הספריה המשפטית
הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה

הפרקים שבספר:

הזכות להליך הוגן - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

זכות החשוד והנאשם להליך הוגן נעה ונבחנת לאורך צירו של ההליך הפלילי. לצד ההליך הפלילי עומדות גם הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויישומן נבחן בכל שלבי המגע של האדם בהקשר להליך הפלילי. החלת זכויות אלו ייעשו בכל שלבי ההליך החל משלב החקירה המעצר וכלה בסופו של המשפט הן לגבי עילות הערעור והן לגבי אפשרות של משפט חוזר.

חלק מהנושאים החבויים תחת מטריית הזכות, הינם זכות השתיקה ונגזרותיה, פסילת ראיות, הגנה מן הצדק ועוד.

ביסוד כבוד האדם כזכות חוקתית "עומדת" ההכרה, כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו {בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2), 812 (1993)}. המשפט מכיר באוטונומיה של הפרט לגבש את רצונו כנראה לו על-פי טובתו: הפרט הוא המחליט על טובתו שלו: טובתו היא רצונו ורצונו הוא טובתו. רצון מפורש או משתמע כולל בחובו את טובתו של אדם, טובתו של אדם נחבאת בין קפליו של רצונו {דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 1995(3), 2156 (1995)}.

הזכות לאוטונומיה של הפרט כוללת את הזכות להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה {ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999) (להלן: "עניין דעקה")}. בהתייחס לתוכנה של הזכות, זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה, במה יאמין, והיא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. זכות זו חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדיר את אישיותו ואת חייו של הפרט.

הזכות לאוטונומיה של הפרט אינה מתמצה במובן צר זה, של אפשרות הבחירה. היא כוללת גם רובד נוסף - פיזי - של הזכות לאוטונומיה, הנוגע לזכותו של אדם כי יעזבוהו לנפשו {ראו: עניין דעקה}. המקור המשפטי של זכות זו הוא בזכות החוקתית של כבוד האדם.

זאת ועוד, ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית. היא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

דוגמה היא, רצונו של נאשם שלא להיות נוכח במשפטו. רצון זה הוא ביטוי לאוטונומיה שלו, שהיא ביטוי לכבוד האדם אשר מוענק על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם מתבטא, בין השאר, בחופש הבחירה של כל אדם כיצור חופשי {בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה - אריאל שרון ואח', פ"ד נט(2), 481 (2005)}.

יחד-עם-זאת ובעקבות סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נפתחה דלת לפגיעה בעיקרון זה תוך הגבלת הדרכים לכך.
פגיעה בזכות מוגנת בחוקי-היסוד היא שלב חיוני בבחינה החוקתית. חוק הפוגע בזכויות אדם הוא חוקתי, אם הוא מקיים כל אחד מארבעת התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה: (1) בחוק; (2) הולם את ערכיה של מדינת ישראל; (3) לתכלית ראויה; (4) במידה שאינה עולה על הנדרש.

עקרון-העל מצא את ביטויו בצורה של גיבוש זכותו של חשוד לניהול הוגן של ההליך הפלילי, בין בהוראות חוק ובין בהלכה הפסוקה. כאן צפה ועלתה במלוא עוצמתה זכותו של החשוד או הנאשם לשתוק. מחד גיסא נשמרה בקנאות "זכות השתיקה", ומאידך גיסא הועדפה, לא אחת, טובת הציבור שבאכיפת החוק וביעור הפשע {א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט, הפלילי המהותי והדיוני", מחקרי משפט יג 5 (תשנ"ו)}.

ב- מ"ח 3032/99 {עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 354 (2002)}, דנה כב' השופטת דורנר בהשלכות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ההליך הפלילי וזכויות החשוד והנאשם, כדלקמן:

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנתקבל בשנת 1992, הקנה מעמד של זכות-יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. זאת, בעיקר, מכוח סעיף 5 לחוק היסוד, הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2 ו- 4 לחוק היסוד, הקובעים זכות לכבוד האדם. חוק היסוד מחייב בסעיף 11 את רשויות השלטון כולן - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת - לכבד את הזכויות הקבועות בו."

כיום אין איפוא המחוקק - ולא-כל-שכן לא בית-המשפט - חופשי כבעבר לבחור את נקודת האיזון בין הזכות להליך פלילי הוגן לבין עקרון סופיות הדיון. הקניית מעמד חוקתי לזכות להליך הוגן חייבה איפוא בחינה מחדש של האיזון בינה לבין עקרון סופיות הדיון, תוך הקפדה על-כך שהאיזון ישקף את מעמדה החוקתי הנכבד של הזכות להליך הוגן. בהתייחסם להשפעת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו על ההליך הפלילי.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את מערך הזכויות הפלילי מיסודו. זכותו של אדם לחירות עוגנה בו ולה השלכה מהותית על ההליך הפלילי. זכות זו נאבקת בגדרו, אולי יותר מאשר בכל מגזר אחר של המשפט, על הבכורה. בתוך כך הוכרה זכותו של אדם להליך ראוי. משמעות הדברים היא שינוי של הפירמידה הערכית.

