הספריה המשפטית
סדר דין אזרחי - הלכה למעשה (חלק חמישי)

הפרקים שבספר:

תובענה שאינה במקרקעין (תקנה 3 לתקסד"א)

1. בקשה לדחיה על-הסף בטענת חוסר סמכות מקומית

סדר דין אזרחי - כרך חמישי
ב- בר"ע 696/05[1] נפסק מפי כב' השופט רביד כי:
"ההליך
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת רחל שלו-גרטל), ב- ת"א 12068/04 (בש"א 8851/04), מיום 9.2.2005, בה הורה כי התובענה תועבר לבית-המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז, מחמת שאינה בסמכותו העניינית ובסמכותו המקומית.
2. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
רקע עובדתי
3. אלה בתמצית העובדות העיקריות הצריכות לעניין: ביום 23.3.99 נפטרה המנוחה שרה רוסו-רזון ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר המבקש, בנימין שור, עורך-דין (להלן: "המבקש") משמש כמנהל זמני של עזבונהּ. המנוחה היתה נשואה למנוח מרדכי רוסו ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הותיר אחריו שלושה ילדים מנישואיו הקודמים, אראלה אנג'לה רוסו, שרה רוסו ויוסף רוסו. המשיב, אהוד מטרסו, הינו בנה של אראלה אנג'לה רוסו ונכדו של המנוח (להלן: "המשיב"). המנוחה לא הותירה אחריה צאצאים. המנוחה הותירה דירה הנמצאת ברחוב נצח ישראל 9 בתל-אביב (להלן: "הדירה"), אשר הבעלות בה משותפת לעזבון המנוחה ולשלושת ילדי המנוח בחלקים שווים. ביום 14.9.04 מונה המבקש כמנהל זמני של עזבון המנוחה, ובמסגרת תפקידו הגיש ביום 31.10.04 תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המשיב להשבת חלק יחסי מדמי השכירות, אשר התקבלו בידי המשיב בגין השכרת הדירה גם בשם העזבון. ביום 30.11.04 הגיש המשיב בקשת רשות להתגונן, במסגרתה העלה טענותיו המקדמיות בדבר היעדר סמכות עניינית והיעדר סמכות מקומית לבית-משפט השלום בירושלים (להלן: "בית-משפט קמא") לדון בתובענה.
החלטת בית-משפט קמא
4. בהחלטתו מיום 9.2.2005 קבע בית-משפט קמא כי התובענה אינה בסמכותו העניינית ובסמכותו המקומית, ועל-כן הורה על העברת הדיון בתובענה לבית-המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז. בנמקו החלטתו בדבר היעדר סמכות עניינית לבית-המשפט לדון בתובענה, קבע בית-המשפט כי התובענה דנן הינה 'תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה...', כהגדרתה בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), אשר בהתאם לסעיף 3 לחוק, לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בה. בית-המשפט קבע כי המשיב פעל בשמה של אימו, אראלה אנג'לה רוסו, מכוח ייפוי-כוח, אשר זו נתנה בידו, ובשמו של דודו, יוסף רוסו, כאפוטרופוסו על-פי מינוי של בית-משפט לענייני משפחה בתל-אביב, הנופלים שניהם בגדר "בן משפחה". כן הוסיף בית-משפט קמא וקבע כי הואיל ועילת התביעה מקורה בסכסוך בין בעלי הזכויות בדירה, אשר הינם בני משפחה, קמה לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה. אשר להיעדר סמכות מקומית לבית-משפט קמא לדון בתובענה, קבע בית-המשפט כי אין בהימצא משרדו של המבקש בירושלים כדי להקנות לבית-המשפט הסמכות המקומית לדון בתובענה, הואיל והחיוב הינו כלפי העזבון ולא כלפי עורך-הדין. בית-המשפט קבע כי מבחינת הזיקה והנוחות ראוי היה שהתביעה תוגש לבית-המשפט, אשר בתחום שיפוטו מצויים מקום מגוריו ועסקיו של המשיב ומקום הימצא הדירה, כולם בעיר תל-אביב.
טענות הצדדים
5. לטענת המבקש, עורך-דין בנימין שור, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי בית-המשפט קמא חסר סמכות עניינית וסמכות מקומית לדון בתובענה. בהתייחסו לשאלת סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה, טען המבקש כי זו מתגבשת בהתקיים שני תנאים מצטברים, האחד היות בעלי הדין "בני משפחה" והשני, היות עילת התובענה "סכסוך בתוך המשפחה". לדידו, שני התנאים דלעיל אינם מתקיימים בענייננו. ראשית, התביעה הוגשה כנגד המשיב באופן אישי ולא כנציג של שניים מילדי המנוח וכהגדרת לשון החוק, אין חולק כי המשיב, נכדו של בן זוגה של המנוחה, אינו בגדר "בן משפחה". שנית, המשיב לא טען כי המדובר בסכסוך משפחתי וברי כי אין די בקרבה משפחתית לכאורה כדי לעמוד בתנאים, אשר נקבעו בפסיקה, לבחינת מהות הסכסוך. בהתייחסו לשאלת הסמכות המקומית, טען המבקש כי זו נקבעת לפי הוראות הדין המהותי. לפיכך, המקום בו יש לקיים את החיוב יהא גם מקום השיפוט, זאת בהתאם לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). מינוי מנהל עזבון זמני, המתגורר בירושלים ומקום עסקו בירושלים, משמעו מכללא כי העזבון מתנהל בירושלים. לפיכך, קיום החיוב לשלם לעזבון החלק היחסי מדמי השכירות הינו בירושלים.
6. לטענת בא-כוח המשיב, עורך-דין רחל רשף, צדק בית-משפט קמא בקובעו כי התובענה אינה בסמכותו העניינית והמקומית. בהתייחסה לשאלת הסמכות העניינית, טענה בא-כוח המשיב כי המשיב פעל, בכל הנוגע לדירה, בשם אימו ודודו, שניים מילדיו של המנוח, הנופלים בגדר המונח "בן משפחה". עילת התביעה נעוצה בסכסוך בין העזבון לבין ילדי בעלה המנוח של המנוחה, שהינם בני משפחה, ומשכך לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות העניינית לדון בתובענה. בהתייחסה לשאלת הסמכות המקומית, טענה בא-כוח המשיב כי עד ליום מינוי המבקש כמנהל זמני של העזבון התנהלו ענייני העזבון בתל-אביב, ולפיכך זהו המקום לקיומו של החיוב גם היום. לדידה, בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, מירב הזיקות מובילות הצדדים לתל-אביב.
דיון
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל.
הסוגיות המשפטיות, העומדות במרכזה של הבקשה דנן, הינן שתיים: האחת, עניינה שאלת סמכותו העניינית של בית-משפט קמא או שמא של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה. השניה, עניינה שאלת סמכותו המקומית של בית-המשפט בירושלים או שמא של בית-המשפט במחוז תל-אביב לדון בתובענה. אדון בשאלות דנן לפי סדרן.
סמכות עניינית
8. הלכה פסוקה מקדמת דנא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית-המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה (ראו ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח', תק-על 2003(2) 1478, 1480; ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12; ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ו-2 אח', פ"ד לא(3) 561, 568; ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4) 672, 676). בענייננו, קבע בית-משפט קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה. השאלה האם עניין מסויים, נשוא תובענה אזרחית, הינו בתחום סמכותו של בית-משפט לענייני משפחה או שמא בתחום סמכותו של בית-משפט השלום תיבחן על-פי כתבי הטענות. היינו, התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט מתגבשת על-פי כתבי הטענות (ראו רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 345 (להלן: "הלכת חבס")). בכתב התביעה עתר המבקש, מנהלהּ הזמני של עזבון המנוחה, לקבלת סעד כספי כנגד המשיב, נכדו של בעלה המנוח של המנוחה. המבקש סמך תביעתו על הטענה כי המשיב השכיר הדירה לאחרים ומחזיק ברשותו כספים המגיעים לעזבון המנוחה, מכוח זכות בעלות משותפת של עזבון המנוחה בדירה יחד עם בעלים משותפים אחרים. בבקשת הרשות להתגונן, אישר המשיב כי עניינה של התביעה הינה תביעה כספית. יחד עם זאת, הוסיף וטען כי הואיל והוא פעל בשמם של אימו ודודו, שניהם ילדיו של בעלה המנוח של המנוחה, הרי שקמה לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה.
