תביעה לגירושין ועילות לגירושין

1. מבוא
חיוב איש או אישה בגט היא החלטה לא פשוטה שבית-הדין משתדל להימנע ממנה ככל האפשר.

ריבוי התיקים שבפני בית-הדין לא גורם - כך לפחות יש לקוות - להתקהות הרגשות.

לעיתים קרובות מאוד, משקיע בית-הדין הרבני מאמצים רבים וזמן רב על-מנת להביא צדדים להסכמות ולהימנע מהחלטה שיפוטית ואולם, כשאינו מצליח לעשות כן, עליו ליתן הכרעתו.

העובדה שאישה נשואה {והנ"ל גם תקף לגבי גבר נשוי} מכניסה גבר זר לביתה באופן קבוע {גם אם גבר זה נשוי ופרוד מאשתו מזה מספר שנים}, יש בה משום מעשה כיעור, שכן הדבר נעשה פעמים רבות במהלך מספר חודשים תוך כדי בילוי משותף הכולל נסיעה משותפת, בילוי במסעדות ובמועדונים ולאחר מכן לינה בבית נעול.

הנסיבות הללו מעידות על התנהגותם של בעל ואישה על כל המשתמע מכך, ואין זה המקרה הקלאסי שדברו בו חז"ל שאין אוסרים על הייחוד ואף אין רואים זאת כמעשה כיעור, שם מדובר באופן חריג שאין ולא היה בו הוכחה למעשה זנות.
לא בכדי הדגישו הפוסקים בדבריהם כי בגדרי כיעור אחר שציינו בו את המקרים שהובאו בתלמוד "וכיוצא בזה" וברמ"א הוסיף "לפי ראות עיני הדיינים" (ראה טושו"ע אה"ע סימן י"א סעיף א') שהמאפיין של מעשה כיעור הוא התנהגות אופיינית לבעל ואישה המתגוררים בבית אחד.

בית-הדין הרבני בתוך עמו יושב ונאלץ להתוודע למספר רב של מקרים מעין אלה הכוללים חיי אישות.

לעיתים אף מועלית הטענה לפיה היו אלה יחסי ידידות גרידא וכי בבית שהו בני משפחה אחרים שישנו בחדרים נפרדים. בדרך-כלל בית-הדין הרבני לא קיבל טענה זו {ראה לדוגמה, תיק מס' 7347-21-2 (חי') פלוני נ' פלונית, פדאור (2010)}.

ישנם מקרים, בהם בית-הדין הרבני מגיע למסקנה, כי לאור נחישותה של האישה, לדוגמה, להתגרש ולאור העובדה כי הסכסוך בין בני הזוג נמשך כבר כמה שנים, כאמור, מצופה מהבעל כי יתן לאישה גט ברצון, ללא צורך בדיונים ממושכים. ישנם בעלים שבמצב זה גורמים לעינוי דין וסבל ממושך לאישה, כאשר ברור להם שאין עוד תוחלת לנישואיהם {תיק מס' 6845-21-2 (חי') פלונית נ' פלוני, פדאור (2010)}.

2. פסק-דין במשפט גירושין למול פסק-דין שנקרא "מעשה-בית-דין"
הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק-הדין בו בית-הדין מורה - אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה - על ביצוע הגירושין.

ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה-בית-דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות.

בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים, כל עוד לא קבע בית-דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים.

אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה-בית-דין אשר משמש כפסק-דין משלים לפסק-הדין הראשון בו הורה בית-הדין על ביצוע הגירושין.

בתיק מס' 697906-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 17, 19 (2011)} קבע בית-הדין:

"בפני בקשת אישה גרושה לתיקון "מעשה-בית-דין" לגיטין שנערך על ידי לפני כמעט תשע שנים.
הצדדים התגרשו בבית-הדין בירושלים ביום י"ז סיון תשס"ב. בנוסחו הרגיל של "מעשה-בית-דין" לגיטין נאמר:
"ב[יום פלוני בשבת יום פלוני בחודש שנת פלונית] גרש הבעל [פלוני] את אשתו [פלונית] בגט פיטורין כדת משה וישראל. ועדים החתומים על הגט [פלוני ופלוני] ומותרת האישה להינשא לעלמא לבר מכהן לאחר צ"ב יום."
במעשה-בית-דין שבין בני הזוג הצדדים לתיק זה נוספה הערה: "הצדדים אסורים לחזור זל"ז ואסור לאישה להינשא ל[אלמוני]".
באת-כוח הגרושה דרשה שבית-הדין ימחק את ההערה הנזכרת מהטעמים הבאים:
א. חריגה מסמכות - לדעת המבקשת אין סמכות לבית-הדין לדון בנושא בעלה ובועלה כשהצדדים מסכימים לגט.
ב. לא התקיים דיון בנושא "בעלה ובועלה" ואין פרוטוקול לדיון.
ג. לא היתה החלטה בעניין "בעלה ובועלה".
ד. אין לרשום במעשה-בית-דין הגבלה שלא נקבע בפסק-דין שלפני גירושין, והוא צריך להיות חתום על-ידי שלושה דיינים.
ביום א' בניסן התשע"א (5.4.2011) התקיים דיון בפני, אליו התייצבו המבקשת ובאת-כוחה, טו"ר רבקה לוביץ, וכן המשיב שהוא הבעל-לשעבר.
קודם לדיון הוגשה בקשה על-ידי ב"כ האישה שלא לזמן עדים לדיון, בנימוק כי מדובר בשאלה משפטית בלבד.
מאחר ומעשה-בית-הדין נחתם על-ידי בלבד וזאת על-פי החלטה שלי כ"דן יחיד", והבקשה היא לתקן את תוכן הדברים שנכתבו שם, התקיים הדיון בפני בלבד כ"דן יחיד" [בעת הדיון ישב באולם גם הרב בנימין לוי דיין ההרכב, אך עסק בעבודה השוטפת של בית-הדין].
דין הבקשה להידחות.
אין כל בסיס משפטי לטענה בדבר "חריגה מסמכות" - כאילו אין לבית-הדין סמכות לדון בשאלת איסור האישה להינשא "לבעלה ולבועלה" כשהצדדים מסכימים לגט. זה לשונן של תקנות קנד-קנה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג:
"גירושין בהסכמה
קנד. בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני-הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל ויינתן פסק-דין לגירושין. אך במקרה של שכיב-מרע רשאי בית-הדין לסדר את הגט בלי דיון מוקדם.
דיון בעניין גירושין
קנה. בדיון, כאמור בסעיף הקודם, יברר בית-הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון."
כפי שהוסבר בפסקי-דין רבים, אין בתי-הדין מסדרין גיטין אף אם הצדדים מסכימים על כך, בלא לקיים בירור מוקדם בכל הקשור לנסיבות מתן הגט. ראשית, יש לבדוק אם אכן כלה ונחרצה מאת הצדדים להתגרש או אם יש עילה אשר בגינה יש להתגרש. שבירתו של בית בישראל אינה עניין של מה בכך. "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ ע"ב). שנית, יש לבדוק אם ההסכמה המוצהרת הינה הסכמה חופשית מתוך רצון טוב, על-פי גדרי ההלכה, או שמא קיים אילוץ, לחץ או אונס אשר עלול לפגום בכשרותו של הגט. שלישית, מאחר ועד כה היו בני הזוג בחזקת איסור לעלמא עקב נישואיהם זל"ז, יש להסדיר בקביעה בת תוקף הלכתי את עניין היתרם של בני הזוג להינשא מעת מתן הגט ואילך.
תפקידו של בית-הדין אינו מסתיים ברגע בו ניתן הגט מיד הבעל לידי האישה. לאחר הגירושין בית-הדין נזקק לכתוב מעשה-בית-דין. ללא מעשה-בית-דין הצדדים אינם יכולים לממש את "פרידתם" זה מזו. לפיכך, רק חתימתו של "מעשה-בית-דין" מסיימת את הליך הגירושין. בעניין זה ניתנה גם הנחיה ברורה של נשיא בית-הדין הרבני הגדול (הנחיות נשיא בית-הדין הרבני הגדול - התשס"ד, חוזר מנהל בתי-הדין הרבניים מס' 4, 6, 8; ההנחיות מצויות באתר בתי-הדין הרבניים):
"ז. סיום הליך הגירושין
(1) הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק-דין לגירושין, בין אם פסיקת בית-הדין הוכתרה בכותרת "פסק-דין" ובין אם היא הוכתרה בכותרת "החלטה", אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה-בית-דין שלאחר סידור הגט. כל עוד לא סודר הגט וניתן מעשה-בית-דין כאמור, ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית-הדין ימשיך לדון בעניין הגירושין ובכל הכרוך בו, עד לאחר סידור הגט ומתן מעשה-בית-דין.
(2) מצא בית-הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין, יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט."
דברים אלו הוסברו על-ידי בית-הדין הגדול בתיק 1-21-7938 פלוני נ' פלוני (י"ד שבט תשס"ו, 12.02.2006; פורסם באתרים משפטיים):
"הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק-הדין בו בית-הדין מורה - אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה - על ביצוע הגירושין. ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה-בית-דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות. בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים, כל עוד לא קבע בית-דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים. אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה-בית-דין אשר משמש כפסק-דין משלים לפסק-הדין הראשון בו הורה בית-הדין על ביצוע הגירושין. כדברי בית-הדין הגדול (פסקי-דין רבניים חלק ט 289, 292):
'...פסק-הדין בתיק 533/לב היה פסק-דין על תביעת הגירושין, ועל הסכם הגירושין שנעשה בין הצדדים. מעשה-בית-דין הוא פסק-דין אחר על מעשה הגירושין עצמם שנעשה כדין. ועיין פתחי תשובה שו"ע אה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סק"ח, בשם הפוסקים שצריך תורת בי"ד לסידור הגט, ולמעשה בי"ד על הגירושין, עיין שם.
(כידוע שיש בארץ, כגון בתל אביב שני בתי-דין נפרדים: האחד, בי"ד שדן רק במשפטי גירושין, וב"ד שני שעיקר עיסוקו הוא במעשה הגירושין. בית-הדין ברחובות הוא דן גם במשפטי הגירושין, וגם עוסק במעשה הגירושין, דהיינו שהוא פועל בשני המישורים גם יחד).
אולם אלו הם שני פסקי-דין שונים, פסק-דין במשפט גירושין כולל עצם החיוב לתת גט, או לקבל גט, עניינים הכספיים שבין הצדדים, שאלת הילדים של בני הזוג. ופסק-דין שנקרא מעשה-בית-דין כולל בעיקרו דיני איסור והיתר שהגט נעשה כהלכה, ושהיא אסורה לכהן, ומתי היא מותרת להינשא, ואם היא מותרת לחזור לבעלה הקודם, וכן אם היא אסורה להינשא לגבר מסויים. שני פסקי-דין אלו, אינם חייבים להיות תואמים זה את זה, אלא הם משלימים אחד לשני'".
מעשה-בית-דין אינו יכול להיכתב ולא להיחתם לפני הגירושין, שכן ההלכה קובעת ששטר כזה, שנכתב לפני שהגט התבצע הינו פסול משום ש"נחתם בשקר". לפיכך מעשה-בית-דין נכתב תמיד לאחר מסירת הגט (!). במעשה-בית-דין, כאמור בפתח דברינו, נאמר שאחרי הגט "מותרת האישה להינשא לעלמא לבר [=חוץ] מכהן לאחר צ"ב יום" [ימי הבחנה כדי לדעת אם האישה בהריון; מי אבי הוולד].
וכיוון שכן, אם בית-הדין הגיע למסקנה, במהלך דיון שקדם לגט או בזמן הכתיבה והחתימה של מעשה-בית-הדין [וכאמור הליך זה חייב להיות אחרי מסירת הגט] שהאישה אסורה מבחינה הלכתית להינשא למאן דהוא, מי יוכל לחייב את בית-הדין לכתוב שקר שמותרת להינשא לעלמא ללא הגבלות?!
הנה-כי-כן, ב"כ המבקשת טועה בטענתה כי "כתיבת 'מעשה-בית-דין' הינה פעולה מנהלית ביסודה ולא פעולה משפטית". "מעשה-בית-הדין" הינו האישור ההלכתי לגירושין. זהו פסק-דין הקובע את מעמדם ההלכתי, לעניין גירושין ונישואין, של בני זוג שהיו ידועים עד כה כנשואים.
הטענה שנשמעה בבית-הדין שאין פרוטוקול לגבי הדיון שבו סודר הגט, הינה כנראה נכונה [אני מדגיש "כנראה" משום שמערכת בית-הדין עברה למחשוב והתיקים הפיסיים שהיו בעבר הועברו לארכיוון המרכזי, לאחר שדיללו את התיקים וסביר להניח שהדילול נעשה מתוך הבחנה והבנה מה להשאיר בתיק]. אבל אין בכך כדי לבסס טענה כאילו לא התקיים דיון כהלכתו בנושא זה. בה במידה לא מצאתי בתיק את פסק-הדין המאשר את הסכמת הצדדים לגירושין ומורה על סידור הגט, למרות שעל-פי תקנות הדיון יש ליתן פסק-דין כאמור וכך נוהגים בתי-הדין כדבר שבשגרה. ברי הדבר כי אין האישה מבקשת שנקבע כי דבק פסול בגט ובמשמעותו ההלכתית עקב חסרון טכני של מסמכים מסויימים.
חזקה היא שהדבר הועלה ונידון כדין בזמן מתן הגט, שכן לא יעלה על הדעת שבית-הדין יגביל את זכותה של האישה להינשא כדמו"י לכל גבר בו תרצה, בלי שהתקיים הליך כדין. עצם העובדה שהאישה מבקשת עתה למחוק את ההגבלה כלפי האדם שנאסרה עליו וזאת עקב רצונה להינשא לו, מבססת את החזקה כי העניין נדון כדין בבית-הדין. בית-הדין אינו רושם שמות אנשים במעשה-בית-הדין על-ידי העלאתם מן "האוב".
אוסיף בהקשר זה, כי שלא כטענת ב"כ המבקשת, אין מדובר בשאלה משפטית גרידא. בפנינו גם שאלה עובדתית. מעבר לשאלת מערכת היחסים שבין המבקשת לבין הגבר שנאסרה עליו, מתעוררת שאלה עובדתית בדבר תוכנו של ההליך שהתקיים בבית-הדין. על-פי החומר שבפנינו ברור כי עוד קודם לבקשה לסידור הגט, היתה מונחת בפני בית-הדין תביעת גירושין . התקיים בה דיון במעמד הצדדים ובאי-כוחם וכן הוגשו בקשות ביניים שונות וניתנו החלטות. לא לחינם צויין בתחילת הדברים, כי מעשה-בית-הדין נערך ונחתם לפי כתשע שנים. אילו היתה המבקשת פונה בבקשתה הנוכחית במועד סביר בסמוך לסידור הגט, היו הדברים יכולים להתברר כדבעי. השיהוי הכבד פוגע באופן מהותי ביכולת לשחזר את הדברים, והמבקשת היא זו שנתנה בכך אצבע בין שיניה.
ככל שיש בדברי ב"כ המבקשת טענה שההחלטה בדבר איסור המבקשת לאלמוני ניתנה שלא בפניה, ועל כן דבק כביכול פגם בהחלטה, יש להפנות לפרק יג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, שם נקבעו הוראות סדרי דין לגבי החלטות שניתנו במעמד צד אחד. לפי תקנה קכ רשאי בעל דין להגיש בקשה לביטול או שינוי החלטה שניתנה במעמד צד אחד. לפי קכא יש להגיש את בקשת הביטול תוך שלושים יום מעת המצאת ההחלטה. לפי תקנה קכו, "לא הוגשה בקשה לביטול בתוך התקופה, כאמור בתקנה קכא, לא ידון בית-הדין בבקשה לביטול פסק-הדין, אלא רק בדרך סתירת הדין ודיון מחדש כפי שנקבע בפרק הבא", קרי בהליך שענינו סתירת הדין ודיון מחדש.
אלא שניתן לסתור את הדין על-פי בקשת בעל דין "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם" (תקנה קכט(1)). לעומת זאת, המבקשת אינה מעוניינת כלל שנדון בטענות עובדתיות כלשהן, והיא מבקשת שנחרוץ את גורל הבקשה רק על סמך טענות משפטיות. יתכן והיא היתה יכולה לעשות כן אילו היתה מגישה בקשה תוך שלושים יום - אם אכן היה מדובר בהחלטה שניתנה "במעמד צד אחד". מועד זה חלף לו מכבר לפני שנים רבות, וממילא היא החמיצה את השעה.
באשר לטענה בדבר ה"טקסט החתום על-ידי דיין אחד... ורשום כלאחר יד על גב הגט", כלשון ב"כ המבקשת - אין בטענה שום בסיס היכול לסתור את האמור לעיל. הנוהג בהרכב דנן, כמקובל מדורי דורות, שהחלטות ומעב"ד ביחס לאיסור והיתר נכתבים על גבי הגט, והואיל והגט נגנז בבית-הדין, מעתיקים את מעשה-בית-דין למסמך רשמי של בית-הדין ואין זה כלאחר יד, אלא באופן מודע.
גם בעובדה כי ההחלטה חתומה בידי דיין אחד אין פגם, מאחר ועל-פי הנהוג - והדבר תואם את הוראות הדין - יש וסידור הגט נערך בידי דיין מומחה אחד, וממילא גם החלטה הקשורה בכך ומעשה-בית-הדין נחתמים בידי דיין אחד. זאת ועוד: כאמור, עקב חסרונם של פרוטוקול הדיון והחלטה או פסק-דין המורים על סידור הגט, אין לדעת כעת מה היה תוכנם של הדיון וההחלטה, כמה דיינים ישבו באותו מותב של בית-הדין בטרם הוחלט לסדר את הגט, וכן מה היו חילופי הדברים במהלך סידור הגט.
לאור כל הנ"ל בית-הדין דוחה את הבקשה לתיקון מעשה-בית-דין.
אי-אפשר לאלץ את אב בית-הדין שסידר את הגט, לחתום על החלטה "שקרית" שהאישה מותרת להינשא לעלמא, מבלי התוספת שאסור לאישה להינשא ל[אלמוני].
בשולי הדברים, יש לתמוה על הטוענת הרבנית המייצגת את המבקשת, אשר מעלה טענות "משפטיות" שאין להן כל בסיס בדין. בית-הדין מצפה כי טוענת רבנית תבסס את טענותיה בהלכה הכתובה והמסורה, כנדרש ממי שיש לו רישיון טוען רבני אשר תנאי לקבלתו הוא אורח חיים ואופי התואם מקצוע זה.
המבקשת תישא בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך 5000 ש"ח. מזכירות בית-הדין תעביר את ההחלטה לביצוע אל המרכז לגביית קנסות והוצאות משפט.
למרות כל האמור, ובהתחשב במגבלה שהוטלה על המבקשת, ומתוך מבט הלכתי המבקש לאפשר למבקשת למצות את זכותה על-פי דין תורה, רשאית המבקשת להגיש בקשה חדשה לתיקון מעשה-בית-הדין בעניינה על סמך טענות עובדתיות וראיות רלבנטיות. אם כך תעשה, יתקיים דיון בבקשה בפני מותב שלושה ואליו יוזמנו כל הנוגעים בדבר ובית-הדין עשוי להורות גם על הזמנת עדים. תנאי לקיום דיון כאמור, הוא תשלום מראש של החיוב בהוצאות שהוטל על המבקשת בפסק-דין זה."






3. האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
בתיק מס' 822170-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(1), 86, 87 (2011)} קבע בית-הדין:

"בפנינו תיק תביעה לגירושין של האישה כנגד הבעל.
בין הצדדים קימת הסכמה להתגרש. הבעל טען נגד אשתו שהיא חיה עם גבר זר והאישה אף הודתה בכך בדיון ונאסרה לבעל ולבועל וכן כתבה בסיכומיה שהיא גרה עם גבר אחר ומקימת יחסי אישות עמו.
בית-הדין סבר בדיון שהתקיים שיש להסדיר גט לאלתר. דא עקא, הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לביצוע סדור הגט. הבעל מבקש לעכב את סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים המתנהלים ביניהם בבית-המשפט. לעומתו, האישה תובעת להתגרש לאלתר.
בהחלטת בית-הדין מיום כ"ה שבט תשע"א (30.01.11) נקבע, שהצדדים יגישו סיכומיהם ובית-הדין ייתן את החלטתו.
סיכומי הצדדים וב"כ הגיעו ואנו נדרשים להכרעת הדין בשאלה זו.
להלן עיקרי טיעוני הבעל וב"כ לביסוס בקשתם לעיכוב סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים.
א. האישה היא הגורמת בבגידתה להרס הבית. בנסיבות הללו יש סימוכין הלכתיים שהבעל אינו חייב לגרש את אשתו, מהתוספות בזבחים דף ב', מבית יוסף סימן קי"ז, רבי עקיבא איגר בדרוש וחידושי שם אריה ועוד. לדבריהם, ממקורות אלו עולה שאישה שבגדה בבעלה וגרמה את איסורה על בעלה אין בעלה חייב לגרשה אלא תשב עד שילבין ראשה.
ב. התנאי למניעת חיוב בגירושין במצב שאסורה עליו הוא שלא יהא חשש שיבוא עליה. בנידון דידן אין כל חשש שיבוא עליה כיוון שקימת הפרדה מוחלטת ביניהם.
ג. האישה גזלה כספים מהבעל ואם תקבל את מבוקשה נמצאת נשכרת "עושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס".
ד. תימוכין לעמדתו הביא מפסיקת בית הרבני בתל אביב בתיק 9038-21-1 בו נאמר שרשאי אחד מהצדדים לעכב את הגירושין עד לסיום העניינים הכרוכים בגירושין להנחת דעתו של בית-הדין. כמו כן בנדון דידן יש לבית-הדין להמתין עם סדור הגט עד ישוב המחלוקות שבין הצדדים.
להלן עיקרי טענות האישה וב"כ כמובא בסיכומיהם:
א. עילת הגירושין היא הקרע העמוק ששורר זה שנתיים בין הצדדים. המשבר בחיי הזוג נובע מהתנהגות הבעל לאורך שנות הנישואין. האישה עשתה רבות למען שלום-בית. לעומת זאת הבעל פגע באישה בכל דרך אפשרית.
ב. הבעל גנב סכומי כסף גדולים השייכים לאישה.
ג. הבעל רוצה לנצל את העיכוב בגירושין על-מנת לסחוט את האישה ואף שלח מכתב משמיץ למעסיקה.
ד. מניעת הגירושין תלויה במחלוקת הפוסקים וגם בזה לא דברו אלא במקרה שאינו רוצה לגרשה ולא כאשר רוצה לגרשה ומונע את הגירושין למטרות סחיטה. כוונת הפוסקים, אינה לתת כוח לבעל לאמלל את האישה.
ה. ציינו לדברי לפסק-דין מבית-הדין בנתניה 6472-21-1 שהביאו דברי רבי עקיבא איגר שהעלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה "...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע בידי. עכ"ל." וכן ציינו לפסק בג"צ 54/55.
ו. הנתבע מקיים קשרים עם נשים זרות ולמרות זאת לא מסכים להתגרש.
עד כאן תקציר עובדתי וטיעוני הצדדים וב"כ.
אחר העיון בחומר שבתיק ובסוגיה חמורה זו, עמדת בית-הדין שלמרות שאט הנפש שבית-הדין חש ביחס למעשיה של האישה, אשר ברגל גסה פגעה ופוגעת בקדושת חיי הנישואין, יש לחייב את הבעל להתגרש לאלתר, כמפורט להלן. להלן הנימוקים.
השאלה הניצבת בפנינו היא, האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?
מענה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הראשונים והרחיבו בנושא זה גם באחרונים ובפסקי-הדין.
ביאור שיטת התוספות
התוספות (זבחים דף ב עמוד ב' ד"ה סתם), אגב ביאור הנאמר בסוגיה "סתם אישה לאו לגירושין עומדת" התייחסו לשאלה זו וכתבו:
ואפי' זינתה תחת בעלה ... אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ...
משמע מדבריהם שאף שאסורה עליו אינו חייב לגרשה, ויכול לעגנה.
בביאור דבר זה, כתבו האחרונים, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה, היא נתנה אצבע בין שיניה, אין לכופו לגרשה. אלא שיש למנוע חשש שמא יבוא עליה. (הסבר זה הובא בדברי השואל את המגן אברהם בתשובתו בסוף פירושו על תוספתא נזיקין ונזכרה ברבי עקיבא איגר בתשובה סוף דרוש וחידוש, בחידושי רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף ס"ג עמוד ב' ד"ה הנה ובזבחים דף ב' עמוד ב' שביאר כן בדברי התוספות ונטה להסיק כן להלכה ועוד).
המגן אברהם בתשובתו כתב להוכיח מתוספות בכתובות (דף סג עמוד ב ד"ה אבל) שכופין את הבעל לגרש אשתו, כאשר זינתה וזה עומד בסתירה לדברי התוספות בזבחים. אמנם אין מקשים מתוספות במקום אחד למשנהו וגם רבי עקיבא איגר דחה ראייתו, אבל להלן נראה שאפשר לישב דברי התוספות השונים.
דברי תוספות בזבחים אומרים, דרשני! מדוע אחרי שהיא אסורה עליו ואסור הוא לחיות עמה כאיש ואישה, אין הוא חייב לגרשה לעולם ותהיה עגונה כל ימיה? אמנם מעשיה גרמו את איסורה לו, אבל מה טעם ותכלית שלא לגרשה לעולם, האם זה למטרת עונש וקנס!?
בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"מ) מובאת תשובת מהר"ם בן ברוך (מרוטבורג) ביחס לרואה דם מחמת תשמיש ובתוך דבריו מביא את דברי התוספות בזבחים וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה לאו לגירושין עומדת. כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפילו זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו...
הבדל יש בין לשון ר"י (כפי הנראה רבינו יצחק מבעלי התוספות) המובאת בתשובה, "ותשמשנו כשפחה בעלמא", ללשון התוספות שכתבו, "שלא תשמשנו" האם שינוי לשון זה מעיד על סתירה! עיין שו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן קיט') שהעיר על שינוי לשון זה ולא ישבו.
בפסקי התוספות נכתב, "אלא תשמשנו" ובסוגרים [מרובעים] נכתב [לא] וז"ל:
זינתה תחת בעלה אם (לא) ירצה הבעל לא יגרשנה אלא [לא] תשמשנו.

ישוב הסתירה בדברי התוספות ומובאותיו
נראה שיש לישב את שתי הגרסאות שהם תואמות לשינוי הלשון בין התוספות ללשון ר"י שבשו"ת הרשב"א.
הנראה בביאור שיטת התוספות שבאמת אין הבעל יכול לעגן את אשתו ללא תכלית ומטרה כל ימיה, למרות שהיא במעשיה הרעים גרמה את איסורה ופגעה בחיי הנישואים ומחוייבותה לבעלה שעמו באה בקשרי הנישואין. בעלי התוספות סוברים, שאין הבעל חייב לגרשה, אף שאין הם יכולים לקיים את חיי האישות כיוון ששאר המחוייבויות הנובעות מחיי הנישואין יכולים להתקיים אף במצב הזה אם יחיו באופן שלא יכשלו בחיי אישות האסורים עליהם. לפי זה אף אם תטען האישה, אין אני מוכנה לחיות באופן שדבר מהותי ביותר בחיי הנישואין, חיי האישות נמנעים ממני! תשובתה היא, שאין לה להלין אלא על עצמה, כיוון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה.
לפי המתבאר ניתן לפרש שאין סתירה בין דברי התוספות לדברי ר"י והם משלימים אלו את אלו. התוספות התייחסו לכך שצריך להימנע מחיי אישות "שלא תשמשנו" ור"י שכתב "ותשמשנו כשפחה בעלמא" הוסיף שהיא עדין מחוייבת בשאר חיובי אישה לבעלה, ללא חיי אישות. זו גם הפרשנות לשתי הגרסאות בפסקי התוספות. עיין פסקי-דין רבניים (חלק ט' עמוד 176) שישבו כעין מה שכתבנו.
לפי הסבר זה גם לפי שיטת התוספות אם שני הצדדים רוצים לנתק את קשרי הנישואין לחלוטין ומי מהם רוצה לעכב את הגירושין מסיבות צדדיות כגון נקמה או השגת רווחים טאקטיים כסחיטה כלכלית יש לכפותו על הגירושין. מצב זה דומה לשיטת רבינו ירוחם הידועה, בשם רבו, שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה יש לכפותם על הגירושין מכיוון שחיי הנישואין רוקנו מתוכנם ואין לבית-הדין להשלים אם מצב שכזה.

הדין כשתובעת גירושין
החתם סופר (חתנו של רבי עקיבא איגר) בחידושיו (נדרים דף צ עמוד ב), מחמת הקושיה, כיוון שאינו יכול לקיים עונתה למה יעגנה בחנם!? סייג את דברי התוספות וכתב שאין הבעל יכול לעכב את אשתו האסורה לו מלהתגרש אלא אם אינה תובעת גירושין וז"ל:
"... התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין בית-הדין כופין. אבל אם היא תובעת כיוון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אע"פ שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מכל מקום אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש..."
בהחלט יתכן שיש מצב שהמציאות של השותפות המוגבלת של חיי נישואין כגון זאת, נוחה לשני הצדדים ובכגון זה דברו התוספות והסיקו שאישה לאו לגירושין קיימא. אם נכונים דברינו, יש מקום לומר שהבעל חייב במזונות אשתו.
יש לציין שגם רבי עקיבא איגר בעצמו בתשובתו (בד"ה אמנם י"ל), העלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית-הדין כופין אותו לגרשה וכל דברי התוספות נסובו על כך שבית-הדין אינו כופה על הגירושין מחמת האסור, לכן לא אמרינן סתמא לגירושין. אבל אם מחמתה בית-הדין כופה על הגירושין יכולה לחזור בה ואז בית-הדין לא יכפה על הגירושין ולכן אין זה סתמא לגירושין. למרות זאת סיים וכתב:
"...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד."
אם כן למעשה נראה, שרבי עקיבא איגר, חשש לדעת תוספות שלא לכפות לגרש אף-על-פי שאסורה עליו ותובעתו לגירושין.
מצינו התייחסויות נוספות לדברי תוספות באחרונים. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב') אחרי שביאר טעם התוספות ציין שהוא דעת יחיד, וז"ל:
והוא על-פי מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם ... הא ודאי שזה דוקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיוון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואעפ"כ הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה ...
... ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאישה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים.
אמנם בהגהות ברוך טעם שם ציין לשו"ת הרשב"א שהבאנו לעיל, אבל לדעתי נראה שאין שיטה נפרדת אלא אותה שיטה והוסיף שם וכתב כדברי חתם סופר וז"ל:
...וגם לדברי התוס' בזבחים, אין ראיה דהיכא שהיא תובעת גט שלא יהא ביד הב"ד לכופו לגרשה כדי שלא תעגן די"ל דכונתם דאף אם זינתה אינה סתמא עומדת לגירושין וכונתם כיוון שאין הבעל מחוייב מצד מצווה לגרשה רק אם תתבע היא שיגרשה וכי סתמא הוא שתתבע דלמא תתרצה להיות תחתיו לשרתו וכן צ"ל גבי הנהו שכופין את הבעל להוציא דעכ"ז לא אמרינן דמסתמא לגירושין עומדת דלמא תתפייס ולא תתבע לגירושין.
בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' צ"א, נקט כחתם סופר, היינו, שאם האישה דורשת גט גם התוספות מודים שכופין אותו לגרשה בכדי שלא תתעגן ובזינתה לא אמרינן דכיוונה לאסור את עצמה על בעלה אלא יצר אלבשה ומים גנובים ימתקו לה. מה שכתבו התוספות, אם ירצה לא יגרשנה, היינו, אם גם האישה אינה מבקשת גירושין בזה סברי דסגי בהפרשה. וכן כתב בספר נתיבות לשבת.

חיזוק לדעה זו על-פי מהר"ם מרוטנבורג
חיזוק משמעותי לדעה זו בביאור שיטת התוספות, שלא ראיתי שהתייחסו אליה, יש להביא משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז שכתב:
...ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאישה תובעת גט, פשיטא דאסור לעגנה.
הנה-כי-כן, המהר"ם עצמו שהולך בשיטת ר"י שבתוספות, נוקט שאינו יכול לעגנה כשתובעת גט.
לענ"ד מהאמור לעיל ובעיקר מדברי המהר"ם האחרונים, שיש לבארם באופן שלא יסתרו את דבריו המובאים בשו"ת הרשב"א ושיטתו כדעת ר"י, דהיינו תוספות בזבחים, יש להסיק שגם לשיטת תוספות כופין את הבעל לגרש את האישה אם היא תובעת גירושין. לפי זה נראה שהתוספות דברו שאין כופין לגרש, כשהדבר מוסכם על שני הצדדים. יתכן שאם רבי עקיבא איגר היה רואה את דברי המהר"ם הנזכרים היה פושט את ספקו כמו שהעלנו. מה גם שאין ספקו של רבי עקיבא איגר מוציא מידי ודאי, שלביאור שאר האחרונים בדברי התוספות.
פירוש מחודש ומעניין בדברי התוספות שלפיו אין להוכיח שבזינתה לא מחייבים את הבעל לגרשה, מצינו בשו"ת שם אריה סימן סו'. מתוך דברי התוספות נראה שהם הניחו שאף בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה, אם כן נשאלת השאלה מדוע הניחו כך עד שנדרשו לישב זאת כפי שישבו?
כפי הנראה היה להם הכרח לזה מגופא דקרא דאפילו זנתה, הוי סתמא ופסול משום שאינו לשמה.
משום דכתיב "וכתב לה" ודרשינן לשמה, משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה, ואינו מבורר הוא כסתמא וכיוון שפסוק זה מדבר גם על ערות דבר, דהיינו, זינתה שגם בזה בעינן מבורר זאת אומרת שגם בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה. על-פי זה גם מיושב מדוע הקשו תוספות דוקא על זינתה ולא על שאר מקרים שבהם כופין להוציא.
אם כן, כל דברי תוספות הם בהתייחס לדין התורה, אבל בגדרי דרבנן שחששו שמא יבוא עליה, לפיכך יש לחייבו שיגרשנה. אם כן, שוב סתמא לשמה, שהרי חייבו חכמים לגרשה.
אמנם להלכה הסיק, אחר שהאריך לפלפל מעניין לעניין, שלא חיישינן לתקנתה כיוון שמעשיה הרעים גרמו ואין לחוש שיבוא עליה, דמאוסה בעיניו כפי פסק הרמ"א. "ויותר יש לחוש שלא יהיה גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש, לכן אין לכופו...".
ההתניה למניעת הגירושין, ניתוק קשרי האישות
בתשובת המהר"ם הנזכרת בשו"ת הרשב"א יש גם התייחסות לאופן הקשרים ביניהם כך שלא יהיה חשש שיבא עליה במקרה שזינתה וכן ברואה דם מחמת תשמיש נשוא התשובה, וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אישה ולאו לגירושין עומדת, כתב ר"י אישה לאו לגירושין עומדת דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ומיהו נראה לי דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אישה אחרת ורוצה להשהות' על-ידי שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים אין צריך לגרש אם אינה באה מחמת טענה. אבל אם רצה לישא אחרת יוציא ויתן כתובה...
תשובה זו הובאה בבית יוסף ריש סימן קי"ז וכדעה זו פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיז סעיף א) וז"ל:
י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות עם זו על-ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"מ). וכ"ש אם זנתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג (שם).
דהיינו ברואה מחמת תשמיש יכול להשהותה על-ידי שליש בשכונה אחת (כך על-פי הגהת חלקת מחוקק סק"ו) כל עוד אינו רוצה לישא אישה אחרת ואינה באה מחמת טענה. בזינתה יתכן שרשאי להיות אתה תחת קורת גג אחת כיוון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. עיין חלקת מחוקק ובית שמואל סק"ח שדנו האם אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ואכמ"ל.
לסיום העיון בשיטת תוספות נוסיף ונציין את שו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תשמ"ו) דחה נמרצות את שיטת תוספות מחמת החשש שמא יבוא עליה. וז"ל:
ואין אני רואה לסמוך על הוראה זו כיוון שהיא מכרת ברמיזותיו וקריצותיו ורגילה אצלו תשדלנו לדבר עבירה כיוון שזינתה עם בעלה ויצר לב האדם רע מנעוריו ולא יוכל לעמוד בעצתו ומי הוא זה שידור עם נחש בכפיפה ולא תסיתנו. ואפי' על-ידי עדים אני חוכך להחמיר שאין אפטרופוס לעריות...
מסקנה דמילתא - לפי שיטת תוספות בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו. אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה. אמנם יש שחששו, משום חומרה דגט מעושה, לכפותו לגרשה.

