תפקיד פקיד הסעד אל מול מערכת המשפט

פקידי הסעד {לעניין שינוי המונח "פקיד סעד" בחקיקה ראה הערותינו כפי שבאה לידי ביטוי בפרק א', מבוא} נדרשים, לא אחת, להתייצב מול המערכת המשפטית לשם מימוש סמכויותיהם וקביעת דרכי טיפול לנזקקים. להלן נדון באופי התפקיד שיוחד לפקיד הסעד במסגרת ההליכים המשפטיים:

1. ייזום הליכים בבית-המשפט להגנת נזקקים;

2. מתן תסקירים;

3. מתן עדות רגילה;

4. מתן עדות מומחה;

5. ביצוע צווים של בית-משפט;

6. כהונה בגוף מעין-שיפוטי.

כל תחום שונה מרעהו במהות ובדרכי הפעולה. לא פעם, קורה שפקיד סעד נדרש לבצע תפקידים סותרים. לדוגמה, על פקיד הסעד לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 {ייקרא להלן: "חוק הנוער (טיפול והשגחה)"} מוטלות סמכויות רבות: בסמכותו ליזום הליכים בבית-משפט לנוער להגנת קטין נזקק, מכוח סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).

בסמכותו לתבוע את משפחת הקטין במידה שאינה משתפת פעולה, מכוח סעיף 26 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), ובנוסף, בית-המשפט דורש ממנו להמציא תסקיר ולהמליץ על דרכי טיפול בקטין, מכוח סעיף 8 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).

גם פקיד סעד לענייני מפגרים נושא במגוון רחב של תפקידים שעלולים לעמוד בסתירה, וביניהם, ביצוע חקירה, בכדי לאושש ידיעות שהגיעו לידיו בדבר אדם שנטען שהוא מפגר, מכוח סעיף 4 לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 {ייקרא להלן: "חוק הסעד (טיפול במפגרים)"}.

בנוסף על מכלול התפקידים של פקיד הסעד, שהם מקצועיים ומנהליים, מכהן פקיד הסעד גם כחבר בוועדת אבחון לפי סעיף 5(ב) לחוק הסעד (טיפול במפגרים) וכן חבר בוועדת ערר על החלטות ועדת האבחון לפי סעיף 9(ב) לחוק הסעד (טיפול במפגרים).

גם תפקידו של פקיד הסעד לפי חוק ההגנה על חוסים, התשכ"ו-1966 {ייקרא להלן: "חוק ההגנה על חוסים"}, מורכב ממספר סמכויות שונות: סעיף 4 לחוק ההגנה על חוסים, מטיל על פקיד הסעד ליזום הליכים בבית-משפט, במידה ונוכח כי החוסה מוזנח ולא מטופל טיפול ראוי. יש ונדרש פקיד הסעד לתת עדות בעל-פה, מכוח סעיף 5 לחוק ההגנה על חוסים, בטרם יינתן צו. כמו-כן, אחראי פקיד הסעד, להוצאה לפועל של החלטות בית-המשפט בנוגע לחוסה, מכוח סעיף 11 לחוק ההגנה על חוסים.

ריכוז זה של תפקידים המוקנים לנושא משרה אחד, מבטא שאיפה לשלמות - האדם שהתחיל בטיפול הוא האדם שיסיים בו. מטרת ריכוז הסמכויות הינה להבטיח הימצאותה של רשות, בעלת סמכויות ריכוזיות, המתמצאת בכל התהליכים המשפטיים והטיפוליים בכל שלב ושלב.

אולם, ריכוז סמכויות זה טומן בחובו אחריות עצומה המוטלת על כתפי פקיד סעד אחד. אחריות כבדה זו, לגורלם של קטינים וחוסים נזקקים, עלולה להיות כבדה מידי עבור אדם אחד.

ריכוז הסמכויות עלול ליצור סתירה נוספת בין התפקידים השונים שפקיד הסעד דרש לבצע, פקיד הסעד נדרש לייזום הליכים בבית-המשפט, במקרים שבהם קיימת סכנה לשלומם הנפשי או הגופני של קטין או חוסה.

בפנייתו של פקיד הסעד לבית-המשפט קיימת הצהרת כוונות ברורה. פקיד הסעד הוא התובע המאשים. המשפחה היא הנתבעת ועליה מוטלת האשמה לנזקקותו של הקטין או החוסה. פקיד הסעד מגיע מתוך עמדה ברורה: המשפחה כשלה, והמציאות חייבת להשתנות.

