הגדרות

1. "מאורע"
ה"מאורע" הקבוע בסעיף 1 לחוק הפיצויים, אינו בהכרח מאורע בו נתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב. חוק הפיצויים אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה.

לכן, הולך רגל הנופל בעת חיית הכביד בהשפעת רכב שחלף בקירבתו ונפגע- פגיעתו באה בעטיו של מאורע המהווה תאונת דרכים, אף שלא נתקיים מגע פיזי בין הרכב לבינו.

ב- ת"א (ת"א) 29084/03 {בן מוחה דולי נ' גורבאן מחמוד נ' בן איסמעיל ואח', תק-של 2005(3), 14530 (2005)} טענה התובעת כי היתה עדה לתאונה וכתוצאה מצפיה זו נגרם לה נזק נפשי.

לטענת התובעת, חששה כי המשאית אשר היתה מעורבת בתאונה עלולה לפגוע בגופה, ועל-כן נתקפה בהלה וחרדה ומספר דקות מאוחר יותר, עקב התעלפותה, הועברה באמבולנס לטיפול בבית-החולים, שם אובחן כי היא סובלת מהלם וחרדה.

בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע, כי מאורע המזכה את הנפגע בפיצויים, אינו בהרכח מאורע בו נתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי רכב.

בכדי שמאורע מסויים ייחשב לתאונת דרכים, נדרש שהנסיבות להתרחשותו יהיו פתאומיות וחד-פעמיות. לפיכך, נהג שנגרם לו נזק מתמשך כתוצאה משימוש ממושך ברכב, לא יוכר כנפגע בתאונת דרכים, אפילו אם יוכח כי נזקו נגרם מהשימוש ברכב.

הערת המחברים:
"מאורע" יתקיים רק בנסיבות בהן הפגיעה פתאומית וחריגה, או אז זכאי יהא הנפגע לזכות בפיצויים במסגרת חוק הפיצויים.

2. "נזק גוף"
הערת המחברים:
נזקי גוף כוללים גם נזקים שנגרמו למכשירי עזר כגון: משקפיים, מכשיר שמיעה ואף שיניים תותבות.

עצם הכללת הפגיעה הנפשית בהגדרת נזקי הגוף, שבגינם זכאי הנפגע לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים, מאפשרת מתן פיצויי לא רק לנפגעים הישירים בתאונה, אלא גם למי שלא נפגע פיזית בעצמו.

הערת המחברים:
חוק הפיצויים אינו מוחל על נזקים שנגרמו לרכוש. לכן, נזק הנגרם לרכב המעורב בתאונה או לרכוש אינו מקנה זכאות לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים. תרופתו של התובע, במקרים אלו, תהא על-פי הוראות הדין הכללי.

תאונת דרכים יכולה להיגרם בכל מקום. החשוב הוא הקשר שבין השימוש ברכב לבין היגרמות הנזק הגופני. אם השימוש ברכבו של הנתבע גרם לנפילת התובע ופציעתו, הרי זאת תאונת דרכים.

גרימת התאונה יכולה להיעשות באופנים שונים. הגרימה הרגילה היא הגרימה הפיזית הנובעת ממגע פיזי בין המכונית לבין גוף הנפגע. אין הכרח שהגרימה תהיה כזאת. הגרימה יכולה להיעשות בדרך של השפעה קולית או בדרך של השפעה פסיכית ואף באופן בלתי-ישיר כשגורמים של זמן, מרחק, מקום ואופן, יוצרים מרחק בין השימוש ברכב לבין הנזק הגופני.

קיימים ארבעה סייגים אשר בהתקיימם יוכל תובע לזכות בפניצוי בגין נזק נפשי, כתוצאה מנזק גופני שנגרם לאחר {ראה לעניין זה ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3), 397}:

התנאי הראשון, עניינו במידת הקירבה של התובע לנפגע. התביעה תותר לקרובי משפחה דרגה ראשונה קרי, הורים, ילדים ובני זוג.

התנאי השני, עניינו בקיום התרשמות ישירה מן האירוע. אין לשלול את האפשרות להכיר בנזק נפשי אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.

התנאי השלישי, מתייחס למידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע. זירת האירוע אשר גרם לנזק הנפשי, אינה כוללת רק את מקום התאונה, אלא גם את האמבולנס או בית-החולים אליו הובל מי שנפגע בגופו.

התנאי הרביעי, עניינו מהות הנזק הנפשי שנגרם לקרוב המשפחה. נדרש שהנזק הנפשי יהיה מהותי ורציני.

הערת המחברים:
תובע שאינו עומד בארבעת התנאים הנ"ל, לא יהא זכאי לפיצוי ותביעתו לא תוכר.

אין כל הצדקה עניינית להבחין בין "קרוב נוכח" - שיהיה פטור מלהוכיח נזק נפשי קשה, לבין "קרוב נעדר" - שיהיה חייב להוכיח קיומו של נזק כזה.

לא יעלה על הדעת שבגין אותה חומרת פגיעה יקבל אחד מהם פיצוי והשני יצא וידיו על ראשו. אין הצדקה לפצות באופן שונה שני הורים שנפגעו פגיעה נפשית דומה, כשהאחד ראה את בנו נפגע לנגד עיניו והשני שמע על הפגיעה ומצא את הבן פגוע בבית-החולים.

בשני המקרים זכאים הנכנסים לגדר קרובים מהמדרגה הראשונה לפיצוי בגין נזק נפשי-משני ועל שניהם יחול אותו הכלל לעניין חומרת הנזק המזכה אותו בפיצוי.

הערת המחברים:
לאור האמור לעיל, הן קרוב "נוכח" והן קרוב "נעדר" מחוייבים לעמוד בתנאים שנקבעו לעיל בהלכת אלסוחה, ככל שהדבר נוגע לפגיעת-המשנה שהוסבה להם.

3. "עקב השימוש ברכב"
מבחן הסיכון קובע, כי הקשר הסיבתי-המשפטי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר {ראה למשל ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה ואח', פ"ד לח(3), 1}.

על-פי מבחן הסיכוןף השאלה היאף מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע מתחם של סיכון, כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש.

כאשר מופעל מבחן הסיכון במסגרת חוק הפיצויים, יש לבחון האם השימוש בכלי הרכב הוא הוא הגורם לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש {העיקרי והמשני} ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה, יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות שהיא אחריות ללא אשמה.

הערת המחברים:
מבחן הסיכון ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים.


4. "ממעשה שנעשה במתכוון"
תכליתה של החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה.
בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצורכים תחבורתיים {ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1), 938 (2001)}.

כאשר עסקינן במעשה מכוון, נשללת הזכאות לפיצויים מכוח חוק הפיצויים.

במקרה של אדם שדרס במתכוון אדם אחר שניסה לגנוב ממטעיו, אין מדובר בתאונת דרכים, משום שהאירוע נכנס בגדר החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

יוער, כי תכלית החזקה הממעטת היא הוצאת סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. מעשה הדריסה, קרי, המעשה המכוון, הינו בגדר מקרה לקאסי של שימוש ברכב למטרת נזק, ולכן הוא נופל בגדרה של החזקה הממעטת.

הערת המחברים:
הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות ואולם ביישומו של רף הוכחה זה יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן.

בית-המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן.

ואולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית-המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת.

החזקה הממעטת חלה אף על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו. כך למשל, התאבדותו של אדם שנשכב על פסי רכבת לא תיחשב כתאונת דרכים.

לעניין האחרון יוער, כי התאבדות באמצעות כלי רכב אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה. במקרה כגון זה, הרכב משמש כאמצעי לפגיעה גופנית ולא לצורך ייעודו התחבורתי. לכן, החלת החזקה הממעטת על מתאבד מתיישבת טוב יותר עם תכליתו הכללית של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים להוציא מגדר החוק סיכונים שאינם תחבורתיים.

5. "רכב מנועי"
סעיף ההגדרות באשר ל"רכב מנועי" מציב שני סייגים: האחד, "רכב מנועי" נדרש להיות רכב הנע "על פני הקרקע". השני, נדרש ש"עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".

הערת המחברים:
על שני סייגים אלו להיות מצטברים. כדי שרכב ייכנס תחת הגדרת "רכב מנועי", נדרש שינוע על הקרקע ובנוסף שעיקר ייעודו יהא לשמש לתחבורה יבשתית.

ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" הוא "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".
את ההגדרה הנ"ל ניתן לחלק לארבעה מרכיבים: "רכב", "הנע בכוח מכני", "על פני הקרקע", "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".

אשר למרכיב הראשון, "רכב" הינו מושג גמיש המשתנה עם חלוף העיתים. את הדיבור "רכב" בהגדרה הבסיסית יצטרך בית-המשפט למלא תוכן על-מנת להגשים את תכליתו של חוק הפיצויים.

הערת המחברים:
אין תועלת רבה בהגדרות שניתן למצוא בדברי חקיקה אחרים לדיבור "רכב". אין גם תבונה בניסיון לתת מראש הגדרה מקיפה לדיבור "רכב", העשוי להשתנות במשך השנים עם השינויים הטכנולוגיים.

המרכבי השני בהגדרה הבסיסית הוא רכב "הנע בכוח מיכני". בחקקו רכיב זה, מבחין המחוקק בין רכב הנע בכוח פיסי {כגון: אופניים או עגלה הרתומה לסוס} לבין רכב הנע בכוח מיכני {כגון: מכונית נוסעים, טרקטור או קטר}.

הערת המחברים:
חשוב להדגיש, כי השאלה אינה אם בשעת התאונה הונע הרכב בכוח מכני, אלא אם בשעת התאונה ניתן היה לעשות שימוש בכוח המיכני של הרכב.

המרכיב השלישי מסייג את השימוש ברכב "על פני הקרקע". סייג זה מוציא מן הכלל כלים המשמשים לתנועה אווירית או ימית. תכליתו של חוק הפיצויים לא היה לחול על הסיכונים שכלים אלה יוצרים.

המרכיב הרביעי הדורש כי "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית", משמעו, כי התחבורה היבשתית צריכה להיות הפונקציה העיקרית, אך לא בלעדית, של הרכב.

מכאן, שאין לראות בכלי הטיס, למשל, "רכב מנועי", גם אם הוא נוחת מידי פעם על פני הקרקע, זאת משום שהפונקציה העיקרית שהוא ממלא היא לשמש לתחבורה אווירית ולא יבשתית.

כמוהו גם, כלי אשר עיקר תפקידו פריקה וטעינה, אינו מקיים את הדרישה של שימוש לתחבורה יבשתית, גם אם הוא נא ממקום למקום.

נשאלת השאלה מהי "תחבורה יבשתית"? עניינה הובלת אנשים או מטען ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר. המעבר הנדרש הוא מאיזור גיאוגרפי אחד לאיזור גיאוגרפי אחר ומעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי.

הערת המחברים:
לא ניתן לדבר על "תחבורה יבשתית" ועל סיכון תעבורתי בגדרו של מקום גיאוגרפי אחד.
ביחסים שבין בעל הטרקטורון והמבטחת, נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" {ע"א 9474/02 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', תק-על 2003(3), 2197 (2003)}.

תאונה במעלית לא תיחשב כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. אומנם המעלית הינה "רכב" הנע "על פני הקרקע" אולם לא מתקיימת בה הדרישה הנוספת של ההגדרה הבסיסית כי היא תשמש "לתחבורה יבשתית" {ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3), 819}.

הערת המחברים:
המעלית אינה מעבירה אנשים או מטען, ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר. היא מחברת שתי נקודות באותו מקום גיאוגרפי. מעבר המעילת מקומה אחת לקומה אחרת, באותו מבנה, היא תנועה במסגרת מקום גיאוגרפי אחד.

ככלל, מלגזה משמשת להובלת מטענים ממקום למקום. ייעוד זה הוא תעבורתי שכן, הוא מגלם בתוכו סיכון תעבורתי הנובע מן המעבר ממקום למקום. הייעוד האחר הוא להניף מטענים ולהורידם.

במימוש ייעודיה אלו, עונה המלגזה על הדרישה, כי אחד מייעודיה הוא לשמש לתחבורה יבשתית וכן כי זהו עיקר ייעודה.

במידה ויימצא כי מלגזה מסויימת משמתש בעיקר להרמה והורדה של מטענים ויכולות השינוע שלה מוגבלות, אזי במקרה שכזה, לא תחסה היא תחת הגדרת "רכב מנועי" שכן, אין היא ממלאת אחר התנאי שעיקר ייעודה לשמש לתחבורה יבשתית.

קורקינט המשמש ככלי משחק לילדים, המונע על-ידי מנוע בנזין, אינו "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים {ע"א 2606/06 דיווי שפורן נ' ז'ק תורג'מן, תק-על 2010(2), 1726 (2010)}.

טרקטור, מקום בו עיקר ייעודו הובלת מטענים והסעת אנשים עונה הוא על ההגדרה הבסיסית ואילו מקום בו עיקר ייעודו לשמש כמקור כוח למכשירים חקלאיים או תעשייתיים, לא עונה הוא על ההגדרה הבסיסית.

ב- רע"א 2616/00 {אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אביהוד לחמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.01)} קבע בית-המשפט כי אפילו נראה במלגזה רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, ואפילו נסבור כי נוצל הכוח המכני שלה עובר לאירוע הנזק, הרי שלא נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין ניצול הכוח המכני לבין התוצאה המזיקה.

עוד נקבע, כי המשיב לא נפגע "עקב" ניצול הכוח המכני ואף לא במהלך ניצול הכוח המכני, כי אם עקב איבוד שיווי המשקל. לכן, המשיב לא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.





6. "השימוש ברכב"
6.1 כללי
על-פי ההגדרה שהוספה בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, אומץ המבחן התחבורתי והועדף על פני המבחן הייעודי שהיה מקובל קודם לתיקון {ראה 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3), 532 (1996)}.

מסעיף 1 {סעיף ההגדרות} לחוק הפיצויים עולה כי יש להוכיח שלושה רכיבים: האחד, כי נעשה שימוש ברכב מנועי. השני, כי השימוש נעשה למטרות תחבורה. השלישי, כי נגרם לאדם נזק גוף כתוצאה מאותו שימוש ברכב.

הערת המחברים:
עסקינן בשלושה תנאים מצטברים, ובהיעדר אחד מהם, לא תוגדר התאונה כתואנת דרכים.

זאת ועוד. חוק הפיצויים קובע, בסעיף ההגדרות, אילו שימושים ברכב ייחשבו כשימוש ברכב מנועי ויזכו את הנפגע בפיצויים לפי חוק הפיצויים.

סעיף ההגדרות קובע כי נסיעה ברכב, כמו גם כניסה לרכב וירידה ממנו, החנייתו, דחיפת הרכב או גרירתו מזכה בפיצויים.

הוא הדין באשר לפגיעות הנגרמות תוך כדי הידרדרות הרכב, התהפכותו, נפלית מטען או הינתקות חלק מרכב נוסע.

גם פגיעות בעת טיפול או תיקון דרך ברכב או פגיעות ממטען או מהינתקות חלק מרכב עומד או חונה, מזכות בפיצויים, ובתנאי שהנפגע לא נפגע במסגרת עבודתו.

התפוצצות או התלקחות של הרכב, בשל רכיב החיוני לנסיעתו, גם היא מוגרת בחוק תחת הסעיף של שימוש ברכב מנועי אשר לפיו במקרה של פגיעה יהיה הנפגע זכאי לפיצויים לפי החוק.

במקרה של טעינה או פריקה כשהרכב עומד, ההגדרה מחריגה מקרה שכזה מפורשות מההגדרה של "שימוש ברכב מנועי. משמעות הדבר היא, שפגיעה עקב טעינה או פריקה, של מטען כשהרכב עומד אינה מזכה בפיצויים.

הערת המחברים:
בית-המשפט צמצם חריג זה. כאשר הפגיעה נובעת משימוש ברכב, אשר הוא כשלעצמו מזכה בפיצויים, אין זה משנה שהשימוש נעשה במהלך או לצורך טעינה ופריקה.

לעיתים עולה השאה אם יש לראות בביצוע הסריקה הבטחונית באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכבף עד שיש לראותו כמקיים את דרישת השימוש בהגדרה הבסיסית?

בשאלה זו נשמעו גישות שונות:

הראשונה, כי הסריקה הבטחונית אינה נסיעה {ראה למשל ע"א 255/92 דודאי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ ואח' נ' יעקב ינטל, תק-על 2007(4), 1617 (2007)}.

השניה, סריקה בטחונית מהווה חלק אינטגראלי מהשימוש התעבורתי ולכן מהווה "נסיעה" {ראה למשל בר"ע (חי') 3146/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' משה דינר, תק-מח 2001(2), 7534 (2001)}.

שחרור הבלם החיצוני קודם הכניסה לרכב תיחשב כ"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" שכן, בלעדיה אין כניסה ואין נסיעה. השחרור מהווה פעולה אינטגרלית טבעית לנסיעה לא פחות מהכניסה לרכב.

הערת המחברים:
על התובע להוכיח כי מותו של המנוח נגרם עקב שימוש ברכב {דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אורן כהן, תק-על 2000(2), 276 (2000)}.

כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, יש לבחון אם השימוש שעשה התובע ברכב היה למטרות תחבורה. במילים אחרות, האם הסיכון שהתממש הוא "סיכון תעבורתי" הקשור לפעולה תעבורתית {ת"א (חי') 2489-12-08 ירוסלב גולדמן נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2001(1), 44363 (2011)}.

ב- ע"א 8238/14 {פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2016(1), 1880 (2016)} נדונה השאלה האם התפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב - מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים?
בית-משפט קמא דחה את התביעה בקובעו כי התפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב - לא מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

במקרה הנדון, המערער יצא מביתו, נכנס לרכבו, הניעו והחל בנסיעה. או-אז, הפעיל מאן דהו באמצעות מערכת הפעלה סלולרית, מטען שהוצמד מבעוד מועד לגחון הרכב, והמטען התפוצץ.

כתוצאה מהפיצוץ, נפער חור ברצפת הרכב והמערער נפצע מפגיעות רסיסים בגפיו התחתונות.

בית-משפט קמא עמד על כך, שעל-פי ההגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק הפיצויים, נדרש קשר סיבתי עובדתי-משפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

עוד נקבע, כי במקרה דנן קיים קשר סיבתי-עובדתי אך לא כך לגבי הקשר הסיבתי-המשפטי.

מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי-משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם. הערעור נדחה אף הוא.

6.2 נסיעה
יש לייחס למושג "נסיעה" רמת הפשטה גבוהה, ולכלול בו מצבים הנכליים בגדר "שימוש" לפי המבחן התחבורתי.

הערת המחברים:
בנסיבות מסויימות הכיר בית-המשפט במצב של עצירה כחלק מנסיעה {ראה למשל ע"א (חי') 4248/96 אמאל אבו חמד נ' עיסמי אמין ואח', תק-מח 97(2), 419 (1997)}.

התנעת הרכב תיחשב "נסיעה" לצרכי חוק הפיצויים. פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה ונראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל.

ודוק. הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או לשוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה. ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו.

זאת ועוד. הדרך הלבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש לבין השימוש עצמו, היא באמצעות מה שמכונה מבחן "השלב האחרון".

כלומר, המבחן הוא, אם אותה פעולה הינה חלק אינטגראלי וישיר מהשימוש או שמדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו.

מטרת חוק הפיצויים היא שרק אותן פעולות אחרונות או אותו שלב אחרון שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש יכללו בהגדרה של שימוש ברכב.

ב- ת"א (ב"ש) 959-11-12 {רגוב באסם נ' נפתלי ניסן ובניו בע"מ, תק-של 2015(2), 103540 (2015)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, פעל מנוע המחפרון כאשר הנתבע 1 שילב להילוך רוורס באופן הקשור ישירות לעצם השימוש ברכב. בנוסף, סגירת הכף נועדה לצורך המשך נסיעת הנתבע 1 עם המחפרון.

משכך, עסיקנן בשימוש שנעשה לצורכי נסיעה, באופן היוצר מעצם טיבו, סיכון תחבורתי ולפיכך, עסיקנן בתאונת דרכים על-פי ההגדרה הבסיסית.

6.3 כניסה וירידה מהרכב
פעולה של עליה או ירידה ממנו היא אחר משימושי הלוואי התעבורתיים שיוצר השימוש ברכב.

בכדי שפעולה זו תיכנס להגדרת ה"שימוש ברכב", נדרש, כי תהא קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרה תעבורתית.

מכלל ההן ניתן להין את הלאו. לא כל פגיעה בתאונה בעת עליה וירידה מהרכב תיחשב לתאונת דרכים. בכדי שפעולות אלו יחסו תחת ההגדרה, יש צורך לבחן את מטרת העליה/הירידה מהרכב {ראה למשל רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר ואח', פ"ד נא(3), 825 (1997)}.

הקביעה כי שימוש מסויים ברכב בא למטרות תחבורה מעוררת לעיתים קושי. אכן, יש והשימוש מעצם טיבו הוא שימוש של תחבורה. פשיטא היא שנסיעה ברכב - למטרות תחבורה באה.

לעומת-זאת, כניס לרכב או ירידה ממנו - יש ויעשו למטרות תחבורה ויש שאינן קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב.

עיתים חיים אנו לעניין זה מפי המשתמש ברכב. עיתים אנו נתקלים בקושי בבואנו לכרוך את מטרות התחבורה באחת מן החלופות הכלולות בהגדרת ה"שימוש ברכב".

הערת המחברים:
יש לבחון את מטרת הירידה מהרכב על-פי השימוש שנעשה קודם לירידה.

כלומר, בסיומה של כל עליה לרכב, ולאחר השימוש שנעשה בו, מבוצעת פעולה של ירידה. לכל פעולת ירידה מטרה משלה, האחד רוצה לירד על-מנת להיכנס לביתו, שני על-מנת לגשת למשרדו וכך הלאה.

אמור מעתה, כי לכל ירידה מכלי רכב מנועי מטרה משלה. מטרה זו אינה מטרה תחבורתית, הגם שהינה יכולה להוות עדיין חלק מרצף השימוש התחבורתי.

על-כן, כאשר לפעולות הכניסה לרכב מתלווה אף יסוד הכוונה המנחה את הנכנס לכלי הרכב - האם הכוונתו לעשות שימוש תעבורתי בכלי הרכב, או שימוש אחר - כוונה הצופה פני העתיד, הרי שלפעולת הירידה מן הרכב לא נלווה יסוד הכוונה.