ניתן לומר כי סדרי הדין הפליליים "עלו כיתה". מענף פרוצדורלי הם הפכו לכלי מרכזי בשירות זכות היסוד החוקתית. אם זכויות הנאשם במשפט הפלילי נגזרו עד היום מהוראות סדרי הדין, מעתה הוראות סדרי הדין הפלילי ייגזרו מזכויות האדם המוגנות בדבר הליך פלילי {בעז אוקון ועודד שחם "הליך ראוי ועיכוב ההליך הפלילי", המשפט 265 (תשנ"ו)}.

גישה זו התקבלה בפסיקת בית-המשפט העליון ב - בש"פ 537/95 {גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355 (1995)}.

עיקר ההשפעה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משתרע על זכויותיו החוקתיות של הפרט בהליך הפלילי. הליך זה קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט לכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי.

משנתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על בתי-המשפט, במתחם הדיון הפלילי, להלום את הוראותיו ומגמותיו.

ואומנם, כך נהגה הרשות המחוקקת בתקנה את סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"). סעיף זה תוקן על יסוד המלצות ועדה בראשות שופט בית-המשפט העליון אליעזר גולדברג, שמונתה על-ידי שרי המשפטים והמשטרה. הוועדה התבקשה, בין-היתר, לבחון מחדש את העילות בחוק לעריכת משפט חוזר ולהמליץ אם נדרשים תיקונים בחוק, או בפרקטיקה בנושא זה {ראו דו"ח ועדת גולדברג, בעמוד 3}. בפתח הדו"ח שהגישה הוועדה נכתב, כי:

"התגוששות האינטרסים ... מחייב(ת) איזון בין ערכים ותפישות יסוד חוקתיות וחברתיות, על-פי משקלם הסגולי."

סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט, בנוסחו המתוקן, נחקק איפוא לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בגדרו שונתה נקודת האיזון לטובת הזכות להליך הוגן. וכך נקבע בסעיף המתוקן:

"31. משפט חוזר
(א) נשיא בית-המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית-המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית-המשפט העליון או בית-משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית-משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.
(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית-המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.
(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.
(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

הנה-כי-כן, כיום אין עוד דרישה כי הראיה שלא הובאה במשפט המקורי תהיה חדשה, והוספה עילת-סל המאפשרת קיום משפט חוזר בהתקיים חשש של ממש לעיוות דין. למונח "עיוות דין" ניתן פירוש רחב, והוכללו בו פגמים דיוניים חמורים.

בעילה לעיוות דין אין הנידון חייב להראות כי אילמלא הפגם תוצאות המשפט עשויות היו להיות שונות. אין הכרח כי פירוש זה המתרכז במבחן הסתברותי-תוצאתי, הוא שיאומץ בלעדית בגדריה של עילת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט.

ראשית, יש לפרש ביטוי בהקשרו החקיקתי ובהתייחס לתכלית העומדת ביסוד דבר החקיקה. תכלית זו הינה מתן שיקול-דעת רחב בידי מי שצריך להחליט בבקשה למשפט חוזר. תכלית זו הייתה גם בשינוי תנאיו של סעיף 31 לחוק בתי-המשפט והוספת סעיף 31(א)(4) לחוק. עניינה של הוראה הוא מתן היכולת להשקיף באותו "מבט-על" על ההליך כולו. תכלית זו מחייבת ליתן למונח "עיוות דין" בהתייחס לבקשה למשפט חוזר, תוכן ומהות רחבים שאינם זהים בהכרח לתוכנו ולמהותו בהקשרים אחרים.

שנית, סעיף 31(א)(4) עצמו אינו כולל בלשונו יסוד בדבר שינוי פוטנציאלי בתוצאות המשפט, שלא כסעיפים 31(א)(1) ו- 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט. בשוני לשוני זה, יש כדי להצביע על היעדרה העקרוני של הדרישה בדבר שינוי תוצאות המשפט מגדריה של העילה שבסעיף 31(א)(4).

שלישית, הכרה בעילה רחבה של עיוות דין, ככוללת גם פגמים דיוניים חמורים, עולה בקנה אחד עם המשקל שיש ליתן לזכויות היסוד של הנאשם בהליך הפלילי, לכבודו ולחירותו, בייחוד נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהעלה עקרונות אלו לרמה חוקתית על-חוקית.

רביעית, פעמים רבות הקו המבחין בין פגם דיוני חמור לבין פגם שיש בו כדי להשפיע על תוצאת המשפט, אינו כה ברור. אכן, קשה לכחד כי במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך. זאת ועוד: תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עמה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית-המשפט. הנה-כי-כן, פגם דיוני חמור הינו במידה רבה פגם מהותי חמור {מ"ח 7929/96 כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529 (1999)}.

