היחס בין חיסיון מסמך לבין קבילותו

ככלל, מסמך חסוי, הוא בלתי-קביל, אך לא להיפך. כלומר, יכול ומסמך יהיה לא קביל בהליכי בית-משפט, אך מנגד, לא ייהנה מחיסיון ותחול חובת הגילוי.

ובמילים אחרות, לא ניתן יהא להציג המסמך במסגרת ההליך המשפטי, אך המסמך כשלעצמו, לא יהיה חסוי, ובעל הדין שכנגד, יהיה רשאי לעיין בו.

יש הוראות דין, הקובעות כי מסמכים מסויימים אינם קבילים. לדוגמה:

סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 הקובע:

"10. קבלת הביקורת כראיה
(א) דו"ח, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.
(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי."

סעיף 30 לחוק מבקר המדינה (נוסח משולב), התשי"ח-1958 הקובע:

"30. חומר שאינו ראיה (תיקון: התשל"א)
(א) דו"חות, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי.
(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26."

ב- ת"פ (ת"א-יפו) 40431/99[11] נקבע לעניין סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית כדלקמן:

"במסמך שהגישה התביעה ביום 10.5.2007 שכותרתו "תגובה לטענות התביעה בעניין דו"ח הביקורת הפנימית", ניתן להבחין במעין "שינוי חזית" בגישתה. הפעם הושם הדגש, במטרה לפסול את קבילותו של המסמך ת/6 על חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק הביקורת הפנימית"). התביעה טוענת כי מדובר בדו"ח ביקורת פנימית של בנק המזרחי וככזה אין הוא קביל כראיה לאמיתות תוכנו. התביעה מסתמכת על פסיקתו של בית-המשפט העליון, ובין היתר על רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54, שם נקבע כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית קובע כי דו"ח הביקורת לא ישמש כראיה, כאשר: 'אי-הקבילות נועדה למנוע מבית-המשפט לבסס ממצא על אותה ראיה'. מטרת ההוראה היא להבטיח שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, מתוך ידיעה כי דבריהם לא ישמשו כראיה בבית-המשפט (וראו גם עע"מ 6013/04 מדינת ישראל נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, תק-על 2006(1) 14. התביעה סבורה כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, בשילוב עם סעיף 14ה לפקודת הבנקאות 1941, אינו מאפשר לבית-המשפט לקבל כראיה את דו"ח הביקורת של בנק המזרחי, הוא המוצג ת/6.
3. כפי שציינו, בצדק, נאשם 1 ובא-כוח נאשם 2 בתגובתם המפורטת, גם אם המסמך ת/6 לא היה קביל כראיה מלכתחילה, הרי שהתביעה היא שעמדה מאחורי הגשתו לבית-המשפט, והיא מנועה, כיום, מלטעון כי המסמך אינו קביל. כידוע הוא, כי גם ראיה בלתי-קבילה ניתן להגיש בהסכמה ולעניין זה אין תחולה להוראת סעיף 56 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, לפיו 'ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין...'.
במקרה דנן, אין מדובר בראיה שנתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, אלא במסמך שהוגש מטעם התביעה ביחד עם מסמכים נוספים, כאשר במהלך המשפט אוזכר מוצג זה בשאלות שהופנו לעדים שונים, מבלי שהתביעה השמיעה התנגדות להצגת שאלות בנושא זה.
בנסיבות אלה, אין כל פגיעה בתכלית חקיקתו של סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, שכן המדינה, באמצעות נציגיה המוסמכים, היא שהגישה את המסמך וביקשה מבית-המשפט לעיין בו ולהסיק ממנו את המסקנות המתבקשות. כך הוא הדבר לגבי כל ראיה שאיננה קבילה בדרך-כלל, כגון עדות שמיעה, אותה ניתן להכשיר כראיה לגופם של דברים, בין בהסכמה ובין בהיעדר התנגדות של אחד הצדדים.
סיכומם של דברים, הנני קובע כי המסמך ת/6 הוגש כראיה לתוכנו, ומשעה שההגנה אינה עומדת עוד על העדתו של עורך המסמך, הרי שיש לראותו כמסמך שהוגש כדין, באמצעות עורכו. מן הראוי לחזור ולהדגיש כי התביעה אינה חייבת לקבל את הדברים המופיעים בדו"ח כמעין "תורה למשה מסיני", וכאשר הדברים עומדים בסתירה לראיות אחרות שהוגשו במהלך המשפט, רשאית התביעה לבקש מבית-המשפט להעדיף ראיות אלה על פני האמור במסמך."
ב- רע"א 6546/94[12] קבע בית-המשפט כדלקמן:

"סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות ('לא ישמשו ראיה') של דו"ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון בפני גילוי הדו"ח לצד למשפט. אכן, אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך (ראה המ' 121/58 קרן קיימת לישראל בע"מ נ' כץ, פ"ד יב 1472). אי-קבילות נועד למנוע מבית-המשפט מלבסס ממצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חיסיון נועד למנוע מבעל דין מלעיין במסמך. לעיתים יש ערך רב לצד לעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי-קבילותו. על-כן, הגישה המקובלת הינה, כי אי-קבילותו של מסמך אין בו, כשלעצמו, כדי לחסנו בפני גילוי...
עדיין עומדת השאלה במקומה, אם אין לפרש את הוראת החוק בעניין אי-הקבילות באופן שמשתמע ממנה גם חיסיון בפני עיון. לשם מתן תשובה לשאלה זו יש לפנות לתכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת. התכלית היתה 'לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו"חות וחוות-דעת של מבקר המדינה' (ראה הצעת חוק הביקורת הפנימית, התש"ן-1990 – (ה"ח 263, התש"ן, 265)). מטרת ההוראה הינה להבטיח 'שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, וכדי למנוע ממנו את החובה לדווח על עבודת הביקורת בבתי-המשפט' (ד"כ 125, התשנ"ב, עמ' 3734). נראה כי הגשמתן של תכליות אלה הובילה את המחוקק לקביעת הוראה באשר לאי-קבילות הממצאים. לאור קיומה של הוראה זו, שוב אין מקום וצורך להוסיף ולהכיר בחיסיון בפני גילוי הראיה לבעל דין."
ב- עב' (ת"א-יפו) 2221/06[13] נקבע לעניין סעיף 30 לחוק מבקר המדינה כדלקמן:

"סוגיית קבילותו של דו"ח מבקר המדינה בהליכים משפטיים הוכרעה בהלכה הפסוקה, ובשורה של פסקי-דין נקבע כי לא ניתן להגיש את הדו"ח כראיה לאמיתות תוכנו, באשר מטרתו של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי אף בדברי ההסבר להצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 5), התשכ"ט (ה"ח התשכ"ט 401, 403) הינה 'לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע – למסרו באופן חופשי ללא חשש שהדבר ישמש כראיה משפטית'. (ראה: רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, 765-766).
3.3 על-פי ההלכה הפסוקה יש לראות בדו"ח מבקר המדינה מקשה אחת שכולו, על כרעיו ועל קרביו, כאיננו קביל כראיה. (ע"א 2906/01 עיריית חיפה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2006(2) 2504).
כמתחייב מהאמור לעיל, נשללת לא רק קבילותו של דו"ח מבקר המדינה אלא גם קבילותו של "כל מסמך אחר" שהוציא או הכין מבקר המדינה במסגרת מילוי תפקידו.
3.4 צודקים באי-כוח הנתבעת, כי הוראת סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה הינה הוראה מהותית, ולא מתחום דיני הראיות או סדרי הדין, ועל-כן, על-פי ההלכה הפסוקה, אין תחולה להוראות סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית-הדין לעבודה – ולא ניתן להתיר את הגשת הדו"ח כראיה, או להסתמך על הממצאים העובדתיים שבדו"ח מכוח סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, או "בשם הצדק וגילוי האמת".
3.5 לאור המקובץ הבקשה לצירוף דו"ח מבקר המדינה כראיה בתיק וכחלק מנספחי עדותו הראשית של התובע – נדחית."
יודגש, כי הצגת מסמך, שחיסיונו שנוי במחלוקת בין בעלי הדין, לעיונו של בית-המשפט לשם הכרעה בשאלת החיסיון, הוכרה בפסיקת בתי-המשפט[14].

בתי-המשפט בפסיקותיהם, דחו הטענה כי קיים חשש כי עיונו של השופט במסמך עלול להשפיע על גיבוש עמדתו לגבי התוצאה. נימוק לדחיית הטענה כאמור מוצאים אנו ב- ע"פ 6752/97[15]. שם נקבע כי:

"השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט."

[11] ת"פ (ת"א-יפו) 40431/99 מדינת ישראל נ' עודד בן דוד גולד, תק-מח 2007(2) 7587.
[12] רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54.
[13] עב' (ת"א-יפו) 2221/06 דוד אמיר נ' חברת רכבת ישראל בע"מ, תק-עב 2006(3) 8244.
[14] רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ ג'רבי, פ"ד מז(5) 764.
[15] ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329.