גירושין, בסופו-של-דבר נגיע לגירושין, אני יצאתי פגועה "מהסיפור".
ובעמוד 2 (מול שורות 13-5):
בית-הדין: מתי נפרדת מאותה אישה.
הבעל: לפני שבעה חודשים. אין לי ילדים ממנה.
בית-הדין: התחתנת איתה?
הבעל: לא. אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי, האישה לא הייתה מוכנה "לתת" לי.
האישה : הייתי בדיכאון לידה, והיה קשה לי. לא מנעתי ממנו.
בית-הדין: מה שטען הבעל שלא "נתת" לו.
האישה : אישה לא צריכה לעמוד "דום" בגלל שהבעל דורש.
גם בדיון שהתקיים בתאריך ט' באדר התשס"ז (27.02.07), הודה הבעל שהלך לא רק לאישה אחת אלא להרבה נשים "קיימתי יחסים עם חברות", פרוטוקול עמוד 1 (מול שורות 49-39), ובעמוד 2 (מול שורות 12-1):
בית-הדין: האם הבעל חי עם אחרת.
ב"כ ב: לא. אני מציע לקרוא מהפרוטוקול.
בית-הדין: חיית עם אישה אחרת.
הבעל: מעולם לא בגדתי, היא אישרה לי והיא תעיד לכם, היא אישרה לי ללכת עם אחרת, בגלל שהיא לא נותנת לי, היא עשתה הכל למען שאני אעזוב את הבית. אשתי אמרה לי לקיים יחסי אישות עם אישה אחרת.
בית-הדין: האם אותה חברה היא נכנסה להריון עקב יחסי האישות.
הבעל: מעולם לא. זה שקר כרעם ביום בהיר, לא היה הריון, כל בחורה שהכרתי, פלונית (האישה) הייתה מכירה אותה, היא הייתה מעודדת אותי כי היא לא רצתה לקיים עמי יחסים, קיימתי יחסים עם (המילה עם חסרה במקור, מ"ע) חברותי בגלל שהיא לא נתנה לי. אני הייתי פתוח עם אשתי, היא לא יכלה לקיים יחסים עמי, היה לה דיכאון לידה, היא חיה בארמון, ואני חי ברחוב.
בית-הדין: במשך איזה תקופה קיימת יחסים עם החברות?
הבעל: לא משהו יציב, תמיד הייתי מגיע הביתה הבגדים בבית, האישה הייתה מכבסת לי. בפעם הראשונה שהיא הוציאה אותי מהבית, רק בתביעה הראשונה, לקחה את הבגדים שלי לבן שלי, וזרקה את זה לאמי.
גם בדיון בתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31.05.07) העיד הרופא את אשר שמע מהבעל כי יש לו חברה בשם גלינה והוא חי איתה. ונצטט מהפרוטוקול מתאריך הנ"ל עמוד 1 (מול שורות 45-49).
שאלה: האם זכור לך אירוע שפלוני רצה להכנס לבית ולא נתנו לו להיכנס.
תשובה: זוכר אירוע אחד, קשה לי להעריך זמן, אולי לפני שלוש שנים, פלוני היה אצלנו בחצר, אשתי נתנה לו לשתות, ואז הבנתי שפלונית לא נתנה לו להכנס, שם ישבתי עם פלוני, אשתי הרגיעה את פלונית ואני שוחחתי עם פלוני, אשתי אמרה שפלונית מאד נלחצה שפלוני הגיע, אני ישבתי עם פלוני בחצר, אני דברתי איתו בשביל להרגיע את המצב, באיזה שלב הגיעה גלינה שהבנתי שהיא החברה שלו, היא באה עם מונית ולקחה אותו בחזרה לת"א.
שאלה : איך הבנת שגלינה חברתו.
תשובה: זה לא היה סוד, שפלוני לא חי בבית, היה ברור שהוא לא בבית, היה ברור לכולם שהוא חי עם אחרת בת"א, בשיחה ההיא סיפר לי דברים קטנים וסיפר על גלינה או אלינה, על התכונות שלה, וכמה טוב לו איתה והיא חכמה והיא תרבותית ויצוגית, ושטוב לו עמה.
סוף דבר, הבעל עזב מרצונו החופשי את הבית, גם בתצהיר שהגיש הבעל לבית-המשפט שצורף לתביעת הרכוש כתב כי עזב את הבית בשנת 2001.
גם בעדותו של העד ד"ר ונונו העיד העד כי הבעל עזב את האישה לפני כשש שנים.
פרוטוקול מתאריך הנ"ל, עמוד 1 (מול שורות 27-16):
שאלה: אתה מכיר את פלונית ופלוני והמשפחה, הכרות עמוקה רבת שנים.
תשובה: כן.
שאלה: תאמר לי בבקשה, פלוני מתגורר בבית.
תשובה: לא.
שאלה: אתה יכול לומר לנו כמה זמן פלוני לא מתגורר בבית,
תשובה: בערך, פלונית עבדה אצלנו 12 שנה, בשלב מסויים אמרה שפלוני אמר לה שתפסיק לעבוד במשק בית אצלנו, כי הוא מרויח מספיק, זה היה בהתראה קצרה, היא הפסיקה לערך כשנתיים, שנתיים לאחר-מכן עבדה אצלנו, לפני כשש שנים, הנסיבות לחזרתה לעבוד, וסמוך לזה הבנתי שפלוני לא מעורב ולא גר בבית. היו עוד מפגשים שהבנתי שהוא לא גר בבית.
שאלה: פלוני לא גר בבית 6 שנים.
תשובה: כן, אפשר לבדוק זאת באמצעות התלוש משכורת.
גם בתסקיר שהוגש לבית-הדין הנושא תאריך טז' במרחשון התשס"ז (28 באוק' 2007) נכתב בעמוד 6 "לפני כשש שנים נפרדו ההורים".
עוד טוענת האישה כי הבעל במשך כל השנים שעזב את הבית הוא לא זן את ילדיו, "אני רוצה עכשיו להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי".
פרוטוקול מתאריך ט"ו בחשון התשס"ז (06.11.06), עמוד 2 (מול שורות 39-30):
האישה : לא נכון, אני שלמתי את המשכנתא לבד.
בית-הדין: אנו חוזרים על השאלה כמה אתה מוכן לתת.
הבעל:....
בית-הדין: אנו מציעים סכום נמוך של 3,000 ש"ח.
הבעל: קשה לי.
האישה : אני רוצה להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי.
הבעל: את לא יכולה להתייחס אלי כך. אני מציע שבשלב זה יהיה 2,000 ש"ח.
האישה: איני רוצה "לחנוק" אותו במזונות. אני לא באתי ל"חלוב" אותו, אם הייתי רוצה הייתי "חונקת" אותך מקודם, ולא הייתי ממתינה 4 שנים וחצי.
מכל העובדות הנ"ל עולה כי לבעל יש דין מורד ודין רועה זונות.