הסתירה מתבטאת בכך שפקיד הסעד, במסגרת ההליך, נדרש להכין תסקיר עבור בית-המשפט.

התסקיר אמור להגיע נטול פניות, ממקור ניטראלי אובייקטיבי ולהוות חוות-דעת עצמאית ובלתי-תלויה, שתסייע לבית-המשפט לצורך הכרעה.

ואולם, כאשר פקיד סעד מעורב ויוזם הליכים אחרים בבית-המשפט, הנוגעים לאותה משפחה ואותן נסיבות, קשה עד בלתי-אפשרי, להישאר אובייקטיבי ולא לפתח דעה קדומה כלשהי, והרי פקיד הסעד הוא הוא היוזם את ההליכים בבית-המשפט, בתור תובע מאשים וניתן להניח שיש לו עמדה בנוגע לתוצאות ההליך.

התוצאה הבלתי-נמנעת, הנובעת מקונפליקט זה, היא פגיעה אנושה באובייקטיביות ובניטראליות של פקיד הסעד. אחריותו הבלעדית של פקיד הסעד להבאת מקרה של קטין נזקק לבית-משפט שלום לנוער, ומעמדו כתובע בהליכים, עלולים לכרסם במעמדו האובייקטיבי, בעת שהוא עורך תסקיר לבית-המשפט, על-פי החוק.

בעיה אחרת מתעוררת במקרים שבהם פקיד הסעד נמנה עם הגוף המעין-שיפוטי שבסמכותו להחליט על אמצעי טיפול מתערבים שניתן לכפותם על הנוגעים בדבר.

לפי סעיף 4 לחוק הסעד (טיפול במפגרים), מופקד פקיד הסעד גם על איתור המפגרים והבאת עניינם לפני ועדת האבחון. כמו-כן, הוא מכהן בוועדת האבחון.

בנוסף על-כך, הוא נותן חוות-דעת בעקבות בדיקות שערך, וכאחראי לכפיית החלטות ועדת האבחון באמצעות בית-המשפט.

אין בחוק שום סייג המונע בעד עובד סוציאלי, באזור שבו פועלת ועדת האבחון למפגרים, למלא את התפקידים השונים הללו של פקיד הסעד לענייני מפגרים.

לפיכך, פקיד סעד עשוי למלא בו-זמנית תפקיד של רשות מקצועית-ביצועית האחראית לאיתור מפגרים ולהבאת ענייניהם לפני הגוף המוסמך לאבחן ולהורות על דרכי טיפול המחייבות את המפגר ובני משפחתו, וגם תפקיד של חבר בגוף שלפניו מובא עניינו של המפגר, להערכה ולקביעת דרכי טיפול.

מעורבות בו-זמנית זו, של פקיד הסעד, עלולה לפגוע בתדמית האובייקטיבית של ועדת האבחון ולעמוד בסתירה גלויה לעקרונות של צדק וסבירות. נקל יהיה להבין את חוסר האמון ותחושת קיפוח מצד משפחתו של מפגר, שפקיד הסעד הביא את עניינו להכרעה בוועדת האבחון - שעה שפקיד הסעד הזה נוטל חלק פעיל גם בדיון ובתהליך גיבוש ההחלטה, כחבר בוועדת האבחון {ד' שניט החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוניברסיטה העברית, התשמ"ח)}.

בין תפקידיו הרבים, נקרא פקיד הסעד, להעיד בפני בית-המשפט. עדות כזו מעוררת שאלות קשות של אתיקה מקצועית. בבית-המשפט נדרש פקיד סעד להעיד על דברים שנחשף אליהם במסגרת עבודתו כפקיד סעד. חשיפת מידע כזה, בפני בית-המשפט, תביא קרוב לוודאי, לקרע בלתי-ניתן לאיחוי, ביחסים שנרקמו בין המטופל לפקיד הסעד, מה שיביא בסופו-של-יום, לסיכול יעדי טיפול.

למשל, פקיד סעד שנקרא להעיד בדיון בנושא נזקקות קטין. במידה ופקיד הסעד נחשף להזנחתו או לפגיעה נפשית או פיזית בקטין - נדרש הוא להביא זאת לידיעת בית-המשפט במסגרת עדותו.

