הזכות לביטול - יסודות נורמטיביים

זכות הגישה לערכאות ורעותה הזכות לטיעון הינן זכויות יסוד של המשפט. ניתן להגדירן כזכויות חוקתיות ערכיות שהן מאושיותיו של משפט צדק. השמירה וההקפדה כי זכויות כאלה לא תישללנה מאדם מתבצעות באמצעים משפטיים שונים ובזכויות עזר הנגזרות מזכויות יסוד אלה. הזכות לבטל פסק-דין או החלטה שניתנו בלא שלצד כלשהו ניתנה זכות הטיעון או אפשרות הגישה לבית-המשפט, הינה אחד האמצעים לשמירה על זכויות יסוד אלה.

על זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית נאמר כי:

"... אמת, הזכות לפנות לבית-המשפט היא זכות חוקתית. בעבר היא היתה חלק מהזכויות ההלכתיות. כיום היא נגזרת מחוקי היסוד עצמם. יש לה מעמד חוקתי-על-חוקי (ראו רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בניה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156; רבין י', "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית 148
(1998); לוין, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים", הפרקליט מב (1995) 451, 453. השוו גם Minister Of The Interior V. Harris [1952] (4) S.A. 769 (A). מכוחה של זכות חוקתית-על-חוקית זו נגזר הכוח לפנות לבתי-המשפט (ראו להבחנה זו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999) 16). כוח הפניה לבית-המשפט חייב לפעול במסגרת דיני ההתיישנות ובדינים אלה יש לעשות שימוש בתום-לב.[1]
ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית-המשפט להעלות את הגנתו. אכן, 'יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק-דין שניתן על-פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית-המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית-המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק.' (לוין ש', תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204).
נעילת דלתותיו של בית-המשפט... פוגעות בהשלטת החוק, שכן באין דיין אין דין. יכולת הפניה לבית-המשפט היא אבן-הפינה של שלטון החוק."[2]
כך גם נפסק לאחרונה ב- רע"א 3521/04[3] כי:

"הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, בנסיבות מוצדקות, מעוגנת במישור החוקתי, בהיותה חלק מזכות הגישה לבית-המשפט ומרכיב חשוב בהגשמת העיקרון הכללי של הזדמנות שווה לכל בעלי הדין ביישום זכות זו (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 204-203)."
עוד על חשיבות-העל של זכות הגישה לבית-המשפט אנו למדים מתוך הלכת בית-המשפט בכל הנוגע לגבי חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות. ב- רע"א 7543/04[4] נאמר מפי כב' השופט א' גרוניס כי:

"תכליתה של ההוראה המסמיכה את בית-המשפט להטיל ערובה הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים (ראו למשל, ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850; רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן, תק-על 2002(1) 1128). עם זאת, לאור חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות שיפוטיות, הכלל הוא כי אין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, תק-על 004(2) 2287). בהחלטתה קבעה הערכאה הדיונית, כי קיים חשש ממשי שלאור מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, לא יהא באפשרותו לשלם את הוצאות המשפט של המשיבים באם תידחה תובענתו. אילו היה בית-משפט קמא מוסיף וקובע כי סיכוייה של התובענה נמוכים מאוד, ייתכן כי היה מקום לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. אולם, כל שציין בית-המשפט המחוזי בעניין זה הוא כי 'סיכויי התביעה להתקבל לא גדולים מסיכויי דחייתה...'. במילים אחרות, אף לגישתה של הערכאה הדיונית – אשר בפניה מתנהל ההליך – לא ניתן לומר כי סיכוייה של התובענה נמוכים מאוד. בנסיבות אלו, ומשזו הערכתו של בית-משפט קמא לגבי סיכויי התביעה, לא היה די במצבו הכלכלי הקשה של המבקש כדי להצדיק חיובו בהמצאת ערובה."[5]
עם זאת, בצד עיקרון זה, על מבקש הביטול הנטל להראות כי יש לו אינטרס לבטל את הפסק, וכי קיים סיכוי טוב כי התוצאה תשתנה אם ינוהל דיון לגופה של התביעה. עליו לשכנע עוד כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא התעלם במכוון מקיומו.

יוצא, איפוא, בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית-המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל שכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית-המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות."[6]

ב- בש"א (עפ') 1121/03[7] נפסק כי:

"לטענת המדינה, בשל העובדה שמדובר בתובעים תושבי רצועת עזה ובשל סיכויה הקלושים של התביעה, בשל כך שמדובר בפעולה מלחמתית על כל המשתמע מכך, יש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לשם הבטחת גביית הוצאותיה של המדינה באם תידחה התביעה, בין היתר, לאור הסיכויים הקלושים לגבייתם של סכומים אלו בהיות התובעים כאמור תושבי הרשות.
בתקנה הנ"ל אין פירוט של הקריטריונים הנדרשים לשם ציווי על הפקדה להבטחת הוצאות. פשיטא, שמחוקק המשנה הותיר בידי בית-המשפט שיקול-דעת רחב. אולם, כאשר בית-המשפט נדרש להפעיל את שיקול-דעתו בעניין, שומה יהיה עליו בבואו ליישם את העקרונות שכבר נקבעו בפסיקה ליתן משקל יתר לאמור בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וליתן את דעתו כעניין פרשני, לעובדה שמדובר בזכות חוקתית. יפים הם הדברים מפיו של כב' השופט ג' בך ב- ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846, 850-851:
'אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית-המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית-המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית-המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות (ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647, 650).'
גם כב' השופט שלמה לוין הביע את דעתו בעניין[8]:
'הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית-המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בתי-המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תידחה; עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 את בית-המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר; תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול-הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית-המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבותן ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2).'
הלכה זו יש לקרוא על רקע דברים שנכתבו לאחרונה על-ידי כב' השופט בדימוס שלמה לוין[9]:
'אין ספק שהוראות אלה יש בהן כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע והשאלה שיש להציג מעתה היא אם אפשר להצדיקן לפי סעיף 8 לחוק היסוד. לכאורה נראה שהשיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 – אי-ציון כתובתו של התובע והימצאות התובע בחו"ל – עומדים במבחן התקנה. עם זאת שומה יהיה על בית-המשפט בבואו ליישם את העקרונות שכבר נקבעו בפסיקה ליתן משקל יתר לאמור בסעיף 3 לחוק היסוד וליתן את דעתו כעניין פרשני, לעובדה שמדובר בזכות חוקתית.'
אולם, אין מחייבים תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. יפים הם דבריו של המלומד זוסמן[10], שהביע את דעתו בעניין:
'אין בית-המשפט משתמש בשיקול-דעתו לחייב תובע במתן ערובה מטעם זה בלבד שהתובע עני ולא יכול לשלם את הוצאות הנתבע. אם תידחה התביעה, שכן בדרך זה היה נועל את שערי בית-המשפט בפני דלי אמצעים.'
קרי, הפסיקה קבעה מתחם מצומצם למדי להפעלת שיקול-הדעת בעניין.


האם העובדה כי מדובר בתושב הרשות, מחייבת חיובו של התובע בהפקדת ערובה?

לסוגיה זו התייחס כב' השופט גרוניס בפסק-דינו שניתן לאחרונה, שם הוא מציין[11]:

"עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע[12]. בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו[13]"
ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט.

בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית-המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית-המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות.[14]

ברוח זו ציין גם כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בספרו[15] כי:

"משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לעניין חוקתי, יש לבחון את שיקול-דעתו של בית-המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית-המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק..."[16]
"בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר-הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק."[17]

בית-המשפט אף רשאי – מכוח סמכותו הטבועה – לבטל פסק-דין או החלטה אף בלא שהוגשה בקשה לביטול על-ידי אחד הצדדים. ב- רע"א 1140/04[18] נקבע כי:

"הלכה היא כי כל עוד לא קם שופט מכס השיפוט יכול הוא לערוך שינוי, ויהא זה אף שינוי מהותי, בהחלטתו (ראו למשל: בג"צ 63/74 סעוד נ' בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 37; ע"א 51/78 פלוני נ' פלונית, פ"ד לג(2) 505). יוצא, איפוא, כי במקרה זה היתה לבית-המשפט המחוזי סמכות לערוך שינוי מהותי בפסק-הדין שנתן. אלא שלא ניתן לראות בהחלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי תיקון – יהא מהותי ככל שיהא – בלבד. בהחלטתו המאוחרת למעשה ביטל בית-המשפט המחוזי את פסק-הדין שנתן והכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני תוך שהוא "מאמץ" לצורך זה את תוכנו של פסק-הדין שביטל. כבר נפסק, כי מתן פסק-דין בתובענה לאחר שנערך דיון בבקשת ביניים בלבד, ומבלי שהסכימו לכך הצדדים, יש בו כדי קיפוח זכויותיו הדיוניות של בעל הדין עד שיש לבטל את פסק-הדין, מתוך חובת הצדק, וזאת אף מבלי לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין (ראו: ע"א 89/76 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 82; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ, דינים נח 491)."
כך אכן עשה בית-המשפט המחוזי.

האם רשאי היה בית-המשפט לבטל את פסק-הדין מיוזמתו, מבלי שהוגשה בקשה לביטול מטעם מי מהצדדים? התשובה לכך חיובית.

נפסק כי:

"משלא העלו הצדדים בפנינו את השאלה האם רשאי היה בית-המשפט לבטל את פסק-הדין מיוזמתו, מבלי שהוגשה בקשה לביטול מטעם מי מהצדדים, מוכנים אנו להניח כי ביטול פסק-הדין נעשה כדין. אלא שעולה השאלה – האם בכך ריפא בית-המשפט את הפגם הדיוני החמור שנפל בהליך שהתקיים בפניו? סבורים אנו שלא.
בית-המשפט המחוזי סבר כי פסק-הדין שנתן יוכל לשמש גם כהחלטה בבקשה למתן צו מניעה. בעניין זה, אין דעתנו כדעתו. קיים הבדל של ממש בין התנאים למתן צו מניעה ואמות-המידה לפיהן נבחנות הראיות שמביא בעל דין במסגרת זו לבין אמות-המידה והוראות הדין לפיהן מוכרעת התובענה. ברי, כי אלה האחרונות מטילות נטל כבד יותר על שכמו של בעל הדין. כך למשל, בבקשו סעד זמני אינו נדרש המבקש להוכיח את תביעתו כולה וכל שעליו לעשות הוא להוכיח כי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. במצב דברים זה, על-אף השינוי שערך בית-המשפט המחוזי נותר החשש כי קופחו זכויותיהן של המבקשות. כך אם כן, דינה של החלטת בית-המשפט המחוזי להתבטל ולו מטעמים של מראית פני הצדק בלבד. למעלה מהנדרש, יצויין כי עיון בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מלמד כי – מטבע הדברים – התנאים למתן צו מניעה זמני כלל לא נדונו בה. עדות לכך ניתן למצוא גם בטענות הצדדים בפנינו, ובעיקר בטענותיה של המשיבה 3, המבקשות להשלים את החסר בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי במסגרת הליך זה. כך, איפוא, ממילא אינה יכולה החלטתו של בית-המשפט המחוזי להוות החלטה המכריעה בבקשה למתן סעד זמני, ואין מנוס מלהשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיכריע מחדש בבקשת המבקשות לצו מניעה זמני.
כאמור, הערעור מתקבל. הצו הזמני שניתן בבית-המשפט זה יעמוד בתוקפו עד אשר תינתן החלטה אחרת בבית-המשפט המחוזי."
ב- בש"א (י-ם) 16602/04[19] נפסק לעניין סמכותו של בית-הדין לשנות החלטתו בלא בקשה מטעם אחד הצדדים כי:

