מבוא

על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות או התקסד"א), תביעה בסדר דין מהיר היא תביעה אזרחית רגילה המוגשת לבית- המשפט השלום עד לסכום של 50,000 ש"ח. ויובהר, כי כל תביעה אזרחית כספית עד לסך של 50,000 ש"ח (למעט תובענה ממוכנת, תובענה שהוגשה בקשה לאשרה כתביעה ייצוגיות ותביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) חייבת להיות מוגשת בסדר דין מהיר אחרת לא תתקבל.

ההוראות שבתקנות בפרק ט"ז1, קובעות לוחות זמנים קצרים להליך והוראות באשר לניהולו, הנוגעות הן לצדדים והן לבית-המשפט.

הליך סדר הדין המהיר נועד לקצר את משך ההדיינות בתובענות בסכומים שאינם גבוהים, ולהוזיל את העלויות הכרוכה בניהולן, ומחוקק-המשנה קבע הוראות פרוצידורליות מתאימות להגשמת תכלית זו.

בין היתר, אף נקבע כי לכתבי הטענות יצורפו תצהירי אימות מטעם בעלי הדין (ראה תקנה 214ג לתקנות), ייערך גילוי מסמכים מוקדם (ראה תקנה 214ח לתקנות) ויוגשו תצהירי עדות ראשית של העדים תוך 45 ימים לאחר שהוגש כתב ההגנה האחרון (אלא אם קבע בית-המשפט אחרת) (ראה תקנה 214ט לתקנות).

עיקרי התקנות סובבים סביב מספר עקרונות אשר רובם ככולם שואפים למטרה לשמה חוקקו התקנות ביחס לסדר דין מהיר, והיא - הרצון לייעל הליכים בבית-המשפט.
כב' השופטת מ' אגמון-גונן ניתחה בפסק-דינה את עיקרי התקנות בהתייחס לכל הגורמים המעורבים בהליך:1

א. אשר לצדדים, מדובר בהכנה מקדימה של התובענה - תקנה 214ג מחייבת את שני בעלי הדין להגיש תצהירים לתמיכה בכתבי הטענות, עוד קודם לדיון הראשון בתובענה; תקנה 214ח מחייבת גילוי מסמכים מוקדם, הנלווה לכתבי הטענות. ארבעים וחמישה ימים לאחר הגשת כתב ההגנה יש להגיש בתצהיר את עדויות העדים שאינם בעלי דין (תקנה 214ט). אם החליט בית-המשפט על קיום ישיבה מקדמית, על בעלי הדין, או מי שמצוי בפרטי התובענה, להתייצב לאותה ישיבה מקדמית (תקנה 214יא); עיקרי טיעון בכתב ניתן להגיש עד שבעה ימים לפני הדיון. ולבסוף, קובעות התקנות כי הצדדים יסכמו את הטענות בעל-פה בתום הדיון (תקנה 214טו).

ב. אשר לבית-המשפט, כאן היתה המטרה, לקצר את משך הדיון בתובענה ולקבוע מועדים קצובים מראש. תקנה 214ו מחייבת את בית-המשפט ליתן החלטה בבקשה למתן רשות ליתן הודעת צד ג' בתוך 30 ימים מיום שהוגשה או בישיבה המקדמית; אם מתקיימת ישיבה מקדמית, והכלל הוא שלא תתקיים ישיבה כזו, או לפחות לא בפני השופט הדן בתיק, יש לקיים ישיבה אחת בלבד תוך שלושים ימים מיום הגשת כתב ההגנה (תקנה 214יא); אם מוגשת בקשה במהלך ההליך על בית-המשפט ליתן בה החלטה תוך שבעה ימים מיום הדיון בה או מיום הגשת כתב התשובה האחרון (תקנה 214יג); הדיון בתיק חייב להתקיים בתוך חצי שנה ממועד הגשת כתב ההגנה (תקנה 214י); הדיון חייב, ככלל, להסתיים בתוך יום אחד, ואם הוא מתארך, ופרק הזמן בין דיון לדיון עולה על 14 יום יש צורך באישור נשיא בית-המשפט או סגנו (תקנה 214יד) ופסק-הדין חייב להינתן תוך 14 יום לאחר סיום הדיון (לאחר שהצדדים סיכמו בעל-פה). עוד קובעות התקנות כי למעט מקרים מיוחדים ינומק פסק-הדין בתמציתיות (תקנה 214טז).