סיווגה של פעולה זו כ"שימוש הרכב" מותנית בשימוש שנעשה קודם לירידה.
על-כן, כאשר השימוש שנעשה בכלי הרכב היה שימוש תעבורתי, שוב אין משמעות למטרת יציאתו של הנוסע מן הרכב {ראה לעניין זה ת"א 1587/99 קיסלביץ רעיסה נק מומד מוסטפא ואח', תק-של 2002(1), 10 (2002); ת"א 8379/01 טויזר שלמה נ' עילית חברה לביטוח, תק-של 2003(2), 2527 (2003)}.

הגדרת המונח "שימוש ברכב" שבחוק הפיצויים מדברת, בין היתר, על כניסה אל הרכב ועל-ידירה ממנו {יציאה}. היא אינה כולל שהייה ברכב, כשלעצמה.

אין פירוש הדבר כי שהייה ברכב תהיה תמיד מחוץ לגדי השימוש ברכב הקבועים בחוק שכן, תמיד בין הכניסה לבין היציאה מן הרכב, המשתמש בו שוהה בתוך הרכב.

השהייה ברכב היא מעין מצב "ניטראלי", שלעיתים ייחשב כשימוש לוואי לנסיעה ברכב, ולעיתים לא יהיה ניתן לקשור בינו לבין הגדרת השימוש שבחוק הפיצויים.

במקרה הראשון, נאמר כי נעשה שימוש ברכב כהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים שכן, על-מנת לנסוע ברכב צריך לשהות ולהיות בתוכו.

במקרה השני, נאמר שהרכב היה זירה לתאונה, ולא נעשה בו שימוש כמוגדר בחוק הפיצויים.

עצירת הרכב על אם הדרך על-מנת לבדוק תקלה שאירעה בו הינה בגדר "שימוש". שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך.

נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בזה, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך-כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף.

כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש.

יוער, כי לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל-מנת שיוכר הנפגע כ"נוהג", נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לישמוש כי אם לישמוש מוכר - מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

ב- ת"א (קר') 60324-06-13 {גל סידיאס נ' מגדל ניהול תביעות בע"מ, תק-של 2014(4), 78463 (2014)} קבע בית-המשפט כי הירידה מהמשאית אינה תחילת פעולת הפריקה, אלא פעולת לוואי אינהרנטית לשימוש ברכב המנועי.

ב- ע"א (חי') 4496-05-15 {המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' א' מ', תק-מח 2015(4), 43859 (2015)} נדונה השאלה האם פגיעתה של המערערת שכנגד באה בגדר "כניסה לרכב".

אין חולק, כי פעולות הקודמות לכניסה לרכב אינן באות בגדר "כניסה". הליכה אל המכונית אינה שימוש ברכב. כך, מי שנפגע תוך המתנה בתור לאוטובוס ונדחף על-ידי אחר או מי שנתקל בדרכו לרכב באבן, מעד ונפל בדרכו לרכב, לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינה עקב שימוש ברכב מנועי.

מנגד, פעולות, אשר מעצם טיבן הינן אותן פעולות אחרונות, שיש להן קשר ישיר לעצם השימוש ברכב, יבואו בהגדרת החוק. קיומו של מגע פיזי בין המשתמש לבין הרכב מהווה מדד חשוב לגיבוש הזיקה.

במקרה הנדון, אין חולק, כי התקיים מגע פיזי בין המערערת שכנגד וכלי הרכב בעת פציעתה של המערערת שכנגד. הרכב שבו נפגעה המערערת הינו אופנוע.

בחינת השימוש של כניסה לרכב צריכה להיעשות בראי אופי הרכב ותכליותיו.

המערערת שכנגד הגיעה לאופנוע, התניעה אותו, הניחה את הקסדה על הכידון ועיגנה את תיקה האישי בחלק האחורי של מושב האופנוע, שם מצויה דרך קבע רשת הקשירה המיועדת לריתוק תיקה האישי, במטרה לעלות על האופנוע ולהתחיל בנסיעה.

מטבע הדברים, האופנוע הינו חלל פתוח, בשונה מכלי רכב סגור, ואולם, על רקע אופיו השונה של האופנוע, יש לראות בפעולות המערערת שכנגד משום תהליך של כניסה לרכב, המאופיין במגע פיזי עם כלי הרכב, כאשר פעולותיה נעשו לאחר התנעת הרכב לשם הנסיעה בו, ופגיעתה נגרמה מרשת העגינה, שנועדה לאחסן את התיק האישי במהלך הנסיעה.

דומה הדבר לנהג, הנכנס לרכבו, כשבכוונתו להתניעו לנסיעה, שם את תיקו האישי בצידו ונפגע מדלת הרכב במהלך התהליך.

בתי-המשפט הכירו כפגיעה מדלת הרכב כשימוש ברכב במסגרת כניסה לרכב וכתאונת דרכים {רע"א 11043/05 אלטורי מאג'ד נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.09.06); ת"א (נצ') 4597/01 אליאס צובחי חנא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.03)}.

לעניין האחרון יפים הם דברי בית-המשפט ב- ת"א (ת"א) 42715/07 {רפאל קרן נ' רפאל יהונתן, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.09.09)} לפיהם:

"בטיעון זה, נתפסת הנתבעת לכלל טעות. הנסיבות אותן יש לבדוק, לצורך בחינת השאלה, אם התאונה אירעה 'עקב שימוש ברכב מנועי', היא הפעולה שגרמה לתאונה. לא סידור הניירות על המושב האחורי גרם לתאונה, אלא טריקת דלת תא המטען. ויש לבדוק, אם בנסיבותינו, טריקת דלת תא המטען נכללת בהגדרת 'שימוש', ולא אם סידור הניירות על המושב האחורי יכול להיכלל בפעולות הלוואי של ההכנות לנסיעה...