אולם בפי הבעל ישנם כמה טענות אשר בגללם הגיע למצב זה, של עזיבת הבית ולרעות בשדות זרים ומי שגרם לכך זו אשתו.

ב. טענות הבעל למחלת אשתו
טענתו הראשונה כי אשתו אחרי הלידה סבלה דיכאון לידה ולכן לא יכלה לחיות איתו חיי אישות. היא גם אמרה לו שילך לאחרות ולכן הוא הלך וזה היה ברשותה.
טענה זו שאשתו הייתה בדיכאון לידה ובגלל זה הלך לנשים אחרות, דינה להידחות.
בדיון שהתקיים בבית-הדין בתאריך ט"ו במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006), נשאל הבעל האם הייתה לך אישה אחרת, והוא ענה "בעוונותי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי...".
לשיטתו של הבעל, באם אשתו נתנה לו רשות בגלל שהיה לה דיכאון לידה, ובגלל זה הלך לנשים אחרות, על מה ולמה הוא מבקש סליחה מאשתו.
הנכון והברור בנידון, הם דברי הבעל שאמר בהמשך הדיון "אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי".
עוד טוען הבעל - "האישה לא נתנה לי". על טענה זו השיבה האישה: "הייתי בדיכאון לידה והיה קשה לי, לא מנעתי ממנו". וודאי שכוונת דברי האישה היא לא מנעתי ממנו חיי אישות גם כאשר היה קשה לי ולא כמו שרצה ב"כ הבעל להסביר כי הכוונה "לא מנעתי ממנו" ללכת לנשים אחרות, שהרי האישה מיד המשיכה ואמרה "אישה לא צריכה לעמוד דום בגלל שהבעל דורש", וודאי שכוונתה שהיה לה קשה ולא תמיד יכלה. וזה דבר טבעי כי אישה עם שלושה ילדים קטנים ושנים תאומים שעובדת במשק בית בשני בתים וודאי שלא קל לה.
גם בדיון שהתקיים ב- ט' באדר התשס"ז (27.02.07), לשאלת בית-הדין - עמ' 2 (מול שורות 60-45):
בית-הדין: כמה זמן לפי דעתך הוא חי עם אחרות.
האישה: כארבע שנים. מרגע שהוא עזב את הבית, שם חברתו גלינה.
בית-הדין: האם הרשת לו.
האישה: הוא ילד גדול, שהוא יצא מהבית מרצונו הטוב והלך לגור, אין לי כל עניין, לא התנגדתי, אני לא זרקתי אותו מהבית.
בית-הדין: האם היה לך בעיות בקיום יחסי אישות, ולכן הרשת לבעל לחיות עם חברות.
האישה: שקר וכזב, אין לי שום בעיות, הוא עזב את הבית, בהתחלה כן צעקתי עליו כי הוא הסתיר, ובא לקחת את חפציו, מיד שהכיר את חברתו גלינה, הוא לקח את החפצים מהבית מרצונו הטוב.
בית-הדין: והחזרת לו חפצים.
האישה: כעבור תקופה של שנתיים הוא החזיר את הדברים, אני לא רציתי שיחזיר, והוא אמר לי שזה רק לתקופה קצרה, לאחר שראיתי שהוא לא בא לקחת את החפצים, פניתי לאחי שיקח את הדברים אליו לאימו....
הנה לך שהאישה עונה נחרצות כי דברי הבעל שקר וכזב, וכי היא לא נתנה לו שום רשות ללכת לנשים אחרות וגם אין לה שום בעיה רפואית.
גם הרופא ד"ר ונונו שהעיד בפני בית-הדין העיד כי לאישה לא היה דיכאון לידה, אדרבא היא עבדה והחזיקה מעמד עם שלושה ילדים.
פרוטוקול מתאריך י"ד סיון התשס"ז (31.05.07), עמ' 3 (מול שורות 55-20):
שאלה: האם אתה יודע מידיעה אישית שלך האם הייתה או לא הייתה בדיכאון לידה.
תשובה: פלונית הייתה במצב קשה, לא הייתה בדיכאון שהיה צפוי לאור המצב שלה, זוג תאומים אחרי לידה, והתנהגה למופת.
שאלה : האם הייתה בדיכאון לידה. האם בדקת את המסמכים הרפואים שלה.
תשובה: דיכאון של אחרי לידה,
שאלה: האם קראת מסמכים רפואים שלה.
תשובה: היא לא התנהגה כאישה לאחר דיכאון לידה, ואם היה זה היה קצר.
שאלה: האם אתה ראית מסמכים שלה.
תשובה: אני רופא ומישהו בדיכאון לא מתפקד, היא תפקדה, היא החזיקה בית עם שלושה ילדים.
שאלה: אתה יודע זאת ממסמכים רפואים, אבחנה.
תשובה: לא ראיתי מסמכים רפואיים שהיא הייתה בדיכאון. ולא נראת כמי שהיא בדיכאון, הדיכאון שלה היה סביר. מי שבדיכאון (הכוונה) שאינו יכול לתפקד. הגדרה של דיכאון זה ירידה בתפקוד הכללי וזה לא היה. לכל אחד יש ימים שאינו מסוגל לחייך.
שאלה: לאור המצב הקשה שלה, היא סיפרה לך שהיא לא יכלה לקיים יחסי-מין.
תשובה: לא נכנסתי לזה.
שאלה: אני מקריא את הפרו', האישה: הייתי בדיכאון לידה, היה קשה לי (יחסי מין), ולא מנעתי ממנו. האם המשפט הזה שהיא העידה, האם זה מתאים לההכרות שלך.
תשובה: אני אחלק את התשובה לשנים: כשכן מן הישוב, הגעתי למרפאה ואמרה לי שהייתי בדיכאון אתמול, האם זה דיכאון? דיכאון שלאחר לידה מדברים על שלושה או שישה חודשים, זו אבחנה כל כך שכיחה אצל נשים, ולא נכנסים לפסיכו', והן חוזרות לתפקד.
שאלה: האם זה מאפין דיכאון לידה?
תשובה: נורמלי שנשים לא רוצים לקיים יחסים לאחר לידה, אישה שמטפלת בשלושה ילדים, בשעה 12:00 בלילה רוצה לישון.
שאלה: מה תפקידך, האם אתה רופא נשים?
תשובה: רופא ילדים.
שאלה: אתה פעם בדקת את הגב' פלונית רפואית.
תשובה: כן.
שאלה : באיזה מסגרת עשית זאת.
תשובה: היא הייתה רשומה כפציינטית.
הנה לך שגם הרופא העיד על האישה שאכן היו ימים שהיה קשה לה ולא הייתה בדיכאון לידה.
כמו-כן הסבירה האישה שהיה לה בן בגיל שנה וחצי, ועוד שני תאומים בני יומם והיה קשה לה ובכל זאת היא לא מנעה ממנו חיי אישות.
יפה ענתה האישה לב"כ הבעל "אתה מכיר אישה שיש לה שלושה ילדים ותשלח את בעלה לאחרות?"
