מבוא

1. עקרונות יסוד
המושג קלון הוא מושג עמום, ויכול שהוא יישא בחובו משמעויות שונות בהקשרים שונים. על מהותו של הקלון יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עימה קלון {על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(4), 729 (1991); בג"צ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4), 837 (1989)}.

כאשר המונח קלון מופיע בהקשר של "עבירה שיש עימה קלון" או, "שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון", הוא מתאר את הרכיב הבלתי-מוסרי שטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה {בג"צ 184/73 חודייפי נ' עמר ואח', פ"ד כז(2), 746 (1973) (להלן: "עניין חודייפי"); בג"צ 436/66 בן אהרן ואח' נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה פ"ד כא(1), 561 (1967)}.

המונח קלון שאוב מתחום המוסר. על-פי-כך, על בית-המשפט לבחון אם העבירות שבהן הורשע אדם הן עבירות נגד המוסר. המוסר, כמו גם הקלון, אינו מונח משפטי. קבוצת המעשים שיש בהם פגם מוסרי אינה מוגדרת בחוק ואינה יכולה להיות מוגדרת בחוק.

יישומו של המונח קלון, מצריך גמישות והתאמה לכל מקרה לגופו. בבוא בית-המשפט לבחון אם העבירות שביצע אדם יש בו דופי מוסרי, עליו לקבוע תחילה עמדה בשאלה, דופי מוסרי לפי אילו אמות-מידה, בעיני מי, האם על-פי השקפת המוסר של החברה הישראלית או על-פי השקפתה של החברה שאליה משתייך הנאשם או על-פי אמות-מידה אוניברסליות {על"ע 2579/90הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(4), 729 (1991)}.

אולם לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון. יתרה-מזאת, ייתכן שבביצוע עבירה יימצא בנסיבות מסויימות קלון, בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון {בג"צ 436/66 בן אהרן ואח' נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967)}.

מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה {בג"צ 251/88 ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4), 837 (1989)}.

מהיות אמות-המידה המוסריות דבר המשתנה מעת לעת ומחברה לחברה, אין טעם ואין אפשרות לנסות ולהגדיר באופן חד "קלון" מהו, ובאילו נסיבות הוא יימצא.

החוקים המשתמשים במונח "קלון", כמאפיין של ביצוע עבירה כלשהי, אינם מגדירים או מפרשים את המונח. מטרת השימוש במונח עמום, היא לאפשר לבתי-הדין המשמעתיים ולבית-המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות-המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת, ומתוך מטרה להגן על אותם אינטרסים עליהם מופקד החוק {רות גביזון "עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א (תשכ"ח), 176}.
על בית-המשפט להיזהר שלא לקבוע רמת התנהגות, בין גבוהה מידי ובין נמוכה מידי שאינה תואמת את התחושות הבסיסיות בדבר התנהגות ראויה של הציבור הנאור בישראל {א' ברק, שיקול-דעת שיפוטי (1987), 471}.

ההנחיות כאמור משקפות את הדילמה שבית-המשפט שרוי בה. מחד גיסא, עליו להסיר עצמו מן "הפרגמטיזם המעוגן במוסר השוק", אם כי מוסר זה הוא מנת חלקם של אוכלוסין רבים, אם לא רובם. מאידך גיסא, הוא צריך להימנע מאידיאליזם שאין לו עיגון נורמטיבי {כב' השופט כהן ז"ל ב- בג"צ 436/66 בן אהרן ואח' נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967)}.

מחד, דעת הציבור הרחב, משמע, "מה שכולם חושבים", היא למטה ממידותיו של השופט, אולם, מידותיהם של הנאורים, הישרים והצדיקים הן בגדר גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה.

בית-המשפט אינו צריך לעשות אידיאליזציה מן החיים. הוא אמנם חותר לאידיאל, אך אין הוא יכול להעלים עין ממציאות שונה, ולכן הוא נאלץ לא פעם ללכת בין הרצוי ובין המצוי{כב' השופט זמיר ב- בג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' נשיא בית-המשפט העליון ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (19.05.94)}.

כך למשל, ביחס לשורה ארוכה של תפקידים ציבוריים או תחומי עיסוק, הציב המחוקק דרישות ותנאים אשר נועדו לגרום לכך, שבאותם תפקידים או תחומי עיסוק, ישמשו אנשים ראויים, הגונים, נקיי כפיים, אשר לא דבק בהם רבב מוסרי {סעיף 6 לחוק-יסוד: הממשלה; סעיף 9 לחוק הממשלה, תשס"א-2001; סעיף 56ב' לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), תשכ"ט-1969; סעיף 120 לפקודת העיריות; סעיפים 101 ו- 101א לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950; סעיפים 10, 19, 19א 37ג1, 37ה1 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958; סעיף 5א לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977; סעיף 6ב לחוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה), תשמ"ח-1988; סעיף 7 לתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט-1979; סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), תשנ"ב-1991; סעיף 20 לצו איגוד ערים (הוראות אחידות), תשט"ו-1955; סעיפים 7א ו- 18 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984; סעיף 6א לחוק הדיינים, תשט"ו-1955; סעיפים 187א, 192ד ו- 533 לחוק השיפוטי הצבאי, תשט"ו-1955; סעיף 14 לחוק בתי-דין מינהליים, תשנ"ב-1992; סעיפים 11א ו- 19א לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזים, תשכ"ג-1962; סעיפים 2-1 לחוק בעלי תפקידים שיפוטיים (תקופת כהונה), תשנ"א-1991; סעיפים 17, 47, 48 ו- 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963; סעיף 76 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970; סעיף 12א לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971; סעיף 10 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (נוסח משולב), תשמ"ה-1985; סעיפים 17, 23, 42 לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975; סעיף 6 לתקנות החברות הממשלתיות (כללים לקביעת נציג נבחר מקרב עובדי החברה כדירקטור), תשל"ז-1977; סעיף 33 לחוק העמותות, תש"ם-1980; סעיף 9 לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965; סעיף 9 לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990; סעיפים 44 ו- 51 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994; סעיפים 6 ו- 29 לחוק משק החשמל, תשנ"ו-1996; סעיף 6 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968; סעיף 13 לחוק הרשות לשיקום האסיר, תשמ"ג-1983; סעיפים 4ג ו- 4ד לחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960; סעיף 12 לחוק הרשות לפיתוח הנגב, תשנ"ב-1991; סעיף 12 לחוק הרשות לפיתוח הגליל, תשנ"ג-1993; סעיפים 11 ו- 13 לחוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, תשנ"ו-1996; סעיף 6 לחוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשכ"א-1961; סעיף 4 לחוק המוסד העליון ללשון עברית, תשי"ג-1953; סעיף 8 לחוק רשות העתיקות, תשמ"ט-1989; סעיפים 10 ו- 12 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977; סעיף 5 לחוק קליטת חיילים משוחררים, תשנ"ד-1994; סעיף 18 לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963; סעיף 19 מא2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998; סעיף 16ג לחוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול), תשי"ז-1957; סעיף 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות ולגיהות), תשכ"ג-1963; סעיף 3 לתקנות הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (הוראות בדבר מינוי משקמים), תשנ"ג-1992; סעיף 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מועצת המוסד), תשי"ח-1958; סעיף 5 לתקנות זכויות החולה (דרכי מינוי, תקופת כהונה, וסדר עבודה של ועדות אתיקה), תשנ"ז-1996; סעיפים 3 ו- 12 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992; סעיפים 16, 44, 75 ו- 78 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961; סעיף 44א לפקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז-1976; סעיף 5 לחוק הרופאים הווטרינרים, תשנ"א-1991; סעיף 16 לחוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח-1958; סעיף 14 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996; סעיף 148 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967; סעיף 12 לחוק רואי חשבון, תשט"ו-1955; סעיף 21 לתקנות רואי חשבון, תשט"ז-1955; סעיף 13 לחוק העיסוק באופטומטריה, תשנ"א-1991}