"1. זוהי החלטה בבקשת בא-כוח המבקשת (הנתבעת) לעיין מחדש בהחלטות בית-הדין לאור סתירות שהתגלו בהם, כטענתה, כולל לעניין החלטת בית-הדין לתת לתובע ארכה להגיש תצהירים עד לאחר קבלת כתב ההגנה בתיק הנוסף (עב 2312/03), אף שלא עמד לטענתה בזמנים שקבע בית-הדין ולא הגיש תצהיריו בתיק הראשון (עב 1948/01).
2. התובע מתנגד לבקשה. ראשית, לטענתו אין לרשם סמכות לעיין מחדש בהחלטתו, וגם לגופו של עניין טוען שאין סתירות המצדיקות ביטול החלטה.
3. בית-הדין זימן את הצדדים לדיון, ובמהלך הדיון הועלו טענות שונות מטעם שני הצדדים. בית-הדין עשה מאמצים לקבוע בהסכמה את אופן המשך ניהול התיק, וזאת על-מנת שניתן יהיה להתקדם בתיק לגופו, אולם למרבה הצער – ללא הצלחה. היות וכך נותן בית-הדין החלטה זו.
4. שאלה ראשונה שעל בית-הדין להתייחס אליה הינה שאלת סמכותו של רשם לעיון מחדש בהחלטותיו ולבטל החלטות סותרות, ככל שישנן כאלו.
תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:
'(א) לבקשת בעל דין רשאי בית-המשפט לעיין מחדש בצו זמני שנתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה לתת את הצו.
(ב) בעיון מחדש רשאי בית-המשפט לקיים, לשנות או לבטל את ההחלטה נושא העיון או לתת החלטה אחרת במקומה ... (המשך הסעיף אינו רלבנטי לענייננו – י.ש.).
(ג) בקשה לעיון מחדש תוגש ותנוהל כאמור בסימן א' של פרק כ'. תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 אימצה את תקנה 386 דלעיל, לתקנות בית-הדין.'
5. לטענת המשיב (התובע):
א. תקנה זו מתייחסת רק למקרה בו ניתן צו (ולא במקרה בו בית-הדין בהחלטתו סרב לתת צו כלשהו).
ב. על-פי סימן א' לפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי היה על המבקשת להגיש תצהיר אך לא עשתה כן, ועל-כן יש לדחות את בקשתה על-הסף.
6. כידוע, פרשנות בית-הדין לעבודה איננה דווקנית, מתוך רצון שעניינים פרוצדורליים לא יגברו על שיקולים עניינים. בית-הדין קבע פעמים רבות כי יש להעדיף הכרעה לגופו של עניין על פני הצמדות לכללי פרוצדורה (ראה לדוגמה, דב"ע נה/285-3 מישל לנקרי נ' א.נ.ש. חברה לאחזקת נכסים והשקעות בע"מ (לא פורסם).
אין בית-הדין מקבל את הטענה הפרוצדורלית של התובע, על-פיה הסמכות הינה רק כשניתן צו באופן אופרטיבי, ואם ניתנה החלטה שאיננה צו (אף אם לא היה הצדקה מלכתחילה לתיתה) – אין בית-הדין רשאי לשנות החלטתו.
בית-הדין סבור כי יש לו סמכות לעשות כן. משנתן בית-הדין החלטה במסגרת סמכותו – והתברר לו שלא היתה הצדקה מלכתחילה לתיתה (או בשל עובדות חדשות או נסיבות שהשתנו) – יש לו סמכות לבטל את ההחלטה או לשנותה מכוח התקנות המפורטות מעלה, ואף מכוח כללי הצדק הטבעי. כך גם לעניין סמכות רשם.
ולעניין אי-הגשת תצהיר – הבקשה לא נתמכה בתצהיר. אף-על-פי-כן, שאלת קיומו או אי-קיומו של התצהיר איננה נוגעת לשאלת הסמכות. בית-הדין רשאי אמנם שלא להעתר לבקשה אם לא הוגש תצהיר התומך בבקשה, אך בית-הדין גם רשאי לקבוע שהסתירה עולה מתוך החלטות בית-הדין עצמן, ואין צורך בהכרח בתצהיר.
בכל מקרה, ולאור כל האמור לעיל, סבור בית-הדין כי במידה וימצא כי ההחלטות שנתן – לא היתה הצדקה לתיתן מלכתחילה – רשאי לבטלן או לשנותן.
7. בית-הדין יתייחס לטענות לגופן:
א. בהחלטתי מיום 2.6.04 נאמר כי:
'היות וטרם בוצע האמור בפסק-הדין של כב' השופטת פרוז'ינין – תבצע הנתבעת את האמור בו ותאפשר לתובע לעיין בחומר האמור בו ללא דיחוי.'
כמו-כן נקבע ששני מסמכים בהם דובר בפסק-הדין יועברו לתובע. לטענת הנתבעת לא ניתן "לעיין" בחומר – היות ואין בנמצא תמליל אלא הקלטה (וכשהרישום "תמליל" בפסק-הדין של כב' השופטת פרוז'ינין נבע לטענתה מטעות, היות וכל הזמן דובר על הקלטה ולא על תמליל שאינו קיים). לכן אין מקום להורות על עיון. כך גם לגבי שני המסמכים הנוספים שעל-פי פסק-הדין לא היו אמורים להיות מועברים לעיון התובע אלא לבית-הדין, ובטעות נרשם שיועברו לידי התובע.
יובהר כבר עתה:
אין בהחלטתי מיום 2.6.04 כדי לתת לתובע מעבר למה שקיבל בפסק-הדין של כב' השופטת פרוז'ינין (ואין בסמכותי לתת מעבר לכך).
כוונת ההחלטה מיום 2.6.04 היתה שפסק-הדין, יבוצע ללא דיחוי, על-פי הרשום בו.
ככל שיש לצדדים שאלות כיצד לבצע את פסק-הדין, למי להעביר את המסמכים והאם אכן נפלה טעות סופר בפסק-הדין בעצם השימוש במילה "תמליל" ולא "הקלטה" – זאת יש להפנות לכב' השופטת פרוז'ינין.
ב. לעניין סמכות רשם למתן החלטה בבקשה למחיקת כתב הגנה – אכן החלטה זו (מיום 20.5.04) על-פיה אין לרשם סמכות למחוק כתב הגנה מקורה בטעות. על-פי תקנה 46 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – יש לרשם סמכות לדון בבקשה, (כפי שהדבר אכן נעשה לאחר מכן). בכל מקרה, אין בהחלטה מיום 20.5.04 כדי להשפיע על תיק זה, היות וממילא ניתנה לאחר מכן החלטה בבקשה, על-פי סמכות רשם כדין.
ג. לעניין ביטול ההחלטה מיום 2.6.04.
לטענת הנתבעת לא קיבלה לידיה את ההחלטה של בית-הדין לקבלת תגובה לבקשה למחיקת כתב הגנה, ועל-כן לא היה מקום לפעול בסנקציה בשל אי-הגשת תגובה. מנגד טוען התובע שהנתבעת כן קיבלה לידיה את החלטת בית-הדין, ואף הגיש את אישור המסירה כפי שקיים באתר האינטרנט.
מעיון באישור המסירה עולה על פניו כי בוצעה מסירה כדין ויש חותמת של משרד המשפטים, על-כן אין מקום לביטול ההחלטה מן הטעם שלא בוצעה מסירה להחלטת בית-הדין (ולעניין זה אכן לא הומצא תצהיר מטעם הנתבעת על כי לא היתה מסירה).
יחד עם זאת, סבור בית-הדין כי לאור המחלוקת לעניין אופן ביצוע פסק-הדין, יש מקום בשלב זה להקפיא את ההחלטה לעניין ההוצאות שנפסקו בהחלטה.
ועניין נוסף: במהלך הדיון הודיע בא-כוח הנתבעת כי היא עצמה נתנה לתובע הזדמנויות להאזין לקלטת (בירושלים או ב- תל-אביב), על-מנת שפסק-הדין יבוצע כנדרש, (על-פי הבנתה) אולם התובע הוא שסרב. מנגד טוען התובע שהדבר לא הוצע לו, ובכל מקרה גם היום אינו מסתפק בקלטת, ומבקש שההחלטה מיום 2.6.04 תבוצע במלואה, כולל לעניין המצאת תמליל.
כאמור – אין בהחלטה זו משום ערעור על כב' השופטת פרוז'ינין. הצדדים רשאים לפנות את השופטת בבקשה לעניין זה (כולל לעניין תיקון טעות סופר, (אם מי מהצדדים סבור שמדובר בטעות סופר), וזאת תוך 14 יום.
בשלב זה, כאמור, עניין ההוצאות יוקפא.
לאחר קבלת החלטתה של כב' השופטת פרוז'ינין בבקשה (ככל שתוגש), או בחלוף המועד (במידה ולא תוגש) – יתייחס בית-הדין לשאלת ההוצאות.
ד. לטענת הנתבעת, בית-הדין נתן למעשה לתובע הארכה – שלא התבקשה – להגשת תצהיריו, תוך התליית הגשתם בהגשת כתב הגנה (בתיק השני) מטעמה. לטענתה לולא החלטה זו, דין התביעה היה להידחות בהעדר תצהירים, ואילו בית-הדין נתן למעשה לתובע עדיפות דיונית ללא הצדקה. מנגד טוען התובע שמשלא בוצע פסק-הדין כאמור לעיל – ברור ומובן שלא יכול היה להגיש תצהירים מטעמו (אף אם לא הגיש בקשה נפרדת).
בעניין זה, סבור בית-הדין כי אכן היה על התובע להגיש בקשה להארכת מועד. אף-על-פי-כן, בית-הדין רשאי להאריך מועדים אף מיוזמתו, וממילא לא ניתן היה לקבוע את התיק להוכחות ללא תצהירים בשני התיקים, לכן אין מקום לביטול החלטה לעניין זה. היות והוגש גם ערעור – ככל שהמבקשת תודיע כי עומדת על הערעור – יועבר תיק הערעור לכב' השופטת פרוז'ינין, להחלטתה, ככל שלא תתקבל הודעה אחרת תוך 7 ימים יסיק בית-הדין כי המבקשת אינה עומדת על הערעור וזה ימחק.
סוף דבר:
לעניין ההחלטה מיום 2.6.04 – ההחלטה תקויים אך ורק בגבולות פסק-הדין של כב' השופטת פרוז'ינין, ואין בה כדי לתת לתובע זכויות מעבר לאמור בפסק-הדין.
לעניין ההוצאות – תוקפא ההחלטה על ההוצאות." (1 בספטמבר 2004)
כך גם נקבע ב- בש"א (חי') 1561/04[20]:

"1. בפני בקשה לביטול פסק-דין שניתן ביום 31.3.2004 בהעדר הגנה, ולפיו חוייב המבקש לשלם למשיבה סכומים שונים.
2. בבקשה טוען המבקש כי אין כתב התביעה מגלה עילה נגדו שכן לא היה בעל מניות, או מנהל במרפדיה, א. אביטל (2003) בע"מ.
3. כן טוען המבקש כי חובת הצדק מצדיקה את ביטול פסק-הדין כדי לאפשר לו את יומו בבית-הדין, וכי בפיו הגנה ראויה כנגד התביעה.
4. המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המבקש לא נתן טעם של ממש מדוע לא הוגש כתב הגנה, כמו גם לא ארעה הגנה לכאורה כלפי התביעה.
5. מוסיפה המשיבה, כי המרפדיה לא היתה מעולם חברה בע"מ אלא עסק שהיה שייך למבקש ואשר נוסד בשנת 1986.
6. המשיבה אף צירפה תדפיס מאתר האינטרנט של המבקש, ממנו עולה לכאורה כי אין מדובר בחברה בע"מ.
7. לאחר עיון בבקשה ובתגובה החלטתי לבטל את פסק-הדין, לאור האמור בבקשה ובתצהיר התומך בה.
8. תקנה 50 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מסדירה את דרכי ביטול פסק-דין שניתן בהעדר צד.
9. בית-המשפט העליון בעניין נדב נ' סלון מרכזי ואח' קובע כי:
'אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק. יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחוייב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עיקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט.' (רע"א 1958/00 אריה נדב – סלון מרכזי).
10. בעקבות דברים אלו, שב בית-הדין הארצי ונתן משנה תוקף למגמה זו, וביטוי לכך אנו מוצאים בפסק-דינה של כב' השופטת ארד בעניין רולס יוסף אדריכלים בע"מ נ' דב חוסטצקי (ע"ע 1462/02):
'בית-דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה. בענייננו, כאמור, אין נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות סגירת דלתות בית-הדין בפני החברה ושלילת זכותה למיצוי הדין.' (סעיף 9 לפסק-הדין.)
(וכן ראו: לובוצקי י' סדר הדין במשפט עבודה מהד' 2000 פרק 14, עמ' 17).
11. אכן הבקשה מעוררת לא מעט תהיות, ודי לראות כי החברה בה מדובר על-פי הבקשה נוסדה בשנת 2003, ואילו התביעה מתייחסת לשנים קודמות, ואולם, יחד עם זאת, מן הראוי לתת למבקש את יומו בבית-הדין, ולבחון את הדברים לגופם.
12. יחד עם זאת, ומשגם לא מצאנו בבקשה טעם ממשי לאי-הגשת כתב הגנה, ישלם המבקש למשיבה הוצאות בקשה זו בסכום של -.1,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
13. המבקש יגיש כתב הגנה עד ליום 5.7.2004."
למדנו אם כן שסוגיית ביטולם של פסקי-דין והחלטות הינה סוגיה הדנה בזכויות מהותיות היורדות לשורשי אושיות המשפט והצדק. ואולם, זכות זו אינה מוחלטת ובלתי-מוגבלת. הלכות בתי-המשפט יצרו הלכה למעשה שתי קבוצות של מקרים בהם ניתן יהיה לבטל פסקי-דין והחלטות. קבוצה אחת בהן הביטול הינו אוטומטי-טכני ומתבצע על אתר עם הוכחת המחדל הדיוני. קבוצה זו הוגדרה כביטול פסקי-דין והחלטות עקב "חובת הצדק". כאן אין לבית-המשפט כל שיקול-דעת אם לבטל אם לאו. השניה הינה הקבוצה שבמסגרתה לבית-המשפט שיקול-דעת אם לבטל אם לאו. קבוצה זו הוגדרה כ"ביטול שבשיקול-דעת" של בית-המשפט.

ב- בש"א (י-ם) 2246/03[21] נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר כתב הגנה, על-ידי הרשמת, הבקשה התקבלה.

בנתחו את סוגיית ביטול פסק-דין לכל גווניה וההלכות העקרוניות שנקבעו בסוגיה זו לעניין מסלולי הבדיקה שעל בית-המשפט לבררן בבואו להכריע בבקשה לביטול פסק-דין, אומר כב' השופט י' שפירא כי:

"ביטול פסק-דין ביטול פסק-הדין מחובת הצדק
המלומד א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שביעית, עמוד 282, מתייחס לסוגיה בכותבו:
'כאשר פסק-הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל-דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק-הדין. ביטול כזה נעשה 'מתוך חובת הצדק'.'
כפי שנאמר ב- ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, המוזכר בספרו של השופט גורן:
'פסק-דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק-דין זה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו... שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה.'
ראה לעניין זה גם בג"צ 507/85 תמימי נ' שר הביטחון, פ"ד (2) 516, בעמ' 519 נקבע:
'... גלום רעיון יסודי של עשיית צדק, והוא, כי תינתן לבעל דין שעת כושר להשמיע דברו, בין אם כבר החמיץ את השעה לעשות כן ובין אם לאו, הניע את בתי-המשפט להשתמש בכוח הביטול גם בעניינים שלא באו לפניו ולפי התקנות דווקא...'
כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדונה במסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים בבוא בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן בהעדר הנתבע מציינת מהם שני אדניה:
'האחד – סיבת אי-התייצבותו של בעל הדין: אם התברר כי לא הומצאה הזמנה כדין לנתבע, כי אז יש לבטל את פסק-הדין בין מתוך "חובת הצדק" ובין מהטעם כי בהעדר הזמנה לא קנה בית-המשפט סמכות אישית לדון בעניינו של הנתבע. אם הומצאה הזמנה כדין, עדיין יכול בעל הדין המבקש ביטול לבוא ולהסביר את מחדלו ועשוי להיות כי הסבר זה יניח את דעת בית-המשפט כי נמצא הצדק לאי-ההופעה חרף הזמנתו כדין של בעל הדין.
השני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין. (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, 139. לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר (דברי בית-המשפט שם, עמ' 139).
ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשה על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית-המשפט להעלות את הגנתו. (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, דינים עליון נח 990).
האמנם סדרי הדין הם מכשלה בדרכו של בעל דין או שמא הם כלי עזר לבירור הוגן של המשפט? התייחסו לכך לפני ראשונים וגדולים. כך למשל מובאים על-ידי כב' השופטת אלישבע ברק דברי השופט Bowen: 'איני מכיר שום טעות או שגיאה שבית-המשפט אינו חייב לתקן, אם אין בפניו עניין של תרמית או כוונה להטעות ובלבד שיש בידו לעשות את הדבר מבלי לגרום אי-צדק לצד שכנגד. בתי-המשפט אינם קיימים כדי להטיל משמעת, אלא כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת, ובעיני אינם נחשבים תיקונים כאלה כעניין של חסד'. (פרשת Smith Cropper, 1884, 729T.512, 700D.Ch.)
וכדברי השופט Bramwell:

'תמיד נהגתי להתיר תיקון, אלא אם כן הייתי משוכנע כי המבקש לא התנהג בתום-לב, או כי משגהו גרם לפגיעה ביריבו, אשר עליה לא יפוצה בהוצאות או בדרך אחרת.' Tidesley V. Harper (1878) 10 Ch. D. 39, 398, L.T. 552, שם ב- ע"ע 1208/01 גליקמן נ' שטינפלד, תק-אר 2002(2) 228)."