כמו-כן לכל אורך הדיונים הכחישה האישה את טענת הבעל.
גם לו היה אמת בטענת הבעל כי האישה הייתה בדיכאון לידה הרי הרופא מסביר שזה עובר אחר שלושה או שישה חודשים ובמקרה דנן הבעל הלך לו לרעות בשדות זרים למעלה מארבע שנים.
הבעל וב"כ לא הביאו אף ראיה או עדות או מסמך המאשש את טענותיהם כי האישה הייתה בדיכאון לידה, או בדומה לזה, לו היה הדבר כדבריהם וודאי שזה היה מתועד במסמכים רפואיים.
מה שכן נטען על-ידי ב"כ הבעל כמה פעמים כי יביא עדים וכי יש לו עדים, אולם בסופו-של-דבר מעולם לא הביא לא עד ולא הדומה לעד. הבעל אף התנגד ללכת לפוליגרף להשאל האם האישה נתנה לו רשות או האם היה לה דיכאון לידה, האישה מצידה הביעה את הסכמתה לדבר.
ועיין בפרוטוקול מתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31.05.07), עמוד 7 (מול שורות 40-25):
בית-הדין: יש פה הכחשה על גלינה, פוליגרף יוכיח.
האישה: מסכימה.
הבעל: מסתכל על ב"כ. אני לא רוצה פוליגרף, אני רוצה שלום-בית.
בית-הדין: תודה על האמת כמה שנים היית עם גלינה.
הבעל: בערך שמנה תשעה חודשים, אולי שנה, וזה בעידודה של פלונית והסכמתה, היו נשים שדחפה אותי, פלונית הביאה לבית והזמינה אותה לבית, ד"ר ונונו היה פה, והעיד כאן, באותו לילה הייתי שבור רציתי להכנס לבית, אני רציתי את האישה שלי, ולא גלינה, כל הגלגל הזה שאתם מספרים "גלינה" ולגלניה, היו עוד הרבה נשים, ומעולם לא שיקרת, ולבי היה בטוח עם פלונית, היא לא הייתה מוכנה לתת לי, היא הודתה לגלינה כי היא פטרה אותה מהמצווה, אני מוכן להישבע על זה, לא היה ארוחת שבת ולא אוכל. אין לי ברירה, אני רציתי לנסוע לחו"ל עמה ולא רצתה.
בית-הדין: הנשים האחרות טבלו.
הדבר היחיד בו האישה מודה הוא כי הבעל רצה שהיא תשתה ותשתכר עמו ו"תתמסטל" איתו כלשונו ולזה היא לא הסכימה. פרוטוקול מתאריך יד' בסיון התשס"ז (31 במאי 2007) עמ' 7 (מול שורות 57-50):
בית-הדין: את הסכמת.
האישה: איך אני אסכים, לא נתתי לו אחרי שהוא עזב. הוא רצה שאני אתמסטל עמו.
הבעל: אני רציתי והיא לא רוצה.
האישה: בחיים שלי לא שתתי, ולא עישנתי.
הבעל: מה עם הבעל?
בית-הדין: למה מנעת ממנו יחסים.
האישה: לא מנעתי.
אמנם האישה אמרה שאכן היה קשה לה והיא לא צריכה לעמוד דום כל פעם שהוא רוצה, ומ"מ לא מנעתי ממנו. והסבירה זאת משום שהיא הייתה אחרי לידה והיה קשה לה לתדירות שהבעל ביקש.
תחילה נבאר מה הדין כאשר הבעל חולה או קשה לו לקיים עונתו שחייב בה ואחר-כך נבאר חיוב האישה.
בש"ע סימן ע"ו סעיף ב' פסק מר"ן את זמני החיוב של העונה כל אחד לפי מלאכתו. ובסעיף ג' כתב בשם רמ"ה "במה דברים אמורים במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב לקיים העונה אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים".
הנה מבואר שבאיש שאינו בריא חייבו אותו רק לפי כוחו, ואם כן כמו שבאיש חייבו רק לפי כוחו, גם אישה לפי כוחה אמנם באישה וודאי שצריכה כוחות פיזיים ונפשיים. ובסעיף י"א אף נקבע הזמן שצריך לחכות וז"ל מרן "אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה, דעונתה לא יגרע. ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול ימתין שישה חודשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואחר-כך יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה".
והנה לשון מרן הוא לשונו של הרמב"ם (פי"א מהל' אישות ה"י), ובאמת בלשון הזהב של הרמב"ם יש שתי גירסאות דיש גירסא ברמב"ם שכתוב שצריכה לחכות עד שיבריא וא"כ הרמב"ם אומר כשאין ידוע מתי יתרפא אף שלבסוף יתרפא, באופן זה אין צריכה להמתין יותר משישה חודשים, [אולם הריא"ז (הובא בשלטי הגיבורים דף כ"ו. מדפי הרי"ף אות א') כתב דאם החולי ראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא].
אולם, יש גורסים ברמב"ם "שמא יבריא" ולפ"ז אפשר לומר שהרמב"ם מיירי דאין ידוע כלל אם יתרפא ורק יש ספק בדבר, לכן תמתין שישה חודשים.
ומ"מ לדעת כולם צריכה להמתין שישה חודשים.
וא"כ גם באיש שאשתו חלתה או תשש כוחה גם כן צריך להמתין לכל הפחות שישה חודשים. והחיוב עליה הוא לפי כוחה.
ובנידון דידן לא רק שהבעל לא המתין שישה חודשים, אלא חיה איתה חיי אישות, אמנם לא בתדירות שהבעל רצה, ומחמת שתשש כוחה מחמת הלידה וודאי שהיה לו להמתין ולא ללכת לרעות בשדות זרים כפי הודאתו.
הבעל גם לא זן את בניו למעלה מארבע שנים, לשאלת בית-הדין מדוע חיכת הרבה זמן כדי לתבוע מזונות.
בדיון מתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006) אמרה האישה כי היא מעוניינת להפסיק לעבוד ולטפל בילדים.
ונצטט מהפרוטוקול מהתאריך הנ"ל עמ' 2 (מול שורות 39-30):
בית-הדין: אנו חוזרים על השאלה כמה אתה מוכן לתת?
הבעל: ....
בית-הדין: אנו מציעים סכום נמוך של 3,000 ש"ח.
הבעל: קשה לי.
האישה : אני רוצה להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי.
הבעל: את לא יכולה להתייחס אלי כך. אני מציע שבשלב זה יהיה 2,000 ש"ח.
האישה: איני רוצה "לחנוק" אותו במזונות. אני לא באתי לחלוב אותו, אם הייתי רוצה הייתי חונקת אותך מקודם, ולא הייתי ממתינה 4 שנים וחצי.
ובדיון שהתקיים בתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31.05.07), עמוד 5 (מול שורות 62-39):
שאלה: אחרי שהוא עזב את הבית, ניסת לדבר עמו לשקם את הנישואין.
