הספריה המשפטית
דיני "עובדים זרים" - הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

העסקת עובדים זרים במדינת ישראל - כללי

סעיף 1 לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), קובע כדלהלן:

"1. הגדרות
בחוק זה -
"עובד זר" - עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה."

חוק עובדים זרים, מסדיר את העסקתם של עובדים זרים בישראל ובין היתר את תנאי עבודתם ומחייתם.

חוק זה נועד להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של העובד הזר בעזרת קביעת נורמות העסקה מחייבות בחקיקה ויצירת מערך של פיקוח ואכיפה על הוראות החוק {ע"פ 18/06 פיבר טכניק בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.07)}.

בהתאם, בחוק עובדים זרים נקבעו הוראות מפורטות ומחייבות, בין השאר, לעניין תנאי העבודה המינימאליים המחייבים כלפי עובד זר כגון - אישור רפואי, חוזה עבודה, ביטוח רפואי, מגורים הולמים ועוד {הע"ז (ת"א) 2201-09 מדינת ישראל, רשות ההגירה והאוכלוסין נ' סטון שירותי כוח אדם בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.09.13)}.

מעסיק ישראלי המבקש להעסיק בעִסקו עובדים שאינם אזרחי ישראל או תושביה, נדרש לקבל היתר לכך מאת יחידת הסמך לעניין עובדים זרים שבמשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה.

העובדים המגיעים לישראל על-פי היתר זה שניתן ביד המעסיק מקבלים רישיון לישב בה.

שר הפנים - מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל" או "החוק") נוהג להתנות את רישיונות הישיבה הניתנים בידי עובדים זרים בתנאי כי העובד המגיע לישראל יועסק בידי המעסיק המסויים שהזמינו.

המעסיק אף מתחייב, מצידו, להבטיח את יציאתו של העובד מישראל בתום יחסי העבודה. שמו של המעסיק מוטבע בדרכונו של העובד, וחל עליו איסור לעבוד אצל מעסיק אחר זולתו או לעבוד בעבודה נוספת.

הפרת תנאים אלה שברישיון מוביל לפקיעתו, ולהפיכתו, כתוצאה מכך, של העובד הזר לשוהה שלא כחוק {בג"צ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא(1), 346 (30.03.06)}.