גישה הרואה פגמים דיוניים מהותיים כעיוות דין נוהגת בארצות-הברית. לצורך קיום משפט חוזר מקובלת במשפט האמריקאי הבחנה בין סוגים שונים של פגמים בהליך השיפוטי, על-פי חומרתם, כאשר כל סוג מצריך הוכחת הסתברות שונה של ודאות לכך שבהיעדרו הייתה תוצאת המשפט משתנה.
כך, למשל, פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של הנידון על דרך הסתרת זכותו להיפגש עם עורך-דין או זכותו לשמור על זכות השתיקה, או על דרך קבלת הודאה שמסר שלא מרצונו החופשי מקימה חזקה בדבר טעות שנפלה בתוצאות המשפט. חזקה זו מובילה למשפט חוזר, אלא אם התביעה מוכיחה מעבר לספק סביר כי לפגמים אלו לא הייתה כל השפעה על ההרשעה {Chapman v. California, 386 U.S. 18 (1967); United States v. Wade, 388.(U.S. 218 (1967); Arizona v. Fulminante, 499 U.S. 279 (1991)}.

לעומת-זאת, פגמים אחרים בהליך - כגון עדויות שקר שניתנו על דעתם של המעידים בלבד - דינם, אם נפלו ללא ידיעת התביעה, כדין כל ראיה חדשה אחרת המעוררת סימני שאלה באשר להרשעה. במקרים מעין אלו על הנידון מוטל הנטל להוכיח כי ידיעת האמת הייתה מובילה לתוצאה שונה במשפט. {Wayne R. LaFave & Jerold H. Israel, Criminal Procedure, para (19.5(a) at 755 (Student ed., 1985)}.

רמת ביניים של פגמים בהליך כוללת בחובה פגמים כגון מסירת עדויות שקר, שהתובע היה מודע לקיומם אך החריש, או גרוע מכך, נתן להם יד, או התארגנות משטרתית להסתיר את האמת. במקרים כאלה מופחת הנטל המוטל על הנידון, ועליו רק להוכיח אפשרות סבירה לכך שהשקר השפיע על הרשעתו {ראו: United States v. Agurs, 427 U.S. 97, 103 (1976)}:

"In a series of ( ) cases, the Court has consistently held that a conviction obtained by the knowing use of perjured testimony is fundamentally unfair, and must be set aside if there is any reasonable likelihood that the false testimony could have affected the judgment of the jury."

בישראל ד"ר בועז סנג'רו ופרופ' מרדכי קרמניצר הציעו גישה דומה: לפיה, נוכח הפגמים הגדולים בהליכי החקירה והפגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר של הנאשם, ניתן וצריך היה להסתפק בפחות מאשר "ספק סביר" העולה מניתוח חומר הראיות, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר.

הצטברותם של פגמים אלה הופכת את ההליך להליך הנגוע באי-הגינות מטעם המדינה כלפי הנאשם. אי-הגינות כזו מגבירה את הצורך להיזקק למשפט חוזר - לא רק לשם בירור האמת, אלא גם לצורך החזרת האמון של הציבור במערכת המשפט, במיוחד כשמדובר בפשע החמור של רצח ובעונש החמור של מאסר עולם חובה {בועז סנג'רו ומרדכי קרמניצר "המשפט החוזר - מציאות או חלום על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון", עלי משפט כרך ביכורים, 97 (תש"ס)}.

פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט {מ"ח 7929/96 כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.99)}. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת. שכן, ראשית, הפגמים הדיוניים עשויים היו למנוע את בירור האמת. ושנית, החזקה משפיעה על הוגנות ההליך המנוהל על-ידי רשויות המדינה, ומגבירה את אמון האזרח במערכות השלטון.

הפחתת נטל ההוכחה משרתת איפוא מדיניות הבאה לתמרץ את המדינה לעקור מן השורש תופעות פסולות בהליך הפלילי.

התנהגות הכוללת מסירת עדויות שקר וחיפוי עליהן איננה נסבלת, ודאי מקום שהדבר מבוצע על-ידי רשויות המדינה המופקדות על שמירת החוק והשגת צדק. אמון האזרחים במערכות השלטון והמשפט מותנה בכך שהצדק ייעשה וגם ייראה.

ברם, פגמים דיוניים מהותיים, שמעצם טבעם גורעים מערכה של ראיה שהובאה בפני בית-המשפט, משליכים על תוצאות המשפט. שכן, הפגם שנחשף אינו מעיד על עצמו בלבד, והשפעתו על תוצאות המשפט אינה נבחנת אך על-ידי שתילתו לתוך המסכת העובדתית כפי שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית. הפגם משפיע על המסכת העובדתית כולה.

גריעת ראיות או הוספתן משנה את מאזן ההסתברות, שעל פיו נקבעו הממצאים על-ידי הערכאה הדיונית. ההסתברות לקיומה של עובדה תלויה בראיות הבאות בפני בית-המשפט, וראיה נוספת עשויה להשפיע על ההסתברות אם על-ידי הגדלתה ואם על-ידי החלשתה {ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 524 (2002)}.