זכות הגישה לערכאות

א. זכות הגישה לערכאות הינה אחת מזכויות היסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[22]:
הזכות לביטול פסק-דין נגזרת מזכות זו, וגם היא בעלת מימד חוקתי, כפי שכותב המלומד ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 204:
"יש לזכור כי הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד – אילו ניתן לבקשת המבקשת – נחשבת כיום כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לבית-המשפט. מכוח זכות זו, עשוי בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיבים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים בראיה כוללת להצדיק את ביטול הפסק." (שם, 558)
ב. הדברים יפים אף אם היתה רשלנות של הנתבע, כפי שמדגיש כב' השופט ג' בך[23]:
"מהי הסיבה, אשר בגללה לא היתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל. אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית-המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית-המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט. אולם אם מסתבר, כי אי-ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסויימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית-המשפט נוטה, בדרך-כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן. במקרה כזה יעדיף בית-המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ראה: ע"א 717/72, בעמ' 799, וכן: ע"א 84/81 (בר"ע 25/81)) ... נראה לי, כי במקרה שלפנינו, לאור העקרונות שפורטו לעיל, היה מקום להיעתר לבקשת המערערת ולבטל את פסק-הדין השלישי של בית-משפט השלום, נושא הערעור... ואשר לסיבת אי-ההופעה, לא היה כאן מקרה של זלזול זדוני כלפי בית-המשפט, אם כי ייתכן מאוד שהיתה רשלנות מצד בא-כוח המערערת. אולם, עובדה היא, שההזמנה למשפט לא הגיעה לידיו של עורך-הדין ובוודאי לא לידיעת המערערת. בנסיבות אלה נראית תגובת בתי-המשפט קמא נוקשה מדיי..." (י. ש. הדגשה שלי) (שם, 440).
בקשות לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה מוגשות חדשות לבקרים בכל ערכאות המשפט לדרגותיהם, וההחלטות בסוגיה זו שזורות בפסיקת בתי-המשפט, ורבות הן. בדוננו בסוגיה עלינו לבחון את פרטי התביעה וסכומה, שכן לא הרי תביעה קטנה או תביעה להימנע ממטרד כהרי תביעה המוגשת בבית-משפט מחוזי, שסכומה נאמד במליוני ש"ח (סכום התביעה שעניינו עולה על-סך 10,000,000 ש"ח), שכן בתביעות על סכום נמוך אדם שאינו מתגונן חזקה עליו שהוא משלים עימה או שהוא סבור שאין מקום להשקיע כספים בניהול התביעה.

יש להניח שאדם שקיבל כתב תביעה בסדר גודל של מיליוני שקלים, לא יישאר אדיש (בין אם מדובר באדם או תאגיד, או המדינה כבמקרה שלפנינו).

"חטיפת" פסק-דין, בז'רגון עורכי-הדין, נחשבת 'כמילה גסה'. זהו נושא כאוב המטריד את העוסקים בתחום, במיוחד כשלעורך-הדין עצמו חלק בשיהוי בהגשת ההגנה (שונה המצב לגבי איחור בהגשת ערעור, יהא זה אפילו איחור קצר הנובע מטעות בחישוב הימים או מפאת מחלת עורך-דין. הפסיקה עסקה בהרחבה בנושא וקצרה היריעה מלפרט בנדון).

הדוגמה שהובאה לעיל לעניין ביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה ניתנה לפני מספר שנים, וכיום הנטיה היא לא לאפשר לתובע ליטול פסק-דין בטרם תתברר הסיבה לאי-הגשת כתב הגנה במועד, ובשלב השני, בדיון בבקשה לביטול פסק-הדין, נוטה הפסיקה, ובצדק, לכיוון ביטול פסק-דין שכזה.

הליך משפטי אמור להתנהל באופן הוגן ומאוזן. יש לפרש, או להתייחס לדבר החקיקה באופן שיאפשר לבעל הדין לקבל את יומו בבית-המשפט, בנושא זה במיוחד, שהרי עקרונות יסוד של שיטת המשפט אצלנו, בין היתר, מושתתים על צדק, הגינות ותום-לב (ראה אהרן ברק, שם, 456).

ביטוי לכך נתנה כב' השופטת ד' דורנר[24] כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי בנסיבות העניין שבפניי, שלילת זכותו של המבקש להישמע בבית-משפט ולהשיג על פסק-דינה של הערכאה הראשונה איננה תוצאה מידתית, על-כן היה מקום להיעתר לבקשתו לביטול החלטת בית-המשפט המחוזי למחוק את ערעורו. שכן, על פני הדברים נראה, כי למבקש טענות הראויות להישמע, וזאת אף אם נניח שלא התייצב לדיון בערעורו עקב רשלנות. 'במקרה כזה יעדיף בית-המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת."[25]
אם בהליך ערעור נפסק כך, על אחת כמה וכמה במקרה שטרם נדונה התביעה לגופה והוכרע בה הדין. סגירת שערי בית-המשפט בפני בעל דין בשל שיקולי יעילות (ראה להלן) תביא לפגיעה בערכאות ובמראית פני הצדק, הגוררת עימה פגיעה באמון הציבור בבית-המשפט.