ביאור שיטת הרמב"ם
לעומת שיטת התוספות סובר הרמב"ם, אישה שזינתה ונאסרה על בעלה כופין את בעלה לגרשה, אף-על-פי שהאישה נאסרה על בעלה מחמת מעשיה. ז"ל הרמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה יח:
אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית-דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר-כך כופין אותו להוציא.
מסיום דברי הרמב"ם עולה, שאם יש עדות ברורה שהאישה זינתה כופין את הבעל לגרשה בניגוד לדברי התוספות הנזכרים לעיל.
את שיטתו ניתן לבאר את דעתו במספר הסברים.
א. הרמב"ם סובר שכופין את האיש לגרשה כיוון שיש עדות ברורה שהאישה אסורה על בעלה אין הוא יכול לעגנה ללא שום סבה. מהות הנישואין נפגעה ואין להמשיך ולקיימם באופן זה, ללא תלות בשאלה, בשל מי הרעה הזו?! כעין הסברה שהבאנו לעיל. ביתר תוקף ניסח זאת מהר"י באסן: "שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין", להלן יובאו עיקר דבריו.
ב. הרמב"ם מסכים עם העיקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל כופין אותו להוציאה מביתו מחשש שמא יבוא עליה. זה פירוש לשונו, "...ואחר-כך כופין אותו להוציא", הכוונה להוציאה מתוך ביתו כדי למנוע חשש שמא יבוא עליה. רבי עקיבא איגר הנזכר לעיל, העלה פרשנות זו, אבל דחאה מכיוון שפירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם. כן דחה זאת בשו"ת רדב"ז.
גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה בדברו על סדר הש"ס משמע שכופין על הגירושין, ולא רק על ההפרשה וז"ל: ואחר גיטין סוטה שעניינה בעניין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאישה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. ועיין בזה בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א סימן א אות ד והגהת המלבה"ד).
ג. הרמב"ם מסכים לעקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל מפאת החשש שתגרם תקלה ויבוא עליה אף-על-פי שאסורה עליו, כופין אותו לגרשה. לעומת זאת התוספות סוברים שאין לחשוש שיבא עליה כשאינם ביחד וגם בגלל שזינתה הרי היא מאוסה עליו. רבי עקיבא איגר נטה לקבל פרשנות זו בדעת הרמב"ם וביאר שם שכל אחד אזיל לשיטתו בעניין אם חוששין שיבוא עליה.
בנושא זה האריכו רבות בפסקי-הדין, נציין לחלקם: פסקי-דין רבניים חלק א פסק-דין בעמוד 53 פסקי-דין רבניים חלק א פסק-דין בעמוד 133, פסקי-דין רבניים חלק א פסק-דין בעמוד 237, פסקי-דין רבניים חלק ד פסק-דין בעמוד 163, פסקי-דין רבניים חלק ה פסק-דין בעמוד 156, פסקי-דין רבניים חלק ט פסק-דין בעמוד 173 ותשומת לב לסכום השיטות שכופין, בעמוד 178 בד"ה ובאמת מצאנו לרוב הפוסקים שסוברים דבזינתה כופין אותו לגרשה. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ"ב סימן סו'. באוצר הפוסקים סימן יא סעיף א' ובהוספות בעניין זה בסוף הכרך. וראה עוד בהרחבה בספרו של מרן הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א שמע שלמה (ח"א אהע"ז סי' י"א) שהביא פוסקים נוספים שצידדו לכפות בגט כדעת רוב הפוסקים, ולכל הפחות הסכימו לחיוב גט, ועיין עוד שורת הדין כרך ז' מאמר של הרב ברדוגו שהיה בדעת מיעוט והאריך לדחות דברי המחייבים גט, אולם הדיעה הרווחת היא שיש לחייב בגט ואכמ"ל.
נוסיף ונציין שבשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ו') דחה מכל וכל את הסברה שאין כופין להוציא כיוון שהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה.

לאפרושי מאיסורא
עניין נוסף שיש לענות בו הוא, הצורך לכפות את הבעל לגרש מחמת החשש הגדול שמא האישה תמשיך ותזנה בעודה נשואה במיוחד בדור פרוץ וביתר שאת במקרה דנן שהדברים ידועים. יש מקום לומר שאחריות בית-הדין למנוע זאת, מחמת המקרה הפרטי וההשפעה הכללית וההשלכות הקשות שעלולות להיות למצב כזה. לפיכך, יש לכאורה לדון ולומר דאף לסוברים שבזינתה אין כופין את הבעל לגרש בגט, היינו, אם נכשלה פעם בזנות סברי הני פוסקים שהואיל ומעשיה הרעים גרמו לה להיאסר על בעלה אין לכוף לבעל שיגרש נגד רצונו כתביעת האישה, אבל אם החשש הוא שתיכשל ותכשיל לרבים יתכן שלכו"ע יש על בית-הדין לכופו לגרש בכדי למנוע ולהסיר המכשול, וכן כתב באריכות הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן א' אות ב' (וע"ע מש"כ בהערות לאוצר הפוסקים בסוף ח"ב).
אמנם בשו"ת מהר"י באסן סימן ח' דן בזה ושלל כפיה לגרש מסבה זה ולא ביאר טעמו, אבל קבע שכופין את הבעל לגרשה מסבה אחרת וז"ל:
וכמעשה שהיה זה ימים מזעיר בארץ הלזו, באשת איש שנתנה עיניה ברשע אחד, ונשתמדו גם שניהם, ונישאת לו ונתעברה ממנו, ואחר-כך ביקשה מבעלה הראשון שיגרש אותה כדת משה וישראל, ובעלה לא היה רוצה. וקצת מחכמי העיר נר"ו אמרו לכוף אותו לגרשה כדי שלא יוסיפו לחטא, ושלא ירבו ממזרים, ודברים אלו אינם כלום על-פי שורת הדין ואין צורך להשיב עליהם. אבל עקר הדין לע"ד שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין, אלא חייב מן התורה לגרשה בגט, ובית-דין כופין אותו על כך.

לסיכום:
שיטת תוספות
1. בית-הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו.
2. אם האישה מבקשת להתגרש יש מהאחרונים, רבי עקיבא איגר ושם אריה, שלומדים בשיטת התוספות שאין כופין לגרש אף שזינתה ואסורה על בעלה ואין לחוש לתקנתה כיוון שהיא קלקלה לעצמה, מחשש לגט מעושה.
3. מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז משמע שגם בשיטת בעלי התוספות כופין לגרש כשהאישה תובעת גירושין וכך הבינו גם בדעת תוספות רבים מהאחרונים, החתם סופר וסייעתו.
4. יש שכתבו שיש לכפות על הגט מחשש שתמשיך לזנות אם לא יגרשנה, ויש שדחו סברא זו.

שיטת הרמב"ם
בית-הדין כופה את הבעל לגרש את אשתו שזינתה. נתבארו דבריו בשלושה הסברים וכך הכריעו רבים מהראשונים - רדב"ז, רבי בצלאל אשכנזי, מהר"י באסן ועוד.
הרמ"א - הביא את שיטת המהר"ם שבשו"ת הרשב"א כך שיתכן שלשיטתו אין כופין לגרשה משום החשש שמא יבוא עליה, אבל יתכן שגם הוא מודה שכופין לגרשה כשיטת החתם סופר כשהיא תובעת להתגרש.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן סו') שדן בנידון דומה וכן בפסקי-דין נוספים נטו לדעה שיש לחייב ולכפות לגרשה אבל משום חשש חומרת דגט מעושה, החליטו שיש לכפותו בדרך ברירה על-ידי חיוב הבעל במזונות מעוכבת.
מסקנה דמילתא - אשת איש שזינתה וכל שכן אם ממשיכה לסרך דרכיה יש לכפות את בעלה לגרשה, היות והרמב"ם ורוב הראשונים סוברים שיש לכפותה לגרשה ואף לפי שיטת תוספות אם האישה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה.
עמדת בית-הדין שרירה וקימת, על-פי המבואר לעיל, אף אם יטען הבעל וב"כ שאין רצונו לעגנה אלא לתקופת זמן מוגבלת, דהיינו, קבלת הכרעת בית-המשפט בעניין הרכוש. בית-הדין רואה בבקשה זו ניסיון של ניצול עיכוב הגט, במקום שיש חיוב להתגרש, כאמצעי להשגת מטרות שאינם ראויות.
לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. בית-הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסדור גט."

4. האם הצדדים מותרים זה לזו כאשר האישה הודתה כי זנתה?
בתיק מס' 830776-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 33 , 38 (2011)} קבע בית-הדין:

"בפנינו בקשת הצדדים להתיר להם לחיות יחדיו.
התיק במהותו נפתח כתיק גירושין, בתביעת הבעל לגירושין מתאריך נובמבר 2010. הבעל תבע גירושין בטענה כי אשתו "זרקה אותו מהבית" וכן שהאישה הודתה בפני הבת שלו כי היא קיימה יחסי אישות עם אחר, בחור בשם א'.
לטענת האישה, היא מאובחנת כחולת נפש ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות.
דיון ראשון התקיים ביום 9.1.11. תיק זה תחילתו בהרכב ב"ד הקודם, וסופו בהרכב בית-דין הנוכחי. אף לא אחד מחברי ההרכב הקודם מכהן בהרכב ב"ד החדש.
להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון הנ"ל:
הבעל: הייתי רוצה ש"ב אבל היא בגדה בי.
האישה: היתה פעם אחת שבגדתי בו. הייתי בבי"ח טירה. הראש שלי לא היה במקום אני מבקשת סליחה.
הבעל: אני מאמין לה, אבל אני חולה מאוד ולא יכול לקיים יחסים. אני בן 77 ואני זקוק לעזרה.
האישה: כשבגדתי זה לא היה בבי"ח. אני מקבלת תרופות פסיכיאטריות.
בית-הדין לאישה: מתי בגדת בו.
האישה: אחרי שהוא עזב את הבית. אני התבלבלתי וקבלתי דיכאון וגבר אחד שכנע אותי, אז לא לקחתי כדורים, את הכדורים קבלתי אחר-כך.
בית-הדין: מה הוא אמר לך.
האישה: הוא בא ובקש לשתות קפה ונתן לי לשתות קצת אלכוהול והוא לקח אותי למיטה והוריד לי את הבגדים בכוח, וצעקתי עליו לך מפה והוא היה חזק ממני, הוא גם שתה איתי, וזה היה פעם אחת בחיים שלי, הייתי מבולבלת ואחר-כך הייתי חודש בטירה בטיפול, אחרי שהוא סיים הוא הלך מייד ואז קמתי וסגרתי את הדלת ועשיתי אמבטיה, לא התלוננתי במשטרה.
הבעל: הגשתי תביעה לגירושין בגלל שחבר אמר לי שהיא אסורה עלי, אבל אתם צריכים להחליט.
האישה: אני עוד מקבלת טיפולים ואם אני לא לוקחת כדורים אני צריכה אשפוז, אם נתגרש יאשפזו אותי בטירה, אני צריכה אותו והוא צריך אותי, ואני רוצה ש"ב, סיפרתי בטירה על זה ולא התלוננת במשטרה כי אני לא רציתי לספר את זה.
בהחלטת בית-הדין מיום ד' שבט תשע"א 9.1.11 נאמר כך:
"בית-הדין שמע את הצדדים.
הבעל אמנם פתח תביעת גירושין . לדבריו, האישה בגדה בו, אולם מוכן לחזור בו מתביעה זו באם בית-הדין יתיר לו להמשיך ולחיות עמה. טוען כי הוא חולה וזקוק לה, ומבקש שבית-הדין יפסוק את הדין.
האישה מודה שבגדה בו באופן חד פעמי. לדבריה, הדבר קרה לאחר שהבעל לא היה בבית. נכנס אליה גבר וגרם לה לקיים יחסי אישות בניגוד לרצונה. עוד טוענת שהיתה במצב נפשי קשה ולאחר מכן אושפזה במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. היא חיה על כדורים. מבטיחה שיותר לא תעשה כן ומתחננת לבית-הדין שיתיר להם להמשיך לחיות יחד מאחר ושניהם חולים וזקוקים האחד לשני.
יצויין כי הבעל אינו יכול לקיים יחסי אישות בגין מחלתו."
ביום ח' אדר ב' התשע"א 14.3.11, התקיים דיון נוסף. דיון זה התקיים בפני ההרכב ב"ד הנוכחי, שהינו הרכב חדש בתיק זה.
שני הצדדים מפצירים עד כדי תחנונים כי בית-הדין יתיר להם לחיות יחדיו חיים משותפים.
הבעל חוזר על דבריו, כי זה כבר כמה שנים שאינו מסוגל לקיים יחסי אישות, עקב בעיות בריאותיות קשות. לטענתו, אין לו כלל כוח גברא. אולם, רוצה לחיות יחד עם אשתו כדי שתהיה לו לצוותא ולעזרה עבורו, עקב מחלותיו שמהם הוא סובל.
האישה חוזרת על טענותיה כי היא נאנסה על-ידי אחר, וקיום היחסים שהיו ועליהם הודתה, לא נעשה בהסכמתה כלל.
הבעל מצהיר כי הוא אינו כהן. בית-הדין חקר אותו על כך ומגיע למסקנה שאכן הבעל אינו כהן.
עוד טוענת האישה כי עוד קודם האונס הנ"ל היא היתה תחת השפעה של מחלה פסיכוטית קשה.
בנסיבות אלו סבורני כי אין לאסור על הצדדים להמשיך ולגור יחדיו, כבעל ואשתו, זאת מחמת כמה סיבות:
א. בסיס האיסור הוא כמובן דין השו"ע אבן העזר סימנים קטו, קעח כי בעל המאמין לאשתו הטוענת שזינתה, עליו לגרשה. והרי פה האמין מתחילה לכך, שהרי ציין זאת בכתב התביעה כעילה לגירושין.
וידועה מחלוקת הראשונים המובאת ברמ"א שם סימן קעח, האם נאמן הבעל לומר שהוא מאמין לאשתו על כך שזינתה.
ובכן, כל האיסור של הבעל, אם ישנו, מבוסס רק על טענות האישה שהיא בגדה בבעלה, והרי כבר מתחילת הודאתה מספרת האישה כי היא נאנסה, ולא קיימה יחסים מרצון.
וראה פד"ר ב (עמוד 202 והלאה) שכתבו כך:
"ובמקרה שהאישה בכלל מכחישה שהודתה פעם שזינתה תחת בעלה, הרי אליבא דכו"ע אין הבעל נאמן לומר ששמע מפי אשתו שסטתה מן הדרך, ואין זה תלוי בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' קע"ח סעי"ט, שאם לא תאמר כן הרי אין שום קיום לתקנת רגמ"ה.
וכ"כ הח"ס בתשובה הנ"ל: ואעל-פי שמבואר שיש חולקים, מ"מ היינו כשאומרת טמאה אני לך שהיא נתנה אצבע בין שיניו, וכ"כ להדיא במהרי"ק שזה טעם החולקים אבל בנדון שלפנינו שהוא האומר שזינתה, פשוט במה שהיא תובעת גט לא מקרי נתנה אצבע בין שיניו כיוון שלא טענה מה שאוסרת עצמה עליו...
יוצא שלכל הדעות אם האישה אומרת שאף פעם לא אמרה שהיא אסורה עליו אלא שדורשת גט מבעלה מטעמים אחרים, אין הבעל נאמן עליו אף שלפי דבריו הוא, מסרה לו אשתו שהיא אסורה עליו הוא מאמין לה.
גם להנובי"ת סי' י"ב שנראה חולק על יסוד הנאמר בח"ס הנ"ל ס"ל באומרת טמאה אני לך והבעל האמינה גם כשחזרה אח"כ לא פקע איסורה, אף למהרי"ק, היינו משום דבאומרת טמאה אני לך לא תיקן רגמ"ה, והואיל והאמין לדבריה נשארת באיסורה, משא"כ במקרה שלפי דברי האישה לא אמרה מעולם שהיא אסורה עליו אלא שהבעל טוען שכך אמרה לו אשתו, בזה י"ל שאין מניעה מצד הלכה שתשוב האישה לבית בעלה להשלים אתו."

האישה טוענת שנאנסה
והמשיכו שם, ביחס לטענת האישה שכל הביאה נעשתה באונס:
"ועיין תשו' חמדת שלמה סי' ס' בנדון בעל שאמר שבפניו הודתה אשתו שזינתה ברצון והוא מאמין לדבריה והיא אומרת כי באונס היה, כתב בתו"ד: לכאורה י"ל שע"כ לא פליגי הדיעות הנ"ל (בסי' קע"ח ברמ"א) רק היכא שהיא אומרת בפנינו שזינתה והוא אומר שמאמין, לא חשדינן לי' שאומר כן כדי לגרשה ועיניו נתן באחרת כיוון שיש רגלים לדבר, אבל היכא דאנן לא ידעינן כלל ולא שמענו שנבעלה ברצון רק הוא אומר שראה שזינתה י"ל שאינו נאמן לכו"ע... והנה בתשו' פני אריה האריכו בזה הגאב"ד ליסא והגאון בעהמ"ח והיוצא מדבריהם דמצד עיקר הדין אינו נאמן... ומכ"ש בנ"ד שאינו אומר שראה שזינתה רק שהיא אמרה בפניו והוא מאמין לדבריה דנהי שמאמין לדבריה מ"מ אין הדבר ברור בעיניו כ"כ."
הרי שיש להקל כאשר האישה טוענת שנבעלה באונס ולא ברצון, ועי' עוד להלן בזה.

הבעל מאמין לאשתו שזינתה - בבני ספרד
והיה וישאל השואל, הרי הצדדים מבני עדות המזרח, ואף אם נזדקק לשיטת הרמ"א הידועה באבהע"ז סימן קעח שאין להאמין לבעל שמאמין לאשתו שזינתה, הרי זה משום חרם דרבנו גרשום, אך לקהילות בני ספרד שלא קבלו חרם זה (המובא ברמ"א בסימן קיט) היה מקום לומר שייאמן הבעל במה שטוען שמאמין לאשתו שהיא זינתה.
אולם, זאת יש לדחות, ע"פ המובא בפסקי-דין רבניים חלק ט פסק-דין עמוד 74, וראה במסקנות פסק-הדין, שם מובא כך:
"א. (א) אישה שאומרת שזינתה אינה נאמנת ובעלה יכול להמשיך לחיות אתה. (ב) אם יש רגליים לדבר, יש אומרים שנאמנת.
ב. כשהבעל אומר שמאמין לה, מן הדין חייב להוציאה משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.
ג. אולם בזמננו חלוקים הדינים כדלקמן:
(א) בבני העדות שקיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אישה בעל-כורחה, סוברים רוב הפוסקים, שאין הבעל נאמן לאוסרה עליו.
(ב) כמו כן בארצות שיש בהן חוק שאין לגרש אישה בעל-כורחה, דינן דומה למקום שיש בו חרם דרבינו גרשום שלרוב הפוסקים אין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו.
(ג) בבני העדות שלא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום, אבל נשבעים בתקיעת כף בעת הנישואין שלא לגרש בעל-כורחה, אין הבעל נאמן לכל הדעות לומר שמאמין לה."
ועי"ש עמוד 77 שהאריכו בזה וכתבו כך:
"ואף שהזוג הם מבני עדות המזרח שלא קיבלו חרם דר"ג, מ"מ שתי תשובות בדבר:
א. הרי נשבעין בתקיעת כף וכן נוהגים לכתוב בכתובה שנשבע שלא יגרשה בע"כ, הרי שאינו יכול לגרש ודמי לחרם דר"ג, ואדרבה כתב רבינו יונה נבון בספר נחפה בכסף ח"ב אהע"ז סי' י"ב שכיוון דנחלקו הפוסקים כשיש חרם דר"ג אם נאמן עתה או לא. במקום שיש שבועה לכו"ע אינו נאמן שספק שבועה להחמיר (וכן כתב מהרשד"ם יו"ד סי' קי"ד דבפלוגתא דרבוותא כשיש שבועה אזלינן לחומרא, עיי"ש). ואף שיכול להניחה ולישא אחרת עליה, הרי כתב המאירי שם בשם הרשב"א בתשו' אלף רל"ז דכיוון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי, ועי' בתשו' הראנ"ח שבמים עמוקים סי' כ"א שכתב ג"כ דמחמת השבועה שוב אין הבעל נאמן לומר שמאמין כבי תרי, ועוד כותבים שלא ישא אחרת עליה, ועושים על זה גם תקיעת כף.
וכן דעת הגאון דבר משה ח"ג אהע"ז סי' י' הביאו בנחפה בכסף שם. וכן כתב במשפט צדק סי' ס' והסכימו עמו שם כמה גאונים, ועיין אבני האפוד בסי' קע"ח שהביא הרבה פוסקים דס"ל הכי עיי"ש. ואף שממהרש"ך ח"ב סי' רכ"ז משמע דאדעתא דהכי לא נשבע, כבר עמד על דבריו במשפט צדק שם, ויישב דשם לא היתה השבועה ברשות בי"ד עיי"ש, ולפי מש"כ מהראנ"ח במים עמוקים סי' כ"א יש ליישב.
ועיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ה בבעל שנשא אשתו משום שאנס אותה וראה שזינתה אשתו אם נאמן לשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא, כיוון דאיסור לא יוכל לשלחה קאי עליו, וכתב שם דהרב המופלא כמהר"ח אבולעפיה בכר דוד ז"ל כתב דכל כה"ג אין נאמן לאוסרה, ודון מינה ואוקי באתרין. והרב חיד"א רצה לחלק בין אישה דדעתה קלה לאיש, ודחה סברא זו, דאדרבא האישה אינה מעיזה לומר שזינתה דמתביישת בכך, אבל האיש הרי אומר רק על אשתו, וכתב שצריך לברר, והוא כותב זה כשאין לו זמן עיי"ש, ויש להביא ראי' לדין זה מכל מ"ש, ודמי לשבועה דהוי דאורייתא, עכ"פ ממהר"ח אבולעפיה ראיה ג"כ לנידון דידן.
ב. אף אם לא נשבע, כיוון שיש חוק בארץ שאין יכול לגרש בע"כ ואין יכול לישא שתי נשים, חזר להיות הדין בעניין זה כמו שיש חרם דר"ג, דלסוברים שאינו נאמן גם במקום שקיים חוק כזה, הרי אגידא ביה וחיישינן דמשקר כדי שיוכל לגרשה, ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז מחמת חוק המלכות."

האב מאמין לבת המעידה על הודאה בזנות
ב. באשר למה שטען הבעל בכתב התביעה שהוא יודע שהאישה זנתה על-פי עדות הבת, שהאישה הודתה בפני הבת, אין זה שייך לדין השו"ע אבהע"ז בסימן קטו ובסימן קעח שכתבו שאם הבעל מאמין לעד בכל דבר, אסור לו לחיות עם אשתו לאחר עדות העד על זנות. זאת משום שהרי בנידון דידן הבת לא ראתה את הזנות של האם, אלא רק שמעה את הודאת האם, ובכגון זה לא נאמר הדין הנ"ל המבוסס על נאמנותו של הבעל במה שראה העד וסיפר לו על כך. וכן לשון השו"ע שם בסימן קטו סעיף ז "או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם, שזינתה אשתו..". כן משמעות השו"ע גם בסימן קעח סעיף ח.
ועוד, ראה פת"ש לט (בסימן קטו) שי"א שאם האישה מכחישה את העד, לא ניתן לסמוך על העד כדי לאסור האישה. והרי בנידון דידן האישה עצמה מכחישה את משמעות עדות הבת, וטוענת שלא היתה כלל זנות אלא רק אונס.

הבעל מאמין לאשתו - דרך קטטה
בנוסף, למרות שבכתב התביעה טען הבעל כי אשתו זנתה תחתיו, שכך שמע מהבת, יש לומר שאף לחולקים על הרמ"א ואף למי שלא קבל את חדר"ג, עדיין נוכל לומר שאין טענתה זו אוסרת אותו באשתו. זאת בהסתמך על דברי הרמ"א עצמו בסימן קעח סעיף ט, אודות מה שלא מאמינים לבעל שאומר שמאמין לאשתו שזינתה, אם היתה לו קטטה עמה.
וראה פד"ר ב (מעמוד 154), שכתבו כך:
"והוסיף שם החתם סופר שאף להחולקים שאם הבעל אומר שראה שאשתו זינתה אסורה עליו גם לאחר תקנת רגמ"ה כמבואר ברמ"א אה"ע סימן קע"ח ס"ט: דאינהו מיירי בשלא אמר כן מחמת קטטה. אבל היכי שאומר כן בשעת קטטה הרי מבואר ברמ"א שם אפילו איכא ע"א שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריו אם מחמת קטטה אמר כן לא כל כמיניה מכ"ש הכא.
ועוד הוסיפו באשר לבעל שחוזר ואומר שהאישה מותרת לו ונותן אמתלא לדבריו הראשונים:
ועוד נ"ל דאינהו לא מיירי אלא בשעומד בדבריו ורוצה בגירושין וצווח... שהיא אסורה עליו, וא"כ איך נאכילהו בעל כרחו דבר האסור לו, אבל הכא שהוא חוזר בו ושאומר ברי לי שהיא מותרת לו פשיטא שאין לכוף להוציא, בשגם שיש עכ"פ ג"כ קצת אמתלא, פשוט שבצירוף כל הנ"ל תהי' מותרת לבעלה.
מעתה בנדון דידן אין האישה יכולה לבוא בטענה לכוף את הבעל לגרש, משום שהיא חפצה בילד והיא אינה ראויה לבנות ממנו כיוון שאסר אותה עליו מדין שויא אחד"א. שהרי אם תחזור בה ותסכים להיות עמו תהא מותרת לו, כיוון שהבעל חזר בו ואומר שלא זינתה, ומה שאמר פעם שזינתה הרי נותן אמתלא לדבריו, וזה היה גם בשעת קטטה, א"כ לא היה נאמן בכלל לשויא אחד"א לאחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בעל כרחה. ועיין בשו"ת חכם צבי שאלה ג'."
ויש לומר שכך גם בנידוננו, שטוען שמאמין לה שהכל היה באונס ורוצה לשוב אליה, ואיך נאסור אותה עליו כאשר כל דבריו הראשונים בכתב התביעה היו משום קטטה עם אשתו.

הבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות
ג. בנוסף, לטענת הצדדים הבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות, כך שאף אם היה מקום לאסור אותם זה על זה, בנסיבות דידן אין מקום לכך.
ואין לחוש אף לחיבוק ונישוק וייחוד, זאת לאור האמור בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ - קונטרס איסורי יחוד, פרק כב, וכך כתב שם:
"ובגדולה מזאת ראיתי בספר קרית מלך רב ח"ב בחלק התשובות סי' כ"ו שנשאל למעשה במי שאין לו גבורת אנשים כלל ונשען על ביתו ולא יעמוד אם מותר בחיבוק ונישוק לעריות, ובדברי תשובתו כותב לבאר באריכות אם שחוף הבא על העריות איסורו איסור דרבנן ונוטה לומר שיותר פשוט הוא דאיכא איסור תורה אלא שהוא איסור קל שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות, אבל מתוך זה שעכ"פ שהביאה עצמה ליכא איסור לאו כותב לומר לנידון שאלתו שם די"ל דבחיבוק ונישוק ליכא אפילו איסור דרבנן, ועוד זאת כותב ללמוד זה מלשונו של הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב ה"א שכותב בטעם איסור החיבוק ונישוק: שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה. ונראה מדברים אלו שאין איסור החיבוק והנישוק אלא משום שמביא את האדם לגלות הערוה, וכ"כ בס' החינוך ז"ל לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת ומביאה האדם לגלות ערוה כו' ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל דהמחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו או שנשק לאחת מהם כגון אחותו הגדולה דאסור לחוד איכא וכ"כ בפכ"ב דאסור להתייחד עם ערוה שדבר זה גורם לגלות ערוה והוא מן התורה וכ"כ בס' החינוך ע"כ. ובסיכום דברי התשובה חוזר הקרית מלך רב וכותב וז"ל: כלל העולה מכל האמור כי כבר צידדתי כמה צדדים ולא מצאתי בפי' מי שיאמר שאסור לאיש כזה חיבוק ונישוק אפילו מדרבנן לכן אף אם ימצא בשום ספר שאוסר זה האיש הוא אנוס דסבר דשרי עיי"ש.
הרי דאפי' באיסור חיבוק ונישוק שעשה מעשה של איסור בקום ועשה והאיסור אליבא דהרמב"ם מבואר בתורה בלאו מפורש בכל זאת נטה מבעל קרית מלך רב קו לומר דמכיוון דבמי שאין לו גבורת אנשים אין בו איסור לאו מיה"ת אפי' בביאה ליכא גבי' בחיבוק ונישוק אפי' איסורא דרבנן, וגם זאת, דדייק כן מלשונו של הרמב"ם דתלי טעם איסור החיבוק ונישוק מפני שקריבה זאת מביאה את האדם לגלות ערוה, א"כ מכש"כ שיש ג"כ לומר כן לעניין איסור יחוד אשר האיסור שבו בכללותו אינו מפורש בתורה ועכ"פ לא בא בלאו מפורש וכנ"ל בפרק א' דכל דליכא גביה אפי' איסור לאו בביאה ממש א"כ ליכא גביה בכלל איסור יחוד. ואותו הדיוק שיש לדייק מדברי הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב לעניין איסור חיבוק ונישוק יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה' איסו"ב ה"א לעניין איסור יחוד, דהרי גם בזה מטעים הרמב"ם במפורש טעם האיסור מפני שדבר זה גורם לגלות ערוה, ולא עוד דהרי חזינן דהבעל קרית מלך רב כתב להסתייע להנחתו דאיסורי הקריבה גבי עריות הוא משום שיביא לידי גילוי ערוה ממה שכותב הרמב"ם בכזה לעניין איסור יחוד וכנ"ל, וא"כ מינה דלעניין איסור יחוד היה ברור לו להבעל קרית מלך בהנחה פשוטה דאיסורו רק מפני שהיחוד יכול לגרום שיבואו לגלות ערוה, וכל שלא יכול לבוא לידי כך כגון שאין לו גבו"א או זקן שכבר תש כחו ליכא גביה איסורא דיחוד.
ואע"ג דלעניין חיבוק ונישוק ס"ל להבעל קרית מלך רב דמ"מ מיהת מכוער הדבר גם בשחוף ע"ש בד"ה הן אמת, י"ל דזהו דוקא לעניין חיבוק ונישוק דישנה קריבה לעריות במעשה של קום ועשה, אבל משא"כ לעניין יחוד דאינו עושה שום מעשה של קריבה אל העריות, בכל כה"ג י"ל דליכא אפילו משום כיעור.
והגם דראיתי בספר נחפה בכסף ח"ב חאה"ע סי' י"ט דדן ג"כ באריכות באותה עובדא ממש של הבעל קרית מלך רב והעלה דהגם דמותר גמור הוא מה"ת אבל איסורא דרבנן ודאי איכא ודבר מגונה הוא ומעשה טפשים וכן בספר פרי האדמה ח"ג בפ"א פ"א איסו"ב דן נמי בההיא עובדא ומסיק ג"כ דהגם דודאי ליכא איסור תורה אבל איסור דרבנן איכא משום לך לך אמרינן כו' עיי"ש באריכות דבריהם."
הרי שנוכל לצרף האמור בדבריו אלו לכל האמור עד כאן, להתיר לצדדים לחיות יחדיו, ולא נחוש לייחוד ואף לא לחיבוק ונישוק, ונוכל לצרף סברת המתירים, בכגון זה שהבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות כלל.

מסקנה
לאור כל האמור, הצדדים מותרים זה לזה."

5. האם ניתן לקיים דיון בתביעת הגירושין של צד ללא נוכחותו של הבעל כלל, עקב שהייתו בחו"ל?
על-מנת לקיים דיון בתביעת הגירושין של הבעל, לדוגמה, עליו להופיע בעצמו בפני בית-הדין ולטעון את טענותיו. מטבע הדברים, עילות תביעת גירושין הינם דברים שרק הבעל ואשתו יודעים, הן בחיי אישות ביניהם, הן בניהול הבית, והן במצב הקשר ביניהם בחיי היום-יום, כשלעיתים מדובר בקשר של שנים רבות וארוכות. זולתם אף אדם אחר בעולם אינו יכול לדעת ולטעון בפני בית-הדין דברים כהווייתם כולל חקירת הצדדים, זולת הצדדים עצמם.

