מבוא

סימן ו' בפרק ח' בפקודת החברות (סעיפים 201-194 לפקודה), עוסק במינויו של כונס נכסים על-מנת לאכוף איגרת חוב מובטחת בשיעבוד צף. המדובר בסעד לצורך מימוש יעיל של בטוחה שניתנה לבעל חוב.

זאת ועוד. סעיף 272 לפקודה עוסק אף הוא במינוי כונס, ובו נדון מינויו של הכונס הרשמי לכונס נכסים. על פי סעיף זה, במקרה ו"הוגשה לבית המשפט בקשה למנות כונס נכסים מטעם בעלי איגרות החוב או נושים אחרים של חברה שבפירוק, רשאי הוא למנות לכך את הכונס הרשמי".

סעיף 194 לפקודת החברות קובע כי "מקום שאיגרות חוב מובטחות בשיעבוד צף, בשיעבוד הון שטרם נדרש תשלומו, בדרישות תשלום שטרם נפרעו או במוניטין, אין לאכוף את זכויותיהם של בעלי איגרות החוב לגבי השיעבוד אלא ברשות בית-המשפט; ואם הוגשה לבית-המשפט בקשת אכיפה, רשאי בית-המשפט ליתן כל סעד שאפשר לקבלו על-פי בקשה כאמור בבתי-המשפט באנגליה, כולל מינוי כונס ומתן צו למכירת הנכסים וחלוקתם."

סעד כינוס הנכסים, מצד אחד, מפקיע את שליטת בעלי החברה בנכסיה ומושעית סמכות המנהלים להמשיך בניהולם העסקי, בדומה לפעולת המפרק, ומצד שני, נשארת היישות המשפטית של החברה בידי בעליה המקוריים, בניגוד לפעולת הפירוק לדוגמא.

ב- פש"ר 1378/00[1] קבעה כב' השופטת ו' אלשייך כי "כאמור, החברה שבכינוס מצויה בכינוס נכסים משמע, כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח תפס אך ורק את הנכסים ששועבדו באיגרת החוב. כונס הנכסים לא תפס את אישיותה המשפטית של החברה ולחברה אישיות משפטית עצמאית שרירה וקיימת. אין זה עניינו של הנושה המבוטח כיצד בכוונתם של הנושים הבלתי-מובטחים לאכוף את התחייבויות החברה כלפיהם. אין כל הצדקה לכך שהחברה שאינה בפירוק תהפוך לגוף חסין מפני תביעה על-ידי נושיה."


[1] פש"ר 1378/00 פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 נ' טיטן בנץ בע"מ, פדאור 01(2) 770.