כך למשל, הוראת סעיף 7(ב) לחוק הבחירות מאזנת בין הזכות לבחור ולהיבחר לבין השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. הוראה זו אינה מאפשרת, כאמור, למי שנדון בפסק-דין סופי לעונש מאסר בפועל העולה על שלושה חודשים להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות, אלא אם לא דבק בהרשעתו קלון.

הוראה זו תחומה, כמצוות המחוקק, לשבע השנים שלאחר סיום ריצוי עונש המאסר, קרי, לאחר מכן אין פוקדים על אותו אדם את הרשעתו. השאלה המתעוררת תדיר היא מהו אותו קלון בו מדבר סעיף 7(ב) לחוק הבחירות {בג"צ 6748/13 ג'מאל זוהיר אגבאריה נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 20‏, פורסם באתר האינטרנט (נבו 14.10.13)}.

ביסוד דרישות ותנאים אלה עומדת מטרה כפולה: ראשית, המחוקק ביקש למנוע את הנזק הישיר העלול להיגרם לציבור כתוצאה מכך שאדם לא ראוי ישמש באחד מהתפקידים או העיסוקים האמורים, וישוב על מעשיו הרעים.

שנית, המחוקק ביקש למנוע את הנזק העלול להיגרם למעמדו, כבודו, אמינותו ויוקרתו של הגוף או תחום העיסוק בו מדובר, מכך שאדם שדבק בו רבב יִּימָּנֵה על שורותיו ויהיה חבר בו {ת"פ (יר') 4063/06 מדינת ישראל נ' חבר כנסת צחי הנגבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.11) (להלן: "עניין חבר כנסת צחי הנגבי")}.

החוק קובע, כי המבחן הבסיסי בשאלת התאמתו של אדם לתפקידים ציבוריים או לתחומי העיסוק בהם מדובר, מן הבחינה הערכית-מוסרית, הוא מבחן "העבירה שיש עימה קלון".

הנחת המוצא היא, שקיים דופי מוסרי באדם שעבר עבירה שיש עימה קלון, ולעיתים גם באדם שרק חשוד בביצוע עבירה שיש עימה קלון.

שאלת התאמתו של אדם לתפקידים או לתחומי העיסוק בהם מדובר, עשויה להתעורר בשתי נקודות זמן שונות, כדלקמן:

הראשונה: הינה קודם למינוי, עת אדם מבקש לקבל תפקיד ציבורי מסויים או לעסוק בתחום עיסוק מסויים.

המצב השכיח אליו מתייחס המחוקק בהקשר זה הוא, מצב בו לחובתו של אותו אדם הרשעה פלילית וכן האם אותו אדם יוכל לקבל את התפקיד אותו הוא מבקש לקבל, או לעסוק בתחום העיסוק בו הוא מעוניין לעסוק, חרף עברו הפלילי.

השניה: הינה לאחר המינוי. מדובר במצב דברים בו אדם ממלא תפקיד מסויים או עוסק בעיסוק מסויים, ותוך כדי כך הוא מורשע, או אפילו נחשד, בביצוע עבירה פלילית.

השאלה אליה מתייחס המחוקק בהקשר זה היא, האם אותו אדם יוכל להמשיך למלא את תפקידו או לעסוק בתחום העיסוק בו הוא עוסק, חרף הרשעתו או החשדתו {ת"פ (יר') 4063/06 מדינת ישראל נ' חבר כנסת צחי הנגבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.11)}.

ברשימה של חיקוקים אחרים שעניינם בתוצאות הרשעה בעבירה שיש עימה קלון, אין החוק מפרש "קלון" מהו או באילו נסיבות דבק הוא בעבירה. התוכן למושג זה הוא יציר הפסיקה {בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו(1), 40 (1981); על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1), 353 (1990); בג"צ 251/88 עודה נ' ראבי ואח', פ"ד מב(4), 837 (1989); עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184 (1996)}.

בהקשרים שונים, נדרש בית-משפט לטיבו של הקלון שדבק במבצע עבירה ואף-על-פי-כן נותר הוא מושג אמורפי ועמום שאת התוכן שראוי הוא לשאת יש לגבש בהתחשב בתכלית החוק שמכוחו הוא מוטל.

עם-זאת, אין חולק כי בהקשרים השונים בהם מדבר המחוקק ב"קלון", משקף הקלון עמדה ערכית-מוסרית, הגם שאמות-המידה לקביעתו משפטיות הן {רות גביזון "עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א (1968), 176; על"ע 11744/04 מאיר זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.05)}.

ככלל, מקובל כי עבירה שיש עימה קלון היא עבירה שדבק במבצעה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על-פי הקשרם של דברים ושל המעשים {על"ע 11744/04 מאיר זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.05); בג"צ 11243/02 פייגלין ואח' נ' יושב ראש ועדת הבחירות ואח', פ"ד נז(4), 145 (2003)}.

הקלון שדבק בביצוע העבירה נלמד בעיקרו של דבר מחוסר המוסריות האופף את ביצוע העבירה במקרה הנדון.

ככלל, המסקנה בדבר הקלון שדבק במעשה ובעושהו תנבע מנסיבות ביצוע העבירה, גם כאשר העבירה עצמה אינה מהחמורות שעלי ספר החוקים {על"ע 11744/04 מאיר זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.05); בג"צ 436/66 בן אהרון נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967); בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229 (1993) (להלן: "עניין אייזנברג"); בג"צ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 309, 314 (1996); בג"צ 11243/02 פייגלין נ' יושב ראש ועדת הבחירות, פ"ד נז(4), 145 (2003)}.
בהקשר זה מקובלת ההבחנה בין שלושה סוגי עבירות לצורך ההכרעה בסוגיית הקלון, כדלקמן:

1. עבירות שמטבע ברייתן יש עימן קלון, אך יכול שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון.