9. שאלת סמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה נדונה בהרחבה בהלכת חבס, במסגרתה עמד בית-המשפט העליון על הפרשנות שיש ליתן להוראת סעיף 1(2) לחוק, שעניינה תובענה אזרחית בין בני משפחה. בית-המשפט העליון עמד בהרחבה על התנאים המצטברים בעטיים קמה לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות הייחודית לדון בתובענה כאמור. התנאי הראשון עיקרו בחינת זהות בעלי הדין. על אלה להיות בני משפחה, כהגדרתם בסעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. התנאי השני עיקרו בחינה מהותית האם עילת התביעה שורשהּ "סכסוך בתוך המשפחה". בהתייחסו לתנאי השני, עמד בית-המשפט העליון על הקשר הנדרש בין התובענה האזרחית לסכסוך המשפחתי, בקובעו כי אמת-המידה לקביעת הקשר הינה שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. כך בעמ' 344 לפסק-הדין:
'נמצא, כי, מחד גיסא, לא די בקשר רחוק וזניח, מאידך גיסא, לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית-משפט אחד – הוא בית-המשפט לענייני משפחה – את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית-המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי-משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית. במצב דברים זה אין נדרשת מומחיותו של בית-המשפט לענייני משפחה. נהפוך הוא, מן הראוי הוא שהסכסוך בין בני המשפחה ייפתר באופן שבו נפתרו סכסוכים אזרחיים בדרך-כלל, כלומר בבתי-המשפט האזרחיים המתמחים בכך.'
10. בחינת התנאי השני מעלה כי מבחינה מהותית אין המדובר, בנסיבות המקרה דנן, בסכסוך משפחתי. בהחלטתו, קבע בית-משפט קמא כי הואיל ועילת התביעה נעוצה בסכסוך בין בני משפחה קמה לבית-המשפט הסמכות העניינית לדון בתובענה. דא עקא, בבוחנו שאלת סמכותו העניינית של בית-משפט לענייני משפחה, נדרש בית-המשפט לבחון האם היסוד הדומיננטי של הסכסוך הינו עניין משפחתי, וכדברי נשיא בית-המשפט העליון, א' ברק בהלכת חבס, האם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. עמד על כך בית-המשפט העליון גם ב- ע"א 1662/99 חיים נ' חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6) 295 בקובעו בעמ' 308 כהאי לישנא:
'סיווגו של עניין כמצוי בסמכות בית-משפט רגיל או בית-משפט לענייני משפחה לעיתים אינו קל. עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק משלבים בתוכם, על-פי-רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. נדרש איפוא להכריע מה מביניהם הוא היסוד הדומיננטי, ובהתאם לקביעה זו ישויך עניין לערכאה זו או האחרת. במסגרת בחינה זו יישקל אופיו של הסכסוך המשפחתי, בין היתר מבחינת הצורך כי ערכאה מיוחדת המצוידת במנגנון מקצועי מיוחד תדון בו, או כעניין שעיקרו אזרחי, שערכאה בעלת סמכות רגילה ערוכה לפסוק בו. מלאכת הסיווג האמורה מצריכה, על-פי טיבה, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי. יש לבחון נתונים אובייקטיביים העומדים ברקע הסכסוך המשפחתי כמו, למשל, משך הזמן שבו מתקיים הסכסוך, אם שותפים לו רק בני משפחה או גם זרים, אם הסכסוך מתייחס לעניין נקודתי או מתפרס על כלל היחסים בין הצדדים ואם, בראיה כוללת, מדובר במערכת יחסים בעלת אופי כזה המצריכה כי גורמים מקצועיים העומדים לרשות בית-המשפט לענייני משפחה, לרבות גורמים לבר-משפטיים, יסייעו לפתרון כולל של המשבר המשפחתי ומצדיקה זאת. בצד הנתונים האובייקטיביים ישנה חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם. רוצה לומר, איך הם עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם – אם כסכסוך בעל אופי משפחתי או כמחלוקת שעיקרה אזרחי אשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה אזרחית רגילה. הדגשים שהצדדים עצמם מניחים על אופי היריבות ביניהם חשובים במלאכת איתור היסוד הדומיננטי במחלוקת לצורך סיווגו של הנושא לסמכות העניינית של הערכאה המתאימה.'
11. כאמור, על-מנת להכריע בשאלה האם היסוד הדומיננטי של הסכסוך הינו עניין משפחתי, נדרש בית-המשפט לאתר את גורמי הסכסוך השונים, תוך בחינת השאלה האם לגורמים המשפחתיים היתה השפעה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה. בענייננו, יחסי המשפחה הקיימים בין עזבון המנוח למשיב הינם רחוקים, בפרט שעה שהן המנוח, סבו של המשיב והן המנוחה, אשר המנהל הזמני של עזבונהּ הינו המבקש (התובע בהליך העיקרי) אינם עוד בין החיים. הסכסוך אינו נובע מהקשר שהיה בין המנוח, סבו של המשיב לבין המנוחה. מדובר בסכסוך כספי של שותפים במקרקעין. התביעה היא תביעה כספית שמקורה בסכסוך זה וזה הסעד שנתבע. כך עולה מעיון בכתבי הטענות, כי המרכיב הדומיננטי בסכסוך הכספי נשוא כתב התביעה הינו אזרחי ולא משפחתי – זכות עזבון המנוחה לחלק יחסי מדמי השכירות המגיעים לעזבון בגין השכרת הדירה על-ידי המשיב, נכדו של בעלה המנוח של המנוחה. העובדה שיש קירבה משפחתית רחוקה בין הצדדים להליך דנן הינה שולית ואין בה כדי לתרום תרומה משמעותית לגיבושה של המסקנה כי המדובר בסכסוך משפחתי. משכך, סבורני כי לא נדרשת מומחיותו של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך.
12. גם התנאי כי המשיב הינו "בן משפחה" אינו מתקיים בענייננו. התביעה לא הוגשה נגד קרובי משפחתו של המשיב, עמו אין לעזבון סכסוך, אלא נגד המשיב, שלפי הטענה שלשל לכיסו כספים המגיעים לעזבון. המשיב אינו "בן משפחה". "בן משפחתו" מוגדר בסעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה כדלקמן:
' "בן משפחתו"
(א) בן זוגו,... בן זוגו לשעבר... בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה; נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שהיו בני זוג;
(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;
(ד) נכדו;
(ה) הורי הוריו;
(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;'