תשובה: אני הבנתי שהוא מסונור מהבחורה, ניסתי לדבר על ליבו, אבל לא עזר לי כלום.
שאלה : האם בשלב שהוא יצא, האם הוא הגיע לבית
תשובה: כן, היה בא לבית, אני עודדתי אותו שיבוא לבקר את הילדים, הילדים היו במצב קשה, ואני ארגנתי הכול, אני התעלתי על עצמי ועשיתי הכול, ניתקתי את עצמי מהנושא שלי עם פלוני, רציתי שיבוא ויבלה עמם, אני הרשתי לו לבוא ולבקר והרשתי לו להתקלח, ויאכל, רק שיבלה עם הילדים. הוא יותר גידל את הבן של גלינה. אני עשיתי הכל והתעלתי על עצמי.
שאלה : מאז שהוא עזב את הבית לא חי איתך חיי אישות.
תשובה: חס וחלילה וחס ושלום, שאני הבנתי שיש לו מישהי אחרת, אני הבנתי שפה נגמרו, לי יש שלושה ילדים, אני עודדתי שהילדים יהיו עם אביהם, בתקופה הזו לא שילם לי מזונות, ולא שילם משכנתא, לא נתן לי שקל אחד. כל הזמן היה מבטיח כשהוא יסתדר, ואני אמרתי שאני לא אפורר את הבית, ואני עבדתי בצורה מטורפת. פרנסתי את הילדים לבד, עבדתי על שתי בתים, במשק בית בשעה 7:30 עד השעה 12:30 ואחר-כך אני מנקה עוד בית עד השעה 17:00, הבנתי שהבעל מלא אשליות, ואני צריכה לפרנס את הבית שלי. אני מתייחסת לתקופה שהוא עזב.
שאלה: למה לא תבעת אותו למזונות במשך כל השנים.
תשובה: אני כל הזמן לא תבעתי באופן רשמי, אני אמרתי לו בע"פ שיש לנו ילדים ואמר ברגע שיהיה לי וכל הזמן משקר אותי. ואמר לי שאם אתבע מזונות הוא יקח לי את הבית, וזה דבר שהפחיד אותי מאוד.
הנה לך האמת, מדוע האישה לא תבעה מזונות למעלה מארבע שנים. ובזה נדחית טענתו התמוהה של ב"כ הבעל כי האישה חומדת ממון בעלה, אישה החומדת ממון בעלה לא מחכה לו למעלה מארבע שנים מבלי לתבוע מזונות המגיעים לה כדין.
על מצבה הכלכלי הקשה העיד בבית-הדין ד"ר ונונו, רופא המשפחה וזה תוכן דבריו:
פרוטוקול מתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31.05.07) עמוד 2 (מול שורות 31-23):
שאלה: בתקופה הזו, חוץ מהתמיכה הנפשית, האם תמכתם כלכלית?
תשובה: כן, השתדלנו לתמוך בגלל שפלונית הייתה במצב מאד קשה, היא הייתה חיה מ'היד לפה', מה שהיה לה באותו ערב עם זה שילמה את החובות, והאוכל היה בעדיפות האחרונה, כשאשתי הייתה מבשלת הייתה מבשלת גם לפלונית (האישה). אני נהגתי כשערכתי קניות הייתי קונה גם בעבור פלונית (האישה), והיא הייתה מחזירה לי כשהיה לי.
שאלה: וכל המצב התחיל כשפלוני עזב את הבית.
תשובה: כן, לפני שעזב לא הייתה בעיה כלכלית.
לא רק כלכלית ופיזית האב נטש את ילדיו, אלא אף רגשית.
הנה לך מה שנכתב בתסקיר מתאריך ט"ז במרחשון התשס"ח (28 באוק' 2007):
"הבן איתן מביע הזדהות מלאה עם קשייה של האם לגדלם בכוחות עצמה והמאמצים הרבים שהיא עושה כדי לפרנסם ולהעניק להם הכל.
התרשמתי כי ההורים שניהם מערבים את איתן בסכסוך הזוגי ומאפשרים לו להביע עמדתו, דבר זה פוגם בתפקודו היומיומי מאחר והוא עסוק בכך.
התאומים ה' ו- הד', אף הם מביעים כעס רב כלפי האב. להם יש מעט קשר עם האב שעזב בהיותם כבני חמש, ומאז אין קשר רצוף עמו. הוד אף מביע קנאה על הקשר של איתן עם האב. לדבריו, האב מדבר טלפונית רק עם איתן ואינו מתייחס כלל אליו ואל אחיו התאום. התרשמתי כי יחס זה של האב אף פוגם ביחסי האחים. יחד-עם-זאת, הם מזכירים מספר אירועים שבהם בילו ונהנו עם האב.
אף התאומים מביעים הערכה רבה לאם אשר עושה מאמצים רבים לאפשר את כל רצונותיהם, כולל רכישת כלי נגינה לכל אחד מהם ומימון שיעורי נגינה פרטיים, זאת בנוסף לשיעורי תגבור בלימודים במימון פרטי.
יחד-עם-זאת, הם הביעו רצון לקשר של קירבה ומשחק עם האם שאינה פנויה לכך עקב העומס הכלכלי.
הילדים אף הביעו התנגדות לקשר עתידי עם האב, אך התרשמתי שהם מדברים מתוך כאב וכעס וכי היו רוצים מאד בקשר קרוב עמו.
בנוסף, נושא המעסיק מאד את הילדים וגורם לחרדות הוא הבית בו הם גרים, הם מעלים חשש לצורך לעזוב את הבית אשר מסמל להם יציבות."
עד כאן ציטוט מן התסקיר מתאריך 06 בנוב' 2006.
היוצא שכל טענות הבעל הינן חצופות ושקריות, וטוב לו לבעל לו היה מסתפק בבקשת סליחה על מעשיו כפי שאמר בדיון הראשון קודם הגיעו לבית-הדין עם ב"כ.
גם הפרעותיו של ב"כ הבעל, עיין פרוטוקול מתאריך ט"ו באדר א' התשס"ח (21.02.08) עמוד 13 (מול שורה 42-41):
שאלה: מה עשית בשביל להחזיר אותה אליך.
בית-הדין: אנו מתרים בפעם העשרים לעו"ד אשוואל שלא להפריע לדיון.
וגם התחצפותו לבית-הדין ראה פרוטוקול מתאריך ט"ו בכסלו התשס"ז (06.12.06) עמ' 2.
ב"כ הבעל פונה לבית-הדין לאחר שהאישה יצאה ואומר: שבית-הדין לא יתרגש מהצעקות של האישה.
בית-הדין: אנו מבקשים ממך לא לדבר בחוצפה כלפי בית-הדין, מי אמר שאנו מתרגשים מהצעקות, אולי לך יש לב של אבן?
ב"כ ב: אני חוזר בי, אני מתנצל.
כל אלו לא מנעו מבית-הדין להגיע לחקר האמת.