תחולת התקנות תיקון מס' 5 שקבע את ההליכים בסדר דין מהיר פורסם ביום 5.6.01, כאשר תחילת התקנות, על-פי תקנה 7 לתיקון, ביום 1.9.01. תיקון מס' 7, המתקן את התקנות שהותקנו בתיקון מס' 5, פורסם ביום 8.8.01 ונכנס גם הוא לתוקף ביום 1.9.01. תקנה 214ב1 שהוספה בתיקון מס' 7 מחילה את התקנות גם על תובענות שהוגשו בסדר דין מקוצר וניתנה בהן רשות להתגונן.2

ב-ת"א (שלום-י-ם) 4846/073 נפסק מפי כב' השופטת א' שניידר:

"כידוע, מטרתו של הדיון המהיר היא להביא להכרעה מהירה, עד כמה שניתן, של הסכסוך שנדון בסדר דין מהיר. על-כן, יש לפרש את הוראות פרק ט"ז1 לתקסד"א ברוח המטרה האמורה, כך שהמועדים לבירור התובענה יהיו קצרים ועל-ידי כך יתקצר משך ההליך כולו."

עוד נאמר על סדר הדין המהיר כי:

"סדר הדין המהיר מיועד לקצר את משך ההתדיינות בתובענות בסכומים נמוכים, ולהוזיל את העלות הכרוכה בניהולן, מתוך תפיסה שבתובענות אלה יש חשיבות יתרה למשך ההתדיינות ולעלויות הכרוכות בה, לצורך השגת המטרה של עשיית צדק עם בעלי הדין..."

"הניהול השיפוט (ntmeeagcase man) הינו שיטה לניהול הליכים משפטיים מיום הגשתם לבית-המשפט ועד לסיום ההתדיינות, באופן שנועד להביא לחיסכון בזמן ובמשאבים של ציבור המתדיינים ופרקליטיהם ושל מערכת בתי-המשפט. שלושה מעקרונות השיטה הבאים לביטוי באופן בולט בתקנות הינם:

האחד, התאמת סוג התובענה למסלול בו היא מתבררת;

השני, שימת דגש על הכנת התובענה בשלבים המוקדמים של ההליך כדי לנסות ולהגיע במהלכם לסיום הסכסוך או לצמצם את המחלוקות, ועל-ידי כך להפחית את המשאבים והזמן שיידרשו לסיומו.

השלישי, הגברת שליטת השופט על ניהול ההליך, הן כדי להבטיח שימוש מושכל והוגן בסדרי הדין - לרבות הפניה לגישור - והן בהיותו נאמן הציבור המופקד על ההתדיינות בבית-המשפט..."4

"באשר לעיקרון השני, התקנות מנסות להביא את בעלי הדין להכין את התובענה כדבעי לפני תחילת הדיון באמצעות חיובם בהגשת כתבי טענות בצירוף תצהירים וגילוי מסמכים, קביעת מועדים לביצוע פעולות שונות לקראת הדיון, קביעה מראש של מועד הדיון בתובענה, קיום ישיבה מקדמית ועוד. זאת, הן כדי שבית-המשפט יוכל לקיים דיון יעיל ולסיימו במהירות, והן כדי לעודד מגעים לפשרה בשלב מוקדם של ההליך עוד לפני הדיון בבית-המשפט; עם זאת נקודת המוצא היא כי לא רצוי להטיל את כל עבודת ההכנה מייד עם הגשת כתבי הטענות, שכן הדבר מכביד יתר על המידה, גורם טרחה והוצאות שיחסכו במקרה שתושג פשרה, ובנוסף, הדבר עלול להפחית את התמריץ של בעלי הדין להתפשר כי 'ממילא כל העבודה נעשתה'. בדו"ח ועדת רביבי צויין כי:

'יש להביא למצב שבו, במועד המוקדם ביותר האפשרי, יהיה מצוי בידי בעלי הדין, ומונח בפני בית-המשפט, מלוא החומר הראייתי הנדרש, וזאת תוך איזון בין מידת המאמץ והמשאבים הנדרשים להכנתו לבין הסיכוי להביא לפתרון בהשקעה נמוכה יותר'."

