מבוא

אבות רבים יש לכישלון הנישואין, בין השאר - חוסר הדרכה; כעסים ומתחים; הבדל קיצוני באופי ובמנטאליות שבין בני הזוג. גורמים אלה מולידים, לא אחת, תקריות ומשברים רבים במהלך חיי הנישואין.

כל צד מאשים בכך את רעהו, מטיח בו האשמות קשות, ואף מצביע על מאורעות שונים שקרו במהלך חיי הנישואין שכתוצאה מהתנהגותו של הצד השני, לדעתו, התפתח ביניהם משבר אמון, ולאחריו פירוד וקרע עמוק.

לאור הנ"ל חשיבותו של חיבור זה, המרכז את הלכות בתי-הדין הרבניים העוסקות בעילות גירושין.

חיוב איש או אישה בגט היא החלטה לא פשוטה שבית-הדין הרבני משתדל להימנע ממנה ככל האפשר. ריבוי התיקים בפני בית-הדין הרבני לא גורם - כך לפחות נראה - להתקהות הרגשות.

כידוע, לעיתים קרובות, משקיע בית-הדין הרבני מאמצים רבים וזמן רב על-מנת להביא צדדים להסכמות ולהימנע מהחלטה שיפוטית.

כדי לקיים דיון בתביעת הגירושין של בעל דין עליו להופיע בעצמו בפני בית-הדין הרבני ולטעון את טענותיו.

מטבע הדברים, עילות תביעת גירושין הינם דברים שרק הצדדים יודעים, הן בחיי אישות ביניהם, הן בניהול הבית, והן במצב הקשר ביניהם בחיי היום-יום, כשלעיתים מדובר בקשר של שנים רבות וארוכות.

זולתם אף אדם אחר בעולם אינו יכול לדעת ולטעון בפני בית-הדין הרבני דברים כהווייתם כולל חקירת הצדדים, זולת הצדדים עצמם.

כדי להגיע לחקר האמת בתביעת גירושין, חובת בית-הדין הרבני לשמוע את הצדדים עצמם, לחקור אותם אישית, ולהתרשם באופן בלתי-ישיר מהטענות הנשמעות מפיהם, ומאופן הבעת הדברים.

לעיתים אופן הבעת הדברים והטענות של הצדדים עצמם בפני בית-הדין הרבני, הם הדברים הנותנים את הרושם מי דובר אמת. תשובות אמיתיות בחקירת הצדדים, כדי לדעת את האמת, יכולות להינתן רק על-ידי הצדדים עצמם, ולא על-ידי מורשה שלא חי עם הצדדים אפילו יום אחד, ואפילו יהיה מלומד ככל שיהיה.

נעיר כי, לא לחינם נקבע בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, תקנה נ"ז כי "במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים" ובתקנה ס' לתקנות הנ"ל כי "גם אם יש לצדדים מורשים חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחר כן". תקנה זו מבוססת על ההלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ג סעיף ג' לפיה "אין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם".