הספריה המשפטית
עבירות מס ערך מוסף ומס הכנסה

הפרקים שבספר:

מס הכנסה - אי-קיום דרישות מסויימות (סעיף 216 לפקודה)

1. מבוא
סעיף 216 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) קובע כדלקמן:

"216. אי-קיום דרישות מסויימות וכו' (תיקונים: התשל"ה, התשל"ח (מס' 5), התש"ם (מס' 3), התשמ"ז, התשס"ג (מס' 2), התשס"ה (מס' 3), (מס' 8), התשס"ח (מס' 4))
אדם אשר בלי סיבה מספקת עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, או שני העונשים כאחד:
(1) לא קיים דרישה הכלולה בהודעה שניתנה לו לפי פקודה זו;
(2) לא התייצב, כפי שנדרש לכך בהודעה לפי פקודה זו, או שהתייצב אך לא השיב לשאלה שנשאל כדין;
(3) סירב לקבל הודעה שנשלחה לו לפי פקודה זו;
(4) לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133;
(4א) לא הגיש במועדו דוח מנכה מקוון או דוח מעביד מקוון, לפי הוראות סעיף 166;
(5) לא ניהל פנקסי חשבונות בהתאם להוראות המנהל שניתנו על-פי סעיף 130(א);
(6) השמיד או הסתיר מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה;
(7) מי שרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תעוד אחר על-פי הוראות המנהל מכוח סעיף 130, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על-פי אותן הוראות. לא נרשם התקבול בידי עובדו של הנישום, או בידי שלוחו של הנישום שאיננו עובדו, יאשם בעבירה העובד או השלוח ויאשם בה גם הנישום אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.
(8) לא דיווח בדוח על פעולה שהיא תכנון מס החייב בדיווח כאמור בסעיף 131(ז), בניגוד להוראות סעיף 131(א)(5ד) או (ב1), או (ז)."

סעיף 216 רישא לפקודת מס הכנסה קובע כי המחדלים המפורטים בהמשך הסעיף ייחשבו כעבירה רק במידה והם בוצעו "בלי סיבה מספקת".

מבחנה של "הסיבה המספקת" או כפי שמכנים אותה לעיתים "הסיבה הסבירה", הוא מבחן אובייקטיבי. המבחן הוא איפוא, מבחנו של הנישום הסביר, כשהשאלה היא, אם הנישום הנידון פעל בנסיבות העניין כפי שפועל הנישום הסביר בעיניו של בית-המשפט {ע"א 789/80 פקיד השומה רחובות נ' שקד, פ"ד לז(2), 103 (1983); ע"א 1999/92 חדד נ' פקיד השומה נתניה, פ"ד מט(1), 441 (1995); ע"א 4889/90 אוסטרובסקי נ' מנהל מס ערך מוסף, תק-על 92(2), 904 (1995)}.

לכן, נקבע כי רק אם התרחש אירוע בלתי-צפוי וחריג, ניתן לראות בו כ"סיבה סבירה" או כסיבה מספקת לאי-הגשת דוחות במועד. אך גם אז מוטלת חובה על הנישום לעשות ככל אשר לאל ידו לעשות כדי להגיש את הדוחות, ואין די בהסתמכות על אותו אירוע חריג לאורך זמן כדי להימלט מחובת הדיווח.

לכן נקבע, למשל, כי אף אם שריפה כילתה את מלוא החומר החשבונאי של הנישום, מוטלת עליו ועל רואה החשבון שלו החובה לגשת למשרדי מס הכנסה סמוך לאירוע השריפה, ולנסות למצוא פתרון הולם לעניינו, ולדאוג לסגירת תיק הנישום במידה והוא חדל לפעול {ת"פ (שלום ת"א) 12443/97 מדינת ישראל נ' בסיס מוצרי ביגוד בע"מ, מיסים י"ג/6, ה-49 (1999); ת"פ (שלום יר') 4950/04 מדינת ישראל נ' פנינת טל השקעות ובניה בע"מ, תק-של 2010(1), 9524, 9530 (2010)}.

כפועל יוצא ממבחן זה נקבע כי קושי לקבוע הכנסה מדוייקת מכל סיבה שהיא, איננה סיבה מספקת לאי-הגשת הדוחות, ועל נישום להגיש דו"ח גם במקרה שכזה ולציין בו את ההכנסה המשוערת {ע"פ (מחוזי ת"א) 70089/00 בן צבי יוסף נ' מדינת ישראל, מיסים ט"ו/3, ה-49 (2001)}.

2. לא הגיש במועדו דין וחשבון (סעיף 216(4) לפקודה)
סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה קובע כי אדם אשר בלי סיבה מספקת לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי סעיפים 132 או 133 לפקודת מס הכנסה – דינו שנה מאסר או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין או שני העונשים כאחד.

העבירה של אי-הגשת דו"ח, לפי סעיף 216(4) לפקודה, אינה "רגעית" או חד-פעמית, אלא עבירה נמשכת. כלומר, החובה להגשת הדו"ח חלה כל עוד לא הוגש הדו"ח {ר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 326 (1983); רע"פ 5906/12 אברהם עזרא נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 11079, 11082 (2012); ת"פ (שלום רמ') 40276-10-10 מדינת ישראל נ' אהוד זקסנברג, תק-של 2012(4), 112, 134 (2012); ת"פ (שלום רח') 1097/02 מדינת ישראל - נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין נ' אליון בניה ופיתוח בע"מ, תק-של 2005(1), 31842, 31845 (2005)}.

שלושת יסודות העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה הן: הראשון, קיום חובה מינהלית להגיש את הדו"ח. השני, הפרת החובה על-ידי אי-הגשת הדו"ח. השלישי, אי-קיום "סיבה מספקת" להפרה {ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 813 (1984); ע"פ (מחוזי חי') 24924-12-11 נחום פרמינגר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 3022, 3030 (2012)}.

3. רישום תקבול שהיה חייב לרושמו (סעיף 216(7) לפקודה)
סעיף 216(7) לפקודת מס הכנסה קובע כי מי שרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה חשבונית, ספר פדיון יומי או תיעוד אחר על-פי הוראות המנהל מכוח הוראת סעיף 130 לפקודה, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על-פי אותן הוראות – דינו שנה מאסר או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין או שני העונשים כאחד.

זאת ועוד. לא נרשם התקבול בידי עובדו של הנישום או בידי שלוחו של הנישום שאיננו עובדו, יאשם בעבירה העובד או השלוח ויאשם בה גם הנישום אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.

לפיכך, חובה על אדם, שאינו בקיא באופן בו עליו לנהל את ספריו, להיעזר באיש מקצוע {כגון: יועץ מס, רואה חשבון} על-מנת שזה האחרון ידריכו הכיצד לנהל ספריו על-פי החוק.