סוף דבר - העולה מכל האמור, מדובר כאן בבעל שמרד באשתו ונטש את אשתו ואת ילדיו לטובת נשים זרות וחי עם אחת מהן למעלה מארבע שנים ונתקיים בו "רועה זונות יאבד הון" שאבד גם הונו וגם אונו, וגם מנע מבניו את מזונותיהם ועליו אמרה הגמרא, כתובות דף מ"ט וז"ל הגמרא:
"ת"ש כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואכני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר לנו כפי ליה אפיתא בצביר וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בנים..."
וז"ל לשון מרן הש"ע סי' עא' סע' א' :
"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן פלונית המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום פלונית, וזנין אותם עד שיגדלו."

ד. בעניין חיוב וכפית הגט לבעל
הנה לעניין חיוב וכפית הגט לבעל שמורד מתשמיש ורועה זונות, לא נחתינן משום שהבעל בעצמו מעוניין בגט וכפי שאמר בסוף הדיונים כי "אני רוצה גט מיידית", ומ"מ דין מורד ורועה זונות הוא שחייב במתן גט ומתן כתובה. וכמ"ש מרן סימן ע"ז
סעיף א' :
"המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף-על-פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל"ת, שנא': לא יגרע (שמות כא, י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."
גם מ"ש ב"כ הבעל כי הייתה לו רק אישה אחת ולכן לא נקרא רועה זונות, לא רק שטענה זו אינה נכונה הלכתית הרי ב"כ בעל לא עיין בפרוטוקול בית-הדין מתאריך 27 בפברואר 2007 שבו מודה הבעל שהיו לו הרבה חברות.
הנה כל זה לעניין הכתובה, אולם בנידון דידן מבקשת האישה את מלוא כתובתה ותוספת כתובתה וא"כ אפשר דבכה"ג יאמר הבעל "דאדעתא דלמיפק לא יהיב ליה", הנה פשוט דאחר העיון דבנידון דידן לא יכול לטעון זאת.
ונביא את פסק-דין של הרבנים הגאונים א' גולדשמיט, ש' קרליץ, י' בבליקי (פד"ר א' 222-216), אשר דנו בכה"ג בחיוב תשלום כתובה ותוספת כתובה במקרה של גירושין אשר הם לפי דרישת האישה וזאת באשמת הבעל וז"ל:
והשאלה האחרונה שיש לברר בנדון זה היא: הכתובה בנדון דידן, שהיא בסך אלף ל"י, מורכבת מעיקר כתובה ומתוספת שהבעל הוסיף מרצונו. כי גם לדברי התובעת שהכניסה לו - 360 ל"י, הרי יותר ממחצית הכתובה היא תוספת על העיקר והנדוניא שהכניסה. והשאלה היא, אם זה שאנו אומרים יוציא ויתן כתובה הכוונה היא לעיקר הכתובה, או גם לתוספת. כי מחלוקת היא בין הראשונים הר"ח ור"ת, במקום שהבעל נותן את הגט שלא מרצונו, בכפיה, על-ידי תביעת האישה, אם הוא חייב לשלם גם את התוספת. עיין תוספות יבמות (דף ס"ה) ד"ה כי: פירש ר"ח: דכל הנך דכופין מחמתה, דווקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה... ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה... הרי דעת הר"ח היא שבמקום שכופין לגט מחמת תביעת האישה, אף שתביעתה היא בגלל מום של הבעל או סיבה אחרת התלויה בו והוא הגורם לתביעה, אך כיוון שהיא הדורשת את הגט, אין הבעל חייב לשלם התוספת, כי אומדים את דעתו בהתחייבותו שלא התחייב בהוספה זו על-מנת שתקחנו ביציאתה מהבעל על-פי דרישתה.
ולפי זה בנדון דידן שהגירושין הם לפי דרישת האישה, אם כי הבעל הוא הגורם לדרישה, הוא פטור לכאורה לשלם התוספת כי על דעת כן לא התחייב.

בשאלה זו דן בספר "אור שמח" בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א על דברי הרמב"ם שכתב:... ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה... כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.
וכתב על זה בעל אור שמח: ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי-אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט.
דברי הריצב"א עליהם מסתמך בעל אור שמח הם בתוספות יבמות בדיבור הנ"ל:... שפסק ריצב"א על אישה שהייתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו... והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה... נראה לו דיש תוספת... ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאת לו מתחלה לכך.
הרי פסק הריצב"א כי גם לר"ח הסובר שבמקום שכופין מחמת דרישת האישה פטור הבעל לשלם התוספת, אם הדרישה לגט היא עקב דבר יסודי בנישואין, שהנישואין היו מתחלה על דעת כך, כגון חיי אישות, אין לומר שהבעל לא התחייב בתוספת על דעת שהאישה תדרוש גט, כי הרי ידע הבעל שהאישה נשאת לו על דעת חיי אישות, ואם לא יהיו חיי אישות יש להניח שתדרוש גט ועל דעת כן התחייב, ולכן הוא חייב בתוספת.
וכן פירש דברי התוספות בתשובות ר' עקיבא איגר החדשות (בודפשט תרצ"ח) חלק שלישי סימן נ"א: כונת תוספות, כיוון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי-אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.
ובעקבות הריצב"א מוסיף האור שמח כי גם מזונות הוא בגדר זה, ולא יתכן בנישואין בלי מזונות, ויש להניח שבאין מזונות תדרוש האישה גט ועל דעת כן התחייב. ולכן פשוט וברור לו לבעל אור שמח שאם האישה דורשת גט מפני שהבעל אינו זן אותה הוא חייב בתוספת.
ולכן בנדון דידן שהבעל חייב לגרש מפני שאינו נותן מדור לאשתו, שהוא בכלל המזונות, הוא חייב לשלם גם התוספת, אף שהאישה היא הדורשת את הגירושין, כמבואר.
אלא שדברי ה"אור שמח" הם על-פי פסק הריצב"א. והרא"ש והרשב"א חולקים בדבר. עיין בב"ש סי' קנד (סקי"ט) בעניין טוענת אין לו גבורת אנשים, שכתב: "... ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ותוספת כתובה. כתב הרא"ש בתשובה, שהביא הטור, והרשב"א בתשובה דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה... מיהו בתוספות מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למישקל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך".
הרי דעת הרא"ש והרשב"א היא, שאם מחייבין את הבעל לגרש בגלל דרישת האישה, אין הבדל בדבר מהי סיבת דרישתה, וגם אם הסיבה היא בעצם חייב האישות חוסר כוח גברא, זה גם כן נקרא כופין מחמתה והבעל פטור לשלם התוספת לשיטת הר"ח.
ולפי זה כמו-כן, אם הדרישה לגירושין תהיה בגלל זה שהבעל אינו זן, פטור הבעל לשלם התוספת לדעת הרא"ש והרשב"א. ומאחר שהדבר תלוי במחלוקת אין להוציא בנדון דידן מהבעל המוחזק. ועיין תשובות הרא"ש כלל מ"ג סימן ד' ה', ותשובות הרשב"א ח"א סימן אלף רנ"ה.
אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל - כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה - בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב.
אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת.
ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה תיאלצנה על-ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על-ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.
ויש ללמוד דבר זה מדקדוק בדברי רב פלטוי גאון שהביא מהר"ם מרוטנברג בקובץ קטן הנ"ל שכתב: "... יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר... וגרשה נותן לה כל כתובתה". הוסיף רב פלטוי גאון וכתב כל לרבות התוספת על העיקר.
אלא שיש לדחות, כי יתכן שדעת רב פלטוי גאון היא כשיטת ר"ת או כשיטת הריצב"א לפי הר"ח.
אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א: ... פירש רבינו חננאל... וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת... דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו... ויפטר מתוספת... דפשיטא ליה דאית לה תוספת..."
וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סי' קנד): "ראובן שישהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה... לקח אישה אחרת בקידושין כמנהג הארץ הזאת... ואין בידו לפרנס את שתיהן... ואם יגרשנה מה יתן לה... תשובה... ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיוון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע".
הרי שאף שהאישה תובעת את הגירושין, מכיוון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיוון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על-ידי שלקח את השנייה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת.
ומקורה של הלכה זו הוא מדברי הר"י מיגא"ש בתשובותיו סימן ק"נ: "... ומה ששאלתם ואמרתם, אם נתחייב ראובן זה להוציא וליתן כתובה אם הוא חייב בין בעיקר בין בתוספת... אם היא תובעת אותו בזה בטענת בעינא חוטרא... נתחייב בזה אם היא הייתה תובעת אותו, מה אם הייתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה; אם כן ראוי לומר כאן: כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר... שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה, שהוא חייב בין עיקר בין תוספת; דהתם הוי איהו מורד, והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה... והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה, אם כן ראוי לחייבו; בין... ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה, אבל הוא אנוס בו... וליתר הסבר והארת העניין יש להביא כאן תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה): שאלה, הנושא אישה ואינו יכול לבא עליה... והיא אומרת מה אעשה לך הרי אני מסרתי עצמי לך ואינך יכול להזקק עמי... תשובה, כיוון שמסרה עצמה לו והוא אינו יכול לבעול, נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, ויש לה כתובה ותוספת".
ובשינוי לשון קצת מובאת בתורתן של ראשונים (פרנקפורט ע"נ מיין, תרמ"ב) ח"ב סימן י"ט, בין תשובות רב האי גאון: "... נעשה כמי שאינו מבקש את אשתו, ונותן לה כתובה ותוספת ונדוניא... ומגרשה..."
דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והגדירה הגאון: נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו. כי אין חולק על הכלל בתוספת שהבעל פטור מלשלם כשהגירושין הם על-פי דרישת האישה והבעל רוצה בקיום הנישואין - רוצה את אשתו. והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האישה לגירושין היא, חסרון בבעל המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות, והשאלה היא אם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין.
הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם - כי האישה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר: "אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאן לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם - נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על-פי העובדא כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת".
הרא"ש חולק על זה וסובר, כי מאחר שהחסרון לא בא ברצונו של הבעל, ואין לבעל רצון לגרש את אשתו, אין אומרים נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו כי הרי במציאות הוא כן רוצה בה, ובחסרון, שבגללו היא רוצה בגירושין, אינו אשם והוא אנוס בדבר. ולכן הגירושין, שהם על-פי דרישת האישה, הם מחמתה, והבעל פטור לשלם התוספת.
אולם זהו במקרה שעילת הגירושין נולדה שלא מרצונו של הבעל, חולק הרא"ש על הכלל נעשה, לא אומרים נעשה כאילו הגירושין הם מרצונו - כמי שאינו רוצה באשתו, אבל אם העילה נולדה ברצונו, כגון בנדון הרא"ש, שאין לבעל לפרנס מפני שלקח אישה שנייה, או כגון בנדון דידן שברצות הבעל היה נותן מדור לאשתו והנישואין קיימים, וברצותו אינו נותן, מבטל את אחד התנאים היסודיים בחיי נישואין - כלכלת האישה, וחיי הנישואין מופרים. הרי באופן כזה אין לחדש הלכה: נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, אלא הבעל, בהנהגתו מרצונו, במציאות אינו רוצה בקיום הנישואין, לא נעשה אלא ממש אינו רוצה את אשתו. ואם כן הרי הגירושין הם מחמתו ולא מחמתה, ולכן מודה גם הרא"ש ופוסק בתשובה הנ"ל שעל הבעל לשלם העיקר והתוספת.
הרי שאם הגירושין הם בגלל אי-מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אם כי הגירושין הם על-פי רצון האישה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת. אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת.
ולפי זה כמו-כן בחיוב המזונות, הרי במפורש התחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת. הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב בתוספת, כלומר: שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין ישלם אז את התוספת. ועיין מהרח"ש שם ובסימן מ"ז, ועיין חזון איש כתובות סימן ק"ז ס"ק כ"ב. מכל הטעמים הללו פשוט וברור שבנדון דידן על הנתבע לשלם, לכל השיטות, הכתובה כולה העיקר וגם התוספת..." ע"כ לשון הפד"ר.
ואם בנידון שהבעל מנע מדור מאשתו נתחייב בנידון דידן שהבעל נטש את אשתו ואת ילדיו והלך לחיק נשים אחרות במעשיו אלו הרס את היסודות אשר עליהם בנוי בית ישראל ורוקן מתוכן את כל התחיבותו אשר התחייב בכתובה ונמצא שדינו דין מורד מתשמיש ורועה זונות, וכמ"ש רמ"א בסימן קנ"ד סעיף א' בשם האגודה וז"ל: "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפת או שהודה, יש אומרים שכופין אותו". וודאי שהוא חייב כתובה ותוספת כתובה.
וכ"כ בפסק-דין מרן הגר"ש אלישיב שליט"א בפסק-דין בכרך ח' עמוד 324:
"זאת ועוד, נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דווקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאישה באה מחמת טענה וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, וה"ה כשהבעל מורד באשתו כבנ"ד בכה"ג י"ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה..."
סוף דבר, הבעל חייב גם בתוספת כתובה.

ה. תביעת פצויים על הרס המשפחה
טרם ניגש לסכום הכתובה ותוספת כתובה שהוא מליון ש"ח (1,000,000 ₪), שיש הטוענים דכתובה שהיא בסכום גבוה היא בגדר כתובה מוגזמת ולא הייתה שום כוונה לבעל להתחייב בסכום זה וזה נכתב רק לכבוד, נציין כי האישה וב"כ תבעו גם פיצויים על הסבל והרס המשפחה, הפגיעה בילדים ובאישה בעקבות מעשיו המכוערים של הבעל, וז"ל התביעה מתוך סיכומי ב"כ האישה: "האישה תטען עוד כי בנסיבות עזיבתו של הבעל והתנהגותו המחפירה מגיעה לאישה זכאות לפיצויים שכן אין ספק ולא יכולה...".