עיננו הרואות כי לפי לשון החוק, המשיב, נכדו של בן זוגה של המנוחה, אינו נמנה על אחת החלופות בהגדרת התיבה "בן משפחה". בית-משפט קמא, אשר היה ער לעובדה זו, קבע כי הואיל והמשיב פעל בשמם של אימו ודודו, ילדי בן זוגה של המנוחה, הרי שמתקיים התנאי הראשון בדבר היות המשיב "בן משפחה". עם כל הכבוד, אין בידי להסכים עם מסקנת בית-משפט קמא. המבקש הגיש התביעה כנגד המשיב באופן אישי ולא במעמדו כמיופה-כוחם של אימו ודודו, בגין אי-העברת כספים המגיעים לעזבון על-פי חלקו בדירה. קביעת בית-משפט קמא, לפיה המשיב פעל בשמם של ילדי המנוח, אין בה כשלעצמה כדי להפוך המשיב ל"בן משפחה" כהגדרתו בחוק. המבקש והמשיב הם-הם בעלי הדין בתובענה דנן ואין בפעולות המשיב, לכאורה בשם ילדי המנוח, כדי לשנות מזהות בעלי הדין, לצורך בחינת הסמכות העניינית. עניין זה, מקומו בבירור ההליך לגופו של עניין.
די באמור כדי לשלול סמכותו הייחודית של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה דנן.
13. סיכומם של דברים: כעולה מעיון בכתבי טענות הצדדים, המשיב, הוא בעל הדין, אינו "בן משפחה" כהגדרת המונח בסעיף 1(2) לחוק, ואין לראות בסכסוך המשפחתי כמי שתרם תרומה משמעותית ונכבדת לגיבושה של עילת התביעה. לפיכך, סבורני כי אין לסווג התובענה דנן כמצויה בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, אלא בסמכותו של בית-משפט השלום, בהתאם להוראת סעיף 51(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.
סמכות מקומית
14. סוגיה נוספת לה נדרשתי במסגרת הבקשה דנן, הינה שאלת סמכותו המקומית של בית-משפט קמא לדון בתובענה.
בהתאם להוראת תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, על התובע לכלול בכתב התביעה את 'העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתובענה'. יוצא איפוא, שגם הסמכות המקומית נקבעת על-פי גדר טענות המבקש בכתב תביעתו. לטענת המבקש, כאמור בכתב התביעה, לבית-משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתביעה בהתקיים החלופה, המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה המקום שנועד לקיום ההתחייבות, אשר הינו בהתאם לדין המהותי וכמצוות הוראת סעיף 44 לחוק החוזים, בירושלים, מקום עסקו של המבקש ומגוריו. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה הסמכות המקומית של בית-משפט לדון בתובענה שאינה כולה במקרקעין. התקנה מונה חמש חלופות, אשר די בהתקיים אחת מהן כדי להקנות לבית-המשפט, אשר באיזור שיפוטו מצוי האמור בחלופה, הסמכות המקומית לדון בתובענה, למעט החריג כמפורט בתקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, סייג אשר אינו רלבנטי לענייננו. לפיכך, יש לבחון האם המבקש הניח בכתב תביעתו תשתית עובדתית מספקת, בעטיה קמה לבית-משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתובענה בהתאם לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. ב- רע"א 6920/94 לוי נ' פולג ואח', פ"ד מט(2) 731 (להלן: "הלכת פולג"), נדרש בית-המשפט העליון לבחינת הפרשנות שיש ליתן לחלופה המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעו בעמ' 733 כהאי לישנא:
'הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...'
עמד על כך בהרחבה המלומד י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בקובעו בעמ' 76 כהאי לישנא:
'אמנם משמעותו הראשונית של הדיבור 'התחייבות' בתקנה היא התחייבות חוזית, אך גם בתובענה המבוססת על חבות על-פי דין, הולכים לעניין הסמכות אחר המקום בו חייב הנתבע לעשות את המוטל עליו.'
ומוסיף המלומד וממחיש העיקרון באמצעות המקרה דלהלן:
'נתבע אחד שהתגורר באיזור השיפוט של בית-המשפט המחוזי בירושלים, התנגד לבירור תובענה שהוגשה נגדו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. עילת התביעה היתה חבות מזונות לבנו הקטין של הנתבע, והבן התגורר בתל-אביב. על-פי העיקרון שהחייב מחוייב 'לחפש' את בעל החוב שלו ולהביא את הכסף אליו, פסק בית-המשפט, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא המקום בו נמצא הילד.'
המבקש סומך תביעתו על התחייבות המשיב לשלם למבקש, כמנהל זמני של עזבון המנוחה, שיעור יחסי של דמי שכירות להם זכאי העזבון. סעיף 44(א) לחוק החוזים, שכותרתו "מקום החיוב", קובע בסעיף-קטן (א) כדלקמן:
'(א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע.'
כעולה מן המקובץ ובהתאמה לענייננו, הואיל ולא נקבע באופן מפורש בין הצדדים המקום לביצוע החיוב, יש להורות כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הינו המקום אליו היו צריכים להשתלם הכספים. במקרה דנן, הואיל והמבקש הגיש התביעה כמנהל זמני של עזבון המנוחה, ברי כי אליו צריך המשיב להעביר הכספים, זאת כמובן בהנחה שיימצא חייב בדין. כעולה מכותרת כתב התביעה, מקום עסקו של המבקש הינו בירושלים. בהקשר זה ראוי אף להביא מדבריו של כב' המשנה לנשיא ש' לוין, בהתייחסו לטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, בקובעו בעמ' 734 להלכת פולג כהאי לישנא: 'במדינה קטנה כבמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות'.
15. בשולי הדברים ומפאת חשיבות העניין, אבקש להעיר כי משמצא בית-משפט קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה, הרי שבחינת שאלת הסמכות המקומית צריכה היתה להיעשות בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 258ג לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירה כללי הסמכות המקומית בבתי-המשפט לענייני משפחה, ולא בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי.
16. אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור מתקבלת. התיק יוחזר לבית-המשפט קמא על-מנת שידון בבקשה לרשות להגן לגופה. המשיב ישלם למבקש הוצאות בשתי הערכאות בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין."
ב- ת"א 730235/04[2] נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:
"בפני בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך בחיפה, בטענת חוסר סמכות מקומית.
המבקש טוען כי מקום מושבו ומגוריו קבוע בעיר חיפה, קריית חיים, עוד נטען כי מקום יצירת ההתחייבות היה בקריית חיים, חיפה.
מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות כי אינה נתמכת בתצהיר, עוד נטען כי מקום קיום ההתחייבות הינו מקום עסקה של הנושה, כלומר חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגורי הקבוע, כלשון סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, עוד נטען כי לא נקבע מקום קיום ההתחייבות, נטען כי הסעיף לעיל גובר על הוראות תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, עוד נטען כי גם לפי מאזן הנוחות נוטה כלפי המשיבה אשר עדיה מגיעים ממרכז הארץ.
דיון
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית – הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין – הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
במקרה שלפנינו לאור מקום מגורי המבקש, מקום יצירת ההתחייבות ומקום ביצוע העסקה שהיה בחיפה והן מפן ההתחייבות החוזית והן מכוח הדין, התיק יועבר לבית-משפט השלום המוסמך באיזור בחיפה.
הדיונים הקבועים בפניי בטלים."

