הספריה המשפטית
מעשה בית דין - השתק עילה והשתק פלוגתא - הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

מבוא

פרק 1: מבוא
הוספה למועדפים

הדפסת הפרק
לפרק הקודם
לפרק הבא
עבור לפרק
פרק 1: מבוא
הדוקטרינה של מעשה בית דין (res judicata) מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין שניתן בסיומו של ההליך השיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קירבה משפטית" עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק-הדין שניתן.

כך, משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו.

כל עוד פסק-הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו.

כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון, המבטא שני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: השיקול האחד, עניינו באינטרס חברתי כי ייעשה צדק עם בעל הדין, שלא יהא מוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין, ויוכל להישען על פסק-דין שניתן, ולכלכל צעדיו בהתאם לו. השיקול השני, עניינו בהפעלה יעילה ותקינה של מערכת המשפט. שיטת המשפט מבקשת ליתן הזדמנות שווה לכל אדם להביא דברו לפניה, אך על-מנת לקיים תכלית זו, יש למנוע הכבדה מיותרת על בתי-המשפט. כדי למנוע הכבדה זו נקבע העיקרון כי מי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו והיה לו "יומו בבית-המשפט", לא יוכל לחזור ולהביא את אותו עניין פעם נוספת בפני המערכת.

כאמור, בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד, מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית-המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העלולה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי-המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל דין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית-המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר {דברי כב' השופטת ע' ארבל ב- ע"א 4078/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (8.9.05)}.

לעניין האחרון, יפים דברי כב' השופט י' דנציגר ב- ע"א 10443/08 {זהבה לופו נ' בנק איגוד לישראל סניף הרצליה, תק-על 2010(3), 830 (2010)}. שם עסקינן בהתדיינות שנמשכת כבר למעלה מ- 20 שנים. נקבע כי במקרה זה, באם תביעתה השניה של המערערת לא היתה נדחית על-הסף, היו המשיבים מתבקשים לשוב לבית-המשפט בכדי לדון בפלוגתא בה הכריע כבר בית-משפט, ועם מצב זה אין להשלים}.

יחד-עם-זאת, כלל מעשה בית דין, בדומה לעיקרון סופיות הדיון עליו הוא נשען, איננו כלל קשיח ומוחלט. בהיותו כלל שנועד לעשיית צדק, הפעלתו נתונה לשיקול-דעת שיפוטי ושיקולים של צדק מאפשרים, במצבים חריגים, לסטות ממנו.

אכן, ייתכנו מקרים בהם עשוי בית-המשפט הגבוה לצדק להחליט, במסגרת שיקול-הדעת הנתון לו, לשוב ולדון בעניין שכבר נדון והוכרע על ידיו. עם זאת, דיון חוזר כזה ייערך אך בהתקיים טעמים מיוחדים, כגון, שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות, ולא ניתן היה לדעת אודותם, בדיון הקודם {עת"מ (מינהליים ת"א) 2854-08 פאדי יעיש נ' מדינת ישראל-משרד הפנים, תק-מח 2010(1), 15328 (2010)}.

מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי, הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי-המשפט. פיתוחו של הכלל מצוי בספרות ובפסיקה, אך ניתן למצוא לו עקבות אף בחקיקה {ראה לדוגמה סעיפים 21 ו- 23 לחוק הבוררות; תקנות 44, 45, 46 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א)}.

כפי שנראה בחיבור זה, מעשה בית דין מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות. האחת, השתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית {ראה גם ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1), 92 (1980)}. השניה, השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם.

הכללים בעניין מעשה בית דין, מבטאים את התפיסה לפיה יש בכוח הכרעה שיפוטית קודמת להביא במקרים המתאימים לסיום ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים באותו עניין {ע"א 2035/03 לוי יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6), 447, 452 (2004)}.
כלל זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות ובזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם למנוע את הטרדתו החוזרת של בעל דין בהליך משפטי נוסף {ע"א 5610/93 זלסקי נ' הול"ל, פ"ד נא(1), 68 (1997)}.

המבחן שנקבע למעשה בית דין, הוא האם קיים השתק עילה או השתק פלוגתא בין הצדדים להליך, כאשר קיימת הבחנה ביניהם.

השתק עילה מתקיים במקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.

השתק פלוגתא מתקיים אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות {ראה לדוגמה עב' (איזורי נצ') 2211/08 מירה נחמני נ' הממונה על עבודת נשים-מדינת ישראל, תק-עב 2011(1), 8128, 8135 (2011)}.

בעובדה שבעת הגשת התביעה טרם עבר המועד לערער על פסק-הדין - אין ולא כלום, מאחר שכוחו של פסק-דין מחייב מעת שניתן ועד להפיכתו על-ידי ערכאת הערעור {ככל שיהפך על ידה} וזאת - גם ב"תקופת הביניים" שבין מתן פסק-הדין ועד לסיום המועד לערער עליו ואף בתקופה בין הגשת ערעור {ככל שיוגש} ועד למתן פסק-הדין בערעור.

נעיר כי העובדה שבעל הדין שכנגדו ניתן פסק-הדין נקט בהליכי ערעור על פסק-הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק-הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר ועניין אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק-הדין {ת"א (מחוזי יר') 885/92 חנה זילברמן נ' ברוך ויינברג, תק-מח 95(3), 439 (1995); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (התשנ"א-1991), 246}.