"הנה בעניין פיצויים על הרס המשפחה בעקבות מעשים שנעשים במשך תקופה ארוכה, בנידון דידן כארבע שנים, ופגיעה באישה וודאי שזכאית לפיצויים כאלה וכבר כתבו הגאונים ע' ורנר, י' רוזנטל, מ' חמווי בפד"ר א' עמוד 137 "ד"ה והנה".
והנה בנוגע לעיקר שאלת הפצויים, כבר נהגו בית-הדין בישראל לקבוע פצויים לאישה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפצויים המסור לשקול דעת בית-הדין. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א, ולפ"ז במקרה דנן זכות האישה לפצויים שמורה לה, ועל בית-הדין לברר מידת הפצויים בזה..."
סוף דבר מגיע לאישה זו גם פיצויים ובגובהם נדון לקמן.
לפני שנתייחס לעניין הכתובה המוגזמת, צריכים אנו לתת דעתנו לעניין הרכוש מאחר ויש נפקותא לעניין התחייבות הבעל בכתובה בסכום גבוה, יש לציין כי עניין הרכוש (קרי הבית) הרשום על שם האישה בלבד עוד קודם שנישאו הצדדים נדון מחוץ לכותלי בית-הדין.
אולם בדיון הראשון כאשר הופיעו הצדדים ובית-הדין שמע אותם, טרם משך ב"כ הבעל את עניין הדירה לבית-המשפט, נטענו טענות בבית-הדין בעניין הדירה ושם מתברר כי גם הבעל מודה כי הדירה נרכשה על-ידי האישה מספר שנים קודם שהכירה אותו, ווודאי קודם שנישאה לו. אלא שלטענתו הוא הביא כספים קודם הנישואין ונתן לאישה ועוד טוען הבעל כי נעשה הסכם ממון קודם הנישואין אשר מקנה לו (לבעל) מחצית מהדירה אולם האישה טוענת כי נעשה באונס גמור, כמו-כן טוען הבעל כי השקיע בדירה אחר הנישואין, מ"מ ברור לכל כי הדירה עם הקרקע ומעטפת הדירה כולה נרכשו על-ידי האישה קודם נישואיה ובזה מודה גם הבעל ולכן זה רשום על שמה". ע"כ.
הנה לך ציטוט מדברי הצדדים בעניין הדירה: פרוט' הדיון מתאריך 06 בנוב' 2006 עמ' 1 (מול שורות 49-40):
האישה: "אני קניתי את הבית בצורן בתור רווקה, גדלתי במשפחה של 11 נפשות, משפחה מתחת לקו העוני, ראיתי את החיים של אחי, ואני התעלתי על חיי, אני קניתי בית בצורן ובחסדי שמים קניתי בזול. קניתי את הבית בשנת 91, שנתיים אחרי שקניתי הכרתי את פלוני, לפני החתונה אמר לי שאם אני רוצה שהנישואין יתקיימו שאני אחתום על הסכם, אני חתמתי על הסכם מאונס, כבר נשלחו הזמנות, בהסכם כתוב שהוא נתן חצי בית. זה הסכם לא הוגן לחלוטין, כל חיי הנישואין היו במתח, למרות שיש לנו ילדים. הוא החתים אותי על הסכם שהבית חצי על שלו. הוא אדם לא גרוע שיעשה בעיות עם זה, אני לא יכולה להמשיך לחיות כך."
וכן נצטט מפרוטוקול הדיון מתאריך 27 בפברואר 2007 עמוד 2 מול שורות 61, 62, 63 וכן בעמוד 3 מול השורות 11-1:
לעניין הדירה, הדירה נרכשה שנתיים לפני שהכרתי את פלוני, יש חוזה מכר, אני הכרתי את פלוני בסוף מרץ 1994, והדירה נרכשה על שמי בשנת 92, ואני מציגה אישור על-כך שאני גמרתי לשלם בתאריך 27.04.1994, ואני מצרפת גמר תשלום ששם נאמר שהחב' שומרת לעצמה לחייב בהפרשים, וההפרשים היו כ- 4,000 ש"ח מתוך 175,000 ש"ח.
בית-הדין: הגודל של הדירה שונה.
האישה : במקור היה 75 במטר, עם גינה, זה אני קניתי, לא ידעתי שאני אנשא, והבית נקנה עם מעטפת, ז"א לעשות חלונות ומחיצות, וזה השקעתי אני ופלוני, לקחנו הלוואה משותפת מהורי פלוני בסך 50,000 ש"ח, ובנינו, את ה- 50,000 ש"ח החזרנו לאביו.אני עבדתי בניקיון. כל הריהוט קניתי לפני החתונה.
וכן בפרוטוקול בית-הדין מתאריך 21.02.08 עמוד 11 שורה 16-9.
בית-הדין: אמרת שהבאת כספים, ובזה קנית את הבית.
הבעל: האישה קנתה את הבית לפני החתונה.
בית-הדין: למה חצי שלך?
הבעל: הבאתי סכום כסף של 40,000$ לפני החתונה במזומן, הבאתי לה מזומן, שנינו ראינו זאת. אני התחייבתי במשכנתא ביחד, מעבר ל- 40,000$ שלמתי לקבלן וכו'.
ובעקבות דברים אלה בית-הדין גם כתב החלטה בתאריך טו' בכסלו התשס"ז 6.12.06 וזה לשונה:
"הוגשה לפנינו תביעת גירושין על-ידי האישה, בטענתה כי הבעל בגד בה במשך תקופה ארוכה.
הבעל לא התנגד לגירושין.
מה שמעכב את הגירושין הוא שהאישה דורשת שהדירה שהייתה לה מימי נערותה תשאר על שמה, למרות שבהסכם ממון שלפני הנישואין העבירה מחצית על שם הבעל. ומ"מ לא הייתה העברה בטאבו לדבריה, העברת המחצית הייתה עקב לחץ, ואי-אפשרות לחזור לאחר שנשלחו הזמנות לחתונה.
מנגד, הבעל הגיש אתמול תביעה לפסק-דין הצהרתי על הדירה הנזכרת, בבית-המשפט לענ"מ.
טענות האישה הן כבדות משקל, הן מבחינה חוקית (מתנה שלא הושלמה, התנהגות מחפירה של מקבל המתנה), והן מבחינת הלכתית, כיוון שהחזקה היא בידיה לפני המתנה, ולכאורה, אמורה להשאר בידיה גם לאחר הגירושין.
כל הדברים הללו נאמרו רק לכאורה, מה הבעיות המשפטיות הנובעות מאחורי התביעה הנראית צודקת של האישה.
כדי שהצדדים יחליטו לאן דרכם, מחליט בית-הדין כי התיק ישאר פתוח למשך 30 יום." ע"כ.