כך, למשל, מטרת גילוי המסמכים המוקדם הינה, אם כן, יעול הדיון וקיצורו, מתוך תפיסה שבתובענות שסכומן הכספי נמוך, יש חשיבות יתרה למשך ההתדיינות ולעלויות הכרוכות בה. זאת, כמובן, לצורך הגשמת המטרה של עשיית צדק עם בעלי הדין. הבאת הצדדים למצב שבו מרבית הקלפים יהיו גלויים מראש בשלב מוקדם, תעודד גם מגעים לפשרות ותייתר, בחלק גדול מהמקרים, הגעה לדיון בבית-המשפט.

החשיבות היתרה שהוענקה למהירות וליעילות בתביעות בסדר דין מהיר נלמדת, כמובן, גם משמו של ההליך - "סדר דין מהיר", והן מההוראות הנוספות בפרק ט"ז1, בהן: קציבת מועדים מקוצרים לעניינים מסויימים (למשל - תקנה 214י, לפיה הדיון בתובענה ייקבע לא יאוחר מ-6 חודשים ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון), צורך בהיתר בית-משפט להגשת הודעה לצד ג', הקביעה כי הדיון בתובענה יסתיים ביום אחד (תקנה 214יד(א)), הקביעה כי סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל-פה ביום הדיון, לאחר סיום הבאת הראיות (תקנה 214טו), ההוראה כי פסק-הדין ינתן תוך 14 יום, לכל היותר, וינומק באופן תמציתי (תקנה 214טז), ועוד.

בספרם של רחמים כהן ומנחם קליין5 נאמר:

"העובדה שמדובר בסדר דין מהיר בתובענה המוגבלת לסך של 50,000 ש"ח, אינה מפחיתה מחשיבות גילוי המסמכים וחשיפת האמת ואינה גורעת מזכות הצדדים לעיין במסמכים הרלוונטיים לתובענה."

האם ניתן להיעתר לבקשה לסטות מסדרי הדין הקבועים לעניין תביעות מעין זו. האם יש מקום להיעתר לבקשה זו? כב' השופט עציוני קבע:

"אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב-ע"א 189/66 עזיז שושן נ' "קדמה" בע"מ, בית-חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי:

'הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן.'

אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן."6

עם זאת, כדברי כב' הרשם אוקון (כתוארו אז):

"סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן."7

על-מנת לקבוע, אם מדובר במקרה, המחייב הקפדה, או שמא מקרה המצדיק גמישות, יש לבדוק מה מטרת ההוראה ממנה מבקשים לסטות.

"ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון של אינטרסים שעל בית-המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן, בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי-אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה."8

ב-ע"א 3350/029 נדון ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) ב-ת"א 4050/01, שבה הורה בית-המשפט קמא על בטלותן של מספר תקנות הנכללות בפרק ט"ז1 שכותרתו "תובענות בסדר דין מהיר" בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות הדיון המהיר).

מההחלטה עולה, שבית-המשפט קמא ראה ביוזמתו לבחון את חוקיותן של תקנות הדיון המהיר, והוא ניסח את השאלה נשוא ההחלטה כדלקמן:

"האם תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 5), התשס"א2001- ותקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 7), התשס"א2001-, שעניינן סדר הדין המהיר... הן חוקיות... אלה השאלות שהעליתי בעקבות בקשת התובעת להעביר את התובענה לדיון בסדר דין מהיר."

כך נהג בית-המשפט קמא, למרות שאיש מהצדדים לא העלה בפניו טענה כלשהי נגד חוקיותן של התקנות, ובלא שנוצרה סיטואציה שחייבה את בית-המשפט לקבל בעניין זה החלטה.