כדי להגיע לחקר האמת בתביעת גירושין, חובת בית-הדין הרבני לשמוע את הצדדים עצמם, לחקור אותם אישית, ולהתרשם באופן בלתי-ישיר מהטענות הנשמעות מפיהם, ומאופן הבעת הדברים.

לעיתים אופן הבעת הדברים והטענות של הצדדים עצמם בפני בית-הדין, הם הדברים הנותנים את הרושם מי דובר אמת. תשובות אמיתיות בחקירת הצדדים, כדי לדעת את האמת, יכולות להינתן רק על-ידי הצדדים עצמם, ולא על-ידי מורשה שלא חי עם הצדדים אפילו יום אחד, ואפילו יהיה מלומד ככל שיהיה.

לא לחינם נקבע בתקנות הדיון תקנה נ"ז כי "במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים" ובתקנה ס' "גם אם יש לצדדים מורשים חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחר כן".

תקנה זו מבוססת על ההלכה בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ג, סעיף ג', לפיה "אין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם".

ללא הופעת צד לדיון, בית-הדין לא יוכל לדון בתביעה העומדת מולו ולא יוכל להגיע לחקר האמת בלא לשמוע את בעל הדין הנעדר. לא יעזור כאן מורשה מלומד ככל שיהיה, ולא שליחים שישמעו את הבעל בחו"ל.

חובת בית-הדין לשמוע את הבעל והאישה עצמם. הם היחידים שעל-פיהם יוכל בית-הדין להגיע לחקר האמת.

אם כן, נשאלת השאלה כיצד על בית-הדין הרבני לנהוג כאשר צד לדיון אינו יכול להופיע לדיון?

תשובה לכך מצאנו בסעיף א' בתקנה נח לפיה בית-הדין ידחה את שמיעת הטענות עד שיופיע בעל הדין בעצמו {ראה גם תיק מס' 303895-9 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 1 (2011)}.

6. כאשר קיימת בעיה בין בני הזוג בעקבות כך שהבעל חזר בתשובה והאישה לא חזרה עמו - עילה לגירושין
בתיק מס' 358889-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 313, 315 (2011)} קבע בית-הדין:

"בני הזוג נישאו בשנת 1981, נישואין ראשונים לשניהם ולהם שני ילדים משותפים.
ביום י"ג סיון תשס"ח (16.6.08) תבע הבעל תביעת גירושין בבית-הדין, לתביעת הגירושין כרך הבעל את עניין חלוקת הרכוש ומזונות.
התקיימו דיונים בבית-הדין במעמד הצדדים וב"כ הבעל, הוגשו סיכומים הדדיים.
לטענת הבעל, מאז שחזר בתשובה האישה מפריעה לו לנהל אורח חיים דתי לפי השקפת עולמו, והאישה מחללת שבת. טוען שהאישה נעדרת מהבית בלילות. חושב שהאישה אסורה עליו. הבעל הודיע לבית-הדין שהוא נוטל תרופות בשל בעיות נפשיות ואף היה מאושפז. בדיון שהתקיים ביום 29.10.08 אמר הבעל:
..." עברתי הרבה משברים עד שעליתי על הדרך שאני יכול להתקרב לתורה. במשך השנים היא מנעה ממני והפריעה לי בשלוש שנים האחרונות שעליתי על המסלול הנכון זה הפך לדבר נורא. אי-אפשר לזוז, אי-אפשר להתפלל, אי-אפשר לעשות קידוש כלום, היינו חילונים, לאט לאט התחלתי להתחזק במשך הזמן, היה לי אורות גדולים, היה לי תקופה שהייתי במשבר והלכתי באיטיות בשנים האחרונות האצתי ללכת לשיעורים ולשמור שבת אבל האישה לא נותנת שום דבר לעשות עזבתי את הבית, בשלוש שנים האלה היה מעט מאוד יחסים אולי 20 פעם בחצי שנה הזה בכלל לא, למצוא אותה בבית אי-אפשר, לאחרונה אין יחסים חצי שנה, עזבתי את הבית לפני שנתיים, כרגע אני בבית, עזבתי וחזרתי לאחר ארבעה חדשים, יצאתי מהבית לפני שנתיים וחצי שלושה לתקופה של ארבעה חדשים, ולאחר מכן חזרתי ומאז אני בבית, היה יחסים מאוד מעט, בארבעה חמשה חדשים אחרונים אין בכלל, אני גומר את העבודה מגיע הביתה, גומר בסביבות שעה חמש, היא בבית אבל יוצאת אח"כ, חוזרת אולי בבוקר אולי ב 3 אולי בארבע, אני ער או שמתעורר ורואה שהגיעה, או שבכלל לא נמצאת, היא מסתובבת עם רכב של המשטרה, עובדת בלילה בניקיון, אחרי זה הולכת למשמר האזרחי, לפעמים מתלבשת יפה והולכת עם החברות שלה ואומרת שהולכת למועדון פנויים פנויות. לא נותנת לי לשמור שבת ומצוות, מפנה לי את הספרים, וזרקה לי את התיק ליד אנשים, רצתה להוריד אותי בדרך בין תל אביב לאשדוד, בגלל שברכתי ברכת הדרך, עצרה את האוטו בצד, ואמרה תרד מהאוטו..."
כמו כן טען הבעל בדיונים הראשונים שיחסי האישות שביניהם היו מעטים ובשלב מסויים פסקו לגמרי, ושהאישה מסרבת לחיות חיי אישות. אמנם בדיון שנערך ביום כ"ה חשון התש"ע 29.11.09 הודה הבעל שחי חיי אישות עם האישה בסמוך למועד הדיון.
האישה מסרבת להתגרש ומבקשת לעשות שלום-בית. לטענתה, הבעל היה מהמר כפייתי, בנוסף למחלת הנפש של הבעל ולתרופות שהוא נוטל. חזרתו בתשובה נעשתה בדרך מסוכנת, מכחישה טענות הבעל בדבר הפרעה לאורח חיים דתי, טוענת שלמרות היותה חילונית אינה מפריעה לבעלה בקיום מצוות הדת. טוענת שהבעל לא מפרנס כדי הצורך. למרות שסבלה, מבקשת בכל אופן לעשות שלום-בית, ומוכנה לחיות חיי אישות עם הבעל. טוענת שרצון הבעל בגירושין נובע מהשפעת רב שאליו מקושר הבעל. לטענתה הבעל הפכפך, ושאכן היו יחסי אישות. בדיון שהתקיים ביום 29.10.08 אמרה האישה:
"... הוא סכיזופרני, הסתירו ממני שנוטל תרופות ושהיה מאושפז, לא ידעתי והתחתנו ונולדו שני ילדים, הוא היה מהמר כפייתי, היה מסתובב בקלובים ובקזינו, מהיום שהכרתי אותו עד שסגרו את יריחו, אולי לפני כחמש שנים, הפסיד כספים, נאלצנו לקחת הלוואות כדי לממן את ההפסדים האלה, אף פעם לא נסעתי איתו ליריחו, עברתי איתו לא מעט היה מאושפז מס' פעמים, לא היה איתי בלידות אני הייתי כאבא וכאימא לא תפקד כגבר, בלעתי הרבה צפרדעים והסכמתי להיות איתו ואהבתי אותו, הוא נכנס לאיזה גלקסיה שלא יודע לצאת ממנה. יש דרך לחזור בתשובה זה צריך להיות בהסכמה, לא לעשות בום וזהו לא לדבר איתי והילדים מסוכסך עם האחים שלו, חזר בתשובה בדרך מסוכנת גם לו, הרב שלו אמר לו בשביל מה לך לסבול.... יותר מדי רבנים סביבו לא מתמקד, יש לי מיליון שמות של רבנים, לא מתמקד הוא מפוזר לחזור בתשובה צריך היגיון צריך עדינות, ביקש ללכת למקווה הלכתי, עשיתי הגעלה, חזיר אני לא אוכלת בבית. הוא מקושר לאיזה שהוא רב, הוא אמר שהרב אמר לו היא מפריעה לך להתקדם תתגרש ואני אשיג לך שידוך, מרגע זה הוא התחיל עם הפרובוקציות שלו בבית, הוא אמר לי את זה, אני מוכנה להישבע, כל הפרובוקציות זה הכול בהפגנתיות החליפו לו את הכדורים."
לאחר העיון בטענות הצדדים, בסיכומים ובחומר שבתיק עולה שמאז שהבעל חזר בתשובה חיי הצדדים נקלעו למשבר, האישה נשארה חילונית ורואה את התנהגות הבעל כלא שפויה, לאישה טענות רבות כלפי הבעל, אך טוענת שמסכימה להמשיך לסבול. אמנם בסיכומי האישה מובא חשש האישה שבאם יתגרשו בני הזוג, לא יהיה לאישה קורת גג. נראה, שזו הסיבה האמיתית שבגללה האישה מסרבת להתגרש.
המצב בו הבעל חזר בתשובה והאישה לא, מוביל למשבר מתמשך בין הצדדים. אמנם לא הוכח בבית-הדין שהאישה מפריעה לבעל לקיים את מצוות הדת, אך ברור שהאישה לא שומרת את כל מצוות הדת ולא שומרת שבת. מצב המביא להפרעה מתמשכת ביציבות שלום-הבית. עתה נבחן, האם יש בכך עילת גירושין.
ביחס לאישה העוברת על דת נפסק בשלחן ערוך אבן העזר סימן קטו סעיף א :
"אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעושר, או אחד מכל האיסורים, או ששימשתו נדה."
ובבית שמואל בסימן קטו ס"ק א':
העוברת על דת משה וכו' - הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילתו בדבר איסור... אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה.
מבואר, שדין העוברת על דת המפסידה כתובתה נאמר רק כאשר האישה מכשילה את בעלה כאשר היא מכשילה אותו ואכילה אותו דברים אסורים, ולא כאשר רק היא בעצמה עוברת על דת כל עוד אינה מכשילה את בעלה. הרי שדין עוברת על דת נובע מההפרעה שבין הבעל לאישה ולא מצד העבירות אותן עוברת האישה.
אמנם הבחנה זו נכונה רק ביחס להפסד כתובתה של עוברת על דת ולא ביחס לשאלת הגירושין. על כך ניתן ללמוד מהמקורות הבאים:
שו"ת רדב"ז חלק א (סימן תמה) עוסק באישה העוברת על גופי תורה, אך אינה מכשילה את בעלה, וכך נאמר שם:
"...ואומר אני כי בכגון זו לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נותן לה כתובתה אלא זורק לה גטה וישאר כתובתה עליו חוב..."
לדעת הרדב"ז לא קיים האיסור לגרש בעל כרחה במקום שהאישה עוברת על גופי תורה, אלא שהאישה לא הפסידה כתובתה כל עוד לא הכשילה את בעלה.
גם בשאלות ותשובות בית יצחק (שמלקס) אבן העזר חלק א סימן יב מובא שמותר לבעל לגרש אישה העוברת על איסורי תורה לאחר התראה, למרות שהאישה לא הפסידה בכך את כתובתה, וכך כתב:
"... לעניין לגרשה בעל כרחה מקרי עוברת על דת... ומצווה לגרשה ולא תיקן ר"ג..."
בשאלות ותשובות מהרש"ג סימן פד, נאמר:
"...רק לעניין שתפסיד כתובתה בזה בעי' דווקא שתכשיל לבעל, אבל לעניין שיהי' הבעל יכול לגרש אותה בע"כ אזי אפילו באינה מכשילתו לבעל ובדרך משל אישה שמחללת שבת או יו"ט או לובשת שעטנז יכול הבעל לגרש אותה בע"כ א"כ הוא הדין נמי בזה יש לומר דכתובתה אינה מפסדת... אבל לגרשה בעל כרחה שפיר י"ל דיכול לגרשה..."
באוצר הפוסקים סימן א סעיף י אות יב, הובאו דעות הפוסקים בעניין שמירת השבת של האישה.
וראה עוד בשאלות ותשובות יביע אומר חלק ג סימן כא אותיות יז-יח, בהתייחסות לחומרת העבירה.
בנדון דנן בית-הדין התרשם שאכן קיימת בעיה בין בני הזוג בעקבות כך שהבעל חזר בתשובה והאישה לא חזרה עמו. אמנם, לא הוכח שהאישה מכשילה את בעלה באיסורים, אך ברור שישנה הפרעה למערך היחסים התקינים שבין הצדדים. שינוי אורחות חייו של הבעל הביא לעימות מתמשך בין הצדדים, ואופן חזרתו בתשובה של הבעל נתפס בעיני האישה כהליך קיצוני. היות ורבים הם הפוסקים הסוברים שבנסיבות האמורות רשאי הבעל לתת גט לאישה גם נגד רצונה, לכן יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל והצדדים ייפרדו זה מזה בגט פיטורין.
מאחר והצדדים גרים עדיין באותו בית, סידור הגט יבוצע לאחר שאחד מהצדדים יעזוב את הבית.
בעניין הרכוש, הצדדים יערכו הסכם גירושין תוך 90 יום, ובהיעדר הסכמה בית-הדין יפסוק בעניין הרכוש.
לאור האמור בית-הדין פוסק:
1. בית-הדין מקבל את תביעת הגירושין של הבעל, ועליהם להיפרד זה מזה בגט פיטורין.
2. סידור הגט יבוצע לאחר שאחד הצדדים יעזוב את הבית המשותף.
3. בעניו הרכוש, הצדדים ינהלו משא ומתן לעריכת הסכם גירושין תוך 90 יום. בהיעדר הסכם יקבע מועד לדיון בחלוקת הרכוש.
4. האישה לא הפסידה כתובתה.
5. ניתן לפתוח תיק לסידור גט."

7. מעשי כיעור של האישה הביאו את בית-הדין הרבני למסקנה כי האישה עוברת על דת ולכן אישה עוברת על דת מצווה לגרשה ויכול בעלה לתת לה גט בעל-כורחה
בתיק מס' 366406-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(3), 83, 85 (2010)} קבע בית-הדין:

"א. לפנינו תביעת גירושין. הצדדים, פלוני (להלן:"הבעל") ופלונית (להלן:"האישה"), נישאו זה לזו כדמו"י ביום ד' אדר תשנ"ח (4.3.98). מנישואין אלו נולדו לצדדים בן - כיום כבן 7, הלוקה ב[...] והסובל בשל כך- בין היתר, גם מ[...]. הבעל עוסק ב[...] והאישה מנהלת [...]. הצדדים המשתייכים - לפחות מגזרית - לציבור החרדי, הינם בוגרי מוסדות חינוך חרדיים ומתגוררים ב[...].
ב. ביום ה' אדר תשס"ט (1.3.10) הגיש הבעל תביעת גירושין ותביעות כרוכות לבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב. כשבועיים לאחר מכן הגישה האישה תביעת שלום-בית. עניינם של הצדדים נדון בפני הרכב ב' בבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב אשר קיים בעניינם שלושה דיונים. פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפני הרכב ב' מלמדים שהדיונים עסקו רובם ככולם בקשר רומנטי אשר קיימה האישה עם גבר בשם ק. ב. האישה הודתה בקיומו של קשר רומנטי ממושך עם ק. ב. שכלל גם קרבה גופנית אך הכחישה קיומו של קשר מיני. האישה הודתה "שעשתה מעשים שאינם יאים לבנות ישראל" אך טענה להגנתה "ניתן לחזור בתשובה - כולנו בני אדם". (פרוטוקול דיון מיום י"א טבת תש"ע (28.12.2010) עמ' 4 שורות 6-4) טענת הגנה נוספת אותה טענה בעקביות האישה הינה, שעל אף ההשתייכות המגזרית של הצדדים לציבור החרדי, הם ניהלו אורח חיים 'מודרני עד חילוני למדי', שכלל חשיפה לתקשורת הכללית - הכתובה, האלקטרונית והמקוונת, ובילויים משותפים גם במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם. עוד טענה האישה שגם הבעל אינו "צדיק פרוש" ואף שאין היא טוענת שהיתה לו מערכת יחסים מחוץ לנישואין, מכל מקום, היא טוענת שהוא קיים יחסים ידידותיים עם נשים במקום עבודתו ושלח תכנים לא ראויים בדואר אלקטרוני לאחותה. בשל רגישות העניין ומתוך רצון לשמור על כבוד האישה החליט בית-הדין בסיומו של הדיון הראשון לעכב את פרסום פרוטוקול הדיון כדי לאפשר לאישה לשקול את עמדתה בעניין הגירושין. בעקבות הודעתה של האישה שאין היא נכונה להתגרש ובהסכמתה שוחרר הפרוטוקול לצדדים.
ג. בעקבות בקשה לפסילת ההרכב הועבר התיק לטיפולינו (הרכב ג') על-ידי כבוד הראב"ד שליט"א. לבקשת הצדדים - ועוד טרם התקיים דיון בפני ההרכב החדש, פעל הראב"ד להביא את הצדדים להסכמה. ביום י"ג אייר תש"ע (27.4.2010) נתן כבוד הראב"ד החלטה, ולפיה, הצדדים היו קרובים להסכמה - אך האישה חזרה בה. הראב"ד קבע שהוא סבור שהאישה טועה אך בנסיבות אלו אין לו ברירה אלא להחזיר את התיק להמשך דיונים בהרכב ג'.
ד. ביום ח' תמוז תש"ע (20.6.2010) התקיים דיון בעניינם של הצדדים בפנינו. בתחילת הדיון טען הבעל שהוא עומד על תביעתו להתגרש. מנגד, הודיעה האישה שאף שהיא מבינה את המצב ושבלית ברירה תתגרש אין היא מוכנה להתגרש בשלב זה. ב"כ הבעל טענה שישנן ראיות חדשות ולפיהן האישה זינתה תחת בעלה ובקשה להציגן. ב"כ האישה טען מנגד שהוא מתנגד להצגת הראיות החדשות עד לאחר שיוגש כתב תביעה מתוקן. בית-הדין דחה טענה זאת מאחר שאין היא מעוגנת בתקנות הדיון. לאחר שנדחתה טענתו הראשונה, העלה ב"כ האישה טענה חדשה, ולפיה, זוהי ישיבה ראשונה בפני ההרכב החדש הנועדת- לדעתו, לנאומי פתיחה ולא להצגת ראיות. לאחר שמיעת הצדדים ובהתאם לסמכותו לפי תקנה ע"א לתקנות הדיון, הודיע בית-הדין לצדדים כי החליט שלא להתחיל את הדיון מהתחלתו אלא להמשיך את הדיון מהשלב בו נפסק הדיון בהרכב הקודם.
ה. בפני בית-הדין הופיע חוקר אשר עקב אחר האישה בימים שישי ושבת 7 ו- 8 במאי 2010. החוקר תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם גבר זר חובש כיפה במלון "[. . . ]" בעיר [. . . ] במהלך השבת, שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות בחדר המלון 'ובילוי של שבת בצהריים' במרפסת החדר כאשר האישה, הלבושה בשמלה קצרה, מלטפת את הגבר הזר הלבוש בתחתוניו בלבד והמצוי במצב אינטימי מביך, כשלאחר מכן נכנסים השניים לחדר המלון. החוקר הגיש תמונות המתארות את הסיטואציה המביכה - והמדברות בעד עצמן. האישה הודתה שבילתה באותה שבת במחיצת אדם בשם א. ר. אלא שלדבריה הם רק 'התייעצו ודברו'. האישה אף הודתה שהתייחדה עם א. ר. אלא שלגרסתה, הנראית תמוהה בלשון המעטה, לא לנה איתו אלא א. ר. יצא מהחדר 'מיציאה בלתי ידועה' ולן בחדר אחר. כשנשאלה האישה על-ידי בית-הדין בדבר 'הלבוש' בזמן הבילוי במרפסת ענתה האישה: "זה שהוא מסתובב עם תחתונים וגופיה זה עניין שלו" (פרוטוקול הדיון מיום ח' תמוז התש"ע (20.6.2010) שורות 41-40 ).
לשאלת ב"כ הבעל האם בלתה עם א. ר. בעוד בתי מלון השיבה האישה בחיוב - אך טענה שהיה זה בחג הפסח ביחד עם חברים נוספים. כשהזכירה לה ב"כ הבעל שזה היה אך לפני שבועיים "נתרענן" לפתע זיכרונה והיא נזכרה בכך. חוקר שהופיע בבית-הדין תיאר בפרוטרוט את בילויה של האישה עם א. ר. בימים שישי ושבת 5 ו- 6 ביוני 2010 במלון בחיפה שכללו, בין השאר, התייחדות של שעות רבות בחדר במלון לרבות בשעות הלילה וטיולים באזור המלון כשהאישה וא. ר. נראים הולכים צמודים כבני זוג. חוקר נוסף העיד על שהות של האישה בדירתו של א. ר בימי שישי ושבת 21 ו- 22 במאי 2010. האישה הודתה שבאה לביתו של א. ר. עם כניסת השבת אלא שלדבריה לא שהתה שם במהלך השבת. ב"כ האישה חקר את החוקרים חקירה קצרה בה התמקד במספר הרישיון שלהם והאם בקשו רשות מבעלי המלון היתר לערוך את המעקב.
ו. בית-הדין ביקש מב"כ הצדדים לסכם את דבריהם. ב"כ הבעל סיכמה בקצרה וטענה שיש במה שהוצג בפני בית-הדין כדי לחייב את האישה לקבל גט. ב"כ האישה טען שהראיות שהוצגו בבית-הדין אינם קבילות מאחר שהעדים חיללו שבת וגם עברו, לדעתו, על חוק האזנות סתר. כמו כן ביקש ב"כ האישה לקיים דיון נוסף כדי להוכיח שגם הבעל אינו "צדיק".
ז. ביום י"ב תמוז תש"ע (24.6.2010) הגישה האישה לבית-הדין בקשה למתן צו איסור פרסום על פרטי הדיון מאחר שלטענתה פרוטוקול כמו גם ראיות שהוגשו לבית-הדין 'מטיילים' בין גורמים שונים כך שהמעורבים בפרשה חשופים לסחיטה. בית-הדין נעתר לבקשה ונתן החלטה בה הבהיר שבין על-פי חוק ובין על-פי התקנות חל איסור מוחלט לפרסם פרטים על מהלך הדיונים. בית-הדין גם כתב שלנוכח רגישות העניין שבאה לידי ביטוי גם בבקשה שהוגשה לפניו הוא ממליץ לצדדים להגיע להסכמה בעניין הגירושין. בית-הדין הבהיר שזכויות כל מי מהצדדים לא ייפגעו בשום אופן במידה ויסודר גט וכי ייקבע דיון בהקדם בכל העניינים שנשארו תלויים ועומדים לרבות ענייני הרכוש ומזונות הבן הקטין. ביום ט"ו תמוז התש"ע (27.6.2010) הגיעה לשולחנו של בית-הדין הודעה של ב"כ האישה ולפיה היא מקבלת את הצעת בית-הדין ונכונה להתגרש - אך רק לאחר סיום הדיונים הרכושיים. בית-הדין נתן החלטה נוספת בה קבע שיש בידו תשתית עובדתית והלכתית מספקת על-מנת ליתן פסק-דין לגירושין. בית-הדין גם המליץ לאישה להסכים להתגרש ללא תנאי ובכך לייתר את הצורך במתן פסק-דין מנומק. למחרת היום הגיעה הודעה נוספת מב"כ האישה בה נכתב שהאישה סבורה שיש לקיים דיונים נוספים בתביעת הגירושין.
ח. אנו מוצאים לנכון להבהיר שעל אף שאין אנו מקבלים את דברי ב"כ האישה הטוען לפסלותן ההלכתית והמשפטית של הראיות שהוצגו בפני בית-הדין - ושיש עמנו דברים בזה, אין אנו רואים כל צורך לעסוק בזה בנדון דידן. לנוכח הודאותיה של האישה על התייחדות ומעשי כיעור עם ובמחיצת א. ר. אין כל צורך בעדים. די בהודאות המגובות בתמונות המדברות בעד עצמן כדי לגבש תשתית עובדתית מספקת.
ט. סדרת ההתייחדויות של האישה עם א. ר. כמו גם המעשים המכוערים שתוארו לעיל מביאות את בית-הדין לקבוע שהאישה היא בגדר עוברת על דת. הלכה פסוקה היא (שו"ע אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד' וברמ"א שם) שאישה עוברת על דת מצווה לגרשה ויכול בעלה לתת לה גט בעל כרחה. גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ובכללם: תרומת הדשן, מהר"ם פאדווה, רבי עקיבא איגר, שו"ת מהר"י הלוי, תשובות גאוני בתראי, בית מאיר והנודע ביהודה (הובאו דבריהם בפת"ש שם ס"ק י"ד ), שרשאי הבעל לגרש אישה עוברת על דת אף אם לא התרה בה תחילה. במקרה אשר לפנינו האישה הותרתה אפילו באולם בית-הדין במסגרת הדיונים שהתקיימו במהלך השנה האחרונה ועסקו בקשר הרומנטי שקיימה עם ק. ב. (ועיין גם ב"ש סימן י"א ס"ק ו ). המקרה אשר לפנינו אינו רק "עוברת על דת" אלא גם "מעשה כיעור" ברור. תמימות היא לחשוב כי הצדדים קראו תהילים או לחילופין פרקי אבות במשך כל אותן שבתות בהם בילו ביחד.
זאת ועוד, האישה עצמה בהודעה שמסרה לבית-הדין ביום ט"ו תמוז התש"ע (24.6.2010) הביעה את נכונותה להתגרש אך התנתה זאת בסיום הדיונים הרכושיים, במסגרתם היא מעוניינת להוכיח שגם בעלה אינו 'צדיק', לפני סידור הגט. במקרה זה אין אנו רואים כל קשר בין ענייני הרכוש לפגמים מוסריים בהתנהלותו של הבעל וזאת מבלי לקבוע אם אכן קיימים פגמים כאלו.
י. ברור לנו שאילו הבעל היה בא לשאול "האם אשתי מותרת לי או לאו" התשובה היתה שלילית. כיוון שכך האישה היא זו הגורמת לפירוד ועל כן הפסידה כתובתה. הב"ש בסימן קטו ס"ק ח ' כתב לגבי ספק זינתה שאין הבעל נחשב כמי שטוען שמא פרעתיך, ואז הוי כחוב ודאי ופרעון ספק, "שכן שאני הכא שהיא אסורה לו היא גרמה האיסור, לכן לית לה כתובה כמו בקינוי וסתירה".
יא. אנו מוצאים לנכון להתייחס לטענתם העקבית של האישה וב"כ, ולפיה, אין לראות במעשיה של האישה מעשי כיעור - על השלכותיהם ההלכתיות, לנוכח אורח חייהם 'המודרני והפתוח'. אנו סבורים שזו טענה מופרכת ואף מסוכנת ודוחים אותה בתקיפות. גם נשים נשואות שאינן שומרות תורה ומצוות - ואפילו יהיו ליברליות ומתירניות, אינם יוצאות לבלות 'סופי שבוע' עם גבר זר. כך נהגו אולי בסדום ועמורה!
יב. אשר-על-כן, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל ופוסקים שהאישה חייבת לקבל את גטה. מזכירות בית-הדין תקבע לצדדים מועד לסידור גט. במידה ותרצה האישה להינשא לא. ר. יצריך הדבר בירור בבית-הדין.
יג. מזכירות בית-הדין גם תקבע לצדדים מועד קרוב לדיון בכל העניינים שנשארו תלויים ועומדים."

8. האם בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעות שהגיש הבעל כאשר התביעות שהוגשו בבית-הדין הרבני קדמו לתביעה שהוגשה על-ידי האישה בארה"ב?
בתיק מס' 155387/1 (ב"ש) {פלוני נ' פלונית, פורסם בפדאור (2010)} קבע בית-הדין:

"זוהי החלטה משלימה בעניין סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין של הבעל, בה כרך את ענייני מזונות הקטין, משמורת הקטין, חינוכו הסדרי הראיה וענייני הרכוש, לרבות כל זכויות וחובות הצדדים.
בני הזוג, יהודים אזרחי ישראל ותושביה, נישאו זה לזה בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 26.3.99. מנישואין אלה נולד בנם הקטין, והוא כיום כבן 7 שנים. הבעל הינו עורך-דין במקצועו והאישה הינה רופאת ילדים.
עד לחודש יוני 2007 התגוררו הצדדים בדירתם המשותפת בבאר-שבע. במועד זה יצאו בני הזוג וילדם לשיקאגו, אילינוי, בארצות-הברית. לטענת הבעל, היה זה לצורך השתלמות מקצועית של האישה בתחום רפואת כליות של ילדים, תוכנית השתלמות שאורכת כ- 3 שנים.
חיי הנישואין של הצדדים עלו על שרטון. לטענת הבעל, המשבר נוצר זה עקב קשר רומנטי שניהלה האישה עם גבר זר. הבעל עזב את בית המגורים בשיקאגו ביום 6.12.09 ולטענתו היה זה בעצה אחת עם האישה, אשר ביקשה ממנו פרק זמן שבו היא מבקשת לחשוב על המשך החיים יחד ולהירגע בטרם יוכלו בני הזוג ללכת לטיפול זוגי שיאפשר המשך החיים המשותפים. בתאריך הנקוב לעיל טס הבעל לישראל על-מנת לטפל, בתקופת פסק הזמן האמור, בענייני הדירה המשותפת בישראל, בחוזה השכירות עם שוכרי הדירה שעמד להסתיים ועל-מנת להשתתף בטקס אזכרה שנערך לאביו מדי שנה באותה תקופה. ביום 9.12.09 הודיעה האישה לבעל בשיחה טלפונית, כי אינה רוצה שיחזור לביתם המשותף, וביום 12.12.09 היא הודיעה לו על רצונה להתגרש – כל אלו לדברי הבעל. עוד יש לציין כי הבעל הינו עורך-דין ישראלי שעבד בפרקליטות מחוזית של משרד המשפטים עד ליציאת בני הזוג לצורך השתלמות האישה בחו"ל. בשל כך ולמען הנתבעת נאלץ הבעל – כך לדבריו – להתפטר מעבודתו ולעכב את ההתפתחות האישית והמקצועית שלו.
לאחר פירוט פרשת המשבר בכתב התביעה, מבקש הבעל מבית-הדין לזמן את הנתבעת לדיון דחוף ולחייבה בגירושין; לקבוע כי האישה אינה זכאית למזונותיה לאור הכנסותיה ולאור התנהגותה; לדון במשמורת הקטין, החזקתו, הסדרי ראיה וחינוכו וליתן המשמורת בידי התובע; לקבוע ולהורות על מתן תסקיר פקידת סעד במידת הצורך; לפסוק מזונות (לרבות מדור) לקטין ואשר יחולו על הנתבעת; לדון בכל עניין הנוגע לרכוש וזכויות הצדדים כמפורט לעיל, לרבות חובות הצדדים וכל הנובע מכך.
בהודעה שנשלחה לבית-הדין ביום 18.1.10 על-ידי ב"כ האישה, נמסר כי האישה הגישה תביעה להתרת נישואין וכל הכרוך בכך (רכוש, משמורת ומזונות) במקום מגוריה בארה"ב בבית-המשפט לענייני משפחה במחוז קוק, אילינוי, והעתק התביעה נמסר לבעל (מאוחר יותר התברר לבית-הדין כי התביעה שם הוגשה ביום 29.12.09, דהיינו לאחר הגשת תביעת הבעל בישראל). עוד טענה ב"כ האישה כי לאישה נודע מהודעת מייל שנשלחה אליה, כי ביום 19.1.10 אמור להתקיים דיון בבית-הדין הרבני בתביעה שהגיש הבעל, ואשר כלל לא הובאה לידיעתה וכלל לא נמסרה לה מעולם. לטענת ב"כ האישה, ברור מנסיבות העניין ומהעובדה שמרכז חייהם של הצדדים ביחד עד לאחרונה היה בשיקגו, אילינוי, כי הגשת התביעה בישראל הינה בחוסר סמכות עניינית ובחוסר תום-לב ובחוסר ניקיון כפיים, וכל מטרתה הפעלת לחצים על האישה שעובדת ועוסקת בתחום הרפואה ומתגוררת בארה"ב. זאת, כדי לנסות ולפגוע בה ובקרירה שפיתחה שם. בתמיכה בטענת חוסר תום-הלב של הבעל מציינת ב"כ האישה כי הבעל משך לאחרונה סך של כ- 50,000 ₪ מתוך חשבון הבנק המשותף של הצדדים בישראל. לאור אלו ביקשה ב"כ האישה שבית-הדין יורה על דחיית התביעה שבפני בית-הדין או על מחיקתה, מחמת חוסר סמכות עניינית.
במענה להודעת האישה כאמור לעיל, נטען מטעם הבעל בתגובה שהוגשה ביום 1.3.10 כי נסיעתם של הצדדים לארה"ב ביוני 2007 היתה למטרה מוגדרת מראש, שהיא התמחות של האישה ברפואת כליות של ילדים, ולתקופה שנקבעה מראש למשך שלוש שנים כאשר בסיומה היו אמורים הצדדים לשוב ארצה. לא היתה להם כל כוונה להגר, הם שהו בארה"ב עם ויזה של סטודנט (של האישה) ולמעשה כל רכושם לרבות הדירה הריהוט והציוד האישי נותרו בארץ. לצדדים אף חשבון בנק משותף פעיל בארץ. כל משפחתם המורחבת של הצדדים וחבריהם מתגוררים בישראל, ולאור כל אלו מרכז החיים של הצדדים והקטין היה ונותר בישראל. באשר לסמכות בית-הדין הרבני, הבעל מפנה לסעיפים 1 ו-3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 וכן לפסקי-הדין ב- בג"צ 2232/03 פלוני נ' בית-הדין הרבני האיזורי ת"א (אתרים משפטיים) ותיק מס' 9361-21-1 פלוני נ' פלונית שניתן בבית-הדין האיזורי בתל-אביב (אתרים משפטיים).