"נראה לי כי בנסיבות העניין ראוי היה להעדיף את שיקולי עשית הצדק על פני ההתחשבות בהסדר דיוני, שעצם כריתתו הוכחה בלתי-הולמת את צרכי הבירור, ושהסטיה ממנו אינה עלולה לגרום למשיבים יותר מאי-נוחות דיונית."[26]
ב- ע"א 3170/04[27] נפסק מפי כב' השופט רניאל, בהתיחסו לסמכותו הטבועה של בית-המשפט:

"1. הנתבע הגיש ב- ת"א 7773/98 כנגד התובע ואדם נוסף בשם קמרי, תביעה בה עתר לסילוק ידם משני "חדרונים" ביחד עם זכות השימוש בחדרונית שמתחת לשני החדרונים. התובע הגיש בקשה לרשות להתגונן בה טען כי הנכס שהנתבע מתימר להיות בעליו אינו שלו אלא הוא רכוש משותף של כלל בעלי הנכסים בבניין. בית-המשפט (הרשם ורבנר) מינה את השמאי אהרן רבינשטיין כמומחה לקביעת מיקומם של הנכסים, וזה קבע כי הנכס הנטען מצוי מתחת לגג. בהתאם לכך ניתן פסק-דין לטובת הנתבע, אשר אותו מבקש התובע לבטל במסגרת תובענה זו. לטענת התובע, קביעת המומחה אינה נכונה והחדרונים אינם מתחת לגג אלא מעל לגג ואינם אלא חדרי שירותים נוספים שהם רכוש משותף. התובע מסתמך על חוות-דעת מומחה מטעמו הקובע אחרת מהמוסכם המוסכם בפני בית-המשפט. לטענתו, יש לבטל את פסק-הדין שניתן עקב הטעייה ועקב ראיות חדשות. הנתבע מכחיש את טענות התובע והגיש בקשה לסילוק על-הסף של התובענה בטענה שיש בינו לבין התובע פסק-דין סופי בעניין זה והוא מושתק מלהעלות טענות בעניין זה. זאת, בין היתר משום שהתובע הסכים בפני בית-המשפט לקבל עליו את פסק-הדין ולקיים אותו, וזאת לאחר שהמומחה מונה בהסכמת הצדדים, והשמאי לא נחקר ולא נשלחו לו שאלות הבהרה על-ידי התובע, שהיה מיוצג, ולא הובאה על ידו כל ראיה המפריכה את חוות-דעת מר רבינשטיין. כמו-כן נטען שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.
2. מסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק-דין סופי נקבעה לאחרונה ב- ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366. בפסק-דין זה נוספה על העילה המוכרת של ביטול פסק-דין אזרחי עקב תרמית בהשגת פסק-הדין ובניהול ההליכים, העילה של ראיות חדשות שנתגלו. כלשון בית-המשפט (בעמ' 371):
ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש
(DE NOVO) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים (ראו: סעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (לוין ש', תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 213; זלצמן נ', מעשה בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 598-610, 625-636). הליך זה כונה לעיתים "משפט חוזר" אזרחי (ראו למשל: לוין בספרו הנ"ל, בעמ' 213; רע"א 1486/91 סופיוב נ' סופיוב; דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (להלן: פרשת חוף גיא); דנ"א 79/01 עין-גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן: פרשת דנ"א עין-גב)). הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו פרשת דנ"א עין-גב, בפסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג(2) 1497).
והנה, אף אחת מהעילות לא התקיימה במקרה שלפנינו. התובע אינו טוען לתרמית של הנתבע. בית-המשפט קבע את פסיקתו על-פי חוות-דעת מומחה מוסכם, ולא נטען ולא הועלה אף לכאורה כי המומחה רומה. כל שנטען הוא כי בית-המשפט, או המומחה, הוטעה לחשוב כדעת הנתבע. מן הראוי לחזק את תוקפו של פסק-דין סופי, כך שלא כל אדם שיטען שהצד השני הטעה את בית-המשפט, כלומר טען טענה שהיה עליו לדעת שאינה נכונה, יוכל לבטל פסק-דין סופי, שהרי כך אין לדבר סוף. אחרי ביטול פסק-הדין ומתן פסק-דין חדש לטובת התובע, יבוא הנתבע וימציא חוות-דעת מטעמו ויטען שהתובע הטעה את בית-המשפט, ושוב יפתח פסק-הדין לדיון. מוצדק לבטל פסק-דין סופי כאשר היתה מירמה, כגון זיוף מסמך, או כאשר התגלו ראיות חדשות שלא יכלו להיות בידי הצד בעת הדיון. אך טענת הטעייה כשלעצמה אין לה תוקף מספיק כדי לבטל פסק-דין.
3. התובע טען שבידו ראיות חדשות. ומהן אותן ראיות חדשות? חוות-דעת מומחה שהסתכל על אותו בית ואותן תוכניות שהיו קיימות עוד בעת הדיון בפסק-הדין שמבקשים ביטולו והגיע למסקנה אחרת. אלו אינן ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיג בשקידה סבירה קודם לכן. זו מסקנה חדשה של ראיות קיימות. שקידה סבירה היתה מביאה את הראיות בפני בית-המשפט בעת הדיון בתביעה המקורית. על-כן, לא עמד התובע בתנאי של הבאת ראיות חדשות.
4. בא-כוח התובע הוא עורך-דין מיומן ומנוסה. הוא הבין בעת הדיון בבקשה כי אין בידו דבר שיצדיק לבטל פסק-דין סופי. לכן, ביקש לחקור את הנתבע, ושאל אותו שאלות אחרות לגמרי, בניסיון להוכיח כי היה קשר עסקי או מסחרי בין הנתבע לבין השמאי המוסכם מר רבינשטיין. ואולם, התובע לא הצליח להוכיח זאת אף לכאורה. כל שהצליח להראות היה שהנתבע, עורך-דין ותיק בחיפה, הכיר את מר רבינשטיין, המשמש כשמאי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כמו שהוא מכיר פקידים בעיריה, ועמד מולו במספר מקרים וחקר אותו בחקירה נגדית. זה אינו קשר המבסס איזה שהוא חשש הפוסל את מר רבינשטיין לשמש כשמאי בעניינים שבין הנתבע לאחרים. על-כן, גם מצד זה לא תבוא לתובע תשועה.
5. יתר-על-כן, מסתבר שהתובע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ובדיון בפני בית-המשפט המחוזי הסכים לקבל את פסק-הדין ולפעול על-פיו. התובע טען שלא ידע כלל על הערעור, ודברים שנאמרו על-ידי עורך-דינו בעת הדיון בערעור לא נאמרו על דעתו. לטענתו, משנודעו לתובע תוצאות פסק-הדין של הרשם ורבנר, פנה לעורך-דינו וביקש להגיש ערעור שכן פסק-הדין ניתן ללא דיון. לתדהמתו, הסתבר לו שערעור ישמע בפני אותו רשם, ולכן ביקש לא להגיש ערעור. זה סיפור מוזר ולא סביר שעורך-דין יאמר לתובע שערעור ידון בפני אותו רשם. יתר-על-כן, לאחר שבא-כוח התובע אמרה שהמבקש מתכוון לקיים את פסק-הדין והיא חוזרת בה מהבקשה, נדחתה הבקשה והתובע חוייב בתשלום הוצאות בסך 750 ש"ח בתוספת מע"מ. נפתח נגדו תיק הוצל"פ ובמסגרתו שילם התובע את סכום ההוצאות. בנסיבות אלה, טענתו של התובע שלא ידע כלל על ערעור בלתי-סבירה בעיני. התובע נחקר על תצהירו, ועדותו בפני היתה מתחמקת. הוא טען שעל הערעור לא ראה שום דבר, והוא לא חתום על אישור המסירה. בנסיבות אלה, לא מובן כיצד ידע לשלם אם לא קיבל את האזהרה שזה אישור המסירה שלה. לשאלה אם זו הכתובת שלו ענה 'זה הכתובת של הבית שלי. לא שלי בכלל'. אחר-כך אישר שהוא גר באותו הבית, ולא ידע להסביר למה התכוון שזו לא הכתובת שלו. למרות שלא אישר את חתימתו על אישור המסירה אישר שקיבל הודעה על תשלום. לשאלה על סמך מה שילם, ענה שבאו מההוצאה לפועל ואמרו שהוא צריך לשלם והוא שילם. איני מאמין לעדותו של התובע בפני. הכחשתו שקיבל את האזהרה ואת ההחלטה המחייבת אותו לשלם, שהיא פרוטוקול הדיון בערעור שבו הודיעה בא-כוח שהוא מתכוון לקיים את פסק-הדין, היא הכחשת שווא. על-כן, יש נגדו פסק-דין סופי והוא ידע עליו היטב. לכך אין חשיבות רבה, שכן אילו היתה מירמה או ראיות חדשות, היה אפשר לבטל גם פסק-דין שהתובע ידע עליו, ערעור עליו או לא, הסכים לקיימו או לא. זו רק דוגמה לאיכות טענותיו של התובע.
6. בא-כוח התובע טען שאין לדחות את התביעה על-הסף, אלא יש לאפשר לו להוכיח את טענותיו במסגרת ההליך העיקרי. איני מקבל טענה זו. כאן אין מדובר במקרה שלא נדון כלל, ויש לתת לתובע את יומו בבית-משפט. כאן מדובר במקרה שבו ניתן כבר פסק-דין סופי לאחר שהיה לתובע יומו בבית-המשפט. בנסיבות אלה, לא רק שצריך התובעת לפרט את הראיות החדשות שבידו ואת התרמית הנטענת כבר בכתב התביעה, ולא להמתין שמא יצליח להוכיח את טענותיו לפי עדויות הנתבע או אחרים, אלא שלראיות אלהצריך גם לשקול מהימנות לכאורית. וראה מה שכתבתי ב- בש"א (חי') 6636/98 אגודת אכסניות נוער נ' יואב טריפון, דינים שלום יד 963:
'דינו של פסק-דין סופי וחלוט אינו כדינה של כל עילת תביעה או הגנה. עיקרון סופיות הדיון מחייב כי לא יהיה ניתן לפתוח בדיון חדש על אותם עניינים על בסיס טענה בעלמא. יש צורך בראיות בעלות אמינות לכאורית על-מנת לפתוח למעשה מחדש את הדיון ולדון בשאלה האם פסק-הדין ניתן במירמה אם לאו.'
קביעה זו מבוססת על ההלכה אותה ביטא הנשיא שמגר ב- מ"ח 6/84 רפאל מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498:
'... בנקיטת לשון "עובדה חדשה" או "ראיה חדשה" לא נתכוון המחוקק לכל טענה, אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא הכוונה לעובדה או לראיה, אשר יש בהן אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות, שהיתה אמינה בעיני בתי-המשפט שלפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על -מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה.'
על-כן, ניתן להחליט על סילוק התביעה על-הסף כבר בשלב זה, לאור הראיות שכבר הוצגו ולאור הטענות שכבר נטענו.
7. לפיכך, אני מקבל את הבקשה ודוחה את התביעה לביטול פסק-הדין ב- ת"א 7773/98 על-הסף. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט והבקשה בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ."
הסקירה הנ"ל מהווה מסדרון הולם להמשך דיוננו בכל אחת מן האפשרויות הקיימות לביטולו של פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד.