בית-המשפט של ערעור קבע כי הזדקקותו של בית-המשפט קמא מיוזמתו לבחון את חוקיותן של התקנות אינה יכולה להתקבל. ההליך השיפוטי נועד להכריע בסכסוך או ב-"ריב" בין צדדים והוא אינו במה שראוי לקיים בה דיון תיאורטי בחוקיותו של דין כזה או אחר, בלא שנטענה לפני בית-המשפט כל טענה שהיא, ובלא שנוצר צורך קונקרטי להכריע בסוגיות אלה. משלא קם צורך קונקרטי, המושתת על טיעוני הצדדים, להכריע בנושא חוקיותן של התקנות, בית-המשפט אינו אמור לנקוט ביוזמה עצמאית מסוג זה על-מנת לפסול דינים שדעתו לא נחה מחוקיותם.

"דיון בבית-משפט אמור להיות דיון קונקרטי, האמור לפתור בעיה שהונחה על שולחנו של השופט הדן בעניין.

גם דיון עקרוני - הורתו ולידתו בצורך לתת מענה לבעיה. משלא התעוררה בעיה - הדיון הוא למעשה אקדמאי, ודיון שכזה אינו אמור להוות בסיס למתן פסק-דין."

עם זאת, לאור מעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה, והעלאת סוגיות אחרות נזקק בית-המשפט של ערעור למספר סוגיות וקבע כי:

"הגבלת משך הדיון ומועדי ההכרעה

5. בית-המשפט קמא הצהיר על בטלותן של מספר תקנות שיש בהן כדי להגביל את משך הדיון ואת המועדים למתן הכרעה (החלטות ופסקי-דין). מדובר בתקנות הבאות:

תקנה 214ו(ב) הקובעת שעל בית-המשפט להכריע בבקשת רשות ליתן הודעה לצד ג' בתוך שלושים יום ממועד הגשתה, או בישיבה המקדמית, לפי המאוחר; תקנה 214י בה נקבע, שמועד הדיון בתובענה לא יהיה מאוחר משישה חודשים ממועד הגשתה.

תקנה 214יא(ב), לפיה מועד הישיבה המקדמית (אם תיקבע כזו על-ידי בית-המשפט) יהיה, ככל הניתן, לא מאוחר משלושים יום ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון;

תקנה 214יג(ד) הקובעת, שהחלטה בבקשת ביניים תינתן בתוך שבעה ימים ממועד הדיון בה או ממועד הגשת תשובת המשיב לבית-המשפט; תקנה 214טו בה נקבע, שבעלי הדין רשאים להגיש לבית-המשפט, עד שבעה ימים לפני המועד שנקבע לדיון, רשימת אסמכתאות משפטיות ועיקרי טיעון בכתב; ותקנה 214טז, הקובעת, שפסק-הדין יינתן 'עם תום הדיון בתובענה, ולכל המאוחר בתוך ארבעה-עשר ימים'.

6. בית-המשפט קמא ביטל תקנות אלה בהיותן, לשיטתו, פוגעות בזכותם של המתדיינים להליך הוגן, ובאי-תלותו של השופט.

הזכות להליך הוגן, קבע בית-המשפט קמא, כוללת הליך שיישמע בפני בית-המשפט בלתי-תלוי ועצמאי. תקנות הדיון המהיר, סבר בית-המשפט קמא, 'המגבילות את הזמן המוקדש לדיון פוגעות בזכותו של הפרט להליך הוגן ועומדות בניגוד לחוק יסוד: השפיטה, בכך שהן פוגעות בשיקול-הדעת השיפוטי'. הגבלות אלה, הוסיף וקבע בית-המשפט קמא, פוגעות בזכותו של המתדיין להליך הוגן, בו השופט יקדיש לתיק את הזמן הראוי לפי הערכתו הוא, ולא לפי נוסחה שנקבעה מראש. מכל מקום, קבע בית-המשפט קמא, גם אם יהיה מי שיחשוב שראוי להטיל מגבלות אלה על בית-המשפט, לא ניתן לעשות כן בחקיקת-משנה, אלא רק (אם בכלל) בחקיקה ראשית.