לאחר עדות זו, שמתפרשת בפני המשפחה כבגידה והפרת אמון מצידו של פקיד הסעד, יהיה קשה עד בלתי-אפשרי, להמשיך את הטיפול במשפחה וליישם את דרכי הטיפול שנקבעו על-ידי בית-המשפט.

ישנה אפשרות בה פקיד הסעד יחליט להימנע מלהביא את עניינו של קטין או חוסה בפני בית-המשפט, בכדי לשמור על יחסים תקינים עם המשפחה - במקרה כזה, לא זאת בלבד שעובר הוא על החוק, יחטא הוא, בראש ובראשונה לנזקק ששלומו נתון בסכנה.

במצבים כאלה, מן הראוי שפקיד הסעד ישקול היטב את הנזק הצפוי לנזקק, באם לא יעשה שימוש בבית-המשפט וייזום הליכים מתערבים להגנתו, לבין הנזק הצפוי למשפחה ולקטין בשל הפסקת הטיפול, לאחר משבר האמון והקרע ביחסים בין הצדדים לאחר מתן העדות.

פרופ' ד' שניט {שם} מתריע שאין להשאיר שאלה זו לשיקולו ולמצפונו האישי של פקיד הסעד. מעורבותו האישית וחרדתו לעתיד קשרי פעולתו עם המשפחה, עלולים לפגום ביכולתו להכריע הכרעה מאוזנת.

פקיד הסעד, מתוך יחס חברי לעמיתיו בשירותים הטיפוליים ומתוך חשש לעתיד יחסיהם בארגון, אם יכפו עליהם להעיד בבית-משפט - ייסוג במקרים רבים מעמדה קודמת שנתגבשה בדבר הצורך להגן על קטין או חוסה בגיר, באמצעות צווים של בית-משפט. הנפגע היחיד של יישוב הקונפליקט בדרך זאת, הוא הנזקק ששלומו בסכנה.

תהא זו דרישה לא-צודקת ולא-סבירה, להטיל את האחריות העניינית והמוסרית הבלעדית על כתפו פקיד הסעד, לגבי החלטה בשאלה אם להביא לדיון בבית-משפט, עניין שלגביו הודיעו לו עמיתיו על התנגדותם לחשוף במסגרת עדות בבית-משפט מידע שנתנו לו.

המחיר האישי, המקצועי והארגוני שייגבה מפקיד הסעד שיתעקש ויכפה מתן עדות באמצעות בית-המשפט, יהיה כבד ויגרום לערעור מעמדו וכושר תפקודו במערכת שהוא חלק ממנה, ואשר שיתוף פעולה עימה חיוני לו להמשך מילוי תפקידו.

משום כך, אין פקיד סעד נוהג לכפות מתן עדות על עמיתים המסרבים, מהטעמים הנ"ל, להיחשף בבית-משפט.

מצד אחר, הנזק הצפוי לקטין נזקק, שנמנעים מלהביא את ענייניו בפני בית-המשפט, אך ורק כדי להימנע מעימות עם עמיתים למקצוע, עלול להיות ללא תקנה. בנוסף על-כך, הימנעות מפעולה מהטעמים שצויינו לעיל, עומדת בסתירה גלויה לחוקים שמטרתם להגן על חוסים שסכנה מאיימת על שלומם.

פרופ' שניט {שם} מציין, כי אין פתרון פשוט לקשיים שהצגנו לעיל. יחד-עם-זאת אופיים של העניינים שלפתרונם אנו נדרשים, מצריך היערכות מתאימה בשירותים הסוציאליים המופקדים על סוגיות רגישות אלה. הכוונה למיסוד תהליכים ברשויות הסעד, שיעניקו את הגיבוי הנחוץ לפקידי הסעד, מצד אחד, ויטילו מרות במקרים הנחוצים על עובדים סוציאליים שעדותם בבית-המשפט חיונית, מצד שני.

השארת פתרון הבעיות המתעוררות בהקשר זה להחלטת פקיד הסעד ולמצפונו, מסבירה במקצתה את העובדה ששיעור המקרים של קטינים נזקקים שהובאו לדיון בבית-משפט שלום לנוער, קטן מכפי שמחייב המצב. בה במידה זעום גם השימוש בבית-משפט שלום להגנת החוסה הבגיר, במסגרת חוק ההגנה על חוסים.