סקירת מהותם של כללי הפרוצדורה והשלכתם על זכויות הצדדים לניהול ההליך השיפוטי אנו מוצאים ב- ע"מ 501/04[28] בו נקבע מפי כב' השופט יוסף שפירא כי:

"הערעור נסוב על החלטת בית-המשפט למשפחה לבטל פסק-דין, בין היתר בנושא המזונות, שניתן בהעדר הגנה, וכן לעניין קביעות בית-המשפט בסוגיות "צאי מעשה ידיך" ו- "עולה עימו ולא יורדת עימו".
א. רקע כללי
1. בית-המשפט קמא (סגן הנשיא, כב' השופט פ' מרכוס), ביטל את פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה.
בא-כוח המערערים עורך-דין מ' קמפלר טוען בעניין זה כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לביטול פסק-דין, דהיינו:
א. המשיב לא הראה סיכוי לזכות בסעד המבוקש.
ב. המשיב לא הצדיק את מחדליו בהימנעותו להגיש כתב הגנה.
כן מציין הוא, כי המשיב עצמו העיד כי 'לא התייחסתי לזה, הזלזול שלי'.
2. בית-המשפט קמא התייחס לטענת המערערים ודן בגרסת המשיב, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, לפיה אכן משקיבל את כתב התביעה שב הביתה ואשתו אמרה לו שלא ידאג, ושחבל לבזבז כסף על בקשה לבטול פסק-דין.
בית-המשפט אמנם לא קיבל את גרסת "השיבה הביתה", אולם הגיע למסקנה כי:
'במאזן העניינים נראה שיש אכן לבטל את פסק-הדין בעניין המזונות בכפוף לתנאים...' (עמ' 5)
התנאים אותם מפרט בית-המשפט קמא נוגעים לנתונים לא נכונים שמסרה האשה לגבי הכנסות הבעל. כמו-כן, קבלת הבקשה תייתר למעשה את הדיון בתביעה להקטנת המזונות.
3. נושא זה אף כרוך בטענת המערערות כי בית-המשפט קמא התעלם מחלק מהסעדים שהתבקשו, דהיינו בפסיקתו בנושא הוצאות חד-פעמיות. בית-המשפט קמא דן מחדש בכל הסוגיות והגיע לממצאים עובדתיים שאין בית-משפט לערעורים מתערב בהם.
דיון
4. יאמר כבר עתה כי אני דוחה את הטענה בדבר ניהול הדיון בכך שבית-המשפט קמא דן בנושא ביטול פסק-הדין המקורי יחד עם שמיעת ההוכחות בתיק עצמו.
לערכאה הדיונית שיקול-דעת רחב כיצד לנהל את הדיון, ולא בנקל יתערב בית-המשפט לערעורים בשיקול-דעת זה. במיוחד נכון הדבר במקרה הנוכחי בו מדובר בתביעת מזונות, כאשר לבד מהבקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדרו, הגיש הבעל במקביל תביעה להקטנת המזונות.
5. תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שבחלק ג.1 המתייחס לתובענות בענייני משפחה קובעת:
'בית-המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1 ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק...'
6. לא היה מקום, איפוא, לדון בנפרד בכל אחד משלושה ההליכים אשר מביאים, בסופו של יום, לאותה התוצאה, לפיכך בדין נוהל הדיון כפי שנוהל וראוי שכך נוהל.
אולם, גם לגופו של עניין, ובמיוחד בתחום בו קא עסקינן, פעל בית-המשפט קמא כדין.
ב- ע"א 84/81 גולדפרב נ' גולדפרב, פ"ד לו(3) 253, נפסק:
'אמנם, שומה על בית-המשפט לעמוד על המשמר ולהקפיד על קיום הוראות והפרוצדורה על פרטיהן ודקדוקיהן ולמנוע את הזלזול בהן – אך החובה לעשיית דין לגופם של הסכסוכים קודמת. אין גם להתעלם מן העובדה, כי קיימת הסנקציה של הטלת הוצאות רצה "להעניש" את המתדיין, המפר את הוראות הדין האזרחי.' (שם, סעיף 21)
ערכאת הערעור אכן אינה מתערבת באופן ניהול דיון על-ידי הערכאה הדיונית, שכאמור בענייני סדרי הדיון מוקנה לה שיקול-דעת רחב לפעול להגשמת התכלית של קידום תהליך בירור המחלוקת. (רע"א 7550/01 וינברג נ' ברדריאן, דינים עליון סב 92; רע"א 10788/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יחזקאל, דינים עליון סג 668; רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימידט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 210-211. עמדו על כך חברי כב' השופטים, גל, ענבר ומזרחי ב- בר"ע 770/03 (י-ם) (לא פורסם).
'אלה הם פני הדברים אף אם הערכאה הגבוהה יותר סבורה, כי ניתן או אף ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת. עדיין אין בכך כדי להצדיק את התערבותה בהליך הדיוני המתואר (ר"ע 457/83Onio Medical Products Of Air Reduction Inc. נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לז(4) 309, 312 מול ג'). ערכאת הערעור תטה, איפוא, להתערב בנהלי הדיון של הערכאה הקודמת רק אם מצאה, כי החלטתו נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין. ואכן, התערבות בית-המשפט שלערעור בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בניהול הדיון מוגבלת למקרים, שבהם אופן ניהול הדיון פוגע בזכויותיו של אחד הצדדים או פוגם ממשית ביעילות בירור הסכסוך (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד הנ"ל, שם, שם) בגדר קריטריון ההתערבות המצומצם האמור נבחן להלן את טענותיו השונות של המבקש.' (שם, סעיף 4)
עולה כי בית-המשפט קמא היה ער להליכים שבהם נקט המשיב, ואכן נתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות כנגדו.
7. עמדתי על התנאים לביטול פסק-דין בהעדר הגנה בהחלטתי ב- בש"א 2246/03, ת"א 5171/03 מדינת ישראל נ' קיבוץ שריד (לא פורסם) ואחזור על עיקרי הדברים.
ביטול פסק-הדין מחובת הצדק:
8. המלומד, גורן א' בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שביעית, עמוד 282, מתייחס לסוגיה בכותבו:
'כאשר פסק-הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל-דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק-הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק".'