7. דעה זו, לפיה הטלת מגבלות על משך הזמן שבו על בית-המשפט לקיים את ההליך, בכלל זה מתן החלטתו, הנה, כשלעצמה, בלתי-חוקית בהיותה פוגעת בזכותם של בעלי הדין להליך הוגן, אינה מקובלת עלינו.

8. הדיון האזרחי נועד לקבוע את דפוסי הדיון שבמסגרתם יקויים ההליך השיפוטי.

אלה חייבים, מטבעם, להתייחס גם למשך הזמן שבו יש לבצע פעולות שונות במהלך הדיון. פעמים, מדובר בהוראות קשיחות, אשר מגבילות בהכרח, לא רק את הצדדים, אלא גם את שיקול-דעתו של השופט.

טול, למשל, את תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת, כי בית-המשפט לא ידון בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם- משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ייתכנו מקרים שבהם יהא השופט סבור שלא מן הראוי למנוע בעל דין מלהביא בפניו בקשה, גם אם יכול היה לעשות כן (ולא עשה) בקדם המשפט וגם בהיעדר טעמים מיוחדים המצדיקים את המחדל. חרף האמור, על בית-המשפט לסרב לקבל בקשה כזו, גם אם הדבר נוגד את שיקול- הדעת שהיה מפעיל אלמלא אותה תקנה.

הוא הדבר, למשל, בתקנה 397 לתקנות, אשר קובעת כי המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית-משפט הוא 45 יום מיום מתן ההחלטה. מדובר במועד שנקבע בחיקוק, שעל הארכתו חלה תקנה 528 לתקנות, המחייבת קיומו של טעם מיוחד. גם כאן עשוי בית-המשפט למצוא עצמו נאלץ למחוק ערעור שהוגש באיחור בשל היעדר טעמים מיוחדים, גם אם לדעתו, ראוי היה שלא לעשות כן.

9. התקנות שלפנינו שונות מהדוגמאות שהבאנו לעיל, אך במובן זה, שההגבלה המוטלת מכוחן מופנית באופן ישיר כלפי בית-המשפט, ולא כלפי הצדדים המתדיינים.

אולם, בכך בלבד אין כדי להביא למסקנה, שהתקנות בטלות. שהרי השופט, כמו בעלי הדין, כפוף גם הוא לסדרי הדין, וגם עליו מוטלת החובה לגדור עצמו במגבלות הדיוניות המוטלות על ההליך השיפוטי מכוח התקנות, גם אם יש באלה כדי לצמצם את חופש הפעולה או את שיקול- הדעת שהיה מוקנה לשופט אילמלא אותן מגבלות.

10. השאלה העולה בעניין זה אינה נוגעת, איפוא, לעצם הלגיטימיות שבהגבלת המועדים למתן פסקי-דין והחלטות (או לביצוע פעולות דיוניות אחרות), אלא לסבירותה.

נושא זה לא נדון על-ידי בית-המשפט קמא. שכן לשיטתו, עצם ההגבלה שהוטלה על-ידי מחוקק-המשנה על מועדי הדיון ומשכי הזמן המוקצבים למתן ההחלטה, יש בה, כשלעצמה, כדי לפגוע בשיקול-הדעת השיפוטי ועקב כך בזכותו של בעל הדין להליך הוגן. זאת, ללא כל קשר לאורך התקופה.

11. אנו סבורים, מאידך, שחוקיות התקנות בהיבט זה לא תיגזר מעצם הטלת מגבלת הזמן, אלא מסבירותה.

לעניין זה, אין בפנינו נתונים די הצורך, שניתן לבסס עליהם מסקנה. שהרי, סבירותם של המועדים תיגזר, במידה רבה, ממספר התיקים ועומס ההתדיינויות הכולל המוטל על השופט, שהוא אשר קובע, בסופו של דבר, את יכולתו של השופט לעמוד במועדים שנקבעו בתקנות, בלא לחטוא, בה בעת, לחובתו לקיים משפט צודק והוגן. שיקול נוסף בהקשר זה נוגע לתיק הספציפי הנדון. שהרי גם כאשר מדובר בתביעה שסכומה אינו עולה על 50,000 ש"ח, יכול שתעלינה שאלות לא פשוטות, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, שההכרעה בהן עשוי להצריך זמן העולה על משך הזמן הקובע בתקנות.