ב- ת"א 14398/05[3] נפסק מפי כב' השופט סובל משה:
"בפני 2 בקשות בו עותרים המבקשים כי בית-המשפט יורה על סילוק על-הסף של התובענה מפאת חוסר סמכות מקומית ולחילופין מבקשת המבקשת 2 כי יורה בית-המשפט על מחיקת כותרת התובענה והעברתה לסדר דין רגיל.
סמכות מקומית
העלאת טענה מקדמית של היעדר סמכות מקומית, מקומה בהזדמנות הראשונה הניתנת לצדדים ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ק"ת 4685 (להלן: ה"תקנות").
עסקינן בחלופות תקנה 3 לתקנות.
המבקשת 2 מעלה טענה כללית וסתמית לסילוק התובענה על-הסף מפאת חוסר סמכות מקומית ומשכך אין לי להתייחס לטענתה.
המבקש 1 סומך את בקשתו על לשון תקנה 3(א) לתקנות, 'תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע,' טוען המבקש 1 כי מקום מגוריו בירושלים ומשכך היה על המשיבים להגיש תובענתם בירושלים.
המשיבים בתגובתם טוענים כי המבקשים מתעלמים משאר החלופות המצויות בתקנה 3(א), המקנות סמכות מקומית, בין היתר המקום בו נוצרה ההתחייבות, שכן משרדי המשיבים הינו בתל-אביב ובתצהירי המבקשים מופיע לא פעם כי הם אלו שהגיעו לתל-אביב אל המשיבים, לחילופין באם נטען כי לא הוסכם על מקום החיוב, הרי שמכוח סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז-1973 אשר קובע חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיים במקום עסקו של הנושה, קרי, במשרד המשיבים בתל-אביב.
כאמור לעיל תקנה 3 לתקנות קובעת את החלופות על-פי הן זכאי התובע להגיש את תביעתו (זכאי התובע ולא הנתבע) ומכאן שאין המשיבים חייבים להידרש דווקא לחלופה 3(א)(1) לתקנות.
לעניין תקנה 3(א)(3) לתקנות, אכן כפי שהציג בא-כוח המשיבים הרי שעל-פי סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ס"ח 694, ובצירוף סעיף 61(ב) לחוק זה הרי שמקובלת עלי טענתם של המשיבים כי 'חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה'.
בנסיבות שנוצרו, אף מקובל עלי הנאמר ב- בר"ע 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2) 731, כי :
'במדינה קטנה כמדינתנו, ממילא אין ליחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר, ואין זה עניין ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.'
לאור האמור לעיל כי המשיבים יכולים לבחור באחת מן החלופות הקיימות בתקנה 3(א) וכי אין הם מצווים לבחור בתקנה 3(א)1, ולאור האמור בנימוקיהם כי תקנה 3(א)3 הנה החלופה הנבחרת ולאור הפסיקה אשר הובאה לעיל, הרי שהסמכות המקומית נתונה לבית-משפט זה."