2. עבירות שמטבע ברייתן אין עימן קלון, ושום נסיבות שבעולם לא יהפכו עבירות אלה לעבירות שיש בהן קלון, כגון העבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אף ללא כוונה פלילית.

3. עבירות גבוליות שאין עימן קלון, אך יש שבנסיבות מיוחדות יהיה בהן משום קלון {בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו(1), 40 (1981); על"ע 11744/04 מאיר זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.05)}.

אולם מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת הקלון מצוי בנסיבות בהן בוצעה העבירה.

2. נסיבות בהן בוצעה העבירה
לנסיבות בהן בוצעה העבירה יש חשיבות רבה. עבירה שיש עימה קלון היא עבירה שדבק במבצעה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על-פי הקשרם של דברים ושל המעשים {בג"צ 11243/02 פייגלין ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.03)}.

על-אף שמושג קלון שאוב מתחום המוסר הרי שיישומו בתחום המשפט חייב להתבסס על בחינה באמות-מידה משפטיות.

קלון הוא מושג יחסי, שהתקיימותו במקרה נתון תלוי בנסיבות והקשר הדברים וכי בגדר הנסיבות הרלבנטיות יש להביא בחשבון, בין היתר, את מהות העבירה, את תדירות המעשים הפסולים, את הנסיבות שבגינן מתעוררת השאלה אם יש בעבירה משום קלון, את הנתונים הנוגעים למבצע העבירה ובהם תפקידו, מעמדו, הלך הרוח הנפשי שאפיין את המבצע בעת ביצוע המעשים הפסולים ואחריהם וכן שיקולים של מדיניות משפטית ראויה {בג"צ 4523/03 דני בונפיל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת, פ"ד נז(4), 857 (2003)}.

3. חלוף הזמן ומידתיות שבהטלת הקלון
תו הקלון טובע עצמו במצחה של העבירה בעת ביצועה, בנסיבותיה, ומעבר הזמן לאחר ביצוע העבירה אין בו, כשהוא לעצמו, כדי למחותו. קלון הוא קלון, ואין קלון הופך אי-קלון אך בשל מעבר הזמן {ע"א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן ואח', פ"ד נ(1), 629 (1996)}.

עם-זאת, לצד הקביעה הנ"ל ישנה פסיקה אחרת והפוכה שניתנה בבית-המשפט העליון המתחשבת בגורם חלוף הזמן, כך למשל, בפרשת מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה {בג"צ 5853/07 5891/07,5914/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

בעניין כאמור, בית-המשפט קבע, כי בין השיקולים השונים שיש לשקול לעניין מינוי לכהונה ציבורית הוא "מהו פרק הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים".
עוד בפרשת חיים רמון, נקבע כי ככל שמשך הזמן שחלף מאז ההרשעה וריצוי העונש ארוך יותר, גוברת הנטיה להעדיף את שיקולי התשובה ולסבור כי המינוי לא יפגע באמון הציבור בשירות הציבורי, ולהיפך {בג"צ 5853/07 5891/07,5914/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07) (להלן: "עניין אמונה")}.

הזמן שעבר מאז ההרשעה וריצוי העונש ועד למינוי הוכר כשיקול רלוונטי בבחינת סבירותה של החלטה על מינויו של אדם לכהונה ציבורית.

משך הזמן שראוי שיחלוף בין ביצוע העבירה וריצוי העונש למינוי משתנה בהתאם לנסיבות. אין הוא נמדד בשנים אחדות בלבד, אך אין גם לדרוש עשרות שנים. ההכרעה תיעשה בסופו-של-דבר על-פי נסיבות הזמן והמקום {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}; בג"צ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2), 62 (1999)}.

אופיה של עבירה ונסיבות ביצועה, כמו גם העובדה שאינה מן העבירות החמורות ביותר, אינם מחייבים כי עשרות שנים תחלופנה בטרם יהא מינויו של אדם למשרה ציבורית בכירה מינוי ראוי. ברם, אין זה ראוי כי חודשים ספורים בלבד יחלפו בטרם שובו של אדם למשרה בכירה בשירות הציבורי{בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

כך למשל, גם בפרשת מינויו של גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, התחשב בית-המשפט בשאלת "חלוף הזמן", וקבע כי הזמן העובר מאז ביצוע העבירה ועד למינוי המוצע הוא גורם חשוב.
עבר פלילי, אפילו בעבירה חמורה, אינו מחסום מוחלט בפני מינוי למשרה ציבורית, אפילו בכירה, שכן הזמן עושה את שלו ושוב לא ייתפס המינוי בעיני "הציבור הנאור" כפעולה הפוגעת בטוהר השירות וביכולת תפקודו, אלא דווקא כמיצוי דין, שאינו ראוי {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

כמו-כן, באשר לשיקול של חלוף הזמן יש לייחד לעבירת שוחד שאכן, בשל חומרתה, חלוף הזמן לא מוחה את הקלון שבה.

דבר שאינו חל במקרים הגבוליים, או במקרים הבלתי-קיצוניים, שבהם חלוף הזמן, כאשר מצרפים לכך את שיקול ה"מידתיות", וכאשר הנאשם כבר נשא בעונש בטרם ובמהלך משפטו, כל אלו רלוונטיים ביותר באשר להטלת או אי-הטלת קלון {ת"פ (יר') 4063/06 מדינת ישראל נ' חבר כנסת צחי הנגבי, פורסם באתר האינטרנט (נבו 03.08.11)}.

כך גם באשר להוראת סעיף 7(ב) לחוק הבחירות. אין הוראת הסעיף מטילה את הקלון עולמית, אלא לתקופת שבע שנים, מתוך הנחת תקנת השבים. תקופת הזמן אמורה להיות מרפא מסויים לחולי ולכתם, והמחוקק הותיר מה שמעבר לה למישור הציבורי.

4. רום המשרה ושלטון החוק
במצב דברים של הרשעה "טריה" יש לייחס משקל רב לשיקול בדבר אמון הציבור. ההרשעה בפלילים והעובדה שהחלטה על מינוי התקבלה זמן קצר ביותר לאחר שאיש ציבור סיים לרצות את עונשו, מגבשות את הקושי העיקרי בשיקול-הדעת שיופעל בהחלטה על המינוי, שעניינו אי-מתן המשקל המתאים לפגיעה שיש במינוי באמון הציבור בממשלה ובחבריה {בג"צ 5853/07 5891/07,5914/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו) (06.12.07)}.