12. מכאן עולה, ששאלת סבירותן של התקנות בהיבט זה, הנה, במידה רבה, שאלה נקודתית, אשר ראוי שתיפתר בכל מקרה ובכל מקום על-פי נסיבותיו, תוך התחשבות בעומס ההתדיינויות המוטל על השופט ובשיקולים אחרים הקובעים את יכולתו של השופט לעמוד במועדים הקובעים בתקנות.

13. אולם, התחשבות כזו מחייבת את מחוקק-המשנה לנהוג במידה מסויימת של גמישות. מבחינה זו, אנו סבורים שתקנה 214טז(א) לוקה בקשיחות יתירה, המתבטאת בכך שהיא קובעת פרק זמן של 14 ימים למתן פסק-דין, בלא שהיא מותירה "פתח מילוט" כלשהו למקרים שבהם אין ביכולתו של השופט, מסיבות שונות, בין סיבות מינהליות ובין סיבות הקשורות לעניין נשוא הדיון עצמו, לעמוד במועד שנקבע בתקנות.
14. בהקשר זה ראוי להזכיר את התיקון האחרון לחוק סדר הדין הפלילי, שבו הגביל המחוקק הראשי את משך הזמן למתן פסק-דין בתיק פלילי לתקופה של 30 יום (סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-). חרף החשיבות שראה המחוקק במתן פסקי-דין פליליים בתוך תקופה קצרה, הוא היה ער לכך שעשויים להיות מקרים שבהם ייבצר מבית-המשפט לעמוד במועד זה, והוא פתח, לפיכך, את הפתח להארכת המועד על-פי החלטה של נשיא בית-המשפט או סגנו שידווח על כך לנשיא בית-המשפט העליון.

הסדר דומה נקבע בתקנה 190(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי ואף בתקנה 214יד(א) לתקנות הדיון המהיר, הקובעות שניתן לדחות את הדיון ביותר מארבעה-עשר ימים ממועד הדיון האחרון, באישור נשיא בית-המשפט או סגנו.

לדעתנו, ראוי לשקול הנהגת פתרון מעין זה גם לגבי התקנות שלפנינו, במיוחד לגבי תקנה 214טז, המגבילה את המועד למתן פסק-הדין לתקופה של 14 ימים.

15. אמנם, היועץ המשפטי לממשלה מציין, ובצדק, שמחוקק-המשנה קבע "מנגנונים שונים" - אם מכוח סמכותו הטבועה של בית-המשפט, ואם בתקנות סדר הדין האזרחי - המסמיכים את בית-המשפט לחרוג מלוח הזמנים הקבוע בתקנות הדיון המהיר. הוא מפנה בהקשר זה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת להאריך את המועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים ולתקנה 214יד סיפא לתקנות, המאפשרת, כפי שנזכר לעיל, לדחות את מועד הדיון ביותר מארבעה-עשר יום, על-פי אישור נשיא בית-המשפט או סגנו. כמו-כן מזכיר היועץ המשפטי, קיומו של מנגנון מובנה בתקנות, המאפשר העברת התביעה לדיון רגיל.

16. דומה שמנגנונים אלה אינם נותנים פתרון מספק לסוגיה שלפנינו. אשר להעברת הדיון לסדר דין רגיל, מקובלת עלינו עמדתו של בית- המשפט קמא, שאפשרות זו מתקיימת על-פי תקנה 214יב רק במקום שבו מורכבות הסוגיה או ריבוי העדים והראיות מלמדים שהתובענה אינה מתאימה להתברר בסדר דין מהיר.