ב- ת"א 62393/04[4] נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:
"בפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום ה-13.12.04 לפיה דחיתי את בקשת המבקשים להעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך בעכו.
בנימוקי המבקשים נטען כי מקום מפעלה הנהלתה ומחסניה של מבקשת מס' 1 הינם באיזור תעשיה דרום עכו, וכן שעל-פי המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה עולה בברור כי כל קשריה העסקיים של המשיבה עם המבקשים, התבצעו באיזור צפון (עכו-חיפה-עפולה). המבקשים טוענים כי כל הסחורה נשוא התביעה סופקה למבקשים בעכו, ולא בהרצליה.
בהתאם לתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.
נטען כי מקום מפעלה של מבקשת מס' 1 הינו בעכו ומקום מגוריו של מבקש מס' 2 הינו בחיפה, וכי הגשת התביעה על-ידי המשיבה בתל-אביב הינה מטעמי נוחות שלה או של בא-כוחה ואין זה יהא צודק לברר את התובענה בבית-משפט נכבד זה מן הטעם או השיקול הזה בלבד.
מנגד תגובת המשיבה בנימוקיה מדגישה כי נטען במפורש כי התובעת סיפקה רדידי דיו למבקשת 1 בסניף המרכז של מבקשת 1 אשר נמצא בעיר הרצליה. נטען עוד כי בנייר המכתבים של מבקשת 1 מוזכר מפורשות מענה של מבקשת 1 בהרצליה. כמו-כן בכל הנספחים המצורפים לכתב ההגנה של המבקשים מצויין כי סניף המרכז של המבקשת 1 הוא בהרצליה, רח' המעפילים 39.
דיון
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית-הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין-הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
במקרה שלפנינו אספקת הסחורה בוצעה בהרצלייה הן מכוח ההתחייבות החוזית והן מכוח ההתחייבות מכוח הדין כיוון שלא הוכחש כי ההתחייבות לא בוצעה בהרצלייה.
החלטתי מיום ה-13.12.04 נשארת בעינה המבקשת תשלם הוצאות בקשה זו בסך 500 ש"ח בצירוף מע"מ."