שיקול נוסף שעל בית-המשפט ליתן לו משקל נוגע לבכירותה של המשרה אליה מונה איש הציבור.

יודגש, כי רוממות המשרה, מחייבת כי יינתן משקל כבד לשיקול בדבר הבטחת אמון הציבור {בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5), 441 (1993)}.

כפי שצויין, ככל שמדובר במשרה רמה יותר גדל משקלו של השיקול בדבר עברו הפלילי של המועמד. בכירותה של המשרה, אינה נקבעת רק לפי מבחנים פורמליים של דרגה ותקן אלא גם לפי מידת הזיהוי של הציבור את נושא המשרה עם השירות הציבורי והנזק שייגרם לאמון הציבור בשירות הציבורי אם ייצא המינוי לפועל {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

כך למשל, תפקידו של המשנה לראש הממשלה, על-אף שלא הוגדר בחוק, הינו תפקיד בכיר ביותר. האוחז בו מייצג את פניה של הממשלה ושל המדינה ועל-כן ביתר שאת ראוי להישקל לגביו אמון הציבור בזה אשר ייבחר לאייש את התפקיד, ובממשלה כולה {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

מדובר בתפקיד הדורש יחס מיוחד של אמון שירחש הציבור כלפי ממלאו וכלפי המערכת אליה הוא משתייך ואותה הוא מייצג. במצב זה יש להבחין בין האפשרות ליתן למי שהורשע אפשרות להשתקם ולחזור לנהל חיים נורמטיביים לאחר שריצה עונשו, לבין העמדתו "בראש הפירמידה המינהלית" {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993); בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואח' נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

5. משמעות המונח "עבירה שיש עימה קלון" בדברי החקיקה השונים
סעיפי החוק בהם עולה המונח "עבירה שיש עימה קלון" מלמד, שאין ביניהם זהות מוחלטת. כל תפקיד או תחום עיסוק, וההסדר המיוחד שקבע המחוקק ביחס אליו. עם-זאת, ישנם שלושה היבטים משותפים לכל דברי החקיקה.

האחד הוא, שמושג ה"קלון" מבטא פגם מוסרי. על-פי-רוב, המחוקק לא ביקש לקבוע שכל עבירה, תהא אשר תהא, פוסלת אדם מלכהן בתפקיד או בעיסוק המדובר, אלא רק עבירה שההתנהגות של המבצע אותה מבטאת פגם מוסרי {רות גביזון "עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א' 176}.

"קלון" הנלווה לעבירה מוסיף לה יסוד של שלילה החורג מיממד הפרת החוק גרדא. זהו מונח הנושא עמו מטען מוסרי-ערכי שלילי, בבחינת דופי מוסרי, הניזון מתפיסות ערכיות ומאמות-מידה מוסריות הרווחות בחברה {בג"צ 11243/02 משה פייגלין נ' יו"ר ועדת הבחירות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); בג"צ 6748/13 ג'מאל זוהיר אגבאריה נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 20‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.13)}.
השני הוא, שהקביעה כי העבירה שעבר אדם היא עבירה שיש עימה קלון, לא נועדה להעניש אותו על העבירה שעבר, למעט במקרים בהם ננקט נגדו הליך משמעתי עצמאי.

אין מדובר באחד מרכיבי הענישה הפלילית. הקלון הוא בעיקרו של דבר, מנגנון של סינון. הוא אמצעי לקבוע תנאי התאמה וכשירות. הוא נועד לשמור על היגיינה ציבורית, על נקיון-הכפיים וטוהר המידות של אלה המבקשים להימנות על משרתי הציבור ונבחריו, או על בעלי עיסוקים מיוחדים.

הוא נועד להבטיח את מעמדם, יוקרתם ואיכותם של גופים ומסגרות ציבוריות, ושל תחומי עיסוק בעלי חשיבות מיוחדת. הוא נועד להבטיח את אמון הציבור בנבחריו, בשלוחיו ובכאלה שיש לעיסוקם ייחוד. שכן, כאמור, חברותו של אדם שדבק בו רבב בגוף כלשהו, פוגעת בגוף כולו. הכתם הדבק בו, דבק בגוף כולו.

יוער, כי במקרים רבים הקביעה בשאלת הקלון לא נעשית על-ידי בית-המשפט שדן את הנאשם בפלילים, אלא על-ידי גורמים אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה כדוגמת סעיף 44 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.

זהו, בדרך-כלל, המצב כאשר שאלת הקלון מתעוררת שנים לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים, בעת שאדם מבקש לקבל תפקיד ציבורי או לעסוק בעיסוק מסויים.

כך, למשל, בפרשת פייגלין, אשר ביקש להתמודד בבחירות לכנסת השש-עשרה, שנים לא מעטות לאחר שמשפטו כבר הסתיים. בהתאם לסעיף 6(א) לחוק-יסוד: הכנסת, הסמכות לקבוע האם העבירה שעבר היא עבירה שיש עימה קלון, נמסרה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, ולא לבית-המשפט שדן אותו שנים קודם לכן {בג"צ 11243/02 משה פייגלין נ' יו"ר ועדת הבחירות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

השלישי הוא, "שקביעת הקלון אינה עניין ערטילאי. אין היא דבר שבעיקרון. היא אינה נערכת בחלל ריק, ולעולם כפופה להקשר ולנסיבות. אין זו הצהרה כללית, אשר כוחה יפה לכל עניין ומטרה, השלכותיה ממוקדות ותכליתה קונקרטית {ת"פ (יר') 4063/06 - עניין חבר כנסת צחי הנגבי, דברי כב' השופט א' א' לוי בסעיף 31 לחוות-דעתו ב- בג"צ 5699/07 פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.08) (להלן: "עניין קצב")}.

המבחן הוא אובייקטיבי, והקלון יוטל על-פי נסיבותיו הקונקרטיות, בעיניים של זכויות והגינות, גם אם בסביבתו של הנוגע בדבר יהיו שיראו את עבירתו בעין סלחנית מטעמים כאלה או אחרים.

קשה לתחום במדוייק את גבולותיו של הקלון, שכן הוא מאותם מושגים שקל יותר לזהותם מאשר להגדירם באופן חד.

הקביעה האם דבק קלון במקרה ספציפי היא תלויית נסיבות, וקשה עד מאוד, אם בכלל, למתוח מראש קווים ברורים לקיומו.