בדיון שהתקיים ב- ט' באדר התשס"ז (27.02.07) שאל בית-הדין את ב"כ האישה: עמוד 1 (מול שורות 36-21):
ב"כ א: כב', בדיון האחרון, בית-הדין פנה אל האישה בעניין הכתובה, הבעל הודה שהוא בגד והוא נטש את אשתו וילדיו, לטובת אישה אחרת, עמה חי קרוב ל- 4 שנים, הפילגש נכנסה פעמיים להריון, ולכן יש לנו עילה לחיוב בגט ועילה לכתובה. אין לנו ספק שהבעל אשם בפירוק הנישואין, ואני אטען משפטית לכך. בבית-המשפט הוגשה תביעה רכושית בעניין הדירה, הדירה לא רשומה על שם הבעל, ואין לו זכויות דירה, והסכם הממון שהוא מציג אינו הסכם ממון, הוא לא אושר מעולם.
אנו נסכם: הבעל בגד, ואין חולק על-כך, וכיוון שכך מגיע לאישה את הכתובה.
בית-הדין: אנו מבינים שאם הבעל ישאיר את הדירה כולה בידי האישה, האישה תוותר על תביעת הכתובה ותוספת כתובה?
ב"כ א: במסגרת הסכם גירושין כולל, אם נגיע להסכמות בדבר מזונות הקטינים, וגם עניין הרכושי, אז יהיה מקום לשקול ויתור על כתובה.

ו. דין כתובה מוגזמת
נצטט את טענות הסוברים כי אין חיוב חל על כתובה מוגזמת, פסק-דין של כב' בית-הדין הגדול מתאריך י"ט באלול התשס"ז שניתן על-ידי כב' הגאון רבי שלמה דיכובסקי שליט"א:
עניין תוספת כתובה, אינו מוגבל בעיקרון. יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.
צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי-הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.
גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג, ככתובה מוגזמת. לדוגמה: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג - כפי שנהוג עד היום בישיבות מסויימות - ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בווודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל, כדין הנכסים שמכניסה אישה לבעלה, או שהדירה כולה תרשם על שמה בלבד, ודין הבעל בה יהיה כדין נכסי מלוג - הכל לפי האמור ברמב"ם (פט"ז מהל' אישות א-ב). אלא כיוון שמשום מה לא נוהגים כך, ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה. יצויין שבחוגים האמורים לעיל נוהגים לקפח את הכלה ומשפחתה באופן בולט - דורשים דירה מכובדת עבור הזוג, ועומדים על כתיבת כתובה מינימלית שיש בה 200 זוז ו- 200 זקוקים בלבד, ואין בה שום תוספת. כך שבהגיע יום פקודה, דורש החתן את מחצית הדירה הרשומה על שמו לפי הסכם הנישואין, ומסתפק בתשלום הכתובה המינימלית בלבד, לפי השיטות המקילות. זהו מעשה של קפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט.
בחוגים אלו, יש לדרוש בתוקף רישום סכום נכבד בכתובה המייצג לפחות ערך של מחצית דירה. ע"כ ציטוט.
הנה לאור כל מה נכתב לעיל נראה דבנידון דידן לא ניתן לומר דהכתובה מוגזמת.
חדא - לית מאן דפליג דחתן יכול להתחייב כל סכום שהוא רוצה, ועיין תוספות כתובות דף נ"ד עמוד ב' בריש פרק אעפ"י.
שנית - גם תוספות ס"ל דביש לו וודאי שיכול לשעבד נכסים. ובנידון דידן הבעל טוען כי הביא 40,000$ שהשקיע ושלם עבור הדירה ועוד כספים ששילם לקבלן, וגם התחייב משכנתא משמע דס"ל דהיה לו סכום לכל הפחות מחצית הדירה לטענתו, כך שוודאי היה יכול להתחייב לסכום זה.
שלישית - כולם מודים שהאישה רכשה דירה קודם לנישואין והיא על שמה ובזה גם הבעל מודה, א"כ גם לשיטת הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שהיא הדעה החולקת בבית-הדין הגדול, יודה שבנידון דידן וודאי שיצריך להתחייב. כדי שלא תקופח האישה ביום פקודה, כלשונו.
רביעית - גם הטענה שהאישה מקבלת מחצית מכל זכויות הבעל ורכוש הבעל, בנידון דידן אין האישה תובעת שום זכויות או רכוש הרשום על שם הבעל, האישה רק מבקשת שלא ינשל אותה מרכושה הרשום על שמה ומוכנה לשלם לו מה שהשקיע בדירה אם אכן יוכיח שאכן השקיע.
לכן, נלענ"ד דבנידון דידן ליכא למימר דאיירי בכתובה מוגזמת.
אולם, מאחר והאישה וב"כ הסכימו שבמסגרת 'הסכם ממון כולל' שבו יוותר הבעל על תביעתו למחצית הדירה, יסכימו לוותר על הכתובה. (כפי שציטטנו לעיל מפרוטוקול מתאריך ט' באדר תשס"ז)
על-כן בית-הדין פוסק, ששווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחויב במסגרת הדיון על הרכוש, דהיינו דירת המגורים הרשומה על שם האישה ובחלק שיזכה בו הבעל במסגרת פסק-הדין על הדירה, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה, ובלבד שלא יעלה סכום זה על ערך הכתובה. ובנוסף ישלם הבעל לאישה סכום של 52,000 ש"ח כפיצוי על הרס המשפחה ועגמת הנפש של ארבע שנים שמרד באשתו והשאיר אותה אלמנה בחיי בעלה, כי לא יתכן שאחרי שאישה נישאת ומקיימת את כל התחייבותה ומולידה ילדים ומגדלת אותם בעמל רב ועובדת שנים רבות במשק בית, מחוץ לביתה ובעודה בונה את ביתה יתן הצד שכנגד עינו באחרת ויזנח את בניו ואשת נעוריו, וזאת רק בכדי לתת מרגוע ליצרו כפי שאמר בפני בית-הדין "פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי...".
בפסק-דין זה נמחקת השקעתו של הבעל בדירה במסגרת חיובו של הבעל בכתובתה ובתוספתה.
וראוי היה לחייבו יותר אילו בית-הדין היה יודע שיש בידו. ולענ"ד אם אין בידי אחי היושבים על מדין להעמיד כל הדת על תילה, מ"מ בכה"ג שיש בידינו הכוח ההלכתי וגם החוקי להעמיד ולא במעט שבתי ישראל ישארו בבנינם שעליהם הסכימה תורה שימחק שמו של הקב"ה, ובלבד שלא יהרס בית בישראל, ועשית צדק אמתי ולא יהיו בנות ישראל הכשרות כאסקופה הנדרסת, ראוי לחייב פיצויים כדת וכדין.
הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמ'ן.

(-) מיכאל עמוס - אב"ד

אנו מצטרפים לפסק-דינו של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א

(-) שניאור פרדס - דיין

(-) אריאל ינאי - דיין
נפסק כאמור לעיל."