סגירת הדלת של תא המטען הינה חיונית כדי לאפשר את הנסיעה, ועל-כן תיחשב כ'שימוש ברכב למטרות תחבורה'..."
{ראה גם ע"א (חי') פאוזיה סבאג נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.96); ת"אא (ת"א) 37888/06 בזק ריקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.08)}

בית-המשפט קיבל את דבריו של בית-משפט קמא, כי פגיעתה של המערערת שכנגד אירעה במהלך הכניסה לרכב, עת שהמערערת שכנגד נקטה בפעולות, שהינן חלק טבעי ואינטגרלי מתהליך ה"כניסה" לאופנוע, תהליך המתחיל עם הכנת הרוכב והאופנוע לרכיבה, עוד טרם העליה על מושב האופנוע ממש, כאשר בנסיבות ענייננו, הקדימה המערערת שכנגד להתניע את האופנוע, נטלה את הקסדה לידיה וביקשה לעגן את מטענה האישי במתקן הקבוע שמאחורי המושב.

פגיעתה של המערערת שכנגד בעינה נגרמה ממתקן העגינה שבאופנוע וניתן, על דרך ההקבלה, לראות בכך משום פגיעה מטריקת דלת הרכב.

6.4 חניה
חניה במקום שמותר לחנות בוא אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי".

לפיכך, כאשר נפגע אדם בהיותו מצוי בתוך רכב החונה במקום המותר בחניה אין בעצם הימצאותו שם משום שימוש ברכב מנועי והנפגע אינו זכאי לתבוע פיצויים, ממבטח הרכב.

הוא הדין בהולך רגל הנתקל בהליכתו או במרוצתוף ברכב חונה, ששכן הנזק שהוסב לו אינו כרוך בסיכון מוטורי כלשהוא.

הוא הדין באשר למי שישב ברכב חונה כדין ונפגע, דרך משל, בידו שנתפסה במושב הרכב, לא יהיה זכאי לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים. בנסיבות אלוף אין רלבנטיות לשאלה אם הנפגע הינו נהג הרכב או נוסע.

הוא הדין, באשר לנהג רכב שהחנה את רכבו במקום מותר ונפגע בעת החניה בשל פגיעת רכב אחר. בנסיבות אלו, לא יוכל הנהג לתבוע את מבטחו האישי ותביעתו תופנה כלפי הנוהג האחר ומבטחו. הוא יהיה זכאי לפיצוי רק אם במהלך אותה חניה בוצעה פעולה אחרת שיש בה משום שימוש ברכב.
שונה הדין בנסיבות בהן נפגע הולך רגל או רוכב אפוניים בשל היתקלות ברכב החונה במקום אסור, היוצר סיכון תעבורתי. בנסיבות אלו, יהיו זכאים הולך הרגל והרוכב האופניים לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים.

כמוהם גם נוסע או נוסעת ברכב שניזוקו בגופם בשל שרכב אחר נסע ופגע ברכב החונה בו ישבו - בין אם הוא חנה במקום האסור בחניה ובין אם הוא חנה במקום המותר בחניה.

הפגיעה שהוסבה להם היא פרי הסיכון התחבורתי הכרוך בשימוש בכלי הרכב האחר {א' ריבלין תאונת דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית-1999)}.

המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחברותי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שי עליה איזור בדין.

חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חניה אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחברותי.

לעומת-זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחברותי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה {ראה לעניין זה רע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח', תק-על 2003(3), 268 (2003)}.


הערת המחברים:
במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. חשוב לזכור, כי אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי אלא יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

על-אף האמור לעיל, קיימת עמדה הפוכה לפיה יש לבחון האם חנה מותרת או אסורה רק על-פי הוראות החוק ולא על-פי הסיכון התחבורתי אותו היא כל/לא יוצרת {לעניין זה ראה ת"א 3099/94 גטה נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם)}.

פעולת סגירת מכסה תא המטען, לפני תחילת הנסיעה ושעה שהרכב היה עומד, חונה ומנועו כבוי - אינה מהווה "שימוש" ברכב מנועי למטרת תחבורה {ת"א (נצ') 11120-02-11 סמיח כנעאן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2013(2), 31616 (2013)}.

התובע נפגע עת ניסה לכוון את חבילת הברזל, שהיתה תלויה על זרוע הטלסקופ של הטרקטור, כאשר הזגוע היתה במצב סטטי, ותוך כדי כך איבד את שיווי משקלו, נפל וחבל - לא ניתן לסווג את האירוע הנ"ל כתאונת דרכים {ת"א (ב"ש) 959-11-12 רגוב באסם נ' נפתי ניסן ובניו בע"מ, תק-של 2015(2), 103540 (2015)}.

ב- ת"א (ת"א) 5103-08-11 {חיים מעודד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2014(3), 103437 (2014)} כניסה לרכב או ירידה ממנו הם אותם מקרים רגילים, פשוטים ושכיחים שהמחוקק ראה להכלילם בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי", כחלק מההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.

עוד נקבע, כי התובע ירד מרכבו כפעולה רצופה ותכופה הקשורה קשר ישיר לסיום הנסיעה והחנית רכבו, והוא נפגע לאחר יציאתו מרכבו ולידו. שימושו זה ברכב היה "למטרות תחבורה", שהרי ירידה מהרכב לאחר חנייתו היא פעולה חיונית לסיום הנסיעה.

6.5 טיפול דרך או תיקון דרך
בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויין שלל המחוקק את תחולת חוק הפיצויים על תיקוני רכב שאינם קשורים לסיכון התעבורתי כגון תאונות עבודה במוסכים או תאונות אגב תיקונים המתבצעים על-ידי בעל הרכב בחצרו או סמוך לביתו לאחר תום הנסיעה.

הזכאות לפיצוי צומצמה, איפוא, אך לאותם מקרים שבהם התיקונים נעשים אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית.

פעולה הנדרשת לשם המשכתה המיידית של נסיעה, אינה מחייבת להסיק כי מדובר דווקא בפרק זמן של דקות או שניות. הדגש מושם על כך שבין םעולת נסיעה שלפני התיקון והטיפול ובין זו שלאחריה, תהיה המשכיות ורציפות {ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פ"ד מב(2), 844}.