דיון
סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים קובע:
"1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין
ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים."
על-פי פסיקת בית-המשפט העליון די בכך כי הצדדים הינם אזרחי ישראל ובנוסף לכך מתקיימת זיקה נוספת של הצדדים לישראל, שהיא פחותה מזיקה של תושבות, על-מנת שחוק שיפוט בתי-דין רבניים יחול על הצדדים (בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' חג'ג', פ"ד נה(5), 214 (2001)). "כל עוד הנתבע הוא יהודי אזרח ישראל, אין זיקתו לארץ חייבת להגיע כדי תושבות, שהרי נאמר בסעיף 1 הנ"ל 'אזרחי המדינה או תושביה'" (כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) ב- בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול (להלן: בג"צ רון) פ"ד נו(2), 625, 642 (2002)).
אין חולק כי הצדדים הינם אזרחי ישראל. אין גם חולק כי לצדדים זיקה הדוקה לישראל. לצדדים רכוש בישראל הכולל דירה וחשבון בנק, יש להם בני משפחה וחברים המתגוררים בישראל ותקופת השנתיים ומחצה של חיים במשותף מחוץ לישראל קטנה לאין ערוך מתקופת חייהם הארוכה מאד בישראל, ולפיכך אין בה כדי ללמד על ניתוק הזיקה מישראל. לאור אלו אין ספק שבית-הדין הרבני מוסמך לדון ולהפעיל את חוק שיפוט בתי-דין רבניים לגבי בני הזוג שעניינם הובא בפנינו.
לכאורה, ניתן גם ללמוד ולהסיק מן החומר שנפרש בפנינו, שהצדדים הינם אף תושבי ישראל. אלא שלא ראינו צורך לקבוע מסמרות בדבר, הואיל ודי בכך שהצדדים אזרחי ישראל וקיימת להם זיקה מספקת לישראל על-מנת לחסות בצל סמכותו של בית-הדין הרבני.
על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, מוסמך בית-הדין לדון ולפסוק בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, וזאת כדי שבית-הדין יוכל לדון ולהכריע באופן יעיל ומהיר בכל השאלות הטעונות הכרעה עם סיום פרק החיים המשותפים של הצדדים כבני זוג. וזו לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים:
"3. שיפוט אגב גירושין
הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג."
דוגמה יפה לרציונל הטמון בצורך לחסל באופן יעיל בערכאה אחת את כל העניינים הכרוכים בגירושין נוכל למצוא בבקשה להתרת נישואין שהגישה האישה, הנתבעת שבפנינו, לבית-המשפט לענייני משפחה במחוז קוק, אילינוי, ואשר תרגום מאושר שלה הוגש לבית-הדין על-ידי ב"כ האישה. בכתב תביעה זה מבקשת האישה לתת פסק-דין להתרת נישואין; להעניק לאישה את המשמורת הבלעדית על הילד הקטין במידה והצדדים לא יוכלו להגיע יחדיו לידי הסכם הורות ראוי; להעניק לאישה מזונות לילד; לתת צו המונע מן הבעל לתבוע מזונות מן האישה, בעבר בהווה ובעתיד; להעניק לאישה את הרכוש שלא נחשב רכוש משותף של הצדדים; להעניק לאישה חלק הוגן וצודק ברכוש המשותף ולתת פתרון הוגן וצודק לכל הנושאים האחרים הנובעים מהנישואין; להעניק לאישה תשלום בגין שכר-טרחת עורך-דין שלה והוצאות הקשורות לתביעה שהוגשה; וכן לתת כל תרופה נוספת או אחרת כפי שבית-המשפט ימצא לנכון. הכותרת לכל תביעות אלו הינה קצרה ותמציתית: "בקשה להתרת נישואין". אכן נראה כי גם האישה סבורה שההיגיון מחייב כי בעת הגירושין יוסדרו כל העניינים הכרוכים בכך בערכאה אחת.
על-פי המצב המשפטי הקיים בישראל, קיימת סמכות מקבילה לבתי-הדין הרבניים ולבתי-המשפט לענייני משפחה לדון בנושאים שונים הכרוכים בגירושין. זאת בשונה מעניין הגירושין, אשר לגבי בני זוג ששניהם יהודים, מסור כל כולו לבית-הדין הרבני (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים; סעיפים 1, 3 ו- 25(ב) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995). סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים שצוטט לעיל, לדון בתביעות הכרוכות בגירושין, מותנית בכך שתביעות אלה הוגשו לבית-הדין הרבני בטרם הוגשו תביעות מקבילות
לבית-המשפט לענייני משפחה (בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה ואח', פ"ד נ(3) 321, 329 (1996)). משהוקנתה סמכות לאחת הערכאות בעניינים הנתונים לסמכות המקבילה, נשללת הסמכות של חברתה והסמכות המקבילה הופכת להיות סמכות ייחודית. הדבר מעוגן בעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט, ושורשיו נעוצים בפסיקת בית-המשפט העליון (בג"צ 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא 247, 250 (1957)) וכן בסעיף 25(ב) לחוק בית-משפט למשפחה. התביעות המוגשות לבית-הדין חייבות להיכרך כדין ובכנות בתביעת גירושין כנה, שאם-לא-כן עלולה להישלל סמכותו של בית-הדין הרבני אף שהתביעות שהוגשו בפניו קדמו לאלו שהוגשו לבית-המשפט (בג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118, 132 (2001)).
דברים אלו אמורים ביחס לחלוקת הסמכות הפנימית בין הערכאות השיפוטיות המוסמכות לדון בענייני משפחה בתוך ישראל. שונים פני הדברים כאשר מתעוררת שאלת סמכות בינלאומית. בדרך-כלל, אין די בכך כי בית-משפט במדינה אחרת שמחוץ למדינת הפורום הינו בעל סמכות ודן בתביעה על-מנת לשלול את הסמכות של בית-המשפט במדינה האחרת לדון בתביעה מקבילה שהוגשה בפניו. אך הפעלת הסמכות תלויה בעקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות ובכללים משפטיים שפותחו במשפט הבינלאומי הפרטי ואשר מטרתם לצמצם את אפשרויות החיכוך העלולות לנבוע מדיון באותו עניין בערכאות מקבילות. שני הכללים היסודיים בעניין זה הם "עניין תלוי ועומד" ו"פורום בלתי-נאות".
מקובלת בישראל התפיסה המשפטית לפיה בית-הדין הרבני לא ידון בעניינים הכרוכים בגירושין – להבדיל מן הגירושין עצמם - אם הצד שכנגד הקדים והגיש תביעות אלו בבית-משפט מוסמך מחוץ לישראל, אלא-אם-כן מדובר בפורום בלתי-נאות או במקרה שהתביעה הוגשה לפורום הזר בחוסר תום-לב תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט:
"שאלת הפורום הנאות תוכרע, אם כן, בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות מירב הזיקות, שהן העובדות המעידות על הקשר של בעלי הדין ושל העניין נושא התובענה לכל אחד מן הפורומים האפשריים (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics Ltd ("נבו" - ניתן ביום 4.9.07), כשנקודת המוצא היא שהעניין צריך להתברר בבית-המשפט או בבית-הדין המוסמך בישראל שאליו הוגשה התובענה".
(תיק 6982-24-1 (בית-הדין הרבני חי') פלוני נ' פלונית (אתרים משפטיים (2008)).
עם זאת ראוי לציין כי עקב הגלובליזציה של המערכת הבינלאומית, חל פיחות מסויים בדוקטרינת "הפורום הלא נאות", ועל כן היא תיושם רק כאשר בית-המשפט משתכנע כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר. נטל השכנוע הוא על הנתבע המבקש כי הסכסוך יתברר בבית-משפט זר (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ'The Lockformer Company, פ"ד נב(1) 109, 114 (1998)).
לעומת זאת כאשר מדובר בתביעת גירושין בין יהודים אין תחולה לכלל האמור. הפסקה חוקית של חיי נישואין בין יהודים, גם כאשר הנישואין היו אזרחיים בלבד, טעונה בדיקה האם יש צורך בגט פיטורין כדת משה וישראל, ולו מספק ולו לחומרא. מאחר והשאלה היא שאלה משפטית דתית הנחתכת על-פי ההלכה בלבד ועל-ידי דייניה המוסמכים, לבית-הדין הרבני מסורה הסמכות הייחודית לדון בכך, למרות שיתכן כי על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הפנימי של מדינה זרה קיימת סמכות מקבילה לבית-המשפט שם.
יש להוסיף כי על-פי דיני מדינת ישראל סמכות השיפוט של בית-הדין הרבני נקנית בעת הגשת התביעה ולא בעת המצאתה לנתבע; אלא שברור הדבר כי חוסר המצאה במועד סביר, עלול להתפרש כחוסר כנות בהגשת התביעה אשר עלול לפגוע בסמכות של בית-הדין. זאת ועוד: לעיתים חובת המצאת התביעה עשויה להתקיים על-ידי הבאת עובדת התביעה לידיעת הנתבע ולאו דווקא על-ידי המצאה פיזית לידיו.
במקרה דנן אין חולק כי התביעות שהוגשו בבית-הדין הרבני קדמו לתביעה שהוגשה על-ידי האישה בארה"ב. ולפיכך ניתן לקבוע כי ההגשה המאוחרת של התביעה בארה"ב אין בה כדי לשלול ואף לא להצר את גבולות סמכותו של בית-הדין הרבני בישראל. אין בפנינו כל נימוק מספיק ומבוסס על-מנת לקבוע כי הבעל פעל בחוסר תום-לב בכך שעשה שימוש בזכותו החוקית והגיש את תביעותיו לבית-הדין הרבני. אין למצוא פסול בבעל אשר בעת משבר בחיי הנישואין מקבל הודעה חד-צדדית מאשתו על החלטתה הסופית בדבר ניתוק היחסים שביניהם - הודעה שהתקבלה בעת שהות הבעל בישראל - פונה הוא לבית-הדין הרבני שהוא פורום טבעי לבני זוג יהודים ישראלים ומבקש שבית-הדין יסדיר את הגירושין ואת כל הכרוך בכך. הטענה כי הבעל משך באופן חד צדד סכום של 50,000 ₪ מתוך חשבון הבנק של הצדדים, סכום אשר בנסיבות אינו גבוה במיוחד, מצדיק את בירורה בעת הדיון בחלוקת הרכוש, אך אין בה מאומה כדי לבסס חוסר כנות. מצב בו חלק-הארי של רכוש הצדדים מצוי כפי הנראה בישראל, מצדיק אף הוא כשלעצמו כי בית-הדין הרבני יפעיל את סמכותו החוקית ויכריע במחלוקת הרכושית שבין הצדדים, מאחר והפורום בישראל הינו הפורום הטבעי להכריע בענייני רכוש המצוי בישראל ובמיוחד בנכסי דלא ניידי.
קושי מסויים קיים ביחס להפעלת סמכות בית-הדין הרבני בכל הקשור למשמורת הקטין והסדרי הראיה. הרי אין חולק כי זה למעלה משנתיים וחצי שהקטין התגורר עם הוריו בארה"ב. הפורום הטבעי לדון בכל הקשור לנושאים אלה הוא הפורום שבו מתגורר הקטין (בג"צ רון הנ"ל). על-מנת לדון בשאלת טובתו של הקטין יש צורך בעריכת תסקיר סוציאלי וקבלת ראיות, וברור הדבר שקל יותר לקבלם ולדון בהם בפורום של המדינה אשר בה חי הקטין עד לאחרונה. אין בדברים אלו כדי לשלול את סמכות בית-הדין הרבני, אך יש בהם כדי להצביע על קשיים בהפעלת סמכותו (ראו והשוו: בג"צ 1073/05 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול; אתרים משפטיים). הבעל מסר לבית-הדין כי פנה לרשות המוסמכת בישראל על-מנת שתפעל על-פי סמכותה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991. אין בידינו מידע באשר למצב ההליכים לפי חוק זה ומכל מקום הקשיים שצויינו מצדיקים כי נמתין לגבי שאלות אלו עד לקבלת הודעות עדכון על-ידי צד המעוניין בדבר.
באשר לעניינים האחרים התלויים ועומדים בפנינו, לא הרימה האישה את הנטל להוכיח כי בית-הדין הרבני משולל סמכות לדון בהם או כי ישנו צידוק של ממש שלא להפעיל את סמכות השיפוט החוקית שניתנה בידינו. "קיום סמכות שיפוט להכריע בהליך משמעו חובה להכריע, להבדיל מאופציה או רשות להכריע. הסמכות השיפוטית, והחובה להפעילה, עם הגשת הליך, צועדות יד ביד, באין מפריד" (בג"ץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית-הדין הרבני בתל אביב ואח', אתרים משפטיים (2010)).
מן הנימוקים שפורטו לעיל החלטנו ביום כ"ט ניסן תש"ע 13/4/2010 כי בית-הדין מוסמך לדון בכל התביעות שהוגשו בפניו."

9. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב-השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זו, שיש לחייבם להתגרש
בתיק מס' 270937/2 (נתניה) {פלונית נ' פלוני, פדאור (2010)} קבע בית-הדין {מפי כב' הרב מיכאל עמוס - אב"ד; הרב שניאור פרדס – דיין; הרב אריאל ינאי – דיין}:

"הצדדים נשואים מזה כ- 17 שנים ולהם שלוש בנות – ז' (16), ש' (14) ו- י' (11). הם גרים תחת קורת גג אחת. האישה עזבה את חדר השינה, ומזה כשנתיים וחצי אין ביניהם יחסי אישות. את תביעת הגירושין הגישה האישה, אך הבעל טוען לשלום-בית. נתקיימו לפנינו חמישה דיונים ארוכים וממצים בהם שטחו הצדדים בפירוט את טיעוניהם, גוללו את מסכת חיי הנישואין שלהם, ונחקרו. יצויין כי בסופו של הדיון החמישי והאחרון הצליח בית-הדין להביא את הצדדים לידי הסכמה, והיא פורטה בפרוטוקול; ברם, הנתבע ביקש ארכה של מספר ימים למתן תשובה סופית. תשובתו הסופית היתה שלילית, ומשכך הגישו לנו הצדדים את סיכומי התביעה וההגנה שלהם.

טענות הצדדים
התובעת גוללה בפנינו מסכת קשה של סבל – אלימות פיזית ומילולית אותה היא חוותה מבעלה. לדבריה, הוא נהג להשפיל אותה, לבזותה, ולרמוס את כבודה, תוך שהוא מטיח בה כינויי גנאי ונאצות גסות (בעיקר כאלו בעלות אופי מיני). לטענתה, פעמים רבות הקללות והנאצות הללו הוטחו בה בנוכחות הבנות, ופעמים שהבנות אף שימשו עבורה כמגן וכחוצץ בפני פרצי האלימות הפיזית שהוא הפגין כלפיה. אך לא די בכך. לדבריה, מסכת ההשפלות הללו הקיפה גם את בני משפחתו המורחבת של הנתבע. אחיו ואחיותיו מתגוררים בשכנות קרובה אליהם, ומאחר והנתבע קשור וקרוב אליהם מאוד, הוא נהג במקרים רבים לערב אותם בענייניהם האישיים. לדבריה הוא הושפע מהם, והוסת על ידם קשות כנגדה: "האחיות מטפטפות לו בראש שאני בוגדת"...(פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמוד ח'), וראה עוד ביאורך בפרוטוקול מתאריך י"ב סיון תשס"ט, 4.6.09 – בעמ' 5).
לדבריה גם מהם היא סופגת קללות ונאצות בפרהסיה, והיא רואה בהם כגורמים ראשיים שהחריבו וקלקלו את חיי הנישואין שלה עם בעלה. לדבריה, היא הציעה לבעלה בעבר להעתיק את מקום מגוריהם למקום מרוחק מבני משפחתו, אך הנתבע סירב. לדברי בא-כוחה מטעם הסיוע המשפטי, עורך-הדין מנחם לוי, יש לראות בסירוב זה כהחלטה עקרונית שמעדיפה את בני משפחתו על פני אשתו, ויש בה כדי להטיל פגם חמור בכנות טענת שלום-הבית שלו.
עוד טוענת התובעת כי הנתבע ניסה לקיים עימה יחסי אישות בעת נידתה – "אנו בנפרד מזה כשנה וחודשים – הבעל סילק אותי בבעיטות מהמיטה, לא נותן לי לשמור נידה, שכב איתי בכח. אני צריכה להראות לו שאני במחזור, ואני הייתי הולכת למקווה. גבר שלא מאמין לי לא יכול לחיות איתי. קורא לי "זונה" ואומר למשפחתו לומר לי שאני זונה... גבר שהוא רוצה לשכב איתי כל הזמן וזה לא מקובל עלי".. (פרוטוקול מיום כ"ג אייר תשס"ח, 28.5.08 עמ' 1). לדבריה זוהי הסיבה שבגינה היא עזבה את חדר השינה, וליתר דיוק - "הוא זרק אותי מהמיטה ברגלים שלו" (פרוטוקול מתאריך ו' באדר א' התשס"ח, 12.2.08, עמ' 1).
בנוסף, מציין בא כוחה של התובעת לדברי הנתבע בפרוטוקול הדיון הראשון, (מתאריך ו' באדר א' התשס"ח 12/2/08 שורה 47) שם אמר: "אם היא רוצה להתגרש אז שתתגרש כמה שיותר מהר". באותו דיון לא היה הנתבע מיוצג. רק בדיונים הבאים בהם הוא כבר היה מיוצג, חזר בו הנתבע ודרש שלום-בית. עם זאת בדיון מיום כ"ג אייר התשס"ח, 28.5. 08, בתשובה לשאלה השיב הנתבע – "אני כרגע לא רוצה להתגרש". כלומר עקרונית כן, אך לא עכשיו. מאוחר יותר. הרי כי כן, יש לראות בטענת שלום-הבית של הנתבע כטענה שאיננה כנה, והוא מעגן את התובעת מסיבות לא ענייניות.

טענות הנתבע
לנתבע יש גרסה משלו למשבר היחסים שבינו ובין התובעת. לדבריו, המשבר נעוץ ברובו בתאוות הבצע שלה. לדבריו היא נתנה את עיניה בנכס המשפחתי שלו אותו הוא ירש עם אחיו מאימו, ורצונה של התובעת שהנכס יירשם גם על שמה. לדבריו, התובעת היא זו שמחרחרת מדון ומריבה עימו ועם בני משפחתו. נציין כאן שהמשפחה מתגוררת בשטח ששייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן, אותו שיפצו הצדדים בשנים האחרונות והרחיבו אותו. מניעת יחסי האישות נובעת לדבריו גם מעובדה נוספת, והיא, שלפני כשנתיים התובעת עברה ניתוח קוסמטי (הגדלת חזה).
לדבריו, הדבר העלה לה את בטחונה העצמי, ומאז היא החלה לצאת מהבית ולהיעדר ממנו שעות מרובות, ולהתייחס אליו בזלזול. "את אישה עם שלושה ילדים, למי צריך סיליקון?... זה שיבש לך את כל הראש!... היא מרדה בי".. (פרוטוקול מתאריך 12.2.08, וראה פרוטוקול מתאריך 28.5.08 עמ' 3, 37). כפי שסיכם זאת בא כוחו עורך הדין רענן אנגל בסיכומיו (סעיף 10): "מאז היא איננה מרוצה מבעלה. היא שמה את עיניה באחרים ועל כן, היא איננה רוצה בבעלה, וזו הסיבה היחידה שהיא רוצה להתגרש".
באשר לטענות האלימות והקללות, מכחיש זאת הנתבע מכל וכל. בחקירתו הנגדית במענה לשאלה – "האם קללת אותה במילים "זונה", "שרמוטה"?... הוא השיב - "בחיים לא אמרתי". – "מה כן אמרת?" - "לא אמרתי כלום... אני לא אמרתי זאת. שתוכיח".
באשר להאשמה של קללות ונאצות שהוא אמר בפני הבנות, השיב הנתבע "שיבואו לכאן ויגידו זאת"... ובאשר לבני משפחתו ולמערכת היחסים הקשה שלהם עם התובעת הוא השיב: "הם לא בקשר איתה. הם לא מדברים איתה" (פרוטוקול מתאריך כ"ג באייר התשס"ח, 28.5.08 עמ' 4). כאשר נחקר הנתבע על אודות הצהרתו בדיון הראשון שבו אמר שהוא מעוניין להתגרש, הוא השיב: "כל מה שהיא אומרת זה שקר. אני בעד שלום-בית. שהיא תוכיח שאני אמרתי לה שאני רוצה להתגרש" (פרוטוקול ה' ניסן התשס"ח, (10.4.08).
בא-כוחו של הנתבע מפנה לחוות-הדעת הסוציאלית שנערכה לפי דרישת בית-המשפט בכפר סבא ושבמסגרתו ביקשה השופטת התייחסות לטענות האלימות של האישה.
לדבריו, בחוות-הדעת נכתב שהבעל איננו אלים, והאישה היא הדומיננטית בבית. היא החזקה והשולטת, ואילו הבעל הוא החלש והמוכה. לדבריו, יש לראות בכך כראיה שיש בה כדי לסתור את גרסתה של התובעת בטיעוניה בנושא אלימות של הנתבע.



דיון והכרעה
יאמר כעת כי גרסתו של הבעל הן בתוכן דבריו, והן מהתרשמותנו מאופן הצגתם לפנינו בדיון, מתקבלת אצלנו בחוסר אמון מוחלט. איננו מקבלים את גרסתו ככזו שתשקף בצורה נכונה את המציאות העובדתית במשבר הנישואין, ובוודאי שלא את נסיבותיו ומניעיו של המשבר הקשה והעמוק הזה.
נפתח עם חוות-הדעת של לשכת הרווחה, עליו נשען הנתבע. תסקיר זה נערך במסגרת הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בנושא הקטינים – המשמורת המזונות והסדרי הראיה, והוגש שם בתאריך 27.5.08. יוער, כי בנוסף לתסקיר הזה נמצא בתיק שלפנינו גם פניה רשמית של האגף לשירותים חברתיים בקדימה וממוען עבור לשכת הסיוע המשפטי, ונושא תאריך 13.6.07.
פניה זו שתכליתה היא בקשה למתן סיוע משפטי עבור התובעת, כותבת פקידת הסעד כי המשפחה מוכרת להם ומטופלת על ידם מזה מספר שנים על רקע בעיות אישיות וכלכליות.
ונצטט מעט מהדברים:
"המשפחה מתגוררת על אדמה השייכת למשפחת הבעל. על רקע זה היו סכסוכים משפחתיים בעבר ואף הוצא צו הגנה נגדם... לאורך שנות הנישואין, סבלה פלונית מאלימות פיזית ומילולית מצד בעלה ואף מצד בני משפחת המוצא שלו. לפני כשנה הגישה (התובעת, א"י) בקשה לסיוע המשפטי בדבר סיוע בהליכי גירושין אך עד מהרה החליטה לוותר על כך במטרה לשמור על התא המשפחתי לטובת הבנות. לאחר החלטה זו השלימה פלונית (התובעת, א"י) עם מערכת זוגית קרה וקונקרטית, אך מתוחה. חשוב לציין כי כל נטל ניהול משק הבית וגידול הבנות מוטל על כתפיה ללא סיוע מצידו. מזה מספר חדשים המתיחות בין בני הזוג הלכה וגברה. כיום פלונית סובלת מאלימות מילולית והשפלות מצד בעלה. כמו כן היא חווה יחסי קנאה בולטים מצידו. בני הזוג מרבים לריב ולהתווכח ב"טונים גבוהים" וזאת לנגד בנותיהם. היו מספר ניסיונות של אלימות פיסית כלפי פלונית אך הניסיון הופסק עקב התערבות הבנות כנגנה על אמן... יש לציין כי הלחץ, המשקעים ורמת המתח בו שרויה פלונית משפיעים על מצבה הנפשי, והוא ירוד ביותר והיא נזקקת לטיפול תרופתי הרגעתי."
נחזור שוב ונאמר שיש לתת משקל חשוב לחוות-הדעת הללו, הן בתסקיר והן במכתב הבקשה הנ"ל. מלבד שמדובר בגורם חיצוני ובלתי-תלוי, הרי שהן גם מקובלות על הנתבע. כפי שצויין לעיל, בא כוחו נתלה בהן בכתבי סיכומיו, ובהליכי הדיון אף לא הועלתה מצידו כל דרישה לחקירת עורכות התסקיר. נעבור מכאן לתסקיר הראשי שהוגש לבית-המשפט. גם בתסקיר הזה נכתב תוכן זהה:
"מערכת היחסים בין בני הזוג מורכבת וטעונה שנים רבות... מדובר בהורים הנמצאים בהליכי גירושין מספר שנים... מעורבות משפחות המוצא במערכת הזוגית והמשפחתית וכן הסכסוך בעניין הבית הביאו למריבות בין בני הזוג והמשפחות עד כדי אלימות מילולית ופיסית. בשנתיים האחרונות המצב הידרדר עד להחלטה של האישה להתגרש. כל אחד מההורים חווה את הליך הגירושין באופן שונה. בעוד האישה דומיננטית והחלטית, הבעל חלש וחווה זאת כמשבר קשה פיסית ורגשית. הוא עסוק בכאבו ובצרכיו שלו ואינו פנוי רגשית לטפל בבנותיו. אולם התרשמתי כי כאשר יסתיים המשבר הוא מסוגל גם לקבל תמיכה מהסביבה לחזור לתפקוד נורמטיבי ולקשר קרוב וחם עם בנותיו כפי שהיה בעבר."
מכאן עוברת עורכת התסקיר לחוות את דעתה באשר להשפעתו הקשה של המשבר על הבנות, מבחינה לימודית, הצורך לטיפול רגשי ותומך, על קונפליקט הנאמנויות כלפי ההורים, ועוד. בתמצית העניין נראה בעליל כי המשבר המשפחתי העמוק הזה קיים כבר שנים רבות, ורק בשנתיים האחרונות הוא התעצם. קיימת אלימות פיזית ומילולית וובשל כך גורמי הרווחה מלווים את המשפחה שנים כה רבות. בני משפחתו של הנתבע אכן מעורבת "עד צוואר" בסכסוך הזוגי של הצדדים, ובתווך נמצאות הבנות האומללות המשוועות לתמיכה ולשקט נפשי.
תיאור זה, מגורם מקצועי בלתי-תלוי, שעליו בא כוחו של הנתבע בחר בו כראיה להתלות בו, נראה כטופח על פני גרסתו של הנתבע. כאמור, לדברי הנתבע הסכסוך צץ לו רק בשנתיים האחרונות בגין הגדלת החזה של התובעת, היה נקי מאלימות, ומקללות... וללא מעורבות פוזיטיבית של בני משפחתו! – "הכול שקר מה שהיא אומרת"... "שתוכיח"... כדבריו הלקוניים והציניים של הנתבע.
הופיעו בפנינו עדים רבים, ומדובר בבני משפחתם של התובע והנתבעת שמהם אכן ניתן לעמוד על גודל ועומק הסכסוך המשפחתי הזה. נוכחנו במטעני השנאה והאיבה שנפרקו בכל עדות ועדות. באמצעותם יכולנו לעמוד על גודלה והיקפה של מעורבותה של בני משפחת הנתבע המורחבת – במעגל הרחב של הסכסוך ובהשפעת הקשה על חיי הנישואין של הצדדים. חשוב לציין שהעדויות הללו וגררו את הצדדים להתפרצויות זעם, להפרעות קשות, ולמהלומות מילוליות – בעיקר בין הנתבעת עם בני משפחתו של הנתבע. התופעות הללו אף גרמו להוצאתה של התובעת מספר פעמים מאולם הדיון.
"אין האבן באה מרחוק" – אומר הפתגם הספרדי העממי. לאמור, פעמים ופוגע בך דווקא הקרוב אליך ביותר! קל וחומר כאשר אחד מעמודי הסכסוך שלפנינו אכן ויסודו בעסקי בלוקים ואבנים...
כאמור, הצדדים גרים בשטח השייך למשפחתו של הנתבע, בבית אימו הישן שאותו הם שיפצו והרחיבו, והשקיעו בו כספים מהלוואות שנטלו. מכאן, דרישתה של הנתבעת שהנכס ירשם גם על שמה בטאבו, אולם בני משפחתו הנתבע התנגדו לכך וראו בה כפולש זר. וכידוע –אח שונא, הוא שונא לכל החיים; "עקרב בכיס ולא גיס" - כפי שאומר פתגם אחר. אך את הפתגמים החביבים הללו נניח לעת עתה במקומם המתאים להם, ונביא כעת מדברי רבותינו.
הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה י"ד כותב:
"וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עימהם בחצר מפני שמריעין לי ומציקין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."
דברי הרמב"ם הובאו להלכה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ד סעיף ט'), והוסיף שם הרמ"א:
"ודווקא שנראה לבית-דין שיש ממש בדבריה שהם מריעים לה וגורמים קטטה בינה לבעלה אבל בלאו הכי אין שומעין לה שהרי המדור אינו שלה אלא של בעלה. ונוהגים להושיב עימהם איש או אישה נאמנים ותדור עימהם עד שיתברר על-ידי מי נתגלגל הריב והקטטה."
סיום דברי הרמ"א לקוחים מדברי רבנו ירוחם בספר המישרים (נתיב כ"ג חלק ה') בשם תשובת הרי"ף שכתב בעניין אישה שנתקוטטה עם חמותה ולא רצתה לדור עימה, שיש לברר מי יצר את המריבה והביא למצב שאין אפשרות לגור ביחד. גם מדברי הרב המגיד על דברי הרמב"ם הנ"ל, נראה שהוא סובר שאין האישה יכולה לטעון כנגד קרובותיו של בעלה שהם מצירים ומעיקים לה "אלא-אם-כן הדבר נראה לבית-הדין" – דהיינו שקיימת הוכחה או בירור לטענה הזו.
אולם כבר העירו בזה שסתימת דברי הרמב"ם איננה מורה כך. הרמב"ם לא כתב שנדרשת הוכחה כלשהיא לטענתה של האישה. בנוסף, הרמב"ם גם לא כתב את הסיפא של דברי הרי"ף הנ"ל שהצריך להושיב איש או אישה נאמנים לצורך בירור הדבר.
הדבר מתיישב מתוך דברי "הבית מאיר" באבן העזר שם בסימן ע"ד. ה"בית מאיר" עמד על דקדוק לשון הרמב"ם שמכל קרובותיו של הבעל הוא הזכיר רק את אמו ואחותו, לעומת דבריו ברישא ששם כתב הרמב"ם:
"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם..."
הרי שכאן הוסיף הרמב"ם ביחס לטענה מצד הבעל, קרובי משפחה נוספים - אבי אשתו ואחיה. שינוי זה דורש ביאור!
כתב ה"בית מאיר":
"ונראה לעניות-דעתי שבדקדוק הוא, שהרי סיים מפני שמריעין לי... שהיא מוכרחת ובאה בטענה... וסובר נמי דמן הסתם היא נאמנת, דווקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה."
כלומר דברי הרמב"ם מתפרשים בדווקא על חמותה ועל אחיותיו של הבעל שהן כידוע מוחזקות לנשים השונאות אותה (הכוונה לחמש נשים שמוחזקות כשונאות – ראה בגיטין פרק שני וביבמות פרק עשירי, ונפקות החזקה הזו הוא להיעדר נאמנותן כלפיה בנושאי שליחות גט ועיגונא).
משום כך סובר הרמב"ם שביחס לנשים הללו מקבלים את טענתה של האישה כלפיהן שהן מריעות ומציקות לה ללא שום צורך של בירור והוכחה.
לעומת זאת ביחס לשאר קרובות משפחתו של הבעל תידרש הוכחה או בירור אחר לצורך אימות טענת ההצקה וההטרדה שלה.
וראה בעניין זה בהרחבה ובהעמקה בספר "עזר משפט" לגר"א גולדשמידט זצ"ל (חבר בית-הדין הגדול לערעורים) בסימן ד', ובספר "לב אריה" לגר"א הורביץ זצ"ל (כנ"ל), בסימן ח'. בנידון דידן, אכן מדובר באחיותיו של הבעל, ואת מפלס השנאה הגבוה שישנו בינן לבין התובעת יכולנו לראות ולמדוד בעצמנו תוך כדי הדיונים שנערכו לפנינו.
אותה ההלכה שנקבעה בדברי הרמ"א ואומרת שיש להושיב עימהם איש או אישה נאמנים בכדי לברר את עניינה של המריבה ונסיבותיה – התקיימה כאן, בהידור ובדקדוק רב. פקידות הרווחה מלוות את המשפחה הזו מזה שנים רבות, ומחוות-דעתן המקצועית ציטטנו לעיל.
נדון נוסף אשר נדון בפוסקים וקשור לענייננו, נוגע לעניין האלימות המילולית. הרשב"א בתשובותיו (חלק ז' תשובה תע"ז, ובמיוחסות תשובה ק"ב, הביאן ה"בית יוסף" בסימן ע"ד ובסימן קט"ו), דן בעניין אישה המקללת את בעלה. מדין המשנה הלכה פסוקה היא, שהמקללתו בחינם תצא ללא כתובה (כתובות ע"ב). וכתב הרשב"א:
"וקרוב בעיני, שאם דבר ידוע הוא שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, רצונו לומר, שמתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון שהיא הגורמת שמקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקי בפרוצה", עי"ש ובראיה שהביא.
כלומר, כשהבעל ידוע כמי שמכה את אשתו, הרי שהקללות שהוא מקבל מאשתו אינן מגיעות בחינם... ולפיכך לא יחול עליה דין המשנה שתצא בלא כתובה.
ואולם, דברי הרשב"א אינם אמורים בדווקא בהכאות פיזיות. גם בהכאות מילוליות הדברים אמורים. פעמים ואלימות מילולית כואבת בהרבה מאשר ההכאה הפיזית. פעמים ופצעי הנפש לא יגלידו לעולם."מכה עוברת, מילה נשארת", וכבר הפליגו חז"ל בתלמוד בחומרתן של אונאת דברים והלבנת פנים, והדברים ידועים.
בשו"ת "לחם רב" (תשובה ק"ג) נשאל באשר לאדם שאשתו מתקוטטת עימו מדי יום ביומו "ומחרפת אותו ואת הוריו בפניו כמה קללות נמרצות"... והעלה שם בתשובתו שדין המשנה במקללתו שתצא בלא כתובה הוא דווקא במקללתו בחינם כפי שכתב הרמב"ן. כלומר, דווקא כשהאישה היא היוזמת לקטטות והקללות. אולם כאשר הבעל מקניט או מקלל את אשתו והיא מחרפת אותו ומשיבה לו באותו מטבע לשון, פחות או יותר, לא קיים אצלה הדין שתצא בלא כתובה, והדברים נקבעו להלכה ב"כנסת הגדולה" וב"באר היטב" בסימן קט"ו ס"ק י"ד.
ומן הכלל אל הפרט. הסכסוך המשפחתי הקשה הזה נמשך מזה זמן רב והוא מקיף גם את שאר בני משפחותיהם של הצדדים במעגל הרחב יותר. המחלוקת והשנאה תהומית. ישנן קללות ונאצות, וכפי הנראה פעמים וגם הידים מונפות. המריבה הזו הולכת וגדלה, הולכת ומעמיקה, ככל שנוקפות השנים. כמו כדור שלג אשר הולך וגדל תוך כדי התגלגלותו והתדרדרותו במדרון, כך גם מערכת היחסים המשפחתית העכורה הזו אשר הולכת וגדלה ומדרדרת את כולם לקראת התרסקות מוחלטת. הנזקים הנפשיים שכבר נגרמו לצדדים עצמם, ולבנות הקטינות, כבר פורטו בתסקיר שצוטט לעיל. כפי הנראה, את הסאגה הזו צריך היה לסיים מזה זמן רב.
נאמר ברורות בסכסוך הזה בחר הנתבע לעמוד בעברו השני של המתרס. הוא בחר לעמוד בצידם של אחיו ואחיותיו, ולא בצידה של אשתו. הוא בחר בבני משפחתו על חשבון פירוק משפחתו שלו. זוהי המציאות העובדתית. במידה והוא אכן היה דבק ברצון אמיתי לשלום-בית היה עליו להסכים לבקשת אשתו ולהעתיק את מקום המגורים הרחק מבני משפחתו, לכל הפחות לפרק זמן מסויים בכדי להרגיע את הרוחות. לנסות בכך לשקם את חיי הנישואין שלו, ולקומם מחדש את התא המשפחתי שלו.
אין לי שום ספק שדיבורי שלום-הבית של הנתבע הם מן השפה ולחוץ.
כבר בדיון הראשון הוא אמר ש"אם היא רוצה להתגרש, שתתגרש". גם בדיון שלאחר מכן (28.5.08) לאחר שבית-הדין עמד ונוכח על עומק הסכסוך, נשאל הנתבע:
"תסביר לנו למה אתה לא רוצה להתגרש אם רע כל כך כמו שאתה מתאר על אשתך."
תשובה: "אם היא רוצה להתגרש זו הבעיה שלה".
שאלה: "אז תתן לה גט"?
תשובה: "שיגיע הכל"
שאלה: "אתה כורך זאת ברכוש"?
תשובה: "אינני רוצה להתגרש בינתיים".
בית-הדין: "מתי יגיע הזמן להתגרש לדעתך"?
תשובה: "לא רוצה, אני כרגע לא רוצה להתגרש".
שאלה: "אחרי מה שהיא אמרה לך מה הבעיה להתגרש"?
תשובה: "יש מכונת אמת שתקבע".
במילים פשוטות, הנתבע מתנקם בתובעת. "כרגע" הוא איננו מעוניין להתגרש. ש"מכונת האמת" תקבע מי צודק בסכסוך, וכ"שיגיע הכול" דהיינו כשהנושא הרכושי, שתלוי ועומד במאבק המשפטי שמתנהל בפני בית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, יגיע לכלל גמר, או אז אולי הוא יתרצה לתת גט.
נמצא איפוא, שהגט איננו משמש לו לנתבע רק כ"שוט" בעבור ההתדיינות הרכושית, אלא, ואולי בעיקר, משמש הוא לו כ"דבש". כלומר, כנקמה מתוקה על "מרדותה" ו"שתלטנותה" של התובעת, לפי השקפתו והשקפת אחיו ואחיותיו. ועלי להבהיר כי הדברים הללו נכתבים מתוך צער.
בנוסף לכך, מן הראוי לציין ולהפנות את תשומת-הלב גם לדברי הנתבע כפי שהם צוטטו בפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט בכפר סבא בתאריך ה 5.12.07, שם אמר הנתבע בתחילה: "המשך חיי הנישואין שלנו תלוי באישה אני מעדיף שלום-בית". התובעת הגיבה - "אני רוצה להתגרש". המשיך הנתבע ואמר – "אני מוכן לקבל את הילדים אחרי הגירושין". כלומר, כאן משמיע הנתבע זמירות חדשות. את שלום-הבית הוא תולה באשתו, אך בתוך כדי דיבור הוא מצהיר שלאחר הגירושין הוא דורש לקבל את הילדים...
באופן כללי עלינו לסייג את הדברים ולומר שלעולם, ובכל שלב, יכול הבעל לחזור בו מהסכמתו לגירושין. אולם במה דברים אמורים, שאכן יש כאן חזרה כנה ואמיתית, ושנוכחנו לראות שאכן ופניו של הבעל הן לקראת ניסיון השכנת שלום אמת בביתו. אך לא כן הם פני הדברים כאן. הנתבע לא עשה שום צעד, ולו הצעד הקטן ביותר במשך השנים האחרונות, בכדי לבנות ולכונן את שלום-הבית שלו. הוא אף לא דרש את עזרתו של בית-הדין באמצעות הגשת תביעה לשלום-בית בכל אותן השנים. ונזכיר, שוב, כי בסופו של יום, בגמר דיון ההוכחות האחרון, הושגה בתיווכו של בית-הדין הצעת פשרה להתגרש תוך כדי תשלום סמלי לכתובה (1800 ₪ בשני תשלומים).
פשרה זו הושגה מחוץ למסגרת הדיון הפורמאלי, תוך כדי משא ומתן ושכנוע של כל צד בנפרד. לאחר גיבוש הצעת הפשרה, נקבעה ההצעה הזו בפרוטוקול הדיון באופן רשמי כהצעה המוסכמת על הצדדים.
למרבה הצער, חזר בו הנתבע וביקש שהות של מספר ימים למתן תשובה סופית. בסופו של דבר תשובתו היתה שלילית, ובמקומה הגיש בא כוחו סיכומי הגנה. דומני שלא אפונה באם אומר, שלנוכח המציאות הקיימת, יתכן והתשובה הסופית הזו התגבשה תוך כדי התייעצות משפחתית שאותה קיים הנתבע עם אחיו ואחיותיו. שהרי במלחמה – כמו במלחמה, הולכים עד הסוף. הסוף ההרסני והכואב, המכה בכולם.
בסיכומו של דבר, אנו מקבלים את תביעת הגירושין של התובעת. לאור התנהלותם והתנהגותם של הצדדים בסכסוך רב השנים ששורר ביניהם יש לראות בבני הזוג כמורדים זה על זה וכדעת רבנו ירוחם הידועה (נכ"ד ח"ח) שיש לחייב אותם להתגרש.