העובדה, כי לא נוצק תוכן מוגדר ו"קשיח" למונח קלון, משמעה כי לעיתים על בית-המשפט להתוות את אמות-המידה ואת "מפלס ההתנהגות" של המבקשים לשים עצמם נבחרי הציבור ומנהיגיו, בגדרי הוראות הדין {בג"צ 6748/13 ג'מאל זוהיר אגבאריה נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 20‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.13)}.
ההליך הפלילי בא מעולם העונשין ותכליתו היא תכלית משפט העונשין. הליך הקלון בא מעולם הממשל והמינהל, ותכליתו תימצא בממלכת הממשל והמינהל. ומתוך ששני הליכים אלה שונים הם זה מזה בטבעם ובאופיים, ראוי ונכון הוא כי באיחודם בדיון ישמור כל אחד מן ההליכים על ייחודו ועל אופיו שמבית אביו.

אולם יכולים הם שישפיעו זה על זה. כך, למשל, העברתו של ראש הרשות מכהונתו קרוב לוודאי עשויה היא להשפיע על העונש שיוטל עליו: וראש רשות כי יועבר מכהונתו, ניתן להניח כי יוטל עליו עונש קל מן העונש שהיה מוטל עליו לולא הועבר מכהונתו {בג"צ 103/96 יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996)}.

6. המבחנים והשיקולים שהותוו בפסיקה, לבחינת קיומו של "קלון" הדבק בעבירה המיוחסת לחשוד, לנאשם או למי שהורשע בה, יחולו, בהתאמה הנדרשת, גם בבחינת קלוניות העבירה בשיקוליו להשעיית עובד

6.1 סוג העבירה. האם העבירה המיוחסת לחשוד, לנאשם או למורשע "כרוכה על-פי טיבה בקלון" "האם הנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה העבירה כרוכות בקלון"
קלון הוא מושג יחסי, וקביעת הקלון לעולם תהיה כפופה להקשר ולנסיבות. אמת-המידה של "קלון" יכולה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן, אך היא גם שונה מהוראת חוק אחד בה מופיע ביטוי זה אל הוראת חוק אחר {בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו(1), 40 (1981)}.

לפיכך, בבחינת קלוניות העבירה, יש להתייחס לתכלית העבירה ולרציונאל שבבסיסה, כמו גם להקשר העבירה בהוראת החוק, לזמן ולמקום ביצוע העבירה, ולמיהותו של מבצע העבירה {בג"צ 10238/06 אלעד כהן נ' מפכ"ל משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}

קלוניותה של העבירה המיוחסת לנאשם תוכרע ותיקבע, בין השאר, בהסתמך על ממצאי הכרעת הדין שתינתן בעניינו של נאשם לנסיבות ביצועה, ולמרכיבי המעשים הנטענים שיוכחו בתום בירור ההליך הפלילי.

ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עימה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר {ע"ע (ארצי) 478/07 ‏ ‏שוקי ויטה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.08)}.

כך למשל, יש מקום לצפות ולדרוש ממנהל כללי של משרד ממשלתי יותר מאשר מצפים ודורשים מן המזכירה שלו, כשם שיש מקום להקפיד עם המפקח הכללי על המשטרה יותר מכפי שמקפידים עם שוטר מן השורה.

ייתכן כי עבירה מסויימת תיחשב כעבירה שיש עימה קלון כאשר היא מבוצעת בידי עובד בכיר בשירות המדינה, המכהן במשרה שיש עימה סמכויות רבות ורגישות מיוחדת, והיא לא תיחשב עבירה שיש עימה קלון אם בוצעה בידי עובד זוטר, שלא הוטלו עליו אלא תפקידי עזר פשוטים {עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184, 191 (1996) (להלן: "עניין יוסף אור"); בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2), 750 (1994); ע"פ 521/87 מדינת ישראל נ' עינב, פ"ד מה(1), 418 (1990)}.

אף יש לבחון אם המדובר בעובד הציבור או בנבחר הציבור. שכן ייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסויימות על-ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עימה קלון, אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עימה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור בשל השוני המובהק בחובות המוטלים עליהם מתוקף מעמדם בשירות הציבורי {ע"ע (ארצי) 478/07 ‏ ‏שוקי ויטה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.08); בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

כמו-כן, קיימת משמעות גם למהותו של התפקיד ולמשקלו הציבורי, לזהותה של הרשות הממנה, לנסיבות שבהן הוחלט על המינוי, לכישוריו הייחודיים של בעל התפקיד, לשלב שבו מצוי המינוי, ליכולת לבקר את המינוי שלא באמצעות הליכים משפטיים ועוד {בג"צ 5757/04 יואב הס נ' סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ, פ"ד נט(6), 97 (2005)}.

בבחינת קלוניות העבירה בהקשר של מהותה, תינתן הדעת למעמדו של העובד ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה ולמידת ההשפעה על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מהעמדתו לדין, או מפתיחת חקירה משמעתית וחקירה פלילית נגדו.

בכירות המשרה, אינה נקבעת אך לפי מבחנים פורמאליים של דרגה ותקן, אלא גם לפי מידת הזיהוי של הציבור את נושא המשרה עם השירות הציבורי, והנזק שייגרם לאמון הציבור בשירות הציבורי אם ייצא המינוי לפועל {ע"ע (ארצי) 478/07‏ שוקי ויטה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.08); בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

6.2 הרלבנטיות של הקלון; ההשלכה המיידית של הקלון על עניינו של עובד הציבור
החלטה בעניין קלון, אל לה להקדים את זמנה. עליה להתקבל במועד בו היא רלוונטית, ובאופן שיעלה בקנה אחד עם תכליתה, משמע, בחינת הכשירות המוסרית למילויו של תפקיד קונקרטי בעת נתונה.

לא בכל פסק-דין בפלילים וחד הוא אם ניתן בתום ניהולו של משפט או שיסודו בהסדר טיעון, ראוי כי יימצא ביטוי לשאלת הקלון.

ביטוי כאמור, יינתן באותם מקרים, בהם נודעת לקיומו של קלון השלכה מיידית, למשל כאשר המורשע מצוי בעיצומה של כהונה בתפקיד שקלון הוא מחסום לו, או כשעומד הוא ערב אותה כהונה, או כשקלון מאיים לשלול מידיו זכויות שונות, כמו בעניינם של תנאי הפרישה. אחרת, לא זו בלבד שלא תהא משמעות להחלטתו של בית-המשפט, אלא שלא יהא לאותה החלטה תוקף מחייב.

כמו-כן, כשהקלון מאיים על זכויותיו של עובד הציבור המושעה משירותו במדינה, או המונע בעדו מלמלא תפקיד אליו התמנה תהיה לקביעתו חשיבות.

קרי, הדרישה לעסוק בשאלת הקלון, תעלה שההכרעה בה נחוצה רק כאשר מבקש אדם שכבר הורשע להתמודד למשרה ציבורית {בג"צ 5699/07 פלונית א' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.08)}.

תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא בדיקת כשירותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות. היא נועדה לאפשר את ניפויו של זה אשר נמצא לוקה מבחינה ערכית מבין המועמדים לאותם תפקידים, וזאת כדי שתפקידים אלה ימולאו כראוי וכדי להבטיח את האמון במערכת הציבורית ובשלטון החוק {עניין קצב}.

בחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975 נקבעו תנאים לפקיעת הכהונה של ראש רשות מקומית או להשעייתה. בעניין עיריות ומועצות מקומיות, כללים אלה מעוגנים בחוק בחירת ראש הראשות וסגניו וכהונתם.

סעיף 20 לחוק זה קובע את התנאים אשר בהתקיימם פוקעת או מושעית כהונתו של ראש רשות מקומית, מחמת הרשעתו בפלילים.

הוראות דומות בעניין פסלות לכהונה עקב הרשעה בעבירה שיש עימה קלון קיימות גם לגבי ראש מועצה אזורית (סעיף 6ב לחוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה), התשמ"ח-1988) ולגבי חברי מועצות של רשויות מקומיות (סעיף 120(8) לפקודת העיריות; סעיף 101(7) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950; סעיף 7ב לצו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג-1953; סעיף 19(ב) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958).

ההוראות כאמור לעיל קובעות את המועד בו פוקעת אוטומטית כהונתו של ראש רשות מקומית בגין מעורבות בפלילים.

כהונתו של ראש רשות מקומית תפקע באופן אוטומטי אם ראש הרשות הורשע בדין, ונקבע בפסק-דין סופי כי בעבירה שביצע יש משום קלון או אם ראש הרשות נידון למאסר בפועל כאמור בסעיף 7(ב) לחוק הבחירות לרשויות המקומיות.

אולם, אם כהונתו כאמור לא תופסק באופן אוטומטי מכוח הדין, למועצת הרשות הוענקה סמכות, לדון ולהחליט אם נוכח נסיבות שונות ובהן גם הגשת כתב אישום יש מקום להעביר את ראש הרשות מכהונתו. סמכות זו מעוגנת בסעיף 22 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975 (להלן: "חוק בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם" או "חוק רשויות מקומיות").

גם אם לא נפסלה כהונתו של ראש הרשות המקומית פסילה אוטומטית מכוח הדין, קיימת חובה על מועצת העיריה לשקול נתונים אחרים במסגרת החלטתה אם להעבירו מכהונתו ובהם הגשת כתב אישום נגד ראש העיריה.

שיקולים נוספים שיילקחו בחשבון הם, סמיכות מועד הבחירות למועד ההחלטה, חומרת העבירות המיוחסות לראש הרשות המקומית, הערך עליו באה העבירה להגן, כאשר חומרה מיוחדת תימצא בעבירות שביסודן ערכים מוגנים בדבר טוהר המידות, אמון הציבור ברשויות השלטון והבטחת יושרם האישי של משרתי ציבור.

כמו-כן, ייבחנו גם התמשכותן ואת היקפן של העבירות מושא כתב האישום, מספר האישומים, פרק הזמן שחלף מאז המועד בו נטען שעבירות אלה בוצעו והזיקה בין העבירות בהן הואשם ראש הרשות לבין סמכויותיו ומעמדו כראש הרשות.

יחד-עם-זאת, תתכנה עבירות חמורות כגון רצח או אונס בהן גם בהעדר זיקה לתפקיד לא ניתן להסכין עם המשך כהונה. דהיינו, אין זיקה הכרחית בין התפקיד לבין ההחלטה להעביר מכהונה.

אמנם הגשת כתב אישום מהווה ראיה מינהלית למעשים פליליים המיוחסים לראש עיריה, אולם הגשת כתב אישום אינה מביאה אוטומטית לפסלות מכהונה.

כלל "הראיה המינהלית", פירושו, כי רשות שלטונית רשאית לבסס מימצא על ראיה, אם הראיה, בשים-לב לנסיבותיה, הינה כזו, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

כמו-כן, יתכנו מקרים בהם הגשת כתב אישום לא תחייב העברת שר מכהונתו, והדבר תלוי תמיד במכלול נסיבות העניין {בג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.03.06)}.

יובהר, כי השיקולים המובילים להעברת ראש רשות מקומית מכהונתו יחולו גם בשלב ההתמודדות בבחירות לתפקיד זה, מטעמי ציבור.

אולם, מהפן המשפטי, אין אפשרות למנוע התמודדות כזו כיוון שלא מוקנית בדין סמכות שלא לאשר את התמודדותו של מועמד המקיים את הכשירות הקבועה בחוק, אם המועמד מואשם בפלילים.

מבחינה משפטית לא ניתן להתערב בשאלת החלטתו של מועמד להתמודד לראשות רשות מקומית, או בהחלטת מי מהמציעים להציע מועמד זה או אחר במקום שאין הוראת פסילה אוטומטית { בג"צ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.10.13)}.

6.3 ההיבט הערכי-מוסרי שבעבירה
הצורך לשקול את ההיבט הערכי-מוסרי במינויו של אדם לכהונה ציבורית הורחב גם למצבים בהם הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית או משמעתית כנגד המועמד בגין התנהגות המעלה חשד לחריגה מן החוק {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07); בג"צ 5757/04 יואב הס נ' סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ, פ"ד נט(6), 97 (2005); בג"צ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3), 46 (2005); בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

כמו-כן, אף הוכרה אפשרות לפסול מכהונה ציבורית אנשים שהוחלט להעמידם לדין פלילי, עוד בשלב שטרם הוכחה אשמתם, או כאשר התנהלה חקירת פלילית נגד שר שלא התגבשה לכדי הגשת כתב אישום {בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל פ"ד מז(5), 404 (1993); בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5), 441 (1993); בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה מר אריאל שרון, פ"ד נז(6), 817 (2003)}.
כך למשל, מאפשר סעיף סעיף 35(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, כי ראש הממשלה רשאי, בהודעה בכתב, להעביר שר מכהונתו; כהונתו של השר נפסקת 48 שעות לאחר שכתב ההעברה נמסר לידיו, זולת אם חזר בו ראש הממשלה לפני כן.

הוראת החוק כאמור, נועדה גם כדי לאפשר תגובה, בצורת העברה מן התפקיד, בשל אירוע חמור שבו מעורב חבר הממשלה.

כאשר האירוע, יהיה זה מעשה או מחדל, משליך על מעמדה של הממשלה, על מראית פניה בעיני הציבור, יכולתה להנהיג ולשמש דוגמה, כשירותה להשריש אורחות התנהגות נאותות, ובעיקר כאשר הדבר משליך על אמון הציבור בשיטת הממשל והשלטון, בערכים שעליהם בנויה שיטתנו השלטונית והחוקית ובחובות של האזרח מן השורה הקמות ועולות מכך {בשג"ץ 4409/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נז(5), 404 (1993)}.