2. בקשה להעברת הדיון

ב- ת"א (ת"א-יפו) 47272/05[5] נדונה בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט השלום בנתניה.

טענות המבקשת: המבקשת מכחישה את הנטען בסעיף 11 לכתב התביעה. היא טוענת כי מאחר והמשיבה לא סיפקה כל מכונות ומאחר ולא היו בין הצדדים כל הסכמים בקשר עם המכונות נשוא כתב התביעה, המבקשת לא חייבת דבר למשיבה. נטען, כי מענה הרשום ומקום פעילותה של המבקשת הינו בנתניה, נתונה הסמכות המקומית לדון בתביעה זו לבית-המשפט השלום בנתניה.

טענות המשיבה: במקרה דנן, אמנם מקום מענה הרשום ומקום פעילותה של המבקשת הינם בנתניה, לפיכך גם לבית-המשפט בנתניה סמכות לדון בתובענה זו, אולם מקום קיום ההתחייבות הינו בהרצליה, קרי, במחוז תל-אביב ולפיכך, לבית-משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה. המשיבה בחרה להגיש את התובענה על-פי מקום קיום ההתחייבות של המבקשת, דהיינו בבית-המשפט השלום בתל-אביב, על-פי החלופה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת סמכות מקומית לבית-המשפט, שבאיזור שיפוטו מצוי "המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות".

סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי, חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה.

לאור הלכת לוי נ' פולג[6], הרי שבמקרה בו לא נקבע מקום ביצוע החיוב, יש להפנות להוראות הדין המהותי כדי לברר מהו המקום שנועד לביצוע ההתחייבות (תשלום התמורה בגין המכונות).

במקרה הנדון, מאחר וסעיף 44 לחוק החוזים קובע מהו מקום ביצוע החיוב והינו סעיף ספציפי הקובע כי, מקום ביצוע החיוב יהיה מקום עסקו של הנושה, הרי שמקום ביצוע ההתחייבות הינו מקום עסקה של המשיבה בהרצליה. לפיכך, קמה לבית-משפט זה סמכות לדון בתובענה.

נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:

"בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
ערה אני ל- רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731, 734-735.
'ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.'
אומנם, הלכת פולג צמצמה את תכולתן של טענות סמכות מקומית, אולם אי-העברת התביעה תחטיא את רצון המחוקק הבא לביטוי בתקנה 3(א1) לתקס"א וזאת, בהתאם למצבים כגון אלו.
לגבי הטענה כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, כבר נקבע ב- ת"א 740813/03 (בש"א 179237/03) ביטון שלום נ' כלל חברה לביטוח:
'אולם, עדיין היה על המשיבה להראות, מדוע מכל משרדיה ברחבי הארץ, כמפורט בנייר המכתבים שצירפה, משרדה בתל-אביב הוא המקום אשר ראוי לקיום ההתחייבות במקרה דנן, שהרי סעיף 44 הנ"ל מפנה ל'מקום עסקו של הנושה', ונוכחנו לדעת כי למשיבה "מקומות עסק" אחדים!
משלא הראתה המשיבה, כי "המקום שנועד לקיום ההתחייבות" הינו דווקא תל-אביב, נמצא כי אין היא יכולה להסתמך על החלופה שבתקנה 3(א)(3) לתקנות להעמדת הסמכות המקומית בבית-משפט זה.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית – הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין – הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
לאחר עיון בכתב התביעה בסעיפים 2 ו-3 עולה, כי המכונות אשר לכאורה סופקו למבקשת, סופקו למקום עסקה של המבקשת.
משכך, ההתחייבות החוזית המוכחשת כשלעצמה נערכה במקום עסקיה של המבקשת.
המשיבה לא נתנה את הדעת מדוע מקום ביצוע החיוב הינו במקום עסקיה, למרות שהמכונות, אשר אספקתם מוכחשת, סופקו לעסקה של המבקשת. הנני מוצאת לנכון להעביר את הדיון לבית-המשפט השלום בנתניה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 41391/05[7] נדונה בקשה מטעם המבקשת להעברת הדיון לבית-המשפט השלום בבאר שבע.

טענות המבקשת: התיק הנדון הינו תביעה כספית כנגד המבקשת ובעליה שמקום מושבם הינו בעומר, מקום מגוריו של נתבע 2. ההזמנה בגין השירות שניתן הוצאה בעומר, מקום יצירת ההתחייבות. השירות ניתן בעומר. כתובת המבקשת ונתבע 2 הינו בישוב עומר ובגן התעשיה עומר – מקום ההתחייבות.

למשיבה קיים סניף פעיל בבאר שבע. מקום מושבם של המבקשת ונתבע 2 הינו בעומר. אין הסכם שיפוט בין הצדדים. לאור כל האמור נסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט השלום בבאר שבע.

טענות המשיבה: המשיבה מתנגדת לבקשה להעברת הדיון לבית-המשפט השלום בבאר שבע. תביעה זו הוגשה כדין לבית-משפט זה על-פי האמור לפי תקנה 3 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984.

מקום יצירת ההתחייבות הינו משרדה של המשיבה המצוי בתל-אביב, המקום אליו נשלחה הזמנת העבודה כאמור. נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:

"בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
ערה אני ל- רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731, 734-735.
'ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.'
אומנם הלכת פולג צמצמה את תכולתן של טענות סמכות מקומית, אולם אי-העברת התביעה תחטיא את רצון המחוקק הבא לביטוי בתקנה 3(א1) לתקסד"א, וזאת בהתאם למצבים כגון אלו.
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית – הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין – הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
לאור מקום יצירת ההתחייבות ומקום מושבם של נתבע 2 והמבקשת, הדיון יעבור לבית-המשפט השלום בבאר שבע."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 745244/04[8] נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:

"בפניי בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט השלום במחוז חיפה.
טענות המבקש
לבית-משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה על-פי תקנה 3(א)((1)(2)(3)(4)(5)) לתקנות סדר הדין האזרחי. מקום מגוריו או מקום עסקו של המבקש נמצא במחוז חיפה ומקום יצירת ההתחייבות נמצא במחוז חיפה.
המבקש יקדים ויטען, כי מקום יצירת ההתחייבות להצטרפותו לשידורי הטלוויזיה היתה באיזור שיפוט חיפה וכי המסמך שחתם עליו נשלח לפקס, אשר איזור החיוג נמצא באיזור חיפה.
טענות המשיבה
המבקש מודה בסמכות בית-המשפט ודין בקשתו להידחות תוך חיובו בהוצאות. המבקש הגיש כנגד המשיבה תביעה שכנגד, שהנה תביעת סרק בבית-משפט זה ובכך הודה המבקש בסמכותו של בית-משפט זה. המשיבה תטען, כי בקשת המבקש שהוגשה הנה בקשה חמישית במספרה מטעם המבקש ומשלא טען המבקש לעניין היעדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה, נתפס הוא בכך כמסכים לסמכות בית-משפט זה.
כמו-כן, אין מקום להעביר את הדיון על-פי הוראות הדין המהותי ומירב הזיקות.
נטען, כי מקום קיום ההתחייבות הינו מקום עסקה של הנושה, סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חיוב כגון חיוב נשוא תיק זה, שלא הוסכם מפורשות על מקום קיומו, יש לקיימו במקום עסקו של הנושה ובמקרה זה, במקום עסקה של המשיבה בתיק זה.
מקום בו נכרת החוזה בין הצדדים ולא נקבע מקום קיום ההתחייבות, על-פי הוראות חוק החוזים, מקום קיום ההתחייבות הינו מקום עסקה הראשי של המשיבה.
דיון
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
ערה אני ל- רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731, 734-735.
'ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.'
אומנם הלכת פולג צמצמה את תכולתן של טענות סמכות מקומית, אולם אי-העברת התביעה תחטיא את רצון המחוקק הבא לביטוי בתקנה 3(א1) לתקסד"א וזאת בהתאם למצבים כגון אלו.
לגבי הטענה כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, כבר נקבע ב- ת"א 740813/03 (בש"א 179237/03) ביטון שלום נ' כלל חברה לביטוח:
'אולם, עדיין היה על המשיבה להראות, מדוע מכל משרדיה ברחבי הארץ, כמפורט בנייר המכתבים שצירפה, משרדה בתל-אביב הוא המקום אשר ראוי לקיום ההתחייבות במקרה דנן, שהרי סעיף 44 הנ"ל מפנה ל"מקום עסקו של הנושה", ונוכחנו לדעת כי למשיבה "מקומות עסק" אחדים!
משלא הראתה המשיבה, כי "המקום שנועד לקיום ההתחייבות" הינו דווקא תל-אביב, נמצא כי אין היא יכולה להסתמך על החלופה שבתקנה 3(א)(3) לתקנות להעמדת הסמכות המקומית בבית-משפט זה.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית – הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין – הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
מן הכלל אל הפרט
המשיבה העלתה טענה, כי המבקש לא טען בהזדמנות הראשונה חוסר סמכות מקומית, לאחר עיון מעמיק בתיק, המבקש ביום 1.12.04 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בסעיף 5 לבקשה הועלתה טענת חוסר סמכות מקומית לבית-משפט זה '... הוא להגיש כתב תביעה בלי לבדוק עניין סמכות מקומית שהוא בית-המשפט "הקריות" בקריית ביאליק, גם הבקשה לעניין סמכות מקומית תוגש יחד עם בקשת רשות להתגונן'.
משכך, המבקש טען בהזדמנות הראשונה טענת חוסר מסכות מקומית לבית-משפט זה.
כבר נקבע כי ההזדמנות הראשונה לטענת חוסר סמכות מקומית היא גם טענות לגופו של עניין, אם זו קדמה להגשת כתב הגנה (ראה ע"א 487/64 רוט נ' פישר, פ"ד יט(2) 148).
המבקש טען טענת חוסר סמכות מקומית בבקשה לפני הגשת בקשת רשות להתגונן, משכך טען בהזדמנות הראשונה.
לעניין הטענה כי משהגיש המבקש תביעה שכנגד המשיבה, בית-משפט זה קנה סמכות לדון בה ונחשב המבקש כמסכים לסמכותו המקומית של בית-משפט זה, אין אני מקבלת טענה זו, אין צורך לבדוק את שאלת; הסמכות המקומית לגבי תביעה שכנגד, כיוון שהתביעה שכנגד נגררת אחר התביעה העיקרית.
לאור מקום יצירת ההתחייבות ומקום מגוריו של המבקש, הדיון יעבור לבית-המשפט המוסמך במחוז חיפה."

[1] בר"ע 696/05 בנימין שור נ' אהוד מטרסו, פדאור 05(13) 54 (2005).
[2] ת"א 730235/04 די.בי.אס שירותי לווין בע"מ נ' אהרוני בנימין, פדאור 05(11) 161 (2005).
[3] ת"א 14398/05 שמש משה נ' שמואל אהרנסון, פדאור 05(10) 785 (2005).
[4] ת"א 62393/04 אסגרסד פי.או.אס. בע"מ נ' ש. לרנר מוצרי אריזה בע"מ, פדאור 05(9) 705 (2005).
[5] ת"א (ת"א-יפו) 47272/05 דיאמה 2004 בע"מ נ' אורי משה מסעדנות בע"מ, תק-של 2005(4) 9154
(2005).
[6] רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולד ואח', פ"ד מט(2) 731 (1999).
[7] ת"א (ת"א-יפו) 41391/05 מכון התקנים הישראלי נ' דפנה הנדסה בע"מ ואח', תק-של 2005(4) 10945 (2005).
[8] ת"א (ת"א-יפו) 745244/04 די.בי.אס שרותי לווין (1998) נ' מור תמיר, תק-של 2005(4) 15657 (2005).