(-) אריאל ינאי
אנו מצטרפים לפסק-דינו של כב' הדיין הרה"ג ר' אריאל ינאי שליט"א."





10. תביעת גירושין מחודשת של הבעל
בתיק מס' 1902-21-2 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב מיכאל עמוס, אב"ד; הרב שניאור פרדס, דיין; הרב אריאל ינאי, דיין}:

"הצדדים נישאו בשנת התשל"ג, 1973, ולהם ארבעה ילדים משותפים, כולם בגירים.
הליכי הגירושין/שלום-הבית שביניהם משתרעים לאורך זמן של כתשע שנים.
הבעל הגיש את תביעת הגירושין, והאישה את תביעת שלום-הבית.
בית-הדין בהרכבו הקודם קיים מספר דיונים ארוכים, הוגשו לפניו סיכומים, וניתנה על ידו - בתאריך ט"ו באדר א' התשס"ח, (21.02.08) - פסיקה ובה נקבע שעילת הגירושין של הבעל לא הוכחה חד משמעית. באשר לתביעת שלום-הבית שהגישה האישה כתב בית-הדין שקשה להכריע בה:
"לבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים. קשה להכריע בתיק זה."
עם זאת בהתחשב בעובדות הבאות - בין בני הזוג מתקיימות מריבות מרובות, הם גרים באותו בית, אך בקומות ובחדרים נפרדים, חשבונות הבנק המשותפים הופרדו כבר בשנת 2000, וניסיון הגישור שנערך ביניהם כשל - קבע בית-הדין בפסק-דינו שנראה שיש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.
האישה סירבה להתגרש. הבעל הגיש בשנית תביעת גירושין. תביעה זו נידונה בפנינו, בהרכב בית-הדין הנוכחי. נתקיימו מספר דיונים בנושא זה ובנושא הרכוש, והוגשו על-ידי הצדדים סיכומים.
את הבעל - התובע - מייצגת עורכת-הדין רונית פינקלשטיין. את האישה - הנתבעת - מייצגת עורכת-הדין אורלי מנע שני.

דיון והכרעה
נחרוג הפעם ממנהגנו. נקצר ונדלג כעת על הצגת טיעוני הצדדים אשר פורטו באריכות בכתבי סיכומיהם. לדעתנו בדיון האחרון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ד בשבט התשס"ט (18.02.09), נפלה ההכרעה.
בית-הדין פנה ושאל את הנתבעת האם היא מעוניינת להתגרש. היא השיבה בחצי-פה:
"בשלב זה לא" (פרוטוקול עמ' 1 שורה 11).
מיד לאחר מכן לאחר שבית-הדין פנה והציע לה שהיא תקבל את כל מה שהיא רוצה בנושא הרכוש, השיבה הנתבעת:
"שייתן לי מה שאני רוצה ואחר-כך גט."
לדרישת באת-כוח התובע שדרש גט, השיבה הנתבעת:
"כרגע לא. אין הסכמה לגירושין."
לאחר ההצהרות הללו פנתה הנתבעת ובאת כוחה והשתתפו בערנות רבה בדיון ארוך וממצה בנושא חלוקת הרכוש. בדיון זה פירטו בהרחבה באות כוחם של הצדדים את זכויותיהם, רכושם, שלושת הדירות וערכן. הבעל הציע לאישה הצעות נדיבות, שאותן היא דחתה. בית-הדין שוחח עימה בנפרד וניסה לגשר על הפערים. לאחר מכן המשיך הדיון ובו הצהירה הנתבעת שהיא דורשת כינוס נכסים:
"יש לו עסק ומגיע לי 50%, לא מעניין אותי הכסף..."
כלומר עיקרון השוויון וקבלת מחצית מזכויות התובע מהשתכרותו כיועץ מס בכיר חשובות לה יותר מהכסף עצמו...
בסופו של הדיון, ולאחר הסכמת הצדדים, מינה בית-הדין את באות כוחם של הצדדים ככונסות נכסים לכל שלוש הדירות, ובכללם גם אותו בית משותף בנתניה שבו מתגוררים הצדדים. מועד הקרע נקבע לנובמבר 2000 (!).
בתאריך 23.02.09 פנו הצדדים, ביוזמתם, וביקשו מבית-הדין לעכב את הליך הכינוס מאחר והם הגיעו להסכמה בדבר מכירה עצמאית, בכוחות עצמם, שלא בדרך של כינוס. בית-הדין אישר בקשה זו ועיכב את הליך הכינוס לששה חדשים כפי שנתבקש. שוב בתאריך י"ט באלול התשס"ט 08.09.09, הוגשה בקשה נוספת ומוסכמת על-ידי הצדדים לעכב שוב את הליך הכינוס, והפעם לתשעה חדשים נוספים. בקשתם אושרה.
הדברים מדברים בעד עצמם. שם המשחק כיום הוא כסף, רכוש, וכינוס נכסים. טענת שלום-הבית, כיום, איננה שווה אפילו את הנייר שעליו היא כתובה.
כותבת באת כוחה של הנתבעת בסיכומיה כי לא אפסו הסיכויים לשלום-בית, ולצורך העניין היא מצטטת מדבריה של הגב' יפה חזן - עו"ס - שמונתה על-ידי בית-הדין לצורך גישור בין הצדדים - ממכתבה לבית-הדין. במכתב זה, הנושא תאריך 25.03.07, כותבת העו"ס: שהנתבעת "עדיין מעוניינת בשלום-בית אמיתי ובטיפול זוגי למענם ולמען משפחתם".
בנוסף, מציינת באת-כוחה של הנתבעת שגם בית-הדין בהרכבו הקודם הוסיף וכתב בפסק-דינו (שהוזכר לעיל) כי - "אין ספק שבני הזוג רבים הרבה זמן ביניהם. אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום".
אמנם בית-הדין דחה את תביעת שלום-הבית והמליץ על גירושין, אולם אין זו דחייה גמורה, אלא כדחיה על דרך הספק, וכפי שנכתב בפסק-הדין שקשה להכריע בדבר. משכך, אל לו לבית-הדין, בהרכבו הנוכחי, לחרוץ דין ולבטל לחלוטין את הסיכוי האחרון לשלום-הבית שעדיין קיים כאן.
בטרם שנתייחס לטיעונים הללו, נסקור מעט את יחסי הגומלין של בני הזוג בעבר. כאמור, מועד הקרע נקבע לחודש נובמבר 2000, ולא בכדי. הסמוך למועד זה חשדה האישה בבעלה שהוא מנהל קשר רומנטי עם אישה זרה:
"חברה אמרה לי שראתה אותו עם מי-שהיא ב"פארק הקופים"... ובאותו זמן מצאתי אצלו בכיס כרטיס זוגי לאותו פארק..."
לשאלת בית-הדין האם יש לה הוכחות מוצקות יותר, היא השיבה שזוהי ההרגשה שלה וכך אומרת לה האינטואיציה שלה.
כפי הנראה שההרגשה האינטואיטיבית הזו השיאה אותה לחשוב שאכן כך הם פני הדברים - בעלה בגד בה בעבר, ובוגד בה בהווה. אוטוסוגסטיה בהתגלמותה - שכנוע עצמי עמוק שמקבע אצלה את הדמיון לעובדה מוגמרת. האינטואיציה הזו קרמה עור וגידים והפכה אצלה לעובדה. היא מיהרה להפריד את חשבון העו"ש המשותף ופתחה לעצמה חשבון עו"ש משלה. חוסר אמון - גם במישור הכלכלי, שהרי לשיטתה בעלה בוגד בה. ומאז, במשך שנים רבות שוררת בין בני הזוג אוירה של עוינות, חשדנות, וניכור הדדי.
יוער, כי גם בדיוני בית-הדין שבהם הצהירה האישה על רצונה בשלום-הבית היא הטיחה בבעלה - כמשקל נגד רצונו להתגרש - את אותה פרשיה מ"פארק הקופים" המוכיחה בעליל את חייו הכפולים ועל בגידותיו בה. היא מאמינה בכך, ומשכך היא ממאנת לסלוח לו ולתת בו אמון. האינטואיציה שלה מנחה אותה גם כיום. חשבונות הבנק של הצדדים מתנהלים בהפרדה, וכשיש חוסר אמון, קשה מאוד לבנות שלום-בית.
הערה נוספת. בית-הדין בהרכבו הקודם פקפק בטענות שלום-הבית של האישה וקבע שקשה לעמוד על האמת וכלשונו:
"האם מטרת האישה בשלום או במזונות שלמים."
ועם זאת, בהמשך פסק-הדין נכתב:
"אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום-בית."
והתמיהה בוקעת - לכאורה זהו דבר והיפוכו!
אולם אין בכך כל סתירה, לדידה של האישה. אמנם לא נוכל במסגרת זו לרדת לנבכי נפשה של האישה, אולם ברור הדבר שיחס חיובי ורצון אמיתי לשלום לא היה לה כלפי בעלה. הוא איבד אצלה כל אמון. מצידה הוא הרי בעל בוגד. ברם מאידך, הפחד מפני פירוקו של התא המשפחתי דבר שיש בו להשליך לרעה על ילדיהם החולים ועל הטיפול בהם, והעתיד הכלכלי הקשה שמצפה לה בעטיים של הגירושין, הביאו אותה לדבוק בטענת שלום-הבית. הרצון הכן והאמיתי שלה לתקווה מקורו במסירותה לילדיה והם אשר גברו על חוסר האמון שלה בבעלה, ואולי אף בצדק.
אשר-על-כן קבע בית-הדין קמא: ש"היא מאמינה שיש סיכוי לשלום" - מאחר ובאותו הזמן פירוק המשפחה והתא המשפחתי לא באו אצלה בחשבון. וזאת, ולמרות שגם אז היחס שלה כלפי בעלה היה יחס של חוסר אמון ניכור וחשדנות, ולפיכך כתב בית-הדין בפסיקתו הנ"ל:
"יתכן ומטרת האישה במזונות שלמים ולא בשלום."
שלום-הבית וניכור בכפיפה אחת: ניכור וחשדנות בבעל מחד, ושלום-בית עבור הילדים ו/או המזונות, מאידך. מלחמה ושלום.
מאז שניתן פסק-הדין האמור, חלף זמן רב. הילדים בגרו, ובין הצדדים נפל דבר. ללא ספק גם כיום פניה של האישה לגירושין, ומשום כך גם היא מעוניינת למכור את בית המגורים המשותף שבנתניה.
באם הפירוד עד כה היה בחשבונות הבנק, ובחדרים ובקומות הנפרדות בהם הם חיו, כעת האישה חפצה שהפירוד יהיה מוחלט, ובית המגורים עצמו יימכר, בהסכמה.
נציין שבדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"א באלול התשס"ח (21.09.08), דיון שבו גוללה האישה את מסכת חייה הקשים, את מסירותה לבעלה, ולטיפול בילדים החולים, ובו ציינה שלפעמים ("לפני שלושה חודשים") הם קיימו יחסי אישות (הבעל הכחיש זאת), למרות זאת היא סירבה אז למכור את הבית המשותף. (פרוטוקול עמ' 8 שורה 9).
כיום המצב השתנה לחלוטין. גם האישה חפצה בפירוק שיתוף מוחלט, בכל שלושת הדירות - וגם בבית המגורים המשותף, בו הם גרים כיום.
העובדה כאן ברורה, וחדה. כיום האישה איננה חפצה כלל בבעלה. היא מעוניינת להתגרש ולקבל את חלקה וזכויותיה ברכוש המשותף.
כפי הנראה תשע שנים של מריבות בלתי פוסקות, הטחת האשמות ועלבונות הדדיות, הפרדת חשבונות העו"ש, לינה בחדרים ובקומות נפרדות, הילדים שבגרו והמצב הבריאותי הנוכחי של בני הזוג - נתנו את אותותיהן. "כשל כוח הסבל" (נחמיה ד, ד). מציאות עגומה שכזו הביאה את האישה ואולי קצת באיחור, לידי הכרה מפוכחת וריאלית: הנישואין הללו קיימים רק על הנייר. הם ריקים מכל תוכן חיובי, אך, מלאים בתוכן שלילי של מרירות, תסכול וסבל. יש לשים להם קץ. ואם כך פני הדברים - גם לדידה של האישה - הרי שאין לה מנוס אלא לעמוד, ולהתמקח על המחיר של פירוק הנישואין הללו, על אופן וביצוע החלוקה ושאר המפרטים הטכניים אשר נוגעים לפירוק השיתוף. כאמור, מועד הקרע נקבע מכבר לחודש נובמבר 2000.
מוצא דבר. טענת שלום-הבית של האישה מופרכת לחלוטין, אף היא מעוניינת כיום בגירושין, ומשכך היא מחוייבת בקבלת גיטה. יש לראות בבני הזוג כיום כמורדים זה על זה, חובה עליהם להתגרש והאישה הפסידה את תוספת כתובתה ומזונותיה.

(-) הרב אריאל ינאי, דיין

בפנינו תביעת גירושין מחודשת של הבעל.
הצדדים נישאו בשנת 1973 ולהם ארבעה ילדים בגירים.
הצדדים הגישו תביעות זה כנגד זה. הבעל הגיש תביעת גירושין והאישה הגישה תביעת שלום-בית.
בתאריך ט"ו באדר א' התשס"ח (21.02.08), ניתן פסק-דין הדוחה את תביעת שלום-הבית שהגישה האישה, ומנגד המליץ לצדדים להתגרש. וז"ל פסק-הדין מתאריך 21.02.08:
"לפנינו תביעה לשלום-בית שהגישה האישה בתאריך י"ג בכסלו התשס"ז ותביעת גירושין שהגיש הבעל מספר שבועות לאחר מכן בתאריך בד' בטבת התשס"ז.
בית-הדין קיים דיונים ארוכים, ניתנו סיכומים על-ידי הצדדים.
בני הזוג נשואים מתאריך 19 בדצמ' 1973 ולהם 4 ילדים בגירים.
בני הזוג סבלו רבות בגלל המחלה של אחד הילדים בלוקמיה ומחלת נפש שבה חולה אחת הבנות.
בית-הדין כבר בהחלטה מתאריך כ"ג בניסן התשס"ז כתב: "לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט, אולם מאידך המצב כפי שהוא כיום, אינו מאפשר את המשך חיי הנישואין, ולבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים".
קשה להכריע בתיק זה.
בית-הדין הפנה את הצדדים לעו"ס של בית-הדין והיא לא הצליחה, זה כשש או שבע שנים כי הצדדים מנותקים, חיים בחדרים נפרדים ובשנה האחרונה גם גרים בקומות נפרדות, אם כי האישה טוענת שאעפ"כ קיימו מדי פעם יחסים, ואילו הבעל הכחיש זאת. לדברי הבעל כבר בשנת 2000 יש לצדדים חשבונות בנק נפרדים.
הבעל עבר צנתור והאישה אף לא ידעה מזה, האישה מקבלת כדורי הרגעה באופן קבוע, האישה חושדת בבעל וכנראה בטוחה בכך שהוא בוגד בה, אם כי הראיות שהיו בידה, הינן ראיות חלשות בלשון המעטה.
אין ספק שבני הזוג רבים הרבה זמן ביניהם.
אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום.
אין לפנינו עילת גירושין חד משמעית, אבל מאידך, ברור שאין להשאיר מצב זה להמשיך ללא סוף וכיוון שברור שבני זוג אלו לא יחזרו לשלום יש להפריד בין בני הזוג על-ידי גירושין.
על כן פוסק בית-הדין, דוחים את תביעת האישה לשלום-בית, ממליצים לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם."
לאמיתו של דבר כבר בתאריך כ"ג בניסן התשס"ז, כתב בית-הדין:
"לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט."
כך שבפנינו זו עתירה שלישית שבה מבקש הבעל לחייב את האישה בקבלת גיטה.
בית-הדין קיים שוב דיונים ודיוני הוכחות.
גם בעתירה האחרונה לא הוכיח הבעל ואף לא הביא כל ראיה שיש בה ממש כדי לחייב את אשתו בקבלת גט. מלבד העובדה שמאז פסק-הדין עברו עוד שנתיים ימים.
אריכות זמן כמו בנידון דידן אינו משפיע ואינו יכול לגרום לחייב האישה בקבלת גיטה.
ב"כ הבעל הביא את דברי רבינו ירוחם ודברי רבינו חיים פלאג'י, אך אין מקומם בנידון דידן שהרי לאורך כל הדיונים ביקשה האישה שלום-בית. מה עוד אף שהצדדים חיו בחדרים נפרדים הרי האישה טענה שאכן המשיכו לקיים יחסי אישות מידי פעם, דבר שלא הוכחש לגמרי על-ידי הבעל.
ואכן לבית-הדין (בהרכבו הקודם) היה קשה להכריע בתביעת שלום-הבית. מכל מקום תביעת הבעל לגירושין לא הוכחה כלל.
אולם הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק-הדין (בתאריך 21.02.08), שינה את עמדתה של האישה וכעת היא מבינה שאין סיכוי לשלום-בית. כמו כן לא נותרו בה עוד כוחות לניהול מאבקים כפי שהיו לה בתחילת תביעת הגירושין. האישה הסכימה למנות כונס נכסים למכירת הדירה, ואף ביקשה מבית-הדין לתת לה ולבעלה ארכה בכדי ששניהם יחד יעשו את פירוק השיתוף והחלוקה ביניהם.
משכך בית-הדין פוסק כי על הצדדים להתגרש. האישה אינה חייבת בקבלת גיטה, אך לאור הסכמתה לחלוקת הרכוש, שוב לא ניתן להמשיך את מסגרת הנישואין על הנייר בלבד.
לכן חייב הבעל בכתובתה ובתוספת כתובתה.
בית-הדין מבהיר בזה כי לא נכתב בפוסקים כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, ומנגד האישה דבקה ורוצה בשלום-בית, אולם מאחר והבעל עקבי בתביעתו ופתח תביעת גירושין בשנית (למרות שתביעתו הראשונה נדחתה), וממשיך בדרכו וגורם לו ולאשתו סבל לאורך שנים, עד אשר האישה נשברת ושוב אין בה את הכוחות לעמוד על דעתה ומסכימה לחלוקת הרכוש וחפצה בחלוקה שוויונית ובקבלת זכויותיה. עדיין אין בכך עילה לחייבה בקבלת גיטה. היעלה על הדעת כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, והאישה מסכימה לגירושין מחוסר ברירה, יקרא כי אישה זו חייבת בגט היתכן להוציאה ללא כתובה ולמנוע ממנה את זכויותיה ההלכתיות?
לאור כל האמור לעיל בית-הדין פוסק כדלהלן:
א. על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב. הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.
ג. בית-הדין יקבע מועד לסידור גט.
הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמ'ן.

(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד

בדיון מתאריך כ"ד בשבט התשס"ז (12.2.07) אמרה האישה: בינואר פברואר 07 קיימנו יחסים!
האישה פתחה תיק לשלום-בית בתאריך 4.12.06.

בהחלטה מתאריך כ"ג בניסן התשס"ז כתב בית-הדין:
"לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגט אולם מאידך המצב כפי שהוא כיום אינו מאפשר את המשך חיי הנישואין ולבית-הדין לא ברור האם מטרת האישה בשלום-בית או במזונות שלמים."
בתאריך 25.3.07 בחוות-דעת של עו"ס של בית-הדין הגב' יפה חזן כותבת היועצת:
"האישה עדיין מעוניינת בשלום-בית אמיתי וטיפול זוגי ולמען משפחתם."
בדיון מתאריך כ"ג בניסן התשס"ז האישה אמרה שחברתה ספרה שפגשה את הבעל עם חברה באילת בפארק הקופים ומשום כך הפרידה חשבונות העו"ש (שלא יבזבז כסף על בחורות – על-פי מכתב עו"ס יפה חזן).
הבעל: נכון הייתי עם בחורה בפארק הקופים וזה רק בעקבות בקשתה להצטרף אלי לנסיעה מטעם המלון אך בגידה לא היתה. ואם טעיתי מדוע התגובה של אשתי צריכה להיות מתקפה.
בית-הדין: האם בחודש פברואר 2007 קיימתם יחסים?
הבעל: רק לפני כמה חודשים זה בספטמבר או אוקטובר 2006.
האישה: רק לפני כמה ימים.
הבעל: לא נכון, האישה טענה שנתפס לה הגב ובקשה מסאג' ועשיתי, האם זה נקרא קיום יחסים?
בתאריך 13.5.07 ב"הודעת עמדה מטעם האישה" נכתב:
התובעת אוהבת את בעלה ומוכנה לנסות הכול על-מנת לשקם את חיי נישואיהם. בין הצדדים נמשכים חיי אישות ואינה מורדת ומעוניינת בשלום-בית.
בדיון בתאריך כ"ה בתמוז התשס"ז 11.7.07 אמרה האישה שמלבד שחברתה סיפרה לה על פארק הקופים, ראתה קבלה. הוצגה קבלה מתאריך 1.7.2000 על סך 96 שהם תשלום 2 כרטיסים בפארק הקופים. האישה הוסיפה בדיון מאוחר שמצאה את הקבלה בכיס מכנסיו.
בפסק-דין מתאריך י"ג באדר התשס"ח 19.2.08 כותב בית-הדין אין ספק שהאישה מאמינה שיש סיכוי לשלום. בית-הדין דחה את תביעתה כי ברור שלא יחזרו לשלום ולפיכך ממליצים לצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם.
בתאריך 6.7.08 פנתה האישה לבית-הדין במכתב ובו כותבת:
"אני כותבת מכתב זה מכל הלב עם דמעות בעיניים. . . לא קל לפרק ולכתוב החלטה גירושין איך יש לכם לב לכתוב דבר שכזה. (מודגש במקור, שז"פ) ולהרוס משפחה.
במקום לשלוח את הבעל והאישה לייעוץ, אני מבקשת מבית-הדין הרבני לשקול מחדש שלום-בית אני אוהבת את בעלי ולא רוצה להרע לו."
בתאריך כ"ד בשבט התשס"ט (18.2.09) בדיון בבית-הדין אמר הבעל: אני מעוניין להתגרש.
האישה: בשלב זה לא.
בית-הדין: נסיים את הרכוש ואז תתגרשו.
האישה תיתן לי מה שאני רוצה ואחר-כך גט.
בית-הדין: את רוצה אותו.
האישה: לא רוצה, אני משרתת אותו אני מכבסת ומנקה ומבשלת לו.
ב"כ ב: נבקש פסק-דין לחיוב.
האישה: כרגע לא, אין הסכמה לגירושין.
ב"כ ב: סיכמנו את העקרונות של הרכוש.
ב"כ א: אני אפרט את הרכוש... דירת מגורים... יש רכב דמי השכירות.... הפירוד מנובמבר 2000... אני מגלה את הנכסים שיש לגב' חסכונות מקרן מקפת...
ולאחר דיון ממצה ברכוש נכתב:
ב"כ ב: אנו נבקש להתמנות ככונסי נכסים.
בית-הדין: לאחר מכן תתגרשו.
האישה: נדבר.
הבעל: אני מבקש היתר נישואין, האישה מצהירה והצהירה שרצונה להתגרש. הדבר בלתי נסבל.
בית-הדין: אתה אוכל איתה?
הבעל: לא.
האישה: רק השבוע.
בתאריך כ"א באלול התשס"ח (21.9.08) התקיים דיון נוסף בבית-הדין, בו אומרת האישה:
גם היום אני אומרת לו יש לנו משפחה להציל יש לנו בת חולה נפש...
ביום שישי האחרון עשינו ארוחת שבת ואני מכבסת ומנקה לו אני עוזרת לו בעסק והוא אומר לי אני אוהב אותך. ולא עשיתי לו שום דבר רע, אני מוכנה להכניס אדם שלישי הביתה.
בית-הדין: האם את מוכנה ללכת לייעוץ גישור שלום-בית או גירושין ומה שהיועץ יעשה תעשי...
האישה: אני מוכנה.
ובהמשך אמרה האישה: לא יהיה גט.
בית-הדין: כמה זמן אתה בנפרד?
האישה: על יחסי אישות איננו מדברים על זה יש הסכם בינינו.
בית-הדין: פה את צריכה לומר.
האישה: אני מוכנה ללכת למכונת אמת.
בית-הדין: כמה זמן יש יחסי אישות.
האישה: מדי פעם, ואני מוכנה להיבדק.
בית-הדין: מתי לאחרונה?
האישה: 4 חודשים האחרונים לא, לפני 3 חודש היינו ביחד, ויש תדירות של פעם בחודש.
הבעל: את לא צריכה לשקר בבית-הדין. היא ישנה לבד.
בית-הדין: מה עם אוכל וכביסה?
הבעל: כביסה כן, אוכל רק ביום שבת ואני אוכל במקום עבודתי.
בית-הדין: מה עם ארוחת ערב?
בעל: לא, מדי פעם.
בגלל שיש אירועים משפחתיים קרובים אני חייב ללכת מה אני לא אלך.
ש: ניסית להיכנס לחדר אשתך?
ת: לא ניסיתי, היא בקשה מים לכדורים ובגלל בקשתה.
ש: אתה כמו בן זוג דואג כשאשתו חולה אתה סועד אותה.
ת: אני אדם מאוד אנושי.
ש: היא יוצאת ובאה בטיפולים ואתה מלווה אותה.
ת: כן , ורוב הפעמים היא מסתדרת לבד.
לטענת הבעל היא מכבסת מעת לעת היא עושה הצגות.
ש: אני יכולה להעלות אתכם לפוליגרף האם היו יחסי מין במשך 7 חודשים ההפך.
ת: כן.
בית-הדין: האם הבעל יסכים להיבדק בפוליגרף בעניין יחסי אישות בתקופה האחרונה בין בני הזוג.
ב"כ ב: אנו לא נסכים אני יודעת בבירור ששום דבר לא ישנה גם אם התוצאות יהיו לטובת הבעל גט לא תסכים.
נמצא כי הבעל וב"כ מתנגדים למכונת אמת בדיון מתאריך כ"א באלול התשס"ח (21.9.08), אל מול הסכמת האישה המוכנה להיבדק. מלבד טענותיה של האישה על יחסי אישות, אמנם לא באופן רציף. אל מול תחנוניה של האישה במשך שנים שהבעל ישוב לשלום-בית.
גם מה שבדיונים האחרונים נראה כי האישה מוכנה לחלוקת הרכוש ומדברת על אפשרות של גט לאחר שיושלם הליך הרכוש. עדיין לא הוכח בעליל אם הבעל ישוב לאשתו אף היום, תסרב האישה. ויתכן וכך נראה לי שתחפוץ לשוב ולשקם את ביתה. ולפיכך דינו של רבינו ירוחם אינו שייך לנד"ד.
לפיכך, לענ"ד, יש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

(-) הרב שניאור פרדס, דיין


בדעת הרוב אנו פוסקים:
א) על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב) הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.
ג) אנו קובעים מועד לסידור גט פיטורין ליום....... בשעה......., על כל צד להביא עימו עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה, כתובה + תעודת נישואין וכן תעודת זהות וספח. וכן לפתוח תיק לסידור גט פיטורין במזכירות בית-הדין, בצירוף ב' תמונות פספורט."

11. בנטישת האישה את הבעל ליחידה נפרדת, יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזו ולחייבם בגט בהתאם
בתיק מס' 2512-21-2 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב מימון נהרי, אב"ד; הרב יוסף יגודה, דיין; הרב אברהם מייזלס, דיין}:

"בפנינו תביעת גירושין של הבעל באמצעות ב"כ עורך-דין טל זלץ מאשתו באמצעות ב"כ עורך-דין עמוס צדיקה מיום ג' תמוז התשס"ח 6.07.08.
הצדדים וב"כ המציאו לבית-הדין את סיכומיהם בהתאם להחלטת בית-הדין לאחר מספר דיונים.
מן המקובץ עולה כדלהלן:
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י מאז שנת 1957 ולהם שלושה ילדים בגירים.
ב. הצדדים חיים בנפרד מזה כשנתיים בבית אחד המחולק לשתי יחידות נפרדות.
ג. לצדדים רכוש משותף הכולל דירות, מגרש, ומכוניות וכן חשבונות בנק נפרדים.
ד. הצדדים איזנו את זכויותיהם והתובע מעביר לנתבעת מידי חודש 2430 ש"ח בהסכמה.
ה. הכנסות הבעל לחודש כעשרת אלפים ש"ח מזה הוא מפריש כאלפיים ארבע מאות שלושים ש"ח לאישה.
ו. הכנסות האישה לחודש כששת אלפים שלוש מאות ש"ח וביחד עם הסך האמור שמקבלת מהבעל, היא מגיעה לסך שמונת אלפים שבע מאות ש"ח לחודש.
ז. הבעל חולה במחלה קשה וגם האישה אינה בקו הבריאות; שניהם בגיל מתקדם.

להלן טיעוני הבעל וב"כ המבקשים לחייב את האישה בגט:
א. הבעל מאס באשתו עקב התנהגותה האלימה הכוללות קללות, צעקות איומים והתעללה בו נפשית ומילולית. קראה לו נאצי.
ב. האישה נטשה את הבית ועברה להתגורר ביחידה נפרדת בבניין.
ג. האישה בגדה בבעלה בשנות השמונים והודתה בכך בפני הבעל ומאז כבר לא חיו חיי אישות.
ד. הבעל פתח תיק תביעה לגירושין, אולם סגר אותו עקב מחלתו והניסיון שעשה לחדש את הקשר.
ה. האישה הבריחה כספים משותפים רוקנה את הבית בעת מחלתו והזניחה אותו עת עבר טיפולים רפואיים קשים.
ו. האישה שמה עיניה בממון בלבד.