הסוגיה דנן אינה צריכה איפוא להיות מוכרעת רק משאלות של זמן ומקום ואף לא רק מטיב הטיפול או סוג התיקון.

ההכרעה תיעשה לפי אפיון מכלול הפעולות, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות ובשים-לב לתכיפות הנסיעה.

לפיכך, הפסקה של מספר דקות יכולה לעיתים לנתק את הקשר בין הפעולה הקודמת ובין המשכת הנסיעה, ופעולה של מספר שעות יכולה שלא לנתק את הקשר האמור.

כך גם לגבי המיקום: יכולים להיות מקרים שבהם התיקון נעשה בחצרים ולא על אם הדרך, ובכל זאת מדובר ברציפות של נסיעה ובטיפול לתיקון לצורך המשכתה המיידית.

הערת המחברים:
תיקונים המבוצעים על-ידי המשתמש בכלי הרכב בהמלך יום העבודה ולמטרות תחבורה, אינם יוצאים מתחולת תיקוני דרך כמשמעותם בחוק הפיצויים אף אם בוצעו במהלך הפסקה קצרה בין נסיעה אחת לשניה, גם אם יועדה למנוחה או לארוחה.

המערער תיקן תקר ליד ביתו לאחר שאשתו הגיעה מנסיעה שבה חשבה בתקלה. כעבור רבע שעה המערער יצא מהבית לתקן את הפגם ונפגע ברגלו. בית-המשפט קבע כי התיקון לא נעשה אגב נסיעה משום שחלף פרק זמן של כרבע שעה עד לביצועו. התיקון גם לא נועד לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה {ע"א (יר') 6329/99 אהרון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לב(7), 671}.

ב- רע"א 372/10 {הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.10)} קבע בית-המשפט כי טיפול הרכב חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. טיפול בחלק מן מטען של משאית, שהשתחרר במהלך הנסיעה ובלט מארגז המשאית - כמוהו כטיפול ברכב עצמו.

ב- ת"א (ת"א) 5480-10-11 {יששכר דב פרידמן נ' מעדני מיקי בע"מ, תק-של 2015(1), 29023 (2015)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן הפעולה שביצע המערער היא ריווח שן המלגזה באופן ידני על-מנת שניתן יהא להעמיס את המלגזזה, הפעולה בוצעה במקום עבודתו של התובע ונועשה לאפשר את השימוש במלגזה לייעודה הלא תעבורתי {העמסת מטען} ומשכך, אינה מהווה טיפול דרך או תיקון דרך - אין המדובר "בדרך", אלא במקום העבודה, ואין המדובר בפעולה הדרושה להמשך הנסיעה, אלא בפעולה מקדימה לפעולת הטעינה אשר נועדה לאפשר את הטעינה ולהבטיח את יציבות המטען.

ב- רע"א 4620/04 {דלק - חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.04)} דחה בית-המשפט בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי ואישר קביעה לפיה, החלקה על כתם שמן בתחנת דלק אינה מהווה תאונת דרכים.

עוד נקבע, כי אדם היוצא מרכבו לשם "טיפול דרך" חושף עצמו לסיכונים שונים שבראשם הסיכון, כי ייפגע מרכב חולף, אך הסיכון שיחליק על כתם שמן וייפול אינו אחד מהם.

לפיכך, החלקה על כתם שמן בתחנת דלק אינה יכולה להיחשב התממשות של הסיכון {התעבורתי במקרה דנן} שיוצר "טיפול הדרך" ועל-כן לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין השימוש לנזק ואין לראות באירוע תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

ב- ת"א (נצ') 33921-04-12 {דורון נגר נ' שרביט ביטוחים בע"מ, תק-של 2014(3), 96087 (2014)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה תיקון התקר אננו מהווה "תיקון דרך" במובן חוק הפיצויים.

עוד נקבע כי הכרה ב"תיקון דרך" במובן חוק הפיצויים מחייבת התקיימות מספר תנאים:

הראשון, כי התיקון התבצע במהלך הנסיה מן העליה לרכב ועד לירידה ממנו סיומה ולצורך המשכה המיידי.

השני, כי התיקון אירע בשל אירוע פתאומי.

השלישי, לא מדובר בתקלה המצריכה טיפול על-ידי איש מקצוע.

הרביעי, הפעולה על-פי מהותה נועדה להקטין את הסיכון התעבורתי אגב הנסיעה או לצורך המשכה.

החמישי, התיקון בוצע ברכב או אחד מרכיביו.

6.6 הידרדרות או התהפכות של הרכב
התהפכותו של רכב עומד או הידרדרותו של רכב חונה, הם מצבים של תנועת רכב - גם מבלי שאיש נוהג בו - היוצרים סיכון תחבורתי דומה לעוברים ושבים העלולים להיפגע ממנו או ליושבים בתוכו שכן, אין הבדל, מבחינת הסיכון התעבורתי, אם הרכב נע בציר האורך שלו דהיינו - מתדרדר או נע בציר הרוחב או במרחב קרי, מתהפך.

ב- ת"א (נצ') 15683-05-09 {א' ב' נ' הפניקס חברה לישראל בע"מ, תק-של 2014(4), 84521 (2014)} קבע בית-המשפט כי התובעת נפגעה בעקבות הידרדרות הרכב לאחר שיצאה ממנו בעת שהוא נותר מונע.

במקרה דנן, מדובר בשימוש ברכב מנועי על-פי הוראות החוק והתאונה בה עסקינן הינה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפיצויים.

6.7 הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו
אין מחלוקת כי התנתקות או נפילה מרכב תוך כדי נסיעה, נכנסת לגדר חוק הפיצויים שכן, המדובר בשימוש מובהק ברכב למטרות תחבורה.