כפי שנאמר ב- ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (המאוזכר בספרו של השופט גורן):
'פסק-דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק-דין זה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו... שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה.'
כך ב- בג"צ 507/85 תמימי נ' שר הביטחון, פ"ד (2) 516, נקבע:
'... גלום רעיון יסודי של עשיית צדק, והוא, כי תינתן לבעל דין שעת כושר להשמיע דברו, בין אם כבר החמיץ את השעה לעשות כן ובין אם לאו, הניע את בתי-המשפט להשתמש בכוח הביטול גם בעניינים שלא באו לפניו ולפי התקנות דווקא...' (שם, 519)
9. כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדונה במסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים בבוא בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן בהעדר הנתבע, מציינת מהם שני אדניה:
'האחד – סיבת אי-התייצבותו של בעל הדין: אם התברר כי לא הומצאה הזמנה כדין לנתבע, כי אז יש לבטל את פסק-הדין בין מתוך "חובת הצדק" ובין מהטעם כי בהעדר הזמנה לא קנה בית-המשפט סמכות אישית לדון בעניינו של הנתבע. אם הומצאה הזמנה כדין, עדיין יכול בעל הדין המבקש ביטול לבוא ולהסביר את מחדלו ועשוי להיות כי הסבר זה יניח את דעת בית-המשפט כי נמצא הצדק לאי-ההופעה חרף הזמנתו כדין של בעל הדין.
השני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין. (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, 139). לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר (דברי בית-המשפט שם, עמ' 139).
ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשה על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית-המשפט להעלות את הגנתו.' (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, דינים עליון נח 990).
10. האמנם סדרי הדין הם מכשלה בדרכו של בעל דין, או שמא הם כלי עזר לבירור הוגן של המשפט? התייחסו לכך לפני ראשונים וגדולים. כך למשל מובאים על-ידי כב' השופטת אלישבע ברק דברי השופט Bowen:
'איני מכיר שום טעות או שגיאה שבית-המשפט אינו חייב לתקן, אם אין בפניו עניין של תרמית או כוונה להטעות ובלבד שיש בידו לעשות את הדבר מבלי לגרום אי-צדק לצד שכנגד. בתי-המשפט אינם קיימים כדי להטיל משמעת, אלא כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת, ובעיני אינם נחשבים תיקונים כאלה כעניין של חסד.' (פרשת Smith Cropper, 1884), 729T.512, 700.D.Ch).

[1] בש"א (ת"א) 1270/04 עורך-דין מולאור יוסף נ' פרידנברג צבי ואח', תק-מח 2004(4) 2231, 2236; ע"א 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, דינים עליון סד 752.
[2] דברי כב' הנשיא אהרון ברק ב- בג"צ 910/86 רסלר ואחרים נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 462.
[3] רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פורסם באתר האיטרנט של בית-המשפט העליון.
[4] רע"א 7543/04 שמואל ליסטר נ' אשר ליסטר ואח', תק-על 2004(4) 51, 52.
[5] ראה גם בש"א (חי') 3277/04 בן הרוש חברה לבניין בע"מ ואח' נ' עמאד צובחי רגא ואח', תק-עב 2004(4) 1180, 1181.
[6] רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על 2001(1) 1120, 1121.
[7] בש"א (עפ') 1121/03 מדינת ישראל נ' עזבון ויורשי סמיה נג'אח עבד אלהאדי חסאן ואח', תק-של 2004(4) 3404.
[8] רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647, 650-651
[9] לוין ש' הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (התשנ"ט-1999) עמ' 35 (להלן: הפרוצדורה האזרחית).
[10] זוסמן י', סדר הדין האזרחי, מהד' שביעית, עמ' 899.
[11] רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איבראהים, תק-על 2004(2) 2287.
[12] ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3) 825.
[13] ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ, תק-על 2001(2) 154.
[14] ראה לעניין זה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על 2001(1) 1121.
[15] תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים, התשנ"ט בעמודים 203 ו- 204.
[16] ת"א (ת"א) 728347/04 הדר בע"מ חברה לבטוח נ' בניסטי מאיר, תק-של 2004(4) 2740, 2741.
[17] רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, תק-על 2001(2) 217, 218.
[18] רע"א 1140/04 ריטה בר דוד ואח' נ' דני בר דוד ואח', תק-על 2004(3) 2266, 2268.
[19] בש"א (י-ם) 16602/04 מדינת ישראל נ' רפי הובר, תק-עב 2004(3) 2342, 2343.
[20] בש"א (חי') 1561/04 אלי כהן נ' התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה - חיפה והצפון, תק-עב 2004(2) 2573.
[21] בש"א (י-ם) 2246/03 מדינת ישראל נ' קיבוץ שריד, תק-מח 2003(3) 3115.
[22] ראו למשל: ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח, פ"ד נ(4) 549, 558.
[23] ע"א 32/83, בר"ע 301/81 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431.
[24] רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, תק-על 2002(3) 1621.
[25] ע"א 32/83, בר"ע 301/81 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431, 438-439.
[26] ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171.
[27] ת"א 3170/04 אלי מימון נ' אביב שניאור, עורך-דין, פדאור 04(6) 831.
[28] ע"מ 501/04 ג.מ. ואח' נ' מ.מ, פדאור 4(6) 415.