להלן תגובת הנתבעת וב"כ:
א. טענות הבעל לא הוכחו והינם פרי דמיונו של הבעל העושה שימוש נלוז במחלה הקשה בה חלה.
ב. האישה מעולם לא הסכימה להתגרש וכפי שצויין בפרוטוקולים.
ג. האישה טיפלה בבעלה בהיותו חולה, ובעקבות כך סגר הבעל את תיק הגירושין שפתח וגם כיום מוכנה לטפל בו מאחר ולאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי.
ד. האישה לא הבריחה כספים, לא התעללה בבעל, הבעל הוא זה שמנצל את מצבו הבריאותי כדי להשחיר את פניה של האישה.
ה. האישה עברה לגור ביחידה הנפרדת לפני כשנתיים בהסכמה ביניהם.
עמדת בית-הדין נותרה כפי שהיתה ובאה לידי ביטוי בהחלטתו מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09 ובה נאמר כי הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, סלע המחלוקת ביניהם הנושא הרכושי ובעיקר דרישת האישה וב"כ להתחייבות הבעל שלאישה תהיה זכות לקבל מחצית מזכויות הפנסיה גם לאחר מותו.

עמדה זו התחזקה יותר עם קבלת סיכומי הצדדים וב"כ והעיון בחומר שבתיק הכולל:
א. תביעת האישה בבית-המשפט למזונות מדור שקט ושלו סעיפים 3 אות ו וסעיף 8.
ב. תשובת האישה וב"כ להצעת בית-הדין מיום 6.07.09.
ג. דברי האישה שהיה מקרה שהבעל רצה להרוג אותה בשינה ולשאלת בית-הדין אז למה את רוצה אותו השיבה "כמו שאמר בא כוחי". (ראה פרוטוקול מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09)
נבאר דברינו.

בתביעת האישה בבית-המשפט למזונות ומדור נאמר:
"התובעת עברה להתגורר בבית התחתון ביום 1.10.07 לאחר שלא יכולה היתה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה של הנתבע, אלימותו המילולית והטרדותיו, ובסיכום מבקשת היא מבית-המשפט שיורה לנתבע (הבעל) להימנע מהטרדת התובע בכל דרך שהיא.
בקשה לצו מניעה בעניין המדור השקט והשלו של התובעת מוגשת לכב' בית-המשפט בד-בבד עם תובענה זאת."
הדברים הללו אינם מתיישבים עם האמור בסעיפים 14 ו- 19 לסיכומיה לפיה לאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי וכן שהיא עברה בהסכמה לדירה התחתונה. מניסיון בית-הדין אישה המעוניינת באמת ובתמים בשלמות התא המשפחתי תעשה כל מאמץ כדי לשמור על הקשר על אף הקשיים אם על-ידי ייעוץ זוגי או כל דרך אחרת הראויה לשמירת התא המשפחתי. נקיטת אמצעים משפטים להפרדה בין בני הזוג היא פעולה הפוכה לשלום-בית.
הדבר מעיד על חוסר תום-לב שהוא הבסיס לתביעה לשלום-בית מה גם שהאישה מעולם לא פתחה תיק תביעה לשלום-בית, מעולם לא הביעה אמירה כל שהיא הן בבית-הדין והן בסיכומיה שהיא מעוניינת בשלום-בית.
כל אשר יכלה לומר הוא "אני לא מסכימה להתגרש" "אני לא רוצה להתגרש בגיל שלי" כביכול יש גיל לגירושין.
תשובתה לשאלת בית-הדין: למה את רוצה אותו? השיבה: "כמו שאמר בא-כוחי" (דיבר על הצורך בהבטחת עתידה הכלכלי) מוכח בעליל שכוונתה האמיתית היא רצונה בהבטחת עתידה הכלכלי בלבד, לא בבעלה, ולא בשלמות התא המשפחתי כערך עליון למערכת נישואין תקינה ובריאה. וכפי שהתרשם בית-הדין וציין זאת בהחלטתו מאותו יום.
בנסיבות הללו השקיע בית-הדין מאמצים על-מנת לגשר בין הצדדים וב"כ במטרה להגיע להסכם גירושין ובו פיצוי ניאות לאישה (בנוסף להכנסותיה) בסך של אלף ש"ח לחודש גם לאחר סידור הגט. התחייבות זו תעוגן במסגרת הסכם גירושין.
הצעה זו באה על הרקע העובדתי לפיה הצדדים מעוניינים להתגרש כאשר אבן הנגף לסיום ההליך היא בקשת האישה להבטחת הסכום גם לאחר מותו של הבעל.
הבעל וב"כ הסכימו להצעה זו, האישה סירבה, בית-הדין בקש מהאישה וב"כ לשקול בשנית את הצעת בית-הדין.
בתאריך 6.07.09 הגיעה לבית-הדין תשובת האישה וב"כ ובה נאמר: האישה לא תוכל לקבל הצעת בית-הדין וכי היא מציעה כי תבוא התחייבות הבעל כי תקבל מעזבונו את הגמלה שהיתה מגיעה לה בשארה לו היתה ממשיכה להיות נשואה לו.
יצויין כי הצדדים וב"כ היו בניסיונות גישור קודמים אצל עורך-הדין יוסי שוורצברגר שלא צלחו.
לדעת בית-הדין דרישתה של האישה בתשובה זו אינה מוצדקת, ואינה הגיונית בנסיבות הללו בהן הכנסתה מגיעה קרוב לתשעת אלפים ש"ח לחודש ובידיה יישארו מספיק נכסים למימוש אם וכאשר תזדקק לכך, ועל כל פנים אין בדרישה זו הצדקה כדי לעגן את הבעל.
בית-הדין התרשם ואף שוכנע שזעקות השבר של הבעל בעקבות התנהגות האישה מביעים מאיסות גמורה מתוך כאב אמיתי.
האשמות האישה וב"כ בסיכומיהם, כי הבעל עושה שימוש נלוז במחלה הקשה תוך מניפולציות רגשיות שהפעיל על האישה, וכן דבריהם שהבעל הפריע וצעק (בדיונים) ולא איפשר ולו קיום דיון סביר אחד בעניינם, אינה מקובלת על בית-הדין. כאמור בית-הדין התרשם כי הבעל זעק כאב אמיתי ובצירוף הנסיבות בו האישה מעולם לא העלתה על דל שפתיה כי היא מעוניינת בשלום-בית ועשתה מעשים המורים על כוונה הפוכה מכך, כמפורט בדברינו, זעקת הבעל מקבלת מימד משמעותי וכנה.
בעניין זה ראה מה שכתב בהרחבה על כך אב"ד הגר"א אטלס זצ"ל במאמרו החשוב: "תום-לב, הבסיס בתביעה לשלום-בית" (פורסם בספר שורת הדין כרך ה' מעמוד קל"ב והלאה) ובפרט במה שכתב בעמוד קל"ט אות ג', שרשאי בי"ד לקבוע על-פי אומדנות מוכיחות אם התביעות מוגשות ביושר ותום-לב, או שיש בהם משום הערמה ותחבולה כדי להשיג זכויות ממוניות והדברים ק"ו בנדוננו בו כאמור האישה לא פתחה תיק תביעה לשלום-בית ועמדתה מסתכמת בכך שאינה רוצה להתגרש.
בית-הדין רואה בתמונת המצב המפורטת לעיל, הכוללת מערכת יחסים עכורה המלווה באלימות מילולית, רגליים לדבר שהעילות שהוזכרו בתביעת הבעל מוצדקות שהרי לא ייתכן לנהל חיים משותפים באווירה שכזו, הן לגרסת האישה, בדבריה בבית-הדין שהבעל רצה להרוג אותה בשינה, והן לגרסתה בתביעת המזונות שלה בבית-המשפט שהיא עברה להתגורר בבית התחתון לאחר שלא היתה יכולה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה, ק"ו לגרסת הבעל שהאישה היא זו שמשפילה אותו מקללת אותו ומכנה אותו בשם נאצי. דבר הפוגע בו עד למאוד עקב היותו ניצול שואה.
על כגון דא אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אמנם כן, אין לבית-הדין את הכלים לבדוק ולקבוע במקרה זה בעטיו של מי הגיעו למצב זה, אולם ברור שהגיעו מים עד נפש בין הצדדים קיים משבר אמון עמוק הבא לידי ביטוי במתיחות השוררת ביניהם ולחוסר יכולתם להתגבר אפילו כדי לסיים את ההליך בפשרה.
כך שניתן לומר בוודאות שלא ניתן לאחות את הקרעים לאחר ההתדרדרות וההקצנה ביחסים ביניהם.
מערכת היחסים המשותפת הגיעה לקיצה וכל חפצה של האישה להבטיח את עתידה גם לאחר מות הבעל.
כאן המקום להבחין בין שני סוגים של פסקי-דין המחייבים גירושין. הוי אומר, כי פסק-דין לגירושין יכול להתבסס על חיוב אישי כלומר, צד אחד חייב כאשר בית-הדין קבל את עילות התביעה של הצד שכנגד ואז בית-הדין פוסק כי הצד הנתבע חייב בגט.
שונה הדבר בפסק-דין בו אין הטלת אשמה על מי מהצדדים, אלא התשתית העובדתית אותה רואה בית-הדין בו הצדדים פרודים, אין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם מלבד המשך התגוששותם בבית-הדין או אז זכותו ואף חובתו של בית-הדין לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש. כאסמכתא הלכתית לפסק-דין זה יש לראות בתשובתו המפורסמת של הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב) וראה פד"ר כרך ז' (עמודים 112-111 לרה"ג י' נסים, י' ש' אלישיב ו- זו'לטי) כרך י"א (עמודים 362-364 לרה"ג ע' יוסף, י' קאפח ו- מ' אליהו). ומעין זה פסק בית-הדין הגדול בראשות הגר"מ אליהו, ש' דיכובסקי ו- י' נדב תשנ"ב (לא פורסם) בזה"ל:
"בהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד-צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של בית-הדין להוציא פסק-דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר."
זו גם המסקנה המתבקשת למקרה דנן בו בית-הדין שוכנע כי אין סיכוי לשלום-בית בבית מפורק זה.
זאת ועוד, בנטישת האישה את הבעל ליחידה נפרדת לכלל גרסאותיה, יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזה ולחייבם בגט בהתאם לדברי רבינו ירוחם המפורסמים (מישרים נתיב כ"ג ח"ח).

ולא נעלם מעיני בית-הדין שכבר דשו רבים בדברי רבינו ירוחם הללו ונאמרו בהם פירושים שונים ראה פד"ר כרך ח (לרה, ג' י' ש' אלישיב, ז'ולטי ו- אליהו עמודים 325-321), כרך י"א (לרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 259-253), כרך ט"ז (לרה"ג צימבליסט, אזולאי, ו- דיכובסקי עמודים 159-156), כרך י"ט (לרה"ג רוזנטל, פרבשטין ו- זמיר עמודים 71-57), שורת הדין כרך ו' (מאמרו של הרה"ג גמזו עמודים ר"פ - רצ"ג) ואחרון הגדיל והרחיב בנושא זה נשיא בית-הדין הגדול והרה"ר לישראל הרה"ג ש' מ' עמאר שליט"א בפד"ר כרך כ' (עמודים 71 – 78 - 86).
ברם בנדוננו, בו הציע בית-הדין פיצוי לאישה על סך אלף ש"ח לחודש שיעוגן במסגרת הסכם גירושין והאישה מסרבת לקבל הצעה זו והיא דורשת התחייבות מפורשת שגם לאחר מותו תקבל מעיזבונו כספים כפי שמקבלת בעודו בחיים.
דרישה זו אין לה בסיס הלכתי אינה מקובלת על דעתנו בהיותה מנוגדת לשכל הישר, שכן לאישה מובטח משענת כלכלית הגונה, עם חלוקת הרכוש זאת בנוסף לסך של כשבעת אלפים ש"ח לחודש אותו היא מקבלת.
לדעת בית-הדין, במצב של מרידה הדדית כאשר אחד מבני הזוג מעכב את הגירושין בדרישות כספיות שאין להם הצדקה ואין להם בסיס בהלכה ובחוק האזרחי, הרי שיש להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם לכל הפירושים לכל הפחות בנוגע לחיובם בגט.
עם זאת מאחר ולצדדים רכוש משותף שעדיין לא נידון בבית-הדין יש צורך לקבל את עמדות הצדדים וב"כ באשר לרכוש זה.
לסיכום: דרישת הבעל להתגרש לאלתר מתקבלת.
אין צורך בהוכחות לטענות הבעל בנסיבות האמורות בו התרשם בעבר ושוכנע עתה כי זהו גם רצון האישה על-פי המסכת העובדתית שנפרסה.
דרישת האישה לקבל מחצית מזכויות הבעל מעזבונו גם לאחר מותו כתנאי להסכמה לקבל גט נטולת היגיון ואין לה בסיס הלכתי וחוקי.
יש לראות בהתנהגות הצדדים האחד כלפי השני כמורדים זה בזה, מבלי להצביע על האשם בפירוק השיתוף.
דברי האישה וב"כ בסיכומים כי לאישה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי אינם מתיישבים כלל עם דבריה בבית-הדין ואינם ריאליים בתנאים שנוצרו עם ההאשמות ההדדיות ומשבר האמון העמוק ביניהם.
לדעת בית-הדין אין די בהצהרות יפות ויש צורך לקום ולעשות דברים העשויים לקדם הצהרה שכזו דבר שלא נעשה במקרה דנן על ידה, כך שיש לראות את הצהרתה "מס שפתיים" בלבד.
(-) מימון נהרי

עברתי על דבריו של כב' אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א.
אני מסכים לתיאור העובדתי של מצב היחסים בין בני הזוג.
אולם אינני יכול להסכים לפרשנות העובדתית שהולידה את ההגדרה ההלכתית, שהאישה תיחשב במקרה זה למורדת, וזאת בעקבות נטישתה את הבית שבו חיו במשותף, לדירה תחתונה שהיא יחידה נפרדת. מכיוון שעזיבת האישה ליחידה נפרדת נבעה מחוסר ברירה, עקב התפרצויותיו של הבעל כלפיה בזעם רב ואלימות מילולית, עד כדי חשש לאלימות פיזית. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן חריף במהלך הדיונים בבית-הדין. בנוסף כל עוד האישה מצהירה שאינה רוצה להתגרש, למרות שאינה מצהירה שהיא חפצה בשלום-בית ובאהבתה לבעלה, ואף ניתן בהחלט להתרשם שסירובה של האישה בגירושין הוא כדי להבטיח את עתידה הכלכלי, עדיין לא ניתן להחיל את דינו של רבנו ירוחם המפורסם שהצדדים יחשבו כמורדים זה בזה דקודם שמחליטים שהאישה מורדת חובה עלינו להיות בטוחים שאין סיכוי לשלום-בית מצד האישה, במידה והאישה תידרש לכך.
כגון אי-הסכמה מצד האישה לשתף פעולה עם גורם מקצועי לייעוץ זוגי.
דכל עוד אין לנו הוכחה נחרצת שהאישה מתנגדת לשלום-בית, וכל כוונתה זה לעגן את הבעל אין היא נכללת בקטגוריה של הרבינו ירוחם. [וכבר הארכנו בפסק-דין אחר בהבנת דברי רבנו ירוחם וכתבנו, דאימתי נחשב הבעל כמעוגן על-ידי אשתו, כשאין לו כלל אפשרות להחזירה אליו. אבל כל עוד קיימת אפשרות שהאישה תחזור לחיים משותפים, אין הוא נחשב כמעוגן על ידה כדי שנוכל לחייבה בגט מדינא דרבנו ירוחם].
בהחלט צודק הגר"מ נהרי שדבריה המובאים בסיכומים שהיא מעוניינת לשמור על התא המשפחתי לוקים בחוסר תום-לב לפי התמונה המתקבלת מהחומר שבתיק ומהדיונים שהתנהלו בבית-הדין. אולם חוסר תום-לב בתביעה לשלום-בית היא עילה שבית-הדין ידחה תביעה זו. אבל היא אינה מהווה עילה לחייב את האישה בגט מדין מורדת אליבא דהרבינו ירוחם.
ואף במה שכתב כב' אב"ד שהעובדה שהצדדים פרודים ואין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם, מלבד המשך התגוששות בבית-הדין - חובתו של בית-הדין לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש, וכן ציטט את פסקו של בית-הדין הגדול בראשות הרבנים הגאונים מ' אליהו, ש' דיכובסקי, י' נדב שכתבו "שבהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לבית-הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד-צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של בית-הדין להוציא פסק-דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".
לעניות-דעתי נכון הוא שעל בית-הדין מוטל להוציא פסק-דין לגירושין במצב של חוסר סיכוי לשלום-בית. אבל אין לחייב צד כזה או אחר בקבלת גט.
ואצטט את פסק-דין של הרבנים הגאונים ש' מ' אזולאי, א' י' וולדנברג, י' קאפח (מובא בפד"ר א' עמ' 164-161) וכך לשונם:
"אמתלא זו של חוסר תקווה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום-הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאישה נמאסה עליו וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות.
אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקווה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואחר-כך יבוא וידרוש גט פיטורין בטענה כי אין סיכויים לשלום."
ועיין שם מה שהביאו מהשו"ת דברי מלכיאל. באחד שמאס באשתו לאחר חמשה חודשים מנישואיהם והיו פרודים ארבע עשרה שנה והאישה סירבה לקבל גט. ולא חייבה לקבל גט ואדרבה חייב את הבעל במזונות.
וכן יש להביא את פסק-הדין מבית-הדין הגדול בראשות הרבנים הגאונים א' י' וולדינברג, י' קוליץ, א' שפירא (מובא בפד"ר י"ג עמ' 365-361) וכך כתבו:
"בית-הדין האיזורי בהרכבו הקודם ובהרכבו זה, מכיוון שלא מצא כל עילה לגט פיטורין, לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שהשלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה כנימוק מספיק לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין. ובצדק דאם-לא-כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכל איש שירצה מאיזה סיבה להיפטר מאשתו וכו' יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בג"פ, היות ואין סיכוי לחיי שלום. ובמקרה שלפנינו נוסיף שהיא אשת נעוריו וילדה לו בן ושתי בנות."
אולם שומה עלינו להיות ריאליים. ומכיוון שהמצב ברור לכל הצדדים כמו לבית-הדין שבאופן מעשי לא ניתן לאחות את הפירוד שבין הצדדים ולכסות על השנאה והתיעוב שמגלה הבעל כלפי האישה, שבוודאי אינו גורם לאהבה יתירה של האישה כלפיו.
בנוסף יש לקחת בחשבון את גילם המתקדם של הצדדים (שאולי אף זה מהווה שיקול אצל האישה שלא להתגרש). וכן את עברם הקשה (ניצולי שואה) שבצירוף כל אלו לתת סיכוי לשלום-בית? הרי זה דמיון המנותק מן המציאות!
הנתונים הנ"ל צריכים להיות קטליזטור למהר ולהגיע להסכם גירושין על-מנת שיסודר גט בהקדם לאנשים בגיל מבוגר שכזה וכשהבעל הוא אדם חולה, יש לעשות הכול כדי לסיים את ההליך הנוכחי שגורם למתחים ולחצים נפשיים ולאפשר לאנשים אלו להמשיך את השנים שעוד נותרו להם עם מה שיותר שקט נפשי, ולכן יפה שעה אחת קודם, כי זו טובת האישה כפי שזה טובת האיש.

לאור כל האמור:
א. על הצדדים להתגרש.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. על הצדדים לנהל באינטנסיביות מו"מ ענייני להסכם גירושין כולל כל המרכיבים.

(-) אברהם מייזלס

לאחר שעיינתי בדברי עמיתי היושב על מדין הרה"ג א' מייזלס שליט"א מוצא אני לנכון להבהיר נקודה הראויה לציון היוצאת גם מדבריו.
בית-הדין כולו משוכנע כי אין מקום לשלום-בית. נקודת המחלוקת היא האם יש לראות בנטישת האישה את יחידת הדיור המשותפת כמרידה. דעת עמיתי שאין לראות זאת כמרידה מאחר ולדבריה נבע מחוסר ברירה עקב התפרצויותיו.

לדעתי ולטעמי יש לראות זאת כמרידה בנסיבות העובדתיות המתוארת, קרי:
א. גרסאותיה לעילת העזיבה.
ב. הסכמתה להליך גישור אצל המגשר עורך-דין שוורצברגר.
ג. תביעתה למזונות וצו מניעה בבית-המשפט ובמיוחד בסעיפים שציינו.
ד. תשובת האישה וב"כ להצעת בית-הדין.
ה. תשובת האישה לבית-הדין "כמו שאמר בא כחי".
ו. התרשמות בית-הדין שאכן הבעל מדבר מקירות לבו ויש כאן טענת מאיס עלי באמתלאה המבוררת. הבעל לא נחשד שנתן עיניו באחרת.
ז. מעולם לא בקשה האישה שלום-בית.
ח. עשתה דברים הפכיים הנדרשים לשלמות התא המשפחתי.
ט. דרישתה הלא מוצדקת לקבל מעזבונו זכויותיה לאחר מותו.
וכאן המקום לציין דברי הרה"ר לישראל הרב בן ציון מאיר עוזיאל - בספרו משפטי עוזיאל (כרך ד' חו"מ סימן א' אות ד') בהגדרת תפקידי השופט:
"תפקיד הדיין הישראלי איננו דווקא לפסוק את הדין שעומד לפניו לדון, אלא תפקידו היותר גדול הוא גם לפקוח עיניים עיוורות שאינן רואות חובה לעצמן ולהאירם ביאור הכרת הצדק לברר זיופו של הרמאי ולהראות על-ידי כך שאין הרמאות בעמדה לפני שופט הצדק ודורש האמת" וכו'.
הדברים הללו עומדים לנגד עיני מול הנגע הפושה בחברה בת ימינו לטייח דברים ולהסתירם מעיני בית-הדין. ובפרט בימינו בה תעשיית הדפוס קלה והנייר סובל הכול כולל אותיות הפורחות באוויר.
לנגד עיני היה גם פסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א דיין בבית-הדין הגדול הובא בפד"ר כרך כ' (עמודים 137-127) בערעור שהוגש על-ידי האישה על חיובה בגט על-פי דברי רבינו ירוחם המפורסמים. במסקנתו שם כתב שמכיוון שהאישה הביעה רצונה בשלום-בית בבית-הדין האיזורי וחזרה על כך גם בבית-הדין הרבני הגדול יש להחזיר את התיק לבית-הדין האיזורי על-מנת שיבדוק את כנות בקשתה. ולסיום הסכים להצעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שיש לאפשר לה בדיקת פוליגרף להוכחת כנותה.
לדעת המיעוט הגר"מ טופיק שליט"א יש לדחות את הערעור ולחייבה בגט.
כאמור, לא קרב מקרה זה למקרה דנן בו האישה מעולם לא הצהירה על רצונה בשלום-בית, והסתפקה באמירה שאינה רוצה להתגרש בגיל כזה ובהסכמתה להתגרש בתנאי שאינו הגיוני אינו סביר במצבה הכלכלי המובטח.
קיימת תמימות דעים בין חברי ההרכב לחוסר כנותה בקיום התא המשפחתי כפי שכתבה בסיכומיה כך שאין צורך בבדיקת כנותה באמצעים נוספים.
שוכנעתי במלוא מובן המילה כי אין רצונה של האישה בבעל כבעל לשלימות התא המשפחתי על כל מרכיביו הכולל דאגה כנה לשלומו ובריאותו אלא כבעל לצורך הבטחת עתידה הכלכלי המובטח בלאו הכי.
ומכאן מסקנתי כי יש לראות בעזיבת האישה את יחידת הדיור המשותפת בנסיבות הללו כמרידה על כל המשתמע מכך.

(-) מימון נהרי

עיינתי היטב בדברי חברי כב' אבה"ד הגר"מ נהרי שליט"א ועמיתי הגר"א מייזלס שליט"א ונמצאתי מסכים חלקית עם כל אחד מהם.
סבורני שלאור החומר שבתיק לא הוכחה מרידתה של האישה בבעל וממילא אין להחיל על בני זוג אלו את דינו של ר' ירוחם לחייב בגירושין במקרה שבני זוג מורדים זה בזה.
עזיבתה של האישה את המגורים המשותפים בדירה העליונה של בני הזוג אינה מהווה ראיה על מרידה אלא נבעה מחוסר ברירה וזה הצעד המתבקש נוכח התנהגותו ויחסו של הבעל אליה, כפי שכתב חברי הגר"א מייזלס שליט"א. באופן תיאורטי, לו הבעל היה משנה את התנהגותו, יתכן מאוד שהיתה שבה לחיים משותפים עמו כאיש ואשתו.
מאידך מסכים אני עם חברי כבוד אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א, שהבעל מאס באשתו והדבר מבורר לעיני בית-הדין אף-על-פי שאין אמתלא מבוררת, ולפיכך יש לחייב את האישה לקבל גיטה.
ואפרש דברי, מאיסותה של האישה בעיני הבעל נכרת לעין כל, סלידתו של הבעל מהאישה כעסו וזעמו כנגדה, כפי שניכר היה בדיוני בית-הדין, הם בעוצמה העלולה לפגוע בבריאותו של הבעל, אשר רופפת היא בלאו הכי. סלידה נפשית עמוקה יש לבעל כנגד האישה, עזה עד כדי כך שאינו יכול לשהות במחיצתה.
יש לציין שבמצבו של הבעל אין כל חשש שמא עיניו נתן באחרת וגם האישה לא העלתה טענה שכזו. במצב שכזה אין הבעל זקוק לאמתלא כדי לשכנע את בית-הדין שאכן מאיסות גמורה יש כאן על כל השלכותיה, והרי הוא כאנוס לפרוש ממנה. ובעיני שופט בשר ודם יראה שאין סיכוי לשינוי בעמדתו של הבעל.
מבוארים הדברים על-פי התוס' רי"ד (כתובות דף ס"ד ע"א) שכתב:
"דכיוון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אישה כשרה אין אומרים להיבעל לשנוא לה, ואף-על-פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו."
ועיין בספר היכל יצחק להגריא"ה הרצוג (ח"א סימן ב' אות ה') שכתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש ובזמנינו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי-אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע."
בנידון דידן, ברור מעל לכל ספק שלבעל יש בחילה נפשית מהאישה גם אם לא הוכיח את טענותיו הקשות כנגד האישה. בפסקי-דין רבניים (חלק יא עמוד 203-204 מהרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי). ביארו על יסוד המקורות הנ"ל שיש מצבים שאין זקוק הבעל לאמתלה בכדי להסביר את מאיסותו, שכן כל הצורך באמתלה, הוא רק לסבר את אזני בית-הדין, אבל כל שנראה לבית-הדין שהמאיסות ברורה ומוחלטת, אף-על-פי שאין שום מום ניכר בה (כדברי התוס' רי"ד), מקבלים את דבריו, כי האמתלה אינה אלא אמצעי עזר לשכנע אותנו במאיסות, וכשאנו משוכנעים אזי אין צורך בה. לפיכך ניתן לחייב את האישה להתגרש.
יצויין שבמצב זה האישה אינה חפצה בבעלה אינה יכולה וגם אינה רוצה לגור במחיצתו ואכן באופן אוביקטיבי מחמת תעובו של הבעל את אשתו אינם יכולים לגור תחת קורת גג אחת. במצב העובדתי נכון להיום דומה שגם האישה לא תולה תקוות שהמצב יבוא לתקנו. כל רצונה של האישה הוא לשמר את חיי הנישואין על-מנת למנוע את הפסד זכויותיה העתידות אחר מותו. במצב זה הנישואין התרוקנו מתוכנם לחלוטין.
לאור האמור מצטרף אני אל מסקנות אב בית-הדין.

(-) יוסף יגודה

לאור האמור פוסק בית-הדין כדלהלן:
א. הצדדים חייבים להתגרש. סעיף זה ניתן ברוב-דעות.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. על הצדדים וב"כ לנהל מו"מ ענייני להסכם גירושין הכולל את הסוגיא הרכושית ופיצוי האישה ברוח הצעת בית-הדין.
ד. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 8.30 – 9.00 או 12.00 – 1.00 לצורך אישור ההסכם.
ה. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לבית-הדין הצעתו להסכם בתוך שלושים יום עם עותק לתגובת הצד השני."







12. אומנם טענת "מאיס עלי" מתייחסת לטענות אישה כלפי בעל ואולם נכונות הם גם לטענות של בעל כלפי אשתו
ב- תיק מס' 5828-21-1 (חי') {הבעל נ' האישה, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב מימון נהרי, אב"ד; הרב יוסף יגודה, דיין; הרב אברהם מייזלס, דיין}:

"בפנינו תביעת הבעל לגירושין וחלוקת רכוש מיום ט"ו טבת תשס"ט 11.01.09 ומאידך, תביעת האישה לשלום-בית, כתובה, מדור, ומזונות.
להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק-הדין.
הצדדים נישאו זל"ז לפני כשנה ונפרדו לאחר כשלושה חודשים ומאז האישה מתגוררת בדירת הוריה והבעל בבית הוריו.
לצדדים אין ילדים משותפים, אין דירה משותפת.

