botox botox
הספריה המשפטית
דיני עיקולים - דין והלכה

הפרקים שבספר:

עיקול זמני (סעיף 35 לחוק)

1. כללי
סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"35. עיקול זמני

(א) נתבקש בית-המשפט לעקל מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו וטרם החליט בבקשה, רשאי הוא, לבקשת הזוכה ולאחר שניתנה ערובה להנחת-דעתו, לצוות על עיקול זמני של המקרקעין.

(ב) על עיקול זמני יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 34(ג).

(ג) הוכח לבית-המשפט כי הבקשה לעיקול זמני הוגשה שלא בתום-לב וכי העיקול הזמני גרם נזק למי שהמקרקעין היו רשומים על שמו, רשאי הוא לחייב את המבקש בפיצוי הנזק בסכום שייקבע, ורשאי הוא להורות, לשם כך, על חילוט הערובה."

סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל מגדיר את סמכותו של בית-המשפט לצוות על עיקול זמני על מקרקעין, לבקשת הזוכה בכפוף להפקדת ערובה.

על-פי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, הסמכות ליתן צו עיקול זמני נתונה לבית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין.

נשאלת השאלה האם מכוח סעיף 35(א) נתונה הסמכות הנ"ל גם לרשם בית-המשפט המחוזי?

התשובה על שאלה זו היא שלילית, זאת מאחר ואין הוראה מפורשת לכך בחוק ההוצאה לפועל, וגם לא במסגרת חוק בתי-המשפט, כפי שהורה, למשל, בסעיפים 90(12), ו- 94 לחוק בתי-המשפט, ביחס לסמכויות מסויימות שהוקנו לבית-המשפט המחוזי בפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").

ב- ה"פ (חי') 33233-07-12 {ארזה אופר בע"מ נ' אבי הנדל, תק-מח 2012(3), 3833 (2012)} נדחתה בקשה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד במסגרתה חידד בית-המשפט את הגדרתו של סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל.

נפסק כי, סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל מסמיך את בית-המשפט להורות על עיקול נכסי חייב שאינם רשומים על שמו, ואילו במקרה דנן, המשיב לא רכש כל זכויות בנכס נשוא הבקשה, אלא רק זכות ל- 33.33% מתמורת מכירת הזכויות בנכס.

2. היחס בין תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל
תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"360. הגדרות (תיקון התשס"א (מס' 7))

בפרק זה:
"בית-משפט" - לרבות רשם שהוא שופט;
"הפסקת תובענה" - לרבות דחיה ומחיקה של תובענה;
"מחזיק" - אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני;"

בעת שבית-המשפט דן בבקשת עיקול זמני לפי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שזכויות הצדדים, בעניין נשוא ההתדיינות, טרם הוכרעו.

בית-המשפט פוסק אז על-פי ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוכיח את זכותו הלכאורית של התובע לסעד המבוקש על ידו. צו עיקול הניתן על-פי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי מכוון "לתפוס" "נכסים שבידי הנתבע" או "נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר".

לעומת-זאת, כשבא בית-המשפט לדון בבקשת עיקול לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל אין מחלוקת לגבי זכותו של המבקש-התובע-הנושה לגבות מן המשיב-החייב את סכום החוב שנפסק לזכותו. הנושה מחזיק בידו פסק-דין בר-ביצוע בהליכי הוצאה לפועל. אך העיקול אמור "לתפוס" את "מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו".

אך מובן, שתנאי לכך שבית-המשפט ייעתר לבקשת עיקול לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל הוא שבית-המשפט ישתכנע כי נכס המקרקעין שבו מדובר אכן שייך לחייב, כנטען.

אין ספק שכמות הראיות הנדרשת להוכחת שייכותם של המקרקעין לחייב, לשם מתן סעד לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, צריך שתהיה גדולה באופן ניכר מכמות הראיות הנדרשת להוכחת זכותו הלכאורית של תובע כדי לזכותו בעיקול זמני לפי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי.

במקרה הראשון עלול הסעד לפגוע בזכותו הקניינית של צד שלישי, זר להתדיינות שבין הנושה לבין החייב; ואילו במקרה השני מדובר בפגיעה אפשרית בזכותו הקניינית של הנתבע, שהוא "צד קרוב" לתובע בהליך המתנהל בפני בית-המשפט, ונחה דעתו של בית-המשפט כי "אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין" {בש"א (חי') 5937/99 מקורות חברת המים בע"מ נ' אסאן משה, תק-מח 00(1), 9614 (2000)}.

3. נטל ההוכחה בבקשה לביטול עיקול זמני
ב- ת"א (יר') 13589-01-15 {שמעון שיינברגר נ' ברכה ברגר, תק-מח 2015(1), 36477 (2015)} נדונה בקשת הנתבעת לביטול העיקול הזמני שהוטל בתיק על מחצית מהזכויות בדירה מושא התביעה.

התובע במקרה דנן הגיש תביעה, בה התבקש בית-המשפט להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה נשוא התובענה ומהתמורה שניתנה בגין מכירתן שייכות לנתבע ולצוות על עיקולן, זאת על יסוד סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, לפיו "בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

ואילו הבקשה לעיקול זמני שהוגשה על-ידי הנתבעת, הוגשה בהתאם לסעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי "נתבקש בית-המשפט לעקל מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו וטרם החליט בבקשה, רשאי הוא, לבקשת הזוכה ולאחר שניתנה ערובה להנחת-דעתו, לצוות על עיקול זמני של המקרקעין".

בית-המשפט קבע כי על-אף שנדונה במקרה דנן בקשת הנתבעת לביטול העיקול, על המבקש רובץ הנטל לשכנע כי יש להשאיר את הצו בעינו.

זאת ועוד נקבע כי, לא די בכך שכתב התביעה מגלה עילה על-מנת להצדיק את השארת העיקול על כנו, ויש להידרש לראיות שהוצגו {זאת בהתאם להוראת תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע, "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה" בקיומה של עילת התובענה}.

בית-המשפט סבר כי בהתחשב בראיות שנשמעו בפניו, לא נמצא כי לתובע עומדת עילת תביעה המצדיקה הטלת עיקול ולכן נענה לבקשה והורה על ביטול העיקול.