פרק 1: מבוא

רוב החוזים נכרתים בחיי היום-יום, מחמת נסיבות המתרחשות בסמוך למקום ולזמן שבו נכרת החוזה, אך אין בכך כדי להצביע או כדי להביא לכדי מסקנה, כי נשללה גמירות-הדעת והרצון וכי החוזה נעשה שלא בהסכמה

החתימה על החוזה כרוכה ומלווה לעיתים, בלחץ פסיכולוגי או כלכלי שבאמצעותם מושג רצון הצדדים לחוזה ואינן פוגמות ברצון החופשי או בהסכמה.

עצה, שכנוע, השפעה, השאה, לחץ רגשי, צורך כלכלי, אילוץ פסיכולוגי, פרסום, אמצעי שיווק וכדומה – כל אלה, הנעשים וננקטים במינון הנכון והמקובל, מהווים בדרך-כלל גורמים לגיטימיים לכריתת חוזה תקף.

תנאי מוקדם וראשוני ליצירת חוזה תקף הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול.

טעות, הטעיה, כפיה ועושק מצויים תחת פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") אשר כותרתו: "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו".

כפי שנראה בחיבור זה, אין הבחנה בחוק או בספרות המשפטית בין מהות פגמים אלה וכולם מוגדרים כ"פגמים ברצון", המבטלים חוזה מעיקרו.

לעומת יתר העילות המנויות בפרק ב' כאמור, אשר בהתקיימן ניתן החוזה לביטול, הרי בטלות חוזה שהוכח כי נכרת למראית עין, היא מוחלטת. כלומר, החוזה איננו חוזה כלל ועיקר; מעולם לא היה לו ולעולם לא יהיה לו תוקף כלשהו. בכך נבדלת העילה של מראית עין מיתר עילות הביטול בשל פגם בכריתה.

בחיבור זה, נעסוק בדין וההלכה תוך סקירת דברי מלומדים שונים ופסיקת בתי-המשפט, לערכותיהם השונות, הרלבנטים לאותו סעיף.