ואולם, התנתקות או נפילה כאשר הרכב עומד או חונה מסוייגת רק לנסיבות בהן אירע המקרה "שלא תוך טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו".

ב- ת"א (ת"א) 5480-10-11 {יששכר דב פרידמן נ' מעדני מיקי בע"מ, תק-של 2015(1), 29023 (2015)} קבע בית-המשפט כי מתיאור התאונה כפי שמסר התובע, כי לא נפל דבר ולא התנתק דבר מן המלגזה, אלא התובע נפגע כאשר ניסה לרווח את שן המלגזה, בפעולה יזומה שלו, כאשר דחף חלק במלגזה.

עוד נקבע, כי ניכר מתיאורו של התובע, שאותו חלק שנדחף לא התנתק מן המלגזה ולא שינה את מסלולו או את אופן פעולה, אלא שהתובע התקשה בשחרור החלק שהיה "תקוע" כלשונו, ומשכך אין המדובר באירוע של "הינתקות" או "נפילה".

6.8 טעינה ופריקה
בקובעו שפעולת טעינה או פריקה כשהרכב עומד אינה נחשבת ל"שימוש ברכב מנועי", יצא המחוקק מנקודת הנחה שבפעולות אלה, כשהרכב סטטי, אין סיכון תחבורתי מובהק. הסיכון הקיים הוא סיכון האופייני לכלל פעולות טעינה או פריקה של מטענים.

המחוקק סבר שאין מקום להטיל על כלל בעלי הרכב, המממנים את כלל העלויות של תשלומי הפיצויים לפי חוק הפיצויים, את עול תשלום הפיצויים בגין אותן תאונות הנגרמות עקב סיכונים הכרוכים בעבודה, ושאינן נובעות מסיכונים תחבורתיים מובהקים.

במצבים אלה, המוחרגים מהגדרת תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים, הרכב נמצא במצב של עמידה מוחלטת אשר אינו יוצר ברגיל סיכון תחבורתי שכן, אם הרכב נמצא בתנועה או בתזוזה גובר הסיכון התחבורתי אשר בא בגדרי חוק הפיצויים כלומר, משיצא הרכב לדרכו לא חל עוד הסייג של החזקה הממעטת.

ב- בר"ע 1924/01 {משה סרדס נ' אליהו חברה לביטוח, תק-מח 2007(1), 7068 (2007)} נפגע התובע משן המלגזה שנפלה על רגלו בעת שביקש לרווח את בסיס המלגזה לצורך טעינת מטען.

בית-המשפט סמך על פסק-הדין בעניין אוסם {רע"א 418/09 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, פ"ד נט(3), 541 (2004)} וקבע, כי התאמת המרווח בין שיני המלגזה על-ידי הוצאת הפין והזזת שן המלגזה על-מנת שניתן יהא להעמיד את המלגזה נכללת בגדר טעינת המלגזה שכן, המדובר בפעולת לוואי המהווה חלק אינטרגלי של פעולת הטעינה או הפריקה, משלימה אותה ומאפשרת את ביצועה.

ב- רע"א 7617/97 {קרנית נ' אלשער, פ"ד נה(1), 861 (1999)} קבע בית-המשפט כי השמטות של דופן אחרוית של משאית במהלך סגירתה בסמוך לאחר הטעינה מהווה שלב המשלים את פעולת הטעינה ומהווה פעולת לוואי שלה.

ב- רע"א 5880/02 {ניר לי שיפוצים ובניה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2), 614 (2003)} קבע בית-המשפט כי התכלית המחקיקתית העומדת מאחורי החרגת פריקה וטעינה מכלל השימוש ברכב מנועי, נעוצה בהנחת הבסיס, כי כשהרכב עמד, אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, אלא סיכון אופייני לפעולות הפריקה והטעינה של מטענים.

במצב דברים זה, קבע המחוקק, כי אין להטיל את הנזק שנגרם בגין התממשותו של סיכון, שאינו תחבורתי העיקרו, על כלל בעלי הרכב הממנים את תשלומי הפיצויים על-פי חוק הפיצויים.

ב- ע"א 1040/05 (מחוזי חי') {עוף טנא תעשיות 1991 בע"מ נ' זייד נאיף, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} קבע בית-המשפט כי המבחן העיקרי הוא בחינת תכליתה של הפעולה במהלכה נפגע המשיב, תוך אימוץ פרשנות תכליתית להגדרת המונח "טעינה", הכוללת בחובה את הכנת כלי הרכב הנטען, הרמת המטען, נשיאתו, כיוונו העמסתו והנחתו, ארגונו וסידורו, כיסויו וקשירתו.

ב- ת"א (עכו) 60492-06-15 {מ.ק נ' חברת הכשרת היישוב בישראל בע"מ, תק-של 2016(1), 63531 (2016)} נדונה השאלה האם חבלתו של נהג מנוית עקב פריקת מזוודתו של נוסע - מהווה תאונת דרכים?

בית-המשפט קבע, כי אין להתייחס לעצירה הרגעית וירידת התובע מהרכב כאל סיומה של הנסיעה, דבר שיכול להיות נכון באשר לנוסע בלבד. עסקינן בעצירת ביניים שלא קוטעת את רצף הנסיעה והינה יחד עם פריקת המזוודה, בשים-לב ובדגש על מקצועו של התובע, שלב טבעי ואינטגראלי בנסיעת הרכב.

הדבר נכון ביתר שאת שעה שהוכח לבית-המשפט כי פניו של התובע היו מועדות להמשכה המיידי, ובשל כך הוא אף לא דומם את מנוע הרכב עם עצירתו וגם לא לפני יציאתו מהרכב. בפועל הנסיעה לא הגיעה לקיצה גם משום שבעצירה הרכב לא נמצא בחנייתו או ביעדו הסופי.