בכתב תביעה מתומצת כותב הבעל:
"אשתי נמצאת בהידרדרות נפשית, בין היתר כתוצאה של זלזול בטיפול תרופתי שנרשם לה על-ידי פסיכיאטר.
במהלך תקופת היכרותנו וגם לאחר הנישואין, מצאתי בבית כלים לעישון סמים, באנג, ומהבית נדפו ריחות אופייניים לעישון סמים, אינני מעשן כלל ועל כן קל לי לזהות. להערכתי אשתי צרכנית סמים אובססיבית ואולי גם מכורה להם.
בהמלצת ההורים ניסינו תהליך גישור וייעוץ משפחתי שלא עלה יפה ולאחריו המצב החמיר. הקשיים התקשורתיים בינינו הלכו והעמיקו.
אשתי חולה מהתפרצויות זעם, הטחת קללות ועלבונות, חרפות וגידופים בלתי-נשלטים ניפוץ חפצים. ב - 6.01.09 נטלה ממני את מפתח הדירה במרמה "סירבה לאפשר לי להיכנס לדירה, החלטתי סופית לעזוב".
בדיון שהתקיים בתאריך ב' אייר תשס"ט 26.04.09 חזר הבעל על טיעוניו לפיה "היא מעשנת סמים, מקללת, שוברת עלי דברים. היא משוגעת."
מנגד טוענת האישה כי היא מעוניינת בשלום-בית בכתב תביעה ארוך ומפורט מגוללת היא את עברה הקשה הכולל נישואין לגבר אשר התעלל בה נפשית ופיזית נפלה לקרבן אונס וכתוצאה מכך התדרדרה לסמים.
לדבריה היתה בהליך שיקום עם בעלה אותו הכירה כשנה לפני הנישואין הוא דאג לה ופנה עמה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים.
תלתה תקוות עם נישואיה לבעלה להקים בית. אולם לאחר הנישואין התגלו בעיות בקיום יחסי מין. הבעל ביקש בקשות מוזרות וסוטות ואף רכש איבר מין זכרי ובקש מהאישה שתשתמש במכשיר זה עבורו.
לאחר מכן החל להיעלם מהבית וכפי הנראה כשראה אותה במצב קשה של שיקום החליט להתגרש.
לסיכום תביעתה, מבקשת מבית-הדין לחייב אותו בשלום-בית וכי חרף דרישת הבעל לקבל גט דרישה שמקורה בהתנהגות הבעל, הרי שעל הבעל לשלם כתובה ותוספת ואף פיצוי בגין התנהגותו כלפיה והולכתה שולל. וכמו כן לעשות שימוש ספציפי בדירה השכורה ולשלם לה מזונותיה ומדורה.
בדיון שהתקיים חזרה האישה על עיקרי הטענות שהועלו בכתב התביעה. לדבריה, הסתיר ממנה את נטיותיו המיניות לשאלת בית-הדין מדוע לא להתגרש?
השיבה: תדברו איתו שיהיה נורמאלי ולא איכפת לי שלא ישן כל יום בלילה.
ב"כ הבעל הוסיף, האישה לא סיפרה לבעל כי היתה נשואה לגוי ועברה אונס. היא אמרה לו שהיא בסמים ונגמלה ולכן הוא נדהם כשהוא גילה שהיא משתמשת בסמים.
ב"כ האישה הוסיפה, כי היא שאלה את האישה איך לא ראתה מה שהיא טוענת ועל כך השיבה לה שרצונה היה להינשא ולהביא ילדים ולא מעבר לזה.
לשאלת בית-הדין מדוע בקשה כתובה בתביעה לשלום-בית?
ועל כן השיבה כי היא מוכנה לוותר על הכתובה אם יהיה שלום-בית.
הבעל הכחיש את טענות האישה בדבר היותו סוטה מין. בהחלטת בית-הדין מאותו יום הופנו הצדדים ליועצת הנישואין עמה היו בקשר, במימון הטיפול חויב הבעל.
בתאריך ג' תמוז תשס"ט 25.06.09 התקבלה חוות-דעתה של המטפלת, ובה נאמר:
"הבעל נחרץ בדעתו להתגרש ואינו רואה דרך חזרה. לדבריו, לאחר הנישואין הוא גילה אישה אחרת ולא זו שבחר ואהב טרם הנישואים.
האישה מאידך, למרות שמצד אחד מבקשת שלום-בית, הרי מנגד טוענת אף היא שבעלה אינו האיש שהכירה וכי גילתה בו דברים שלא ידעה ונטיות מיניות אותן היא מכנה "סטיות" שאינן לרוחה. לשאלה מדוע בכל זאת רוצה שלום-בית קשה היה לה לענות, מלבד העובדה שהיא רוצה ילדים.
בני הזוג לא הביעו כל רצון להמשך טיפול זוגי או רצון לנסות ולשקם את המערכת הזוגית.
רק במידה ושני בני הזוג יביעו נכונות לשקם את המערכת הזוגית ניתן יהיה לעשות זאת."
האישה וב"כ בהודעה מיום 27.07.09 טענה כי היא מעוניינת בשיקום המערכת הזוגית באמצעות מטפלת אחרת ולא המטפלת אצלה היו. לדבריה, המטפלת לא אובייקטיבית שכן טיפלה בבעל באופן פרטי עוד קודם לכן. ומכאן יחסה הקר והכשל בהבאת הצדדים להסכמה לטיפול מקצועי.
בתגובת ב"כ הבעל מבקש הוא לדחות את טענות האישה כנגד המטפלת, אליה הסכימו במהלך הדיון.
יצויין, כי הבעל ביקש סעד מבית-הדין בצו להוצאות חפציו האישיים מהדירה מאחר ולדבריו האישה לא אפשרה לו להוציאם.
בדיון שהתקיים, התבצרו הצדדים בעמדתם וחזרו להאשים זה את זה בטענות שהעלו. הדיון היה סוער ביותר ולבית-הדין היה צורך להתרות בהם על התפרצויותיהם, הצדדים נתבקשו על-ידי בית-הדין לשבת בלשכה לבדם ולנסות לשוחח ביניהם במטרה להגיע להסכמות בצורה מכובדת ונינוחה.
אולם הרוחות להטו וניכר היה שתהום עמוקה פעורה בין הצדדים.
ע"כ תקציר עובדתי הכולל טו"מ הצדדים בפרוטרוט.
יצאנו מגדרנו בציטוטים מטענות הצדדים מאחר והם מהווים את עיקרי נימוקי פסק-הדין. שכן העולה מטענות הבעל, שאין הוא מסוגל לסבול את אשתו. צריכת הסמים האובססיבית כדבריו מרחיקה אותו ממנה. חווית האונס הקשה שחוותה עם בעל לא יהודי מצריכה טיפול תרופתי שאינה מקפידה עליו ואינה מאפשרת לו לבנות את המערכת הזוגית הראויה.
כמו כן האשמותיה הקשות בדבר היותו סוטה מין שלדבריו אינן נכונות, יוצרות משבר אמון בלתי הפיך ביחסיהם האינטימיים ופוגעות כליל לדבריו בניסיון הידברות.
הבעל חזר על עצמו כמנטרה הן בכתב התביעה והן בדיונים בבית-הדין שהיו בלהט, ולבית-הדין הרושם שדבריו כנים וטענותיו הן בגדר מאיס עלי באמתלא הנראית מבוררת, שכן לקיים מערכת יחסים אישית נורמאלית, נדרשת קירבה והתאמה מינימאלית. במקרה דנן הבעל אינו מעשן כלל ועישון הסמים של אשתו ממנה היא לא מצליחה להיגמל עשוי בהחלט ליצור מצב של תיעוב וריחוק וכפי שזה בא לידי ביטוי מספר פעמים בהתבטאויותיו של הבעל כלפי האישה ובמיוחד בשיחה שהיתה ביניהם בלשכת הדיינים.
ובצירוף העובדה שהאישה חוותה חיי נישואין קשים שגבלו בהתעללות נפשית הכוללת, היותה קורבן אונס כדברי בא-כוחה (מבלי שהבעל ידע על כך) יוצרים קושי בשיקומה הנפשי וגורמים ליתר סלידה של הבעל כלפיה.
טענת האישה כי היא מעוניינת, למרות הקשיים, בשלום-בית אינה הגיונית בנסיבות הללו. ובפרט לאור האשמותיה החמורות כלפי בעלה על סטיות המין שלו והצורך בהתגברות על הקשיים הללו, שכן אם טענה זו נכונה הרי יש בה משום הפרעה לבניית המערכת הזוגית, ואם אינה נכונה וכפי שהבעל מכחיש בתוקף, הרי זו עלילת שווא המעמיקה את התהום הפעורה ביניהם ויוצרת משבר אמון קשה וכפי שאמר הבעל בדיון.
זאת ועוד, דרישתה לכתובה במסגרת תביעתה לשלום-בית וכפי שהעיר לה לנכון בית-הדין מערערות את אמינותה וכנותה בתביעתה לשלום-בית.
גם אם ננקוט משנה זהירות ונקבל גרסתה, לדעת בית-הדין, לא ניתן לצקת תוכן מעשי לדרישתה לשלום-בית.
ההסבר שנתנה לבית-הדין וליועצת הנישואין לפיה היא מעוניינת בשלום-בית למרות האשמותיה הקשות כלפי בעלה בגין רצונה בהבאת ילדים אינו מצדיק המשך חיים משותפים עם הקשיים שביניהם והתיעוב שהבעל חש כלפיה עקב צריכת סמים והתנהגותה האלימה כלפיו לדבריו.
ועתה לפן ההלכתי. כידוע נחלקו הפוסקים בדין אישה הטוענת מאיס עלי האם כופין את הבעל לתת גט. להלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים שאין כופין (ראה טושו"ע אה"ע סימן ע"ז סעיף ב').
אולם כאשר יש אמתלא מבוררת הנראית לבית-הדין כנה ואין חשש שמא עיניה נתנה באחר מסקנת הפוסקים לכל הפחות לחייב בגט.
בשו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג' סימן לה' שכתבו רבי אברהם אבן טאווה מצאצאי הרשב"ץ. בסכמו את שיטות הראשונים השונות בעניין האומרת מאיס עלי, כתב וז"ל:
הדעת הששי – שאף-על-פי שאין כופין האיש לגרש אפי' באומרת מאיס עלי משום דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש וזה דעת הר"ם מרוטנבורק ז"ל וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו... הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אלא כשתיתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל אצלה אם מפני שהוא הולך בדרך לא טוב או מפני שמכלה ממונה ודומה לזה.
הדעת השביעי - שסובר גם שאע"פ שאין הדין נותן לכוף לגרש אם יש אמתלא כופין אלא שמצריך שתהיה האמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל שבזה תו ליכא חשדא דשמא עיניה נתנה באחר דכיוון שהכול רואין שהאמתלא שנותנת שהיא אמת לא נשאר מקום לשום חשד וזה דעת התוספות ז"ל וכן כתב ג"כ הר"ם מרוטנבורק ז"ל בשמם בתשובה. עכ"ל.
אם כן נמצינו למדים שלדעתו גם הסוברים שבטוענת "מאיס עלי" אין כופין אותו לגרשה כשמבררת דבריה, ובמיוחד אם האמתלא גלויה ומפורסמת, כופין לגרשה.
ראה על כך ביאורך רב בספרו של מרן הראשל"צ הגרעל-ידי יבי"א ח"ג סימנים י"ח, כ', ח"ה סימן י"ג , ציץ אליעזר במספר תשובות, שורת הדין כרך ב' מאמר חשוב ומפורט של הגר"ח איזרר שליט"א, אוצה"פ סימן ע"ז סקי"ד וסקט"ז, פדרי"ם רבים שדשו בזה ואף חובר על כך קונטרס הבירורים להגר"א הורביץ.
ובאשר לסוגי האמתלא כתב הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סימן נ"ו וז"ל:
"ולפי דברינו יש לנו שלוש מדות בטענת מאיס עלי,
הראשונה, שאומרת מאיס עלי בלא שום טענא ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה.
השניה, שהיא אומרת מאיס עלי בטענא ואמתלא שנותנת מקום להאמין לה. אבל עדיין אין הדבר מוכרח דהוא ראוי שיהיה מאוס עליה בשביל כך.
השלישית, כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה שלפי ראות עיני בית-הדין היא אנוסה ומוכרחת בזה שיהיה מאיס עליה."
ולהגדרת מאיס עלי, כתב הגרא"י הרצוג זצ"ל בספרו היכל יצחק (ח"א סימן ב' אות ה'):
"מאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להבעל לגוף זה והוא סוד מסודות הנפש, וכשטוענת סתם שנוא יש תקווה שתעבור השנאה, והרבה שונאים נעשים אוהבים, אבל טענה נפשית גופנית כזו מאיס עלי הוא עניין אחר."
וראה עוד תוס' רי"ד כתובות ס"ב ע"א שהובא ברבים מן הפוסקים כיסוד להגדרת טענת מאיס עלי "וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי ונתעב עליו".
וביתר הרחבה ראה דבריו המאלפים של הגרש"ב ורנר זצ"ל בספרו משפטי שמואל מהדו"ת סימן כ"ב:
"עצם העובדה שבגללו מואסת בו אין בו עילה לחייבו במתן גט אלא היות ומצבו של הבעל או מעשיו הרעים או המכוערים הביאה את האישה למאוס בבעל נעוריה, אז דנין אנו על טענת מאיס עלי, לדוגמה מבוגר ממנה בעשרים שנה שאינה עילה לגט ואינו מום אבל כאשר היא טוענת שבגלל גילו המבוגר מאיס עליה ואינה יכולה להיבעל לו נחשב כמאיס עלי."
כמו כן הביא דוגמה נוספת לבעל המכה אשתו.
וראה מהרשד"ם יור"ד ח"ג מהרי"ט ח"ב סימן מ', פד"ר כרך ז', עמוד ,204 כרך ט', עמוד ,183 כרך ו', עמודים 347-331, כרך י"א, עמוד, 183 כרך ט"ו, עמודים 146 והלאה, ועוד. ציץ אליעזר חט"ו סימן מ"ו וחז' סימן נ"ג.
כאמור בית-הדין התרשם ואף השתכנע שיש בטענות הבעל כלפי אשתו טענת מאיס עלי באמתלה מבוררת ונראית לעין.
בית-הדין חזה במו עיניו את התיעוב שיש לבעל כלפי האישה ולאור הטענות הקשות שהועלו ולא הוכחשו יש בהחלט רגליים לדבר שיש כאן גם תיעוב ממעשה האישה וגם שנאה כתוצאה מהאשמותיה כלפיו שהינו סוטה מין.
לדעת בית-הדין, עישון סמים לא גרע מחולי ריח הפה המבואר דינו בריש סימן קנ"ד שכופין להוציא כך שהתקיימו בהחלט הגדרות טענת מאיס עלי כמבואר בתוס' רי"ד ובשו"ת היכל יצחק וניתן להכלילה בסוג השלישי של טענת מאיס עלי המבוארת בספר עזרת כהן.
אין בכך כל אשמה כלפי האישה האומללה שחוותה חיים קשים ומרים, אך אין הצדקה להמשך חייהם המשותפים ולאמלל גם את בעלה המעוניין להקים בית אחר ולהביא ילדים עם אישה אחרת.
טענת האישה כי היא מעוניינת לבנות בית ולהביא ילדים טענה טובה היא לכשעצמה אולם לא בנסיבות הללו עם בעלה הנוכחי.
נעיר, כי אמנם טענת מאיס עלי שהובאה לעיל בדברינו מתייחסת לטענות אישה כלפי בעל, אולם נכונות הם גם לטענות של בעל כלפי אשתו, והדברים ק"ו, כמבואר בתשובת הרא"ש כלל מ"ב, אות א' בהרחיבו שם בנושא טענת מאיס עלי וז"ל:
"השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא וייתן כתובה עם נולדו מומין. אישה שמתגרשת בע"כ לא-כל-שכן אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר, וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה אלא ודאי יגרשנה... כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כוח האישה מכוח האיש אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט. ותיקן להשוות גם האישה לאיש, אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל-כורחה ואף אם תמצא לומר שהשווה מידותיו שאם אדם לא יגרש בעל-כורחה, מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האישה כופין אותה לקבל גט."
נמצינו למדים שדברי הפוסקים בטענת מאיס עלי שייכים גם לאיש הטוען על אשתו כן, דברי הרא"ש הללו הובאו להלכה ברבים מהפדרי"ם.
לסיכום: למרות שלא חלפו י"ח חדשי פירוד בין הצדדים כאמור בדברי הגר"ח פלאג'י בספרו החיים והשלום הטענות הקשות שהעלו הצדדים, חוות-הדעת של היועצת אליה נשלחו הצדדים, והתרשמות בית-הדין מהתנהגותם, מראים בעליל שאין שום סיכוי לשלום-בית ויש לראות בטענות הבעל טענת מאיס עלי באמתלא המבוררת וניכרת לבית-הדין המחייבת את הצדדים בגירושין.
המשבר הקשה אליו נקלעו בתקופת חייהם המשותפים הקצרה הינו משבר אמיתי ועל הצדדים להיפרד איש לדרכו ולבנות חיי נישואין עם אישיות אחרת הראויה והמתאימה למזגו ואופיו של כל אחד מהם.

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

בפנינו תביעת הבעל לגירושין וחלוקת רכוש מיום ט"ו טבת התשס"ט 11.1.09. לעומתו האישה תובעת שלום-בית, כתובה, מדור ומזונות.
ראשית יש להקדים את הרקע העובדתי הנחוץ לנו לצורך כתיבת הנימוקים.
הצדדים נישאו זל"ז לפני כשנה ונפרדו לאחר תקופה מאוד קצרה שהיא כשלושה חודשים לאחר נישואיהם.
כמו כן לצדדים אין ילדים משותפים ורכוש משותף. טרם נישואיהם הם הכירו זה את זה כשנה.

תמצית התביעות ההדדיות והדיונים
הבעל טען: אשתי נמצאת בהתדרדרות נפשית. בין היתר כתוצאה של זלזול בטיפול תרופתי שנרשם לה על-ידי פסיכיאטר.
במהלך תקופת הכרותינו וגם לאחר הנישואין מצאתי בבית כלים לעישון סמים (באנג). ומהבית נדפו ריחות אופייניים לעישון סמים, אינני מעשן כלל ולכן קל לי לזהות את ריחות הסמים.
להערכתי אשתי צרכנית סמים אובססיבית ואולי גם מכורה להם.
בהמלצת ההורים ניסינו הליך גישור וייעוץ משפחתי שלא עלה יפה ולאחריו המצב החמיר, הקשיים התקשורתיים בינינו הלכו והעמיקו.
אשתי סובלת מהתפרצויות זעם, הטחת קללות ועלבונות, חרפות וגידופים בלתי נשלטים ומתוך כך ניפוץ חפצים. ב - 6.1.09 נטלה ממני את מפתח הדירה במרמה סירבה לאפשר לי להיכנס לדירה החלטתי סופית לעזוב.
גם בדיון שהתקיים בתאריך ב' אייר התשס"ט 26.4.09 חזר הבעל על טענותיו שהאישה מעשנת סמים מקללת שוברת עלי דברים היא משוגעת.
מנגד תובעת האישה שלום-בית, ובכתב תביעתה היא מתארת את חייה הקשים שעברו עליה קודם שהכירה את בעלה הנוכחי בהם היא נישאה לגבר נכרי אשר התעלל בה נפשית ופיזית וכן נפלה כקרבן אונס, וכתוצאה מכך התדרדרה לסמים. לדבריה היתה בהליך שיקום עם בעלה אותו הכירה כשנה לפני הנישואין, הוא דאג לה ופנה יחד עמה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. תלתה תקוות עם נישואיה לבעלה להקים בית, אולם לאחר נישואיהם התגלו בעיות בקיום יחסי המין מכיוון שהתברר לה שלבעלה יש סטיות מיניות.
בדיון שהתקיים הוסיף ב"כ הבעל, שהאישה לא סיפרה לבעל כי היתה נשואה לגוי ועברה אונס, היא אמרה שהיתה צורכת סמים ונגמלה ולכן הוא נדהם כשגילה שהיא עדיין משתמשת בסמים.
גם האישה חזרה בדיון על עיקרי הטענות שהועלו בכתב תביעתה שלדבריה הבעל הסתיר ממנה את נטיותיו המיניות.
לשאלת בית-הדין את האישה: מדוע לא להתגרש כשהמצב הוא כזה?
תשובתה: תדברו איתו שיהיה נורמאלי ולא איכפת לי שלא ישן כל לילה בבית.
ב"כ האישה הוסיפה כי היא שאלה את האישה איך לא ראתה קודם נישואיה מה שהיא טוענת כיום. ועל כך השיבה לה שרצונה היה להינשא על-מנת להביא ילדים ולא מעבר לזה.
לשאלת בית-הדין את האישה: מדוע היא מבקשת כתובה אם פניה לשלום-בית?
תשובתה: היא מוכנה לוותר על הכתובה אם יהיה שלום-בית הבעל הכחיש את טענות האישה בדבר היותו סוטה מין.
בית-הדין בהחלטתו מיום 26.4.09 היפנה את הצדדים ליועצת נישואין שעמה היו בקשר בעבר.
בתאריך ג' תמוז התשס"ט 25.6.09 התקבלה חוות-דעת של היועצת שבה היא כותבת הבעל נחרץ בדעתו להתגרש ואינו רואה דרך חזרה. לדבריו לאחר הנישואין הוא גילה אישה אחרת ולא זו שהכיר ואהב קודם הנישואין.
מנגד האישה למרות שרוצה בשלום-בית אף היא טוענת שבעלה אינו האיש שהכירה וכי גילתה אצלו דברים שלא ידעה מהם כמו הסטיות המיניות. לשאלת היועצת מדוע בכל זאת היא רוצה בו קשה היה לה לענות מלבד העובדה שהיא רוצה ילדים.
לסיכום הדברים בני הזוג לא הביעו כל רצון להמשך טיפול זוגי, או לנסות ולשקם את מערכת הזוגיות. ולכן במצב זה אין אפשרות לסייע להם.
גם בדיון שהתקיים ביום י"ב אלול התשס"ט 1.09.09 חזרו הצדדים על טענותיהם בהאשמות הדדיות, הדיון היה מלווה בצעקות מהדהדות, ובהתפרצויות בכי מצד שני הצדדים.
בית-הדין פנה לצדדים שישבו בלשכת בית-הדין לבדם בלא ב"כ לנסות לשוחח ביניהם במטרה להגיע להבנות. אולם הרוחות סערו שם כך, שהבעל צורח שאינו רוצה בה והאישה מתחננת בבכי שיחזור.
העולה מטענות הבעל שהוא סולד מאשתו ואינו יכול לסבול אותה, עקב צריכת הסמים וכן התדרדרותה הנפשית הנובעת מהחיים הקשים שעברה עם בעלה הגוי שבהם חוותה אונס. מצב זה מחייב את האישה בטיפול תרופתי שאינה מקפידה עליו והתוצאות הם בהתאם.

הבירור ההלכתי
א. ראשית עלינו לדעת מה עם הזכויות ההלכתיות העומדות לבעל כשטוען אישה זו מאוסה עלי.
שיטת הרא"ם הובאה בחלקת מחוקק סימן ע"ז ס"ק ג' ובבית שמואל סק' ו' שבעל המואס באשתו אע"פ שאינו יכול לגרשה בעל-כורחה לאחר החרם דרבינו גרשום. זכאי הוא למנוע ממנה שאר כסות ועונה. החלקת מחוקק שם חלק על דברי הרא"ם.
הבית שמואל כתב שיכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם. הפתחי תשובה שם ס"ק ב' הביא את הבית מאיר שיש לסמוך על החלקת מחוקק שאין הבעל יכול לומר קים לי כהרא"ם. והכי מסתבר דאם-לא-כן האיך יתקיים החרם שלא לגרש בע"כ. דאין לך בעל כרחה גדול מזה, באישה שאין מעשה ידיה מספיקין. ומאי שנא כפיה דמזונות מכפיה בשוטים. גם הבית שמואל בסוף סימן קיז' סק' כה' דייק מדברי הרמ"א שאינו סובר כדעת הרא"ם.
בהמשך דבריו מביא הפתחי תשובה את הישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה וכתב:
"שאמנם אם טען מאוסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין."
וכן הבית יעקב (בהוספת על קיצור דיני מורדת שבסוף סימן עז') כתב:
"ואם טוען מאיסא עלי בטענה ברורה לא גרע מאישה, ואין לו דין מורד וכו', ואם אינו יכול לברר טענתו לפני בי"ד. מכל מקום נראה דנאמן בשבועה שיש לו טענה מבוררת לעניין שלא יהיה לו דין מורד. כמש"כ הבית שמואל לעניין מורדת והכא הבעל מוחזק לעניין שאר וכסות ולעניין איסור נאמן לומר שאין זה בכלל החרם שגזר רבינו גרשום כי יש אמתלא מבוררת."
היוצא מדברי הישועות יעקב והבית יעקב כי בטענת מאיס עלי ברורה, זכאי הבעל הטוען למנוע מאשתו שאר כסות ועונה כדברי הרא"ם. לפיכך יוכל הבעל לומר קים לי כדבריהם ופטור אני מחיוב שאר כסות ועונה.

ב. אמתלא מבוררת מהי?
מקור המושג של אמתלא מבוררת בבעל המורד, נלמד מאישה המורדת האומרת מאיס עלי שדנים בה דינא דמתיבתא, כפי שמביא הרמ"א באהע"ז סימן עז', סעיף ג':
"אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה. אז דיינינן לה בדינא שתיקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא."
דברי הרמ"א מקורם מדברי המהר"ם מרוטנבורק המובאים בטור שם וכך לשונו:
"וכן היה דן ר' מאיר מרוטנבורק כדינא דמתיבתא. אבל היה מצווה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה, וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצווה להחזיר וכו'. הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה, או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו."
ועיין בב"ח שכתב על דברי המהר"ם:
"נראה דמהר"ם מצריך תרתי, חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו', וגם היה מצווה אח"כ להחרים וכו'. דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלא אמת, או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינו מאוס עליה. דהרבה ריקים ופוחזים נמצאו בישראל, ואיכא שלום בין איש לאשתו. אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי. לכך היה מצווה להחרים וכו'."
כלומר הצורך באמתלא הוא כדי שנשתכנע שהוא באמת מאוס עליה ואין זה השמצה בעלמא ואחרי כל זה למרות שיש מאיסות משכנעת היה מצווה להחרים שמא היא יכולה לסבול אותו.
ועי' בחזון איש אהע"ז סימן סט' סעיף טז' שהרחיק לכת באישה הטוענת מאיס עלי שכתב:
"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה. אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס, ולמה לוותר על שלה כיוון שחייב לה כתובה, אינה מפסדת בתביעתה. וכש"כ באומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע שלא הפסידה בכך."
ויעוין במאירי כתובות סג' שכתב:
"ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דווקא בשטוענת כך מן הדין. רוצה לומר שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו, אם במידות, אם בשאר דברים מכוערים. והדברים מוכחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא.
הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאווה והסתלסלות יתר אין שומעין לה."
המתבאר מן הנ"ל שאם הדיינים מכירים, או משוכנעים שאכן קיימת מאיסות ממשית בפנינו בין בני הזוג, ואינה התחזות לצורך מטרה אחרת. אין צורך שהצד הטוען מאיס עלי יוכיח את דבריו. ויתירה מזו כשאנו הדיינים משוכנעים במאיסות, גם אם יש עובדות אחרות הסותרות לכאורה את אבחנתנו (כגון תביעת כתובה) תתקבל טענת המאיסות.
ועוד יש להוסיף את דברי הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן ב' אות ה' שכתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה. והוא סוד מסודות הנפש, ובזמנינו גילו הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע. והיינו שמסיבה שאי-אפשר להתחקות על טיבה בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן ידוע או בחפץ ידוע."
דברי הגרי"א הרצוג משתלבים היטב עם מה שמובא בדברי התוס' רי"ד כתובות סג': שכתב:
"דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אישה כשרה אי-אפשר להיבעל לשנאוי לה. ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול במאכל השנאוי לו, ונתעב עליו."
היוצא מכל האמור שכל האלמנטים העומדים בסתירה לטענת מאיס עלי כוחם יפה רק כשאין בית-הדין משוכנע במאיסות. אבל אם אנו בטוחים באמיתות הדברים ואף הדברים ניכרים, אין בכחו של שום גורם לסתור את טענת מאיס עלי וזכאית האישה לטעון כן למרות שתובעת כתובתה, והוא הדין שהאיש זכאי לטעון כן.
במקרה דנן הדבר ברור לחלוטין לבית-הדין שהבעל מואס באשתו והמאיסות היא קיצונית. ועל-מנת שהמאיסות תהיה ניכרת לבית-הדין, נקט בית-הדין בצעד לא שיגרתי, וביקש מהצדדים שיכנסו לבדם ללשכת הדיינים ללא נוכחות איש כדי להתרשם האם המאיסות היא חזותית לצורך הדיונים, או שאכן כך הם פני הדברים.
התוצאה היתה צעקות שהיו מעורבות בבכי שהדהדו לאוזני בית-הדין, ויצרו את הרושם חד משמעית שקיימת מאיסות מוחלטת מצידו של הבעל.
לפיכך אין בית-הדין רואה צורך להטיל על המואס חיוב להמציא הוכחות לטענותיו כנגד האישה למרות שיתכן שהם חסרות בסיס. מפני שבמאיס עלי באמתלא ברורה, די בכך שהיא ברורה וניכרת לבית-הדין.

ההלכה הפסוקה בנושא הגירושין
טענת מאיס עלי באמתלא ברורה כפי שמובא ברמ"א אבהע"ז סימן עז' סעיף ג' הנ"ל. כאשר האישה היא זו שטוענת מאיס עלי. הדין הוא שאין כופין את הבעל לגרשה, ואין כופין את האישה להיות עמו א"כ הוא הדין במקרה הפוך שהבעל הוא זה שטוען מאיס עלי. אולם כבר כתבו הפוסקים שאמנם אין כפיה לגירושין אבל חיוב לגירושין קיים (יעוי' בפד"ר ז' עמ' 201-207 ובשורת הדין כרך ב' מאמרו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א).

הערה לסיום
יש להעיר שבמסגרת הדיונים בבית-הדין, וכן מהחומר שבתיק האישה מעלה טענות בדבר סטיותיו המיניות של הבעל שיש בהם כדי לעורר לכאורה גועל ומאיסות מצד האישה כלפי בעלה. ולמרות זאת האישה לדבריה מוכנה לסבול למען השלום-בית משום שמשתוקקת להביא ילדים ולפי התרשמות בית-הדין כנראה שהאישה חוששת שנישואין אלו הם ההזדמנות האחרונה שלה לכן מנסה היא בכל כוחה לשמר נישואין אלו. לאור דברי האישה מתבקשת השאלה, האם יש מקום לחייב את הבעל לקיים שלום-בית?

(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. האישה חייבת בקבלת גט.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. על הצדדים וב"כ לנהל מו"מ אינטנסיבי וענייני לסיום ההליך בצורה מכובדת והוגנת עם הסכם גירושין הכולל את המרכיבים הראויים בתיק זה.
ד. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 8.30 – 9.00 או 12.00 – 1.00 לצורך אישור ההסכם למעט ימי פגרה.
ה. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לבית-הדין בתוך שלושים יום הצעתו להסכם עם עותק לתגובת הצד השני.
ו. נימוקים נוספים לחיוב האישה בגט יצורפו במועד מאוחר יותר."

13. כאשר האישה הרחיקה את בעלה מעליה, ומשכך, פנה הבעל לקיים יחסים מזדמנים עם נשים אחרות - אין מקום לכפות את הבעל במתן גט
בתיק מס' 1-21-1956 (ת"א) {האישה נ' הבעל, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב חיים שלמה שאנן, אב"ד; הרב מרדכי בר אור, דיין; הרב שלמה שטסמן, דיין}:

"1. בני הזוג נישאו זל"ז ביום 1.9.1998.
הבעל משרת כקצין בכיר בצבא הקבע והאישה עוסקת בקוסמטיקה. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים.
לפני למעלה משנתיים חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ועלו על שרטון. הבעל הורחק מהבית למשך שלושה חודשים בעקבות תלונה של האישה שהוגשה בחודש מאי 2007. מאז אותו אירוע מתגוררים בני הזוג בנפרד.
לבני הזוג אין רכוש משותף מלבד זכויותיו הפנסיוניות של הבעל.
תביעה לפירוק שיתוף שהגישה האישה מתנהלת בבית-המשפט לענייני משפחה.
בית-המשפט לענייני משפחה גם עוסק בתביעת המזונות שהגישה האישה.
לפנינו תביעת הגירושין של האישה.
2. ביום כ"ח סיון התשס"ח (25.7.08) לאחר דיון במעמד הצדדים נתן בית-הדין החלטה כדלקמן:
"לפנינו תביעת גירושין אשר הוגשה על-ידי האישה. כפי שהתברר בדיון בני הזוג פרודים באופן מעשי למעלה משנה וחצי. לשאלת בית-הדין הודתה האישה שזנתה תחת בעלה ושיש לה בן זוג עמו קיימה יחסי אישות.
הצדדים ניהלו ומנהלים מו"מ לקראת גירושין ומנהלים הליכים בבית-משפט לענייני משפחה. הבעל ביקש לקראת סוף הדיון להגיש כתב תגובה לתביעת הגירושין.
לאחר שמיעת הצדדים פוסק בית-הדין שעל הצדדים להתגרש זמ"ז בהקדם.
כמו כן פוסק בית-הדין שהאישה הפסידה את כתובתה."
כמו כן קבע בית-הדין שהחלטה בעניין חיובו של הבעל למתן גט תינתן במועד מאוחר יותר.
בעקבות תגובה מנומקת שהגיש ב"כ הבעל, שלא היה מיוצג בדיון הראשון, קבע בית-הדין שלא יוכל להחליט על חיוב בגט אלא לאחר דיון נוסף במעמד הצדדים.
3. בדיוני ההוכחות אשר קיים בית-הדין תבעה האישה לחייב ולכפות את הבעל במתן גט.
את תביעתה ביססה האישה על שתי עילות.
העילה הראשונה הנה שהיא נתנה עיניה בגבר אחר בשם פלוני עמו היא מקיימת יחסי אישות. לדבריה, הבעל מודע ויודע על כך שהיא חיה עם גבר זה.
העילה השניה התבססה על כך שהבעל עצמו מקיים יחסי אישות עם אישה אחרת בשם אלמונית.
4. במהלך הדיונים בבית-הדין טען הבעל בתוקף שהוא אינו מאמין לדבריה של האישה שהיא מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר. בית-הדין עימת את הבעל עם כתב הגנה בתביעת מזונות אשר הגישה ב"כ לבית-המשפט לענייני משפחה שבו נטען שהתובעת "הינה אישה נואפת אשר שמה עיניה בגבר אחר והדבר יתברר בפני כבוד בית-הדין הרבני". הבעל טען שדברים אלו נכתבו על-ידי באת כוחו לצורך ההתגוננות בתביעת המזונות וזאת אף שהוא לא האמין בהם.
כשנחקר הבעל בבית-הדין בדבר קשריו עם אלמונית הודה הבעל שהוא מקיים לעיתים יחסי אישות עם אישה זאת. לדבריו, מאז שהורחק מהבית הוא מקיים יחסי אישות מזדמנים עם מספר נשים ולא רק עם אלמונית.
גב' אלמונית נחקרה אף היא בבית-הדין וטענה שמערכת היחסים האינטימיים עם הבעל החלה רק לאחר שהבעל עזב את הבית. לדבריה, הקשר ביניהם אינו מחייב והם אינם בני זוג קבועים. לשאלת בית-הדין, אף הודתה גב' אלמונית שהיא מודעת לכך שהבעל מקיים יחסים אינטימיים גם עם נשים נוספות.
5. מלבד טענתה של האישה שהיא מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר ושגם הבעל נוהג כך מאז הורחק מהבית, לא העלתה האישה כל עילת גירושין כנגד הבעל.
זאת ועוד, האישה אף לא העלתה כל טענה בדבר התנהגותו והתנהלותו של הבעל במשך חיי הנישואין.
בית-הדין העלה עניין זה במהלך הדיונים וביקש מהאישה וב"כ להעלות טענות וטיעונים נוספים, במידה וישנם כאלה, אולם האישה וב"כ לא העלו כל טענות או טיעונים נוספים.
6. נפנה עתה לדיון ההלכתי בעילות הגירושין אותם העלתה האישה.
א. האישה טוענת שהבעל מקיים יחסי אישות עם נשים אחרות ולפיכך הוא בגדר "רועה זונות".
הרמ"א (שו"ע אה"ע סימן קנ"ד סעי א') פסק שמי שהוא "רועה זונות" ואשתו קובלת על כך יש אומרים שכופים אותו להוציא.
במקרה אשר לפנינו אנו סבורים שאין מקום לכפות את הבעל במתן גט בשל יחסיו עם נשים אחרות. אין ספק ואין מחלוקת שהבעל, שהוא איש נורמטיבי וקצין בכיר בצבא קבע, הורחק מהבית על-ידי האישה.
אין גם ספק שהאישה החליטה שהיא אינה רוצה יותר בבעלה. לדבריה של האישה, אף יש לה בן זוג חדש עוד בהיותה נשואה.
בנסיבות אלו, כשהאישה הרחיקה את בעלה מעליה - תרתי משמע - ומשכך, פנה הבעל לקיים יחסים מזדמנים עם נשים אחרות, אין מקום לכפות את הבעל במתן גט.
אנו סבורים שסיוע לדברינו ניתן למצוא בדבריו של "החכם צבי" בתשובותיו (סימן קל"ג).
אנו רואים חובה להבהיר שאין בקביעתנו זו משום מתן "הכשר" הלכתי או מוסרי להתנהגותו של הבעל בקיום יחסי אישות מזדמנים. שכן זוהי התנהגות אסורה ופסולה הלכתית ומוסרית.
ב. האישה טוענת שיש לחייב את הבעל במתן גט מאחר שהיא נתנה עיניה באחר עמו היא מקיימת יחסי אישות באופן קבוע.
בשו"ע (אה"ע סימן קט"ו סע'ו') נפסק שאישה הטוענת שזינתה תחת בעלה ואין עדים על כך, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר.
עוד נפסק שם בשו"ע שאם הבעל מאמין לדברי אשתו הרי זה חייב להוציאה אבל אין כופים אותו להוציאה.
במקרה אשר לפנינו אין אנו יכולים לקבוע אם כנים דבריו של הבעל הטוען שאין הוא מאמין שאשתו מזנה תחתיו ומקיימת יחסים עם גבר אחר.
מכל מקום, אף אם היינו יכולים לקבוע שהבעל מאמין לדברי אשתו, ולפיכך היא אסורה עליו, אין מן הדין לכפות אותו לגרש את אשתו.
ג. זאת ועוד, גם אם אכן האישה זנתה תחת בעלה נחלקו הפוסקים אם יש מקום לחייב את הבעל במתן גט בשל היותה אסורה עליו (עיין אוצר הפוסקים סימן י"א ס"ק א' אות ב').
אנו סבורים שגם הפוסקים הסוברים שיש מקום לכפות את הבעל במתן גט יודו שהדין שונה במקרה אשר לפנינו, כשאין מדובר במעידה חד פעמית מחמת תאווה רגעית אלא בהתנהלות מתוכננת של האישה שמטרתה להביא לחיובו של הבעל במתן גט (עיין שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תת"ס, שו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן תמ"ב וסימן תתק"ו, שו"ת מהרי"ק שורש כ"ט ).
7. אנו מוצאים לנכון לחוות את דעתנו על דרך ניהול תביעת הגירושין של האישה.
הדיבר "לא תנאף" הוא אחד מעשרת הדיברות שהתקבלו כקוד אתי ומוסרי גם אצל אומות העולם.
אנו מביעים את תמיהתנו על הגשת תביעת גירושין של אישה שאינה מעלה כל טענה כנגד הבעל על התנהגותו במהלך חיי הנישואין ושמתבססת בעיקרה על טענתה של האישה שהיא החליטה לנאוף ולקיים יחסים עם גבר זר עוד בהיותה נשואה.
8. סוף דבר, אנו חוזרים על החלטתנו מיום כ"ב סיוון התשס"ח (25.6.08) שעל הצדדים להתגרש זמ"ז בהקדם אולם קובעים שבנסיבות העניין לא ניתן לכפות את הבעל ליתן גט."