בתקנה זו אין כדי לפתור את הקושי במקום שבו אין מתקיימים המבחנים הקבועים בתקנה 214יב. אשר לתקנה 214יד סיפא, זו חלה, כפי שכבר נזכר, רק על דחיית מועד הדיון, אך היא אינה חלה על הגבלות המועדים האחרות שנקבעו בתקנות.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשרת לבית-המשפט להאריך, מטעמים מיוחדים, מועד שנקבע בחיקוק, אמנם חלה, כפי שסבור גם היועץ המשפטי לממשלה, על המקרה שלפנינו, אלא שהשימוש בה אינו ראוי ואינו הולם את נסיבות העניין שלפנינו. שכן, אין זה ראוי להעמיד שופט במצב שבו הוא ייאלץ להאריך "לעצמו" את המועד למתן פסק-דין. בפועל בתי-המשפט גם אינם נוהגים, ובצדק, לעשות שימוש בתקנה זו למקרים מסוג זה.

17. במצב דברים זה, בהיעדר פתרון מניח את הדעת בתקנות למצבים שבהם אין בידו של השופט לעמוד במועדים הקבועים בתקנות, עשוי להיווצר מצב שבו תיוותרנה התקנות עלי ספר החוקים, כגזירה שבמקרים רבים השופטים לא יוכלו לעמוד בה. לדעתנו ראוי, לפיכך, לשקול הגמשת ההוראות בעניין המועדים הקבועות בתקנות, בייחוד ההוראה נושא תקנה 214טז, בין בדרך המוצעת לעיל ובין בדרך אחרת.

הרכב המותב היושב בדין

18. תקנה 214יא(ג) קובעת כי:

'השופט או הרשם הדן בישיבה המקדמית לא יהיה, במידת האפשר, השופט או הרשם הדן בתובענה.'

בית-המשפט קמא פסל את התקנה בשל היותה נוגדת את חוק יסוד: השפיטה ואת חוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט). זאת, על-פי פסק-הדין, לאור סעיף 23 לחוק יסוד: השפיטה, אשר קובע כי 'דרכי קביעת השופט או השופטים שידונו בעניין פלוני' ייקבעו בחוק, וסעיף 48 לחוק בתי-המשפט אשר קובע, כי השופט אשר ידון בעניין פלוני ייקבע בידי נשיא בית-משפט השלום או סגנו, ובאין קביעה כאמור - לפי סדר שקבע מזמן לזמן נשיא בית-המשפט.

19. התקנה שלפנינו אינה קובעת את זהותו של השופט היושב לדין, נושא אשר מוסדר בסעיף 48 לחוק בתי-המשפט, גם לא את הדרך בה ייקבע השופט, נושא בו עוסק סעיף 23 לחוק יסוד: השפיטה. ההסדר הקבוע בתקנה קובע איזה שופט לא ישב לדין, וזאת, בהתייחס למקרה פרטי ומיוחד, שבו עשויה לקום עילה לפסלותו של השופט (ראה בהמשך). בנסיבות אלה, אנו סבורים שהתקנה אינה סותרת את הוראות סעיף 23 לחוק יסוד: השפיטה, גם לא את הוראת סעיף 48 לחוק בתי-המשפט.

20. עם זאת, דומה שהתקנה מעוררת קושי, במובן זה שהיא עשויה להתפרש כמונעת, אמנם "במידת האפשר", משופט שהחל את הטיפול בתיק וקבע במסגרת קדם המשפט את דפוסי הדיון, בכלל זה את הפלוגתאות ודרכי הוכחתן, מלשבת לדין בתיק העיקרי. ככלל, אנו סבורים שתוצאה זו אינה רצויה, גם לא יעילה, והיא עשויה להקשות ולסרבל את ההליך. הלכה למעשה, ככל הידוע לנו, התקנה גם אינה מופעלת, ודאי לא באופן גורף, ובדרך-כלל השופט אשר יושב לדין בקדם המשפט הוא גם השופט הדן בתיק העיקרי.