על הממשלה ועל כל אחד משריה נגזרת החובה לשקול אם להפסיק כהונתו של שר או סגן שר אשר כנגדו גובש כתב אישום.

המשך כהונתו של שר זה, אשר לגביו קיימות ראיות שנמצאו מספיקות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום, עשוי לפגוע באמון הציבור וברשויות השלטון ועל-כן על רשויות אלה לשקול עניין זה במלוא כובד האחריות {בג"צ 4267/93, 4287, 4634 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5), (1993)}.

במצב בו עיון בעבירות המיוחסות לשר, על רקע עובדות כתב האישום, מצביע לכאורה על-כך כי יש בהתנהגותו "פגם מוסרי", וניתן לסווגן כעבירות שיש בהן, בנסיבות העניין, קלון, קמה חובה על ראש הממשלה להעביר אותו שר או סגן שר מכהונתו.

סירוב של ראש הממשלה להעביר שר או סגן שר מכהונתו ייחשב, בנסיבות כאמור, חוסר סבירות קיצוני. לפיכך יכול בית-המשפט, במקרה של סירוב כזה, להורות לראש הממשלה להפעיל את סמכותו כנדרש.

ברם, כדי שראש ממשלה יהיה חייב להעביר שר מכהונתו, מכוח סעיף 35(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, צריך שהסירוב להעביר את השר מן הכהונה ייחשב, בנסיבות המקרה, חוסר סבירות קיצוני {בג"צ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואח', פ''ד נא(3), 46, (1997)}.

6.4. מהות המשרה
סוג המשרה, אותה אמור עובד הציבור למלא, משפיע על משקלו של העבר הפלילי באיושה.

קיים הבדל בין משרה בכירה שיש עימה מפגש עם הציבור, פיקוח על אחרים ואחריות על המשמעת ובין משרה זוטרה שאין עימה מפגש עם הציבור ואין בה דרישות אתיות מיוחדות מבעל המשרה ומזולתו לעניין עברו הפלילי של אדם המכהן בה {בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עימה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת.
לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר.

ייתכן כי עבירה מסויימת תיחשב כעבירה שיש עימה קלון כאשר היא מבוצעת בידי עובד בכיר בשירות המדינה, המכהן במשרה שיש עימה סמכויות רבות ורגישות מיוחדת, והיא לא תישב עבירה שיש עימה קלון אם בוצעה בידי עובד זוטר, שלא הוטלו עליו אלא תפקידי עזר פשוטים {עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184 (1996); בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2), 750 (1994); ע"פ 521/87 מדינת ישראל נ' עינב, פ"ד מה(1), 418 (1990)}.

כמו-כן, יש לעשות אבחנה אם מדובר בעובד הציבור או בין אם מדובר בנבחר הציבור, בשל השוני המובהק בחובות המוטלים עליהם מתוקף מעמדם בשירות הציבורי.

יש וייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסויימות על-ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עימה קלון, אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עימה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור {עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5),184 (1996)}.
יובהר, כי תינתן משמעות גם למהותו של התפקיד ולמשקלו הציבורי, לזהותה של הרשות הממנה, לנסיבות שבהן הוחלט על המינוי, לכישוריו הייחודיים של בעל התפקיד, לשלב שבו מצוי המינוי וליכולת לבקר את המינוי שלא באמצעות הליכים משפטיים, כגון למשל במינויים פוליטיים העומדים לבחינתו של ציבור הבוחרים, ועוד {בג"צ 5757/04 יואב הס נ' סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ, פ"ד נט(6), 97 (2005)}.

בכירות המשרה, אינה נקבעת לפי מבחנים פורמליים של דרגה ותקן, אלא גם לפי מידת הזיהוי של הציבור את נושא המשרה עם השירות הציבורי, והנזק שייגרם לאמון הציבור בשירות הציבורי אם ייצא המינוי לפועל {בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.

6.5 השפעת כהונתו בתפקיד של החשוד, על אמון הציבור במערכת הציבורית
אמון הציבור בעובדי הציבור ובנבחריו הוא תנאי מתחייב לפעולתו התקינה של השירות הציבורי ושל מוסדות השלטון.

השירות הציבורי על כל זרועותיו בנוי על אמון הציבור הנשען לא רק על יכולותיהם התיפקודיות של עובדיו ונבחריו, אלא גם, ובעיקר, על רמתם המוסרית והאנושית, על טוהר מידותיהם ונקיון כפיהם.

בלא אמון זה, לא יוכל השירות הציבורי לבצע את משימתו ברמה הנדרשת לאורך זמן.

מינוי לכהונות ציבוריות של בעלי תפקידים שדבק בהם פגם מוסרי, או השארתם בתפקידם לאחר שסרחו, עלול לפגום בתשתית הערכית עליה בנויים מוסדות המדינה והשלטון בישראל.

כמו-כן, מינוי כאמור, עלול לפגוע פגיעה חמורה בעקרונות היסוד הערכיים עליהם בנויים יסודות החברה והמשטר בישראל ולערער את אמון הציבור במערכות השלטון, האמורות לשקף במעמדן וברמתן את עקרונות היסוד האתיים עליהם מושתתים חיי החברה בישראל {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

על נציגי הציבור הנבחרים, לחתור ולפעול בהתאם לעקרונות היסוד עליהם מושתתים המשטר והחברה בישראל {בג"צ 5757/04 יואב הס נ' סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ, פ"ד נט(6), 97 (2005)}.

ביטוי מובהק לעקרונות אלה, נמצא בהגבלות הסטטוטוריות שקבע המחוקק שהן "מחסום סף" לכהונה בתפקיד ציבורי באופן שאין מותירים לרשות שיקול-דעת בעשיית מינוי.

לפיכך נקבעו הגבלות חקיקתיות הפוסלות אדם שהורשע בעבירה שיש עימה קלון מלמלא תפקיד ציבורי.

עם-זאת, חובה על הרשות להפעיל שיקול-דעתה בסבירות בבחינת מינוי, גם בהעדר מגבלה סטטוטורית על עובד מלכהן בתפקידו הציבורי {כשירות אדם להתמנות לשר בממשלה (סעיף 6 לחוק-יסוד: הממשלה); הזכות להיבחר לכנסת (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: הכנסת); מגבלות למינוי לשירות המדינה ולשירות ברשות מקומית (סעיף 46(א)(1) לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959; סעיף 120(8) לפקודת העיריות)}.

6.6 התאמת הדימוי המוסרי של העובד לתפקיד
במסגרת זו יש לבחון את השפעת העבירות או החשדות המיוחסים לעובד על התאמתו לתפקיד ציבורי בהיבט של כשירותו המוסרית למילוי התפקיד.

כן יבחנו טיב מעשיו של המועמד והאם הם מעידים על פגם ערכי מובנה בהתנהלותו, המשפיע על יכולתו למלא את התפקיד המיועד, והמקרין על דמותו הערכית של השירות הציבורי.