14. האם ראיות כגון: הוכחת שיחות הפלאפון בין האישה למאהב; דו"ח הביטחון על זמני עזיבת רכב המאהב את היישוב ועדות החבר שפגש את הבועל עם האישה יחד במסעדה ועדותו שהמאהב אמר לו שקיים יחסים עם האישה - מספיקים כדי לקבוע כי האישה זינתה?
בתיק מס' 4432-21-1 (ב"ש) {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב אליעזר איגרא, אב"ד; הרב אהרן דרשביץ, דיין; הרב משה בצרי, דיין}:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים הסיכומים והנימוקים המצורפים קובע בית-הדין:
א. האישה חייבת לקבל את גיטה.
ב. בית-הדין קובע את זמן הפרוד החל מ – 1.9.07.
ג. החל מהתאריך הנ"ל הבעל לא חייב במזונות האישה ומדורה.
ד. בית-הדין יפסוק בעניין הכתובה והוצאות הדיון בהמשך הטיפול בתיק.
ניתן ביום כ"ו אלול התשס"ט (15.09.2009)

(-) הרב אליעזר איגרא, אב"ד (-) הרב אהרן דרשביץ, דיין (-) הרב משה בצרי, דיין

נימוקים
א. בעניין האומר ראיתי שאשתי זנתה כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה יז:
"מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינת אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אישה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה וייתן כתובתה, ואם הודתה לו שזינת תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר-כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול."
השולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ז העתיק את הרמב"ם הנ"ל:
"(כט) מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אישה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, וייתן כתובה. לד] ואם הודית לו שזינתה, תצא בלא כתובה. לב לה] ולפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר-כך תגבה כתובתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול. הגה: הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). וע"ל סי' קע"ח סעיף ט'. לז] וי"א דלא יכול לומר שמאמין לעד לג אלא אם מאמין לו ג"כ בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שורש פ"ב)."
הרמ"א מפנה לסי' קע"ח סעיף ט' שם כתב:
"לא קינא לה, ובא עד א' ואמר לה: זינתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא וייתן כתובה; ואם לאו, מותרת לו. הגה: והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו'. וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אישה בעל-כורחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האישה. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר), אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאישה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על-פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי"ק, וכן משמע מהרמב"ם פכ"ד). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי"ק). ועיין לעיל סימן קט"ו סעיף ז'. ביחס לעד א' אמר שזינתה ואם היא עצמה אומרת לו שזנתה, הביא הרמ"א שלוש דעות מה הדין בזה"ז בגלל חדר"ג שאסור לו לגרשה בע"כ. אולם, ביחס לבעל שאומר אני ראיתי שאשתי זנתה, הרמ"א לא מגלה דעתו בנדון בשו"ע ונחלקו הפוסקים בעניין זה."
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק כד הלכה יח כתב:
"הורה רבי יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה ע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה על כורחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים מנימוקי הר"י קורבי"ל וכן השיב הרב שמעיה מיינבי"ל בתשובה ועיין בסימן ל"ד ע"כ":
וכן כתב בשו"ת מהרי"ק סימן קז:
"ואשר כתבת דיש לומר שמא עיניו נתן באחרת והבאת ראיה מההיא דהאומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה פשיטא דלא דמי כלל דהתם הוי דבר השווה בכל הנשים שאם מאמינה אם כן כל פרוצה תטעון כן כדי להפקיע עצמה מבעלה כמו שכתב רבינו אשר בטענת דמאיס עלי ומשום כך תקנו במשנה אחרונה שלא להאמינה וכמו כן יש לתרץ בההיא שהשיב רבינו שמעון מנבי"לא באוסר אשתו עליו דודאי אי מהימנן ליה אם כן מה הועיל ר"ג בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרש את אשתו בע"כ ומשום כן תקנו שלא להאמינה וכן שלא להאמינה לאחר שנגזר גזירה ..."
אולם בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תקנז משמע לכאורה שחולק וסובר שבמקרה וראה באשתו שזינתה לא תקן ר"ג ויכול לגרשה בע"כ וז"ל:
"שאלת על אודות דברי ראובן שראה דברי' מראים באשתו שזינתה. אם תיקן בזה רבינו גרשון ז"ל שלא יגרשנה?
תשובה אברא כל כי האי גוונא חס ושלום שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה. אדרבה הרב ז"ל מצריך לגרשה כדי שלא יהא רשעה בתוך ביתו. דלא גרע מרוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר או רוק למעלה מן הכילה (יבמות פ"ב דף כ"ד ב'). ואפילו אם תמצא לומר שהוא מדת חסידות מכל מקום מפני מדת חסידות מוציאה והיאך יתקן הרב ז"ל שלא יתנהג במידת חסידות. ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדבית שמאי דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא-אם-כן מצא בה ערות דבר. ואף על גב דיליף לה בגמרא בגזירה שווה. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר (דברים כ"ד) וכתיב הכא על-פי שני עדים יקום דבר (שם,דברים י"ט). מה להלן בעדים אף כאן בעדים. נראה דלאו בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר (שם,דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה? והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחילה. ועוד דהא קאמרי לא יגרש אלא-אם-כן מצא בה. ואי בעדים ממש אדרבה בכי הא חייב לגרש על כורחו? אלא ה"ק בית שמאי כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצווה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו. וכמו שאמר זכה שני משלחה שנא' (שם, דברים כ"ד) ושלחה ואם לא קברתו שנאמר (שם, דברים כ"ד) או כי ימות. כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה לתוך ביתו. וקרוב אני בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתתרי עם פלוני אלא בעדים ונסתתרה בעיניו בלא עדים אף-על-פי שמדין תורה אינה מתגרשת מכל מקום מצווה לגרשה. דהא דאמר ליה שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי אפקה. אלמא אע"ג דאיתא דאמרינן לא מתסרו אפילו הכי כל דמהימן ליה כבי תרי מצווה לגרשה. ולא גרע מאישה שהרי יצאו עלה כמה קולות ומהמני ליה. ובוודאי רשעה היא זו ואינה נוהגת כדת משה ויהודית שאחד מהם מדברת עם כל אדם. ואע"פ שאינה חשודה להם כיוון שחשדוה מזה ואמר לה שלא תדבר עמו ואחר כמה אמתלאות ואחר כמה התראות כ"ש וכ"ש שנמצא כריסה בין שיניה (שיניה). וחס ושלום שיאמר באלו הרב שלא יוציא. אדרבה אני אומר שהרב היה מוציא בשוטים."
גם המרדכי מסכת קידושין הגהות מרדכי פרק שלישי רמז תקמז כתב במפורש שאפילו אחרי חדר"ג נאמן הבעל ורק נחלק על רבו שסבר שהפסידה כתובתה והוא סובר שלא נאמן להפסידה כתובתה וז"ל:
"והאיש שאמר שאשתו נבעלה ברצון לפניו והיא כופרת ואין עדים בדבר נראה דאין נאמן להפסידה כתובתה אבל בעניין לאוסרה עליו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אא"כ חוזר בו ונותן אמתלא לדבריו ומה שכתב מורי דהבעל נאמן במידי דידע דאיהי ידעה ביה דלא משקר כדאמרינן שילהי נדרים גבי דידה [בשמעתא]...ע"ש שמחלוקתם להפסידה כתובתה היא אחרי חדר"ג אבל לגרשה בע"כ לכו"ע שרי."
בשו"ת הרמ"א סימן יב אע"פ שבשו"ע סתם דבריו משמע במפורש שגם באמר בעצמו שראה שזנתה אינו נאמן וז"ל:
"ומאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד ואוסרה עליו. כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה בעצמו שרצה לחזור אצלה לולא דברי העדים הללו כמבואר בטענותיו וכמו שהעידו שאר עדים, כמו שאכתוב לקמן אי"ה, פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה."
בים של שלמה מסכת יבמות פרק ב סימן יח הביא מחלוקת בדבר זה:
"ועוד כתב המרדכי (קידושין סימן תק"ל) משמו, וכן הג"ה במיימוני (ה' אישות פכ"ד אות י') האומר על אשתו שזינתה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורה ואסורה לו, ומיהו לפי משנה האחרונה, שהאישה אינה נאמנת לומר נטמאתי, משום דשמא עיניה נתנה באחר, ה"נ אחר תקנת ר"ג, שאינו יכול לגרשה בע"כ, חיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ומותר בה, וכופין אותו להיות אצלה ע"כ, ודבר זו אין לו שורש, וכי סברא (שאין) לכפות אותו במאי דאסר ליה בעל כורחו, אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה, או שמעתי מעידים תרי דמהימני, איך להתירה לו בעל כורחו, ולהאכילו דבר האסור, בשלמא שהאישה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה, אם לא בקינוי וסתירה, וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה, התורה התירה לו, והיא משועבדת לו, וקרקע עולם לפניו, אבל הוא שיודע בוודאי שזינתה, ואסורה לו, ולב יודע מרת נפשו, שלא נתן עיניו באחרת, איך נוכל לכפות אותו להיות עמה, ולעשות מעשה באיסור...
...גם קרוב לדברי כתב מהר"ם בפ' האומ' (הגה"מ קידושין סימן תקמ"ז) וז"ל...והאיש שאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון, והיא כופרת, ואין עדים בדבר, נראה דאין נאמן להפסידה כתובתה, אף דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסור', אם לא שחוזר ונותן אמתלא לדבריו, אבל כתובתה לא הפסידה...ה"ה לגבי בעל, ולא חיישינן לעיגונא שלא יוכל לגרשה בע"כ, אלא אסורה לו, ותשב עמו, ע"כ תוכן דבריו, ונראה שאותן הדברים צריכה ראות עיני הדיין היטיב, אם דעת הבעל לעקל, כי שמא עיניו נתן באחרת, אלא צריך דרישה וחקירה היטב, וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן א' רל"ז) היכן שנתן עיניו לגרשה, שאינו נאמן, ויתן לה שאר וכסות כל ימי חייה, אם אינה רוצה לצאת בגט, רק שהרשב"א כתב, שהוא מותר בה אפי' בעונת תשמיש, כפי משנה אחרונה כו', וזה לא נ"ל, ולעולם אסורה ליה, עד שנותן אמתלאות לדבריו, וחוזר ונותן טעם שמחמת כעס דיבר, וכן פסק הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סימן י"ב) והטור הביאו סי' קע"ח, אבל לא להתיר לו להיות אצלה, בלא אמתלא וחרטה, אלא לעשות סייג, אפי' לעבור על דברי תורה, משום תקנת בנות ישראל, ולא כמו שכתב הרשב"א, תקנה זו לא ידעינן ממי קבל, ואינו אלא נביא. דמאחר שראה שזינתה, ה"ל כב' עדים שהעידו להדיא שזינתה, דיותר עדיף ראיית עיניו מעדים, ואף דגבי דבר מכוער לא עדיף ראיית עיניו כעידי כיעור, שאני כיעור, דאינה ברור, אלא ספק הוא, ומשום הכי לא מפקינן מיניה היכא דלא הוי פרסום, דלא חשו חכמים לאסרה בכה"ג, ודבר ברור הוא לחלק ביניהם, משא"כ היכא שראה שזינתה, או שמאמינה, ומה שהביא מהרי"ק דברי ר"ש בשורש (כ"ז) [ק"ז] ונותן טעם לדבריו, מאחר שתיקן ר"ג מ"ה שלא לגרש' בעל-כורחה, אם נאמין לו, מה הועיל ר"ג בתקנתו, כל אחד יאמר כן, כדי לגרש אשתו בעל-כורחה, שהדברים מתוקין וישרים, אבל מה נעשה, מאחר שאחר כל הדרישה והחקירה יאמר שראה שזינתה בפניו, וכי יהיה עיגון, לבטל פרי' ורבי' כל ימיו, ולרווחא דמלתא אומר אני, שישביע הדיין בשבועה ובאלה בחרם הגדול, שראה שזינתה, וה"ה אם שמע מפיה ומאמין לה, והיא כופרת, אבל לא ישביע (אותו) [אותה] בדברי', כדי שלא להוציא לעז עליה, (דלאו) [ולאו] דווקא כה"ג, אלא אפי' דבר מכוער שראה בה, ומאמין, שיכול להוציאה, אף אם ירצה לא ליחוש לאותו כיעור, וכן מצאתי בתשובה דהלכות אישות (תשו' מיימוני אישות סימן ח') וז"ל, ...., ואף שכתבנו לעיל בדבר מכוער בראיית הבעל, מאחר דאיכא תקנת ר"ג לא יכול להוציאה בע"כ, מ"מ מודה מהר"ם לדברי תלמידו, היכא שהוא מאמין ששימשה בוודאי יכול להוציאה, בשלמא גבי [דבר] מכוער, כגון חוגרת בסינר וכה"ג, ספיקא איכ' בדבר, ואין כאן ודאי, וא"כ מאחר שלא חייבו חכמים להוציאה, חל תקנת ר"ג, אבל הכא ששמע בחוש קול התשמיש, הוי כאלו ראה בעיניו, דאסורה, ....גם אח"כ מצאתי בתשוב' רשב"א (ח"א סימן תקנ"ז) וז"ל היכא שמרגיש אדם באשתו שזינתה, אם תיקן ר"ג מ"ה שלא יגרשנה בעל כרחה, תשובה, כל כה"ג ח"ו לא תיקן, אדרבא מצווה לגרשנה דלא גרע מרוכל כו', ואפי' אם ת"ל שהוא חסידות, מ"מ לא תיקן הרב ר"ג ח"ו שלא ינהוג מנהג חסידות, והאריך, ותשובות ר' פנחס מעל צדק פסק נמי, האומר שאשתו זינתה אסורה לו, וצריך להוציאה בגט, אלמא דלא חיישינן לתקנת ר"ג, ולולי רוב הראיה לא מלאני לבי לחלוק על דברי ר"ש מיינבי"ל שהתיר, וגם לחלוק על דברי מהרי"ק, שנוטה דבריו שלא להאמין לבעל להוציאה בעל כרחה מחמת תקנת ר"ג, אבל מחמת כל הראיה קדמאי ובתראי, אומר אני הלכה למעשה, שמוציאה בגט, אפי' האידנא.
לפלא בעיני פסקי-דין רבניים חלק א' פסק-דין בעמוד 129 שכתבו: "ועי' בים של שלמה דיבמות סי' י"ח דמחמיר אף היכא דהבעל בעצמו אומר שראה שזינתה. כאשר אנו רואים מפורש מדבריו שנאמן ומוציאה בגט."
ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב פסק ג"כ, שכשהבעל שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שוב לא שייך בו חדר"ג. וז"ל:
"בדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט בהג"ה מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה: הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה כי לא שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכן לומר שיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה עיין בר"ן שילהי נדרים כל אלו הטעמים די לאמרם על חז"ל בעלי תלמוד לא על הגאונים שאחר התלמוד ובפרט שלא מצינו לר"ג מ"ה שתקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו ואף הר"ש מאיברא במרדכי פרק האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מיעקר תקנת רגמ"ה שכל אחד יאמר כן, וגם בזה נלענ"ד דלא אמר הר"ש אלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן כתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת וחרם רגמ"ה מ"מ גם לדידיה אפי' בכשירה שבנשים שוב אי-אפשר לחייבו לשמש עמה, ...אבל עכ"פ שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש מאייברא. ...והיא גופא חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה."
וכן בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן ל':
"ופירוש האומר אשתו זינתה מפורש בתשובת רמ"א סימן י"ב שהוא באומר שראה שזינתה, הרי מפורש דאף שלפי דבריו אסורה עליו ודאי סובר שיטה זו דמנדין אותו, ומש"כ הרמ"א הדין רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ולא באומר שראה בעצמו שזינתה, הוא בשביל דין הראשון שכתב שאינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד כדאיתא בנו"מ (צ"ל בנו"ב) תנינא חלק אה"ע סימן י"א, דדין זה לדעת השואל הגאון ר' טעבל מליסא לכו"ע מותרת לו שלכן על מה שאיתא ברמ"א מחלוקת הוא רק במאמינה ומאמין להעד, ולהנו"ב הוא להיפוך דבראה שזינתה אסורה עליו לכו"ע עיי"ש, אבל לעניין שמנדין אותו בזה אין חלוק. והטעם משום דאנן לא מהימנינן לו שראה שזינתה אלא ששיקר כדי שיזדקקו לו הב"ד לסדר גט לגרשה בע"כ."
וכן בבית יצחק (שמעלקעס) חלק אבן העזר א, סימן מז כתב:
"הנה ברמ"א אין מבואר רק באומר שמאמינה או מאמין לדברי העד אבל באומר שראה שזינת הרמ"א לא סבירה ליה דאינו נאמן רק במרדכי פרק האומר מבואר דבאומר על אשתו שזינתה דאינו נאמן בזמן הזה אבל רמ"א ומהרי"ק ותוס' סוף נדרים ל"ס כן וכן דעת הרבה פוסקים ועיין נוב"י סימן יב."
וכן כתב ר' יונתן אייבשיץ בשו"ת בני אהובה סימן...
לסיכום העולה מכל הנ"ל, רבים מהפוסקים סוברים, כי בבעל האומר שראה אשתו שזינתה, אין חדר"ג ויכול להוציאה בעל-כורחה.

ב. הנאמנות במקרה דנן
נראה, שאפילו לחולקים כגון הרמ"א בתשו' יודו במקרה שבפנינו יהיה נאמן. שתי סיבות עיקריות עולות מדברי הפוסקים מדוע אינו נאמן:
א. אם נאמין לבעל הרי עקרת כל תקנת חדר"ג, שכל בעל יאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון, ונעקרה תקנת חדר"ג.
ב. "מאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן, וראוי לנדות, כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה ...פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה". כדברי הרמ"א בתשובתו בסי י"ב. זאת אומרת שבית-הדין לא מאמין לבעל שהרי אין לבית-הדין שום הוכחה שאכן הבעל דובר אמת.
אבל במידה ויש רגלים לדבר שהבעל דובר אמת כבר כתב הרמ"א בשו"ע שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו:
"אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. ודווקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב)."
א"כ, במקרה שבפנינו שהבעל טוען אני ראיתי שאשתי זנתה, לדעות שאם נאמין לבעל עקרת כל תקנת חדר"ג הדבר דומה לתקנת משנה אחרונה בנדרים שהאומרת טמאה אני לך לא נאמנת, ופסק הרמ"א בס' שולחן ערוך אבן העזר הלכות סוטה סימן קע"ח שמנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה. ובכ"ז אם יש רגלים לדבר נאמנת, ק"ו באומר אני ראיתי שאשתי זנתה.
א"כ מה שיש לדון במקרה שבפנינו הוא האם יש לנו כאן רגלים לדברי הבעל באומר אני ראיתי שאשתי זנתה. הבעל צרף את הראיות הבאות:
1.שיחות הפלאפון.
2. דו"ח הביטחון במיתר על זמני עזיבת רכב המאהב את מיתר.
3.עדות החבר שפגש את הבועל עם האישה יחד במסעדה ועדותו שהמאהב אמר לו שקיים יחסים עם האישה.
4. הבעל טוען שיש לו חומר המתעד את בגידתה של אשתו אבל הוא לא מציג אותו לבית-הדין בגלל החוק.
לאחר העיון נראה כי די בראיות 3-1 כדי להיות רגלים לדבר לטענות הבעל. מאחר ומכל הדברים שנאמרו על-ידי האישה (וגם המאהב) נצטיירה תמונה של אישה אשר בקושי דברה חמש פעמים עם המדביר, ובטעות פעם אחת היה אצלה בבית. כאשר למרבה הפלא מתברר (רק אחרי קבלת הצו) כי נערכו מאות שיחות בין המאהב לאישה. גם התפתלויות ב"כ האישה לחלוקה בין שני מספרי טלפון, משאירה את האישה כלא אמינה, ובפער עצום בין הקשרים שתארה לבין המציאות העולה.
כמובן גם "נס" רישום הרכבים של המאהב התואמים בדיוק את זמני טענות הבעל, שהבועל שהה אז בביתו כאשר קבלת הרישום נתקבלה זמן רב לאחר טענות הבעל, מאוששת את אמינות טענת הבעל, מול היתממות האישה והבועל.
באשר לעדות מר ב' גם ב"כ האישה בסיכומיה כותבת "כל מה שטען שראה את האישה והנטען אוכלים פעם אחת במסעדה". לטעמנו הודאת האישה באכילה עם הנטען במסעדה חוזרת ומערערת את גרסת האישה על יחסיה עם הנטען שאינם רק "הזמנת הדברה".
כותבת ב"כ האישה בסיכומיה אין בשיחות הטלפון משום מעשה כיעור או בגידה, וכן ביחס לרישומי הרכב בביטחון מיתר כדי להוכיח זנות. טיעון זה נכון גם בקשר לאכילה המשותפת במסעדה.
בית-הדין יכול היה לקבל טענות אלו, אם הדיון שבפנינו היה סביב השאלה לאסור אישה על בעלה, ולחייב את הבעל לגרש את אשתו על סמך הראיות הנ"ל. אבל מאחר וכאמור במקרה שבפנינו הבעל רוצה לגרש את אשתו, והוא טוען אני ראיתי את אשתי שזינתה, ומבקש לחייב את האישה לקבל את גיטה והסיבה שאינו יכול לחייבה הוא חדר"ג וכבר הוכחנו כי רבים מן הפוסקים סוברים, כי בטוען אני ראיתי את אשתי שזינתה נאמן גם לאחר חדר"ג.
אבל גם לפוסקים הסוברים שלא נאמן הרי לא גרע מבעל המאמין לאשתו ויש רגלים לדבר שנאמן ק"ו בבעל באומר אני ראיתי שאשתי זנתה ויש רגלים לדבר שנאמן.
ועיין בפסק-דין רבניים חלק ב' עמ' 208 - 211 מערכה ארוכה בעניין רגליים לדבר. ושם העלו שרגליים לדבר הם בידוע שיש מעשים הדומים לכיעור. אולם, בנדון דידן שהבעל אומר אני ראיתי שאשתי זנתה ושוויא אנפשי חתיכה דאיסורא כו"ע יודו שנאמן על-ידי רגליים לדבר אפילו פחותים יותר. וע"ש בתוך הדברים שכתבו:
"נראה דה"ה במקרה שלפנינו אפילו אם נאמר כי בצירוף כל הפרטים הרי זה מהוה רגלים לדבר, והוא אמר שאשתו הודתה לפניו שזינתה, מ"מ חלות האיסור במקרה כזה הוא עליה ומשום שוי' נפשה חד"א, לא עליו והיא הא מכחישה אותו ולגבי דידי' אמרינן נתנה עיניה באחר, ואין אנו רואים הבדל בין אם שמע מפי ע"א הנאמן עליו כבי תרי המוסר מפי אשתו שהודתה בפניו שהיא זינתה ויש רגלים לדבר כעובדה דפסקי מוהרא"י, לבין זה שהוא בעצמו אמר ששמע ממנה, שניהם לדעתנו עולים בקנה אחד לפי יסודו של מוהרא"י ז"ל. וכ"כ בשו"ת רמ"א ח"ב ס' א' ס"א וז"ל: ויוצא לנו היתר ברור בנ"ד אף אם היה בכאן רגלים לדבר כיוון דאין האיסור מצד הבעל כ"א מצד האישה והיא מכחשת אותו דלא הודית לו מעולם כלל. ודמי ממש לעובדא דמהרא"י, ואין לחלק משום דהבעל שמע בעצמו הודאתה דמ"מ אין שייך לומר וכי מאכילין כו' דהא צווחה דאין שום איסור לה ואין לבעל לחשוש עליה יותר ממנה דהא גם בעובדא דמהרא"י הבעל מאמין לבעהב"י כאילו שמע בעצמו הודאתה כמבואר שם וזה ברור מאוד."
מדברים אלו עולה בברור, כי גם לרמ"א, במקרה שהאיסור נובע מהבעל, והרגלים לדבר אכן מוכיחים כדבריו, כו"ע יודו שאין עליו חדר"ג ויכול לגרשה בע"כ, ואין צורך לסוג רגלים לדבר שיש בהם עצמם כיעור המוכיח את הזנות.
ודי לנו במכלול ראיות אלו בכדי להוריד את החשש שהבעל אמר דבריו בדדמי ושויא אנפשיא חתיכה דאיסורא.
גם הטענה, שכל בעל יאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון ונעקרה תקנת חדר"ג, לא שייכת שהרי במקרה שבפנינו יש רגליים לדבר כפי שנתברר לעיל.



ג. התנגדות האישה להצגת הראיות
הבעל טוען שיש לו חומר המתעד את בגידתה של אשתו, אבל הוא לא מציג אותו לבית-הדין בגלל החוק. כאמור בסעיף הקודם אין לבית-הדין כל צורך בסעיף זה כדי לחייב את האישה לקבל את גיטה, והבעל אפילו לא ביקש זאת. אולם ב"כ האישה התייחסה מספר פעמים לעניין זה וכתבה בסעיף 57 בסיכומיה, אין היגיון שלבעל ראיות, והוא לא מציגם יש לזקוף התנהלות זו לחובת הבעל ולטובת האישה... וכן בסעיף 61 כותבת ב"כ האישה: מדוע לא הביא את התיעוד לבית-הדין? גם בסיכומיה האחרונים מתאריך... האריכה ב"כ האישה לטעון, כי אי-הגשת הראיות על-ידי הבעל מהווה הוכחה, כי כל טענות הבעל לא היו ולא נבראו.
לדעתי טענות ב"כ האישה הם כבומרנג נגדה, שהרי הבעל הגיב כמה פעמים, שהוא יודע שמבחינה חוקית יש בעיה בהצגת ראיות אלו, ולכן הוא לא מביא אותם.
אם כן נהפוך הוא, אם אכן האישה טוענת, שאין ממש בראיות הבעל תתכבד להסיר את התנגדותה להצגת הראיות, ותודיע לבית-הדין שהיא מסכימה להצגת הראיות, ושלא תטען בשום ערכאה נגד הראיות או נגד הבעל בגין הראיות.
כל זמן שהאישה וב"כ לא מתמודדים מול טענות הבעל, יש לזקוף התנהלות זו נגד האישה ולא נגד הבעל (כלשון ב"כ האישה).
וראיה לדבר מסוגית הגמרא מסכת בבא מציעא דף לט עמוד ב :
"מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה: פלוג לי! - אמר ליה: לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שפיר קאמר לך, שנאמר (בראשית מ"ב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. - אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את. - אמר ליה: אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא. - אמר ליה לדידיה: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא. - אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה! - אמר ליה: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך."
וכן פסק הרמב"ם הלכות עדות פרק ג הלכה יב:
"כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים עד שיביאם לבית-דין, ואם ידעו בית-דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו הרי בית-דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהן לאלם."
וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף ה:
"ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד, (ויש הוכחה לדבריו) (טור), הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם."
מהלכה זו אנו למדים, כי אף-על-פי שבדרך-כלל חובת הראיה היא על המוציא מן המוחזק (במקרה שבפנינו מחזקת הכשרות של האישה), הרי שכאשר בעל הראיות לא יכול להביאן מפחד הצד השני הרי שנטל הראיה עובר למוחזק.
אולם כבר כתבנו שאין לנו צורך בכל זה לעניין חיוב האישה לקבל גיטה.

ד. שמיעה או ראיה?
טוענת ב"כ האישה בסעיף 59 שהבעל העיד ששמע מהחלון ולא כתוב שראה .בעוד שבסיכומיו כתב הבעל שהוא ראה במו עיניו את אשתו שוכבת עם הנטען.
לדעתנו יש בדברי הבעל בפרוטוקול שנרשם: "הגיע אדם ...התפשט ונכנס אתה למטה ושמעתי הכל". ולאחר מכן נכתב:... "והכל נשמע ומתועד".
שזה מתאים לדברי הבעל בסיכומים שכתב ראה במו עיניו את אשתו שוכבת עם הנטען. וכן כתב הבעל בתצהירו המצורף לסיכומים: ..."ובכך גיליתי תעצומות נפש... ואף לא מצאתי לנכון להפריע למבקשת במהלך האקט המיני בו צפיתי". יש לציין כי כך גם עלה מדברי הבעל בדיון אולם הדברים נרשמו בעידון מה.
לדעתנו יש להסתפק בעניין זה בסיכומי הבעל מפאת כבוד האישה. אולם, אם רצון ב"כ האישה בכך בית-הדין יבקש תצהיר מפורט או יערוך דיון מה בדיוק ראה הבעל.

ה. אם היה לו קטט עמה, אינו נאמן
טוענת ב"כ האישה בסעיף 55 שאין להאמין לבעל מכיוון שהוא נתן עיניו באחרת וכבר פסק הרמ"א שולחן ערוך אבן העזר הלכות סוטה סימן קע"ח:
"ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן." (שם במהרי"ק)
דברים אלה נכונים אולם כ"ז נכון כשאין רגליים לדבר שאנו טוענים שהדברים הם בדדמי. אבל לאור סעיפים ב-ג שלעיני בית-הדין יש רגליים לדבר חזקים בבעל שאומר אני ראיתי שאשתי זינתה הרי שהאישה חייבת לקבל את גיטה, אלא-אם-כן תהיה מוכנה להתמודד מול ראיות הבעל שלא הובאו. ועיין פסקי-דין רבניים חלק א פסק-דין בעמוד 134 שסיכמו את הדברים:
"ומידת הקטטה לא נתבאר ברמ"א, ובפ"ת שם הביא מהברית אברהם ס"ס ע"ד דדוקא בקטטה שהוחזק כפרן אינו נאמן. מיהו בח"ס סי' הנז' כ' דאפי' לא הוחזק כפרן אלא אם מתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא נמצא שקרן בשום פעם לא מהימן לאוסרה. וכתב שם דהיכא שיש כמה אומדנות שדברי הבעל הם רק עלילות ברשע להפריד בין הדבוקים, אינו נאמן, אף למהרש"ל ביבמות פ"ב שמחמיר לאסור אף במקום קטטה. ע"ש. ועי' בכנסת הגדולה סי' קט"ו ס"ק כ"ז שהביא מס' משפט צדק ח"ב סי' ס' דאם היתה קטטה בינו לבין חמיו נמי מיקרי מקום קטטה ואינו נאמן. ונראה מכל זה דהכל תלוי בשקול דעת ב"ד אם אין כוונתו להעליל עליה עלילות" עכ"ל.
כאמור דעתנו היא שהוכחות הבעל מוצקות דיין בכדי להוות רגלים לדבר לטענות הבעל שאשתו אסורה עליו.
ו. חיוב הכתובה
כבר הבאנו בראשית דברנו את דברי הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד:
"מי שראה אשתו שזינת ...ואסור לו לבוא עליה וייתן כתובתה, ...לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר-כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על-ידי גלגול."
ובעקבותיו השו"ע שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קט"ו ס"ז פסק כנ"ל.
אמנם ה"ה שם חולק על הרמב"ם וסובר שלא חייבת שבועה חמורה אבל כבר פסק השו"ע כרמב"ם.
והנה כבר נהגו כל בתי-הדין לפשר בשבועה כפי שכתב שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ב סעיף ב':
"ואם חייבו בית-דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית-דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה."
וע"ש בפת"ש ס' י"ב ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן קל_ג. ופסקי-דין רבניים חלק ב' פסק-דין בעמוד 297:
"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מדת האפשרות, ויש להם הרשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה כנפסק בחו"מ סי' י"ב, סעי' ב', וש"ך סק"ז, ולכן גם בנידוננו יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קב"ח, עיין שם בפ"ת סק"ג דפשרה הקרובה לדין היינו שליש פחות ממה שזכאי לקבל על-פי הדין או פחות מזה, הכל כפי ראות עיני הדיין ע"ש."
והנה במקרה שבפנינו חייבת האישה שבועה חמורה אבל אפילו אם היתה רוצה להישבע, נראה לענ"ד כי במקרה שלנו יש להטיל את השבועה על הבעל, שישבע ויפטר כמו שמצינו במסכת בבא מציעא דף ל"ד עמוד ב':
"מי נשבע - מי שהפיקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון."
להלכה הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק י"ג, הלכה ד', והשולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן ע"ב, סעיף י' פסקו כסוגיה זו.
ומאחר והבעל טוען שבידו ראיות לטענתו, הרי שיש מקום שהבעל הוא זה שישבע ויפטר.
מכל האמור נראה לבית-הדין לפשר שהבעל חייב במחצית הכתובה.
יש לציין כי חיוב בפועל של הבעל במחצית סכום הכתובה תלוי במימוש בפועל של נכסי הבעל ע"פ חוק יחסי ממון בנכסים ששיכים לאישה ולא לפי ההלכה. לכן בית-הדין יתייחס לכך בסיום הליך פרוק השיתוף.

ז. חיוב מזונות ומדור
לכאורה פשוט הדבר לאחר שקבענו כי האישה חייבת לקבל את גיטה ממילא אין היא זכאית למזונות ומדור. ואין להקשות מתשובת הרשב"א ס' אלף רל"ז (הובאה פסקי-דין רבניים חלק ג פסק-דין בעמוד 289): "דאין בעל יכול לפטור א"ע ממזונות אשתו בטענה שראה אותה שזינתה".שהמעיין בדברי הרשב"א שם יראה שמדובר בבעל ששיקר בכמה טענות והוא לא נאמן בטענה שראה אותה שזינתה ולכן חייב במזונותיה. וז"ל שם:
"...וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו. וקרוב הדבר שאפי' בעונה שהוא משועבד לה מותר דבית-דין מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא. וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי-אפשר לגרש אלא בטענה ועל-פי בית-דין. כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילין בכך. ומכל מקום אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורה. הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת ויפה אמרת. זהו שנראה לי עיקר לנדון לפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפרוצים בעולתה ידיהם". עכ"ל.
אבל במקרה שלנו שהאמנו לבעל והאישה חייבת לקבל גיטה הרי שהבעל לא חייב במזונות ומדור האישה.

ח. זמן הפרוד
הצדדים פרודים סופית החל מחודש אוגוסט 07, ובית-הדין קובע את תאריך הפרוד ביחס לחוק יחסי ממון ועניינים נוספים את יום 1.9.07."