21. היועץ המשפטי לממשלה מציין בטיעונו, את הרציונאל שהדריך את מנסחי התקנות. על-פי הסבריו, קדם המשפט נועד, בין היתר, לברר עם בעלי הדין (ולא רק עם באי-כוחם) את הסוגיות שבמחלקות בדיון פתוח, להצביע בפניהם על השלכות ההתדיינות, לבחון את האפשרויות ליישוב הסכסוך תוך הבעת דעתו הלכאורית (של השופט) בדבר המחלוקות בין הצדדים והפניית הצדדים לפשרה, לבוררות או לגישור. על רקע זה טוען היועץ המשפטי, נועדה התקנה להבטיח שתשמר זכותם של הצדדים לשפיטה נטולת פניות בתיק גופו, היינו שהצדדים לא יישפטו על-ידי השופט שדיברו בפניו בגילוי לב, ואולי אף הביע בפניהם את דעתו בדבר סיכויי התובענה. ההפרדה, ככל האפשר, בין השופט הדן בישיבה המקדמית, ובין השופט הדן בתיק גופו, נועדה, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, גם למנוע חשש לפסילת השופט, ובכך לשמור על זכותם של הצדדים להליך הוגן.

22. גישתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר הרציונאל שביסוד הדרישה להחלפת המותב היושב לדין על-פי תקנה 214יא(ג) מקובלת עלינו. אולם, מסקנה זו מחייבת, לדעתנו, להגביל את תחולתה של התקנה לאותם מקרים בהם אופי הבירור שנערך בקדם המשפט ותוכנו אכן מעלים ספק אם ראוי שהשופט אשר ישב בקדם המשפט ישב לדין גם בתיק העיקרי.

23. תוצאה זו אמנם אינה עולה באופן מפורש מלשון התקנה, אך לדעתנו, ראוי לפרש את התקנה פרשנות תכליתית, אשר תגביל את תחולתה למקרים הנזכרים לעיל, להם היא נועדה, ותמנע החלתה באופן גורף, בנסיבות שלהן היא לא נועדה, תוך פגיעה ביעילות הדיון.

24. עם זאת, הואיל ופרשנות תכליתית זו אינה נתמכת באופן מפורש בלשון התקנה, והואיל והתקנה עלולה להתפרש גם באופן אשר מחייב להחליף בכל מקרה את המותב הדן בתיק לאחר קדם המשפט, אנו סבורים שראוי לשקול גם כאן את תיקון התקנה ברוח תכליתה, אשר היתה מקובלת גם על היועץ המשפטי לממשלה.

25. התוצאה היא, שאנו מבטלים את החלטתו של בית-המשפט קמא. אין צו להוצאות."

_______________
1. ת"א (י-ם) 4050/01 עיריית ירושלים נ' מחמד, תק-של 2002(2) 31 (2002). פסק-הדין שהורה על ביטולן של מספר תקנות בוטל בערכאת ערעור (ראה להלן).
2. ת"א (י-ם) 4050/01 עיריית ירושלים נ' מחמד, תק-של 2002(2) 31 (2002).
3. ת"א (שלום-י-ם) 4846/07 אורי גרשי נ' חברת מד פארק בע"מ, תק-של 2008(3) 18725 (2008).
4. ת"א 67931/04 הראל בע"מ - חברה לביטוח נ' יניב יוסף, פדאור 05(28) 500 (2005); רחמים כהן ומנחם קליין סדר דין מהיר בבית-משפט השלום (הוצאת נבו - הוצאה לאור בע"מ).
5. ת"א 67931/04 הראל בע"מ - חברה לביטוח נ' יניב יוסף, פדאור 05(28) 500 (2005); רחמים כהן ומנחם קליין סדר דין מהיר בבית-משפט השלום (נבו - הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה-2005), 40-39.
6. ת"א 67931/04 הראל בע"מ - חברה לביטוח נ' יניב יוסף, פדאור 05(28) 500 (2005); ע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר, פ"ד כו(1) 320, 325 (1972).
7. בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון ואח', פ"ד נד(4) 702, 705 (2000).
8. ת"א 67931/04 הראל בע"מ - חברה לביטוח נ' יניב יוסף, פדאור 05(28) 500 (2005); ע"א 3857/96 יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706, 711 (1998).
9. ע"א 3350/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' עיריית ירושלים, פדאור 03(4) 538 (2003).