איכותו הערכית ומידותיו המוסריות של המועמד, בצד יכולותיו המקצועיות והתיפקודיות וכשירותו של אדם לשאת באחריות למילוי תפקיד ציבורי תלויה לא רק בכשרונותיו וביכולותיו בלבד, אלא גם בדמותו המוסרית, בטוהר מידותיו ונקיון כפיו.

דופי ערכי-מוסרי שנתגלה במעשיו של אדם קודם למינויו, או אגב כהונתו בתפקיד ציבורי, עלול להעלות חשש לאי-התאמתו לכהונה מבחינת מידותיו וערכי התנהגותו, ולפגוע ביכולתו לבצע את תפקידו {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

6.7 האם העבירה נעברה בעת מילוי התפקיד
חומרה מיוחדת נודעת לעבירות שעבר עובד המדינה "בקשר למילוי תפקידו". שיקול זה מבטא את האינטרס של אמון הציבור בשירות הציבורי בהיבט של שמירה על רמת התנהגות ראויה במילוי התפקיד.

לפיכך, יש לבחון האם העבירה עלולה לפגוע בתדמית של שירות המדינה ובאמון הציבור בשירות זה, האם העבירה מהווה סימן לכשירות של עובד המדינה או לכושרו להמשיך ולמלא את תפקידו והאם העבירה המיוחסת לעובד הציבור "עשויה להשפיע על נורמת התנהגות הנדרשת מעובדי המדינה, ויש צורך להרתיע עובדים אחרים מפני הפרת הנורמה {עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184 (1996); עש"מ 2699/01 גמיל חלף נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); ע"פ 645/81 פניץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 67 (1982)}.

6.8 חלוף הזמן מאז בוצעו העבירות המיוחסות לחשוד או לנאשם
המשקל אשר ניתן לחלוף הזמן נגזר בכל מקרה על-פי נסיבותיו, באשר להטלת או אי-הטלת קלון, לפיכך, משך הזמן שראוי שיחלוף בין ביצוע העבירה וריצוי העונש למינוי משתנה בהתאם לנסיבות ואין הוא נמדד בשנים אחדות בלבד {על"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998); על"ע 6/70 פלוני נ' לשכת עורכי-הדין, מחוז ירושלים, פ"ד כה(1), 673, 677 (1971)}.

אולם אין נדרש להמתין עשרות שנים. בהקשר זה ייבחן, בין השאר, חלוף הזמן בין ביצוע העבירות המיוחסות בחקירה הפלילית, לכהונה בתפקיד הציבורי {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993)}.

כך למשל, באשר להוראת סעיף 7(ב) לחוק הבחירות. אין הוראת הסעיף מטילה את הקלון עולמית, אלא לתקופת שבע שנים, מתוך הנחת תקנת השבים.

6.9 האם מדובר במעשה חד-פעמי או מתמשך
ייחוס משקל ראוי לנתונים השונים, ואף הנוגדים זה לזה, יביא לאיזון ביניהם, אשר יכריע את שאלת התאמת המועמד למינוי.

משקל הגורמים השונים אינו סטטי, והוא משתנה על-פי הנסיבות, ובהן צרכיה המיוחדים של המערכת, אופי התפקיד המוצע, חיוניותו ומאפייניו, ומכלול איכויותיו של המועמד בהתייחסם למועמדים אחרים {בג"צ 5562/07 עו"ד שוסהיים נ' השר לבטחון פנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.07)}.

לפיכך, גם אם נילווה לחזרה על המעשה, היבט של חומרה באשר להדבקת קלון ואם לאו, אין הוא מצביע על דופי מובנה באישיותו של המועמד {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07); עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נז(3), 694 (2000)}.

אולם, אורך הזמן שבו בוצעה עבירה עשוי להוסיף חומרה לכל עבירה, כמו גם ריבוי מעשים, רצף ביצועם וחזרה עליהם, עומדת לחובתו של נאשם ומאיינת את משקל עברו הנקי {תפ"ח (ת"א) 1015/09 מדינת ישראל נ' משה קצב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)1; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נז(3), 694 (2000)}.

6.10 בחינת נסיבות המקרה לגופו לפי "אמת-המידה של האדם הסביר"
אמת-המידה של האדם הסביר, קובעת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר המקובלים בציבור. ככלל, המסקנה בדבר הקלון שדבק במעשה ובעושהו תנבע מנסיבות ביצוע העבירה, גם כאשר העבירה עצמה אינה חמורה {בג"צ 436/66 בן אהרון נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967); בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229 (1993); בג"צ 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 309, 314 (1996); בג"צ 11243/02 פייגלין נ' יושב ראש ועדת הבחירות, פ"ד נז(4), 145 (2003)}.

כאשר מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת הקלון מצוי בנסיבות בהן בוצעה העבירה {על"ע 11744/04 עו"ד מאיר זיו נ' ועד מחוזי של לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

הקלון, כביטוי משפטי, הוא פועל יוצא של פגם מבחינה מוסרית. מידת החומרה של הפגם המוסרי שיש בה כדי לעטות קלון על העבירה תלויה במידה רבה, בעיקר במקרי הגבול, בנסיבות המקרה.

אפשר שהנסיבות המיוחדות של המקרה יחלישו או אף יסלקו את הקלון. הערכת נסיבות המקרה נעשית לפי אמת-המידה של האדם הסביר.

האדם הסביר הוא דמות דמיונית המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר המקובלים בציבור. בפועל האדם הסביר הוא, בית-המשפט. בשמו של האדם הסביר קובע בית-המשפט את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים {עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184 (1996)}.

6.11 מידת חיוניותו של המועמד למילוי התפקיד
מבחן מידת חיוניותו של המועמד למשרה ציבורית למילוי התפקיד, נלקח בחשבון והוא בוחן האם כישוריו של המועמד לתפקיד הם כה יוצאי דופן ומתקיים "מצב אמיתי של חירום" עד כדי כך שנוכח חיוניותו לתפקיד אין מנוס מהעסקתו, למרות הקלון בעבירה המיוחסת לו {בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה אהוד אולמרט, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07)}.

על מאשר המינוי של המועמד להבהיר כי רק אותו מועמד, יחיד סגולה, עם כל כישוריו, עשוי, בנסיבות מסויימות וחריגות, למלא את המשרה.

כמו-כן יש להתחשב בשאלה, אם קיים מצב אמיתי של חירום, המחייב גיוס כל הכוחות, לרבות אלה בעלי עבר פלילי, או שמא מדובר בפעילות הרגילה של המינהל הציבורי, אשר צריך לשאוב את מעייניו מעובדים ישרי דרך {בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993)}.